אלי פילו
אלה פיקודי המשכן – משכן העדות".הרב משה אסולין שמיר.
אלה פיקודי המשכן – משכן העדות".
ויעש משה – ככל אשר ציוה יהוה אותו…
התוצאה: וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ' טז – לד').
הורדת השכינה אלינו – ע"י עשיית רצון הקב"ה.
התמורה: הקב"ה משפיע ו"משביע לכל חי רצון",
ע"י שמוריד לנו צנור מלא שפע.
איך ניתן להוריד אלינו את השכינה, כמו בזמן הקמת המשכן?
"ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל…" {= דבקות בה'}.
ואמר 'כל נדיב ליבו' – העושה דבר מנשיאות הלב"
(רבנו-אור-החיים-הק', שמ' לה, ה)
דבקות בה' – תושג ע"י עשייה מכל הלב,
בבחינת הכתוב: "רחמנא ליבא בעי".
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
לע"נ סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה – שנהגה לצום שבוע {סתיים}– י"ב אדר
פרשת השבוע "פקודי", חותמת את ספר שמות, וסוגרת מעגל של חמש פרשות: תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל, פקודי. מעל 500 מילים העוסקות בפרשת הכנת המשכן ע"פ הציווי האלוקי בתחילת פרשת "תרומה":
"ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". כלומר, ישנה תכנית אלוקית עם הוראות מדויקות הניתנות למשה, כאשר האמצעים הנדרשים: זהב, כסף וכו', הנתרמים על ידי בני ישראל מכל הלב, כדברי רבי יהודה בר סימון לכתוב (שיר השירים ג ט):
"אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן,
תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" – אפיריון = זה המשכן" (שיר השירים רבה).
"בנות ירושלים" – אלו הנשים שתרמו והשתתפו בעשיית המשכן מתוך אהבה ומכל הלב.
ביצוע הקמת המשכן נעשה ע"י "חכמי לב" כמו בצלאל בן אורי בן חור, ואהליאב בן אחיסמך, ככתוב:
"וכל חכם לב בכם, יבואו ויעשו את כל אשר צוה יהוה" (שמ' לה, י).
כאשר אנו באים לסכם את ספר שמות – ספר הגאולה, ניתן לומר שעם ישראל עבר תהליך מדורג שהוביל
לתוצאה של: "כבוד יהוה מלא את המשכן": בראשית הדרך במצרים, בנ"י היו פאסיביים ו"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמ' ו, ט). במעמד הר סיני, הם אמרו "נעשה ונשמע". שוב, העם הקשיב וקיבל מבלי ליזום. במעשה העגל, הערב רב עבר לקיצוניות השניה, בבחינת "…ויקומו לצחק" – עבודה זרה וגילוי עריות כדברי רש"י.
בהקמת המשכן, היה שילוב של ציות לדבר ה' להקים את המשכן ע"פ תכנית אלוקית מדויקת. מצד שני, עם ישראל נרתם ותרם מכל הלב, וחכמי לב השתתפו בהכנת המשכן וכליו, דבר שגרם בסופו של דבר ל"כבוד יהוה מלא את המשכן", והתכנית האלוקית של "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", קרמה עור וגידים.
בפרשיות המשכן, הביטוי "ככל אשר צוה יהוה את משה", חוזר ח"י פעמים. השורש ע.ש.ה. חוזר כמאתיים פעם. כלומר, קיים שיתוף פעולה בין הצייתנות לתכנית האלוקית. מצד שני, הרצון להיות שותף בעשיית המשכן כדבר ה'.
התופעה הנ"ל, משקפת את השם: "בצלאל בן אורי בן חור": בצל – אל, כלומר צייתנות לא-ל, הבאה לידי ביטוי דרך השתקפות האור. "אור-י" = אור ה', שהוא אור פנימי נשמתי. מצד שני, בן "חור" – חירות פנימית. חור הסבא ובנה של מרים, בחר מיוזמתו להתנגד למעשה העגל, דבר שהוביל לרציחתו ע"י הערב רב.
עבודת ה' חייבת להיות ע"פ ההלכה כפי שנקבעה בשלחן ערוך, כאשר כל אחד יכול להביא לידי ביטוי את אישיותו. כדוגמא, נציין את התפילה. אלפים גודשים את בתי הכנסת, ואינה דומה תפילה של פלוני לתפילה של אלמוני. ישנם קצרנים, ישנם מקובלים, ישנם מניינים "מנגנים" כמו מנייני "קרליבך" ההופכים את התפילה לחוויה, בבחינת:
"לשמוע אל הרינה – ואל התפילה" (מלכים א, ח' כח).
אבא בנימין אומר על כך בגמרא:
"אין תפילה של אדם נשמעת אלא כשמתפלל אותה בבית הכנסת. שנאמר:
"ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו ה' אלוקי,
לשמוע אל הרינה ואל התפילה,
אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (מלכים א, ח, כח).
מכאן שבמקום רינה – שם תהא תפילה" (ברכות ו ע"א).
הרי"ף בספר 'עין יעקב' אומר על כך:
"פתח הכתוב בשתיים: רינה ותפילה,
וסיים באחת: "אשר עבדך מתפלל לפניך". ללמדנו, שבמקום רינה שם תהא תפילה".
כלומר, : יש להתפלל מתוך רינה ושמחה.
"וכבוד יהוה מלא את המשכן": התורה מעידה שאכן המטרה הושגה, והשכינה ירדה אל תוך המשכן, דרכו התחברה אל כל אחד כל אחד מבני ישראל. כאז, כן עתה, הקב"ה ישרה עלינו את שכינתו.
כמו שבכל מערכת יחסים בכלל, ובמשפחה בפרט, "כל מה שאתה רוצה לקבל – תן", כך ביחסינו עם הקב"ה.
כדוגמא, נציין את דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי בו הוא קובע שברגע שנרצה לקבל באמת את השכינה בתוכנו, ושיבנה בית מקדשנו – הקב"ה יענה לתפילתנו.
במילים אחרות, ברגע שנפעיל את ה- רצון – נקבל צנור רווי שפע אלוקי של אנרגיות רוחניות, אבל מה לעשות שרוב תפילותינו לבניין בית מקדשנו, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר" כדברי ריה"ל בסוף ספר "הכוזרי".
בתפילת "אשרי יושבי ביתך" נאמר: "פותח את ידיך – ומשביע לכל חי רצון". כלומר, הקב"ה זן ומפרנס לכל, והוא ממלא ו"משביע לכל חי", את ה-רצון שלו, ע"י צנור שפע היורד מהמרומים.
מסר חינוכי אמוני:
כמו במשכן, כך בחינוך ילדים, עלינו לשתפם בתהליך, דבר שיוביל להצלחתם.
כנ"ל בתחומים אחרים, בבחינת "באין תחבולות, יפול עם. ותשועה – ברוב יועץ" (משלי. יא, יד).
כמו כן, לעשות הכל לשם יחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה.
רבנו אור החיים הק' אומר: לפני ביצוע כל עבודה במשכן, היו צריכים לומר לשם יחוד… כמן שציווה ה' את משה. לכן נאמר פעמים רבות "כאשר ציוה ה' את משה"
רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך בדבריו לפסוק: "קחו מאתכם תרומה ליהוה, כל נדיב לבו יביאה" (שמ' לה' ה'), וכדברי קודשו: "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל… ואמר "כל נדיב ליבו", פירוש – העושה דבר בנשיאות הלב – אשר ידבנו ליבו. לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב, יפעיל במושכל נעלם. אבל אם יביא תרומה בלא נדיבות לב, אין זה פועל במושכל" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' לה, ה).
מילת המפתח בדברי קדשו היא המילה "המושכל" = דבקות בה'. כלומר היכולת להגיע לדביקות בה' תושג רק ע"י עשייה מכל הלב ככתוב: "כל נדיב לבו יביאה", או כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "מנשיאות הלב", דבר המזכך ומזכה את האדם להשראת נועם ה' בקרבו, וכן לדבקות באורו יתברך שזו בעצם התשוקה הכי חביבה וערבה, אליה האדם יכול להגיע בחייו. התופעה הנ"ל היא אכן אבן דרך בעבודת ה' כדברי הזהר הק' – "רחמנא ליבא בעי".
הזהר הק' בפרשת (ויקהל קצח') אומר על כך: "פתח רבי אבא:
קחו מאתכם תרומה. בא וראה, בשעה שמתעורר באדם הרצון לעבודת קונו, הרצון עולה תחילה ללב המהווה יסוד קיום הגוף, אח"כ הרצון עולה לכל איברי הגוף המתחברים יחד ומושכים את השכינה שתדור עמהם, דבר שהופך את האדם לחלקו של הקב"ה.
לדברי הזוהר הק', הכול תלוי בליבו של כל אחד מאתנו – כל נדיב לב. ורק ע"י כך נזכה לדבקות בה' יתברך.
תופעה דומה, רואים אנו אצל בצלאל = בצל הא-ל, בו בחר הקב"ה להכין את כלי המשכן ככתוב "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת… לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". הסיבה לזכייה, בגלל "שחכמתו חלחלה עד ליבו" כדברי הרמב"ן לביטוי "חכם לב" – ההשתוקקות לעסוק בקודש.
הגמרא (ברכות יז ע"א) אומרת: "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ואמו וברבו, ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין. שנאמר: "ראשית חכמה – יראת יהוה שכל טוב לכל עושיהם" (תהלים קיא, י).
מדברי רבא ניתן ללמוד, שלא מספיק ללמוד תורה, אלא יש ליישמה הלכה למעשה. כלומר, עלינו לשאוף שחכמתנו תהיה מאוחדת עם ליבנו.
בעל "ספר החינוך" כותב במצות תפילין: "ומכלל המצוות שציוונו לתפוש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות תפילין – להיותם מונחים כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל – והם הלב והמוח. ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק".
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל, ע"ש חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: 'לך אמור לו לבצלאל, עשה לי משכן, ארון וכלים' – הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן! אמר לו בצלאל: משה רבנו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן, ארון וכלים! אמר לו משה: שמא בצל – אל היית וידעת?".
הרב קוק (עין אי"ה ברכות) מסביר שמשה שינה מהטעם של המקודש מחברו {כלים}, קודם לחברו {משכן}, ולכן הקדים את הכלים למשכן – הנהגה רוחנית. בצלאל חשב על הכנת תשתית מעשית ע"י המשכן, לקליטת השכינה ע"י כלי הקודש.
"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה,
כאשר צוה יהוה כן עשו, ויברך אותם משה" (שמות לט, מג)
"מה ברכה בירכם? אמר להם:
יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.
"ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו".
(תהלים צ, יז. רש"י ע"פ מדרש ת"כ לפרשת שמיני}.
"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) – המדרש אומר: אל תקרי יבורך, אלא יברך. זהו משה רבנו שעינו יפה בברכתם של ישראל, ובירכם ארבע ברכות: "וירא משה את המלאכה וגו', ויברך אותם משה" (פסיקתא דרב כהנא קצט, ע"ב).
משה רבנו מברך את בני ישראל לאחר שנוכח לדעת שהמשכן הוקם בהתאם לתכנית אלוקית – "ככל אשר צוה יהוה את משה – כן עשו בני ישראל כל העבודה" (שמ' לט, מב).
רבנו-אור-החיים-הק' מציין שהביטויים: "צוה ה' ו"כן עשו", מופיעים שלוש פעמים כדי לתקן את חטא העגל בו חטאו "במחשבה, בדיבור ובמעשה… אשר על כן, בתיקון היו שלושתם יחד: הנדבה היא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שיהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצוות ה'… וכנגד שלושתם אמר הכתוב שעשו "כאשר צוה יהוה את משה", כי תיקנו שלוש הדרגות הרע" (שמ' לט, מב- מג).
רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "ויברך אותם משה": – טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך. לומר, לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה איש האלוקים ברכם".
רש"י ע"פ המדרש אומר שברכם בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו – ומעשה ידינו כוננהו".
הברכה לקוחה מתוך הפרק בתהלים שכותרתו: "תפלה למשה איש האלהים" (צ, יז). משה רבנו בחר דווקא בברכה הנ"ל מתוך מגוון רחב של ברכות, כדי להדגיש את הצורך הראשוני בהשכנת השכינה במעשי ידינו, היות ובהקמת המשכן והשכנת השכינה בתוכו, בבחינת הכתוב: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ, לד).
זהו היהלום בכתר הגאולה כדברי הרמב"ן שאמר: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו… וכשבאו להר סיני ועשו את המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אלוקיהם, והם המרכבה – ואז נחשבו גאולים" (מתוך הקדמת הרמב"ן לספר שמות).
פועל יוצא מדברי הרמב"ן לגבי תקופתנו: למרות שארץ ישראל הולכת ומתפתחת מבחינה גשמית ורוחנית, עדיין לא נגאלנו, ועלינו להתפלל יותר לבניין בית תפארתנו בהר ה', בעיר ציון וירושלים תובב"א.
לדעת הרמב"ן, גאולתנו הסופית תהיה בעזהי"ת ובקרוב, עם הקמת בית מקדשנו על מכונו ותפארתו.
א. ויהי נעם יהוה אלוקינו עלינו". היות ונאמר לפני כן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ניתן לומר שהקב"ה רוצה לשכון בתוכנו, ואנו מבקשים ממנו שישרה עלינו את נעם זיו השכינה כדברי ה"כלי יקר".
בפשט הדברים ניתן לומר, שכאשר הם נעשים לשם שמים ומכל הלב כפי שהיה בהקמת המשכן, מיד מרגישים בנועם ה'. כנ"ל בפעילות למען בית הכנסת ובית המדרש. כמו כן, בין איש לאשתו, בין רב לתלמידו, בין רופא למטופלו, בין מעסיק למועסק, בין אזרח תמים לפקיד, והרשימה ארוכה.
רצון לעזור המלווה בחיוך קל – יענה את הכול. "נעם ה'" ככתבו וכלשונו.
ב. ומעשה ידינו כוננה עלינו". אנו תפילה לה' שנזכה להצליח במעשה ידינו, ליהנות מפרי עמלנו, ולזכות להתבשם בהגשמת חלומותינו בבחינת הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח, ב).
ג. ומעשה ידינו כוננהו". לעיתים לא זוכים לראות את התגשמות חלומותינו בחיינו. בכל זאת אין להתייאש. בבוא היום, הדברים יכולים להתגשם אם לא בעוד חמש שנים, אז בעוד חמשים שנה.
כדוגמא, נציין את פרי עמלנו בחינוך ילדינו. את הפירות, זוכים לראות לעיתים, רק לאחר עידן ועידנים. עלינו
לזכור תמיד את הפתגם: "כל דרך ארוכה – מתחילה בצעד אחד קטן".
"נעם ה" המלווה את מעשה משה רבנו:
הוא הצליח להעמיד את המשכן בצורת נס.
חז"ל מספרים לנו שבני ישראל לא הצליחו להעמיד את המשכן על מכונו בגלל כובדו, ואז הקב"ה ביקש ממשה רבנו לנסות להעמיד את הקרשים – והמשכן יעמוד מאליו, בעוד שכלפי חוץ, עם ישראל יראה כאילו משה עשה זאת לבדו. המעשה הנ"ל מעורר תמיהה, היות ולמעשה הוא לא עשה כלום, ומי שהעמיד את המשכן היה בעצם הקב"ה בכבודו ובעצמו! אכן, הקב"ה רוצה להעביר לנו מוסר השכל:
כל מעשה שאנו עושים, נעשה מכוחו של הקב"ה, ולא מכוחנו. כנ"ל לגבי קיום מצוות, זוכים אנו לקיימן רק מכוחו של הקב"ה, והוא זה שמשפיע בנו כוח בכל רגע ורגע לפעול.
לולא ההשפעה המתמדת משמים, לא היינו מסוגלים לעשות דבר. ההבדל היחיד בין מצוה שאנחנו מקיימים למצוות הקמת המשכן הוא, שבהקמת המשכן הנס היה גלוי, בעוד שבשאר המצוות, נס הענקת היכולת הוא סמוי. כנ"ל לגבי כל פעולה שאנו עושים, הכול מכוחו יתברך. בעצם, השכר שאנחנו מקבלים על מעשינו אינו על התוצאה, אלא על המאמץ וההשקעה בבחינת הפתגם החזל"י: "לפום צערא אגרא".
משה רבנו אכן ליווה את הקמת המשכן מתוך התמסרות עילאית, וביטל את דעתו בפני דעת עליון, לכן הקב"ה זיכה אותו בכבוד הראוי להעמיד את המשכן על מכונו בצורה של נס גלוי.
משה רבנו שאף במשך חייו למלא את רצון ה', ולכן הוא נקרא "עבד ה', וזכה לנסים. גם אנו, ככל שנאמין בכוח עליון הזורם בעורקינו, כן נזכה להידבק בבוראנו, ולניסים ונפלאות.
"אלה פקודי המשכן" (שמות לח כא).
רק מנין הקשור לאלוקות כגון כספי צדקה וכו'
נחשב למניין (רבנו-אוה"ח-הק').
"והייתם נקיים מיהוה ומישראל" (במ' לב כב).
משה רבנו: "חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן,
אני נותן להם חשבון" (מ. תנחומא פקודי, סימן ז).
שקיפות בכספי ציבור.
"אלה פקודי המשכן" – משה רבנו מסר לעמ"י דו"ח מפורט על ההכנסות וההוצאות מתרומת מחצית השקל שיועדה למלאכת המשכן, למרות "שאין הברכה שורה בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי" כדברי הגמרא (בבא מציעא מב ע"א).
משה רבנו מלמד אותנו מהי שקיפות בכספי ציבור.
על כל מנהיג למסור דו"ח על ההכנסות וההוצאות בכלל, ולצורכי קדושה בפרט כמו בתכנ"ס וכו'. חכמים שואלים במדרש: (תנחומא פקודי, סימן ז) מדוע משה רבנו מסר דו"ח לבני ישראל, הרי נאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"? על כך הוא עונה: "ולמה עשה, אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין… והיו אומרים… אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב… מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". משה רבנו אכן קיים את הכתוב "והייתם נקיים מיהוה, ומישראל" (במ' לב כב).
המדרש אומר שמשה רבנו שכח את הווים/המסמרים, היות ולא רואים אותם, ולא הסתדר לו החשבון. הקב"ה פקח את עיניו וראה אותם ברוח הקודש. מיד צעק בקול: "ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים – עשה ווים לעמודים, וציפה ראשיהם, וחישק אותם" (שמ' לה, כח).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וכאן אמר אלה פקודי. פירוש לאלה יש מנין, ואין הקפדה. כי מנין זה אדרבא – מנינו תביא הברכה. כי כל פרט שירבה במספר, תגדיל הזכות, ותסובב הברכה למרבה. והטעם להיותו של המשכן".
רבנו לומד מהמילה "אלה" – "לפסול כל מנינים שבעולם. כי כל מה שימנה אדם מקניינים המדומים {כגון ממון יכו'}, אין מנינו מנין… אבל מנין זה – עומד לעולם. והטעם להיות מנין המשכן המופלא – אשר שכן שם אלוקי עולם".
כדוגמא, מציין רבנו את משמעות השם "יששכר": "רמזה התורה בשם זה של יששכר, כי דווקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו – מה יתרון לאדם בכל עמלו. והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד, הבל הוא" (במ' כו כג).
יששכר = יש שכר, היות והוא נמשל ל"חמור גרם… ויט שכמו לסבול" (בר' מט, יד – טו) על העיסוק בתורה, הקב"ה משלם שכר הגון בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.
"ויעשו בני ישראל,
ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמות לט, לב).
"מחברת הכללות בקיום התורה – ניתנה להתקיים בכללות ישראל…
ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט).
פירוש: לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך,
ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.
ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך" (רבנו-אור-החיים-הק').
חשיבות האחדות בתוך עם ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל"? על כך עונה רבנו:
"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך. ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם…", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל ואחיסמך וכל חכם לב.
על חשיבות האחדות בעם ישראל בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן, בן בלהה שפחת רחל, שהיה השבט המאסף במדבר.
על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).
"אור זרוע לצדיק" – לרבנו-אור-החיים-הק',
ורבנו אברהם גרשון מקיטוב ע"ה. יום ההילולה – כ"ה אדר.
הצלת רבנו גרשון מעונש מוות – בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.
הרה"ק רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה – גיסו ותלמידו של הבעש"ט, נשלח ע"י רבו מפולין לא"י, כדי לעורר רחמי שמים על עמ"י, אצל אבותינו הקדושים במערת המכפלה. הבעש"ט אף ביקשו למסור את נפשו בשל כך, היות ונגזרה על עמ"י גזירה קשה: שתישכח מהם חלילה, התושב"ע.
הבעש"ט גם ביקשו להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק' היושב בירושלים, ולהשתדל להיכנס לישיבתו הרמתה, כדי ללמוד מתורתו, ובפרט תורת הנסתר. הבעש"ט אמר לגיסו, שיש לרבנו שתי ישיבות: אחת לתורת הנגלה, והשניה לתורת הנסתר. לדעת רבים אכן נפגשו, והתברר שרבנו-אוה"ח-הק' היה רואה בחזיון לילה את הבעש"ט, בהיכלו של משיח.
