מורשת יהדות מרוקו

ההכרזה על חגיגת המימונה

לאחר תפילת ערבית, לפני ההליכה לבתים, ניתן האות להתחלת חגיגת המימונה בקריאה מוטעמת ומנוגנת של הבית החותם את פיוט האזהרות לרבי יצחק בר ראובן הברצלוני, ״איזה מקום בינה״, שהיה נקרא בשלמותו בחג השבועות. תחילה אמר הרב את הבית הזה, ולאחריו חזר עליו כל הקהל. וזה לשונו של הבית האחרון בפיוט הנזכר:

תֶּעֱרַב רִנָּתִי וְיוּחַק שִׂיחִי לְפָנֶיךָ כִמְלּוּאַת אֶבֶן וְיַהֲלוֹם

תְּקֻדַּשׁ הַיּוֹם אֲדוֹן הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר זִכִּיתָנוּ לָבוֹא עַד הֲלוֹם

תְּזַכֵּנוּ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים לִרְאוֹת בְּבִנְיַן בֵּית עֵלוֹם

וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבוֹא בְּשָׁלוֹם.

הערת המחבר: בתאפילאלת ביום הראשון והשני של חג השבועות היה פיוט האזהרות הזה נקרא אחרי תפילת מנחה בידי קבוצת קוראים, וכל אחד מהם היה קורא בית אחד בזה אחר זה עד גמר הפיוט.

מי שקרא את הבית האחרון, היו מעמידים אותו במרכז חצר בית הכנסת, והכול שופכים עליו מים מבקבוקים ומספלים, ואפילו דליי מים היו מותזים עליו עד שהיה ספוג מים. ״חכמים״ ומתחכמים שבציבור היו אומרים, ״אין מים אלא תורה, כיאה לחג מתן תורה״. אבל אין זה אלא חלק מהתזת המים שהייתה מתרחשת בשני ימי חג השבועות ברחובות, וסדיסטים היו ממלאים קרן של פרה במים ומתיזים על העוברים והשבים ומכאיבים להם. לא ראיתי הרבה מנהגים מכוערים כמנהג הזה במקומותינו. היו אומרים שהאיש שהיה יעד לשפיכת מים בחג השבועות טאחו פיה(א)זהרות / tahu fï-h z-zharut (־נפלו בו האזהרות). הביטוי הפך להיות כעין פתגם המציין את ׳מי שאירע לו דבר מה לא טוב׳(ראה בר־אשר, מוליצ״א, עמ^׳ 189 הערה 239).(ע"כ)

ואחרי זה אומרים בניגון מיוחד פעמים אחדות את המילים:

לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם.

לאחר מכן אמר הרב בהטעמה ובניגון שני פסוקים מספר משלי בעברית ובשרח לערבית. ולאחריו גם הקהל היה קורא את שני הפסוקים בעברית ובערבית:

כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ

אין טול לייאם וסנין לחיא ולעאפייה יזידו אילךּ

  in tul 1-iyam u-snin 1-hya u-l-'afya

 izidu ila-k.

גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ

קרקב אילא אלאה עמאלךּ, ויתצוובו תכמימאתךּ

13. זו היא ״ברכת הרב״ שנהגה במקומותינו. היא כללה תפילה לעלייה לארץ ולבניין המקדש והביעה איחולים לאריכות ימים לכל אחד מהקהל וקריאה לביטחון בה׳. יודעי ספר היו אומרים את הבית הנזכר מפיוט האזהרות ואת שני הפסוקים מספר משלי בעברית ובתרגומם לערבית, או אמרו לפחות את הפסוק הראשון מספר משלי, בעת כניסתם לבתיהם בשובם מבית הכנסת. באותה שעה ממש הייתה בעלת הבית מחכה לאישה בפתח ביתה ויוצקת מים ושמן על מפתן שער הכניסה לבית, ותוך כדי זה הייתה משמיעה תפילה חרישית לשנת בריאות והצלתה לכל בני המשפחה, כשהיא פורטת את שמותיהם בלחש, וקולה לא יישמע.

אישה אחת מקצר אסוק, הגרה היום בעיר יבנה, אמרה לי שאביה הסביר לבני ביתו כי השמן מזכיר את מנורת המקדש, והמים – את השפע. ההסבר נשמע יפה, אך ספק רב אם זה טעמה של יציקת השמן והמים. אמת, במקומותינו הנשים ייחסו משקל רב לתפילה ליד פתח הבית.

ענייני מסורות ומנהגות

התקווה לגאולה בפי הנשים והילדים

מפי מרת אמי מנוחתה כבוד שמעתי את הדברים האלה: ״בשבילנו המימונה הייתה מבטאת ערגה לארץ ישראל ולבוא המלך המשיח״. ועל כן מה שעשינו היו מעשים מלאי שמחה לקראת הגאולה שציפינו שתבוא. היא סיפרה לי לפני שנים שכבר מתחילת חודש ניסן היו האמהות שרות עם בניהן ובנותיהן את השיר הזה בערבית:

קאלנא סידי משיח מא נטחנו גולה, התא יזינא בעוואן אלאה לילת למימונה

= אמר לנו אדוננו המשיח שלא נטחן [אפילו] חופן [של חיטה], עד אשר יבוא אלינו בעזר ה׳ בליל המימונה).

כוונתו של שיר האמהות והילדים ברורה ביותר: ׳המלך המשיח אמר(הבטיח) לנו, שאיננו צריכים לטחון אפילו מעט חיטה כדי לאפות לחם לאחר הפסח עם גמר אכילת המצות, כי הוא עתיד לבוא בעזרת ה׳ בליל המימונה ולגאול אותנו ולהוציאנו בחיפזון מהגלות׳.

שולחן המימונה

אחרי תפילת ערבית של מוצאי החג, כאשר חזרו מבית הכנסת, חיכו לראשי המשפחה שולחנות ערוכים. הונחו עליהם קנקנים של חלב וצלחות קמח שהשכנים הערבים הביאו. והובאו עמם גם ענפים עטויי עלים ירוקים ופולים ירוקים, שגם המה הובאו ביד מכרים ערבים. וגם הרבה פירות מתוקים מאוד היו מונחים על מגשים גדולים מנחושת צהובה. לרוב היו אלה תמרים ובלוטים(פירות עץ האלון), אגוזים ושקדים. לאחר ההבדלה, חיכו בעלי הבית למבקרים – בני משפחה וידידים –שיבואו לברך ולהתברך במטבע ״תרבחו ותסעדו״ (=עלו והצליחו). בעלי הבית עצמם הלכו אחר כך לבתיהם של בני משפחה ושל ידידים.

לבד מהמבקרים האלה אנשים בעלי אמצעים היו מחכים במיוחד לחבורות של בני עניים (אכן הם היו באים בחבורות!), שהיו עוברים מבית לבית כדי להתברך ולקבל מענקים. במו עיניי ראיתי בעלי בתים שדקדקו במתן כספי צדקה ושקיות מלאות פירוה לבני עניים. חשוב היה להם להעניק הרבה יותר לבני עניים מאשר לקבל את פני האורחים הרגילים שבאו לברך ולהתברך. עדיין אני נושא בקרבי את דבריו של סבי, אבי אמי שמעון עטיא היקר, מנוחתו כבוד, שאמר לי בליל המימונה של שנת תשי״א מילים אלו: ״זכור כל ימיך: אין מצווה גדולה מהארת פנים למי שאין לו, וכל מה שיש לך חלק עמו״.

מתארסים

כאשר תמו הביקורים בבתים, וכשכלתה רגלם של בני העניים מן השוק ומן הבתים, היו מתקיימות מסיבות כְטְבָּא (=אירוסין) בבתיהם של החתנים או של הכלות שעמדו להתארס לקראת נישואיהם. יש עיירות באזור שהיו מתקיימים בהן בלילה זה חמישה עד עשרה טקסי אירוסין. אלה כללו שירה ונגינה(על פי רוב בתוף מקומי שנתכנה טארה, וריקודים והגשת תקרובת. השירה הייתה ברובה שירה בערבית־יהודית מקומית, אבל היו בתים שהיו עורכים שולחנות ומשמיעים פיוטים בעברית.

כמה נשים בנות הדורות הקודמים אמרו לי שליל המימונה מסוגל להביא מזל (סְעְד/ או למימון/ בערבית) לחתן ולכלה, ועל כן הוא היה יפה למסיבות אירוסין. בהרצאה שנשאתי בכינוס שהתקיים בירושלים, בהשתתפות הנשיא יצחק נבון המנוח, ביום המימונה בשנת תשמ״בדיברתי על ליל המימונה כחג האירוסין בקהילות תאפילאלת. מעט זמן אחרי זה כתב פרופ׳ אהרן ממן מאמר מלומד על המימונה. הוא ראה להסביר את בחירת השם כקשור במילה הערבית מימון(=מזל). והכלה המתארסת באותו לילה היא בת המזל(=מימונה). היו שלא קיבלו את הפירוש הזה כפירושו היחיד וכטעמו של שם החג, אך ער כה לא שמעתי מי שהציע ביאור טוב ממנו.

דברי סיכום ודברי חתימה

תכליתם של הדברים האלה הייתה כפולה:

א. ביקשתי להראות זוויות אחרות של דרכי חגיגת המימונה; מנהגים שרובם נעשו שלא ברשות הרבים ובלא ממד המוני ורעשני. שמעם של הדברים שהוצעו כאן לא בא לידיעתם של רבים. אלה למדו בטעות שמהותה של המימונה היא זלילת מופלטות ואכילת עוגות, שעיקרן סוכר וטפלתן קמח, או קיום סעודות מִצְלֶה(מנגל) וריקודי בטן מפורכסים.

ב. באתי לתעד את מנהגי המימונה במקצת הקהילות של אזור תאפילאלת. עם עזיבת היהודים את האזור רוב המנהגים הללו ננטשו. כאשר יסופו אחרוני זוכריהם מהעולם, צפויים גם המנהגים האלה להישכח. אמת, לא כל מה שהיה נהוג בתאפילאלת ובמקומות אחרים במגרב טעמו ידוע. אך כמה מהמנהגים שהוצעו כאן רקע צמיחתם כנראה ברור, כפי שרמזתי בקצרה.

כבר אמרתי, וחזרתי ואמרתי, שבעיניי חשוב לתעד את המנהגים שהילכו בקהילות ישראל בתפוצות הגולה כדי שלא יישכחו כליל, שכן כל מנהג הוא פרק חשוב בתיאור חייה ובהווייתה של כל קהילה. בירור הרקע לצמיחתו של המנהג הוא שלב נוסף שאפשר לעסוק בו אחרי התיעוד שלו. אגב התיעוד של המנהג מובא גם חומר ספרותי עממי ותיעוד של הלשון של הקהילה הנחקרת.

חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה-סיום המאמר

משפטים

(471) — קצידה — סי׳ אני דוד אל־קים חזק

בשקל ״שוף אבומר רכא כּואכּבו״

אַשְׁרֵי אִישׁ־צֶדֶק, בְּמִשְׁפָּט יַחְשֹׁב, כִּי לֹא בָּזֶה רַבִּים יֶחְכָּמוּ

רוּחוֹ עִם אֵ־ל נֶאֱמָנָה, וּדְבָרָיו נִצְדָּקִים:

חוֹקֵר לֵב, שׁוֹפֵט אֱמֶת, יִשְׁבֹּר עַוְלָתָה. אַךְ אִם לֹא שִׁנָּה טַעֲמוֹ —

וְאִם כִּי צָרָיו יִרְאֶה פָּשׂוּ לוֹ מְעִיקִים:

אִם בֶּאֱמוּנָתוֹ וּבְדִבּוּרוֹ יִתְחַזֵּק, לֹא פָּנָיו יֻכְלָמוּ

נְגִידִים יְדַבֵּר, יַשְׁלִיךְ בְּכָל־עֵת זִקִּים:

עָלָיו רוּחַ חָכְמָה, שֶׁכָּל טוּב יִמְצָא, יֶהְגֶּה צַחוּת, מָה טוֹב טַעְמוֹ

כֶּסֶף צָרוּף וּמְזֻקָּק אִמְרוֹתָיו מְנֻקִּים:

רוֹמְמוֹיַת־אֵ־ל בִּגְרוֹנוֹ, מִי יֹאמַר לוֹ עַד כֹּה תָּבוֹא, בְּחוֹתָמוֹ

יָפֵק מִן הַכֹּל רָצוֹן, מִכָּל־עֵבֶר נוֹשְׁקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה, בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ ־

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים:

נָכוֹן לִבּוֹ, זִכָּה נִזְרוֹ / חֶבֶל־אוֹנִים אַמִּיץ בּוֹ אָזוּר

כַּשֶּׁמֶשׁ זוֹהֵר זָהֳרוֹ / סַהַר וְכוֹכָבִים לוֹ מַעְזוֹר

מִשָּׁמַיִם לוֹ יַעְזֹרוּ / פָּנָיו קֵךְמָה, הוֹלֵךְ לֹא יִנְזוֹר:

 (471) — השיר מכוון לדיינים עושי משפט וצדק.

