מורשת יהדות מרוקו

במרוקו, האופוזיציה בשמאל לא איחרה להשתמש בהזדמנות, ולהתקיף את הממשלה. ״אל תחריר״, הביטאון בשפה הערבית של ״האיחוד הסוציאליסטי של כוחות העם״[USFP] פרסם ב-16 בדצמבר 1961 בעמוד הראשון שלו, תצלומים של יהודים הממתינים להפלגה בנמל קזבלאנקה. העתון האשים את הממשלה ב״בגידה בסולידאריות עם העולם הערבי ובבעיה הפלסטינית.״ ״אוואן גארד״, השבועון של מרכז האיגודים המקצועיים, הרחיק לכת עוד יותר, וכינה את המבצע ״חילופי יהודים מרוקנים תמורת חיטה אמריקנית, בדומה להצעה של אייכמן להחליף יהודים הונגרים במשאיות.״ ברחוב המרוקני החלה להישמע אמירה לאו דווקא מחמיאה, בדיאלקט המקומי, בלשון זו: ״חסן באע ל׳יהוד בזראע״ – חסן מכר את היהודים תמורת חיטה.

הרשויות נתקפו בהלה לנוכח הארסיות של ההתקפות הללו, שמקורן היה בעתונות השמאלנית. המשטרה סגרה את משרדי ההיא״ס במנעולים, והארגון נאלץ להפסיק את פעילותו שאך זה החלה. אחד מן הדוגלים הנלהבים ביותר בהשתלבות במרוקו, מארק סבאח, חבר בקהילה היהודית של קזבלאנקה, טען, במאמר שהופיע ב״קול הקהילות״, שאיננו מבין את פשר מסע הצלב שעורכים חבריו מן השמאל המרוקני:

׳׳מה בעצם קרה כאן? כמה אלפי אנשים חסרי-כול, שלא יכלו לצאת ממעגל הקסמים האכזרי של הדלות, שלא יכלו להסתגל להתנהלות החדשה של הכלכלה, סברו שההגירה היא המזור למצוקתם. הם יצאו מכאן בהסכמתם הרשמית של פקידי הרשות, מצויידים בדרכונים חוקיים. הם נאלצו לעזוב את מרוקו כדי לנסות ולהתחיל חיים חדשים תחת שמיים אחרים… דווקא באשמתם של הללו אשר מותחים כעת ביקורת על הממשלה ועל היהודים בכלל.״

ההתפכחות ב״רחוב היהודי״ תורגמה להפגנה פוליטית ספונטאנית. ב-11 בינואר 1962, בקזבלאנקה, אלפי יהודים שמכרו את כל רכושם כי המתינו ליציאתם הקרובה, צרו על משרדי ועד הקהילה, בעקבות שמועה שטענה לבואם של נציגים מטעם יהדות ארה״ב לחקור ולדרוש לגבי מצבם הנואש. מנהיגי הקהילה, שלא היה להם מה להציע לאנשים, פנו למושל העיר ולשר הפנים, אשר הסכימו, באופן יוצא-מן־הכלל, להרשות את עזיבתם של אלף מהגרים, בלילה, על סיפון ספינה שכורה בשם ״ונצואלה״.

כאלפיים מועמדים אחרים לנסיעה, שהתקדים הזה עודד אותם וסבלנותם פקעה, הרסו, שלושה שבועות לאחר מכן, את משרדי ועד הקהילה. הפעם המשטרה התערבה בכוח, וביצעה עשרות מעצרים. בעקבות ה״מהומות״ הללו, אחד-עשר מפגינים נידונו לשלושה חודשי מאסר.

בניסיון להרגיע את הרוחות, מנהיגי הקהילה שכבר לא הצליחו להתמודד עם המצב, הורו לקרוא בכל בתי-הכנסת הודעה מתריעה מאת המושל, הקולונל דריס בן עומאר. הוא הזהיר מפני הפגנות נוספות מעין אלו, והכריז שננקטו אמצעים על מנת לזרז הענקת דרכונים אישיים. הפיתרון היחיד היה חידוש הנסיעות המאורגנות. הממשלה המרוקנית כמובן שלא התכוונה להסגיר את דבר ההסכם, אולם דרשה ערובה לדיסקרטיות מוגברת. האחראים למבצע ״יכין״ נתנו להם את כל הערובות הנחוצות, וב־27 בפברואר 1962 התחרשו הנסיעות הקבוצתיות.

בז׳נבה הוחלט על מסגרת של 50,000 איש שייצאו במשך שנים אחדות; למספר הזה הגיעו תוך 13 חודשים. אף כי נרשמו 4,108 עזיבות ב-1960, הרי שבשנת 1961 כבר היו 11,478 עזיבות וב-1962 – 35,758. ההגדלה הזאת בהגירה נבעה מהשעייה נוספת, והפעם ממושכת יותר, של העזיבות, דבר שהוכיח, לדעת פעילי ה״מסגרת״, שההפסקה האכזרית של ההגירה הקבוצתית מהווה את התעמולה הטובה ביותר ועודדה אנשים לצאת את הארץ לפני שיהיה מאוחר מדי.

ההשעיה השנייה הזאת לא הייתה קשורה למסע עתונאי. הייתה זו ״ירייה עצמית ברגל״. לנוכח המיתקפה האלימה מצד האופוזיציה נגד המימשל, יו״ר ״איסתיקלאל״, עלאל אל פאסי, שקשה היה לחשוד בו באהדה לציונים ואשר נעשה לשר לענייני האיסלם, הפך לסניגור של הגישה הליברלית הממשלתית. במאמר שהופיע בעתון של מפלגתו בסוף פברואר 1962, הסביר שהוא מתנגד לכל אפליה נגד היהודים, וכי עזיבתם ״איננה כי אם ההחלה הטבעית של חופש התנועה, המובטח לכל האזרחים״. הוא אף העז והפר טאבו בכותבו כך:

״מזה שבועות אחדים, קבוצות של יהודים עוזבות את מרוקו ויוצאות לארצות כגון צרפת, קנדה, ואף לישראל. ההגירה הזאת עטתה אופי קולקטיבי, מאז שהוסרו ההגבלות להענקת דרכונים ליהודים. בעבר, הללו הוענקו אך ורק לאלו שיכלו לספק צידוקים, כדי למנוע מהם לנסוע לפלסטין הכבושה. אולם ההגבלות הללו השיגו את ההפך מן הרצוי. היות שמרוקו הייתה המדינה היחידה שכפתה אותן, סוכניה של ישראל השתמשו בעובדה זו כדי לעודד את היהודים לעזוב את הארץ בכל הדרכים, כולל דרכים בלתי-חוקיות, מה שגרר אחריו פגיעה ביוקרתה של מרוקו בכל רחבי העולם. לכן, מרוקו החליטה להשעות את ההחלטות הקודמות שלה, אך להמשיך ליישם את החלטות הליגה הערבית, בדבר איסור החזרה למרוקו של היהודים שנסעו לישראל.״

הליגה הערבית שנודע לה על התפנית הזאת במדיניות המרוקנית, שלחה במארס 1962 משלחת לרבאט. שר החוץ־לשעבר, אחמד באלאפרג׳, שהועלה לדרגת שר ונציגו האישי של המלך, הרגיע את השליחים, בהסבירו להם שמרוקו כמדינה דמוקרטית, אינה יכולה לנקוט צעדים מפלים נגד אזרחיה היהודים. מרוקו אינה יכולה לסרב להעניק דרכונים לאנשי-עסקים שנקראים לנסוע לצורכי עסקים לאירופה או לארה״ב. באשר לישראל, דבר לא השתנה: ״מרוקו ממשיכה להתנגד להגירה לישראל, ונותרה נאמנה לעמדות הערביות לגבי העניין הפלסטיני.״ במשך אותה תקופה, שטף העזיבות גבר, והגיע למספר שיא של 7,000 איש שיצאו את הארץ במאי 1962, וזאת עד להפסקה מחודשת. היקף העזיבות היווה הפתעה וזעזוע לרשויות המרוקניות, כפי שדיווח אחד מן המנהלים של היא״ס, מנחם גלעד:

״יום אחד זומנתי למשרדו של מושל קזבלאנקה, הקולונל דריס בן עומאר, שהפך מאוחר יותר לגנרל ולשר ההגנה. יחד אתי בא לשם מפקד המשטרה, דריס בלקאסם. הלה אמר לי: ”נתנו להיא״ס אישור לעזור ליהודים עניים לצאת, ובמקום זאת אתם מוציאים מן הארץ יהודים הנחוצים לכלכלת המדינה, כמו למשל פקידי דואר מן המנוסים ביותר. אני כבר לא יכול לשלוח מברקים ללא שגיאות כתיב, ולא יכול להזמין מדים שיתאימו לי, מאז שהחייטים היהודים עזבו.״ העזתי ועניתי לו, שעבורם יש כאן הזדמנות מצויינת למלא את המשרות שהתפנו מן היהודים, על ידי מרוקנים. הקולונל דריס ענה לי אז בגערה, ועד עצם היום הזה אני מתבייש כשאני נזכר בזה: ”אתם, האירופים, יש לכם תפישה מעוותת. היהודים הם מרוקנים בדיוק כמו המוסלמים, ואני מצטער על עזיבתם את הארץ. לא הצטערתי על עזיבתם של הצרפתים, אבל אני כן מצטער מאוד על עזיבת היהודים."