רבינו גרשון מחליט לנסוע למערת המכפלה כמצות רבו, למרות שרבנו-אוה"ח-הק' ביקשו של ילך, בגלל הישמעאלים האכזריים שאסרו על היהודים להתפלל במערת המכפלה.
רבנו גרשון מחליט בכל זאת ללכת, כפי שהורה לו רבו, הבעש"ט. הוא החליט לשחד את שומר המערה, ואכן הוא נתן לו להיכנס, אבל רק לרגעים אחדים. בשהותו במערה, רבנו התפלל, ומרוב התלהבותו, הוא שהה יותר זמן. בינתיים, השומר התחלף. השומר השני שלא זכה בשוחד, הזעיק את השוטרים הישמעאלים שלקחו את הרב למשפט. במשפט בזק, השופטים גזרו עליו עונש מוות. את הרב, הם החזיקו בתא הנידונים למוות.
רבנו-אור-החיים-הק' שידע על הגזירה האיומה, נחלץ להצילו. הוא שלח לו לכלא, מגילת קלף בו נכתבה פרשת עגלה ערופה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה". רבנו גרשון קיבל את הגיליון וקרא אותו. הוא כתב לרבנו-אוה"ח-הק' שיחכה לו בליל השבת עד שיגיע אליו. רבנו לא ערך את הקידוש, וציפה לבואו.
רבנו גרשון מקיטוב אכן הגיע בליל שבת אצל רבנו. לאחר הקידוש, סיפר רבנו גרשון על הצלתו הנסית.
עם שחר, התחוללה מהומה בבית הסוהר בין הממונים והשומרים. האסירים ובתוכם רבנו גרשון, ניצלו את המצב, וברחו חיש מהר מהמקום.
הבעש"ט שאף להגיע לא"י כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק', ובכך להביא את הגאולה. אכן, הוא, שמשו וביתו אדל הגיעו עד טורקיה, אבל מניעות רבות מנעו בידם להמשיך.
הבעש"ט הבין שמן השמים מונעים בעדו מלהיפגש עם רבנו-אוה"ח -הק'.
התברר אח"כ שרבנו-אוה"ח-הק' אמר לרבי גרשון, שיודיע לגיסו הבעש"ט שאין טעם להגיע. רבי גרשון אכן שלח מכתב בנידון לגיסו, אבל המכתב לא הגיע ליעדו. ('קהל חסידים' לגה"ח רבי אהרן וואלדן זצ"ל).
"אראנו נפלאות" – לרבי חיים מוולוז'ין – ושכר התרומה מכל הלב.
מסופר על רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגאון מוילנא שחיבר ספרים רבים, ביניהם הפירוש על התורה "העמק דבר", וכן "נפש החיים" וכו'. כדי להחזיק מבחינה כלכלית את ישיבת "וולוז'ין בראשה עמד, הוא מינה שליח אותו שלח לאסוף תרומות מהישובים סביב. השליח נהג בפשטות וענווה, בעוברו מכפר לכפר לאיסוף תרומות לאחזקת הישיבה.
השליח המסור הזדקן והתעייף, כך שהיה קשה לו להמשיך במסעותיו לאיסוף תרומות.
ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין, מינה במקומו שד"ר אחר. השליח החדש, לקח את התפקיד ברצינות, ונהג כגביר שהתכבד במרכבה מפוארת הרתומה לשני סוסים, והחל במלאכת הקודש לאיסוף התרומות, בהתאם לרשימת "תמכין דאורייתא" {התומכים בלומדי התורה} אותה קיבל מרבנו חיים ע"ה.
בהגיעו אצל אחד התורמים הקבועים, האיש סירב לתרום, בטענה שהשנה לא הרוויח מספיק.
בשובו של השליח מאיסוף התרומות, הוא התייצב אצל ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין עם הפדיון.
מעיון ברשימת התורמים, תהה רבנו חיים מדוע אותו יהודי סירב לתרום. הרי מידי שנה בשנה, הוא תרם בעין יפה, "תמידין כסדרן". הרב החליט לבקר אצל אותו יהודי. בהגיעו אליו, היהודי קיבל אותו בכבוד רב. רבי חיים שאל אותו מדוע החליט השנה לא לתרום לתלמידי הישיבה, הרי כל שנה תרם בעין יפה? התורם ענה לו: "השנה לא תרמתי, בגלל שראיתי שהשליח נהג במרכבה נכבדה עם סוסים אציליים, ואיני רוצה שתרומתי תממן סוסים.
הרב סיפר לו את המדרש לפסוק "לחשוב מחשבות" אצל בצלאל, שידע לזהות ברוח הקודש את מחשבות וכוונות התורם, כך שתרומתו הגיעה למקומה בכלי המשכן. כך תרומתך, תגיע למקומה החשוב בישיבה, בהתאם לכוונתך.
לשמע הדברים הנעימים המתקבלים על הדעת, האיש שלנו תרם בעין יפה.
בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת את ספר שמות – ספר הגאולה.
את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי
בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו – וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).
המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:
א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},
ועל זה אמר בעד ערי אלוקינו – ואז ה' הטוב בעיניו יעשה לעזור – כפי ההכנה הראויה".
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.
יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך ומתהווה, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים"
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור.
שירת האבנים
המחקר שלפנינו נקרא ״שירת האבנים״ על שום השירה הנפלאה המצויה על גבי מאות המצבות בשני בתי העלמין היהודיים במוגדור היא אצווירא, שהייתה עיר ואם בישראל לחופי האוקיינוס האטלנטי במרוקו.
הדחף להוציא אל הפועל את המחקר הזה נבע מן הצורך שלנו לשתף את כלל ישראל בחוויה העמוקה שהייתה לנו כאשר נחשפנו לשירה-קינה הזאת, ומן הרצון שלנו להנציח חיי קהילה יהודית עשירה מזווית שונה, מקורית ובלתי מוכרת עד כה.
המלאכה החלה לפני יותר מעשור ביוזמתו של הסופר אשר כנפו, בן העיר מוגדור, ובראשיתה לא הייתה אקדמית כלל, אלא כללה עבודה סיזיפית של חילוצן הפיזי של המצבות מבין שיני הזמן ונזקי הטבע, חשיפתן אל האור ושיקומן.
המצבות היו מכוסות באדמה ובצמחייה והיה צורך לעבוד קשה בתנאים לא תנאים, בשמש קופחת ובכלים מאולתרים על מנת לגלות את הקברים ואת הכתובות החקוקות על המצבות.
רק בתום החפירות, אפשר היה לעבור אל החקירות, אל המחקר האקדמי.
לשם כך נרתם בהתלהבות חוקר הספרות העברית ד״ר שלום אלדד, מומחה לשירת ימי הביניים, כאשר אחת התגליות המרתקות הייתה, שהשירה שעל המצבות שאבה את השראתה משירת תור הזהב בספרד.
עבודת המחקר נמשכה למעלה משבע שנים וחלקה הגדול לא התרחש בחדרים ממוזגים במוסדות האוניברסיטאיים. היא כללה ימים ושבועות של רכינה על הקברים כדי להעתיק את הכתובות שחלקן דהו או הושחתו, מה שהיה כרוך בנסיעות רבות לבתי העלמין של מוגדור, לעיתים בליווי צלם מקצועי.
נשאיר לדמיונם של הקוראות והקוראים את העלויות באמצעים ובמאמצים שנדרשו כדי להגשים את הפרויקט המונומנטלי הזה, ולהביא לפניכם קטעי שירה מתוך 451 מצבות שנבחרו מתוך כאלף שנחשפו.
מוגדור ־ אצווירא
מוגדור היא אצווירא נוסדה בשנת 1764 על ידי הסולטן סידי מוחמד בן עבדאללה שביקש להעניש את עיר הנמל אגדיר שסירבה לשלם מיסים.
הסולטן פנה אל הארכיטקט הצרפתי קורנוט וזה בנה למענו עיר מודרנית מבוצרת היטב. הסולטן בחר מרחבי הממלכה שנים עשר סוחרים יהודים ופיתה אותם להתיישב בעיר בכך שנתן להם מגרשים והטבות מפליגות כדי שיפתחו בה את המסחר. סוחרים אלה נקראו ״טוז׳ר אל סולטן״ – סוחרי הסולטן.
מאתיים וארבעים משפחות יהודיות תצטרפנה אליהם מאוחר יותר. היהודים יהפכו את העיר במאות ה-18 וה-19 למרכז המסחרי הגדול של הממלכה. בה בעת, הם יפתחו את העיר מבחינה תרבותית ותורנית.
הצלחתה של מוגדור משכה אליה אלפים. באמצע המאה ה-19 נמנתה בה אוכלוסייה של כ-17,000 נפשות מתוכן 10,000 מוסלמים, כאשר בקרב הלא-מוסלמים היהודים היוו רוב. באותה תקופה נוסד המלאח שקלט אלפי יהודים שנהרו אל העיר. אוכלוסיית היהודים פרחה ושגשגה, ומבחינה רוחנית בלטו בה רבנים גדולים אשר הפיצו תורה בקרב צאן מרעיתם. ביניהם נמנה שושלות של רבנים בני המשפחות קוריאט, פינטו, אלמאליח וכנאפו.
בגלל המסחר עם אנגליה, ההשפעה הבריטית ניכרה בעיר. בשנת 1840, צי צרפת הפגיז את העיר ופורעים משבט החאחא ניצלו את המצב ועשו שמות באוכלוסיית יהודי המלאח. ב-1864, משה מונטיפיורי ביקר בעיר וניסה בעזרת קשריו עם השלטונות לשפר את מצבם של יהודיה.
כעבור 18 שנה, ב-1882, נוסד בית הספר אליאנס הראשון במרוקו בעיר טיטואן ושנתיים לאחר מכן – בעיר מוגדור. בשנת 1885, הגברת סטלה קורקוס ייסדה את בית הספר האנגלי לבנות.
בשנת 1921 התפרסם קובץ הפיוטים ״שיר ידידות״, שנערך על ידי שלושה מגדולי אנשי הרוח של מוגדור – רבי דוד אלקיים, רבי דוד יפלח ורבי חיים אפריאט.
מהעיר מוגדור יצאו רבנים, אנשי רוח ומדינאים רבים.
בין הרבנים – רבי אברהם קוריאט בעל ״ברית אבות" ובנו רבי יצחק קןריאט בעל ״נחלת אבות״; רבי אליהו בן אמוזג שנולד במוגדור ואשר בגיל שלוש עבר עם הוריו לליוורנו; רבי יעקב ביבאס שהיה רבו של רבי חיים פינטו, מגדולי הרבנים של העיר; רבי דון בן חזן; רבי יוסף אלמאליח המכונה בבא סירי; רבי מכלוף מזל-תרים בעל ״שבע חיים״; רבי אברהם בן עטר בעל ״שנות חיים״; רבי יהודה בן מויאל בעל ״שבט יהודה״; רבי יוסף כנאפו בעל ״אות ברית קודש״ וחיבורים רבים אחרים; רבי דוד סבג בעל ״לקט עני״.
בתחום השירה והפיוט פעלו בעיר המשוררים מחברי קובץ הפיוטים ״שיר ידידות״ שהוזכרו לעיל, והעיתונאי והפובליציסט יצחק בן יעיש הלוי שחיבר יחד עם רבי דוד יפלח את קובץ הפיוטים ״רוני ושמחי״ שקדם לקובץ ״שיר ידידות״.
בין המדינאים אפשר לציין את דוד-יולי הלוי שהיה הסנטור היהודי הראשון בארה״ב אשר העיר ״David״ נקראת על שמו; מאיר כהן מכנין שהיה יועץ מלך מרוקו, תפקיד אותו ממלא היום אנדרה אזולאי; לורד לסלי בלישע שהיה שר המלחמה בבריטניה ב-1935; דוד בוחבוט שהתכתב עם הרצל והכניס את הציונות למוגדור; העיתונאי יעקב אוחיון; הסופרים אדמונד אלמליח, יצחק קנפו, מרסל קריספיל, פול סרז׳ קקון, עמי בוגנים, דוד בן שושן ואחרים; ההיסטוריון דוד קורקוס וחוקר יהדות מרוקו החשוב פרופ׳ חיים זפרני.
במוגדור פעלו 33 בתי כנסת ולאחרונה שופצו שלושה מהם: סלאת לקהל של רבי יוסף כנאפו וסלאת רבי דוד בן לחזן. בית הכנסת השלישי הוא סלאת עטייה שהפך יחד עם המשכן של בית הדין הרבני למרכז תרבות הנקרא ״בית דכירה״(בית הזכירה).
עם קום המדינה, החלה יציאת יהודי מוגדור אליה ולארצות אחרות. כיום מתגורר במוגדור דרך קבע יהודי אחד בלבד.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור.
עמוד 14
להשיג אצל מר אשר כנפו
הנייד: 054-7339293
מחיר מומלץ 120 ₪ בתוספת של 30 ₪ דמי משלוח בדואר רשום.
ארזי הלבנון כרך ג'-שמעון ואנונו-רבי יצחק בן וואליד
רבי יצחק בן וואליד
גאון עצום היה רבי יצחק בן ואליד זצ״ל, רבה הראשי של טיטואן שבמרוקו הספרדית, בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. ספרו ״ויאמר יצחק״ נודע לתפארה אצל גדולי ישראל, ניסיו ונפלאותיו התפרסמו בזכות הזייארה על קברו, ומטהו המקודש עזר לריפוי חולים רבים. למרות גדולתו, התנהג בענווה מדהימה וברח תמיד מן הכבוד – שרדף אחריו…
״אור יקרות נגה עלינו הלום. נופך ספיר, ויהלום. האי ספרה רבה ויקירא. שו״ת ויאמר יצחק על ארבעת חלקי השלחן ערוך, פעולת צדיק לחיים איש אחד מן הרמתיים. כאור החמה מזוקק שבעתיים, טוביינא דחכימי, מרגניתא דלית לה טימי. נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק, דרופתקא דאורייתא. הבא תרגימו נהורייתא. המופלא שבסנהדרין סבא דמשפטים מופת הדור והדרו קדוש יאמר לו. בוצינא קדישא. חסידא ופרישא. הגאון המפורסם כקש״ת כמהר״ר יצחק בן ואליד זצ״ל״ – כך כתב מרן הגאון האדיר רבי עובדיה יוסף שליט״א בדברי הסכמתו לספר ״ויאמר יצחק״ [במההרה שניה שיצאה לאוו. על ידי ידידנו הוה״ג רני שלמה דייו שליט״א].
וזרח השמש
בשנת התקל״ח נפטר הגאון המקובל רבי יעקב בן מלכא זצ״ל – רבה הראשי של טיטואן – המכונה מהריב״ם, מי שבתחילה – היה במארוקו, אך בעת הרעב שהיה שם, גלה לטיטואן והתמנה לחבר בית-דין עם הרבנים מהר״מ עמייה ומהו״ש אבודרהם, ואחר כך התמנה אב בית דין. הוא אף בנה לו בית כנסת שעד היום נקראת על-שמו בית הכנסת מהריב״ם.
פרט לגדולתו בתורת הנגלה, היה גדול גם בתורת הנסתר, ובהקדמה לשו״ת ״זרע יעקב״ [מאיים] מתאר אותו בתואר: ״הרה״ג המקובל האלוהי״. מרן החיד״א כתב עליו – בספרו ״שם הגדולים״ – ״מורנו הרב יעקב מלכא, רב מובהק במערב הפנימי, בר פלוגתיה דהרב מו״ה יעב״ץ (=יעקב בן צור] זצ״ל. ושמענו מהפלגת בקיאותו, והפליג בזקנה״.
זכה רבי יצחק בן ואליד שיקויים בו; ״וזרח השמש ובא השמש״.
נולד בטיטואן בשנת תקל״ח [1778] לאביו רבי שם טוב. שלשת יוחסין של חכמים גדולים ממגורשי קאשטיליא, שהתיישבו בטיטואן אחרי גירוש ספרד. רבי יצחק נקרא על-שם מר זקנו, הגאון רבי יצחק בן ואליד זצ״ל שהתפרסם לגדולתו בתורה, כמו שהעידו עליו חכמי דורו.
בספר ״נר מערבי״ נלגר״י בן מלכא] כתב פסק-דין, שרצו ראשי הקהילה בטיטואן, בשעה שהיו דחוקים בנטל המסים, לחייב גם את רבי יצחק בן ואליד הראשון לפרוע מסים, כי ראו שהוא מתפרנס בריות, ועוזר בידי העניים והאביונים.
על כך נכתב בפסק הדין: ״וידענו ידיעה נאמנה כי הוא [רני יצחק] תורתו אומנותו, הן בהיותו כאן בביתו, הוא יושב בבית המדרש ולומד תורה, בחברת הלומדים ובעלי תורה. וידיו רב לו במלחמתה של תורה, ויודע לישא וליתן ולהבין ברוב המקומות בש״ס… ואינו מניח תלמודו כלל, הן בלכתו למתא [=לעיו] ג׳יברלטאר יע״א ששם פרנסתו שהוא שליח צבור וטבח וסופר שם. ושאר היום כשפונה מעסקיו, אליו יאספו כל חרד – כת הלומדים – ולומד תורה עמהם, וקובע ישיבה עמהם ביום ובלילה. והוא ראש המדברים, ונהנים מתורתו ושמחים בדבריו, כאשר נודע לנו ידיעה אמיתית״. על הפסק הזה חתומים בשנת תקכ״ג: מהר״ש אבודרהם, מהר״י בן מלכא, מהר״א מונסונייגו, מהר״י אבודרהם, מהר״י קורייאט ומהר״י הלוי.
במהלליו יתנכר נער
מקטנותו ניכרו ברבי יצחק בן ואליד השני, סימנים של גדולה בתורה וביראת ה׳ טהורה. למד תורה אצל שני רבנים גדולים: רבי מנחם נהון ורבי משה הלוי זלה״ה. רבי מנחם שימש בתפקיד אב בית דין עד שנת תקפ״ד, יחד עם רבי משה הלוי, רבי משה אבן צור ורבי וידאל ישראל. חלק מפסקיו נדפסו בספר ״משפטים צדיקים״.
רבי משה הלוי נתמנה לאב בית דין, לאחר פטירת רבי מנחם נהון. הלא ״נחשב לגדול רבני המערב והרביץ תורה ברבים, והעמיד תלמידים רבים קרוב לארבעים שנה״.
בספר ״משפטים צדיקים. [ח״א סימן מ״ה] כתב עליו מהר״י בן שעיה: ״הרב המוסמך אשר קדשוהו שמים הל״ז [הלא זה] משי״ח הרב משה איש האלוהים, אשר ידענו נאמנה שכל יקר ראתה עינו. והרביץ תורה בישראל ושנה ושימש גדולי עולם… ובקי בחדרי התורה ובדיניה, הוא שלם ושלימה משנתו. ואשר נתפשטו הוראותיו בישראל הלכתא גברוותא, מימות הרבנים המופלגים אשר לפנינו הרועים האדירים שעמדו להם ישראל, ופוק חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה אדוננו הרב הגדול מהרי״ל [רבי יוסף אלמאליח] זלה״ה. אשר שמעתי מפ״ק [מפי קודשו] הוא היה מונה שבחיו ואמר עליו, שלא יש כמותו בדורנו זה בבקיאות וסברא נכונה. וכמה הוא חדי בשמעתתיה… ונתקבצו באו בו כל המרות שמנו חכמים במשנת חסידיהם, הן הן מילי דאבות, ובכל מקום שאתה מוצא גדולתו, אתה מוצא ענותנותו. והאיש משה עניו מאוד, וכל פניותיו לשם שמים״.
עדות דומה מעיד עליו הרה״ג רבי מימון פינטו שכתב: – וביודעו ומכירו קאמינא, שמלבד חכמתו ובקיאותו ופלפולו, ראיתי בו ענינים רבים… וגדולה מכולם שהוא מקיים מה שאמר התנא: ״הוו מתונים בדין״, שעיני ראו ולא זר, שכמה ענינים הוא עושה כדי להוציא הדין לאמיתו ולהציל עשוק מיד עושקו״. השלוחא דרבנן הרה״ג רבי יצחק אירגאס מטבריה, כתב עליו, ׳וכל הוינא עסקיו באורייתא עם הרב המפורסם הנזכר, זקוקין דנורא נפקין מפומיה, ומי כמוהו מורה. וכבר העיד עליו הרה״ג המפורסם בדורו כמהר״י אלמאליח זצוק״ל וזו לשונו: אם תשתכח התורה מישראל, כמוהר״ר משה הלוי נר״ו יחזירנה בפלפולו ובקיאותו״.
ימיו האחרונים
בשנת תרכ״ו,[1866] נפטר עליו בנו יקירו רבי יעקב שהיה בקי וחריף ושקדן גדול בתורה. הוא נפטר כמה ימים לפני נישואיו, והדבר ציער מאוד את הרב, שהיה רגיל להשתעשע עמו בדברי תורה.