במשפט יחשוב — חושב נכון על דרך המשפט. רוחו וכו׳ — של איש צדיק עם אל נאמנה. נצדקים — מצודקים ונכונים. עולתה — העול. אך — נקרא שופט אמת רק בתנאי. אם לא שינה טעמו — שלא משנה דרכו וגישתו למשפט וצדק. ואם — גם אם. צריו יראה — רואה את אויביו ומתנגדיו, וכן,יראה פשו לו מעיקים — שנתרבו המצירים לו ועכ״ז עומד באמונתו לשפוט צדק. לא פניו יוכלמו — לא יתבייש לעתיד לבא על ישרותו והגינותו. נגידים — דברים חשובים וחזקים.זקים — חצים.יהגה צחות — ידבר ברורות. מנוקים — נקיים מכל סיג ופסולת. בחותמו — בחתימתו על משפט הצדק. יפיק — יוציא, ימצא. נושקים — מנשקים ומעריכים. ושפע טל — שפע ברכה כטל. זכה נזרי — נתן מעמד לכתרו. חבל — אבנט, חגורה. אונים — כח. אזור — חגור. סהר — לבנה. לאינזור — לא יסוג

יוֹם יָרְדָה שְׁכִינַת־אֵ־ל עַל הַר־סִינַי וְהִשְׁמִיעַ מִמְּרוֹמוֹ —

דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, לְפָנָיו חֲקוּקִים:

רֵאשִׁית־הַכֹּל, הִשְׁמִיעָם עֶשֶׂר דִּבְרוֹתָיו, וְנָחָה עַל עַמּוֹ —

רוּחַ־אֵ־ל, וְקִבְּלוּם עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים:

צִוָּם מֵעֲשֶׂוֹת אֱלִיל־כֶּסֶף, פֶּן מִכְשׁוֹל וּתְלָאָה תִּמְצָאֵמוֹ

וְאַחַר הִזְהִירָם עַל מִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים:

רַב מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְכָל־תַּרְמִית־אִ'ישׁ בְּאָחִיהוּ, הוֹדִיעָמוֹ

נִכְלָלִים כֻּלָּם בְּאַרְבַּע אָבוֹת נְזִיקִים:

מָה־נִמְתְּקוּ אָמְרִי־אֵ-ל, הִזְהִירָם מֵעֲשׂוֹת אֱלִילִים בֵּינֵימוֹ

לְאוֹת לְאִישׁ, אִם אֵין דָּן אֱמֶת, בָּמָה הֵקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים

דַּיַּן אֱמֶת בְּטָהֳרוֹ / כְּאוֹר הַמַּזְהִיר בְּיוֹם טָהוֹר

מִפְּנֵי אִישׁ לֹא יָגוּרוּ / כִּי הַמִּשְׁפָּט לָאֵ־ל הַנָּאוֹר

תִּשְׁכֹּן שֶׁכִּנָּה בִּמְדוֹרוֹ / וּבְתוֹךְ יִשְׂרָאֵל אוֹרָה יֵאוֹר:

וְאִם הַדָּבָר בָּרוּר־לָךְ כַּבֹּקֶר, אֱמוֹר, וְעַל־נֵס הֲרִימוֹ

וְאִם־לֹא, אַל־תֹּאמַר וְתַרְבֶּה בַּחֲלוּקִים:

רְדוֹף הַשָּׁלוֹם, אֲבָל אַל־תִּשָּׂא אַל־תִּתֵּן, כְּדִבְרֵי שֶׁלֹמֹה —

"פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן", חִכּוֹ מַמְתַּקִּים:

כִּי בַּעַל מְרִיבּוֹת מַטְרִיחַ הַדִּינִים,וְסוֹפָם יֶאְשָׁמוּ

גַּם אִם יָדִין וְיוֹרֶה יֵאָסֵר בָּאזִקִּים:

לָכֵן, עֵצָה־טוֹבָה נָתְנוּ חֲכָמֵינוּ, נִסְמֹךְ עַל דְּבָרֵימוֹ

לפניו חקוקים — בשני לוחות הברית. על משפטים — פר׳ משפטים וחוקי התורה. תרמית — רמיה ורמאות. ארבע אבות נזיקין — בריש מסכת בבא קמא! השור, והבור, והמבעה, (שן בהמה, ויש אומרים זה האדם פ״ג דב״ק) וההבער. במה הקים — כאילו בנה במה לעבודה זרה. לא יגורו — לא יפחדו. הנאור — כנוי לה׳ שהוא אור המאיר. ואם הדבר — המשפט. כבקר — כמו אור היום בלי פקפוקים. ותרבה בחלוקים — אל תרבה בהסוסים ודעות חלוקות. אל תשא אל תתן — אל תשא ותתן הרבה בדברים כי זה ירחיק את השלום. מטריח הדיינים — מטריח ובא עלהים בטענות. וסופם יאשמו — הדיינים ובעלי המריבות. גם אם ידין ויורה — נכונה. באזיקים — בכבלים. על דברימו — של הדיינים. וגם המה —הדיינים

וְגַם־הֵמָּה סָמְכוּ עַל־דִּבְרֵי הַמְּחוֹקְקִים:

מִשְׁפַּט וּצְדָקָה כָּתוּב, מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה, אַל־תַּעֲלִימוּ

זֶה צְדָקָה וְזֶה מִשְׁפָּט, בְּלִי עֲשׁוּקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים

דַּל בְּרִבּוֹ אַל־תַּכְתִּירוּ / אַל־תְּהַדֵּר, וְהַרְחֵק מֵהִדּוּר

וּפְנֵי גָּדוֹל אַל־תֶּהְדָּרוּ / כִּי אוֹהֲבָיו יַחֲנוּ כַדּוּר

וּפְנֵי הַדַּל אִם יֻקְדָּרוּ / כָּל־אוֹיְבָיו יַרְחִיקוּהוּ מִדּוּר:

אַל תִּגְזֹל דַּל, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר יוֹם הִלָּחֲמוּ

הֱיֵה רַחוּם בְּדִין, לֹא בִשְׂפַתַּים דּוֹלְקִים:

כִּי יְיָ יָרִיב רִיבוֹ, וְקָבַע קוֹבְעוֹ נֶפֶשׁ, לֹא רַחֲמוּ

כִּי מִשֹּׁד עֲנִיִּים וְאֶנְקַת נֶאֱנָקִים: —

יָקוּם יְיָ אָז וְדִבֵּר עֲלֵיהֶם,וְאוֹיְבֵיהֶם יִתָּמּוּ

מִשְׂגָּב לְדַל וָדָךְ, שׁוֹמְעָם מִמַּעֲמַקִּים:

מציל עני מחזק ממנו, ואביון מגוזלו־מערימו

מגנו־מושיעו חזק כראי מוצקים:

לכן הדין יראה, כי חרב מנחת בבשרו ודמו

וגיהנם פתוחם, וקברים עמקים:

אשרי שומרי משפט, עושים צדקה בכל־עת, תחול עלימו —

טובה וברכה, ושפע־טל משחקים

המחוקקים — הפוסקים. אל תעלימו — אל תעלימו עין מן העני. דל בריבו — מסכן שיש לו משפט עם עשיר. אל תכתירו — אל תזכה אותו גם כשהוא לא צודק. אל תהדר – כלשון הכתוב ״ודל לא תהדר בריבו״. ופני גדול — חשוב. כדור — סביב. יקדרו — יושחרו, יצא חייב. מדור — מילדור בקרבתם. בשפתים דולקים — כלומר רק מן השפה ולחוץ. וקבע קובעו — גוזל ולוקח נפש זה שגוזל העני. ואנקת — צעקת, אנחת. משגב לדל מגן על הדל. ודך – המדוכא. שומעם — שומע תפילתם. ממעמקים — ממעמקי הלב. מערימו — נוהג אתו בערמה. מוצקים — איתנים ויציבים. כי חרב וגו׳ — כלומר אס לא ידון דיין אמת יענש קשה

קְרוֹב הַדַּעַת יָקֵרוּ / וְשֹׁחַד, חֶלְקָה טוֹבָה יִזְמֹר

אִישׁוֹן בַּת עַיִן שְׁמֹרוּ / וּדְבַר צַדִּיק, יַשְׁרוּ אָמוֹר

וְכָל־הָמוֹן עַל יֹאמַרוּ / דָּתֵנוּ יְקָרָה כְּהַר מֹר:

יָדַיִם רָמוֹת בְּדִין יִקֹּב אֶת הָהָר, אַל תֵּלֵךְ אַחֲרֵימוֹ

אַחַר רַבִּים לִנְטוֹת אַךְ אִם רָצוֹן מְפִיקִים:

אַזְהָרָה לַדַּיָּנִים לָדַעַת מִי דָּנִין לֹא פָּנִים יִרְעָמוּ

וְלִפְנֵי מִי דָּנִין, כִּי לְאֵ־ל חַי צוֹעֲקִים:

כִּי אֱ־לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל בְּרֹב עֻזּוֹ וְתַעֲצוּמוֹ

וְחִקְרוּ וְדִרְשׁוּ גַּם בִּדְבָרִים עַתִּיקִים:

שָׁמוֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם, אַזְהָרָה לַצִּבּוּר, כִּי תִּהְיֶה עָלֵימוֹ —

אֵימַת הַדִּינִים, כְּעוֹמְדִים בַּשְּׁחָקִים:

מִשָּׁמַיִם יַשְׁגִּיחוּ לְשָׁמְרָם מִנֶּזֶק, מִשָּׁם יְשֻׁלָמוּ

אַשְּׁרָם אַשְׁרֵי חֶלְקָם,וְזִיו שַׁ-דַּי יַעֲנִיקֵם:

חֶמְדַּת טוּבָם וּשְׂכָרָם עַיִם לֹא רָאֲתָה, רַק אֵ־ל בְּעוֹלָמוֹ

מִטּוּבָהּ צְפוּנָה גְּנוּזָה לַצַּדִּיקִים

זְכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעַתָּם, וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָמוֹ

דִּבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִים, וְשׂוֹטְנֵיהֶם נְמַקִּים:

קַיָּם יִפְדֶּה עִמּוֹ, וְיָקִים שׁוֹפְטִים יְשָׁרִים בְּעִיר הֲדוֹמוֹ

יִתְגַּדֵּל שְׁמוֹ, יִמְלֹךְ זֶרַע יְהוֹיָקִים:

אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —

טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים:

קרוב דעת — נגיעות במשפט. יקרו — מנעו. יזמור — יכרית. אישונים — כאשון בת עין שמור על יושר המשפט.ודבר צדיק וגו׳ — כלומר לאמר ולגלות את דברו של הצודק ואז וכל המון עם — ירגישו בצדק ויאמרו כי דת ישראל ישרה ויקרה. ידים רמות וגו׳ — כלומר לא לקבל שיטת יקוב הדין את ההר, אלא להשתדל לעשות פשרה ושלום בין הצדדים. אחרי רבים לנטות — כדברי התורה ״אחרי רבים להטות״. אך וכו׳ כלו׳ כ״ז אם הולכים עפ״י ההלכה להפיק רצון מה׳, וכדכתיב ״לא תהיה אחרי רבים לרעות״. ירעמו — ירגזו ויביעו תרעומת. ולפני מי דנין — הקב״ה. צועקים — הבעלי דינין. בעדת א־ל — בבית דין. בדברים עתיקים — בדברי תורה ובדברי הקדמונים. כעומדים בשחקים — כעומדים מול השכינה. ושכרם. בעולם הבא. ושוטניהם — ומתנגדיהם, שעומדים להם לשטן. נמקים — נרקבים וכלים. קיים — הקב״ה שקיים לעד. בער הדומו — בירושלים. זרע יהויקים — מלך מבית דוד. מלך המשיח.

משפטים -(471) — קצידה — סי׳ אני דוד אל־קים חזק-אעירה שחר חלק ג' רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל.

3. 3. גן העדן האבוד

מאותה תקופה, זכורים לי עד היום בעיקר שני סרטים שהטביעו בי את רישומם העז, כל אחד מהם על פי דרכו.

האחד -״La Maison hantée״, "הבית רדוף הרוחות", סרט אימה על זוג צעירים המקבלים בירושה טירה על כל ריהוטה העתיק, עם פוחלצי איילים וחזירי בר הצופים מהקירות, ושריוני אבירים החמושים ברמחים וגרזנים הניצבים בכל פינה. כבר בלילם הראשון, מסתבר לבני הזוג שהם אינם אדוני המקום: צווחות מקפיאות דם, בכי הבא מאי שם, דלתות נפתחות בחריקה או נסגרות בטריקה, אחד משריוני האבירים המניף לפתע את המקבת ומאיים להנחיתה על ראש האישה הצעירה שאינה חושדת בדבר…

בעקבות הסרט הזה, התעוררתי במשך שבועות אחדים בלילות, מכוסה כולי בזיעה קרה, כשאחת מרוחות הסרט לופתת את גרוני.

לסרט השני קראו"Le Paradis perdu" – ״גן העדן האבוד". לא נשאר לי כל זיכרון מעלילת הסרט, אבל המוסיקה שלו כבשה אותי. ער היום מצטלצל בלבי המוטיב שליווה את הסרט. במיוחד אהבתי את נגינת הכינור. שמעתי לפני זה את נגני התזמורות היהודיות המקומיות מנגנים על כינור המוצב על ברכיהם. כינור זה נקרא בפיהם"קמאנז׳ה״.

בסרט הזה, הכנר עמד זקוף והחזיק את כינורו בין כתפו לסנטרו. פניו היו מיוסרות – כאילו נגינתו מסבה לו סבל בל יתואר. הצלילים שבקעו מן הכינור היו שונים לחלוטין מאלו שהפיקה הקמאנז׳ה. נגינת הכינור עוררה בי זעזוע פנימי, כאילו אני מישהו אחר, מישהו חדש. המוסיקה נגעה ללבי עד כאב. היא אחזה אותי בגרוני, בחזי, וגרמה לי לרצות להיבלע בתוכה. תמונות הסרט שחלפו לנגד עיניי לא עניינו אותי כלל. בעצם לא ראיתי אותן. איני זוכר אם באותם רגעים עצמתי את עיניי או שהשארתי אותן פקוחות. העיקר הוא שהייתי מרוכז כל כולי במנגינה המופלאה. כאשר נדָמו צלילי הכינור, תם גם הסרט. הוריי קמו, אך אני נותרתי במקומי, כאילו פחדתי שאם אצא מן האולם תאבד לי המנגינה לעד. אבא שחשב שנרדמתי, נגע קלות בכתפי. הבטתי בו והוא נזדעק: "אתה בוכה!״

״אני לא בוכה!״ עניתי כנעלב.

אימא ניגבה את דמעותיי בממחטה. ״אתה צודק, נעבי באסק, שיבואו עליי צרותיך, העלילה קורעת לב וגם אני בכיתי בקטעים מסוימים של הסרט. אבל יקירי, זה רק סרט!״ ״לא בכיתי בגלל העלילה!״ ״אז למה בכית?״ שאל אבא. ״בגלל הכינור!״

"בגלל הכינור? מה היה בכינור שגרם לך לבכות?״ ״אני מתכוון לנגינה של הכינור!״

איני זוכר את המשך השיחה הזאת, אבל מאותו יום והלאה לא הפסקתי לחשוב על הכינור ועל צליליו המופלאים.

4. 4. ״מהיכן נשיג לד כינור?״

יום אחד, לקראת הבר מצווה שלי, אמרתי להוריי: "אתם יודעים איזו מתנה הייתי רוצה לקבל לבר המצווה שלי?"

״איזו, Mon chéri?״ ענתה-שאלה אימא.

״כינור!״ ״כינור?״ ״כינור!״

״ולמה לך כינור?״

״מה השאלה הזאת?

כדי לנגן עליו!״ אבא צחק:

״אתה רוצה להיות דְנַדְנֵי?^״

״ דְנַדְנֵי ״ הוא התואר שניתן לחברי חבורות הנגנים המקומיות. הדְּנַדְנִיִּים שניגנו בשמחות, היו אנשים עניים מאוד שהתקיימו בקושי רב מהכסף שנידבו למענם בשעת נגינתם. להוריי היו שאיפות הרבה יותר מרחיקות לכת באשר לעתידי.

