סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות-בעריכת חוה לצרוס-יפה-מיתוס,מיתוס נגדי-מרק ר' כהן.

(א) הגורם הדתי

העמדה התיאולוגית של האיסלאם כלפי היהודים היתה שונה באופן משמעותי מזו של הנצרות. ההתנגדות התיאולוגית הנוצרית ליהדות וליהודים היתה מושרשת עמוק בנסיבות ההיסטוריות של היווצרות הדת החדשה. היא היתה מרכיב אורגני ומהותי במחשבה הנוצרית. הנצרות, שנולדה מתוך היהדות והופצה על־ידי יהודים, היתה משוללת כל בסים אתני עצמאי, ועל כן הקדישה את כוחה מראשיתה למאבק מר – תחילה כדי ליטול לעצמה את הזהות היהודית ואחרי כן כדי להבדיל עצמה ממקורה היהודי. הכנסייה הקדומה היתה זקוקה מאוד למספר גדול של פגאנים שימירו את דתם לנצרות כדי להבטיח את עצם קיומה, ועל כן לא ראתה בעין יפה תופעות של התגיירות בין עובדי האלילים הרומיים, ואין צורך לומר שההתנגדות היהודית למיסיון הנוצרי עוררה את זעמה. יתרה מזאת; עד המאה הרביעית נהג המימשל הרומאי להאשים את הקהילה הנוצרית בחתרנות משיחית, ועל כן רדף את הנוצרים החדשים באכזריות, ובאותה עת המשיך במדיניות העתיקה של הכרה בלגיטימיות הדת היהודית ובהגנה על היהודים. במאמציה לזכות בהכרה מצד רומא האלילית ולהצדיק את תחושות עליונותה, פיתחה הכנסייה החדשה דוקטרינה תיאולוגית אנטי־יהודית מתוחכמת. דוקטרינה זו טענה שמאחר שהיהודים דחו את ישו, האלוהים דחה את היהודים ובחר בנוצרים במקומם כב׳ישראל החדשה׳.

כאשר הפכה הנצרות לדת הרשמית באימפריה הרומית, אחרי התנצרותו של הקיסר קונסטנטין בתחילת המאה הרביעית, שימשה הדוקטרינה של ׳הדחייה האלוהית׳ לצמצום שיטתי של תחולת התנאים המגינים על היהודי בחוק הרומי. באותו זמן פיתחו אבות הכנסייה, ובראשם אוגוסטינוס, גם הסבר תיאולוגי לעצם נוכחותם הנמשכת של היהודים בחברה הנוצרית. זאת היתה הדוקטרינה הידועה בשם ׳עדות׳, ולפיה אלוהים מקיים את היהודים במצבם המושפל כעדות חיה לנצחון הנצרות. לכשיתנצרו לבסוף, בעת הופעתו של המשיח עלי אדמות בפעם השנייה, הם יעידו על אמיתות מהותו המשיחית. דוקטרינה כנסייתית רשמית זאת סיפקה גם טיעון להגנה על היהודים, ומיתנה את האיבה התיאולוגית שהיתה כה פעילה בשלב הקדום של יחסי הנוצרים והיהודים.

אווירת האדיקות היתרה של מסעי הצלב הולידה בימי הביניים סוג חדש ועממי של גישה נוצרית אנטי־יהודית. הביטוי המאיים ביותר של תופעה זאת היה הטבח ההמוני ביהודי עמק נהר הריין בעת פרעות הצלבנים בשנת 1096 (תתנ״ו). המנטליות העממית, ששימשה גם להצדקת האלימות וניזונה מהכמורה המקומית הנבערת, הוסיפה לתיאולוגיה האנטי־יהודית הקתולית הרשמית את האמונה, שהיהודי הוא בעל בריתו של השטן ומטרתו להשמיד את העולם הנוצרי. אך במקביל לתיאולוגיה אנטי־יהודית גסה זאת של ימי הביניים, שהולידה את עלילות הדם התדירות ואת הפוגרומים שליוו אותן, צמחה גם התקפה מעט יותר מעודנת, אם כי לא פחות מסוכנת, על עצם הדת היהודית, וזו הוצגה בוויכוחים הפומביים שנערכו כדי לשכנע יהודים להמיר את דתם לנצרות.

המצב היה שונה לגמרי באיסלאם. אמנם מפסוקים בקוראן, ממסורות מפי הנביא מוחמד (׳חדית״) ומקטעי ספרות אחרים בערבית נראה שהאיסלאם דומה לנצרות בהתנגדותו התיאולוגית ליהודים וליהדות. יתר על כן, המפגש הראשון בין האיסלאם ליהדות היה אלים, בעוד שבנצרות החלו הפרעות ביהודים רק מאוחר יחסית. הנביא מוחמד, אשר נתקל באלמדינה בהתנגדות ובלעג מצד היהודים לבשורתו, הגיב בצורה קשה: הוא גירש שני שבטים יהודיים מן העיר והשמיד שבט יהודי שלישי. אולם אירועים אלימים אלה היו כמעט מקרה בודד בתולדות האיסלאם, וזאת בשל הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות שבהן נולד האיסלאם והתפשט.