לפני שוכבו במיטת חוליו, קרא הרב את חכמי העיר, וביקש שלא ירבו לספר בשבחו, ובתפילת האשכבה לא ירבו תוארים. אלא ״החכם הדיין״, ותו לא. כן שוחח עם ראשי ה׳חברא קדישא; והורה להם כיצד ינהגו בו אחרי פטירתו, לפי מנהגי חכמי קאשטיליא, ושלא ישנו כלל ממנהגים אלה.
לאחר מכן, קרא לבניו ובירך אותם. וכך כתב בנו רבי וידאל:
״וירא כי אין איש, קרא עלי לשבור רוחי ונפשי. ויקחני בציצית תחבקני. ובלב חמרמר. קרא בחיל ואמר. רחימנא דנפשאי, קול נתנו שחקים. ליתן ריוח בין הדבקים… קח נא את ברכתי ויברך אותי״.
ביום הששי ח׳ לאדר תר״ל [1870], לפני כניסת השבת המלכה, נסתלק הרב, כששפתיו ממלמלות: ״מזמור שיר ליום השבת״. בן צ״ג שנים היה בעת פטירתו, וחכמים נתנו בו סימן אשר צ״ג אגוז בגן־עדו•
ספרייתו הגדולה והחשובה של הרב, נמצאת היום בישיבת ובית הכנסת ״תולדות יצחק" שבשכונת הר-נוף בירושלים, בראשות הרה״ג רבי שלמה דיין שליט״א.
נס ופלא
מעשי-נסים ונפלאות רבים מסופרים על הרב זצ״ל. קברו נהפך ל״זייארה״, לשם באים לא רק יהודים אלא גם גויים. מסופר על יהודי אחד שהיה אילם שהשתטח על קברו. תרדמה נפלה עליו, ובעת שהתעורר, ראה והנה כח דבורו חזר אליו! סיפורי-פלא רבים מסופרים על סגולת המטה של הרב זצ״ל.
הרב שאול אדרי שליט״א סיפר, כי אשה אחת הודיעו לה הרופאים, כי העובר שבמעיה התהפך באופן שמסכן אותו. הובא אליה המטה, וכעבור שעה בדקוה, ומצאו שהעובר התהפך.
מקרה אחר, מסופר על אשה אחת שעמדה ללדת, בבית-חולים הדסה עין־כרם, והרופאים החליטו לנתח אותה. לאחר שהביאו לה את המקל של הרב, ילדה ילדה קלה מרגילה. ומעניין עוד יותר: באותו יום שהמטה של הרב היה באותו בית-חולים, לא בוצע שום ניתוח קיסרי. הרופאים ביקשו שישאירו את המטה המקודש בחדר הלידה…
תמונתו ודיוקנו כפני מלאך ה׳ מתנוססת אצל רבים מאב״י בבתיהם.
מתוך מבוא לשו״ת ״ויאמר יצחק״, ח״ב
19/03/2024
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Meknes: La Jerusalerm du Maroc
Une ascendance prestigieuse
Depuis sa plus tendre enfance, Baroukh écoute intensément son père lui rapporter les actes mémorables des grands maîtres de la lignée des Tolédano des générations passées. Les racines de la famille remontent à la ville de Tolède, capitale de la Castille en Espagne, réputée pour les nombreuses autorites en Tora qu’elle a abritees : Rabbenou Yona, le Yad Rama et d’autres encore. Les chefs de la famille, a l’epoque, etaient Rabbi Yossef, surnomme « le divin cabaliste » par son oncle, et son fils Daniel, connu comme le plus grand des rabbanim de Castille.
Apres l’infamant decret d’expulsion, Rabbi Daniel et Rabbi Yossef sont d’abord arrives a Salonique. Mais ils s’installent bientot a Fes, ou Rabbi Daniel etablit sa fameuse yechiva. Rabbi Daniel eut deux fils, ‘Hayim et Yossef, et c’est de ces deux fils que seront issues les deux branches principales de la famille Toledano.
Au bout de quelques generations, la famille quittera Fes pour rejoindre une nouvelle communaute qui se forme a Meknes et qu’ils ne quitteront plus jusqu’a l’epoque moderne. Douze generations de rabbanim de la famille Toledano se succederont l’une apres l’autre. A certaines epoques, les membres de la famille occuperont une position preeminente a la cour royale, position qu’ils ne manqueront pas d’exploiter pour le bien de leur peuple. C’est le cas du second Rabbi Daniel Toledano, dont la perspicacite et la droiture parviendront jusqu'aux oreilles du souverain qui en fera son confident et le chargera de missions politiques. Cette position sera utilisee par Rabbi Daniel pour jouer un role efficace dans la lutte contre le faux messie Chabbata'i Tsvi.
Cependant, quelle que soit la position des Juifs au Maroc, qu’ils soient honores ou, au contraire, accables de decrets et de tribulations diverses comme c’est le cas la plupart du temps, la Tora et la halakha ne les quitteront jamais. Des tempetes violentes souffleront sur le Maroc dans son ensemble, mais, entre les murs du mellah de Meknes, le flot de la Tora et d’amour de D. coulera toujours vigoureusement, sans devier de son cours ni s’assecher.
Rabbi ‘Hayim Toledano et la visite du prophete Elie
Lun des recits extraordinaires du patrimoine des Toledano est celui de l’un de leurs ancetres, Rabbi ‘Hayim Toledano, un homme extremement pieux dont tous les actes respiraient la saintete. Rabbi ‘Hayim Toledano avait deux filles, pieuses et accomplies. La plus jeune, reveillee une fois en pleine nuit, entendit son pere etudier et discuter avec un compagnon d’etude. Emue par la douceur de la voix de l'etude de la Tora et intriguee, elle s’approcha pour jeter un coup d’oeil discret sur son pere et son compagnon. A sa stupefaction, elle ne vit personne d’autre que son pere dans la piece : le mysterieux visiteur ne pouvait etre que le prophete Elie…
Le meme phenomene se reproduisit quatre nuits d’affilee, et la plus jeune des soeurs a ainsi le merite de surprendre quatre fois la presence d’Eliyahou hanavi. La quatrieme fois, sa soeur ainee se reveille elle aussi et elle est egalement temoin du prodige. Le recit, rapporte de generation en generation, s’acheve sur une promesse du prophete Elie a Rabbi ‘Hayim, que sa fille ainee, qui a entendu « une voix », aura un fils qui sera un tsaddik et que sa seconde fille, qui a entendu « quatre voix », aura quatre fils qui seront des tsaddikim.
Cette benediction s’accomplira tres exactement: la fille ainee de Rabbi ‘Hayim epousera Rabbi Avraham Berdugo et leur fils, Rabbi Moche Berdugo, deviendra un erudit en Tora, repute pour son genie et sa piete, dans tout le Maghreb sous le nom de HaMachbir (le Nourricier). Quant a la plus jeune, elle epousera Rabbi Moche Toledano dont elle aura quatre fils, tous de brillants erudits, justes et pieux, et leur reputation s’etendra a travers le monde.
L'aine de ces fils, Rabbi Baroukh, montera en Erets Israel ou il exercera comme dayan a Yeroucbalayim jusqu’a sa mort en 5472 (1712). II sera enterre au Mont des Oliviers, non loin de la tornbe du Rachach. Quand la nouvelle de son deces parviendra en Afrique du Nord, on fera des hespedim a sa memoire dans toutes les communautes d’Algerie et du Maroc.
Le second des fils, Rabbi ‘Hayim, connu sous le non! de Mahar’hat, consacrera tout son temps a l'etude et sera a la tete du beth din de Meknes. II laissera de nombreux manuscrits dont la majorite a malheureusement disparu a ce jour ; seul a ete imprime le « ‘Hok ouMichpat » ou figurent un grand nornbre de ses decisions halakhiques et le « Ets hadaath » sur le Chass. Le troisieme des fils, Rabbi Yaacov Toledano, est connu sous le nom de Maharit et le quatrieme, Rabbi Aharon exercera comme dayan a Tanger.
En 5510 (1750), le Maharit est nomme a la tete du beth din de Meknes, fonction qu’il occupera pendant plus de vingt ans, jusqu’a sa mort en 5531. II est considere comme le plus grand Maitre des pays du Maghreb.
On raconte que lorsque Rabbi Baroukh, le frere aine de Rabbi Yaacov, deceda a Yerouchalayim, on vit ce dernier s’asseoir a terre sans ses chaussures, comme un en deuille, avant meme que la nouvelle ne parvienne au lointain Maroc. Interroge a ce sujet, il expliqua que son frere de Yerouchalayim avait ete mande la veille, « a la yechiva celeste ». Ce n’est que plusieurs semaines plus tard, lorsque la nouvelle se repandit au Maroc, qu’on comprit que le tsaddik avait vu juste…
Rabbi Yaacov a ecrit de nombreux ouvrages dans tous les domaines de la Tora, dont un commentaire sur les cinq Livres du ‘Houmach, un commentaire sur les Agadoth du Talmud, un commentaire sur le Chass intitule « Berith Yaacov », et « Ohel Yaacov », une explication du commentaire de Rachi sur la Tora.
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–Meknes: La Jerusalerm du Maroc
Page 42
מסעות בנימין וספר אהבת ציון
מסעות בנימין וספר אהבת ציון
מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלינו והגיענו עד הלום, כי עתה הרי כרך שלישי מספרים המדברים ממעלת ארצנו הקדושה דרכה ועניניה שחוברו ע״י יראים ושלמים, אשר נעשה בדרך אגב בעת עריכת ספר חבת ירושלם אשר יצא זה מקרוב, והרי לפניכם שלשה שהם ארבעה, כי בכרך הלזה יבואו ב׳ ספרים:
- ספר מסעות בנימן, הוא סיפור מסעותיו של רבי בנימן מטודילה אשר נסע לארצנו הקדושה בשנת תתקל׳׳ג לאלף החמישי שהוא כמאה שנה קודם ביאת הרמב״ן זיע״א, ובעת נסיעתו של ר׳ בנימן הנז׳ עבר כשליש העולם וסיפר כל הקורות אותם בתקופתו. ומעלתו רבה כידוע, כי בספרים רבים מאז ועד עתה סמכו על דבריו היות והוא מן הראשונים אשר כתבו סיפור מסעיהם, ובפרט בספר ׳סדר הדורות׳ מביאו על הסדר. ובהיות כי נדפס פעמים רבות אין ראי זה כראי זה לכן קבענו לעצמנו מהדורה זו ע״פ מהדורת בריסגוייא שנת שמ״ג בלבד מלבד איזה תיקונים זעיר שם זעיר שם.
- ספר אהבת ציון, לר׳ שמחה ב״ר יהושע מזאלזיץ, סיפור מסעו של הר׳ הנז׳ שיצא בשנת התקכ״ד ממקומו שבפולין לארצנו הקדושה ע״מ להשתקע שם אלא שלא עלה בידו כמ״ש בתוך הספר, ובחזרתו כתב ספר זה עבור נדיב אחד מליוורנו אשר שהה בביתו ימים רבים. והנה יש להעיר כי יש בתוך הספר קטעים מעניני חברון וירושלם שכנראה העתיקם ממסעות הקראי ואינם דברי עצמו, ולכן עשינו שינוי בגודל האותיות כדי ליתן היכר ביניהם, וכמו כן ניתוסף בשולי הדפים כמה הערות שהעיר עליו בחבת ירושלם.
ואי״ה עוד היד נטויה לכרך הרביעי, בו יבואו בע״ה א) מסעות ר׳ עובדיה מברטנורה זצוק׳׳ל, ב) ספר שבחי ירושלם, ואתו עמו ספר מסעות א׳׳י לר׳ משה האיטלקי אשר נסע בשנות רפ״ב רפ״ג, ונדפס פעם ראשונה מעניני א״י בלבד בתוך ספר שבחי ירושלם הנ״ל, ועתה אי״ה יובא בשלימותו כפי שהשלימו ר׳ יצחק בדאהב מכת׳׳י ב׳הירושלמי׳, ויעזרנו השי״ת שלא תצא תקלה מתחת ידינו מעתה ועד עולם אכי״ר.
ליקוטים לפרשת ויקרא מאת יצחק פריאנטה
בס"ד
ליקוטים לפרשת ויקרא מאת יצחק פריאנטה
ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד לאמור [א/א] אומר הזוהר הנגלה בוא וראה: ביום שנתקן המשכן הקדים הקב"ה ושכן בו. מיד ויקרא אל משה וידבר ה" אליו מאוהל מועד לאמור . וידבר ה" אליו- הודיע לו שעתידים ישראל לחטא לפניו, ובחטאיהם יתמשכן אוהל מועד ולא יתקיים בידם . זהו שאמר הכתוב: וידבר ה" אליו מאוהל מועד לאמור. מה אמר לו?- מאוהל מועד מעסקיי אוהל מועד , שעתיד להתמשכן בחטאי ישראל ולא יעמוד על מכונו . אבל הרפואה לכך: אדם כי יקריב מכם קורבן לה"- הרי לך קורבנות שיגנו על הכול על ידי שמכפרים חטאיהם.
ויקרא אומר שמנה לחמו למה כתב [אל"ף] זעירה לפי שמשה תיקן את חטאו של אדם הראשון ,לכן אצל אדם בדברי הימים נכתב [אל"ף רבתא], וכאן [אל"ף זעירה] . וסמיך ליה אדם כי יקריב מכם קרבן, לרמוז שמשה תקן חטאו של אדם הראשון , ולפי שאל"ף הוא מספר המועט שבכול אותיות הא"ב, שהוא רק אחד, ואל"ף במלואה הוא מספר המרובה שבכול המספרים, שאים למעלה מספר גדול הכולל יותר מאל"ף, שאם תמנה יותר אתה מוכרח להזכיר בכל פעם מספר אל"ף, מאה אל"ף, שש מאות אל"ף וכו……ובכול מספר הגדול מוכרח להזכיר גם כן האל"ף, לפי שאין למעלה הימנו במספר הכולל, כן גם כן משה היה אצלו מדרגת האל"ף, שלא היה גדול ממנו בחוכמה ובנבואה כמדרגתו , ולא קם נביא כמשה, ולא היה גדול ממנו במעלתו, וגם במידת ענוותנותו לא היה ענו כמוהו, שהיה ענו מאוד מכול אדם אשר על פני האדמה, לכן נכתב כאן אל"ף זעירה, שהיה בו במשה מדרגת האל"ף. ולעניין תיקון חטאו של אדם הראשון , אלולא שעששו ישראל את העגל שהוא תבנית שור קטן, ואלף נקרא גם כן שור, כמו שכתוב [תהילים קמד/יד] אלופנו מסובלים, ולולא חטא העגל שהוא שור קטן, היה משה מביא את העולם אז לתיקונו, כמו שהיה לאדם הראשון קודם שחטא. וכמו שיהיה לעתיד לבוא בזמן המשיח, לכן נכתב אל"ף זעירא.
ויקרא אל משה [א\א] אומר הרב אליהו אדלר כל מה שזכה משה רבינו לכבוד ויקר, היה בגלל שהזעיר והקטין את עצמו [ויקרא]- ויקר א. ה "יקר" משום אל"ף זעירא, שהקטין עצמו. ומדה כנגד מדה, השפיל הקב"ה כביכול את עצמו והשרה עליו שכינתו.
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה" מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם [א/ב] אומר מדרש תנחומא ולפיכך קראו הקב"ה מאוהל מועד לאמור. מהו לאמור, לאמור לבני ישראל. אדם כי יקריב מכם קרבן. למה אמר אדם ולא אמר איש. ירצה לומר , כי יחטא האדם, כמו אדם הראשון שהתחיל לחטוא , יקריב קרבן. למה נאמר מן הבהמה, כשאמר מן הבקר ומן הצאן. אלא ירצה לומר, להבדילן מן הבהמה, שלא ירד נפשו לשאול תחתית כמו הבהמה שיורדת נפשה למטה לארץ, כמו שאמר: מי יודע נפש האדם העולה היא למעלה ונפש הבהמה היורדת היא למטה [קהלת ג/כא] וכן אין האדם יודע. אלא כמו שאמר הכתוב, מי יודע ישוב ונחם האלוקים [יואל ב/יד] וזהו פתרונו, מי יודע שהוא חוטא. ישוב אל האלוקים ויכפר לו על כל עונותיו. מהו ונחם, אלא וינחם על הרעה שדבר לעשות לו.
אדם כי יקריב קרבן לה" אומר הזוהר הנגלה בוא וראה אדם כי יקריב- למעט מי שאינו נשוי, שקרבנו אינו קרבן, וברכות אינן נמצאות על ידו לא למעלה ולא למטה. משמע שנאמר: אדם כי יקריב- למעט זה, שאינו אדם ואינו בכלל אדם, ושכינה אינה שורה עליו, לפי שהוא פגום ונקרא בעל מום: ובעל מום מרוחק מהכול, כל שכן שנתרחק מהמזבח להקריב קרבן. [ונדב ואביהו יוכיחו, שנאמר: ותצא אש מלפני ה"] [ולא מתו אלא לפי שלא נשאו] ולפיכך נאמר " אדם כי יקריב מכם קרבן לה", אדם- כשהוא מזווג זכר ונקבה, הוא הראוי להקריב קרבן ולא אחר.
אדם כי יקריב קרבן לה" אמר רבינו סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם אומר הזוהר הקדוש כי השכינה נקראת קרבן. רמז נאה בזה, והוא כי תיבת קרבן נוטריקון [קדושה /רצון /ברכה /נועם] קדושה מצד האצילות שהוא הסוד קדש קדשים, נועם מצד מדת הבינה הנקראת נועם, רצון מצד יסוד זעיר אנפין שהוא בחינת צנור בהיפוך האותיות [רצון], והוא המשפיע אל מדת המלכות, ברכה סוד בחינת המלכות הנקראת [ברכה], והיא נפשעת ממקור כל הברכות בבחינות כלליות, ומשפעת בבחינות פרטיות לכל המוצאים . לרמוז שעל ידי הקרבן נעשה קירוב וייחוד כל העולמות והמידות העליונות והשמות הקדושים, ותעלה השכינה בבחינת קרבן מנחה לפני דודה, בהתלבשותה בבגדי פאר הוד מלכותה בארבעה ועשרים קישוטיה , וישר תחזה בנעימות פני מלך החיים, אשר מאור פניו מתברכים בניה בוניה ישראל עם הקדש גאולי ה", בעת קבלתה השפע הקדוש משפע ברכה העליונה, בעת אשר שערי רצון ורחמים יפתחו וטללי מגד עדנים ירעפו טללים כמטר, ושחקים ייזלו צדק ותפתח ארץ שמים מעל, אליה ובאמצעותה מתחלק השפע לכל בני האדם דרי מטה, כי היא המקבלת ונותנת, בסוד מאמר הכתוב [משלי לא] ותקום בעוד לילה ותיתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, כשכתוב בזוהר הקדוש בכמה מקומות, גם קרבן שהוא אחד מן הכינויים שנתכנת בהם השכינה , אם תחליף אות [ב] דקורבן באות [מ] באותיות בומ"ף, עולה בגי" [שכינה]. גם קרבן עולה בגי" [שנה] לרמוז אל השכינה הנקראת שנה, וכל הכבשים בני שנה תמימים הנקרבים בכל ימות השנה במועדן, הם תיקון ועילוי לשכינה הנקראת עולת תמיד, ועל ידי זה עולה אל דודה.
וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו [א/ד] אמר הזוהר הנגלה רבי יצחק פתח: הכוהנים לא אמרו איה ה" ותופשים התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי. הכוהנים- אלו כוהנים המשמשים בכהונה גדולה, ומקריבים [ועל ידי הקרבנות] דברי קדושה לשורשם. ומייחדים ייחודיים, כל אחד ואחד כראוי. ותופשים התורה – מי הם תופשים התורה? וכן הכוהנים לא תופשים תורה הם ?- אלא, אלו הם הלווים תופשים הכינורות , הבאים מצד התורה [שהכינור רומז לתורה שבעל פה]. ותורה נתנה מן הצד שלהם, והם הממונים על שירי השבח של המלך הקדוש, לייחד אותו ביחוד שלם כראוי. והרועים פשעו בי – אלו הם גדולי העם, הרועים את העם כרועה את צאנו. ג דרגות אלו צריכות להיות תמיד בהקרבת הקרבן, כדי שנהיה לרצון למעלה ולמטה, ושתהיינה הברכות מצויות בכול העולמות כהן המקריב קרבן ומכוון לייחד שמו הקדוש כראוי ולעורר את צד הקדושה שלו, והלווים מכוונים בשיר לעורר את צד הקדושה שלהם ולהיכלל בצד הכוהנים , וישראל מכוון לבו ורצונו לתשובה שלמה ונכנע לפני המלך הקדוש. והוא נוטל הברכות כולן, וחטאו מתכפר, והשמחה שורה בעליונים ובתחתונים.