צער מצד אחד, ענייני מדינה מצד שני… לא זה היה המניע שהביא, ב-20 ביוני 1962, את דרים בן עומאר עצמו להורות על סגירת משרדי היא״ס פעם נוספת. ייתכן ששובו של המלך, ימים אחדים קודם לכן, ממיפגש פיסגה ערבי בקהיר, יכול לשמש הסבר לדבר. הסיבה הייתה ארצית יותר. בין יתר אמצעי הזהירות, שיכנו את המשפחות שפונו מהכפרים בדרום מרוקו במלון ״בונאפארט״ בקזבלאנקה, והיה אסור להם לעזוב את כתליו עד לשעת הנסיעה. באחת מן המשפחות הללו, הבת עסקה באופן סדיר בביתה בזנות, תחת השגחת אמה. כדי להרחיקה מן המצב החריג הזה, האב החליט לקחת אותה איתו לישראל. האם הגיעה לקזבלאנקה, ומצאה את בתה סגורה במלון. היא התפרצה, השמיעה זעקות שבר, וצעקה לעוברים־ושבים, כשהיא קוראת לעזרה נגד ״הציונים שרוצים לחטוף את בתה בכוח״. היא גרמה לשערורייה ברחוב, והכריחה את המושל לבוא למקום באופן אישי. אפשר לשער את מבוכתו: להיות מואשם בחטיפה לישראל, בלב קזבלאנקה! לפיכך, החליט להפסיק באופן מיידי את הנסיעות המאורגנות שיצאו מעיר זו.

שערורייה אחרת, חמורה יותר, שהתרחשה זמן קצר אחר-כך, גרמה לו לעמוד בנחישות על דעתו. משטרת קזבלאנקה ״עלתה״ על רשת שעסקה בייצור דרכונים מזוייפים, שבה היו מעורבים כמה וכמה עובדי-ציבור מהנמל, וביניהם קרוב משפחה של המושל. הללו מכרו את הדרכונים ליהודים מרוקנים שבראשם עמדו ה״אסטרולוג״ – ז׳ורז׳ אלהרר, והרב יצחק אוחאנה. זה האחרון התמחה בגיוס נערים צעירים ושליחתם לישיבות החרדיות של תנועת חב״ד בצרפת ובארה״ב.

אף כי להיא״ס לא היה שום קשר לפרשה הזאת, הקולונל דריס בן עומאר אטם את אוזניו לכל ההסברים של מנהליה. הוא היה נחוש בדעתו להילחם נגד השחיתות, ועוד יותר להפגין שהוא עושה הכול, כדי להעניק ללא בעיות כלשהן, דרכונים לכל אלו שהגישו בקשה לקבלם. על אף התערבות מצד חברי ממשלה מסויימים, ובקשתו של ידידו האישי, שר הפנים, אחמד רדה גרירה, המושל התעקש לסרב, והרחיק לכת עד כדי כך שאילץ את היא״ס לסגור את משרדיו למשך חודשיים.

אולם כדי להוכיח שאין לו התנגדות עקרונית להגירה יהודית חוקית, המושל התיר לעובדים של היא״ס לארגן נסיעות של המחזיקים בדרכונים אישיים, שהכפופים לו חילקו בנדיבות. הנסיעות תוך שימוש בדרכונים קבוצתיים התחדשו באוגוסט 1963, תחת מעטה כבד של אמצעי זהירות, כדי שלא ליפול לידיהם של המבקרים מן האופוזיציה.

בשנת 1963, סך כל הנסיעות לישראל עלה על כל השיאים. מספר המהגרים, 37,078, עלה אפילו על מספרם בשנה האחרונה של הפרוטקטוראט, 36,301. עם תום השנה הזרם נחלש , ומספר הנוסעים ירד ל־ 15,843 בשנת 1964. אז הסתיים מבצע ״יכין״. מגמה אוהדת מצד הרשויות הייתה מובטחת, וכך גם זכות היציאה, ולא היה יותר צורך במבצע בהיקף גדול. כל אלו שרצו לנסוע יכלו לעשות זאת, ואלו שהתכוונו לנסוע ביום מן הימים לישראל או לכל מדינה אחרת, כבר לא היו צריכים להזדרז.

על אף המספרים העצומים, לא היה מדובר בתנועה קבוצתית מאורגנת כי אם בצירוף החלטות אישיות. ההנהגה הרשמית של הקהילה מעולם לא המליצה על תנועה זו שלא היתה בשליטה, ומעולם לא נטלה עליה אחריות או ארגנה אותה. מאחוריה לא עמדה שום אידיאולוגיה, ועוד פחות מכך – הכרח לצאת מן הארץ, כפי שהיה במקרה של הקהילות היהודיות במזרח- אירופה במאה התשע-עשרה, אשר בחרו לעלות לארץ ישראל בהתאם לסיסמת אגודת ביל״ו: ״בית ישראל לכו ונלכה!״ יהודי מרוקו החליטו ביניהם לבין עצמם, כפרטים, האם לעזוב או להישאר, ולא הלכו שבי אחר קריאה המונית.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מבצע יכין

עמוד 108

^המנהל

^{״מצוה דיליה"}

^{השליח השני, הרב שלמה מטוסוב, ניהל את מוסדות חב״ד במרוקו בהכוונת ועידוד הרבי שראה בו איש נאמן, כישרוני ומצליח, הראוי לעמוד בראש מוסדות חב״ד במרוקו. הנה התבטאות נדירה בכתב יד קודשו של הרבי, בה מציין כי תפקידו כמנהל היא המצווה שעליו להקפיד עליה יותר מכל המצוות. הרבי מוסיף כי הרב מטוסוב זכה בתפקיד והוא ממלא את תפקידו כמנהל במסירה ונתינה:}

^{ובמצוה דיליה דצריך להיות זהיר בה טפי – מוסדות בעל הגאולה, שזכה והצליח ובהשגחה פרטית נתמנה ומנהל אותם במסירה ונתינה.}

^ההחלטה

^{הרב מטוסוב התגלה כמהפכן גדול. תוך זמן קצר הצליח להקים ישיבות ועשרות תלמודי תורה במרוקו, וכך השיב אלפי ילדים ובני נוער בערים ובכפרים ללימוד התורה וקיום המצוות.}

^{אחת המעלות הגדולות של הרב מטוסוב היתה היותו בעל ניסיון בניהול מוסדות חינוך. בימי מלחמת העולם השנייה כיהן כיד ימינו של הרב ניסן נמנוב, ממנהלי ישיבות ״תומכי תמימים״ ליובאוויסש בערים טשקנט וסמרקנד שבבוכרה אליהן נמלטו אלפי חסידי חב״ד. בתום המלחמה, כאשר חסידים רבים יצאו ושהו במחנה העקורים פוקינג שבגרמניה, המשיך בתפקיד כסגנו של הרב נמנוב שניהל את ישיבת "תומכי תמימים" המקומית. בשלב הבא, כאשר הגיע לצרפת במטרה להגיע לארך הקודש, התבקש על ידי הרב בנימין גורודצקי לעבוד "רק חודשיים״ בהפצת התורה בין יהודי מצרים, מרוקו, תוניס ואלגייר ששהו במחנות מעבר במרסיי לפני עלייתם לארץ. הרב גורודצקי הסביר שמדובר בהקמת תלמודי תורה עבור ילדיהם על כל הכרוך בכך – שיחות עם ההורים, גיוס מורים, ניהול כספי ותיאום עם הנהלת המחנות.}

^{כיוון שהרב גורודצקי ביקש את עזרתו רק לחודשיים הסכים הרב מטוסוב, אך התנה זאת כי לאחר תקופת הייסוד של תלמודי התורה יסיים את תפקידו ואדם אחר יחליפו. היה זה בחודש טבת תש״י כאשר הרב מטוסוב לקח את העניינים לידיו וזכה להצלחה מופלאה. במחנות אלו שהו יהודים שהיו בדרכם לעלות לארץ ישראל, רובם יהודים חמים ומסורתיים שאמנם לא הקפידו על קלה כחמורה אך שמרו מצוות. הללו קיבלו את הרב הצעיר בשמחה והשתדלו לעזור לו. תוך תקופה קצרה הקים הרב מטוסוב, בסיוע יושבי המחנות, תלמודי תורה בכל המחנות בסביבה ומאות ילדים החלו ללמוד תורה.}

^{לאחר חודשיים עזב את תפקידו ולמקום נשלחו צעירים חב״דיים אחרים. בינתיים הסתלק אדמו״ר הריי״צ ולאחר שפרטי הפעילות במחנות נודעו לרבי, הוא קבע באופן חד משמעי כי אם הרב מטוסוב בברכת אדמו״ר הריי״צ השקיע בפעילות במחנות, עליו להמשיך בזאת.}

^{בתקופה ההיא השתדך הרב מטוסוב עם זוגתו, מרת פעסיא, בתו של הרב לייב קרסיק (הרב יהודה לייב קרסיק, מה״חוזרים״ של אדמו״ר הריי”צ, משפיע במוסקבה ובנעוול. נפטר ברעב בימי מלחמת העולם השנייה. בתו מרת פעסיא שרדה את המלחמה והגיעה למחנה העקורים פוקינג, ובהוראת אדמו״ר הריי״צ הגיעו היא ואחיותיה לצרפת כדי להשתדך שם).}

^{בינתיים התקבלו מכתבים נוספים מהרבי בו מבקשו להישאר בפעילות בצרפת, הרב מטוסוב עשה כך ובתקופה שלאחר שידוכיו הגיע למרסיי לפעילות, אך זו היתה רק ההתחלה. בעיצומה של הפעילות במרסיי הגיעה בקשתו של הרבי לנסוע למרוקו עם רעייתו המיועדת. כך נכתב באגרת מכ״ו מנחם אב תש״י:}