״אינני רוצה להיות מה שאמרת, אני רוצה להיות כנר!״

״זה מה שאמרתי!״

״לא! כנר כמו זה שראינו בסרט.״

מאז הסרט ההוא עבר זמן רב, והוריי שהיו מבקרים בקולנוע פעם בשבוע, הספיקו לראות סרטים רבים. כך שהתקשו להיזכר בסרט עם נגינת הכינור המופלאה. אימא קראה פתאום: ״אני נזכרת עכשיו. פניך היו שטופות בדמעות…״

בדיחות הדעת ששרתה קודם על פני אבא נמוגה: ״אבל מהיכן נשיג לך כינור?״ אמר מתוך מצוקה. נזכרתי בשיחה שקלטו קודם אוזניי באקראי: ״סלומון,״ אמרה אימא, ״צריך להזמין נעליים חדשות לקלוד.״ "קלוד״ היה שמי עד שהחלפתי אותו ל״אשר״ עם פרוץ הציונות בביתנו. ״נעליים חדשות? מאיין אקח כסף לנעליים חדשות?״ הזדעק אבא, ״קחי נעליים שאחיו הגדול הפסיק לנעול, ושהסנדלר יחדש אותן.״ ״כבר עשיתי זאת, אבל הנעליים קטנות גם על קלוד, נצטרך לתת אותן לדניאל הקטן ממנו. לקלוד צריך להזמין נעליים חדשות לבר מצווה שלו.״ ״אין לי כסף לנעליים חדשות! אמרי לסנדלר שיחתוך בצורה אמנותית את הקצה העליון, כך שאצבעות הילד יוכלו להגיח מהנעל.״ ״סלומון, כבר ביטלנו את המסיבה שתכננו. איזו הרגשה תהיה לו ביום הבר מצווה שלו בלי מסיבה ועם נעליים שאצבעותיו מבצבצות החוצה מהן?״

השאלה נותרה ללא מענה ואילו אני – התביישתי בעצמי: אין להם כסף לקנות לי נעליים ואני מבקש מהם כינור!

למחרת השיחה הזאת, שיניתי את גרסתי: ״לא התכוונתי שתקנו לי כינור, רק חשבתי שתוכלו להשיג לי כינור בהשאלה…״ ״מי ישאיל לנו כינור?״

״אחד מנגני החתונות!״

״אם אתה רוצה ללמוד לנגן, אתה צריך כינור לזמן ממושך. איזה נגן ישאיל לך לזמן ארוך את מקור הפרנסה היחיד שלו?״ ידעתי שהצדק עם אבא, ונזכרתי בדיירי המשנה שלנו, או בעצם – בבן שלהם ששמו היה ז׳אן.

כיוון שהזכרתי את הימצאותם של דיירי משנה אצלנו, עליי גם להזכיר לכם שהפרוטה לא הייתה מצויה בביתנו, לכן בוודאי ייראה לכם אך טבעי שאם השכרנו חלק מדירתנו, היה זה על מנת להשלים את הפרנסה בבית, ולא היא! אבי היה סבור שאין גדולה ממצוות הכנסת אורחים וסירב ליטול שכר דירה מכל הנספחים שהתגוררו בקרב משפחתנו.

ילדותי במוגדור עברה עליי בבית הומה כתחנת רכבת. בנוסף להוריי ולאחיי ואחיותיי, גדלו אתנו כבנות בית מספר קרובות משפחה צעירות של אמי. הסיבה לכך הייתה, שהוריהן רצו להבטיח להן חינוך טוב והצהירו שבשום מקום אחר לא יזכו ״להתחנך״, כמו אצל אסתר.

אבל לא לאלו התכוונתי כשהזכרתי את דיירי המשנה שלנו, שלבנם ז׳אן היה כינור…

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה

אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה

מסע החלומות אל הצדיק

בסוף שנת 1973 הפיץ אברהם בן־חיים, פועל ייעור בשנות הארבעים הראשונות לחייו, ׳הודעה לציבור׳ ובה ׳בשורה מאת… הצדיק רבי דוד ומשה  מחשובי הצדיקים של יהודי מרוקו. בהודעה, שעשתה דרכה לבתי כנסת רבים של יוצאי מרוקו ברחבי ישראל, הוא תיאר כיצד נגלה לפניו הצדיק בחלומו והודיע לו כי עזב את מרוקו ובא לשכון בביתו שבשיכון כנען בצפת.

בעקבות חלום זה והתגלויות נוספות שבאו בעקבותיו הפך אברהם את אחד מחדרי דירתו ל׳בית רבי דוד ומשה׳, מקדש־מעט לצדיק הנערץ, והמריץ את קוראי ההודעה לפקוד את האתר החדש. השמועה על התגלותו של רבי דוד ומשה בשיכון כנען עשתה לה כנפיים, וכבר בהילולה הראשונה, שנערכה בראש חודש חשון תשל״ג, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, צבאו מאות חוגגים על חדר הצדיק.

אף שלרבי דוד ומשה אתרים נוספים בישראל, וביניהם אתר שקדם למפעלו של אברהם, אין הם מעיבים על הפופולריות הרבה של האתר הזה. ממרחק השנים אפשר לקבוע כי ׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת זכה למקום של כבוד על מפת ־מקומות הקדושים בארץ, ואברהם עצמו הפך בעקבות הצלחת יוזמתו דגם לחיקוי בעבור שושביני קדושים אחרים.

רבי דוד ומשה משתייך לקבוצה קטנה ונבחרת בין צדיקי מרוקו, שהפופולריות שלה חרגה מעבר לגבולות מקומיים או אזוריים ספציפיים.

הערת המחבר: הצירוף המוזר לכאורה ׳דוד ומשה׳ משמעו ׳דוד בן משה׳, שכן ׳וּ׳ בניב הברברי הנפוץ באזור האטלס הגבוה, מקום קבורתו של הצדיק, פירושו ׳בן׳. צירוף זה מופיע בשמות של צדיקים נוספים, כמו רבי דוד וברוך ורבי יהודה וראובן. ראו בן־עמי תשמ״ד, 288, הערה 47.

: האתר הראשון לכבוד רבי דוד ומשה הוקם באופקים. אתרים נוספים קיימים באשקלון !1981 Ben-Ami), במושב אדרת ובגן יבנה.

מרכזיותו של הצדיק בלטה שבעתיים על רקע המיקום ההררי והקשה לגישה של קברו, בלב האטלס הגבוה המערבי, ליד הכפרים ,תַּמְזִירְית ותַּמְסְתִינְת. אולם נידחות זו אפיינה רבים מן הקדושים הידועים, ׳(ה)טמונים במקומות מרוחקים, על פסגות הרים או בעמקים שקטים׳(בן־עמי תשמ״ד, 219). סיפור חייו של רבי דוד ומשה משחזר את התבנית העלילתית האופיינית לצדיקים החסרים עיגון היסטורי. הוא מתואר כתלמיד חכם מירושלים, שסבב כשד״ר בין הקהילות היהודיות בהרי האטלס, ושם גם מצא את מותו. לפי אחד מסיפורי הנסים, מסר הצדיק את נפשו כדי לבטל גזרה של מגפה קשה, שהפילה חללים רבים בקרב תושבי האזור, יהודים כמוסלמים (בן־עמי תשמ״ד, 318). חלומות ביקור, שבהם התגלה הצדיק לבני המקום, עמדו ביסוד גילוי קברו של רבי דוד ומשה והפיכתו לאתר מרכזי של עלייה לרגל. אם בביקורו של החוקר הצרפתי וואנו, בעשור הראשון או השני של המאה העשרים, ׳נמצאה (רק) אבן במקום הקדוש, ללא מצבה או מבנים׳ (1948,81 Voinot), הרי שבמחצית המאה כבר נבנה במקום מכלול רב רושם, שכלל מצבה ואולם קבר, מקומות הדלקה וחדרי אירוח. בתקופת ההילולה שימש המקום אבן שואבת להמוני חוגגים מהסביבה הקרובה והרחוקה.

הערת המחבר: בן־עמי (תשמ״ד, 219) מכנה את הצדיק האופייני לקבוצה זו, ׳הקדוש הלאומי, הנערץ על כל יהודי מרוקו, ואליו נוהרים מכל האזורים׳.

[1]          לריכוז הגבוה של הקדושים באזורים מרוחקים יש הסברים אחדים, שאינם מוציאים זה את זה. במבט פסיכולוגי אפשר לראות בריחוק הזמנה למסע ממושך אל קברו של הצדיק, המחייב השקעת מאמץ ונכונות לעמוד בקשיים וסכנות. אפיונים אלה, שהם חלק בלתי נפרד מ׳רוח הצליינות׳, מעמיקים את חוויית המפגש עם המקום הקדוש, מקנים לה ממד רוחני ומחזקים את הקשר האישי לצדיק (1973 Turner). במרוקו מתגברת הערצת הקדושים ככל שמדרימים לאזורים ההרריים שבפנים הארץ ולעמקים שביניהם, אם בגלל קשיי החיים וחוסר הביטחון הפוליטי שהיו מנת חלקם של היהודים שם ואם בהשפעת האוכלוסייה הברברית הידועה בדבקותה בפולחני הקדושים (בן־עמי תשמ״ד, 222). אמנם במהלך המאה העשרים הידלדלו והלכו ריכוזי היהודים באזורים אלה, אך האתרים שנשמרו ביטאו את הזיקה של היהודים לקהילות המוצא שלהם, ואולי אף טענה לגיטימית—מנוסחת בשפה דתית ולא פוליטית—לחזקה על המרחבים המקודשים (1992 Goldberg). בן־עמי (תשמ״ד, 222) מצא כי יותר משליש מהקברים הקדושים ליהודי מרוקו ממוקמים באטלס הגבוה, וביניהם שבעה מהאתרים החשובים ביותר.

[1]          בחוברת על רבי דוד ומשה שהוציא אברהם בן־חיים ב־1988 מצוין שהצדיק ׳חי בשנת… 1171 למניינם׳, אך לתיארוך היסטורי זה אין כל תימוכין.

[1]          תאריך ההילולה המסורתי לפי אברהם בן־חיים הוא ראש חודש מרחשון, ובו אכן נחגגת ההילולה בהר כנען, אך התאריך המופיע אצל בן־עמי (תשמ״ד, 647) הוא ראש חודש כסלו.(ע"כ)

שיכון כנען, מקום משכנו החדש של הצדיק, דומה יותר לערי הפיתוח — הגדושות בשיכונים כאלה, שנבנו בשנות החמישים כדי לקלוט את גלי העלייה הגדולים של אותה תקופה — מאשר לצפת הישנה המשתרעת לרגליו. הגרעין המקורי של השכונה כולל בתי דירות דו־קומתיים צנועים, שמקצתם שופצו והורחבו במהלך השנים. הצדיק שוכן באחד מהבתים האלה, בחדר פינתי בקומת הקרקע. משעול משולט מוביל את המבקרים מהרחוב אל ביתה של משפחת בן־חיים, הכניסה לאתר הייתה תחילה דרך הדירה, אך במהלך השנים הורחב חדר הצדיק ונוסף לו פתח נוסף, נפרד מהדירה. שלושה שלטים מעטרים את הכניסה. השלט מימין, המעוטר במנורה וענפי זית, סמלה הרשמי של המדינה, מודיע כי ׳בית זה מוקדש לגאון הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א׳ (זכותו יגן עלינו אמן). העליון משני השלטים שמשמאל מציין את שעות הפתיחה של האתר (בימים א׳-ה׳ משמונה בבוקר עד עשר בלילה, ביום ו׳ — משמונה בבוקר ועד כניסת השבת, ובשבת, מצאת השבת ועד עשר בלילה). ואילו השלט התחתון מבקש מהגברים המבקרים להימנע מכניסה ללא כיסוי ראש, ומהנשים להימנע מביקור בעת הנידה.

חדר הכניסה מתהדר בארון ספרים עמוס במהדורות אחדות של ׳הזוהר׳, ב׳שולחן ערוך׳, בחומש ׳חוק לישראל׳ ובספרי תהילים, וכן בשתי תמונות גדולות מאתר הצדיק במרוקו. בפנים החדר בולט לוח שיש, המציין כי ׳המקום הזה קדוש לכבוד ־רב הגדול המלוב״ן (המלומד בנסים) כמוהר״ר (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) דוד ומשה זיע״א׳, והמשמש למעשה תחליף מצבה בעבור המבקרים. מתחת ללוח :מצאת קופת תרומות ומשני צדיה, על משטח הצמוד לקיר, פזורים חפצי קודש: ספרי תהילים, סידורי תפילה, טליתות, ספרי תורה זעירים בכיסויים מהודרים ונרות צבעוניים ענקים. קירות החדר מעוטרים בפרוכות צבעוניות, קמיעות, נר־תמיד חשמלי, וכן בשלוש תמונות נוספות של מצבת הצדיק בהרי האטלס. כל הקישוטים ־האלה נתרמו על ידי מבקרים.

ביום ההילולה בראש חודש חשון מגיעים ל׳בית רבי דוד ומשה׳ אלפי מבקרים מבל רחבי הארץ. הם נוהרים למקום החל משעות הבוקר, באוטובוסים שכורים וברכ פרטי, וגודשים את הרחבה המרוצפת שבחזית הבית וגם את המשעולים שבין הבתים הסמוכים. יוצאי מרוקו הם הרוב המכריע של המבקרים, אם כי ניתן למצוא ביניהם, זעיר פה זעיר שם, בני עדות אחרות, בעיקר מיוצאי תוניסיה ולוב. בדרכם מהרחוב הפקוק בכלי רכב אל חדר הצדיק חולפים החוגגים על פני קבצנים, מעניקי ברכות ורוכלים בדוכניהם המוכרים נרות, שמן ותמונות צדיקים בצד דברי מאכל וסדקית. הם מתמקמים בקבוצות קטנות של בני משפחה וידידים בכל פיסת קרקע פנויה באזור, רובם תחת כיפת השמים ומיעוטם באוהלים, מבלים את זמנם באכילה, בשתייה, בשירים ובריקודים לכבוד הצדיק, ומתחרים ביניהם בסיפור נפלאותיו. ניכר בהם כי החברותא והקרבה המפעימה לצדיק מפצות על קשיי התמקמות במרחב העירוני, שאינו מותאם לאירוח המוני.

החל בשעות הערב המוקדמות מתארך והולך התור שבפתח הדירה. בעבר נהגו שומרי סף גברתנים לווסת את זרימת המבקרים לחדר הצדיק בשעות השיא, והקפידו להכניס לסירוגין קבוצות נפרדות של נשים ושל גברים. אולם כיום מוקצה הפתח הראשי לגברים, ואילו הנשים ממשיכות להיכנס דרך הכניסה הישנה. בתוך החדר ההפרדה בין המינים אינה נשמרת, והאווירה השוררת בו היא של התרגשות, הלובשת לפרקים ממדים אקסטטיים. המאמינים, ברובם הגדול נשים שכניסתן לחדר ויציאתן ממנו מלוות לעתים במחוות מובהקות של הכנעה, שוטחים את בקשותיהם ותפילותיהם בפני הצדיק, מנשקים בדבקות את לוח השיש המציין את התגלותו במקום, ומשלשלים את תרומותיהם לקופה. בעבר, כאשר הכניסה לחדר הצדיק והיציאה ממנו היו דרך הדירה, נהגו מבקרים רבים לסקור בעניין את שאר אגפי הבית, מתעלמים ממחאות רפות של אחדים מילדיו של אברהם. אך גם כיום, כשקיימת כניסה נפרדת ל׳בית רבי דוד ומשה׳, אין חציצה מוחלטת בינו לבין דירת המשפחה, וניתן לחוש בפתיעתם של מבקרים חדשים לנוכח מיקומו המוזר של הציון בדירת מגורים.