וסמך ידו על ראש העולה [א\ד] אומר הרב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו הסמיכה בכלל, כגון סמיכת ידיו של יעקב אבינו על בני יוסף, או סמיכת יהושע על ידי משה, עניינה המשכה מבחינת עשר הספירות, שראשיתן היא ספירת החכמה, וכידוע שעשר אצבעות הידים הן כנגד עשר הספירות. אף לגבי סמיכת הקרבן כל: האדם ממשיך אור עליון על הבהמה, ובכך מאפשר לה להעלות על ידי עבודת הקרבן.
ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש [א/ז] אומר מדרש תנחומא ונתנו בני אהרון אש על המזבח וערכו עצים. כל העצים כשרים למערכה, חוץ מגפן וזית. למה? שהם עושים פרות משובחים. הא למדת, שבזכות הבנים, אבותיהם מתכבדים. ונפש כי תקריב. לא נאמר נפש בכל הקורבנות אלא במנחת עני. אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. אם מנחה על המחבת. וכתוב אחד אומר, ואם מנחת מרחשת. מהו בין מחבת למרחשת. מרחשת, יש לה כיסוי. מחבת, אין לה כסוי. מרחשת, עמוקה ומעשיה רוחשים. מחבת, צפה ומעשיה קשים חביתי כהן גדול, לישתן ועשיתן בפנים ודוחים השבת. טחנם והרקידם אינו דוחה את השבת. כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. כל המנחות נילושים בפושרים ומשמרם שלא יחמיצו. ואם החמיצו שירה, עובר בלא תעשה. שנאמר: כל המנחה אשר תקריבו לה"….
דבר אל בני ישראל ואמרתה אליהם אדם כי יקריב מכם קורבן לה" מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם [א\ב] אומר ילקוט שמעון העיקר בהבאת הקרבן : הוא כשאדם מביא קורבן זה בכדי שישבור לבו של האדם וייכנע אל ה", וזה כמובן מתבטא על ידי הענווה . וכאן התורה מרמזת לנו שלשה אנשים שהייתה להם ענווה, רמוזים במילים אדם א/ אברהם אבינו אמר לה" " ואנכי עפר ואפר " כמו עפר ואפר שהוא למטה שדורכים עליו,- זהו סמל שי ענווה. ד/ דוד המלך: היה רועה צאן 28 שנה רק אחר זה הגיע למלכות. ולא חלם על זה, אדם שהיה רועה צאן יגיע פעם למלכות. עליו נאמר " אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה ", אבן מאסו הבונים זה משל שמתייחס אליו מאסו אותו אביו ואחיו, דווקא הייתה לראש פינה. מאת ה" הייתה זאת, היא נפלט בעינינו כך אמרו אמו ואחיו, שמו את דוד לרועה צאן כי חשבו שהוא ממזר שאסור לו לבוא בקהל ה", כדי שימות על ידי חיות טרף, ולכן שמוהו לרועה צאן. אביו פירש מאמו עדאל כי אמר שסבתו היא רות המואבייה וממלא אסור לבוא בקהל, הלך ונשא שפחה אך השפחה עצמה הכניסה את אמו של דוד לייחוד עם ישי, וממנה נולד דוד , אמרו אחיו אם אמם פרשה מאביהם זה סימן שהוא ממזר. וכהגיע למלכות ראו את ההיפך. ענווה של דוד המלך אנו מוצאים – בפסוקים. " ה" לא גבה ליבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני" ה" לא גבה ליבי- כאשר משח אותי שמואל הנביא למלך על ישראל שהוציאוני ממכלאות צאן, ילד שזרקו אותו אביו ואחיו מהבית והועמד למלכות בכול זאת לא גבה ליבי. ולא רמו עיני – בשעה שאמר שאול מי יבוא ויכה את גוליית הפלישתי, ועלי די מקלע ואבן שזרק על גוליית המיתו ולא בחרב , זה שאומר דוד המלך ולא רמו עיני להסתכל בכול המעמד שיראה בגאווה, את אשר עשה מעשה גבורה בזה שהפיל את גוליית, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני- לא הלכתי בגדולות כאשר הביא דוד המלך את ארון התורה היה שמח שמחה גדולה, ודוד מכרכר בכול עוז, ומיכל בת שאול ותבז לו בליבה . התכוונה איך אתה בתור מלך משפיל עצמך לפני ארון ה" : וזהו הפירוש " ולא הלכתי בגדולות". מ/ משה רבינו שיא הענווה בזה שאמר : ואנחנו מה כי תלונו עלינו החשיב עצמו לכלום. יש כאן למעשה דרגות בענווה : 1] אברהם אבינו אמר , אני נחשב לעפר יש בו למעשה ממשות אפשר בכול זאת לבנות בעפר הארץ ולהצמיח אילנות 2] זה דוד מלכות זה חלק מה" יתברך כאשר רואים מלך אנו אומרים ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם, אזי דוד החשיב עצמו לפחות לתולעת שהיא חיה. 3] זה לכלום, ואנחנו מה. דרגה הכי גבוהה בענווה, ובזכות " ויסתר משה פניו " בסנה זכה לקרני הוד, וכול הכתרים קבל אותם משה מהמלאכים , כמו שכתוב" ישמח משה במתנת חלקו "- כתר בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני.
טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-הגוזל
הגוזל
החורף שפקד ארצות אירופה אילץ את העופות לנדוד למדינות חמות יותר שבהן החורפים מסתכמים בממטרים פזורים בלבד. לכן לחופי מרוקו הופיעו גלים של ציפורים נודדות, בעודן נמלטות משמים מייסרים. היה קשה לגלותן בין ערפילי העננים שעטפו את נהירתן.
במרקש, הכפור נמשך זמן קצר בלבד ועם בואם של החסידות והסנוניות הראשונות, ידעו כולם ברובע שעונת החורף תהיה קצרה ומתונה.
תחילה הציפורים שביקרו במלאח היו לגששיות. הן סקרו את האזור כולו ורק אז סימנו לבני זוגן להתחיל במלאכת בניית הקן. הן בחרו בדרך כלל פינות מוסתרות בבניינים עם חצר פנימית. נראה שרוב הבתים ברובע היהודי אכלסו משפחה אחת או שתיים של סנוניות.
התשובה לחידה כיצד הן בנו את הקן שלהן מעל פני משטח חלק, ללא שום תמיכה מוצקה, נותרה עלומה בעיניי.
בביתנו שלנו הופיע לו קן סנוניות צמוד היטב לחיבור בין שני קירות ותקרה. בוקר אחד הקפיץ אותי ממיטתי ציוץ עדין של ציפורים בקנן. העונג שלי ארך זמן קצר מאוד כי מינט, החתולה שלנו, החלה לילל בפעם הראשונה.
״ ממה ״, צעקתי לסבתי מיד כאשר גיליתי את קן הציפורים, "יש לנו אורחים מכונפים, האם תגרשי אותם?"
"לא אעז לעשות זאת, ילדה", השיבה לי, "כי ידוע שציפורים מביאות מזל לאלה שמארחים אותן", הוסיפה בשמחה. "מה שברור הוא, שיהיה עלינו לפקוח עין על מינט ולנסות לסכל את ניסיונותיה ללכוד אותן".
"מינט לעולם לא תוכל להגיע לפינה שלהן וגם לא לטפס על קיר חלק ואנכי, ממה", עניתי לה, מאוכזבת מהערתה חסרת הסבירות.
"ילדה", היא אמרה בחיוך, "תופתעי מאוד מביצועיו של חתול שרוצה ללכוד טרף. בכל זאת, עדיף לא להשאיר כיסא צמוד לקיר בקרבת הקן. כשהביצים יבקעו, נזהר שבעתיים כי הקטנים עלולים לצנוח מקנם".
דבריה של סבתי זרעו בלבי פחדים נוראיים. שנאתי את התמונה שהצטיירה מול עיניי ובה מינט טורפת את הגוזלים. הפתרון הפשוט היה להרחיקה מהבית במהלך היום ולנעול אותה בחדרי בלילה. העברתי גם שטיחון קטן מחדרי אל הרצפה שמתחת לקן בשביל לרכך את הנפילה במקרה שאחד הגוזלים יישמט החוצה מן הקן.
בחלוף שבועות מספר, הביצים בקעו למשפחה שלמה של שישה גוזלים רעשנים מאוד. בסמוך לקן, סבתא פיזרה מעל המשטחים פירורי לחם והציבה קערות מלאות מים.
"האם ידעת שהציפורים חוצות מרחק של כ-300 ק"מ ביום על מנת לספק מזון לגוזליהן?" ציינה ממה בפני.
"הן עוברות את כל המרחק הזה כדי להאכיל את צאצאיהם? את בוודאי מתלוצצת", טענתי כלא מאמינה.
"לא, ילדתי, איני מתלוצצת כלל! ההורים חייבים להאכיל אותם פעמים רבו כדי שיגדלו מהר", ענתה בנימה רצינית.
לאחר השיחה הגלויה החלטתי לא לעזוב את הבית ולהישאר בסביבה כדי לפקח על המסעות הרבים של הורי הגוזלים. תנועתם המסחררת של הסנוניות הניבה פרי רוב הזמן. הם חזרו לקן עם תולעים מתפתלות או חרקים כלואים במקוריהם, אותם תחבו לגרונם הפעור של צאצאיהם.
משפחת הסנוניות המשיכה להתפתח על פי כל כללי הטבע. למרות מבול של נוצות שצנח רוב הזמן אל תוך צלחותינו, איש מאיתנו לא העז להתלונן. סבי סבל מאוד מהרעש שהגוזלים יצרו, במיוחד לקראת שובם של ההורים עמוסי מזון במקוריהם. היה נדמה שכל המזון שבעולם לא יצליח להשביע את הציפורים הרעבות.
בוקר אחד, שמעתי ציוצי בהלה שהקפיצו אותי החוצה מחדרי. הסנוניות הבוגרות ריחפו סביב גופו העצל של אחד הגוזלים. התקרבתי ובעדינות הרמתי את היצור הקטן והוורוד שרעד כולו, עירום מנוצות וכמעט שקוף. נלחמתי על מנת להשיבו אל הקן, אך לשווא.
גבוה מדי עבורי, חשבתי, לפני שרצתי להזעיק את סבתי.
"ממה, הגוזל הזה נפל מהקן. עזרי לי להשיב אותו אליו".
"הוא לא נפל מהקן, ילדתי היקרה", ענתה לי בעיניים עצובות. "הוא פשוט נזרק על ידי אחיו החזקים יותר ממנו. כולו עור ועצמות ואין לו מספיק כוחות כדי לפלס לו מקום ביניהם. ההורים אינם יכולים לחלק את המזון בכמויות שוות ביניהם ובסופו של דבר החלש פשוט מגורש מהקן ועתידו למות".
"זה נורא", השבתי, מזועזעת מהיעדר האחווה וחוסר התחשבות בייצור החלש. "מה אנו יכולות לעשות?"
"ריבון עולם", נאנחה סבתי. "אל תהיי כל כך מופתעת, זה נושא בסיסי בעולמנו.
אין מקום לחלש, החזק הוא הקובע", דקלמה לי.
לא אהבתי כלל את המידע שגילתה לי והרגשתי עצובה ומבולבלת. "זה פשוט לא צודק", מלמלתי.
"אני יודעת, אבל מי בכלל דיבר כאן על צדק?" ענתה סבתי. "החיים הם התמודדות מתמדת ואם אתה עדין מדי, סיכוייך לשרוד קלושים".
״ ממה, אני מסרבת לקבל את הסיכום היבש הזה, אני מצפה ממך שתעמדי לצדי ולא תרימי ידיים", תבעתי, חשה כאילו יצאתי מגדרי.
"ואיך לא, חמדתי, כאן הכוח שלנו. בואי אתי, אנו נעזור לגוזל הזה לשרוד".
צעדתי אחריה, לבי כבד עליי יותר מעוגן ספינה. בשונה ממני, סבתי פסעה קדימה, קלילה כפרפר. ידעתי עד כמה היא חכמה ומלאת פתרונות כשהיא ניצבת מול אתגר רציני. במרפאתה הזעירה לרפואה אלטרנטיבית היא הצטיידה בטפטפת ובפיסת צמר גפן שאותה עטפה בבד דק ורך והניחה בתחתית של ספל ריק. היא השכיבה בקן המאולתר את הגוזל ושיכנה אותו בכלוב.
"אנחנו צריכות את כל החרקים והתולעים שנוכל למצוא. אני מקווה שאינך פוחדת מהם", אמרה בבדיחות.
"בקושי, אך הם גורמים לי לצמרמורת", עניתי, אפופה בתיעוב מיידי. 'אין בכוונתי לתת לגוזל הזה למותי שכנעתי את עצמי, ומחוסר ברירה ליוויתי את סבתי. היו לנו אדניות מלאות בפרחים בחצר הפנימית של הבית. סבתא הקישה בתוך העציצים בעזרת כף, והנה, הפלא ופלא, תולעים חיות וארוכות עלו בחכתה. היא תפסה בעזרת פינצטה את התולעים והכניסה אותן לתוך צנצנת זכוכית. בצייד הראשון אספנו שש תולעים. התולעים שבתוך הצנצנת התפתלו ונצמדו זו לזו בניסיונן נואש להימלט.
סבתי חתכה את התולעת האחרונה למנות קטנות. היא שיפדה את החתיכות על קצה של קיסם אותן השחילה בזו אחר זו אל תוך גרונו של הגוזל. למעשה, היצור הדל היה כמעט מחוסר הכרה ולא פתח את מקורו. סבתי נאלצה לסייע לו לפתוח את הלוע כדי לנעוץ בו מנות קטנות של מזון. בין ביס לביס ערכה הפסקה קצרה ולאחר מכן המשיכה במלאכתה.
"את תהרגי אותו אם תדחפי לו כל כך הרבה מזון", אמרתי בדאגה.
"לא, הציפורים בשלב זה של חייהן אוכלות יותר ממשקלן ביום אחד. ניתן לו לנוח שעה בערך לפני שנחדש את האכלתו", קבעה סבתא.
ממה נראתה לי די מרוצה מטיפולה בגוזל ואני בדיוק להיפך – הייתי חסרת מנוחה ומודאגת יתר על המידה מגורלו של היצור הזעיר.
"ואם הוא ימות?" מלמלתי.
"במקרה זה, כל שיוותר לנו לעשות הוא לקבור אותו", ענתה לי חד וחלק.
חוסר התחשבותה זעזע אותי לרגע, אולם לא העזתי להוציא מילה מפי, משוכנעת שכל ויכוח איתה בנושא לא יועיל. בניגוד לאופיי שלי, סבתי הייתה תכליתית ושקולה להחריד, למרות רגישותה, טוב לבה ונדיבותה. המשכתי בדריכות לעקוב אחר נשימתו ודפיקות לבו של הגוזל דרך עורו השקוף ופיסת בד הצמר שסבתי הניחה מעליו כדי לשמור על חום גופו. כעבור שעה, בעזרת פינצטה, לכדה ממה תולעת נוספת והאכילה את הגוזל ללא הרף. את הנוזלים הוא קיבל דרך טפטפת קטנה שהוחדרה לגרונו.
הגוזל שרד. הוא נשאר בחיים הודות לטיפולה המסור והיעיל של סבתי. כעבור מספר ימים התחילו לצמוח נוצות על כנפיו, וגופו התכסה בפלומה לבנה בכותנה. שמחתי מאוד בשיפור הנאה במצבו של הגוזל, שהפך אט-אט לציפור בריאה.
"הגיע הזמן להשיב אותו לקן", הצהירה סבתי. "הוא עלה במשקל, התחזק ואגר מספיק כוחות כדי להגן על עצמו ולהתמודד עם אחיו כשווה בין שווים".
"את בטוחה?" שאלתי בהיסוס.
"ילדתי היקרה", השיבה סבתי והתבוננה בעיניי במבט חודר, "עשינו כל שביכולתנו על מנת להשאיר את הגוזל בחיים ולעזור לו לעבור את השלב המכריע של התפתחותו. לא נוכל להחזיקו אצלנו, הוא זקוק לחופש וצריך להיות עם הוריו. אם הסנונית הזו מיועדת לחיות, היא תגבר על כל המכשולים".
"אני מציעה להשאיר את הסנונית אתנו, היא בטוחה יותר כאן", ניסיתי להמליץ.
"לא! היא תמות בבית הסוהר שאת מתכננת עבורה. היא תשנא אותך על סוג החיים שקבעת עבורה, השונים לחלוטין מסוג החיים שייעד לה הטבע. ציפור, אדם, או כל יצור חי עלי אדמות – כולם חיים על פי צופן מסוים של חיים שנקבע עבורם מראש על ידי הבריאה. ציפור צריכה לעוף בשמים, חיות בר נועדו לנוע בחופשיות בסביבה הטבעית והפראית שלהן. כלא ודאי יבטיח את חייו, אבל יהיו אלה חייו של אסיר. האם זה מה שהוא רוצה? האם זה מה שהוא מבקש? התשובה היא לאו; לכן אל תכפי עליו את תפיסות עולמך ואל תיאלצי אף אחד לדבוק בהן. החופש חשוב ואין כמוהו, כל יצור חי על כוכב הלכת שלנו מוקיר אותו".
ניגשתי בשקט לסולם וביקשתי מסבתי לסייע לי להשיב את הסנוניות אל הקן.
היא צייצה בנועם בתוך ידיי ואני, דמעות בעיניי, הנחתי אותה בין בני משפחתה – שפרצו ברעש מחריש אוזניים כשהתקדמתי לעברם. תגובתם האלימה הבהילה וטלטלה אותי באופן מסוכן וכמעט עיקמתי את רגלי.
"לאט", אמרה סבתי, כשהיא תופסת בחוזקה את רגלי, "אל תפחדי. הציבי אותה בין שאר הסנוניות בעדינות".
המשימה הושלמה ואני חזרתי לקרקע המוצקה. העפתי מבט לעבר הגוזל והוא נראה מאושר בסביבתו הטבעית ושמח בחידוש הקשרים עם בני משפחתו. כמותם, אף הוא פתח לרוחב את מקורו כשזיהה את הוריו בשובם מחיפושיהם הבלתי פוסקים אחר מזון.
בעצם, הרגשתי שבעת רצון על כך ששמעתי בקולה של סבתי. הציפורים נולדו לחופש, אמרתי בליבי כדי להתעודד.
המשכתי בכל זאת לפקוד את הקן ולפקח אחר המשפחה הקטנה, שחבריה גדלו במהירות במשך השבועות שחלפו. הסנוניות החלו לעוף, תחילה סביב הקן, אחר כך עד לעץ הקרוב בפטיו הפנימי של הבית. אך בבוקר אחד הם עפו השמימה אחר הוריהם ולא חזרו.
בכל שנה, כשכפור החורף באירופה מבריח את העופות, זוגות של סנוניות באים אל ביתנו לקנן. ליבי תמיד התמלא בתקווה שאולי אחד מהם הוא הידיד הקטן שלי.
טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-הגוזל
עמוד 58
המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס
האגדה לבית בל-חנס
בת שמונה הייתי כשבישרה לי אמי שאני גדולה כבר ומבינה עניין, ואוכל להצטרף לעליה לרגל המסורתית אל קברו של הצדיק, רבי שלמה בל-חנס, הקבור ב״אג'בלו אוריקה״, בפריפריה של עיר הולדתי, מראכש. לא גיליתי שום סימני התלהבות ותגובתי הפסיבית עוררה כעס רב בקרב בני משפחתי.
״מה לי ולרבי שלמה בל-חנס? מעדיפה אני לנסוע עם חברותיי לקייטנה במוגדור. שם בוודאי אמצא יותר עניין בפעילויות המגוונות וגם האוכל שם טעים לפחות…״ את טענותיי הבאתי בלחש וביראת כבוד לאמי הניצבת מולי. פניה הביעו זעזוע עמוק והיא החלה לנשק בנמרצות את קצות אצבעותיה, ממלמלת שוב ושוב: ״אמות אם רק אשמע אה שמו או קולו״, ומעלה את שתי ידיה מעלה לכיוון עיניך הדומעות.
כלל לא הבנתי מדוע היא הייתה מזועזעת וכעוסה עד עמקי נשמתה, ומדוע אבי הצטרף אליה ועיניו הירוקות פעורות לרווחה. נשימותיו נעשו קצרות וקצבן לא סדיר. הוא החסיר בוודאי לא מעט פעימות. כמעט שחשתי את הלמות לבו שהיה חלש בגלל האסטמה שתקפה אותו לעתים קרובות.
הצטערתי על שהייתי עלולה להיות הגורם לעוד התקן שכזה, ונסתי על נפשי לכיוון ביתה של סבתי אסתר. סיפרת' לה על כך והייתי סמוכה ובטוחה שאמצא אצלה אוזן קשבת ושהיא בוודאי תבין עניין ותדע לשכנע את הוריי בצדקתי. דבר מכל זה לא קרה. סבתי טענה שאם הוריי החליטו שהגיע זמר לביקור בקברו של הרב, עלי לציית להם בלי אומר ודברים היא הושיבה אותי מולה, על שרפרף העשוי מעץ בוק וחבלים והתרתה בי שלא אקטע בשאלות את הסיפור שהיא עומדו לספר לי…. וכך סיפרה לי סבתי:
״…ידוע לך, בתי, ששם משפחתנו הוא גם בל-חנס, ושאתם צאצאיו של הצדיק המהולל, רבי שלמה בל-חנס, הקבור באוריקה.