^{שני מכתביו מר׳׳ח וח׳ תמוז קיבלתי, ואחרי הרצאת הרה״ח והרה״ג וכו׳ מהורב׳׳ג שי׳ אודות הענינים באפריקא, הנה לפי דעתי, נכון הדבר אשר יקבל עליו העבודה בשדה החינוך במוסדותינו שם, ואף כי קשה עדיין לקבוע פרטי העבודה שם, כי הרי זה דבר חדש, בכל זה יש לקוות לכר נרחב במקצוע החזקת התורה והיהדות, ובמילא להצלחה מופלגת בכוחות נשיאנו הוא כ״ק מו׳׳ח אדמו״ר הכ״מ. ואשרי חלקם של כל אלו וואס וועלן זיין אפ זיין וואגען [=שיהיו על הקרון שלו]. ומובן מעצמו, אשר כוונתי שנכון הדבר הוא גם לטובתו וטובת ב״ג תי׳ ולהסתדרות בחיים מאושרים.}

^{[…] בפרטי עבודתו, ובטח תשתתף גם בת גילו תי׳ במשך הזמן בזה, עוד נתדבר כשיהיה קרוב יותר להנסיעה צלחה, אלא שכיון שהשגת הניירות לוקח זמן מסויים, טוב אשר יגישו הבקשה על זה בהקדם ובטח יש אופנים ונוסחאות המקצרים את הזמן והחקירה והדרישה עד שמשיגים הניירות ויתוודע אודות זה על נכון.}

^{הרב מטוסוב נענה לבקשה, כיוון שכבר קיבל על עצמו את נשיאות הרבי. במכתביו מאותם ימים הוא כותב לרבי בתארים המתאימים לרבי בלבד, כמו כ"ק.}

^{השגת הוויזה ארכה זמן, ובינתיים כיהן הרב מטוסוב כמשגיח בישיבת ”תומכי תמימים'׳ בברינואה. בתקופה זו דיווח לרבי כל העת על נושא הנסיעה למרוקו בכלל ובעיית הוויזה בפרט. על מכתביו קיבל תשובות ובהן הוראות מעשיות לצד דברי עידוד. הנה קטע קצר מדברי הרב מטוסוב לרבי, לאחר שמבהיר כי מתקשה להשיג ויזה:}

^{אין זאת אומרת כי הנני מהסס חלילה בענין מאראקא וכאילו תוהה על ההתחלה, אבל מבלי שנשקף מזה תוצאה חיובית לפי מראית העין, העליתי על הכתב שאלתי זו, וכבר הגדתי מראש כי כאשר כ״ק יגזור אומר כן יקום והנני לשמור ולעשות ולקיים.}

^{בקזבלנקה ובכפרים}

^{בחודש אלול תש״י התחתן הרב מטוסוב ובתחילת חודש אדר ראשון תשי״א קיבל וויזה לו ולרעייתו. כעבור שבועות ספורים, בשלהי אדר ראשון, יצא מצרפת למרוקו כאשר היעד הוא העיר קזבלנקה בה התגוררו באותה עת כמאה אלף יהודים והיא שימשה מרכז לכל יהדות מרוקו. קזבלנקה שוכנת על חוף האוקיינוס האטלנטי, היא העיר הגדולה במרוקו בה גם שוכן הנמל הגדול במדינה, והיא נחשבת למרכז הכלכלי של המדינה(לעומתה העיר ראבאט היא עיר הבירה של המדינה, בה שוכנים ארמונות המלוכה).}

^{ההתחלה היתה רצופת אתגרים. לצד המטרה להטבת מצבם של כלל יהודי המדינה בגשם וברוח, החל הרב מטוסוב בארגון פעילות חינוכית חב׳׳דית, שראשיתה היה עם הצעירים. הרב מטוסוב אירגן שיעורי תורה לצעירים בקזבלנקה, ובמקביל פעל למען הקמת מוסדות חינוך בעיירות וכפרים ברחבי מרוקו.}

^{היו כפרים אליהם הגיע הרב מטוסוב שבהם היה כבר בית ספר יהודי, ומפאת מיעוט התלמידים או סיבות אחרות לא היה ניתן להקים בהם תלמוד תורה. במצב כזה הרב מטוסוב שכנע, ולעיתים נאבק בדרכים שונות, כדי שהתלמידים היהודים לא ילמדו בשבתות.}

^{הנה ציטוט מדיווח שכתב לרבי כחודש לאחר שהגיע למרוקו:}

^{בשבוע הקודם ביקרתי שלושה כפרים, האחד שמו גרסיף, שמה כתשעים תלמידים, חמישים נערים וארבעים נערות, לומדים בבית הספר צרפתי גם בשבת, אחרי דין ודברים בינותינו גמרו אומר לדרוש שתי דרישות: א) ביטול חילול השבת ויו״ט ב) רק חצי היום לימוד בבית הספר, ובאם לאו [ההורים] יקחום לגמרי מבית הספר [וכך יוכל להקים מסגרת לימודים תורניים לשעות אחר הצהרים], מושל העיר הצרפתי הסכים על זה. ודרוש אם כן הסכמת מנהל בית הספר ולא היה במקום, ויהיה בשבוע הזה ואם כן יתברר בשבוע הזה. יהא רעוא מן שמיא שיצא לפועל, האופן השני הרצוי לטוב. אבל הוכרחתי להסכים גם לאופן הראשון כי גם אנשי העיר מעוניינים בלימוד הצרפתי, והשעה דחוקה והעמדתי על דעתי [לא היה באפשרותו לשאול את הרבי ולקבל תשובה מפני קוצר השהות במקום, לכן החליט לבדו וכעת מבקש הוראה כללית איך לנהוג במקרים דומים:] ואעפ״כ על כ״ק שליט׳׳א להורות לי איך להתנהג במקרים כאלו לימים יבואו וגם במקום שאין חילול שבת.}

^{הכפר השני שמו דובדן, כשבעים תלמידים, עדיין דרוש רישיון רישמי בכתב מאיזשהו מושל גבוה… ולעת כזאת אושיב שם למלמד מאלו שהיו כבר אצל הרב מיכאל ליפסקר.}

^{תולדות חבד במרוקו…כיצד התפתחה שליחות שכזו?}

^{עמוד 28}

התעניינתי במה שקורה במדינה, שכן עם קבוצת הבחורים האלה לא הייתה לי שפה משותפת. חיינו בעולם תרבותי ויהודי שונה בתכלית. הם היו מבלים את זמנם בסיפורי סרק, בדיחות גסות, הוללות ורוע. כל שעניין אותם היה בילוי ורדיפה אחר בנות. עולמם הרוחני היה ריק מתוכן. לא היה טעם שאתלונן במשרד. בפעם האחרונה שהייתי במשרד וסיפרתי להם על חיי הבחורים האלה שהם בחסותם, אחזה המנהלת בידי, הוציאה אותי בגסות ואמרה לי: ״אם לא טוב לך פה, תחזור למרוקו שלך!״ יצאתי נעלב, ומאז חזרתי למשרד רק בימי שישי לעזור למזכירה. לא העזתי יותר להעיר.

כאשר המצור על ירושלים התעצם, סגרו את בית הספר. מחוסר מעש התגייסתי לצבא. הם דחו אותי בטענה שאני עדיין צעיר, אבל אפשרו לי להתנדב לשמירה, אם אני רוצה. הסכמתי ופניתי לכתובת בבית-וגן. איש ההגנה קיבל את פניי, ואיתו קבוצה של צעירים. עברנו קורס מזורז בשימוש בנשק היחיד שהיה, רובה שנקרא ליאינפילד. למדנו לפרק ולטעון, לנקות ולירות למטרה. מקץ שבוע התחלתי בשמירה בהרים בגבול השכונה. בבוקר הייתי שב הביתה לישון. כך זה נמשך כמה שבועות.