מחוות אלה כוללות כניסה ויציאה בגו כפוף, כשהפנים מופנות לציון וכפות הידיים משולבות מאחורי הגב.

לאחר הביקור בחדר הצדיק בא תורה של הדלקת הנרות. מבנה בטון מקומר מצופה שיש שהוקם בקצה רחבת הכניסה, משמש להדלקת הנרות. בשעות השיא של ההילולה, בגבור סערת הרגשות, נזרקות אל הבערה קופסאות שלמות של נרות, ונהרות חלב זורמים מהלהבות. מוקדי משיכה נוספים בחצר הם שני ביתנים קטנים, שמהם מחלקים בני המשפחה ומתנדבים מקרב השכנים והידידים מאכל ומשקה בכלי פלסטיק לחוגגים. מסורת נקוטה במקום להעניק לכל אחד מהמבקרים מנה גדושה מסעודת הצדיק. את המזון, הכולל קוסקוס, בשר ומיני מאפה, מכינה חבורה של מתנדבות במטבח הזעיר שבכניסה לדירה במשך השבוע הקודם להילולה. אך קניית המצרכים ואחסונם מתחילים חודשים רבים לפני כן, ובולעים חלק ניכר מכספי התרומות. בעבר הנהיגה את חבורת המבשלות מסעודה אשת אברהם, אך משנחלשה ראייתה נטלו בנותיה וכלותיה את הפיקוח על הכנת המזון. ביתן נוסף בפאתי החצר משמש לשחיטה ולהכנת הבשר לסעודה. בשנים שעברו נהג אברהם לגדל בחצרו כבשים, כדי לספק את צורכי החוגגים שלא אוו להסתפק בסעודת המצווה המחולקת במקום. לחוגגים אלה, הנמנים עם המעגל הפנימי של נאמני המקום, מקצה אברהם מקומות מיוחדים לעריכת הסעודה, אם במרתף הגדול שחפר מתחת לדירה לצורך זה ואם במחסן רחב מידות בקצה החצר שהסב לאולם אירוח מאולתר.

לקראת לילה נעשית החגיגה המונית וסוערת. שוטרים מתחנת המשטרה הסמוכה מפקחים על התנועה ברחובות הסמוכים לאתר. ברחבה הגדושה והמוארת שלפני

הבית סובבות נשים שבקשותיהן התמלאו ומחלקות לנקהלים עוגיות, פירות יבשים ודברי מתיקה, להשלמת נדרן. זמרים מרתקים את החוגגים בפיוטים בערבית ובעברית, המאדירים ומשבחים את רבי דוד ומשה, ודמויות מהזירה הפוליטית המקומית, ובהן ראש עיריית צפת וסגניו, מופיעות כדי להעניק לחוגגים את ברכתם. ריקודים ריתמיים, מלווים בשירה ובצהלולים (זר׳רית) של הנשים, פורצים מדי פעם באופן ספונטני בפינות שונות של הרחבה. במקום שולטת אווירה של אחווה, שמחה והתפעמות, המרככת הבדלי מעמד ומוצא.

המעבר משיאה של ההילולה לסיומה הוא חד למדי. לקראת חצות הרחבה מתרוקנת ממבקרים, ורק חוגגים מעטים נותרים באוהליהם או בפינות האירוח המקורות עד ליום המחרת. קבוצה קטנה מקרב השכנים והידידים, ובשנים האחרונות גם צוות עובדי תחזוקה של עיריית צפת, מסייעים לבני המשפחה להשיב את הסדר והניקיון על כנם. בעזוב אחרון המבקרים חוזרת השכונה ולובשת את פני החולין הדהויים שלה. אורח המזדמן למקום למחרת ההילולה יתקשה להאמין כי אך לפני שעות אחדות נכחו בו המוני חוגגים מכל חלקי הארץ. ראוי לציין, עם זאת, כי קילוח דק אך יציב של מבקרים זורם למקום בכל ימות השנה, והוא גובר בימי הילולה מרכזיים של צדיקים אחרים. במיוחד בל״ג בעומר שב המקום ומתמלא בחוגגים העושים דרכם להילולת רבי שמעון בר־יוחאי במירון הסמוכה או שבים ממנה.

אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה–מסע החלומות אל הצדיק-יורם בילו

החרמת ספרד

נוסח של חרם אמנם לא הגיע לידנו, אך החרמת ספרד היתה לעובדה מוגמרת. הרב יצחק אברבנאל הוא הראשון המציין זאת: …ואף על פי שעתה אין בצרפת ולא בספרד איש אשר בשם ישראל יכונה….

הרב דוד הכהן, מקורפו, ציין את ההחרמה הזו וז״ל: …וא״כ אם לא יתן השכל בלבו לבא באלו המקומות לשוב בתשובה, לא ישוב אלא יעמוד בחזקת רשע אשר נשקף בו מקטנותו… ואין שם שום יהודי לדבר על לבו ולשבר יצרו הרע ליעדו לבוא באלו המקומות ולשוב בתשובה … .

הרב יעקב די בוטון משאלוניקי מספר על פורטוגאל ריקה מיהודים וז״ל:… אבל בכהאי גוונא דנידון דידן שאין שם יהודים אלא כולם גוים, והיהודים הם אנוסים, ולא יזכר שם ישראל אם יתנהגו ע״פ תורת משה אחת דתם להמית ….

הרב יוסף כהן, כתב:… ויצאו רבים מפורטוגאל בעת ההיא וילכו אל ארץ המזרח לעבוד את ה׳ אלהינו כבראשונה … מהיום ההוא והלאה לא נשאר בכל מלכויות ספרד איש אשר בשם ישראל יכונה…

לפי הרב אליהו קפשאלי פנה מלך ספרד ליהודים לחזור לארצו, והמגורשים דחו את ההצעה, וז״ל:… וכאשר מלך בזמנינו זה בן בתו של מלך שפאנייא העביר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר מי בכל עמו יהי אלהיו עמו בואו חסו בצילי ובמלכותי כיום עלותכם מירושלים ואכלו את חלב הארץ אפס לא שמעו אליו היהודים כי פרו ורבו בתוגרמה ומצאו מרגוע לנפשם …

במאות השש עשרה והשמונה עשרה, יש עדויות על הספרדים המטילים אימה על היהודים היושבים בצפון אפריקה, על כך כתב הרשב״ץ (השני) וז״ל:… מה יעשה הדיוט כמוני היום ״ צרות רבות הקיפוני… והעולה על כולנה פחד חיילות הנוצרים אשר חמתם שותה נפשי וחרב. כחשי עד שהוצרכתי לכתת נפשי מעיר לכפר… דע לך שלהבת הפחד והגלגול הזה…

הרב יהודה עייאש, רבה של אלג׳יר, מספר על הרגשת יהודי צפון אפריקה השומעים על התקפה׳ קרובה של חיל הספרדי, וז״ל:… והורו לי כמה צדדי סכנה יש ולא סכנת הפסד ממון בלבד כי אם סכנת נפשות … ובפרט אלו הספאניולים דהם צרים אכזרים כנודע ואף אם ננצל בדרך נס עדיין קרוב הוא ליפול ברשת השבי וקי״ל דשבי קשה מכולם …

ומתוך פיוט לפורים שני של שנת תקל״ה באלג׳יר שומעים על החרדה הגדולה של יהודי העיר מפני בואם של הספרדים:… חרדה גדולה מספרד נפלה עלינו, אשר דמה להלחם עלינו לתפשנו  … (ספר שבח תודה, דף קמ״ג ע״ב, הספר נמצא במכון בן צבי).

איבת חנם ציינה יחס ספרד הנוצרית ליהודים, ואיבה עמלקית זו לא נעלמה גם אחרי שהיהודי האחרון עזב את ספרד. הספרדים המשיכו לרדוף ולפגוע ביהודים בכל עת ובכל מקום בעולם. החרמת ספרד על ידי יהודים היתה מעין תשובה לשנאת חמס הספרדית, ומשום כך, אין נהירה יהודית לשם, וספרד לא עוררה התלהבות כלל.

התקרבות ספרד לעם היהודי

המהפכה הצרפתית של סוף המאה השמונה עשרה ובעקבותיה כניסתם של חיילי נפוליאון לספרד, וכן זיקת ספרד להון יהודי שברו עוקץ שנאת הספרדים. סימניה הראשונים של ההתקרבות נראו בראשית המאה השמונה עשרה כאשר ספרד התעלמה מהסכם, שהיא תבעה לחתום עם בריטניה, ובו סעיף האוסר על יהודים לדור בקביעות בגיבראלטאר, המושבה הבריטית בתוך שטח ספרד!…

בגיבראלטאר נוסדה, קהילה יהודית, כפי שנוסדה אז קהילה בעיר מאהון במיורקה! ביטול מוסד האינקויזיציה בפורטוגאל בשנת 1821 ובספרד בשנת 1835 היה שלב נוסף בדרך ההתקרבות של ספרד לעם היהודי. פורטוגאל לא התנגדה לבואם של יהודים רבים ממרוקו לתחומה, ובראשית המאה התשע עשרה נוסדו קהילות קטנות בליסבון, בפורטו, בפארו, ובעיירה סנט מיגיל. בשנת 1860 תקפה ספרד את מרוקו וכבשה העיר טיטוואן וסביבתה, כך עברה קהילה חשובה במרוקו לידי שלטון ספרדי. הקרבות לכיבוש טיטוואן הבריחו יהודים רבים לגיבראלטאר הקרובה, ועשרות משפחות מטיטוואן מצאו מקלט בעיר סיביליה. רוב הפליטים היהודים חזרו למרוקו מחשש פעילות המיסיון המצויה בכל פינה בספרד.

יהודי ליסבון, במכתב ששלחו לרב יצחק בן וואליד, רבה של טיטוואן, מציינים היחס הטוב של השלטונות לקהל היהודי, וז״ל:…. באנו במגילת ספר להודיע שזה ימים … נתוודענו… לרומם … לבנות בית כנסת משכנות לאביר יעקב כי ידוע הוא מיום אשר נגרשנו היהודים מערי פורטוגאל שה פזורה ישראל בכל התפוצות לתפ״ץ, ואח״כ התחילה המלכות יר״ה לקרב זרע יעקב ובאו היהודים ממזרח וממערב לגור בארץ … ובחמלת ה׳ עלנו, המלך יר״ה נתן לנו רשות וכח מספיק שיכולים לבנות בית כנסת …

יהודי מרוקו היו חלוצים בהתקרבות זו עם ספרד ופורטוגאל, הם יסדו זה למעלה משלוש מאות שנה קהילות קטנות בתוך שטח ספרד הנוצרית ופורטוגאל, ובימנו רוב המנין והבנין של הקהילות באי האיברי מקורם ממרוקו…

ראב׳׳ד קהילת דבדו עיר הכהנים ממגורשי שנת קנ״א, שלח בראשית מאה זו מכתב תודה לציר הספרדי אנגיל פולידו כאות הוקרה עבור פעילותו למען מגורשי ספרד, וז״ל:

פה מלילייה יע״א אך׳ טוב לחו׳ אלול המרו״ב ש׳ ורחמתי׳ לפ״ק.

לכבוד מעלת השר הדוכוס הנעלה והמרומם איקסילינטיסיתו סי׳ דון אנכיל פולידו מאדריד אחד ״מיושבי ראשונה במלכות האדירה והרוממה מלכות אספאנניא יר״ה ירום ויגביה כוכב מערכתה אמן. הוא שר החסד הדורש שלומות ומבקש טובות אחינו האומה הישראלים הספרדים החוסים בצל שאר הממלכות יר״ה תכון תפלתנו לפני אבינו מלכנו שבשמים שיאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים ופעולו הטוב ישלם לו תשואות חן חן וזאת תשורת מנחתי לפני הדרת גדולתו הרוממה ממני אני הדל מורה צדק בעי׳׳ת דובדו יע״א אחת מערי מארוקו והיום מסתופף בצל מלכות האדירה החסידה מלכות אספאנייא יר״ה.

פה מלילייה יע״א החותם פה לכבודו בשמחה רבה הצעיר אברהם הכהן(סקלי).

האם המכתב סוגר מעגל האיבה בין צאצאי מגורשי סיביליה לבין ספרד? היש לראות בו סמל לסיום תקופת ההחרמה ההדדית? שש מאות שנה אחרי גזירות קנ״א אין אנו משוכנעים שעמי ספרד ופורטוגאל עשו מעשים של ממש על מנת לרצות עם ישראל.

ספרד וגירוש קנ"א-אליהו רפאל מרציאנו-ספרד מקוללת-החרמת ספרד

(א) הגורם הדתי

העמדה התיאולוגית של האיסלאם כלפי היהודים היתה שונה באופן משמעותי מזו של הנצרות. ההתנגדות התיאולוגית הנוצרית ליהדות וליהודים היתה מושרשת עמוק בנסיבות ההיסטוריות של היווצרות הדת החדשה. היא היתה מרכיב אורגני ומהותי במחשבה הנוצרית. הנצרות, שנולדה מתוך היהדות והופצה על־ידי יהודים, היתה משוללת כל בסים אתני עצמאי, ועל כן הקדישה את כוחה מראשיתה למאבק מר – תחילה כדי ליטול לעצמה את הזהות היהודית ואחרי כן כדי להבדיל עצמה ממקורה היהודי. הכנסייה הקדומה היתה זקוקה מאוד למספר גדול של פגאנים שימירו את דתם לנצרות כדי להבטיח את עצם קיומה, ועל כן לא ראתה בעין יפה תופעות של התגיירות בין עובדי האלילים הרומיים, ואין צורך לומר שההתנגדות היהודית למיסיון הנוצרי עוררה את זעמה. יתרה מזאת; עד המאה הרביעית נהג המימשל הרומאי להאשים את הקהילה הנוצרית בחתרנות משיחית, ועל כן רדף את הנוצרים החדשים באכזריות, ובאותה עת המשיך במדיניות העתיקה של הכרה בלגיטימיות הדת היהודית ובהגנה על היהודים. במאמציה לזכות בהכרה מצד רומא האלילית ולהצדיק את תחושות עליונותה, פיתחה הכנסייה החדשה דוקטרינה תיאולוגית אנטי־יהודית מתוחכמת. דוקטרינה זו טענה שמאחר שהיהודים דחו את ישו, האלוהים דחה את היהודים ובחר בנוצרים במקומם כב׳ישראל החדשה׳.