לכבודו של ר׳ שלמה בלחנס- אג׳באלו-אוריקה, חובר שיר מיוחד: ״נודע בשערים שמו, קדוש הוא מה שמו ומה טעמו, הוא רבנו שלמה, בלחנס שמו נקרא, רבנן: אוריקה נתקדשה, כ׳ בה עלה בקדושה, לגן עדן הראשה, חבוש הוד ועטרה רבנן״. גם לצדיקים או קדושים רבים אחרים חוברו שירים ופיוטים.
אְנְמוּת פְחְסוּ אְוְ אִיסְּמוּ -אמות אם רק אשמע את שמו או קולו
כֻּרְסִי דְל חְבּאל -שרפרף
האגדה הרווחת במשפחתנו מספרת שלסבתא שלך, סבתו של סבא מאיר, לא היו ילדים, וגם כשהיא הרתה ונולד לה תינוק, הוא חי שבועיים בלבד והלך לעולמו.
היא התגוררה בעמק האוריקה בזמן שהרתה ונשאה ברחמה את שלמה הקטן, והמיילדת התקשתה להגיע אליה כדי לסייע לה בעת הצירים. אך קרה נס והתינוק נולד בריא ושלם, והנה הוא חי שבוע, שבועיים, חודש, הוא יונק ופורח כמו יתר התינוקות. אמו לא נהגה להיפרד ממנו, אף לא לשנייה, ושמרה עליו מכל משמר. היא לא ישנה לילות שלמים והשגיחה עליו יום וליל. לילה אחד, נפלה עליה תרדמה, וכאשר התעוררה באמצע הלילה, הבחינה בנחש ענק הכרוך סביב שלמה הקטן ומסרב לזוז ממנו.
על אף האימה שאחזה בה, הייתה אמונתה בקדושים ובנסים כה חזקה עד שהאמינה שאם תדבר בנועם עם הנחש ותגיש לו אוכל בקערה, יסכים הלז להתרחק מן התינוק המתחיל לגלות סימני רעב ואי-נוחות. על כן נטלה קערת חרס קטנה, שברה לתוכה ביצה טרייה והושיטה אותה לנחש במילים אלו: ״נחש נחש, הנני משביעה אותך בשם אלוקים היקר, אני לא אזיק לך ואתה לא תזיק לבני ולי. אתן לך לאכול מתי שרק תרצה בכך, אך בבקשה, הנח לי להניק את תינוקי המסכן הרעב! אנא ממך! אני מתחננת בפניך! תינוקות רבים נפטרו לי, והתינוק הזה שלפנייך הוא כל עולמי. לא אוכל לחיות אם יקרה לו דבר רע כלשהו. בבקשה, תאכל ולך לדרכך. היה שלום, חברי הטוב!״
הרים הנחש את ראשו, הוציא את לשונו, הביט שמאלה וימינה ושוב שמאלה, ניגש אל קערת החרס ושתה את כל תוכנה, ולאחר מכן, פנה לדרכו ונעלם. מיהרה סבתא להרים את שלמה הקטן, בדקה אותו היטב לוודא שלא נגרם לו שום נזק חלילה, ומשראתה שהוא בריא ושלם ורק חסר סבלנות כהרגלו לפני ארוחתו, חלצה את שדה הימני ואחריו את השמאלי והניקתו. אז נרדם התינוק השבע ושוב ישן ב״אל קונה״. באותו לילה, לפני שנרדמה, ביקשה סבתא מסבא להיות תורן ולשמור על התינוק. בחלומה, הופיע שוב אותו נחש. ראשו היה עטור בהילה מיוחדת והוא השמיע קולות צהלולים ושמחה. סבתא שאלה אותו בחרדה: ״שלום לך, חברי הנחש. מה תרצד ממני? אני שפחתך לתמיד, ואעשה כל שתבקש ובלבד שלא תזיק לשלמה בני הקטן. הוא כל מה שיש לי בעולם!״ ענה הנחש: ״בקשה אחת לי אלייך ולא אטריד אותך יותר. מרגע זד ואילך, תינוקך יהיה גם שלי. את תניקיהו אמנם ותמשיכי לגדלו, אך עליך להעניק לו שם נוסף אשר יקנה לי זכות על קיומו!״ ״אעשה כרצונך! איזה שם תרצה להעניק לו, חבר הטוב?״ ״בל-חנס (בן הנחש)״, אמר. ״אם זהו כל רצונך״, נעתרה לו סבתא, ״הדבר לא קשה כלל ואעשה זאת מיד. מעתה יהיה לתינוקי שם חדש נוסף: שלמה בל-חנס. הוא יהיה גב בנך ואנחנו נשמור עליו ביחד!״ מאז אותו לילה, קראו לשלמה הקטן – שלמה בל-חנס. שם זה הפך לשם משפחתו וליווה אותו עד לפטירתו, בשיבה טובה רבי שלמה בל-חנס שגדל והיה לחכם בתורה, סייע לחולים מסכנים שבאו וביקשו ממנו ברכת החלמה. מסופר שברכותיו נענו בדרך כלל ושהוא חולל ניסים בעבור כל מי שביקש את עזרתו. גם לאחר מותו ועד עצם היום הזה, כל יהודי שמבקר במרוקו, מבקש לעלות לקברו באוריקה.
מסופר עוד שהמתפללים הפוקדים את קברו ומבקשים ממנ נס, נוהגים להתפלל ליד הקבר ולהסתגר בחדרו בעת התפילה עד להתפרצות של מים מתוך הקבר. המים הקולחים מעידים על נוכחותו של הצדיק ועל היעתרותו לבקשת המתפללים כשיוצאים המים מן הקבר, מזדרזים הנוכחים להרטיב את גופם במים אלה, הנחשבים סגולה לרפואה, בריאות ואריכו ימים. כאשר אין יוצאים מים, זהו סימן לכך שהבקשה לא נעתרה. אז חוזרים המתפללים לאחר כמה חודשים לקברו ש ל הצדיק, ולא ניכר בהם חלילה כל ייאוש.
המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס
עמוד 36
מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הענקת חסות או רדיפה ?
הענקת חסות או רדיפה ?
'הכופרים אינם צדיקים'
במשך מאתיים שנה לאחר מותו של מוחמד, השליטים המוסלמים פיתחו גישות סותרות כלפי נתיניהם היהודים. ההבדל בין הגישות הוביל למאבק פנימי בתוך האסלאם, בו נעו השליטים בין שתי עמדות קיצוניות ־ הענקת חסות מחד וחוסר סובלנות מאידך – מאבק שמגדיר את היחסים בין מוסלמים ליהודים עד עצם היום הזה. מאפייני היחסים האלה נעים בין חסדיו של החיליפה עומר אבן אל-חיטאב (634-644) לבין רוע לבו של החיליפה ג'עפר אל מתווכל מאתיים שנה מאוחר יותר.
כתות נוצריות (כמו הקופטים) שנרדפו על-ידי שליטים ביזנטינים נוצרים, גם סייעו למוסלמים נגד ביזנטיון.
בשנת 638, בהנהגתו של החיליפה השני עומר אבן אל-חיטאב, אבי אשתו השנייה של מוחמד, התקרבו כוחות האסלאם לירושלים. העיר הייתה תחת שלטון נוצרי ביזנטי ומאז ניצחון הביזנטים נגד הפרסים, עשר שנים קודם לכן, יהודים לא הורשו לגור בה ואף לא לשהות בה בלילה. בדרכו לירושלים מצפון, עומר כבש מספר ערים שהיו בשליטה ביזנטית-נוצרית, כולל חומס, דמשק וטבריה. בעיר חומם, היהודים סייעו בגלוי לכובש המוסלמי בתקווה להשתחרר מהדיכוי הנוצרי. חיילים יהודים לחמו בהתנדבות בשורות הצבא המוסלמי, בעוד יהודים אחרים פעלו כמורי דרך או ספקו מזון לצבאות המוסלמים.
כאשר משלחת נוצרית נסעה מירושלים לפגוש את עומר בחורן – היא רמת הגולן של היום – נחתם הסכם בין הצדדים לפיו יוענקו לאזרחים הנוצרים בירושלים ביטחון לנפש ולרכוש, ויובטח ביטחונן של הכנסיות. אך כל האזרחים הלא-מוסלמים נדרשו לשלם מס גולגולת, הג'יזיה, ומי שדחה את נאמנותו למוסלמים ניתנה לו האפשרות לעזוב את העיר. לאחר חתימת ההסכם, עומר עשה את דרכו לירושלים, ועם הגעתו קיבל את מפתחות העיר מן הפטריארך הנוצרי. זו הייתה הפעם הראשונה בה מוסלמים משלו על ירושלים.
היהודים ביקשו מעומר הרשאה, שתאפשר למאתיים משפחות יהודיות להתגורר בירושלים. אך מאחר והפטריארך הנוצרי התנגד לכך בכל תוקף, עומר קבע את מספר המשפחות לשבעים. ליהודים אלה הוקצה רובע דרום־מערבית להר הבית, באותו אזור בו שוכן היום הרובע היהודי בעיר העתיקה. רובע זה הוא סמוך לאתר בית המקדש שנבנה על ידי שלמה המלך, ומאוחר יותר נבנה מחדש על ידי המלך הורדוס – טרם הריסתו על ידי הרומאים – ובקצהו הדרומי עמדה כנסייה ביזנטית מפוארת. שבעים המשפחות היהודיות הורשו לבנות מכללה דתית ובית כנסת, וגם להתפלל ליד הכותל המערבי ששרד במתחם בית המקדש של הורדוס. באותו זמן בערך, הישיבה התלמודית של טבריה נעה דרומה לירושלים.
הויתורים של עומר בירושלים הוכיחו ליהודים את אהדתו לצרכיהם. על פי המסורת, ובהשראת יחסו האנושי של הח'ליפה כלפי הלא-מוסלמים, העניקו לו היהודים את הכינוי אל פארוק ('המסוגל להבחין בין אמת לשקר'). הוא אף זכה לתואר 'ידיד ישראלי בבית המדרש ללימודי יהדות ותנ״ך. מקורות יהודיים אחרים נותנים משנה תוקף לתיאור זה. מקורות אלה מציינים, כי כאשר עומר כבש את בבל, הוא הרשה למנהיג הקהילה היהודית שם, בוסתנאי בן חינינאי, להמשיך ולכהן 'כראש הגולה בבבל. לאחר כיבוש פרס, עומר אף העניק לבוסתנאי לאישה את איזדונדאד, בתו של פיזרו השני מלך פרס. למרות שיהודי חיייבר גורשו לתלמא ויריחו בתקופת שלטונו של החיליפה עומר, נאמר שהוא הציל אותם ממחסור על-ידי כך שפיצה אותם עבור מחצית מערך אדמתם.
אולם עומר עשה הבחנה ברורה בין יהודים למוסלמים כפי שעשה זאת מוחמד. אחד האנשים שנכנסו אתו לירושלים בשנת 638, היה יהודי שהתאסלם, כעב אל-אחבר.
לבקשתו של עומר, כעב הצביע על הסלע שם נבנה בית המקדש ע״י שלמה מלך ישראל, למעלה מ-1,500 שנים קודם לכן. כאשר כעב ניסה לשכנע את עומר לבנות את מסגד עומר צפונית לסלע הקדוש, ולא בדיוק במקום שבו עמד בית המקדש, הוא הואשם בנטיות יהודיות. 'אתה רוצה להידמות ליהדות' – אמר אז עומר לכעב – אבל אנחנו המוסלמים מצווים להתפלל רק לכיוון הכעבה, כלומר לכיוון מכה.
הערות המחבר: אליעזר בשן (שטרנברג), Omar ibn al-Khattab,' Encyclopaedia Judaica', כרך 12, טור 1382. פארוק הוא שם ערבי פופולארי, שפירושו חכם.
הוא אף זכה לתואר 'ידיד ישראלי בבית המדרש ללימודי יהדות ותנ״ך מדרש נסתרות דרבי שמעון בר-יוחאי, הוא חזון שנגלה לרבי שמעון בר-יוחאי(שנפטר במחצית המאה השנייה לספירה) כאשר הסתתר במערה בהיותו נרדף על-ידי הרומאים. התגלות זו נחשבת על-ידי אחדים כחזון עתידי בהיסטוריה האסלאמית, למרות שחוקרים רבים מציינים כי היא מקדימה את האסלאם בארבע מאות שנה ואינה יכולה להשתייך לתקופה כה עתיקה. הוא קובע כי 'יקום מלך שיתקן את הפרצות באזור בית המקדש, יילחם באויב וישמיד את צבאותיו', דברים אלה מיוחסים לכליף עומר.
הכליף עומר אבן אל-חיטאב לא היה אותו עומר שניסח את אמנת עומר, שקבעה את מעמד הד'ימי. הדבר התרחש כמעט בוודאות כשמונים שנה לאחר מותו של עומר אבן אל-חיטאב, על-ידי כליף משושלת אחרת, עומר אבן עבדול-עזיז.
הכינוי'אל-אחבר' בא לציין חוקר שאינו מוסלמי.
עומר אבן אל-ח'טאב מת בשנת 644, לאחר עשר שנות כהונתו כח'ליפה, ובטרם התקבלה ההחלטה להקים את כיפת הסלע הנושאת את שמו. לאחר מותו של עומר, כעב נשאר בחצרו של החיליפה השלישי, עות'מאן (644-656). אך הסכסוך שהיה לו עם מוסלמי דתי מלומד אבו דהר, שאף נזף בכעב על עצותיו לחיליפה, תרם לכך שסופרים מוסלמים מוקדמים התייחסו ל-כעב כאב-טיפוס לאופורטוניזם יהודי.
כעב נשאל על-ידי עות'מן האם שליט יכול לקחת כסף מהאוצר כאשר הוא במצוקה, ולהחזירו מאוחר יותר. כאשר כעב ענה כי מותר הדבר, אבו-דהאר נזף בו באומרו: 'אתה בן היהודים רוצה ללמד אותנו ?'
בשנת 670, החיליפה לבית אומיה, מועאוויה אבן אבי סופיאן, הורה על בניית 'כיפת הסלעי המתוכננת של עומר על הר הבית. מועאוויה רצה שהכיפה תהיה גבוהה ומרשימה יותר מכל הכנסיות הנוצריות בעיר. בנייתו של המיבנה המשושה המרשים, ארכה עשרים ואחת שנים.
'כיפת הסלעי – קובת א-סאח'רה, – נקראת לעתים 'מסגד עומר', אך למעשה היא איננה מסגד. זהו מקדש שנבנה על חלקו הקטן והגלוי של סלע, עליו עמד פעם בית המקדש אשר לשלמה. היהודים מאמינים כי על סלע זה הציב אברהם את יצחק, כדי להעלותו לעולה, וגם כי במקום זה חלם יעקב את חלומו על סולם שראשו הגיע השמיימה. מאוחר יותר במסורת המוסלמית, סופר כי מוחמד עלה לשמים מאותו סלע על סוסו, אל-בוראק – ופרסת סוסו המוטבעת על הסלע מוצגת למבקרים עד עצם היום הזה – למרות שאין בקוראן כל איזכור לכך שמוחמד ביקר בירושלים.
החיליפה עבד אל-מלכ, יורשו הרביעי של אבי סופיאן, השלים את הבנייה של כיפת הסלע בשנת 691. הוא מינה משפחות יהודיות לשמירה על הר הבית – בפי המוסלמים אל-חרם א-שריף (המקום הקדוש והנאצל) – והפקיד בידם את התחזוקה ושמירת הטהרה של המקום, כמו גם עשיית כלי זכוכית ומנורות להדלקת האורות. הוא גם קבע כי היהודים העובדים בכיפת הסלע יהיו פטורים מתשלום מס גולגולת, הג'יזיה. כמו עומר לפניו, עבד אל-מלכ עשה ויתורים ליהודים, ואפשר לכמה מהם לתפוס עמדות מפתח תחת שלטונו. יהודי בשם סומייר היה מופקד על הטבעת המטבעות של הח'ליפה בדמשק, ובשנת 698, יהודי אחר היה מינהלן של העיר ביזרתה שבצפון אפריקה.
לאחר שהושלמה הבנייה של כיפת הסלע, עבד אל־מלכ החל בהקמת מסגד אל- אקצא ('הרחוק ביותר') במתחם אל-חרם א-שריף. מסגד זה נבנה על אתר של בית תפילה קטן שנבנה על ידי עומר – שם עמדה קודם לכן כנסייה ביזנטית. הבניה של מסגד אל-אקצא הושלמה בשנת 705, על ידי החיליפה אל-ווליד, בנו ויורשו של עבד אל-מלכ. המסגד נהרס ברעידת אדמה בשנת 746, ונבנה שוב כעבור שמונה שנים על ידי החיליפה העבאסי אל-מנצור.
מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע הם שהעניקו לירושלים את חשיבותה בעיני המוסלמים, למרות שהם המשיכו להתפלל לכיוון מכה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים דרומה. המוסלמים מאמינים כי מוחמד הועבר 'במסעו הלילי' מהמסגד הגדול במכה, אל מסגד אל-אקצה. ככתוב בקוראן: 'ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו.' לעומת זאת, חשיבותה של ירושלים ליהודים נבעה ממיקומם של שני בתי המקדש שלהם שנהרסו, ותפילתם נישאת יום יום לכיוון ירושלים ושרידי בית המקדש. ירושלים, שאינה מוזכרת כלל בקוראן, מוזכרת 654 פעמים בתנ״ך.
מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הענקת חסות או רדיפה ?
עמוד 46
"צו את אהרן ואת בניו לאמר-הרב משה אסולין שמיר.
"זאת תורת העולה"
"זאת תורת גאולתנו – העולה והמעולה – מכל הגאולות",
בעז"ה – בניסן הקרוב – מתוך ניסים ונפלאות.
כדברי רבנו-אור-החיים-הק'.
האות המפרידה בין גולה ל-גאולה, היא א = אלופו של עולם.
עלינו להאמין בבורא עולם, שרק הוא יכול לגאול אותנו,
גם המלחמה הנוראה – "שמחת תורה תשפ"ד – בה אנחנו שרויים,
כשם שגאל את אבותינו ממצרים.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
/סוד הגלות והגאולה,
בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.
"צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה,
היא העולה על מוקדה על המזבח
כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו, ב)
רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר:
הפס' הנ"ל רומז לתהליך גאולתנו:
"ובדרך רמז תרמוז הפרשה על גלות אחרון שאנו בו,
לנחמנו מעיצבון נפשנו… ועכשיו בא ה' להוציאנו מהגלות
אל מקום טהור היא ארץ ישראל… מקומו של הקב"ה… להטיב אותנו"
א. "זאת תורת העולה".
גאולתנו – המעולה מכל הגאולות.
פרשת 'ויקרא' אותה קראנו בשבת שעברה, עסקה באדם המקריב קרבן – "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א, ב). פרשת 'צו' לעומת זאת, עוסקת בתפקידם של הכהנים בבית המקדש – "צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה… וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן… וזאת תורת האשם… וזאת תורת זבח השלמים" (ויקרא ו, א-יא). בהמשך, משה רבנו מקדש את אהרן ואת בניו בשמן המשחה לעיני העם בפתח אהל מועד.
רש"י מדגיש שהוא עשה זאת 'לעיני העם', שלא יחשדו בו שהוא עשה זאת לכבוד אהרן הכהן אחיו, אלא לפי ציווי הקב"ה. הוא גם מקדש את המשכן וכליו בשבעת ימי המילואים.
הכהנים מסמלים שני רעיונות מרכזיים:
א. להנחות את המקריב, על תהליך התשובה אותו הוא אמור לעבור, כדי שהקרבן יכפר עליו, וכן הקרבת הקרבן.
ב. הפצת תורה בעמ"י, בבחינת "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת 'תורת העולה': "ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו. כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה למי דומה. למצרים ת', לבבל ע', לשניהם יחד ת"ע {470 שנים}. והן היום אלף ותרע"ב {1672}. מה אייחל עוד. ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות…".
רבנו אומר שגלות מצרים ובבל, נמשכו בסך הכל 470 שנים בלבד, לעומת "אלף ותרע"ב שנים" = 1672 שנים מאז חורבן המקדש בשנת 70 למניינם. כלומר, מדובר על שנת 1742 למניינם, שנה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה, לקראת עלייתו לא"י.