באחד הימים, בשובי מהשמירה הביתה, הופתעתי לגלות את כל חפציי מוטלים בחוץ. לא הבנתי לפשר הדבר. בעלת הבית אמרה לי שקיבלה הוראה מעליית הנוער לפנות אותי. אין מילים לתאר את גודל התדהמה בה הייתי שרוי. נותרתי בלא מילים. לא הבנתי! ובכן, לאן אלך? בעלת הבית אמרה לי שהיא מצטערת ואולם אין זה תלוי בה. פניתי למשרד בבהלה. נכנסתי ושאלתי ״מה זה? מה קורה? אתם זורקים אותי לרחוב?״ והמנהלת ענתה: ״היכן שאתה מבלה בלילות, לשם תלך״. אמרתי שבלילות אני נמצא בשמירה בהרי ירושלים מטעם ההגנה. היא צחקה והוסיפה שאני די גדול עכשיו ושאסתדר לבד. ״איך זה אני די גדול? מה עם הבחורים שנמצאים אתי שהם בני 19 ועשרים ? אותם אתם לא זורקים?״ היא אחזה בידי והוציאה אותי מהמשרד. יצאתי בבכי של ממש, מפאת העלבון הזה. הלכתי לבית ההגנה ב״בית וגן״ וסיפרתי להם מה קרה. אמרו לי שאני יכול לישון בבית זה שהיה ריק ושימש כעמדה. סידרו לי מיטה בחדר אחד והלכתי להביא את החפצים שלי. הפעם מצאתי את הדברים שלי זרוקים ברחוב ליד הבית. ברגע שהגעתי, כל הבחורים יצאו למרפסת ועשו ממני צחוק. צעקו והעליבו. הסתכלתי עליהם בבוז מהול ברחמנות, אספתי את הדברים שלי והלכתי. שמתי את הדברים שלי ב״בית וגן״ והלכתי העירה לחפש עבודה, שאוכל לכלכל את עצמי. הייתי רעב ולא היה לי כסף. התביישתי לפנות לבן דודי ולספר לו על ההתעללות הזו. חיפושיי בעיר הניבו פרי ומצאתי עבודה במסעדת ״טרבלוס״. תפקידי היה לשטוף כלים במטבח ולנקות את הרצפה. התחלתי בעבודה עוד באותו היום. עבדתי קשה ובערב נסעתי ל״בית וגן״ לשמירה. כך זה נמשך זמן מה, ואולם נצטברה בי עייפות ותחושת תסכול כתוצאה מיחס מזלזל ופוגעני שקיבלתי ממעסיקי שהיה רע לב. בערב, המסעדה נמלאה אנשים ולא הספקתי לשטוף את הכלים שהביאו המלצרים. מעסיקי החרה אחריי כל העת, כשהוא מאיץ בי להחריד. באחת הפעמים מיהרתי עם הצלחות, החלקתי, נפלתי על הרצפה הרטובה ושברתי כמה צלחות. מעסיקי בא ובמקום לעזור לי לקום, סטר לי על פניי בכל הכוח. נותרתי המום, מביט בו ועיניי דומעות. אספתי את השברים והמשכתי לעבוד. בערב הלכתי ל״בית וגן״ כשאני בוכה בכי מר. המפקד התעניין באשר למה שאירע ואני סיפרתי לו שלא נותר בי כוח – שמירה בלילה ועבודה ביום. אני פשוט עייף. הוא אמר לי לעזוב את העבודה וכי הוא יסדר לי ארוחות אצל משפחה, כך שלא אצטרך לעבוד. סוף סוף פגשתי אדם טוב ויהודי בעל לב. כעת, משחזרתי לשגרה של שמירה בלילה ושינה ביום, כוחותיי שבו אליי. אחרי שבוע הלכתי לבעל המסעדה לקבל את התשלום, ולתדהמתי הרבה הוא ניכה מהתשלום הזעום את דמי הצלחות ששברתי. לאחר כמה חודשים במקום שלחו אותנו לעזור בעמדות שמירה בעיר העתיקה. הייתי שמח, שכן שם יכולתי לבקר את בני משפחתי. ביליתי שם בשמירה כמה שבועות. היינו נחים בבית חולים ״משגב לדך״. הנשק היה מועט והתושבים היו מודאגים מאוד. נשארנו שם עד אשר קיבלנו הוראה להתקפל ולחזור לעיר כל עוד אפשר. נפרדתי לשלום מדודי וממשפחתו ויצאתי עם החברים במשאית של מאפיית אנג׳ל. האנגלים, לפי ההסכם, היו צריכים לספק לנו ליווי, אבל כשהגענו למחנה ״קישלי״, לפני ״שער יפו״ – עזבו אותנו ולא אוו לצאת אתנו עד מבואות העיר החדשה. הערבים היו מסתכלים מעל לחומה, ועושים סימנים ביד על הצוואר, כאומרים להרגנו. לבסוף החלטנו לצאת לפני החשכה בכוחות עצמנו, מאחר והבנו שחיינו בסכנה. נכנסו למשאית, יצאנו משער יפו והתחלנו לנסוע לכיוון העיר. הנהג לחץ ביתר שאת על דוושת הגז, והמנוע דמם. מאחור, ערבים רצו לכיווננו ובידם סכינים, ואילו לנו לא היה כל נשק להגן באמצעותו על עצמנו. לא יצאנו עם נשק מלכתחילה, שהרי האנגלים החרימו נשק שהיה בידי היהודים, בזמן שלערבים נתנו יד חופשית. הנהג שלנו ירד מהאוטו, נשף לצינור הבנזין כדי לשחרר אותו, חיבר אותו חזרה ונכנס לאוטו. למרבה המזל, הוא הצליח להתניע ונסע הלאה. השארנו את הערבים כ-100 מטרים אחרינו. חזרתי ל״בית וגן״ ולשמירה בהרים הגובלים בכפרי הערבים. ב-14 במאי הכריז דוד בן־גוריון על הקמת המדינה, נגד דעתם של כמה מעמיתיו בוועד הלאומי ונגד עצתם של ידידים רבים בארץ ובעולם, שחשבו שאין לנו סיכוי לעמוד מול כל צבאות ערב שאיימו לזרוק אותנו לים. הבריטים עזרו לערבים וחיבלו במאמצינו להגן על עצמנו בפני ההתקפות של הערבים, ואולם בן־גוריון עמד על שלו ובעצם כך קנה לו מקום בהיסטוריה היהודית. טוב הדבר שלא דחה את הקמתה של המדינה, שאחרת זו לא הייתה קמה אף פעם. בן־גוריון היה שם בזמן הנכון להגשים את חזון העם היהודי המחודש והמתחדש בארצו. קוממיות העם היהודי שבה לחיים ועצמאותנו המדינית בארצנו היא בבחינת חזון העצמות היבשות שקמו לתחייה. חזון הדורות מתממש הודות לאנשים בעלי חזון, אומץ ומעוף. רבים ישלמו בחייהם כדי שחזון הקמת המדינה היהודית החדשה יתגשם, ויקרום עור וגידים.

המצור על ירושלים נמשך חודשים רבים. כל הניסיונות לכבוש את לטרון, את המשטרה ואת המנזר שליד, נכשלו. הדרך לשער הגיא נחסמה ואי אפשר היה לספק מזון ומים לעיר. מצוקת המים הייתה קשה. מישהו גילה שיש בארות מים תחת כל בניין עתיק בעיר בשכונות ירושלים. הגיעו אנשים מטעם מושל העיר דב יוסף ושמו דלתות ומנעולים למנוע גישה לבארות אלה, מהם שאבו מים והיו מחלקים בקיצוב. באחת הפעמים, פגזים נפלו מהעיר העתיקה. הלגיון הערבי של הירדנים הוא שירה. הם הפגיזו את העיר וזרעו בהלה בין התושבים. חזיתי בעיניי כיצד פגז ירדני נפל על הגג של הכנסייה דורמיציון ליד הר הבית. ראיתי תורים סביב משאית מים ברחוב שטראוס ופגז נופל ופוצע קשה כמה אנשים. ראיתי אדם שהרגל שלו נקטעה ועצמותיו נותרו בחוץ. לעיתים היו יורים סתם. בכל פעם ששמעתי שריקה, הייתי משתטח. לבסוף פשוט נמאס, והמשכתי ללכת. צלפים ירדנים ירו ורבים נפגעו ונהרגו. מזון ומים ניתנו בצמצום רב. אכלנו בעיקר ירקות. לא היו חלב, ביצים, פירות או בשר. הייתי מקבל פרוסה או שתיים של לחם ולפעמים עגבנייה ומעט ירקות מבושלים. מקץ כמה חודשים ירדתי הרבה במשקל. המצב הוקל כשפתחו את ״דרך בורמה״ ובמשך הזמן מצב אספקת המזון השתפר. שיירות התחילו להגיע מתל-אביב לירושלים וזה מה שהציל את התושבים מרעב. האחראי עלינו ב״בית וגן״ היה אדם טוב. הוא דאג לנו כמו אב הדואג לילדיו. במשך חודשי המצור רזינו מאוד. הפכנו חיוורים וכחושים. הוא סייע בידינו לצאת מירושלים, והשיג לנו היתרים שבלעדיהם איש לא יכול היה לעזוב את העיר. לא הייתה תחבורה ציבורית ולכן יצאנו עם משאית של ההגנה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 262

עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָֹפָה בְרוּרָה – אפרים חזן

אפרים חזן הוא פרופ' אמריטוס, המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר-אילן.

הכוזרי שואל במאמר השני (סעיף סז): "וכי יש לעברית יתרון על (יתר) הלשונות? הרי הן שלמות  יותר ונרחבות יותר", והוא מוכיח את יתרונה של הלשון העברית בהוכחות שונות. באחת מהן הוא טוען:

הראית כיצד מתארת את 'המשכן', את 'האפוד' את 'החושן' וזולתם? היא נזקקה לביטויים מופלאים. מה יפים הביטויים  שהיא מצאה, ומה שלם סדר התיאור!

אמירה זו של ר' יהודה הלוי קושרת את סיום חומש שמות בתחילתו. שכן, כבר בראשיתו של השעבוד, בפרשת "שמות", הודגש במקומות שונים בדברי חז"ל (כגון: וי"ר לב, ה; מדרש שוחר טוב קיד), כי בזכות שלושה דברים נגאלו ישראל ממצרים, ובניסוחו המיוחד של הפייטן הקדום ר' יניי:

אוּם שְׁלִישִׁיָּה / בְּנֵי אָבוֹת שְׁלוֹשָׁה

עַל  שָׁלוֹשׁ מִצְווֹת / נִפְדּוּ בְּזֶה חַג הַמַּצּוֹת

בֵּאוּר שְׁמָם לֹא שִׁינוּ / וּלְשׁוֹנָם לֹא שִׁינּוּ

וְסוֹדָם לֹא גִּלּוּ / עֲבוּר כֵּן נִגְאֲלוּ

שבחים רבים העתירו חכמינו זיכרונם לברכה על הלשון העברית עד שאמרו בשם רבי מאיר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש  מובטח לו שהוא בן העולם הבא. הקשר בין עניין ארץ ישראל ולשון הקודש נראה פשוט ומובן, אך השואל עשוי לשאול מה עניין לשון הקודש לקריאת שמע? מתברר, שר' מאיר ראה בדיבור בלשון הקודש הכרזה והצהרה של אמונה מוחלטת ותמידית בקב"ה, השקולה כנגד אמירת קריאת שמע בוקר וערב. יתר על כן, הצעד הראשון בחינוך "כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה". ודוק, לשון הקודש קדמה לתורה, והיא התנאי ללימוד תורה.