כאשר הפכה הנצרות לדת הרשמית באימפריה הרומית, אחרי התנצרותו של הקיסר קונסטנטין בתחילת המאה הרביעית, שימשה הדוקטרינה של ׳הדחייה האלוהית׳ לצמצום שיטתי של תחולת התנאים המגינים על היהודי בחוק הרומי. באותו זמן פיתחו אבות הכנסייה, ובראשם אוגוסטינוס, גם הסבר תיאולוגי לעצם נוכחותם הנמשכת של היהודים בחברה הנוצרית. זאת היתה הדוקטרינה הידועה בשם ׳עדות׳, ולפיה אלוהים מקיים את היהודים במצבם המושפל כעדות חיה לנצחון הנצרות. לכשיתנצרו לבסוף, בעת הופעתו של המשיח עלי אדמות בפעם השנייה, הם יעידו על אמיתות מהותו המשיחית. דוקטרינה כנסייתית רשמית זאת סיפקה גם טיעון להגנה על היהודים, ומיתנה את האיבה התיאולוגית שהיתה כה פעילה בשלב הקדום של יחסי הנוצרים והיהודים.

אווירת האדיקות היתרה של מסעי הצלב הולידה בימי הביניים סוג חדש ועממי של גישה נוצרית אנטי־יהודית. הביטוי המאיים ביותר של תופעה זאת היה הטבח ההמוני ביהודי עמק נהר הריין בעת פרעות הצלבנים בשנת 1096 (תתנ״ו). המנטליות העממית, ששימשה גם להצדקת האלימות וניזונה מהכמורה המקומית הנבערת, הוסיפה לתיאולוגיה האנטי־יהודית הקתולית הרשמית את האמונה, שהיהודי הוא בעל בריתו של השטן ומטרתו להשמיד את העולם הנוצרי. אך במקביל לתיאולוגיה אנטי־יהודית גסה זאת של ימי הביניים, שהולידה את עלילות הדם התדירות ואת הפוגרומים שליוו אותן, צמחה גם התקפה מעט יותר מעודנת, אם כי לא פחות מסוכנת, על עצם הדת היהודית, וזו הוצגה בוויכוחים הפומביים שנערכו כדי לשכנע יהודים להמיר את דתם לנצרות.

המצב היה שונה לגמרי באיסלאם. אמנם מפסוקים בקוראן, ממסורות מפי הנביא מוחמד (׳חדית״) ומקטעי ספרות אחרים בערבית נראה שהאיסלאם דומה לנצרות בהתנגדותו התיאולוגית ליהודים וליהדות. יתר על כן, המפגש הראשון בין האיסלאם ליהדות היה אלים, בעוד שבנצרות החלו הפרעות ביהודים רק מאוחר יחסית. הנביא מוחמד, אשר נתקל באלמדינה בהתנגדות ובלעג מצד היהודים לבשורתו, הגיב בצורה קשה: הוא גירש שני שבטים יהודיים מן העיר והשמיד שבט יהודי שלישי. אולם אירועים אלימים אלה היו כמעט מקרה בודד בתולדות האיסלאם, וזאת בשל הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות שבהן נולד האיסלאם והתפשט.

הנצרות הקדומה התמודדה עם בעיה שלא הטרידה את האיסלאם. לא היה לה כאמור בסיס אתני עצמאי. בראשונה היא ניסתה אפוא להתלבש בלבוש היהדות בטענה שהיא באה לקיים את ההבטחות המשיחיות של אלוהים והנביאים לעם ישראל. כאשר נכשלה בנסיונה לשכנע את היהודים לקבל מסר זה, אימצה הנצרות לעצמה את הזהות היהודית על חשבון היהודים. החל מימיו של השליח פאולוס (לשעבר יהודי בשם שאול) העבירה הנצרות את תשומת לבה מן היהודים לפגאנים הרומיים, והטיפה להם שהם ׳ישראל החדשה', ושהאל נטש את ׳ישראל הישנה׳ והורידה מבימת ההיסטוריה.

לעומת הנצרות התבסס האיסלאם על יסוד אתני איתן – השבטים הערביים בחצי האי ערב – וקנה את לבם בקלות יחסית. יתר על כן; הערבים ראו את עצמם יורשים ישירים של אברהם דרך בנו ישמעאל, אחי יצחק. לעם הערבי היתה, אפוא, היסטוריה המקבילה לזו של עם ישראל, ואשר יסודה בשורש משותף. בתודעה ההיסטורית של הערבים התפזרו בני ישמעאל מאות בשנים ונעלמו מעל בימת ההיסטוריה, עד ששבו וקנו לעצמם את מעמדם עם בואו של נביא האמת מוחמד. אולם לא היה לאיסלאם כל צורך לצייר את עצמו כ׳ישראל חדשה׳ בדומה לנוצרים הראשונים. אחרי שכבש – תוך עשרות שנים בלבד – את המזרח התיכון ואת צפון אפריקה, השיג האיסלאם למעשה את מה שהשיגה הנצרות רק כעבור כמעט שלוש מאות שנה לקיומה. בנסיבות אלה יכול היה האיסלאם לחדול מן המאבק התוקפני נגד היהדות, ובוודאי שלא היה עליו להמציא תיאולוגיה של ׳דחייה אלוהית׳.

נוסף לכך, מוחמד לא ראה את עצמו מעולם כמשיח, והאיסלאם, בניגוד לנצרות, מעולם לא סבר שהוא ההתגשמות המשיחית של היהדות. להיפך, האיסלאם בתור דת ראה את עצמו כהחזרת עטרה ליושנה, המטהרת ומשחזרת את המונותיאיזם של אברהם, שנשחק במרוצת הדורות בדתות המונותיאיסטיות האחרות, במיוחד בנצרות. דחיית היהודים את מוחמד לא היתה לפיכך אתגר תיאולוגי חמור לאיסלאם כמו דחייתם של היהודים את ישו. על כן גם לא השקיע אותם כוחות פולמוסיים עצומים כמו הנצרות כדי לסתור את היהדות ולהעביר את היהודים על דתם.

גם הגישה המוסלמית כלפי כתבי הקודש היהודיים שונה מזו של הנצרות. הנצרות היתה זקוקה לתנ״ך היהודי – ׳הברית הישנה׳ כלשונה – כעדות להתגלמות האל במשיח הנוצרי ולשליחותו, המתוארות בברית החדשה, ואילו האיסלאם ראה בקוראן תחליף לכתבי הקודש הן של היהודים והן של הנוצרים, אשר מקורם אמנם בהשראה אלוהית, אך הם שובשו בידי אדם. מוחמד, אשר גילה מחדש את המונותיאיזם הטהור של אברהם בהתגלות נבואית, לא היה זקוק לתנ״ך היהודי כדי להצדיק את האיסלאם. ואמנם הנסיונות של סופרים מוסלמים בימי הביניים למצוא רמזים לשליחותו של מוחמד בפסוקי התנ״ך מועטים וחסרי חשיבות בהשוואה לפרשנות הכריסטולוגית הנרחבת לכתבי הקודש היהודיים. הפרשנות היהודית־הרבנית של התנ״ך – המעוררת התנגדות רבה כל כך אצל התיאולוגים הנוצרים – הטרידה את אנשי הדת המוסלמים רק במידה שסילפה את המונותיאיזם הקדום והטהור של אברהם. לכן הפולמוס המוסלמי נגד היהדות היה הרבה פחות ארסי, והשלכותיו היו פחות חמורות לאין ערוך. התלמוד נשרף בפריס, לא בקהיר או בבגדאד.

סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות-בעריכת חוה לצרוס-יפה-מיתוס,מיתוס נגדי-מרק ר' כהן.

מיכאל ב״ר רפאל באדהב

היה שד״ד של ק״ק החסידים ״בית אל״ בשנת תר״ה לערי מערב החיצון. על כתב שליחותו חתום ראשון הרב אג׳ן ז״ל׳ ושאר רבני ירושלים ת״ו בעת ההיא. נמנה בין חו״ר ירושלים, והיה חתנו של הרה״ג הראש״ל יצחק קובו. רוב ימיו בלה בנסיעות ובשליחויות מצוה בערי חו״ל, לטובת מוסדות חסד שונים. נלב״ע ביום כ״ו לחדש אדר ב. שנת תרל״ח. השאיר בכ״י אילו חבורים הנמצאים בידי בנו הרה״ג יצחק באדהב נ״י, הכוללים חידושי תורה, דרושים והערות וקושיות.

אברהם ב״ר יצחה בדרשי

אבי החכם והפילוסוף ר׳ ידעיה המכונה הפניני, בדרשי. מחו״ר פרוב׳ינצה באמצע המאה הי״ג. התעסק בצרכי צבור ובסוף ימיו ישב בנרבונה. סבל הרבה מתלאות הזמן ולא ידע שלוה ונחת.

ידעיה ב״ר אברהם בדרשי

מכונה הפניני. תואר מליצי אצל הערבים למחבר שירים בחרוזים השקולים כפנינים. רופא ופילוסוף. יליד פרוב׳ינצה, בשנת 1270 לערך, ומת בשנת 1340 . בצעירותו התישב בברצלונה ושם התמסר לחבור ספריו. פרי עטו הראשון היה בקשת הממין, מליצה שכל מלותיה מתחילות באות מ. בדעותיו נטה אתרי רמב״ם שאת ערכו הוקיר מאד ואלה דבריו עליו בסוף ספד בחינת עולם. ״תאמין במה שהאמין בו אחרון הגאונים בזמן וראשם בחשיבות, הרב המורה הגדול הרמב״ם זצ״ל, אשר אין ערוך אליו בכל חכמי ישראל אחדי חתימת התלמוד בזאת אני בטוח״.

אברהם ב״ר משה די בוטון

מגדולי רבני שלוניקי במאה הרביעית לאלף חששי. תלמיד מהרשד״ם, התפרסם בחבורו התורני רב החשיבות ״לחם משנה״, הכולל באור על רמב״ם ומפרשיו הראשונים, ב״ח, שנדפס בוינציה שנת שס״ט. והרה״ח נחום סוקולוב זקן סופרי דורנו הזכיר, מה רבה היתה השפעת חבוריו עליו בימי עלומיו. ואלה דבריו עליו: ״אני חושב לבעל הסגנון היותר מדויק ועשיר את . . . . בע״ס לחם משנה על הרמב״ם, סופר עברי נעלה מצד כשרונו הספרותי, שפתו, סגנונו, גווני תאורו, טעמו וצביונו ואפן הבעתו. הריני מודה, שלמדתי מסגנון לשונו, יותר משלמדתי מהרבה סופרי ההשכלה. משהגיתי ועיינתי בספרי השו״ת שלו, ראיתי יתרון לבעל הלשון הזה על סגנונו של רא״ה ווייס, בע״ם דוד דור ודורשיו, בעושר ניב הרצאתו, ובסדר הגיונו״.

יצחק אברהם די בוטון

יליד שלוגיקי, ד. םיון תרנ״ז. בהיותו בן ג׳ חתיתם מאביו. חונך בביה״ס כי״ח ובגיל צעיר מאד החל עוסק בצרכי צבור, ואח״כ התנועה הציונית מצאה בו אחד מטובי לוחמיה. בין השנים תרע״ח תרפ״ב, השתלם בתכמת הרפואה ובת בעת רכש ידיעות בשפות שונות. בעצם ימי מלחמת העולם יסד את העתון ״איל שאמאר׳ )השוט או םתידת הלחי (םפרותי התולי, שבו החלה מסתמנת דרכו בשדה העתונות, אח"כ יסד וערך את השבועון ״לה פיואירסה׳ (הכת) בקסאנטי, ומשנת תרפ"ג עד תרפ"ח הוציא את השבועון ״איל פרוגריסו׳ (ההתקדמות) שהיה כלי מבטא להגנת זכויות היהודים בטראקיה. בין הזמנים השתתף בפרי עטו בעתונים שונים. בשבתו בקסאנטי הסמוכה לשלוניקי יסד את האגודות אור ציון, בני ציון, אחדות והתקוה. מרוב חבתו לאה"ק עלה לבקר בה בשנת תרפ״ז, ובראשית תר"ץ חזר אליה והתישב בתל אביב. בין שאר מעשיו הטובים יצוין, כי בהשתדלותו נתאפשר לביה״ס הלאומי והאוניברסיטאי הדפסת קטלוג מספרי לאדינו הכולל רשימה מפורטת מכל הספרות והעתונות הנמצאת בשפה זו ברשות בית הספרים, ושנתנה כתוספת לרבעון ״קרית ספדי שנה י.

רפאל משה בולה

מוצאו משלוניקי. אח"כ נמנה בין גדולי הרבנים בירושלים ת"ו. הרא״ל פדומקין מזכירו בין חכמי איטליה וקובע מקום מושבו באנקונה. ניתן לשער, שישב זמן מה על כסא הרבנות בעיר הנ״ל לפני בואו לאה"ק. בהקדמתו לספריו מכנה עצמו ״איש ירושלים״. וחותם — אני הצעיר וזעיר קטינא איש ירושלים עיהיק תובב״א קריה נאמנה זעירא דמן חבריא, מעיר המהוללה רפאל משה בולה. ובהסכמת רבני ירושלים משנת תקי״ב על ספרו חיי עולם נאמר ״שאיש כגון זה ראוי שתשרה עליו שכינה, ויקראוהו החכם השלם הדיין המצוין סיני ועוקר הרים וכו'. עשה תורתו קבע והיה אך עסוק בגופי הלכות ומשפטים ישרים, עוטה אור תורה מפרק תפלת השחר ותעבור המנחה גם בלילה כיום יעיר לראש אשמורות וכמו השחר עלה הולך ואור בחמרי מתניתא״. וחותמים על זה: יצחק בכמוהר״ר יהודה הכהן, ישראל יעקב אלגאזי, רפאל יצחק זרחיא אזולאי, דוד יקותיאל הכהן, יונה נבון, נסים ברכה, מיוחם בכר שמואל, יהודה בכמוהר"ר עמרם דיואן. בצוק העתים, לתושבי ירושלים בחרו בו לשלית מצוה אל ערי תורכיה, ובשנת תקי״ב יצא לדרך. פרטים ע״ד שליחותו זו כותב בהקדמה לספרו חיי עולם שממנה אפשר לעמוד על מצב ירושלים בתקופה ההיא. ואלה דבריו:

אנכי בדרך נחני ה׳ א ל עיר רבתי עם׳ רבתי בדעות היא העיר הגדולה קושטנדינה יע״א׳ יעז כי

  גדלה צעקת העניים והאביונים הנאנחים והנאנקים מפני גויים מפגי לסטים׳ גוי עז פנים יום ולילה לא ישבותו מקדמי ומחשבי בעלילותם ובתועבותם בערי יהודה וחוצות ירושלים. כלם שווין לרעה כקטון כגדול איש ריב ואיש מדון קרי בחיל׳ הנה עם בני ישראל רב ועצום באים מקרית חוצות׳ מרבים העם לבוא וליראות ולשבת בירושלים. כל המצר לישראל נעשה ראש ויאכל גם אכול א ת כספנו׳ ואת עמלנו יגיע כפינו כל חלב הארץ ולפום צערא אגב דוחקא דצבורא דלית דמשגח׳ נזרקה מפ י החבורה להודיע לאחינו שבנולה צרת הבת ירושלים. כי כשל כוח הסבל ולא נוכל שאת כי יד עניי אנו ואין לנו להשען כי אם ע ל רחמי שמים וחסדי השרים והסגנים העומדים ע ל הפקודים ועם הקהל בחזקת ה׳ הטובה עליהם׳ אולי יחנן ה׳ הבוחר בירושלים. כי עם בציון בני ציון היקרים נתונים המה בידי אדונים קשים לענוש נכסיו ולאסור אסרין׳ ויתר הגזם דגנים ועביד אשר לא היתה כזאת ואין דורש ואין מבקש. לולא ה׳ צבאות הותיר לנו שריד אנשי חיל יראי אלהים שומרי משמרת הקדש הגבירים הרמים החכמים המעולים שרי צבאות ישראל פקידי ומשגיחי עה"ק תובב״א אשר בעיר קושטנדינה יע״א המה הגבורים לעמוד בפרץ כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים.