רבנו אומר שהכהנים מסמלים את חכמי ישראל לדורותיהם בבחינת הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ו). תפקידם היה ללמד את בני ישראל תורה, ולהנחות אותם להתחזק באמונה, שהגאולה אכן בוא תבוא, ושהיא תהיה המעולה שבגאולות, וכדברי קדשו:
"זאת תורת העולה – זאת, למעט כל העולות והעליות שאין כמוה עולה". כלומר, הגאולה האחרונה היא המעולה מכל הגאולות, ותביא לעליה גדולה של עם ישראל אותו מכנה התורה בשם "עולה", ולכן השתמש הכתוב במילה "זאת", כדי לייחד את הגאולה האחרונה מבחינה אמונית רוחנית, בבחינת הכתוב בישעיה אודות עידן המשיח שיבוא במהרה בימינו: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט).
רבנו הרמב"ם אומר על תקופת המשיח: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר "וישב מצרף ומטהר כסף, וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף, והיו ליהוה מגישי מנחה בצדקה" (מלאכי ג, ג). ובני לוי מטהר תחילה, ואומר זה מיוחס כהן, וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל. הרי הוא אומר "ויאמר התרשתא להם, אשר לא יאכלו מקודש הקדשים, עד עמוד כהן לאורים ולתומים" (עזרא ב, סג). הנה למדת שברוח הקודש מתייחסין המוחזקין, ומודיעין המיוחס. ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני, וזה משבט פלוני. אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות, זה ממזר וזה עבד – שהדין הוא שמשפחה שנטמעה, נטמעה.
לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח – לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.
ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצוין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: "כי מלאה הארץ, דעה את יהוה כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא, ט). (משנה תורה ספר שופטים. הלכות מלכים ומלחמות פרק יב).
ב. "זאת תורת העולה – היא העולה…"
התורה היא המעולה שבכל העליות.
שורש העלייה המופלגת הרמוזה בביטוי "זאת תורת העולה", מקורו בזכות מעמד הר סיני: "מי זאת – עולה מן המדבר" (שיר השירים ג, ו) זאת = כנסת ישראל שזכתה להתעלות מלשון עולה, ע"י קבלת התורה במדבר.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את השורש "עלה", בהקשר לעליה רוחנית כמוזכר אצל משה רבנו: "ומשה עלה אל האלהים" – זכאה חולקיה {של משה רבנו} כדברי הזהר הק' (יתרו דף ע"ט ע"ב), שלא כשאר העליות לעושר ומלוכה… שהן זמניות, התורה היא נצחית, והיא העולה האמתית, ולכן הפס' חוזר על הביטוי "זאת תורת העולה – היא העולה".
ג. "על מוקדה על המזבח".
זירוז הגאולה, בזכות לימוד התורה וייסורי הגלות.
"מוקדה" – רומז לתורה שנמשלה לאש, ונמצאת על המזבח:
"הלא כה דברי כאש – נאום יהוה (ירמיה כג, כט).
"על המזבח" – המכפר לעם ישראל על ידי קרבנות ציבור, או בהקריבם קורבנות יחיד,
רומז לייסורים הבאים על אנשים שחוטאים, במידה ולא יחזרו בתשובה.
ד. "כל הלילה עד הבקר,
ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא, ו, ב).
תהליך "בוקר הגאולה", החל משנת הת"ק {1740}.
הביטויים הנ"ל "הלילה" ו"הבוקר" בפסוק, רומזים לגלות והגאולה. הלילה רומז לגלות, ואילו הגאולה נמשלה לבוקר. ייסורי הגלות רומזים לגלות כדברי הנביא: "משא דומה אלי קורא משעיר {= גלות אדום}, שומר מה מלילה, שומר מה מליל. אמר שומר אתא בוקר וגם לילה – אם תבעיון בעיו, שובו אתיו" (ישעיה כא, יא-יב).
רבנו-אור-החיים-הק' הולך בעקבות רש"י ומדרשים, שהפס' הנ"ל רומז לגלות אדום. עם ישראל מבקש מהנביא שישאל את הקב"ה הנקרא בפס' "שומר", כמה זמן נשאר לנו לסבול בגלות הנקראת "לילה". הקב"ה עונה: "אתא בוקר וגם לילה" – כלומר ייסורי הגלות מוגבלים ללילה, ואילו הגאולה תבוא בבוקר של יום, ככתוב: "כל הלילה – עד הבוקר".
המדרש (ב"ר יט. ח) אומר שיומו של הקב"ה הוא 1000 שנה: "אלף שנה בעיניך, כיום אתמול".
רבנו-אור-החיים-הק' מחלק את היממה של הקב"ה לשתי משמרות, הכוללות לילה ויום:
500 שנה הראשונות, הן בבחינת לילה, ו-500 השניות הן בבחינת יום. לפי זה, זמן הגאולה היה אמור להיות בסוף האלף הרביעי דהיינו משנת 4500 שנה לבריאת העולם, במידה והיינו זכאים. לצערנו, לא זכינו. לכן, הגאולה תתחיל לקרום עור וגידים רק משנת 5500 שנה לבריאת העולם, כלומר, משנת 1740 למניינם – תקופה בה שהה רבנו-אוה"ח-הק' בליוורנו שבאיטליה בדרכו לא"י, כדי לזרז את הגאולה.
לפי המשך הפס' הנ"ל "אם תבעיון בעיו – שובו אתיו". פירוש, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם – "שובו אתיו = בואו בתשובה, כדברי רבי יהודה: "אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר "היום, אם בקולו תשמעו", כדברי רבי יהושע בן לוי שפגש את אליהו הנביא ושאל אותו: מתי יבוא המשיח? אליהו הנביא ענה לו: המשיח יושב עם עניים בשער רומי, ויוכל לשאול אותו. אכן, רבי יהושע בן לוי שאל אותו: מתי אתי מר? ענה לו: "היום". לאחר שלא בא, שוב פנה לאליהו הנביא שענה לו: בתשובתו, הוא התכוון לכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו" (תהלים צה, ז).
ה. "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה" (ויקרא ו, ו).
נס וטבע – משולבים בתהליך הגאולה.
"אש תמיד – אף בשבת.
תמיד – אף בטומאה.
תמיד – אף במסעות" (תורת כהנים, צו).
אש התמיד ליוותה את עם ישראל בכל עת ובכל מצב, בשבתות ובימות החול, בחניות ובמסעות במדבר.
חכמי המוסר ממשילים את עבודת ה' לאש. לומדים מכך שאש עבודת ה', תוקד בליבו של כל אחד מאתנו – תמיד.
הן בשבת כאשר אנו פנויים ממלאכה, ועלולים לנצל את הזמן לבטלה במקום ללימוד תורה.
הן בטומאה כאשר אנחנו לא במיטבנו בעבודת ה', ועלולים להתייאש.
הן במסעות כאשר אנחנו מחוץ לבית, ועלולים לא לשמור על קלה כחמורה.
בכל מצב נדע, ששערי תשובה פתוחים לפנינו.
האש היוקדת על המזבח, היא אש משולבת מאש שירדה על המזבח ביום חנוכת המשכן ככתוב בפרשה הבאה פרשת שמיני, ונשארה לתמיד, לבין "גזירי עצים" אותם מוסיפים הכהנים מידי יום.
השאלה הנשאלת היא: מדוע הכהנים מוסיפים אש, ולא מסתפקים באש מן השמים, וכך הנס היה יותר גלוי?
התשובה לכך היא: הקב"ה ברא את עולמו ע"פ הטבע. לדוגמא, השמש זורחת ושוקעת מידי יום ביומו, בבחינת "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת" (תהלים יט, ג).
מצד שני, אם נגרד קצת מתחת לעולם הטבע, נגלה שהכל נסים ונפלאות. הדבר בא לידי ביטוי בחיי היום יום אצל כל אחד מאתנו, וגם בחיי קיומו של עמ"י לאורך ההיסטוריה. למרות הרדיפות, עמ"י ממשיך לשגשג, ותורתו שניתנה לנו לפני 3330 שנים {תשע"ח} – ממשיכה לשמש עבורנו כ"עמוד אש לפני המחנה", ואור לגויים.
המסר האמוני בנושא הגאולה: גם הגאולה שלנו. יש בה שילוב של נס וטבע, כמו שהיה בתקופת המכבים בחנוכה, בימי מרדכי ואסתר בפורים, וכן בימינו כאשר בתקופה קצרה של 70 שנה, עמ"י קם לתחיה רבתי.
כאז כן עתה. תהליך הגאולה דומה ל"ענני שמיא" כדברי דניאל (ז, יג) שראה בחזיונו: "חזית הוית בחזוי ליליא, וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא". תרגום: והנה עם ענני שמיא – כבן אדם מגיע.
הפרשנים רש"י, מצודת דוד ורס"ג מסבירים שהכוונה בביטוי "כבר אנש" היא, למלך המשיח. כלומר, הגאולה ושיבת עם ישראל לארץ ישראל, תהיה ע"פ נס – "ענני שמיא" = מטוסים וכו' כמו בימינו, בה א"י הופכת למרכז היהודי הגדול והמשפיע בעולם.
ע"פ מאמר הגאולה לרב סעדיה גאון, העננים יתפרסו על כל מקום בו גרים יהודים בחו"ל, ויאספו אותם לא"י.
עליית רבנו-אור-החיים-הק' לירושלים,
כדי לזרז ולקרב את הגאולה {"בקציר האומר"}.
רבנו-אור-החיים-הק' ותלמידיו, יצאו את ליוורנו שבאיטליה לכיוון ארץ ישראל, בר"ח מנחם אב תק"א {1741}.
תחנתם הראשונה הייתה בעיר מסינה שבסיציליה.
אור לכ"ב מנחם אב תק"א {1741}, הפליגו בספינה ממסינה לכיוון אלכסנדריה שבמצרים, אליה הגיעו אחרי עשרה ימים של הפלגה. יהודי המקום קיבלו אותם בסבר פנים יפות. אחרי שבועיים באלכסנדריה, הם הפליגו לכיוון יפו, כדי לעלות משם לירושלים.
רב החובל לקח אותם שלא לפי התכנית לנמל עכו, ולא עזרו כל בקשותיהם שיקח אותם ליפו, כדי לעלות משם לירושלים.
לעכו, הם הגיעו ימים ספורים לפני ראש השנה תק"א. בעכו התברר להם ע"י תושבי המקום, שמגפת דבר פקדה את ירושלים. הם הודו לה' בשירה ובשמחה על שהציל אותם, מלהגיע לירושלים עד יעבור זעם.
הם קבעו את בית מדרשם במקום, וביקרו בקברי צדיקים בצפת, במערת אליהו הנביא, ובטבריה שם פגש את הרה"ג רבי חיים אבולעפיה ע"ה – הרב הראשי של טבריה ומחדש היישוב. הרב אבולעפיה שהיה זקן מופלג בן 93, התפעל מאוד מגדולתו וקדושתו של רבנו-אוה"ח-הק', ואף הציע לו את תפקיד ראשות הישיבה, והנהגת העיר טבריה, אבל רבנו סירב.
הראב"ד של טבריה המקובל הרה"ג רבי יעקב חי זריהן ע"ה, כתב בהרחבה על המפגש בין שני המשיחים – רבי חיים אבולעפיה ורבנו-אוה"ח-הק'. על הזיארה שלהם בציון רבי עקיבא בטבריה, מביא הרב זריהן את דברי רבנו-אוה"ח הק': "אוי לנו כי שנטרפה השעה ואיחרנו עת רצון בה קיוויתי שיתוועדו יחדיו שני המשיחים במקום המסוגל" (קוטרס 'ילקוט יוסף' תרצ"ד ירושלים, מאת הרה"ג רבי יוסף חיים ילוז ע"ה, בן ראב"ד טבריה הרה"ג רבי אליהו ילוז ע"ה).
רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, הגיעו לירושלים ביום טו' באלול תק"ב {1742}.
עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו לא"י, עשתה רושם עז על חכמי א"י וחכמי הגולה,
ולמעשה, היא פתחה את שערי העליה החדשה, כשלב בתהליך הגאולה.
בעקבותיו, היו עליות נוספות אחרות של תלמידי הגר"א, ובראשם רבי הלל משקלוב שחיבר את הספר "קול התור", וכן תלמידי הבעש"ט. הגר"א והבעש"ט ניסו להגיע לא"י, אבל לא הסתייע בידם.
הבעש"ט תכנן לעלות לא"י, כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק'. ברוב קדושתו הוא השיג, שאם יזכה להיוועד עם רבנו-אוה"ח-הק' פנים אל פנים – הם יוכלו יחדיו להביא את המשיח. הבעש"ט ראה את עצמו כ"נפש דוד", ואת רבנו-אוה"ח-הק' כ"רוח דוד" (בית אברהם לחג השבועות, מאת הרה"ק רבי אברהם מסלונים, בשם זקנו בעל ה"יסוד העבודה").
כאשר הגיע הבעש"ט עם משמשו וביתו אדל לאיסטנבול שבטורקיה, הספינה שלהם התפרקה, ובנס הם ניצלו. הרב נאלץ לשוב למזיבוז, היות והבין שמן השמים מעכבים בעדו.
הבעש"ט אף שלח קודם לכן את גיסו הרה"צ רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה, כדי לפגוש את רבנו-אור-החיים-הק', אותו היה רואה "במראה" כאשר עשה עליית נשמה. הוא היה מצליח לראות רק את עקבו מרוב קדושתו.
באיגרת ששלח רבי גרשון לגיסו הבעש"ט הוא כתב בין היתר על רבנו-אוה"ח-הק': "אהובי גיסי, אדכרנא מילתא כד הוינא במדורך קודש, אמרת לי פעם אחת, שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח. האיש פלאי פלאות, חסיד גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו, כקוף בפני אדם".
הפירוש "אור החיים" לתורה של רבנו חיים בן עטר ע"ה, מהווה ספר יסוד בתורת החסידות.
החיד"א תלמיד רבנו-אוה"ח-הק' מעיד בספרו 'שם הגדולים': "ושמענו כי עתה בפולניה הם מחשיבים אותו {רבנו-אוה"ח-הק'} הרבה…. ומעורר זה על יד שכתב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר".
רבים מגדולי האדמורי"ם כתבו שהפירוש "אור החיים" של רבנו-אוה"ח-הק' – נכתב ברוח הקודש (דברי חיים, ערבי נחל וכו'). בספר "נתיב מצוותיך" (שביל האמונה נתיב ט) נכתב: "רבנו-אוה"ח-הק' שמע בכל לילה תורה מפי הקב"ה, והיה מיורדי המרכבה, וזכה לגלוי נשמות ולמדרגות רוח הקודש האמתית".
עליית רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידי הגר"א והבעש"ט, דומה ליונים השבות לקניהן, בבחינת: "מי אלה כעב תעופינה – וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). גם הם שבים לארץ מכורתם, כדי לקיים את מצות ישוב א"י, ולזרז את הגאולה.
העולים בגלל רדיפות הגויים, הם בבחינת – "מי אלה כעף תעופנה", הדומים לעננים המועפים בגלל רוחות סוערות (הרב קוק).
על עליית רבנו-אוה"ח-הק' לארץ והקשר שלו לבעש"ט, לרבי חיים אבולעפיה ורבנים אחרים נכתב רבות, והדברים הובאו כאן, ב"קציר האומר" בלבד, כדי לפתוח צהר קטן לדמותו המלאכית של רבנו.
הקשר בין אדם הראשון, דוד המלך,
והגאולה שלנו.
בשם תלמידי הגאון מווילנא נאמר, שימות חיי האנושות מתחלקים לשניים:
החלק הראשון: מאז אדם הראשון ועד דוד המלך, הכולל את הצדיקים הבולטים הבאים: אדם הראשון, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, יהושע, שמואל ודוד.
החלק השני, מתחיל מדוד המלך ועד ימינו. כידוע, אדם הראשון "נידב" את שבעים שנות חיי דוד המלך כדברי המדרש, כך שיש קשר מהותי רוחני בין אדם הראשון, לממשיכו דוד המלך.
דוד המלך מסמל את תיקון העולם, בדמותו של מלך המשיח, שיבוא מזרעו, ועליו נאמר: "ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משורשיו יפרה. ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יהוה… ושפט בצדק דלים… וגר זאב עם כבש.. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי – כי מלאה הארץ דעה את יהוה, כמים לים מכסים" (ישעיה יא, א – י)
המשיח בא יבוא. זה תלוי בנו כדברי המשיח לרבי יהושע בן לוי: "מתי אתי מר? היום",
בבחינת הכתוב: "היום – אם בקולו תשמעו".
אחד הרמזים לתחילת עידן ימות המשיח,
נאמר בשם תלמידי הגאון מווילנא:
הזמן שעבר מבריאת אדם הראשון ועד לידת דוד המלך,
יהיה גם הזמן בו יתחיל תהליך הגאולה.
מאדם הראשון ועד דוד המלך, חלפו 2854 שנים.
כאשר נוסיף 2854 שנים לאותן 2854 הקודמות, נ
נגיע לשנת 5708, שהיא שנת התש"ח – שנת הקמת מדינת ישראל. בה זכה עם ישראל למדינה עצמאית המוכרת ע"י העמים, כפי שכורש המלך הפרסי הכריז על הקמת המקדש בבית השני:
"ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר יהוה מפי ירמיה, העיר יהוה את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו, וגם במכתב לאמור: כה אמר כורש מלך פרס…
והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים, אשר ביהודה" (עזרא א, א).
השבח לבורא עולם, על ההתפתחות התורנית, האמונית, הכלכלית והביטחונית בארץ ישראל, לה זוכה העם היהודי, לאחר אלפיים שנות גלות שהיו מלוות ברדיפות והשפלות, כאילו היינו עדר צאן.
הפעילות התורנית הרחבה בארץ ישראל, כוללת רבבות של תלמידים היושבים באוהלה של תורת אלוקים חיים.
האפשרות לחיות חיים יהודיים בריש גלי ע"פ אדני התורה, זה לא דבר של מה בכך. בגולת ימינו, יהודים נאלצים להסתיר את זהותם היהודית, וחברות הבטחה מקיפות את המוסדות היהודיים.
ימי השבתות והמועדים, מושבתים ממלאכה ע"פ חוקי המדינה, ורבים רבים מעמ"י שובתים ממלאכה, ומציפים את בתי הכנסת ובתי מדרש לתפילות ושיעורי תורה.
קידושין וגירושין, נערכים בבתי דין רבניים המוכרים ע"י המדינה. גופי כשרות רבים, מאפשרים לאכול כשר לפי כל ההידורים. לכל עיר וישוב, יש רב הממומן ע"י המדינה. לכל גוף ממשלתי כמו הצבא, המשטרה, בתי הסוהר, בתי חולים, יש רב ממונה, והרשימה ארוכה. לעיתים מתעוררות בעיות, אבל המצב טוב לאין שיעור מאשר בגולה.
כמו כן, השפע הכלכלי והפריחה הביטחונית, כאשר מסביבנו – נלחמים איש ברעהו, ומדינה ברעותה.
האפשרות של מדינת ישראל לדאוג ליהודי העולם, בהשוואה לדורות הקודמים בהם הגויים, עשו כרצונם ביהודים. די להזכיר את השואה והפרעות ביהודים לאורך ההיסטוריה הקרובה והרחוקה.
יש מה לתקן ואפילו הרבה, אבל עמ"י ממשיך לעלות במעלה הר הגאולה עם כל הקשיים, כאשר ברקע, ניצני הגאולה – מציצים מכל פינה ובתוך מנהרת הזמן – רואים הבזקי אור בבחינת:
"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יהוה עָלַיִךְ זָרָח.
כי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים,
ועָלַיִךְ יִזְרַח יהוה – וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאה" (ישעיה ס, א-ב).
"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי יהוה" (תהלים קז, מג).
הפס' החותם את המזמור לחג הפסח ויום העצמאות.
"החפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט,
בבחינת 'ויתבוננו חסדי ה',
ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו"
(הראש"ל הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א).
"עין טובה" – על חסדי ה' המקיפים אותנו.
"הודו ליהוה כי טוב, כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי יהוה אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם, ממזרח וממערב, מצפון ומים…" (תהלים קז). זהו מזמור הגאולה, אותו נשיר בחג הגאולה – חג הפסח.
רבנו אברהם אבן עזרא אומר על הפס' האחרון החותם את המזמור הנ"ל: "מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו חסדי ה'" (תהלים קז, מג): "מי חכם – וישמור אלה. שישים בליבו אלה הדברים, כדרך 'שמור תם וראה ישר, כי אחרית לאיש שלום' (תהלים לז, לז). 'ויתבוננו' הנבונים חסדי ה', כמו 'והתבונן נפלאות אל'… (איוב לז, יד).
ה"מצודת דוד" מפרש את הפס' כך: "מי אשר נשאו לבו בחכמה וישמור בליבו אלה הדברים – יהיו מתבוננים אליו חסדי ה'. רוצה לומר, בשום אלה הדברים על הלב – יהיו נגאלים אליו חסדי ה', ויבין אותם".