מדהימה בחריפותה התייחסות חז"ל למי שאינו עושה כך: "ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו  קוברו", עד כדי כך!!! חכמים הבינו יפה כי יכולת ההתחברות של היחיד אל העם היא במטען התרבותי המשותף, ברגשות העולים מזיכרון משותף, ובעיקר באמצעות טקסט משותף, שהכול בקיאים בו, מצלילים משותפים המתנגנים להם במוחו של אדם – לכל אלה דרושה לשון משותפת, שהיא הקוד לקשר בין אדם לאדם, ובלעדיה כל המטען המשותף לא יחבר ולא יקשר, וכמוהו כאוצר המונח בקופסה ואין מי שייהנה ממנו. זו אולי הסיבה, שבסופו של דבר נקבעו, פחות או יותר, נוסחי תפילה קבועים, החוזרים בפינו שוב ושוב, ולא תפילה ספונטנית ומתחדשת, משאת נפשם של בעלי רגש, ובעלי דבקות וכיסופים. ומעניין הדבר, הקביעות והסדר הם גם מעיקרי מרכיביו של המשכן.

הקישור הנפלא שמקשר יהודה הלוי בין עליונותה של הלשון העברית למעשה המשכן יש בו, אולי, משום הסבר לחזרות המרובות ולפרטי הפרטים המובאים בו. כביכול ביקשה התורה להציג בתערוכה רבת רושם את יכולתה של הלשון העברית, ואולי אף לקשור בין השראת השכינה במשכן להשראתה בפי נביאי ישראל באמצעות ניב שפתיים ולשון לימודים. ההקפדה ההלכתית על תקינות הלשון בתפילה ובקריאת התורה היא חלק בלתי נפרד מעניין זה.

כמו גאולת מצרים כך גם 'שיבת ציון' התאפיינה במלחמתו הנמרצת של נחמיה כנגד אלה, אשר בניהם: " חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית" (נחמ' יג:כד). מאז ובמשך כל הדורות הדגישו מנהיגי ישראל וגדוליו את קדושתה של הלשון העברית ואת חשיבותה, כפי שראינו מדברי חז"ל שהעלינו כבר.

פייטנים ראשונים העלו על נס את הלשון העברית ושרו את תהילתה. כך רבי סעדיה גאון בהקדמתו לספר "האגרון",  הוא המילון העברי הראשון.

סֵפֶר הָאֶגְרוֹן לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ אֱ-לֹהֵינוּ

מִנִּי עַד וּמַלְאֲכֵי קָדְשֵׁהוּ בּוֹ יְזַמְּרוּהוּ סֶלָה

וּבוֹ יַעֲרִיצוּהוּ כָּל בְּנֵי עֶלְיוֹן, שָׂפָה אַחַת

וּמִלִּים אֲחָדִים הָיָה בְּכָל הָאָרֶץ לְמִיּוֹם בָּרָא

אֱ-לַוֹהֹם אָדָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

הנה כי כן, הלשון העברית היא הלשון שבה נברא העולם, היא לשונם של המלאכים ובה הם מקדישים ומעריצים את הא-ל. זו גם שפתם של בני האדם כולם מבריאת העולם ועד דור הפלגה, שבו בלל ה' את לשון בני האדם והם נפוצו לגוייהם וללשונותיהם. מאז נתקיימה לשון הקודש בפי בני עבר בלבד, ונעשתה לשונם של בני ישראל. רס"ג ממשיך ומספר את תולדות הלשון העברית ושמירתה בפי העם עד לפועלו הגדול של הכותב, הלוא הוא ספר "האגרון", המילון ללשון הקודש, שבא לסייע לדוברי העברית ולכותבים בה.

הלשון העברית היא מעצם מהותה וייסודה של האומה, כבר בראשית דרכו של אברהם אבינו "שהוא מעבר הנהר והוא משיח בלשון עברי" )בר"ר מב:יג(. כך לאורך הדורות וכך גם בימינו. מלחמת השפות והמאבק בלשונות הזרות היו חלק מהותי בתקומת ישראל, לקראת ראשית צמיחת גאולתנו, וגדולי ישראל ראו בנס התחדשות הדיבור העברי אחד מניצוצי הגאולה הברורים והבהירים ביותר, כדברי רבי משה כלפון הכהן, מגדולי התורה של קהילת ג'רבה המהוללה )י"ב שבט תרל"ד – ח"י טבת תש"י(:

שפתנו העבריה אשר כמעט מיום שגלינו ועד עתה היתה שכוחה ועזובה… ועתה הנה היא שפה חיה מדוברת כמעט בכל ארץ ישראל לגבולותיה.

החזרה אל הדיבור העברי היא בעיניו אחת ההוכחות הגלויות לפעמי הגאולה. ואכן, תקופת זו מתאפיינת בהתחדשות הדיבור העברי ובלימוד הלשון העברית בתפוצות ישראל. בקהילות שונות קמו אגודות המעודדות את הדיבור העברי ואת לימוד העברית, ודאגו להנחיל את העברית לדור הצעיר. לעניין זה נציג משהו משירתו של רבי דוד אלקיים, שחי במוגדור, מרוקו, בראשית המאה העשרים. רבי דוד היה בקשר עם תנועת ההשכלה העברית באירופה, ואף פרסם כתבות בעיתונות העברית שם, כגון 'הצפירה' ו'היהודי.

שני שירי הלל ללשון העברית כתב רבי דוד, והם כוללים קריאה להתחדשות הלשון ולתקומתה:

שָׂפָה יָפָה, כִּפְרַח גִּנָּה בְּיָפְיֵךְ, / כְנִצַּנִים, כְּשׁוֹשַׁנִּים מַחֲמַדִּים.
בָּאֵל יוֹצְרֵךְ בִּטְחִי וַעֲדֵה(!) עֶדְיֵךְ, / יְחַדֵּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים.
וּבְטֹה שִׁירָה בִּלְשׁוֹן זָהָב בְּלִחְיִךְ, / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵךְ כְּבֵדִים.
וּבְנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מָן מִפָּרַיִךְ, / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִים, כִּצְמוּדִים
5-עֵזֶר נְדִיבִים, מַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ, / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְּחָה לַיִּהוּדִים.
וּדְעִי כִּי יוֹצְרֵךְ יְשַׁלֵּם נִשְׁיֵךְ, / עֲדִי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים.

1 שפה יפה: פנייה ספרותית אל השפה עצמה. כפרח… מחמדים: על דרך 'כורד נתון בגנת חמד' בפיוטי 'מה נהדר מראה כהן גדול'. 2 .ועדי עדיך: יופייך ותכשיטיך שהיו לך בעבר. כלשון לימודים: היא לשון הנבואה, על פי יש' נ:ד. 3 .ובטי: בטאי והביעי. בלשון זהב: בלשון מובחרת וצחה, הצירוף על פי יה' ז:כא. ואל … כבדים: הכתיבה תהיה קולחת ושוטפת, על פי שמ' יז:יב. 4 . ובנות… כצמידים: הלשון העברית תהיה רהוטה וגמישה ונוחה לכתיבת שירה, עד כי ידמה, כביכול, שההשראה עומדת מאחורי הכותב בכל הודה ויופייה. 5 .נדיבים: הם אוהבי הלשון העברית העוסקים בה ומשתדלים להחיותה. משכיחי ענייך: בפעולתם למענך. כימי… ליהודים: על פי אס' ח:טז, כבימי מרדכי ואסתר, שנאמר בהם "ואל היהודים ככתבם וכלשונם" (אס' ח:. 6 (.ודעי… עבדים: הקב"ה יפצה את העברית על ימי עוניה וסבלותיה, עד כי תחזור לשיא תפארתה ויופייה כימי יציאת מצרים ומתן תורה.

הכתובת המקדימה שיר זה מעניינת במיוחד: "פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים בשירים וכלי זמר, והוא על יקרת השפה." מלבד מה שמלמדת כותרת זו על החינוך ועל דרכי החינוך במוגדור באותם ימים, היא מלמדת על המחבר המבקש להנחיל את אהבת הלשון העברית ולימודה לדורות הבאים. הפנייה אל השפה עצמה יוצרת קשר בין הקורא לנמענת, קשר זה מתחזק עם החרוז, כינוי קניין לנוכחת, העובר לאורך סופי הדלתות.