בהיותו בקושטא, עזרו לו גבירי העיר להדפסת ספריו, והוא מביע להם תודתו והוקרתו. שם מזכיר את הנדיבים ממשפחת זונאנה, דוד, יעקב, ברוך, יצחק ואליהו, וכן ממשפחת אג׳ימאן שהרבו להטיב עמו. בדברו על ר' ישעיה אגיימאן מעיר ״כי לי נאה לברך על כל הטובה אשר עשה לכלכל את שיבתי על אדמת הקדש זה כמה ימים ושנים בשובו משליחותו נבחר לר״מ וד״מ בעה״ק ירושלים. גדולתו בחכמה נראית מתוך חבודיו המצוינים. את תשובותיו היה רגיל לחתום בדברים אלו: אנא זעירא דמן חבריא, בדיה קלה דלא ידע לביסומי קלא מדבר בשפה רפה וברוח נמוכה ובנפש שפלה, הצעיר רפאל משה בולה. אשת הרב היתה ממשפחת קמחי. בראש הספדו על אביו שהובא בם, חיי עולם עמ. ט״ו ע״ב, ואשר נפטר בר״ח חשון שנת ת״ק מזכיר גם את חמותו הרבנית אלמנת הרב המובהק כמהר״ר שמואל קמחי זלה״ה. הרה״ג בולה נפטר בירושלים ביום כ״ז אדר תקל״ג, ואני הכותב זכיתי להשתטח על קברו הנמצא בחלקת החסידים סמוך לקבר הרב החסיד שלום מזרחי שרעבי ז"ל.

שלמה משה בולה

בנו של הרב רפאל משה בולה. יליד ירושלים. לרגלי המחלות והמצב הקשה ששרר בעדת הספרדים בעה״ק אחרי מות אביו שעמד בראשה, עקר דירתו ממנה והתישב בשלוניקי ובה קבע את ישיבתו. הלך בדרכי אביו, והשקיע עצמו באהלה של תורה. שם חבר את ספרו החשוב רב הכמות והאיכות הנושא את שמו עליו והוא לחם שלמה, אך לא זכה להדפיסו בחייו כי המות הקדימהו, ובנור' יוסף בולה הוציאו לאור. נפטר בשלוניקי ביום כ״ג לחדש אדר שנת התקמ״ו.

אליעזר יהודה בורלא.

בנו של הראב״ד יוסף נסים בורלא. נולד בשנת תר״מ ונמנה בין רבני ירושלים. שנים מספר היה סופר ופקיד בביה״ח הכללי משגב לדך, ואח״כ נסע בשליחות המוסד לחו"ל. בדרכו התעכב בארצות הברית ושם הסתדר כמו״צ באתת הקהלות שבה נמצא עד היום. הוציא לאור את ס' ״וישב יוסף״ לאביו וקונטרס שובו בנים ירושלים תרס״ה. אפרים בורלא ממגהיגי ורבני ישיבת ״מגן דוד״ בירושלים בשנת תר״י. חתום על הסכמה עם שאר רבני הישיבה הנ״ל, ע״ד מנויו של הרב אפרים נבון כאחד מחבריה. החותמים עמו הם הצעיר יצחק חיים עוזיאל, יעקב שמעון מטלון, שלמה פנחס, אליהו נבון, יוסף רפאל טראגאן, שלום משה חי גאגין. העתק מהסכמה זו הובא בתעודות היסטוריות לר״פ גרייבםקי חוב. א. עמ. ה.

בכור יהודה בורלא

בנו של הרב חיים יעקב בורלא. נולד בירושלים בשנת תקע״ג. נכד הרב הגאון מהרי״ט אלגאזי. נשא לאשה את בת הגביר השר נסים פרחי חתנו של מהרי״ט אלגאזי ז״ל, בהתאם למובא בהקדמה לס׳ הלכות יום טוב לרב הנ״ל. היה חזן בק״ק איסטמבולים, גבאי לעניי העיר ומלמד תינוקות של בית רבן. בניו היו: יעקב חי בורלא, משה שלמה בורלא, ור׳ יהושע בורלא. שלשתם מלאו תפקידי אביהם ז״ל בביה״כ אםטמבולים אשר עברו אליהם בירושה. נפסד בירושלים ביום כ״ג שבט התרי״ח. ליד קברו אשתו הרבנית בכורה חנה די בורלא, נפסדה י׳ אלול התרנ״ד. ידידי הסופר מר יהודה בורלא נכדו, ספד לי כי שמע בילדותו שאבי אביו ח״ר בכור בורלא היה רב ועסקן ודיין תקיף, וממנהיגי עדת הספרדים בירושלים. בני העדה היו יראים מפניו. ויותר ממה שהראה כחו בתורה ובהלכה הראה במעשה, בביה״ד ובהנהלת עניני הכוללות.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-בולה-בורלא

10/02/2022

גבריאל בן שמחון, מחזאי וסופר, יליד מרוקו, פרופסור לקולנוע וטלוויזיה, פרץ את דרכו לתיאטרון הישראלי במחזהו ״מלך מרוקאי", ובעקבותיו בשורת מחזות ותסריטים נוספים. ״המהלכים על המים״, רומן בסיפורים, הוא יצירת פרוזה ראשונה שלו. כמו בכתיבתו הדרמטית, אנו מוצאים גם כאן שימוש מרהיב וצבעוני במוטיבים מיתיים ופולקלוריסטים, שזורים אלה באלה. רצף הסיפורים שלפנינו רוקם מעין סאגה משפחתית בזעיר אנפין, בה מתערבבת המציאות בפנטסיה, עד שהיא מקבלת מימד סוריאליסטי סהרורי, המעניק לסיפור כוח וקסם ייחודיים ומרתקים

האיש שחזר

עיוש היה קצב ידוע בסְפְרוֹ. גבוה, חזק, מהיר ויעיל ובעיקר שתקן.

תמיד עם הכיף בפיו וגרזן הקצבים בידו. מכותיו חדות, מדויקות וחותכות והוא אפוף תמיד עשן.

בעיירה שכולם יודעים הכל על כולם, איש לא ידע מה עיוש חושב.

אשתו היתה יפה במיוחד. שפתיים אדומות, תמיד חייכנית ומלהגת, בת למשפחה ענייה. שמונה אחיות היו, רובן לא נאות ולא מוצלחות במיוחד. אחת מגמגמת, אחת פיסחת, אחת קירחת, ואילו היא יצאה כמו נס, תפוח מושלם בלי פגע, עור צח כשלג, שיער שחור שופע, עיניים גדולות וירוקות, אף ביישני ופה גדול וחף מחטא, וגופה נשי ומיתמר לתלפיות.

בירוקת העין הזאת היה מאוהב בן הפשה. באשיר. צעיר יפהפה, נגן עוד מצוין וזמר מלהיב, שאהב את תושבי המללאח והיה חבר באחת מלהקות העוד שלהם, נהנה מהחינגות ומן ההצצה לבתים המסתוריים של היהודים שהיו סגורים בפני זרים, כי אמנם הבתים מתפוררים ועניים מבחוץ, אך מי שלא ראה אותם מבפנים, לא ראה ארמונות פאר מימיו. בעיקר בימי חתונות, בהם היה כל העושר מוצג בפרהסיה – כלי זהב ובגדי קטיפה, שטיחים, מאכלים ושתייה, ובעיקר הנשים היהודיות, צעירות, בשלות ושמחות, שיודעות לשיר ולרקוד עם הגברים וגם לאכול ולשתות איתם, לקרוץ, לנגוע ולצבוט. חשמל היצרים משתולל אז באוויר, ובחושך, מתחת לשמיכות, מאחורי הדלתות והקירות, יחד עם החתן והכלה, שוכבת חצי עיר.

הוא אהב את השמחה הנצחית הזאת, שבה יום אחד צדה עינו את ירוקת העין, מסעודה של עיוש, והתחיל לשיר לה שירים מתחת לחלון: ״יא מסעודה, יא לְעֵין אְלְכֵדְרַה״… וכל העיר חוזרת בחמדה על שיר האהבה המופלא. שרים אותו גם בחתונות ומפיצים כך את כאב אהבתו חסרת התוחלת של בן הפשה, האוהב ומחזר בנחישות, אך לא מעז להתקרב, והיא אינה יודעת מה לעשות באהבתו.

איש לא ידע מה מתחולל בנפשו של עיוש הקצב. רק עשן החשיש התעבה סביבו, השתיקה כבדה ומכות הגרזן בבשר היו חדות ומהירות מתמיד. נפוצו גם שמועות על פגישות במסתרים שהתקיימו בין המחזר המוסלמי ובת היהודים, אבל אלה לא אומתו מעולם, ובסופו של דבר מה יכול היה קצב עני כמו עיוש לעשות לבן הפשה?

״יהודה הלוי״, אוניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה, באה בדיוק בזמן כדי לעשות סוף לסיפור המסובך הזה. אבל ככל שנתרחקה הספינה גברו באוזניה של מסעודה קולות העוד. הגלים הביאו לה מנגינות לוטפות, חום ענוג זרם אליה מרחוק בקולו של באשיר, אבל כשקמה והביטה בים ראתה רק צבע עופרת בלי חוף. בן הפחה נשאר שם רחוק ואותה הקיף עתה רק הים עם מבטו הזועף ובעלה עיוש. היא בידו, אבל עיניה באופק והיא הולכת ואוזלת, שוקעת בשתיקה עצובה.

כשהוא פותח חנות בשר בשוק ברמלה, ממשיך עיוש להנחית את מכות הגרזן האימתניות שלו בפרות ישראליות. אותו מסך עשן סביבו, אותה שתיקה, אותה אטימות אילמת שלה, כאילו גדה עמדה ביניהם, כאילו בן הפשה היה קורא לה בעוד שלו לחזור הביתה: ״יא מסעודה, יא חדרת לעין…״ והוא, עיוש עצמו, שומע את קול הסירנות האפלות, ואין לו מפלט אלא לציית להן.

ויום אחד, בלי הכנה מוקדמת, הוא אורז את המזוודות ומודיע לה: חוזרים לספרו. היא קמה מייד על רגליה, חסונה וחיונית כמו פעם, עיניה המתות נעורות לתחייה, פניה החיוורות זורחות. באמת?! הייתכן?!

הם מגיעים לספרו לפני שהיא מתרוקנת מיהודיה. מצליחים למצוא את ביתם בסמטת בית המרחץ, בדיוק כפי שעזבו. גם חנות הקצבים ברחיבה חיכתה להם. האשה מתרפאת, חוזרת ומתרוצצת ברחובות, מרכלת עם השכנות, שמה שוב עולה על כל שפתיים וצלילי העוד של באשיר, בן הפשה, מעוררים שוב לחיים את אפלת הסמטאות. כשהוא מסתובב מתחת לחלונה בקומה השנייה, היא משקיפה עליו מלמעלה ונושמת – שואבת לתוכה כוח ואהבה ומחזירה מבטים של קסם וחיבה. רק עיוש חוזר ויושב מאחורי הדלפק, עם הכיף הארוך בפיו, וגרזן הקצבים מדמם בידו, מכה וחותך בבשר החי. עכשיו, במקום פרות הוא קונה שוורים. כרגיל, כמו כל הקצבים הוא קושר את השור ברפת שליד בית המטבחיים, עד שמגיע תורו לשחיטה.

לאחרונה הוא קנה שור ענק מיוחד, ממש חית־קדומים, לו הוא רוחש חיבה גדולה. הרבה שוורים באו אחריו, אך נשחטו לפניו. אותו הוא מפטם ומטפח. נקשר ביניהם קשר משונה. כשהוא בא לרפת לבחור בהמה לשחיטה, הוא עובר ליד השור, מלטף אותו, רוכן על אתנו, משפשף את קרניו האדירות, מנשק את הכוכב הלבן שעל מצחו. אבל אלה דברים שהעידו עליהם אנשים רק לאחר מעשה.

והנה יום אחד, לא ייאמן, שורו של עיוש התיר את קשריו, פח מהרפת, דהר בכל כובד גופו לתוך סמטאות המללאח, נגח בכל מה שעמד לפניו בטירוף עצום ובזעם נורא, שכאילו צבר במשך שנים, עבר על פני המסגד, נכנס לשערי המללאח, חלף ליד בית הכנסת, עבר ברחיבה מול עיניו של עיוש שניסה למשוך את תשומת לבו, אך השור לא שעה לקריאותיו, הבריח את הנשים הבהולות שיצאו זה עתה מבית המרחץ, היכה בהלם את מתפללי ״אסלא דלחכם״, דחק פנימה את ילדי החדר, שזינקו החוצה לשמע הדהרה הנוראה. השמועה עברה מגג לגג ומחלון לחלון – כי הפר העצום והנורא של עיוש, חית הקדומים, דורס כל מה שנקרה בדרכו, מחריב את העיר. קירות הבתים רעדו, אבק נשר מהתקרות כמו ברעידת אדמה.

בית האורחים ננעל מבפנים, הסנדלרים סגרו עליהם את דלתות החנויות. אנשים הסתתרו בבתיהם. איש לא ניסה לרדוף אחרי השור המאיים ואיש לא עמד בדרכו. המללאח התרוקן כולו, ורק הוא צונף, שועט חופשי בכל כובד משקלו האדיר, מהיר כרוח, ראשו כפוף קמעה, ושתי קרניו הארוכות והחדות זקורות קדימה, עד שהגיע לסמטת ביתו של עיוש, שם עמד בן הפשה וניגן בעוד לאשת עיוש ירוקת העין והיא מלמעלה שולחת לו את חיוכיה, הפר נכנס בבן הפחה כגרזן קצבים, פילח את גופו והרים אותו בתנופה אדירה אל על, עד לגובה חלונה של האשה, והעור שלו טבול בדם נופל לידיה, מנגן באוויר את שיר אהבתו של המת.