הרשל"צ הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א, כתב על הפס' הנ"ל בפרשת בשלח בנושא קריעת ים סוף:
"ויש לשים לב על ההנהגה המיוחדת, בה נוהג הקב"ה כשעושה נס ופלא, שאין ה' יתברך חפץ לשנות ממנהג העולם שהוא ברא, יצר ועשה בחכמתו ישתבח שמו, אשר בצורה שבה הטביע את העולם, מושרש בו יסוד הבחירה, שהיא שורש ועיקר למה שקבעה חכמתו להאציל חכמה ובינה ודעת לאדם שנברא בצלם אלוקים, ובכוחו להכריע לטוב ולרע, והטוב והרע ניתנו בידו במידה ומשקל שווים, ודעת הטביע בו שיוכל לשקול ולהכריע עצמו לחסד או ח"ו לענין אחר.
וכשיש צורך לעשות נס בשביל ריווח והצלה לעמו, הרי יש בזה שבירת כוחות הטבע וגילוי אפסיותם, ונודע ה' בנס ההוא כי הוא המוליך והמביא בהשגחתו הפרטית את הכל, עד אפסי ארץ. ופועל היוצא מזה הוא מחד חיזוק באמונה ועבודת ה', אבל יש בזה גם בחינה של גילוי שכינה גדול, שיכול להביא לידי שלילת הבחירה, ובזה אין לה' חפץ.
ועל כן בכל נס ונס, הוא מניח מקום מיוחד לטעות בו, לכל הרוצה לטעות. אך הרוצה באמת, וחפץ בקרבת אלוקים, ימצא האמת בכל הדרה ע"י התבוננות מעט, בבחינת ויתבוננו חסדי ה' (תהלים קז, מג), ואז הוא נעשה חכם שיודע לשמור מה שנתנו לו…".
"אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן" (ויקרא ז יב). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז).
המדרש לומד זאת מהמילה "יקריבנו" בזמן עתיד – לעתיד לבוא. זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות ליהוה, ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות" (תהלים צ"ב ב- ה).
לסיכום: עלינו להתבונן בחסדי האל הרבים המקיפים אותנו, ולהודות ולהלל על כך לקב"ה.
זהו חסד מהבורא – לזכות להתבונן בחסדי ה' המקיפים אותנו,
ובכך נבין "שאין העולם הפקר, רק הכל בחסדי ה' ובהשגחתו" כדברי המלבי"ם.
"ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד".
הקב"ה ינקום באויבי ישראל בגאולה הקרובה.
עתיד הקב"ה לנקום באויבי ישראל החל מאור הבוקר של האלף השישי (1740 ואילך).
כלומר, "אש המזבח תוקד בו" – האש תוקד ותשרוף את אויבי ישראל. הקב"ה המכונה בפסוק "כהן", ילבש "מדו בד" – לבוש העשוי מדם עבדיו השפוך. אכן, לאור האסונות הפוקדים כיום את ארצות ערב החל מעירק דרך אפגניסטן, טוניסיה אלג'יריה, מצרים, לוב סוריה.
ניתן לומר שרבנו ניבא את התהליכים הנ"ל, כאשר השיא יהיה – בפרס, ובשאר המדינות שהצרו לעמנו.
ביטויי גלות וגאולה מתוך הפרשה,
בפרשנות רבנו-אור-החיים-הק'.
א. "אנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, ואנו מיוסרים בגלות, ויסורין ודלות" (ויקרא ו, ב).
ב. "באור בוקר, תעשן אף ה', ואש מפיו תאכל – על אשר עינונו בני עוולה, ויסרונו בייסורי נקמה,
ובפרט בני המערב הפנימי {מרוקו}. אין לך כוס שלא הטעימו תמיד" (ויקרא ו, ב).
ג. "הגם שעדיין לא שלמו ימי הגלות, יביא ה' למניין הנותר מהצער הקצוב אשר הוסיפו בני עוולה לענות, ושמו אצל המזבח להשלים בו כפרה הצריכה, אשר קצב ה' בגזירת הגלות" (ויקרא ו, ב).
"זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב ליהוה" (ויקרא ז, יא).
קרבן שלמים חביב מכל הקרבנות – בגלל שאוכלים אותו לשם שמים (מ. רבה)
"זה השלחן – אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב)
קידוש עולם החומר.
פרשת "צו" חוזרת על דיני הקרבנות שנאמרו בפרשת "ויקרא": קרבנות נדבה הכוללים עולה, מנחה ושלמים, וקרבנות חובה הכוללים חטאת, אשם וכו'.
הרמב"ן אומר שבפרשת ויקרא הדינים מופנים לישראל ככתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", (ויקרא א, ב), ואילו בפרשת צו, הפניה היא לכהנים: "צו את אהרן ואת בניו" (ויקרא ו, ב).
הרשב"ם אומר: בפרשתנו, "חוזר וגומר כאן כל דיניהם".
בקרבן עולה נאמר: "זאת תורת העולה", ואילו בקרבן שלמים נאמר: "זאת תורת זבח שלמים – אשר יקריב לה'". גם בהמשך נאמר: "המקריב את זבח שלמיו לה'". נשאלת השאלה מדוע את קרבן תודה לא מייחסים לה', ואילו את השלמים כן מייחסים לה'? קרבן עולה כל כולו לה', לכן לא צריך לציין שזה לה', לא כן קרבן שלמים בו מתחלקים הקב"ה, הכהנים והבעלים. ועל כך נאמר במדרש רבה: "קרבנות שלמים עושים שלום בין ה', הכוהנים והבעלים – והוא החביב מכל הקרבנות". החביבות נובעת מכך שכאשר אוכלים מן הקרבן לשם שמים, זה סימן שבכל עיסוקינו החומריים, כאשר מכוונים לשם שמים – הדבר חביב בפני הקב"ה.
הנביא יחזקאל לימד אותנו שהשולחן דומה למזבח, בבחינת הכתוב: "זה השולחן אשר לפני יהוה" (יחזקאל מא, כב). לכן נאמר: "שלושה שאכלו משולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו שאכלו משולחנו של מקום ברוך הוא" (אבות ג, ג). לאור זאת, ניתן להבין את דברי רבי ברכיה שאמר בגמרא (יומא עא, ע"א): "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא" (משלי ח, ד). רש"י מסביר שהביטוי "אישים" במובן אש, "אשה {קורבן} לה'". וכן נאמר: "כל המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב ביכורים" (כתובות קה, ע"ב).
יוצא מפה שתלמידי חכמים בזכות תורתם וקדושתם כי רבה, הם מהווים כמזבח היודעים לקדש את החומר,
כמו הקרבת שלמים בבית המקדש, אותם גם הבעלים יכולים לאכול לשם שמים.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לרה"ג חכם יהודה צדקה – ראש ישיבת "פורת יוסף",
והגה"צ חכם ששון מזרחי ע"ה – החברותא של הרב צדקה ע"ה.
יסורי הגלות – והציפייה לגאולה.
הציפיה לגאולה – והציפיה לאוטובוס.
הראשל"צ הרה"ג חכם מרדכי אליהו זצ"ל, ציטט את דודו ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד}
הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל מחבר הספר "קול יהודה",
שדימה את ייסורי הגלות לנסיעה באוטובוס צפוף ולא נעים.
הנוסע יודע שלאחר מספר תחנות הוא ירד, לכן הוא לא כל כך מודאג.
כך גאולתנו – לא נעים, אבל בא תבוא.
הרב גם דימה את הגאולה לאדם היושב ומצפה בתחנה לאוטובוס.
כל אוטובוס שנראה מרחוק, מקפיץ את המצפה החושב שזהו האוטובוס שייקח אותו למחוז חפצו.
כך אצל עם ישראל: לאורך ההיסטוריה, מצפים אנו לבואו של המשיח, וכל אירוע חריג, מתורגם ע"י מחשבי הקיצין כסימן לביאת המשיח, כמו גזירות ת"ח ות"ט בהן נעשו פוגרומים ביהודי אוקראינה שהובילו לתנועה המשיחית של שבתאי צבי, השואה והקמת המדינה, מלחמת ששת הימים בה שוחררה ירושלים שחוברה לה יחדיו, כאשר הר הבית בכתרה. כמו כן, גאולת ערי אלוקינו ביהודה ושומרון מידי זרים, וכו'.
בספר "הארי במסתרים" על המקובל האלוקי חכם ששון מזרחי ע"ה מסופר, שרה"י הרב יהודה צדקה נתקף באחד הלילות במחלה קשה שהרעילה את דמו, וגרמה לכאבים עזים. הרב אושפז בבית חולים, אולם לרופאים לא היה מרפא. בלילה הראשון בו פרצה מחלת הרב, נגלה ה"בן איש חי" לתלמידו החכם המקובל הרב יהושע שראבני זצ"ל ואמר לו: "קום וחוש מהר אל בית האלוקים, פתח את ההיכל ושא תפילה ותחינה בעד הצורב יהודה צדקה שירפאהו הקב"ה, כי חולה הוא". הרב התעורר מיד, ועשה את דרכו בחשכת הליל לעבר ביכנ"ס "שושנים לדוד". הוא פתח את ההיכל ונשא תחינה ותפילה לרפואתו של הרב צדקה.
בבוקר, לאחר התפילה, חכם יהושע סר לעבר ביתה של אמו של הרב צדקה הרבנית שמחה, שהייתה בת אחותו של ה"בן איש חי". הרב שאל אותה לשלום בנה הרב יהודה, והיא סיפרה שאכן לפנות בוקר חלה הטבה משמעותית במצבו {בזמן שהרב שראבני התפלל עליו}.
הרבנית שמחה שאלה את הרב יהושע, איך הוא ידע על מחלת בנה, הלא רק באמצע הלילה הרב נתקף בכאבים. חכם שראבני, בענוותנותו כי רבה, לא רצה לספר לה אודות ההתגלות של ה"בן איש חי".
חכם ששון מזרחי זצ"ל שהיה בקי בנגלה ובנסתר וחיבר את הספר "באתי לגני" חמישה חלקים בקבלה, שימש במשך שנים רבות כחברותא של הרב צדקה, ויחדיו אף זכו לסיים את הש"ס. הם גם למדו קבלה בערבים לאחר שתלמידי הישיבה הלכו לביתם. לפניהם תמיד היו מונחות גמרות, כך שכאשר הגיע מאן דהו לשאול בלימוד, היו מכסים את ספר הקבלה עם הגמרא, וכל זאת מתוך "כבוד ה' – הסתר דבר".
הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל כתב עליו: "הרה"ג המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא זצוק"ל, היה מעיין ומדקדק בלימוד הפשט, ולא לחינם היה מו"ר ועט"ר הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לומד אתו "חברותא" כל ערב.
ראינו איך חכמי ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, עמלו בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר מתוך יגיעה,
ועוד יותר מתוך ענווה, דבר שזיכה אותם להיות בקדמת במת גדולי תורת אלוקים חיים.
שבת שלום ומבורך – משה שמיר
וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".
שחרור השבויים בשלום, והשמדת העמלקים האיסלמיסטים החמסניקים והחיזבלניקים
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. אוריה בת קרן וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. מרדכי מוטי הכהן בן אסתר
לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ומתהווה "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור הגאולה" שזכה להצלחה רבה, ורבים וטובים הוגים בו, ומתחברים דרכו לתורת רבנו אור החיים הקדוש.
פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני-עורכים משה אורפלי ואפרים חזן
תקופתו ומקום פועלו
ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר
- 3. חשד לניאוף
התרת ולד של אשה שבעלה נעדר י״ב חדש מחשש לממזרות. הפסק ניתן בשנת תקנ״ג(1793) במושב בית דינו של הרב אלמאליח ברבאט, ולחתימתו נוספה חתימת הר״מ אלקבי.
שולטאנא בת מסעוד אביחצירא ילדה את יאמנא לאחר שבעלה נעדר מן הקהילה יותר משנה. בעניין זה הביא ר״י קארו שתי דעות: ״האשה, שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי״ב חדש וילדה אחר י״ב חדש, הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי״ב חדש, ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר. וכיון דפלוגתא הוא הוי ספק ממזר.״ המחלוקת בעניין נובעת מן החשש שמא בא הבעל בצנעה בתוך י״ב חודש. הדעה הרואה בוולד ממזר מבוססת על פסק של ר״י קארו שניתן על־פי פסק הרמב״ם: אין תולים בדבר שאיננו מצוי, לא ייתכן שהוולד ישהה במעי אמו י״ב חודש. הדעה האחרת מתבססת על פוסקים המניחים את האפשרות שהבעל בא בצנעה. הפוסקים השוקלים את הדעה האחרת מצדדים בה בתנאי שהאשה העידה על בעלה שבא בצנעה.
בחקירת מקרה שולטאנא התברר שבני הזוג נפגשו בקהילה סמוכה בגלל חששו של הבעל מנושים וחששה שלה מצרתה. לפגישתם היו עדים, ולכן כתב הרב יוסף אלמאליח בעניין זה כך:
ואחר שחקרנו ודרשנו בענין הטיב [צ״ל היטב] והוגד מפי מגידי אמת שהם דברים אפשריים להיות כן שיבוא בצינעא לזאוייא הסמוכה ותלך לו אשתו גם היא בצנעא, ולא יבינו אנשי המדינה וכדבר המצוי והנהוג הוי. ומה גם שנתנו טעם ואמתלא לדבר שעשו כן מפני פחד הנושים ולשלא תבין צרתה היושבת בצדה, ולא עוד אלא ששלחנו לאזמור ששם היה המעשה, והודיעו לנו אמיתות הדברים, והוסיפו לבאר בכתב שגם הם שמעו מפי הנשים שכן היו הדברים שהבעל בא לזאוייא בצינעא ושהאשה הלכה לשם אחר הטבילה מפני פחד הנושים וצרתה היושבת בצדה ולכן הדבר פשוט שאין בבת זו שום חשש ממזרות כלל ומותרת לבא בקהל לכ״ע.
בסיכומו קבע הרב שבזכות העדים לעניין זה, אין שום חשש בהכשר הבת שנולדה, ומציין שגם חכמי ישראל יסכימו למה שפסק.
אשה הותרה לבעלה לאחר שנחשדה בניאוף ונאסרה על־־ידי חזני העיר. בחודש טבת תקנ״ה (1794/5) קבעו חזני העיר תאפילאלת במקרה של אשה שנחשדה בניאוף כי היא אסורה לבעלה. הרב יוסף אלמאליח התנגד לפסיקתם מפני שגבו את העדויות שלא על־פי ההלכה והתיר את האשה לבעלה. וכך כתב הרב:
ומעתה האיסור שיצא מיד חזני תאפילאלת לאסור אשה על בעלה בעדות שאמרו שבאו לפניהם, ולא העידו בפני הבעל והאשה, ושלא בדרישה וחקירה, הוא שלא כדין ושלא כשורה ושגו ברואה פקו פליליה ואין לסמוך על הוראתם ואיסורם.
אמנם העדים העידו לפני חזני העיר, אך אלה לא הקפידו על ההלכה בעניין איסור אשת איש המורה לגבות עדות לפני הבעל והאשה. חזני העיר אף לא חקרו את העדים כנדרש וסמכו על הקול שיצא, אבל בקול אין ממש ואין לאסור על־פיו. הם סמכו גם על בדיקת הנשים, שעליה כתב הרב: ״הס שלא להזכיר ולהסתבך בקורי עכביש של בדיקת הנשים שאין בה ממש.״ גם על־פי הודאת הנחשד ועדותו אין לאסור את האשה, משום שהוא מפורסם ברשעותו וגם בהיותו מוֹסֵר ואלָם. גם על־פי הודאתה של האשה עצמה אין היא נאסרת, משום החשש שאולי נתנה עיניה באחר, ובוודאי ובוודאי אם יש עדות שהיא נאנסה בידי הנחשד. בסיכומו כתב הרב: ״כלל העולה שהאישה הזאת בחזקת היתר עומדת, והחזנים ראויים לעונש גדול ולסלקם מאומנותם עד שיחזרו בתשובה.״
- 4. ירושת הקניין והשררה של בית הכנסת
בית הכנסת במרוקו, כמו בקהילות יהודיות אחרות, מלבד היותו מקום התכנסות לתפילה שימש מרכז החיים החברתיים של הקהילה. הוא היה מקום ללימוד תורה, להתכנסות חברי הקהילה ולעתים גם מקום מושב לחברי בית הדין ולסופרי סת״ם. מקצת בתי הכנסת היו בבעלות הציבור ומקצתם – בבעלות פרטית. על־פי השאלות והתשובות העולות מחיבורו של הרב אלמאליח בנושאים של ירושה ושררה של בית הכנסת, אפשר ללמוד שרבים מבתי הכנסת במרוקו היו בבעלותם של אנשים פרטיים, והשררה בהם שימשה מקור הכנסה למכהנים בתפקידים.
אחד מבתי הכנסת בעיר פאס נוהל שנים רבות בשותפות בין הרב שאול לרב משה, בני משפחת אבן־דנאן. הרב משה הניח אחריו בן, ואילו לרב שאול לא היה בן. נכדו סעדיה, בן בתו של הרב שאול, שהיה תלמיד חכם, שאל בעצתם של כמה מחכמי הדור, ורק קצתם פסקו שיש לו חלק בירושה בשררת בית הכנסת. הנכד שאל גם בעצתו של הרב אלמאליח והציג בפניו את פסיקות החכמים שנחלקו ביניהם, ובתשובתו המקיפה אכן קבע הרב אלמאליח שחלקו של הסב בירושה בשררת הרבנות בבית הכנסת אכן עומדת לזכות הנכד.
ר׳ מרדכי בירדוגו ירש את השררה בבית הכנסת מחמיו מכיוון שהיה ראוי לתפקיד, אף־על־פי שהיו לחמיו עוד שלוש בנות. לאחר פטירתו של ר׳ מרדכי ניהלו שני בניו, יקותיאל ורפאל, את בית הכנסת. אחת מגיסותיו של ר׳ מרדכי התאלמנה ולאחר שנישאה שוב לתלמיד חכם דרשה את חלקה מכוח זכות אביה. הרב אלמאליח פסק בשנת תק״ן(1790), שלאלמנה אין זכות בשררת בית הכנסת מכוח אביה, והזכות נתונה לחכם ר׳ מרדכי ולבניו, יקותיאל ורפאל, שירשו אותה מאביהם.
בשנת תקס״ז(1807) פסק הרב אלמאליח בעניין אלמנה שמכרה רבע מבית הכנסת עם זכות השררה. הדיינים אישרו את המכירה, אבל בנה ערער עליה בטענה ששררת בית הכנסת עוברת בירושה מאב לבן. הרב אלמאליח פסק כי למרות התוקף שנתנו החכמים למכירה, אין להם רשות להפקיע את זכות השררה מן הבן, שאליו היא עוברת בירושה ולא אל האלמנה.
בתשובתו של הרב מכסלו תקס״ו(1805) אנו למדים על שררת בית כנסת שעברה בירושה וכן על ירושת קניין חלקי של הקרקע שעליה נבנה בית הכנסת. גם בשנת תקס״ז(1807) דן הרב בעניין ירושת בית כנסת, המלמדת על היותו קניין פרטי.
- 5. פנייה לגויים לסייע בדיני ישראל
בכמה מן התשובות שיפורטו כאן עולה התופעה של פנייה לגויים לסייע באכיפת הדין.
בקהילת אל־קצאר היתה תקנת קהל בעניין קניית שעווה. שלמון אסאייג, אחד מחברי הקהילה, עבר על התקנה, וכעונש העלילו עליו חבריו בפני השלטונות בדברים שאינם קשורים לעברה שביצע. שלמון נאסר ונקנס על־ידי השלטונות, ועניינו אף הובא בפני חכמי תיטואן והללו החרימו אותו. בסופו של דבר הגיע שלמון אל הרב אלמאליח, וזה פסק כי לא נעשה לו צדק מכמה טעמים: לדעת הרב, לא היה שלמון נוכח בשעת הסכמתם של חברי הקהילה ולכן לא חתם על תקנת הקהל; כמו כן סבר הרב שאין להעניש אותו יותר משמענישים גזלן, שאינו חייב בנידוי אלא רק בהשבת הגזלה. בתשובתו הוכיח החכם את הרבנים שנתנו יד לסבלו של שלמון. לדעתו, לא חל עליו שום דין מוסר, כפי שטענו נגדו, ויש להחזיר לו את הסכום שהפסיד בגלל התערבות השלטונות.
בין ראובן לשמעון פרץ ריב, ועניינם נידון בדיני ישראל והושכן שלום ביניהם, אבל למרות ניסיונות הפישור הוסיפו השניים לריב. לאחר זמן מה התלונן ראובן בפני השר ששמעון קיללו, והוכיח זאת בעזרת עדים. השר כעס על שמעון וכלא אותו בבית הסוהר, ורק לאחר ששילם קנס כספי גבוה שוחרר שמעון מכלאו. הרב אלמאליח נשאל בסוגיה זו ופסק שעל ראובן חל דין מוסר ועליו לפצות את שמעון על ההפסד הכספי שגרם לו.
בשנת תקס״ג(1803) דן הרב אלמאליח בדרישתו של שמעון להחזר כסף מיתומים, בני ראובן, בטענה שאביהם הוציא ממנו את הכסף שלא בהגינות בעזרת התערבותם של השלטונות. הרב אלמאליח פטר את היתומים מן התשלום.