אכן, השיר בנוי על דרך פיוטי הגאולה המבקשים על עתיד טוב יותר ומתבססים על הבטחות הגאולה בפי הנביאים. הדימוי 'כפרח גנה' והדימויים המצטרפים יוצרים תחושה של התרעננות והתחדשות. גם בשירו השני הפייטן פונה אל 'שפת עבר' וקורא לה לשוב לימי קדמותה ותפארתה, כפי שעולה משני בתי השיר הראשונים:

עוֹרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְּרוּרָה, / שָׂפָה בֵּין הַשָּׂפוֹת, מָה לְךָ נִרְדֶּמֶת?
שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיךְ, הֲדוּרָה, / הִתְנוֹסְסִי, לְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.
תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּתְךָ צְרוּרָה, / תִּתְנַשְּׂאִי בְּתוֹךְ עַמֵּךְ, נֶעֱצֶמֶת.
וּבְנוֹת הַשִּׁיר, תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשִׁירָה,/ כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת.
יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה, / בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.
קוּמִי, אוּרִי, פִּנַּת יְקָרַת כַּמְּנוֹרָה, / בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת.
יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה, / כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת.

הפנייה אל השפה בשני הפיוטים מעמידה את הלשון במרכז האמירה השירית. שני השירים משתמשים בסגנון שירי הגאולה וברמזי מקראות המתייחסים לגאולה, ושניהם רואים בחזונם שפה חיה, רהוטה, המתנגנת בפי משוררים ונביאים ונותנת השראה ליוצרים.

מכל מקום, אווירה של התחדשות היישוב והמאמצים לתחיית הלשון נושבת בשירים אלה, כמו בשירים אחרים של רבי דוד. הקשר הזה בין הגאולה ובין הלשון העברית, בין קוממיות ישראל לתקומת לשונו, מחייב אותנו לתת את הדעת על היחס המזלזל בלשון שבה נברא העולם, על הפגיעה הרעה בדיבור העברי שבפינו, על חטא שחטאנו בביטוי שפתיים, בהתכחשות ובלעג למבטא המזרחי, השומר על ההבחנה בין אותיות הקודש, ולחזור ולתת ללשון העברית את מקומה הראוי לה בחינוך ובהוראה ובציבוריות הישראלית בכלל.

תעודה מספר 36

התע"ב – 1712

בהיות כי ראה ראינו כמה חורבות ומריבות וקטטות נפקי מהמודעות וקב"ע שכותבין אותם על אחד מהסופרים שאינם יודעים לבדוק דברי העדים ודברי המוסר מודעה אם דבריו נכונים אם לאו אנחנו החתומים מכח ומסיבות כל הנזכר.

ומכח כמה הכרחיות אחרות נכונים אם לאו לכן אנחנו החותמים הזה והלאה ששום מושעה ושום קב"ע שתמצא חתומה בכתב שום סופר אחד מבני ארצנו שתכתב בכאן ולא תהיה חתימת יד אחד מדיינינו שהם כבוד הרב שמואל בן חותא והרב ישועה בן חמו, שהקבלת עדות ההיא והמודעה ההיא מעכשיו הם בטלים והרי הם כחרסשביר ולא ידון מהם הדין.

ולראית האמת חתמנו פה היום יום שישי לטבת שנת בעת"ה ליצירה וקיים פה צפרו יע"א וחזרנו לברר הדבר שכל הכתוב קיים אבל צריך להיות המודעה והקבלת עדות בפני הדיינים הנזכרים ובפני כבוד הרב מאיר דאבילה ובפני כבוד הרב מסעוד בן רבוח ושנים מהם שהוא אחד מהדיינים הנזכרים ואחד מהחכמים הנזכרים חתומים בהם וקיים שנית

יחידי הקהל :

והנגיד, יהודה בן נסים בן הרוש, יחייא בן מימון באנון, יום טוב בן הרוש, יוסף אצראף, יחייא בן דוד אזולאי, מרדכי בן מכלוף אצראף, מאיר בן יוסף בן הרוש.

מסכת מכות-עוד חתונה מרוקאית

מואיז בן הרוש…..

משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001

משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2001

אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לָמָּה אֲנִי צָרִיךְ לְהַסְבִּיר אֶת עַצְמִי

וְאוּלַי בְּכָךְ טְמוּנָה הַבְּעָיָה

כָּל הַזְּמַן אֲנִי מַצְדִּיק וּמַסְבִּיר אֶת עַצְמִי לְעַצְמִי אֲבָל

לַחֲתֻנָּה הַמָּרוֹקָאִית שֶׁל הַיּוֹם

שֶׁל בֶּן דּוֹדִי אֲנִי לֹא אֵלֶךְ.

לָמָּה אֲנִי לֹא אֵלֵךְ כִּי אֲנִי לֹא יָכֹל לִרְאוֹת אוֹתָם שׁוּב

לֹא יָכֹל לִרְאוֹת אֶת אֵלֶּה שֶׁהִכּוּ אוֹתִי וְאֶת אֵלֶּה שֶׁיָּדְעוּ וְשָׁתְקוּ

לֹא יָכֹל לִרְאוֹת אֶת אֵלֶּה שֶׁגָּרְמוּ אֶת הָעָוֶל עַכְשָׁו יוֹשְׁבִים וְאוֹכְלִים

וּמִתְנַהֲגִים כְּאִלּוּ הַכֹּל בְּסֵדֶר, הִרְבַּצְנוּ וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים

לֹא יָכֹל לִרְאוֹת אֶת אֵלֶּה שֶׁעֲדַיִן יַצְדִּיקוּ אֶת מַכּוֹתֵיהֶם וְאֶת הַשּׁוֹט

וְלֹא יוֹדְעִים לוֹמַר טָעִינוּ, לֹא יוֹדְעִים לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, הֵם עוֹד יִצְעֲקוּ

אִם אֹמַר מַשֶּׁהוּ, וְאָז שׁוּב אֶהְיֶה הַיֶּלֶד הָרָגִישׁ וְהַקָּטָן,

הַיֶּלֶד שֶׁיִּהְיֶה מְשׁוֹרֵר

כְּדֵי לְהָבִין אֶת הַטֵּרוּף וּכְדֵי לְנַסּוֹת לַעֲנוֹת עַל הַשְּׁאֵלָה,

אֲבָל לָמָּה אַתֶּם שׁוּב מַכִּים אוֹתִי, לָמָּה עוֹד מַכָּה,

לָמָּה כֻּלָּם מַכִּים אוֹתִי

לָמָּה כֻּלָּם צוֹעֲקִים עָלַי, לֹא מַסְפִּיק לָכֶם גַּם שֶׁאֲנִי חוֹלֶה אַסְטְמָה

לֹא מַסְפִּיק שֶׁיֵּשׁ לִי אַח עִם מַחֲלָה מַמְאֶרֶת

אֵין בָּכֶם רַחֲמִים אֵין בָּכֶם רֹךְ

לָמָּה אַתֶּם מַכִּים, לָמָּה אַתֶּם מַכִּים…

הָיִיתִי מַעֲמִיד אֶת כֻּלְּכֶם אֶחָד אֶחָד וּמַחְזִיר לָכֶם כַּמָּה סְטִירוֹת בַּפַּרְצוּף

אָךְ לֹא כָּךְ יִהְיוּ יָדַי

נִקְמָתִי הִיא יָדַי הָרַכּוֹת שֶׁלֹּא הִכּוּ וְשֶׁלֹּא מַכּוֹת יְלָדִים

וְהַשִּׁירִים.

מסכת מכות-מואיז בן הרוש

65. 65. חלוקת העולם

באחת הקהילות היהודיות הפזורות בין הגויים היה חי רב, שהיה גם סופר סת״ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות) וגם חריף ובקיא בתורת משה. אנשים רבים היו נוהרים אליו יום־יום כדי לשמוע תורה מפיו, ובין באי ביתו היה גם ערבי אחד — האימאם אחמד אלהאשאמי.

פעם שאל האימאם את הרב:— רבי, הסבר נא לי דבר זה: היהודים הם מצאצאי יצחק בן שרה, והערבים הם מצאצאי ישמעאל בן הגר. יצחק וישמעאל אחים היו, כי שניהם בניו של אברהם אבינו— אהובו של הבורא, הראשון שהאמין באל אחד ויחיד. מבחינה דתית אנחנו רואים את עצמנו קרובים יותר ליהדות מאשר לנצרות, כי היהודים מאמינים בתורה ובמשה הנביא, והערבים מאמינים בקוראן ובמוחמד הנביא. שני נביאים אלה מאמינים באללה בלבד, יתברך שמו. משום כך מפליא אותי דבר אחד: מדוע אין אתם אוכלים בהמה שנשחטה על ידינו? מדוע אתם שוחטים רק בהמה המעלה גירה ומפרסת פרסה ? ומדוע אתם אוכלים רק דגים שיש להם סנפירים וקשקשת ? דברים אלה נעלמו מבינתי, ואינני מבינם. אנא, הסבר לי אותם!…

ענה הרב לאימאם:— שמעני, אדוני האימאם. יהיה נא ידוע לך הדבר, כי משה רבנו ומוחמד הנביא חילקו ביניהם את שני העולמות והעבירום לבניהם אחריהם. משה רבנו קיבל את העולם הבא ומוחמד הנביא את העולם הזה. והרי ידוע לך כי העולם הבא הוא עולם של רוח, ואין בו לא לידה ולא מיתה, לא אוכל ולא שינה, אלא חיי נצח במחיצת אדם וחוה, האבות ושאר הצדיקים. לא כן העולם הזה, שהוא עולם של חומר: האדם נולד בו בעל כורחו, אוכל וישן בו, ובסופו הוא מת בעל כורחו.