הנצרות הקדומה התמודדה עם בעיה שלא הטרידה את האיסלאם. לא היה לה כאמור בסיס אתני עצמאי. בראשונה היא ניסתה אפוא להתלבש בלבוש היהדות בטענה שהיא באה לקיים את ההבטחות המשיחיות של אלוהים והנביאים לעם ישראל. כאשר נכשלה בנסיונה לשכנע את היהודים לקבל מסר זה, אימצה הנצרות לעצמה את הזהות היהודית על חשבון היהודים. החל מימיו של השליח פאולוס (לשעבר יהודי בשם שאול) העבירה הנצרות את תשומת לבה מן היהודים לפגאנים הרומיים, והטיפה להם שהם ׳ישראל החדשה', ושהאל נטש את ׳ישראל הישנה׳ והורידה מבימת ההיסטוריה.

לעומת הנצרות התבסס האיסלאם על יסוד אתני איתן – השבטים הערביים בחצי האי ערב – וקנה את לבם בקלות יחסית. יתר על כן; הערבים ראו את עצמם יורשים ישירים של אברהם דרך בנו ישמעאל, אחי יצחק. לעם הערבי היתה, אפוא, היסטוריה המקבילה לזו של עם ישראל, ואשר יסודה בשורש משותף. בתודעה ההיסטורית של הערבים התפזרו בני ישמעאל מאות בשנים ונעלמו מעל בימת ההיסטוריה, עד ששבו וקנו לעצמם את מעמדם עם בואו של נביא האמת מוחמד. אולם לא היה לאיסלאם כל צורך לצייר את עצמו כ׳ישראל חדשה׳ בדומה לנוצרים הראשונים. אחרי שכבש – תוך עשרות שנים בלבד – את המזרח התיכון ואת צפון אפריקה, השיג האיסלאם למעשה את מה שהשיגה הנצרות רק כעבור כמעט שלוש מאות שנה לקיומה. בנסיבות אלה יכול היה האיסלאם לחדול מן המאבק התוקפני נגד היהדות, ובוודאי שלא היה עליו להמציא תיאולוגיה של ׳דחייה אלוהית׳.

נוסף לכך, מוחמד לא ראה את עצמו מעולם כמשיח, והאיסלאם, בניגוד לנצרות, מעולם לא סבר שהוא ההתגשמות המשיחית של היהדות. להיפך, האיסלאם בתור דת ראה את עצמו כהחזרת עטרה ליושנה, המטהרת ומשחזרת את המונותיאיזם של אברהם, שנשחק במרוצת הדורות בדתות המונותיאיסטיות האחרות, במיוחד בנצרות. דחיית היהודים את מוחמד לא היתה לפיכך אתגר תיאולוגי חמור לאיסלאם כמו דחייתם של היהודים את ישו. על כן גם לא השקיע אותם כוחות פולמוסיים עצומים כמו הנצרות כדי לסתור את היהדות ולהעביר את היהודים על דתם.

גם הגישה המוסלמית כלפי כתבי הקודש היהודיים שונה מזו של הנצרות. הנצרות היתה זקוקה לתנ״ך היהודי – ׳הברית הישנה׳ כלשונה – כעדות להתגלמות האל במשיח הנוצרי ולשליחותו, המתוארות בברית החדשה, ואילו האיסלאם ראה בקוראן תחליף לכתבי הקודש הן של היהודים והן של הנוצרים, אשר מקורם אמנם בהשראה אלוהית, אך הם שובשו בידי אדם. מוחמד, אשר גילה מחדש את המונותיאיזם הטהור של אברהם בהתגלות נבואית, לא היה זקוק לתנ״ך היהודי כדי להצדיק את האיסלאם. ואמנם הנסיונות של סופרים מוסלמים בימי הביניים למצוא רמזים לשליחותו של מוחמד בפסוקי התנ״ך מועטים וחסרי חשיבות בהשוואה לפרשנות הכריסטולוגית הנרחבת לכתבי הקודש היהודיים. הפרשנות היהודית־הרבנית של התנ״ך – המעוררת התנגדות רבה כל כך אצל התיאולוגים הנוצרים – הטרידה את אנשי הדת המוסלמים רק במידה שסילפה את המונותיאיזם הקדום והטהור של אברהם. לכן הפולמוס המוסלמי נגד היהדות היה הרבה פחות ארסי, והשלכותיו היו פחות חמורות לאין ערוך. התלמוד נשרף בפריס, לא בקהיר או בבגדאד.

סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות-בעריכת חוה לצרוס-יפה-מיתוס,מיתוס נגדי-מרק ר' כהן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728  
רשימת הנושאים באתר