דיירי הסמטה שברחו לבתיהם התאספו עתה סביב הגוויה, כדי לגלות שאין זה אלא בן הפחה המזמר וכי השור נגח, אינו אלא שורו של עיוש, האיש שחזר. לא היתה עתה ברירה לעיוש, אלא להימלט מהר מהעיר, והוא לקח את אשתו, העוד המוכתם בדם בידה, חזרה לרמלה, לבית ולחנות הבשר, שם הוא עדיין מכה בגרזן בבשר החי. מכותיו חדות וחותכות, עשן הכיף עוטה אותו מסביב ואיש לא יודע מה הוא חושב. מסעודה אשתו מניפה גם היא את גרזן הקצבים, מחתכת ומקצצת בו במהירות ובמומחיות, ומפעם לפעם כשבאה הרוח ופורטת על מיתרי העוד התלוי ליד חלונם, היא שומעת את קולו של בן הפחה שר לה את שירי אהבתו ״יא פריחה… יא כְדְרְת אְלְעִין…״

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון-האיש שחזר

אלכס גתמון הגיע עד מהרה למסקנה, שאם לא ישתנה דבר, התוצאות אשר הושגו במחיר כה גבוה, תישארנה מוגבלות. זו הייתה מאז ומתמיד עמדתו של ה״קונגרס היהודי העולמי״, שהתנגד להתארגנות של עלייה במחתרת. ה״קונגרס״ העדיף, מתוך עיקרון, את דרך הדיפלומטיה הדיסקרטית, אשר בסופו של דבר הייתה מבטיחה ויעילה יותר. הגמשת המדיניות בנוגע להענקת דרכונים חיזקה את עמדתו של נחום גולדמן, שהעריך, שבהיעדר סכנה ממשית האורבת לקהילה היהודית המרוקנית, מוטב לשים קץ לעזיבות בחשאי, ולפתוח בדיון עם שלטונות רבאט כשיגיע הרגע המתאים. ראש המוסד, איסר הראל, הגיע אף הוא למסקנות דומות. אולם, בשל היותו חשדן מטבעו, רצה לוודא ששתי האפשרויות תעמודנה לרשותו בשעת הצורך. לדעתו, במקביל לגישושים אחר אפשרות לדו־שיח, היה צריך להמשיך ולנופף בחרב ההגירה המחתרתית המציקה מעל לראשו של המימשל המרוקני, כדי להפעיל עליו לחץ. אחרי טביעתה של ״אגוז״, הורה להמשיך בכל מחיר את ההגירה החשאית, כדי לשפר את מצב רוחם של הפעילים, ולהוכיח למועמדים להגירה, שזו נמשכת, למרות הכול, ואף הפכה להיות נועזת יותר.

במקומה של הספינה הרעועה שהייתה ״אגוז״, נחכרה ספינה איטלקית בנפח 500 טונות, ששמה בישראל נקרא ״קוקוס״. כלי-שייט זה יכול להפליג כשמאתיים נוסעים על סיפונו בכל פעם, ונמל הבית שלו היה קאדיס. במקום לעלות לסיפונה בחוף הים־התיכון, המרוחק מדי מן המרכזים היהודיים, עשו זאת כעת מן החוף האטלנטי, סמוך לפדאלה.

בששת ההפלגות הראשונות העבירה ״קוקוס״ קרוב ל-900 מהגרים במחתרת. במקביל לכך נעשה מבצע, כדי להטעות את הרשויות המרוקניות שעינן הייתה פקוחה, שבאמצעותו יצאו 500 בני-נוער יהודים, בני 7 עד 17, לכאורה לשהות בקייטנה בשווייצריה, ולמעשה למסע ללא שוב. בגלל מאסרים רבים שנערכו בגבולות ספרד, העזיבות הללו לא היו בלתי- מורגשות, ההפך הוא הנכון. העתונות הלאומנית ניצלה כל הזדמנות להתייחס לעניין. ב־10 במאי 1961, הביטאון של ״איסתיקלאל״ בשפה הערבית, ״אל עאלאם״ אף הרחיק לכת עד כדי לדרוש עונש מוות למהגרים במחתרת: ״הגירת היהודים המרוקנים לישראל צריכה להיענש בעונש מוות, משום שהיא שוות-ערך לבגידה במדינה. גזר-דין של שלוש שנות מאסר שהושת על אחד-עשר היהודים, שנעצרו כאשר ניסו לעזוב באופן בלתי-חוקי את האחי, איננו מספיק…״

המשכת הפעולות החשאיות לא הפריעה כלל לניסיונות, שנעשו במקביל, לחידוש הדו-שיח בדרגים הרמים ביותר, ללא השתתפותם – זו הפעם הראשונה ־ של הארגונים היהודיים הבינלאומיים הגדולים, כגון ״הקונגרס היהודי העולמי״ ו״כל ישראל חברים״. מייד עם הגעתו של אלכס גתמון לקזבלאנקה ב-1960 ־ הוא הגיע עם רעייתו, ושניהם התחזו לזוג אנגלים פרוטסטנטים עשירים – החל לפקוד את חוגי החברה הגבוהה, יהודית ולא־ יהודית. הוא קשר קשרי ידידות עם דויד עמר ועם איש העסקים סאם בן אזראף, פעיל של ה-PDI?. לאחר מותו של מוחמד החמישי, ניסה להתקרב לפמלייתו של המלך הצעיר ולפתח לו קשרים שם, כדי לפתוח במו״מ שיאפשר למצוא מוצא מכובד לבעיית ההגירה היהודית, בעיה שהרעילה את האווירה.

סאם בן אזרף פתח את לבו בפני רעו למפלגת PDI, שר העבודה עבדל קאדר בן ג׳לון, אשר היה בעל מודעות גבוהה לעניין, היות ששנים מספר קודם לכן היה סניגורם של מהגרים במחתרת שנעצרו והובאו לדין. במאי 1961 החלו, בסודיות רבה, מגעים בז׳נבה בין עבדל קאדר בן ג׳לון לבין אלכס גתמון, אשר עדיין הציג את עצמו כנתין בריטי. במו״מ השתתף לפרקים גם שגריר ישראל בצרפת, ואלטר איתן. ביוני 1961, אחרי תחקיר שנערך במשרד הפנים והמשטרה, השר בן ג׳לון הביא הסכם עקרוני, מטעם הסמכות המרוקנית הרמה ביותר, לאישור עזיבה מאורגנת של 50,000 יהודים, התלוי בארבעה תנאים:

סודיות גמורה. היציאה מהארץ תיעשה מן הנמלים ונמלי-התעופה הרגילים, מחוץ לשעות העבודה.

באופן רשמי, האנשים ייצאו לקנדה, לארה״ב ולאירופה, ובשום מקרה לא לישראל. הסדרת הנסיעה תיעשה על ידי ארגון שאין לו כל קשר רשמי לישראל.

ישולם פיצוי כספי, לצורך כיסוי העלויות החריגות שיהיו למינהלה המרוקנית עקב נסיעות שכאלה. עד לחתימת ההסכם, כל הפעילות המחתרתית צריכה להיפסק. שלושת התנאים הראשונים לא עוררו בעיות כלשהן, אולם הרביעי היה עניין מצפוני עבור המוסד ועבור ממשלת ישראל. ואף על פי כן, היות שהיה מדובר בהזדמנות היסטורית, הרשויות הישראליות החליטו להשלים עם כך, ונתנו אמון בכך שהמרוקנים יגלו רצון טוב, כדרכם.

הדיונים המעשיים היו מתוחים ביותר, והופסקו מספר פעמים, כשהמרוקנים גילו שבניגוד להסכמה מצד המוסד, היו ניסיונות למעבר חשאי אל מעבר לגבולותיהם. הדיונים ״נסחבו״ במשך ארבעה חודשים, ובסופם הגיעו להסכמה. הפיצוי הכספי למשרדים שעליהם הוטל לארגן ולטפל בנסיעות המיוחדות של הקבוצות נקבע ל־50 דולר לאיש. מיקדמה בסך 500,000 דולרים הופקדה בז׳נבה בידיו של אחראי מרוקני שמונה לעניין. היא״ס (Hebrew Immigration Associated Society), ארגון יהודי־ אמריקני, שהתמחה מזה שמונים שנה בהגירה של היהודים ל״עולם החדש״, והיו לו משרדים במרוקו עד 1959, התמנה לשמש כארגון כיסוי רשמי. נציג הארגון באירופה, רפאל ספאניין (Spanien) התקבל אצל המלך בנוכחותם של אחמד רדה גדירה והגנרל אופקיר, מנכ״ל שירותי הביטחון המרוקנים, ובעקבות זאת הוטל עליו לעסוק בתיאומים הכרוכים במבצע, מול הדרג הרם ביותר של הרשויות המרוקניות.

עד מהרה הוסכם, שהיציאות מהארץ תיעשנה באמצעות דרכונים אישיים – זאת כשהמדובר ביהודים המעטים שהיו להם כאלה, ובאמצעות דרכונים קבוצתיים בנוגע לאחרים. הדבר היה נחוץ כדי להימנע מקשיים בירוקראטיים, ולהקל על יציאה בצוותא של תושבים המתגוררים בכפרים מסויימים או ברבעים מסויימים בערים הגדולות, וכדי לערב מספר מועט ככל האפשר של עובדי-ציבור בפעולות הללו. דרכונים קבוצתיים הוצאו אך ורק בהנחיית משרד הפנים והשירותים המיוחדים של שירותי הביטחון. בכך ניתנה אפשרות לצאת את הארץ, לכל אלו שהחליטו לעשות זאת.

לגבי הדרג המינהלתי המרוקני, היה בפיתרון זה משום יתרון, שכן מנע הפרדה של משפחות, ואפשר להימנע מן הנהלים ששימשו את הסוכנות היהודית בתקופת הפרוטקטוראט, כלומר – ברירת האנשים המתאימים על חשבון החולים, הזקנים והנכים.

הסודיות שאפפה את המבצע הזה נשמרה היטב. כשם שבאוקטובר 1956, מוחמד החמישי השיג את תמיכת ממשלתו, בהסכם שחתם עם ״הקונגרס היהודי העולמי״, לצורך פינוי מחנה מאזאגאן, כך חסן השני הביא לכך שהשרים שלו יאשררו את ההסכם עם היא״ס בקווים כלליים, וזאת באמצעות הדגשת הייתרונות הגלומים בו לגבי מרוקו: הדיפלומטיים – ארה״ב גילתה אהדה להסכם הזה – והכלכליים – בעיקר משלוחי חיטה. מתוך שרי הממשלה, רק שניים, עבדל קאדר בן ג׳לון ואחמד רדה גדירה, היו שותפים מלאים בכל שלבי המו״מ, והשני, בתור שר הפנים, היה אחראי לפיכך להוצאה-לפועל של הסכם זה.

האישור הנזכר לעיל לא קיבל גושפנקה רשמית בכתב, אולם התקבל ללא ויכוחים, כפי שמציין העיתונאי שמואל שגב(סבאג), ממוצא מרוקני, בספרו מבצע יכין. ואילו איש האקדמיה יגאל בן נון, אף הוא ממוצא מרוקני, טוען שרק שישה שרי ממשלה הובאו בסוד קיומו של ההסכם.

גם כאשר הופסקו המבצעים המחתרתיים, הפעילים בארגון ״מסגרת״ לא שבתו ממלאכה. הם הכינו את הרשימות של המועמדים לעזיבה, בסך הכול 25,000 איש. ב-28 בנובמבר 1961, לאחר שניתן אור ירוק לחידוש ההגירה, יצאה מקזבלאנקה לכיוון מארסיי, על סיפון ספינת הנוסעים ״ליוטיי״, קבוצה ראשונה שמנתה 105 מהגרים – שהיו רשומים בדרכון קבוצתי, הנושא את הכיתוב ״תקף לכל המדינות פרט לישראל״. מבצע ״יכין״, שנקרא כך על שם צמד עמודי התמך בבית המקדש, יצא לדרך.

בפועל, הייתה כאן ״פסילה״, שכן שלושה שבועות לאחר היציאה לדרך, ב-18 בדצמבר 1961, המבצע הופסק בהוראת הרשויות המרוקניות. זאת, על אף העובדה שהקפידו על זהירות רבה. כדי לא למשוך תשומת לב, המארגנים החליטו להפנות את הנוסעים, לא למארסיי, כי אם לנמל ניס, שאותו פקדו פחות. צרפת לא קבעה שום מיכסה, וחברת ״פאקה״ (Paquet) העמידה לרשות המהגרים את המחלקה הרביעית בכל הספינות שלה שיצאו מקזבלאנקה. כמו כן, הוחלט כאמצעי זהירות, לחכור ספינה יוונית כדי לשנע חלק מן המהגרים לנמל נאפולי; הרשויות האיטלקיות הסכימו ברצון לקבל ללא צעדים רשמיים, נוסעים־במעבר שפניהם מועדות לישראל.

היציאות מן הנמל ומשדה-התעופה של קזבלאנקה נעשו בלילה, לאחר שעות העבודה הרגילות, בחשאיות רבה. אולם הדבר לא הספיק לשמירה על הסודיות המוחלטת לגבי הפעולות הללו. ב-8 בדצמבר 1961, העתון ״ניו יורק טיימז״ בישר על כך ש-120 יהודים מרוקנים יצאו למארסיי, במסגרת יוזמה של ארגון פילאנתרופי יהודי-אמריקני, שהתמחה בהגירה לארה״ב, לקנדה ולאוסטרליה.

ב-15 בדצמבר 1961, ה״ג׳ואיש כרוניקל״ אישר את המידע, בעוד שהעתונות הישראלית, שבדרך כלל הייתה פטפטנית יותר, קיימה הפעם את ההנחיות התקיפות של הממשלה לשמירה על שתיקה, עקב האופי הרגיש- במיוחד של העניין: הגירת יהודים מארץ ערבית לישראל.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מבצע יכין

עניינם של ימי פורים קטן בקהילות צפון אפריקה

מאבקי הדמים בין הנוצרים והמוסלמים על אדמת צפון אפריקה השאירו תמיד קהילות ישראל שדודות ומתבוססות בדמם. הרב וידאל צרפתי רמז על כך וז״ל: … ומשנאינו שסו למו … עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה עם זה ומפילים עצמם על הישראלי כדי להרע לו…

הספרדים והפורטוגאלים היו הראשונים, בימי הביניים, אשר לטשו עינים לארצות אפריקה, ולכל מקום שם הגיעו הכובשים הללו, הם רמסו והתעללו באוכלוסיה היהודית חסרת המגן. לפורטוגאלים היתה מגמה של השתלטות על נקודות יישוב לאורך החוף המערבי של מרוקו, ולספרדים היתה יד חפשית לכבוש ערי החוף מטנג׳יר בצפון מרוקו ועד לוב.