יום אחד הסכימו שני הנביאים לעשות חליפין ביניהם: משה רבנו יעניק זכות ישיבה לערבים בעולם הבא, ומוחמד הנביא יעניק זכות הנאה מן העולם הזה ליהודים. ירדו שני הנביאים לעולם הזה וקבעו: כל מקום שבו תדרוך כף רגלו של משה יהיה שייך לבניו, וכל מקום שבו תדרוך כף רגלו של מוחמד יהיה רכושם של בניו.

רכב משה רבנו על חמורו שצעד לאט לאט. בכל מקום שבו היה עובר, היו הציפורים מתעופפות בשמים והדגים מזנקים מתוך המים. הבהמות היו מתרוצצות סביבו, אך החיות היו משתוללות. בירך משה רבנו את כל החי והעביר את מטהו על הציפורים: מיד צמחה להם אצבע נוספת. אחר כך העבירו על הדגים, ומיד צמחו להם סנפירים וקשקשות. אחר כך העבירו על הבהמות׳ ומיד העלו גירה והפריסו פרסה. אך את החיות שהשתוללו הכה במטהו. ומיד הן ברחו ליער. כך המשיך משה רבנו ללכת בדרכו, עד שהגיע לטבורו של עולם.

לא כן מוחמד הנביא. אותו תקף יצר הכיבוש. הוא רכב במהירות על סוסו, וזה דהר במלוא המרץ. פחד וחלחלה תקפו את כל היצורים: הציפורים המריאו אל־על, הדגים צללו למעמקים, הבהמות התרוצצו והחיות שאגו. מוחמד פקד על הצאן לרדוף אחריו, אך בני הצאן, שעשו את רצונו, לא יכלו להשיגו, אם כי רצו ודהרו בכל כוחם. הם התעייפו ופערו את פיהם לרווחה. האוויר, שחדר דרך הפיות הפעורים, מילא את ריאותיהם עד אפם מקום, ולבסוף נקב בהם חור והתפרץ החוצה. מרבית הצאן מתו בדרך, ורק חלק מועט מהם הגיע לטבור העולם.

— משה רבנו הורה לנו— המשיך הרב את דבריו— כי העולם הזה הוא הבל הבלים, ואין בו ממש. הוא רק פרוזדור לעולם הבא. חיים בו רק כדי לעבוד את הקדוש ברוך הוא. משה רבנו נתן לנו את עשרת הדיברות, שאחד מהם הוא: לא תחמוד את כל אשר לרעך. וכדי לקיים מצווה יקרה זו, ציווה עלינו לאכול רק מן החי, שעלה בחלקו של משה— את הציפורים שיש להן אצבע נוספת, את הדגים שיש להם קשקשים וסנפירים, את הבהמה המעלה גירה ומפרסת פרסה. את כל השאר, ובכלל זה את חיות היער, אסור לאכול, כי שלכם הן. ואם נאכל אותן, נהיה גזלנים. וכאשר שוחטים אצלנו בהמה, פותחים את קרביה ובודקים את ריאותיה. אם יש בהן חור, גם אז היא מגיעה לכם. אסור לנו לאכול אותה. כל זה על יסוד ההסכם העתיק בין שני הנביאים.

האימאם התפעל מדברי הרב, העמיק לעיין בתורת משה, עד שכעבור זמן מה התגייר וקרא לעצמו בשם ״משה״.

מספר יעקב קורקוס

יעקב ק ו ר ק ו ם (מספר! סיפור 65), יליד מאראקש (1900) עבד שם כפחח. בארץ מאז 1963. בנו, שלמה, כותב עליו:— אדם צנוע ונחבא אל הכלים.

שומר מסורת וקנאי לדתו. הצטיין בוויכוחיו הרבים עם הערבים והמיסיונרים, שבהם היה תמיד יוצא כשידו על העליונה. אב לשמונה ילדים — שישה בנים ושתי בנות(כולם בארץ). מעולם לא התמרמר על גורלו. מתפרנס מעמל כפיו. בעל חוש הומור שנון.

בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964

 עמוד 121

על מנת שחומר חשוב זה לא ילך לאיבוד, עמלתי על שיכתובו לטובת הגולשים….
חובה עלינו לספר את אשר ארע, משום הסיבה הפשוטה, לא רק שהגזענות לא נעלמה, אלא אף החמירה. הגזענות לא פסחה על אף מוסד, כולל בתי המשפט,……
מרוקאי סכין אנטי-ציוני בעל השכלה גבוהה.

מכתב לעיתון "הד המזרח" משנת 48'.

תודה לעמוס נוי.

Elhai Salomon

ועוד דוגמא: בעבדי במשרד צבאי מסוים, נפגשתי בצעיר מרוקני חסון, חזק (בדיוק כאלה הדרושים לנו לבנין הארץ. בעל פנים שקטים ומלא דאגה. שערות ארוכות מסולסלות, הממלא את תפקידו בנאמנות. הוא היה נכנס לעתים למשרד לבקש ניר ומעטפה לכתיבת מכתב להוריו אשר במרוקו.
 היחס אליו היה רגיל, לא ידעתי עליו הרבה כי לא שלט בשפה העברית, אולם נוכחתי כי בינו ובין אחד העובדים שידע צרפתית נרקמת ידידות כנה. ברבות הימים נסיתי אף אני בעברית, לבוא אתו בדברים ונתגלה לי דבר מעניין ומזעזע גם יחד. הצעיר בעל השכלה גבוהה, עלה ארצה בעצם ימי המלחמה, נלחם בנגב, נפצע, קבל סוג בריאות "ג" וכך נשלח לשמור על אחד המחנות. בעברית שלו, בחצאי משפטים הצליח לגלות לפני את רגשותיו סבלותיו ודאגותיו. ביום בהיר אחד נגש אלי ושאלני: "האם הנוער המרוקני נולד עם סכין ביד?"
תמהתי שלאלתו, הוא המשיך והראה לי את כיסיו והוכיח לי שאין לו סכין בכיס- תמיהתי גברה ביותר, הוא צעק: אח"כ ,אתם חושבים שאנו רוצחים" אתם לא יודעים כלל להעריך את הקרבתנו. אני השארתי במרוקו אם אוהבת ואב דואג ובית מלא כל טוב. אחי לומדים במוסדות ההשכלה הגבוהים בצרפת, אני הלכתי אחרי מצפוני, באתי ארצה ונלחמתי, נפצעתי. מדוע?- כדי להצילכם, נעשיתי בעל מום בשבילכם !" הרגעתי אותו, אחר כך הסברתי לו בשקט את היחס המחפיר אליהם, הוא סיים במשפט שהדהימני יותר מן הפצצה החזקה ביותר ששמעתי : " כל יום שאני נמצא יותר במדינת ישראל, אני נהפך לאנטי-ציוני גדול יותר !"

ברכות לדר' דוד גדג', חוקר יהדות מרוקו, על זכייתו בפרס "עם ועולם" לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

ה. התנועה הציונית

לפעילות הציונית במרוקו יש קשר ישיר לפעילות בשדה התרבות העברית החדשה, ובספר זה אני עומד על קשר זה וכן על השפעת מצב התנועה הציונית במרוקו על הפעילות העברית שהתקיימה בה. הציונות התפתחה באופן שונה בקהילות היהודיות לתפוצותיהן, ובמחקר אני מבחין בין ציונות מזרחית לציונות מערבית. בקהילות יהודיות במזרח אירופה, ארצות שברובן שררה מצוקה, התפתחה הציונות המזרחית; זו התאפיינה בעלייה לארץ ישראל ובהצטרפות ליישוב המתפתח בה. לעומתן בקהילות יהודיות במערב אירופה ובארצות הברית התפתחה הציונות המערבית; זו ביטאה סולידריות עם היישוב ודאגה לשלומו ולהתפתחותו, תרמה לקרנות ציוניות, רכשה קרקעות בארץ ישראל וטיפחה את השפה העברית ואת התרבות העברית. ירון צור טען, כי בהתפתחות הציונות במרוקו הקולוניאלית בלטה תנודה של ההנהגה הציונית המקומית בין שתי האוריינטציות הציוניות הללו. ראשית תולדות התנועה תחת השלטון הצרפתי עמדה בסימן שני גלי עלייה קטנים שכשלו. אחריהם נטתה ההנהגה לציונות תרבותית ופילנתרופית, ללא מחשבה על הגירה המונית. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה שבו רוחות העלייה ההמונית לנשב בשורות פעילי התנועה, והן התחזקו לאחר הקמת מדינת ישראל.

הפעילות הציונית במרוקו החלה עוד קודם לתקופה הקולוניאלית. בראשית המאה ה־20 הוקמו האגודות הציוניות ״שערי ציון״ במוגאדור (1900), ״שיבת ציון״ בתטואן (1900), ״אהבת ציון״ באספי(1903) ו״חיבת ציון״ בפאס (1909). שלוש הערים הראשונות שאליהן הגיע דבר התנועה הציונית הן ערי חוף שתושביהן באו במגע עם סוכני תרבות מחוץ למרוקו או עם עיתונות עברית אירופית שהגיעה לעירם. היוזמה להקים אגודות במוגאדור ובתטואן באה מקרב יהודים אירופים שביקרו במרוקו או חיו בה, ובתמיכתם של רבנים ומשכילים מקומיים שביקשו להביא את הציונות אל קהילתם. באספי באה היוזמה מיהודי מרוקאי שחזר מארץ ישראל וממשכילים בני הקהילה שקראו על הציונות בעיתונות העברית שהגיעה מאירופה. בפאס יזמו את הקמת האגודה מספר צעירים מתמערבים. מגוון היזמים מצביע על כך שהציונות חדרה לכל המגזרים בקהילה היהודית במרוקו – אירופי, מתמערב וילידי – ובספר אני מראה כי גם בשדה התרבות העברית היו משתתפים מכל המגזרים. בראשית המאה ה־20 עסקו האגודות בדרך כלל בתעמולה לתנועה הציונית, בטיפוח השפה העברית ובגיוס תרומות לקרנות הלאומיות. פעילותן הייתה קצרת טווח ומוגבלת, ובסיומה ניתק הקשר שלהן עם התנועה הציונית.

הצהרת בלפור בנובמבר 1917 הביאה לחידוש הפעילות הציונית במרוקו ולהתפשטותה לקהילות רבות. צבי יהודה הסביר את ההתעוררות הציונית בתקוות שתלו יהודי מרוקו בהצהרה, בחידוש הקשר של התנועה הציונית באירופה עם הקהילות היהודיות בממלכה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובהשתקעותם של פעילים ציונים אחדים מאירופה במרוקו. בעשורים השני והשלישי של המאה ה־20 פעלו האגודות במרוקו בהיקף דומה לתקופה הטרום־קולוניאלית, באופן עצמאי וללא גוף מרכז. אולם שלא כמו בתקופה הראשונה החלה להתקיים פעילות באשכולות גאוגרפיים. כך למשל צירפה אגודת ״קו מבשר״ בפאס פעילים ממכנאם, מצפרו, מאוג׳דה ומרבאט; ״שערי ציון״ ממוגאדור פעלה במאזאגן ובאגאדיר; והפעילות הציונית במראכש התרחבה לכפרים בדרום. בצפון מרוקו התקיימה פעילות באלעראיש, בתטואן, בסאוטה ובטנג׳יר, ולראשונה הוקמה אגודה ציונית בקזבלנקה. השלטון הקולוניאלי נקט יחס שלילי כלפיהן, ולא אפשר לאגודות לפעול באופן חוקי. הוא ראה בציונות מתחרה על נפש המיעוט היהודי המקומי, ובכלל ביקש למנוע כל התאגדות לאומית, מוסלמית ויהודית כאחת. האגודות במרוקו היו נתונות תחת חסותה של ״הפדרציה הציונית של צרפת״, ופעילותן הוגבלה לתעמולה ולגיוס כספים לקרנות, כך שהן כמעט לא פעלו במרחב הציבורי. בתקופה זו בולטת אגודת ״קול מבשר״ מפאס, שלבד מתעמולה וגיוס כספים הצליחה לארגן גל הגירה של מאות יהודים מפאס ומצפרו לארץ ישראל; אך ההגירה כשלה, ורבים מהעולים חזרו למרוקו. חוץ מהקשיים שהערימה ממשלת הפרוטקטורט על קיום פעילות ציונית תרמה לדעיכה גם ההבנה של הפעילים במרוקו, שהתנועה הציונית אינה יכולה אוא’נה מעוניינת לסייע בפתרון המצוקות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות בקהילותיהם.

בשלהי 1923 נתחדשה הפעילות הציונית, והפעם בקזבלנקה בהובלת יונתן טורש. טורש נולד בפולין בשנת 1895, גדל בבלגיה ועבר להתגורר באנגליה, ושם לקח חלק בפעילות הפדרציה הציונית המקומית. בהגיעו לקזבלנקה, ב־1923, פיקח על סוכנויות מסחר מטעם חברת ייצוא אנגלית. הוא הקים תא ציוני בעיר, ובו היו חברים מתמערבים ילידי מרוקו ומהגרים מאירופה, וביניהם ס״ד לוי, יעקב רפאל בנאזראף, סלומון כגן וזלמן שולמן. בראשית ינואר 1924 הצטרף התא כסניף אל הפדרציה הציונית של צרפת על מנת שיוכל לפעול באופן חוקי במרוקו. התא הציוני גייס תרומות לשקל, לקרן היסוד ולקק״ל מקהילות רבות בממלכה. כמו כן הוא ניהל תעמולה ציונית ולשמה ייסד את העיתון L’Avenir illustré (העתיד המצויר). עיתון זה ראה אור בקזבלנקה בצרפתית בשנים 1940-1926. בשנים שבהן פורסם העיתון הובילו טורש וחבריו אידאולוגיה רפורמיסטית־לאומית, ולא ציונית קלסית. האופי הרפורמיסטי התגלם באידאולוגיית השיקום של הקהילה היהודית בקזבלנקה, שנועדה לגאול אותה ממצוקותיה הכלכליות, הארגוניות והתרבותיות, והייתה ברוח עקרונות ההשכלה והליברליזם. מטרת השיקום הייתה להתאים את הקהילה לזמנים המשתנים ולשלב אותה בסביבתה בלי לוותר על ייחודה היהודי. הגוון הציוני התבטא בזיקה לבית הלאומי בארץ ישראל, בתמיכה בהקמתו, בהזדהות עימו ובגיבוש זהות יהודית מודרנית.

שינוי מהותי במצבו של הארגון הציוני במרוקו התחולל עם כינוסה של ״הוועידה הארצית״ של ציוני מרוקו ב־18 בינואר 1936. הוועידה התכנסה אחת לשנה בקזבלנקה, במשך ארבע שנים, עד להטלת האיסור על פעילות ציונית באפריל 1940. הוועידות בנו לראשונה בתולדות הציונות במרוקו מסגרת ארגונית מרכזית שייצגה את הקהילות העירוניות הגדולות, ולראשונה רושתו איים או אשכולות של פעילות ציונית וקיימו פעילות מתואמת ומאורגנת. מסגרת זו התוותה מדיניות לארגון הציוני המקומי. מוסדותיו נבחרו ונקבעה תוכנית פעולה לאיסוף כספים לקק״ל, לקרן היסוד ולמכירת השקל, וכן לתעמולה ולחינוך עברי. בוועידה הארצית הראשונה, שהתכנסה בינואר 1936 במשכן אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה, השתתפו 34 נציגים מקזבלנקה, מפאס, מרבאט, מצפרו, מאוג׳דה ומאספי. מספר הנציגים והקהילות גדל מדי שנה, ובוועידה של שנת 1938 השתתפו 55 נציגים מעשר קהילות. הפעילות הציונית במרוקו החלה לפרוח בשנים אלה ובפעם הראשונה נוצר תיאום בין הקהילות, אולם מלחמת העולם השנייה קטעה את התהליך.

ביולי 1943 התחדשה הפעילות הציונית במרוקו. מכתב בחתימתם של ס״ד לוי וסלומון כגן הודיע על כך למחלקה לארגון של ההנהלה הציונית. למרות ההתעוררות הלאומית והתרבותית ביקשו השניים לקיים פעילות מצומצמת, כדוגמת זו שהתקיימה לפני המלחמה, מחשש להתנגדות שלטונות הפרוטקטורט. חוסר ההתאמה בין צורכי הקהילה לרצונם של לוי וכגן גרר ביקורת חריפה מצד פעילים וארגונים ציוניים מקומיים ומצד המחלקה לארגון של ההנהלה הציונית. הלחץ שהפעילו הגורמים השונים על הנהגת הארגון הביא להתפטרותו של לוי מתפקיד הנשיא. לכגן הצטרף פול קלמרו, יליד ירושלים בן העדה הספרדית, ויחד הם ביקשו לייסד ארגון שירכז את כל הפעילות הציונית במרוקו. לשם כך מינו באופן זמני, עד לעריכת בחירות דמוקרטיות למוסדות הארגון, ״ועד פועל מרכזי״, ״מועצה כללית״ ובעלי תפקידים שונים. ביוני 1946 חודשה המסורת, והוועידה השנתית של ציוני מרוקו התכנסה בקזבלנקה בהשתתפות למעלה מ־50 נציגים שייצגו 2,000 חברים מעשר קהילות מרכזיות במדינה. ההתעוררות שהקיפה רבדים רחבים בקהילה הביאה לכך, שלראשונה מאז הקמת הארגון השתתפו בו נבחרים שייצגו את הציבור הרחב ולא רק קבוצה קטנה מקזבלנקה.

לאחר קום מדינת ישראל הוקמה אגודה ציונית כמעט בכל קהילה גדולה ובינונית במרוקו. להבדיל מהפעילות העצמאית שאפיינה את תחילת דרכן, לאחר הקמת המדינה האגודות הסתייעו בשליחים מישראל. אלה הקנו לפעילות ממד מפלגתי, שהגיע למרוקו רק לאחר מלחמת העולם השנייה, עם הגעתם של שליחי המפלגות השונות. הפוליטיזציה של הציונות חוללה מאבק של ממש על נפשו של הנוער בתנועות הנוער המקומיות והחלוציות במרוקו, שקיימו פעילות ענפה באותם ימים. ארגון הג׳וינט האמריקאי החל לפעול במרוקו עם תום מלחמת העולם השנייה והיה גורם בעל משמעות בהכנת היהודים מבחינה בריאותית, חברתית ותרבותית לעלייה לישראל. הפעילות התרבותית, בעיקר בשדה התרבות העברית, פרחה בעקבות העשייה הציונית בימים ההם. עם זאת התקיימה פעילות תרבותית עברית לאומית מראשית המאה ה־20 והתרחבה אט אט בהתאם לתנאים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים.

דוד גדג'-מבוא היסטורי, תרבותי ולשוני על יהדות מרוקו במאות ה־19 וה־20-התנועה הציונית

עמוד 51