תבוסת הנוצרים, משום כך היתה לגבי היהודים ענין של הצלה, לא פחות ולא יותר, מטבח אכזרי ויחס לא אנושי. מועד נפילת הכובש נקבע ליום שמחה והודיה לה', הוא יום פורים קטן. הרשב״ש דוראן מבטא היטב תחושת היהודים מול חיילים נוצרים, קרי ספרדים או פורטוגאלים, וז״ל: … מה יעשה הדיוט כמוני היום אשר שמועות רעות ממזרח וממערב הבהילוני… והעולה על כולנה פחד חיילות הנוצרים אשר חמתם שותה נפשי והרבו כחשי עד שהוצרכתי לכתת נפשי מעיר לכפר…

הרב אברהם גבישון מספר על אכזריות הספרדים ליהודי העיר תלמסאן, וז״ל:… בעת שנלכדה תלמסאן בידי עכו״ם שנת ותפול שב״ה ונהרגו ונשבו יהודים כמו ט״ו מאות נשמות וקצתם הלכו לפאס לבקש מהקהל הקדוש פדיון ולא יכלו מלט משא כל העם הזה לרוב הכמות והאיכות ר״ל לריבוי השבויים וליוקר המעות יותר מכדי שוויון וקצת מהשבויים ברחו קודם שנשבו אולי יצילו נפשם ונלכדו אחרי כן…

אנדרלמוסיה של ממש עברה על יהודי תלמסאן בימי הקרבות הרבים שידעה העיר כאשר נכבשה על ידי הספרדים, וזמן מה אחרי כן נכבשה על ידי התורכים.

ר׳ יוסף הכהן מספר את מעללי הקיסר קרל החמישי ביהודי תוניס בשנת 1535: … וילך קרלו הקיסר להלחם בטוניס … וילכדנה … ותצא מטוניס כל הדרה בעת ההיא והיהודים אשר נמצאו שם לרוב מהם ברחו המדברה ברעב ובצמא ובחוסר כל … ומהם הוכו לפי חרב בבא הערלים העירה ומהם הלכו שבי לפני צר … וימכרום לעבדים ולשפחות בארבעת כנפות הארץ…

נביאי ישראל גילו לנו שבמקום הרשע והרשעות שם הנקם והמשפט, כלל זה התקיים בקרלו הקיסר על אדמת אפריקה הצפונית שם התעללו הוא ואנשיו ביהודים ושם הוא ספג מפלה מצלצלת ! בשנת 1541 הקים הקיסר צי אדיר ויצא למסע כיבוש, אשר לו היה מסתיים בהצלחה, היה מכתיר את הקיסר כמגן ולוחם ראשון נגד האויב המוסלמי. ר׳ יוסף הכהן מתאר את המבצע: … ויואל הקיסר להלחם באלג׳יר ויאסוף אנשי חיל וצי אדיר לרוב וירד הימה … ובשנים ועשרים בו הגיעו אלג׳ירה ביום השבת … ויצאו אנשי הקיסר אל היבשה … ותבואנה אניות ספרד לעת ערב ועליהן חיל גדול … וכלי מלחמה …וסוסים לרוב מאד ובני האלים המנגחים ויהינו לעלות ההרה אשר אצל אלג׳יר וילכדוהו וירוצו עד החומות ויחנו על העיר סביב וישפכו עליה סוללות ותבא העיר במצור ותהי סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא ויראו היהודים אשר בתוכה יראה גדולה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים ולא אבה השחיתם … בלילה ההוא נדדה שנת המלך … ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה … ויגער בים ויהמו גליו… וינועו אנשי הקיסר כשכור … ותשברנה חמשה עשרה מהמשוטטות ושתים מהגדולות ולאניות הבינוניות אין מספר גם בנשארות היתה יד ה׳… וינוסו מעליהן כאלף איש … ואשר ברחו אל היבשה הוכו לפי חרב … וגם מאנשי החיל אשר ביבשה היתה המגרעת ופיק ברכים וחלחלה בכל מתנים מפני הרוח והמטר אשר המטיר ה׳ ולא יכלו עמוד על רגליהם מקור ומרעה ומחוסר כל בעת ההיא ותהי צעקה גדולה בים וביבשה ביום ההוא אשר כמוה לא נהיתה מאז היתה אלג׳יר לגוי… וילחמו הישמעאלים את אנשי הקיסר אשר ביבשה דבר יום ביומו… וירא הקיסר כי מן השמים נלחמו… ויצר לו מאד … ויאמר בלבו עד מתי תהיה העיר הזאת אלינו למוקש אלכה אל ארצי לעת כזאת … ולמתים בים וביבשה אין מספר… אז ישירו יושבי אלג׳יר לאמר אשירה לה׳ כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים ..

הקיסר ספרדי-גרמני מפורסם היה ביחסו העמלקי ליהודים ומשום כך תבוסת הנוצרי נתפסה בעיני יהודי אלג׳יר כישועה בעלת תוצאות מועילות לעם ישראל, והם צדקו מאוד, כי, מהיום ההוא, התנפץ לרסיסים החלום הספרדי לכבוש ארצות המגרב. יום התבוסה, ד׳ מר חשון שנת ש״ב לסדר "ברן יחד כוכבי בקר״, ״נקבע ליום פורים קטן הנקרא "פורים אנצארא״ או פורים הנוצרים.

באלג׳יר נהגו לציין ביום ד׳ מר חשון בשיר ובשמחה על ״אשר הצילם האל מיד אויביהם פעמים ושלש פעם ראשונה היתה שנת ער״ו ופעם שנית שנת עז״ר פעם שלישית שנת בק״ר אשר קמו עליהם צריהם …!

השתלטות פורטוגאל על נקודות יישוב בחוף האטלאנטי של מרוקו באה לקיצה, וזה קרה בשנת של״ח, לסדר ״מי של״ח ידו במשיח ה׳ ונקה״? מלך פורטוגאל דון סבסטיאן ובן בריתו המרוקאי מולאי מוחמר ערכו מלחמה נגד מלך מרוקו מולאי עבד אל מליק. צבא מרוקו ניצח וחיילי פורטוגאל נסו לכל עבר, שלושת המלכים נהרגו במלחמה.

יהודי מרוקו, אשר ידעו לאיזה סכנה היו נקלעים לו המלך הנוצרי היה מנצח, חגגו, וקבעו לזכר ההצלה יום פורים קטן הנקרא פורים סבסטיאנוס או פורים די לוס קריסטיאנוס.

יהודי טנג׳יר, טיטוואן, פאס ועוד מציינים יום זה, א׳ אלול בשירים ותשבחות וגם בשביתת מלאכה. השמועה בדבר מות סבסטיאן מלך פורטוגאל נפוצה בעולם היהודי והגיעה עד לצפת וקושטא, הרב יוסף מטראני מספר על כך: שנת השל״ט נראה כוכב יוצא זנב במערב ארבעים יום והיתה שוהה בשעה וחצי ושוקעת והיה הסימן לאיבוד מלך פורטוגאל שמו באסטייאן בהלחמו באפריקה. (תשובות ופסקי מהרי״ט החדשים, ירושלים תשל״ח עמי כ״ב).

תבוסת מלכי ספרד ופורטוגאל במקומות שם נקלטו צאצאי המגורשים היתה בעלת משמעות דתית גבוהה בקרב יהודי ספרד אשר התנסו, פעמים אין ספור, עם אויב אכזר וצמא לדם יהודי. הרב יהודה עייאש, רבה של אלג׳יר, סיפר על תחושת יהודי עירו לשמע בואם של חיילי ספרד:… בשנת התצ״ב היה בלבול גדול מחמת שמועות רעות שהיו רבים אומרים כי המלך של צפאנייא רוצה לבוא להלחם בעירנו בחיל גדול וביד חזקה אין די באר רוב ההכנות שהכין לו כלי מות ומחמת כך בעוונות הרבים הפסידו בני קהלנו סך עצום ונורא …

רבה של אלג׳יר לא הסתיר דעתו על הספרדים: …והורו לי כמה צדדי סכנה יש, סכנת הפסד ממון בלבד כי אם גם סכנת נפשות … ובפרט אלו הספניולים דהם צרים אכזרים כנודע ואף אם ננצל בדרך נס עדיין קרוב הוא ליפול ברשת השבי וקיימא לן דשבי קשה מכולם …

הסכנה מצד שודדי ים נוצרים בלב ים לא הרתיעה את הרב, אשר זכה לעלות לירושלים ולחיות בה. תקופה קצרה לאחר מכן ניסו שוב הספרדים את כחם ובשנת תקל״ה-1775 שמו מצור ימי על אלג׳יר, וכמו בנסיונות הקודמים מטרתם לא הושגה, הכח הספרדי נכשל אחר שהוכה קשות. יום י״א תמוז נקבע על ידי רבני אלג׳יר לפורים קטן נוסף וז״ל הרב אליהו ג׳יג: נהגו ביום י״א לחודש תמוז יה״ל עושין אותו יום פורים והוא משום מעשה נסים שעשה להם הי״ת על מה שקמו עליהם צריהם ביום הלז שנת קהל״ת כדי לעשות בהם ב״מ נקמה להשמיד ולהרוג ולאבד והיו בוכים אנשים ונשים וטף ומתפללים בדמעות שליש עד שריחם עליהם השי״ת והצילם מידם, ברוך פודה ומציל …

ימי פורים קטן בצפון אפריקה

בשנת תק״ף-1830 התחילו פעולות הכיבוש של אלג׳יריא, ומוסלמים רבים חשדו ביהודים שהם מושיטים סיוע לכובש הצרפתי. בימי כיבוש העיר ווהראן זממו המוסלמים לטבוח ביהודים, הדבר נודע ליהודים אשר הכריזו על תענית צבור כללי, והנה בלילה בו עמדו הצרפתים לכבוש העיר נמלטו המוסלמים מווהראן עוד לפני שהספיקו לפגוע ביהודים. מאז חוגגים יהודי העיר יום פורים קטן הנקרא פורים ווהראן.

שנים מעטות אחרי כיבוש אלג׳יריא עזבו כמאתים משפחות יהודיות את אלג׳יריא ועלו לארץ ישראל והתיישבו בעיקר בצפון הארץ. יש הרואים בצעד זה של יהודי אלג׳יריא סירוב לחיים משותפים עם הכופרים הנוצרים. אחרי כיבוש אלג׳יריא התחזק גל הגירת יהודים ממרוקו כאשר מאות משפחות עזבו מרוקו וחלק גדול מהם עלו לארץ והתיישבו בירושלים, בטבריה וביפו. שמועות הגיעו למרוקו בדבר כיבושה הקרוב על ידי הצרפתים. הפצצות הערים טנג׳יר ומוגאדור ע״י הצרפתים, בשנת 1844, הגבירה חששות יהודי מרוקו ממעשי איבה בין צרפתים ומרוקאים והדבר חיזק זרם יציאת היהודים ממרוקו.

בטנג׳יר נהגו לציין יום פורים קטן נוסף הנקרא פורים די לאס בומבאס (פורים של הפצצות), זכר להפצצת העיר ע״י אוניות צרפת בשנת 1844, ושכונת היהודים לא ניזוקה כלל .

בטיטוואן נהגו לציין עוד שני ימי פורים קטן : פורים קטן לזכר מותו של המלך האכזר מולאי יזיד צורר היהודים אשר הרג יהודים רבים בטיטוואן, ובמות המלך התקינו חכמי הקהל יום הודיה לה', כמו כן מציינים יהודי טיטוואן יום בריחת התושבים המוסלמים מן העיר בשנת 1860, כאשר צבאות ספרד כבשו את העיר .

בפאס ובמקנאס ציינו ימי פורים קטן מקומיים קשורים למאורעות בם מעורבים בעקיפין הצרפתים. בפאס בשנת תקצ״א מרדו בני שבט לאודאייא במלכות והשתמשו בשכונת היהודים כמקום התבצרות. יום פורים קטן זה נקרא פורים "דל קור״(הפצצות) והוא חל יום כ״ב כסלו.

בשנת תרכ״ב היה מרד בשלטון המלך, העומד בראש המרד היה פילאלי אל מעגאז, מוסלמי קנאי, ואנשי המורד התבצרו באיזור מקנאס. הם תכננו לפגוע ביהודי מקנאס אם וכאשר יבקשו עיר המלכות. בתקופת הכנת המתקפה, נרצח המורד, אנשיו התפזרו בכל הסביבה ויהודי מקנאס נשמו לרווחה. חכמי העיר קבעו יום י״ג באדר לפורים קטן הנקרא פורים דלמעגאז .

ר׳ יוסף בן נאיים כתב על יום ביטול מלאכה הנהוג בפאס, וגם עושים אותו מעין יום טוב מפני הנס שנעשה ליהודי פאס בשנת תרמ״ו, יום ההודיה הזה נקבע ליום ל״ג בעומר . צאצאי המגורשים מעיר סאראגוסה בספרד מציינים בתוניס, ביום י״ז שבט, את פורים סאראגוסה לזכר הנס שנעשה לאבותיהם בסאראגוסה כאשר זמם פקיד המלך להפיל בפח כל בני הקהל. המאורע התרחש בשנת ק״ץ-1420 .

בטריפולי מציינים יהודי לוב את פורים שריף ע״ש צורר היהודים ושמו חיל, איש צבא מתוניסיא, אשר בקש לכבוש העיר ולהחרימה מאיש ועד בהמה. המזימה לא עלתה יפה ויהודי טריפולי ניצלו מהרג – זה קרה בשנת תס״ה – 1705, ומציינים את הנס ביום כ״ג טבת, פורים קטן ע״ש שריף נקרא גם פורים כדבנא (פורים בשקר, לעומת פורים אסתר), כן מציינים יהודי טריפולי יום פורים בורגל לזכר הנס של יום כ״ט תקנ״ג-1793).

במצרים מציינים יהודי קהיר יום פורים קטן לזכר הנס של שנת רפ״ד-1524 כאשר מושל מצרים חשב לפגוע ביהודי קהיר .

יום פורים קטן האחרון, נקבע בקזבלנקה ביום כ״ב כסלו תש״ד, והוא לזכר הרחקת הסכנה הגרמנית מעל היהודים .

רוב ימי פורים קטן שנהגו לציין יהודי צפון אפריקה הם לזכר תבוסת ספרד ופורטוגאל בפרט, והנוצרים בכלל. הרב שמואל אבן דנאן ערך סדר השבח וההודאה ליום פורים קטן של שנת של״ח-1578 והוא מדגיש בסיפור המאורע את הצלת היהודים ממזימות סבאסטיאן מלך פורטוגאל וז״ל: …ובאותו יום מתו ג׳ מלכים מולאי עבד אלמאליק … ומולאי מחמד … ושאבשטייאן מלך ליזבואה שלול, והי״ש הצילנו מידו… , וההצלה היתה מידי המלך הנוצרי!

הרב העורך סדר ההודאה הדגיש זאת גם באמירת הפסוקים הקשורים למפלת בני אדום, וז״ל:… חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ … מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי … מי נתני עד אדום. באלקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו… כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום … ולא יהיה שריד לבית עשו… ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל…

רגשות הנקם באויב הנוצרי מצויים בסדרי ההודאה לימי פורים קטן בצפון אפריקה, וזאת לפני בא יום הגדול אז יעלו מושיעים לשפוט את הר עשו.

עניינם של ימי פורים קטן בקהילות צפון אפריקה–אליהו רפאל מרציאנו