וכך כתב בעניין זה: ״מה שתקף ראובן ממונו של שמעון ע״י גויי׳1ם], כי אמר שהניח אחיו ממונו בעיר בעת פטירתו ולא ידע מי היה לו, ולקחו. ועי״כ [ועל ידי כך] הלך לקבול לפני המלך יר״ה ושלח משרתו להשר לתפוס לו ממונו והעליל השר על שמעון שהוא הגנב וגזר עליו לתת סך קצוב בעלילה״(חלק ב, סימן יג).
מתשובותיו של הרב אלמאליח עולה שהשלטונות לא התערבו בדיונים בבתי הדין היהודיים, אלא אם כן נתבקשו לעשות כך על־ידי אחד הצדדים. קשה לקבוע אם נמנעו השלטונות מלהתערב בכל המקרים, או בקצתם ובאלו מהם, אך בוודאי אפשר להסיק שתופעה זו היתה נהוגה בתקופתו של הרב אלמאליח.
פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני-עורכים משה אורפלי ואפרים חזן
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה
בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה
דרכי הלימוד של חכמי מרוקו נבדלו לא מעט מאלה של החכמים באירופה. שמואל רומאנילי, שביקר במרוקו בשנים 1787־1790 כתב: דרך לימודם של יהודי מרוקו צלולה מדרכם של אנשי פולין: אבל היו חכמים במרוקו שאימצו את דרכם של חכמי אשכנז בלימוד התורה, כמו למשל ר׳ אהרן בן חיים מפאס (1555־1632). באשר לדרשות, כתב רומאנילי: ׳דרך דרושם של יהודי מרוקו כדרך אנשי פולין׳.
ספרותם של חכמי אירופה – ולא רק נושאי הכלים של השלחן ערוך – הגיעה למרוקו, והחכמים עשו בה שימוש נרחב. למשל, ספרו של ר׳ יחיאל מיכל מארפטשיק, פירוש למסכת אבות, קרקוב של״ו, הגיע כעבור כמה שנים לדרום מרוקו. ואילו חכמי אירופה הכירו רק מעט מיצירותיהם של חכמי מרוקו, כי רובך לא הודפסו. עם זאת העובדה שכמה מיצירותיהם של חכמי מרוקו הודפסו גם בערים שונות באירופה כולל אירופה המזרחית, מלמדת שהיה להן ביקוש (ראו בנספח של רשימת הדפוסים).
'ספר חסידים׳ של ר׳ יהודה החסיד מרגנסבורג (נפטר 1217) צוטט על ידי חכמים במרוקו, ביניהם על ידי יעב״ץ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רנד, דף קמא, ע״ב), וכן שימש לחכמים אסמכתה לביסוס מנהגים. למשל, המנהג שלא לקרוא את שם הבן הנולד על שם ההורים החיים; או המנהג שלתוכחות בפרשת בחוקותי מעלים לתורה זקן ועם הארץ(יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמי קמ). וכן מנהגים בקשר לקבורה: אין לחצוב קבר ולהשאירו פתוח, אם אין קוברים בו את המת באותו יום (אליהו מרצייאנו, ’אבני קדשי, עמי 12); המנהג ששמים לבנה בתוך הקבר לפני שטומנים את הגופה, מבוסם על ר׳ יהודה החסיד (י"מ טולידאנו, ׳שיחת דקלים׳).
ר׳ משה עטייא הסתמך על ספר חסידים בקשר לנישואי קטנה עם זקן('מעט מים; אהע״ז, סי׳ א).
ר' שמואל אבן דנאן הסתמן על ר' ישראל איסרליין בעל ׳תרומת הדשן׳(1390־ 1460), שפעל באוסטריה, שלדעתו אין לתת גט בלילה, כמו שאין דנים בלילה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר; ח״ב, סי׳ קו).
פסיקות הרמ״א (ר משה איסרליש 1523־1572 מקרקוב) מחבר ׳המפה׳ על השלחן ערוך; לפי מנהגי פולין, היו מקובלים על חכמי מרוקו במידה שרי יוסף קארו 'לא גילה דעתו בשלחן ערוך; וגם אם הרמ״א כתב ויש אומרים׳ אינו חולק על ר׳ יוסף קארו(משה עטייא, ימעט מים; אריח, סי׳ לז). ר׳ אברהם עמאר ממכנאס קבע בהקדמה לתקנות מכנאס:
אנו בני מערבא שפוסקים כדברי הרמ״א היכן שמר״ן(ר' יוסף קארו) לא גילה דעתו, וקבלנו הוראותיו בזה, אפילו נגד אלף פוסקים כמובא בכל ספרי הפוסקים של רבני וגאוני מרוקו.
וכך כתב גם ר׳ דוד צבאח (׳שושנים לדוד; ח״ב, דף קכו). ר׳ יהושע מאמאן כתב שהמנהג של יהודי מארוקו להטמין בערב שבת את החמין ׳ולכסותו הקדירה מלמעלה בבגדים…. נראה לעניות דעתי למצוא סמיכות למנהג זה… שסמכו על רבנו הרמ״א, באו״ח סי׳ רנז׳(׳עמק יהושע; ח״ד, או״ח, סי׳ כז).
תשובתו של ר׳ יצחק אבן דנאן לאדם המכה את אשתו הושפעה מתשובתו של ר׳ מאיר בן ברוך מרוטנבורג, בשו״ת מהד' בלאך, סי׳ פא, שראה בחומרה רבה מעשי אלימות כלפי האשה, וכן מדברי הרמ״א לשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ג, לנושא זה. בכמה ביטויים הוא חוזר באותו סגנון כמו שני החכמים הנזכרים (ראו להלן פרק ט).
המנהג שמי שמת לו בן קורא את בנו אחריו בשם הבן שנפטר, היה מבוסס על הגר״א(רי אליהו מווילנה, 1720־1797).
ר׳ דוד צבאח הביא ראיה מתקנות מדינות ליטא, שאדם שבא מארץ רחוקה צריך ראיה שהוא מישראל, למרות שמתנהג כיהודי(׳שושנים לדוד; ח״ב, דף קלב, ע״ב).
בהסכמה בטנגייר מיום כ״ה בחשון תקנ״ח (סוף 1797) נאמר, ש'אין לה התרה אלא על דעת מאה רבני אשכנזי. ור׳ יוסף בן משה כנאפו יליד מוגדור(1823) כתב: בכל מדינות פולין וליטא שנתיסדו מנהגם על פי גאוני עולם ממש ועדיין מימיהם אנו שותין. (יאות ברית קודשי, דף נב, ע״ב)
ר׳ חיים משאש הזכיר את חרם דרבנו גרשום על איסור פתיחת אגרות, ובמקום אחר הביא ראיה מרבינו תם ומהר״ם מלובלין(ילקט הקמח; דפים קנא־קנב, קצה). ר׳ משה סופר בעל ׳חתם סופרי(1763־1839) צוטט על ידי כמה חכמים מיד לאחר שחיבוריו הודפסו, כגון ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו(׳הלכה למשה; חו״ם, סי׳ קנז, דף קלח). וכן ציטטוהו חכמים במאה ה־20, משה ויזגאן('ויגד משה; יור״ד, סי׳ ב, ה); ר׳ דוד עובדיה (׳צפרו; מסי 673); ור׳ ידידיה מונסונייגו(׳פאת י״ם; סי׳ ב). האחרון גם ציטט את ר׳ יוסף שלזינגר, מחבר 'לב העברי; לבוב תרכ״ט (שם), ואת ר׳ עקיבא איגר(1761־1837) (שם, סי׳ כד).
ר שלמה הכהן צבאן מדבדו בן המאה ה־20 ציטט בספרו 'לך שלמה׳ את החכמים האשכנזים הבאים: ר יעקב ריישר אב״ד אנסבך ופראג(נפטר 1733) בעל ישבות יעקב; (יוריד, סי׳ ו); ר׳ יחזקאל לנדאו(1713־1793) מחבר ׳נודע ביהודה; ה'חתם סופרי ור׳ עקיבא איגר (אהע״ז, סי׳ ב); ר׳ דוד צבי הופמן(1843־1921) ראש בית המדרש לרבנים בברלין, מחבר ׳מלמד להועיל; הרב יצחק אלחנן מקובנה (יודיד, סי׳ ו). בספרו ׳מעלות לשלמה׳ או״ח סי׳ ד ציטט את ר׳ עקיבא איגר. במאה ה־20 ככל שהספרים הגיעו יותר למרוקו, והיו קשרים חזקים יותר בין החכמים בארץ־ישראל ומרוקו, ומהם חכמים שעלו לארץ, הירבו חכמי מרוקו לצטט מהספרות הרבנית העשירה שבכל העולם התורני.
ר׳ דוד בן מסעוד דאנינו ציטט את המלבי״ם על הגאולה שתהיה בשנת תרפ״ו (יסוד הבריאה; דף נו).
גם מושגים מיידיש, כמו יאהר צייט (יום זיכרון), חדרו לשפה העממית של יהודי מרוקו, ומופיעים גם בספרות השו״ת של חכמי מרוקו במאות ה־19 וה־ 20 (שלמה הכהן ילך שלמה; אהע״ז, סי׳ י; משה מרצייאנו, ׳מורשת משה; סי׳ יג; שלום משאש, ׳תבואות שמ״ש; או״ח סי׳ סד); וכן ה'קיטל׳ שמתעטפים בה בימים הנוראים ובליל הסדר(בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳ עמי קעט).
ר׳ שלמה הכהן מדבדו כותב בהקשר למנהגי הספרדים שלא לחזור על כל תפילת העמידה על ידי שליח הציבור בשחרית ובמנחה: 'ומנהג האשכנזים הוא הנכון' החוזרים על כל תפילת העמידה, כי הדבר תואם את הפסיקה בשו״ע או״ח סי׳ קכד, ׳ואין לומר דהטעם הוא דבזמן הזה כולם בקיאים׳(׳ויאסוף שלמה; סי׳ לט).
החסידות בנוסח מזרח אירופה עשתה שימוש ביצירותיהם של חכמי מרוקו כי דיברו ללבם. לספרו של ר׳ אברהם אזולאי 'חסד לאברהם; לבוב תר״כ ותרכ״ג, נוספו על ידי המדפיסים חידושים מר' שמשון מאוסטרפוליא. גם חכמי מרוקו הכירו דמויות מהעולם החסידי. ר׳ יוסף כנאפו בן המאה ה־19 ממוגדור כתב:
יחוד נפלא ונורא מרבינו האר״י ז״ל וביאורו מהמאור הגדול מהר' שמשון מאיסטרופולי והוא מסוגל מאד לכוין בו בכל ערב פסח. ('אות ברית קודש; דף צא)
כמו כן הגיעו למרוקו סיפורי חסידים, ביניהם על הבעש״ט, ואלה תורגמו לערבית יהודית על ידי ר׳ יוסף כנאפו, הודפסו בספרו ׳חסדי אבות; ליוורנו תרמ״ח, ויצאו לאור בשנים הבאות במהדורות נוספות; וכן פורסמו בספרו של ר׳ דוד דאנינו, ׳רודפי צדק; קזבלנקה תשי״א, בהקדמתו של אברהם מוגרבי לספרו ׳מעשה נסים; בו קיבץ סיפורים על צדיקים, הוא ציטט דברים שאמר ר׳ נחמן מברסלב על ערכם של שבחי צדיקים.
מאחר שחכמי מרוקו הכירו את מנהגי האשכנזים, הם יכלו לכהן גם בקהל אשכנזים. כך היה כאשר ר׳ שלום בוזאגלו ממראכש עבר ללונדון, וב־1751 כיהן גם בתור חכם של קהל האשכנזים במשך שנתיים.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה
עמוד 133
30/03/2024
ר׳ חיים אבן עטר
הקשר הרוחני בין יהודי מרוקו והחסידות היה דו־סטרי, וחסידי הבעש״ט (ר׳ ישראל בעל שם טוב, 1700־1760) העריצו את ר׳ חיים אבן עטר. לפי מסורת חסידית, הבעש"ט ראה בר' חיים מקובל ובעל רוח הקודש, פרסם את שמו במזרח אירופה, והמליץ על לימוד 'אור החיים׳, הרעיון הקבלי 'צדיק יסוד עולם׳ הובלט בכתבי ר׳ חיים אבן עטר וממנו עבר לחסידות.
היו חסידים שראו את ר׳ חיים בדרגה גבוהה יותר מזו של הבעש״ט. ר׳ חיים מצאנז כותב, ש'בעל אור החיים חיבר ספרו ברוח הקודש׳(שו״ת ׳דברי חיים׳, ח״ב, יודיד, סי׳ קה). פירושו לתורה, 'אור החיים׳ נפוץ והתחבב בעיקר אצל החסידים, כי הוא גילה יסודות ורעיונות בתורה שהתוו את דרכה של תנועת החסידות. היו רביים שלמדו את 'אור החיים׳ בלילות שבת או בחודש אלול. הם שאבו ממנו מלוא חופניים רעיונות לדרשותיהם, לעתים מבלי שהזכירו את שמו. הספר הודפס מספר פעמים במרכז ובמזרח אירופה. ר׳ גרשון קיטיווער כתב חיבור בשם ׳סגולת משה׳, ביאורים ומראי מקומות על 'אור החיים׳, עוד בימי הבעש״ט סיפרו חסידי הבעש״ט את שבחי 'אור החיים׳, על גדולתו ונפלאותיו, על קשרים (מדומים) בין אישי החסידות ובינו, על נסים שאירעו לו, על כוחו בביטול גזירות, ועל רצונו של הבעש״ט לפגוש את ר׳ חיים ולשתפו בהבאת המשיח. ר׳ גרשון מקוטוב, גיסו של הבעש״ט שעלה לארץ־ישראל, ניסה להפגישם. כשהגיע ר׳ חיים לירושלים, אמר עליו הבעש״ט, כי ׳עתה נכנם משיח בן יוסף לירושלים׳(׳מלכי רבנן, דף לה)
גם יצירות אחרות של חכמי מרוקו, ובייחוד אלה שנכתבו ברוח הקבלה, היו קרובות ללבם של חסידי הבעש״ט. למשל, לחיבורו הקבלי של ר׳ שלום בוזאגלו, ׳מקדש מלך׳, שהודפס בזולקווא תקנ״ג, נכתבו הסכמות של ר׳ לוי יצחק מברדיציב ור׳ יששכר דב מזלאטשוב. חיבורים אחרים של חכמי מרוקו על הקבלה התחבבו על יהודי מזרח אירופה, ומהם שהודפסו בתוספת תרגום ליידיש. למשל, ספרו של אברהם אזולאי, ׳חכמת הפרצוף בצירוף עברי טייטש׳, ירושלים תשכ״ב.
בחברת ׳דובבי דת אמון׳ שבבית הכנסת ׳בית אל' בפאס, בראשותו של ר׳ ידידיה מונסונייגו, למדו עד קרוב לימינו ׳משנה ברורה׳, חיבורו של ר׳ ישראל מאיר הכהן מלאדי(1838־1933), בעל ה'חפץ חיים׳ על 'אורח חיים׳, וכן את חיבורו ׳גדר עולם׳ על חובת כיסוי ראש לנשים.
הדוגמאות מהספרות שהזכרנו מביאות אותנו למסקנה, שקיים הרבה מן המשותף בתרבות, במנהגים ובאמונה היהודית בין ארצות המגרב וארצות אירופה, למרות המרחק במקומות מושבם של החכמים.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780. מעלליו של יזיד המזיד
הנה כן בכל אשר פנה אליזיד הרשע אך ביותר עברה גבול רשעתו בבואו למכנאם ולפאם, את אשר השאירו השוללים הלודאיים ביהודי מכנאם אכל זד־הלב אליזיד. מיד בבואו מכנאסה, בחדש פיון, היה ראשית מעשהו להתנקם בזעומי-נפשו ידידי ויועצי אביו החל בהחזן־בכא, מרדכי אשריקי ויגמור ביתר חביריו, נשיו ובני ביתו של מרדכי אשריקי יכלו לברוח ולמלט גם את ההון אך הוא נתפש, שוטרי אליזיד יעצוהו אמנם בדרך בהביאם אותו כי ימיר את דתו ורק אז יוכל להמלט אך הוא באחת כי לא ימיר ויהי רק בא לפני אליזיד ויבט בו מבט־נקם ויאמר אליו המצאתיך עתה איבי וראש שוטני ? כי ליועץ נתנך אבי להרשיעגי בעיניו מה עכרתני! יעכרך אלהים היום הזה ויצו מיד להוציאו לשורפו.
אחרי מרדכי אשריקי תפש אליזיד את מסעוד בן זכרי ועוד אחרים שהיו מידידי מו׳ מחמד ובעודם חיים תלה אותם בשער העיר מכנאם וישארו ככה תלוים בחייהם כחמשה עשר יום והמושלימים שונאיהם נתקבצו יום יום לעומתם להתלוצץ בם וגם אחרי שמתו לא נתן אליזיד לקבור אותם עד עבור חדשים אחדים ובכן היתה עוד הפעם תבוסת יהודי מכנאם שלימה.
גם יהודי פאם, אשר בפעם הראשונה נקו מפקודותיו של אליזיד, כאשר זכרנו, לקו הפעם מידו הוא, בכפלים, עוד אחרי הצלתם בראשונה ע״י אם אליזיד, באה פקודה אח״כ מיד ביום י״ח אייר, ארבעה ימים אחרי הצלתם, מאת אליזיד בהיותו עוד בתיטוואן, כי על יהודי־פאס לתת מאה ככרי־כסך מס אליו, ולא, יעזבו את מקומם לאחרים, הפקודה הזאת הביאה מגור בלבם, רבים מהם התחשבו את הנולד וימהרו לעזוב את העיר, אך יתר הקהל הנשארים באו במבוכה, הם נאספו ויטילו ״הערכה״ ביניהם לקבץ כסף לפרעון המם ההוא, אך עם כל עמלם יכלו לאסוף לא יותר משש-עשרח ככרים, ואמנם פקידי אליזיד לא הסתפקו כמובן בסכום כזה ויגשו למכור את חפצי היהודים וכלי-ביתם להשלים את מאת ככרי־הכסך, בין כה וכה, בעוד יהודי פאס מתמרמרים על כובד המם ההוא, והנה אליזיד בא בעצמו לפאס, ראשי הקהל מהרו אז לצאת לקראתו ולהביא לו מנחה, כי חשבו אולי בהתרפסם לפניו יקל את עול המם מעליהם, אך אליזיד ששנאתו אל היהודים עוד לא נתקררה, העלים עין מהם ולא שעה אל מנחתם, וביום כ״ד סיון, ימים אחדים אחרי בואו לפאס שלח לאמר להם, כי אמנם מוחל הוא בסכום המם שדרש מהם, וגם לא יתן את חייהם ורכושם לשלל כאשר עשה ליהודי ערים אחרות, אך, אין הוא מרשה להם ליהודי פאס עוד, לשבת ״בהאלמלאח״ שישבו בו עד כה, וכי עליהם לצאת מיד ולגור מחוץ לעיר ״בהאלקסבא־די־ זרארא״, מקום שמם ומלא לכלוך ורמשים. וכן בפיו אמר ובידו מלא, כי עד מהרה באו רבים משרי אליזיד ומאנשי־צבאו השחורים, ויחזקו על יהודי פאם להוציאם מרחובם.
ויכריזו שכל מי שישאר מהם עד הלילה בהאלמלאח, דמו בראשו, אי־אפשר — כותב בעל הזכרונות האלה(לב) שהוא בעצמו היה אחד מהגולים — לכתוב ולספר את כל הקורות שאירעו אז בעת המהומה ההיא, כמו, כל מלאכי־המשחית חברו יחדיו להביא אז על יהודי פאס אבדן חרוץ, גם חום השמש ששרר אז בתוקף הציק עוד יותר להם, וביום ההוא, יום צאת היהודים מהאלמלאח, עברה איזה רוח־ עועים על אליזיד להוציא פקודה כזאת — מסבה לא נדע שחרה — גם על שבט אל־לודאיים שישבו במכנאס ושמספרם היה כשלשת אלפי איש, לצאת ממקומם ולבוא לגור בפאס, ומן השחורים שגרו בפאס הושיב במכנאם על מקום הלודאיים, ובכן היו היהודים והשחורים יוצאים מפאס והלודאיים נכנסים, והדוחק והלחץ של ההמון הרב הציק כמובן ביותר על היהודים היוצאים כמנוסי־חרב, היו רבים אנשים זקנים ותשושי כח שעזבו את ממונם בהאלמלאח, מיראתם פן יאחרו המועד, ואלה שיכלו להוציא ממונם אתם, נפגשו בדרך עם חטפנים ושודדים אשר לקחו מידם סכומים וחפצים רבים, מלבד זה השאירו הרבה כלי־בית, מכשירים ורהיטים, וכדומה, אשר עזבום בהאלמלאח, מאין־אונים לשאם אותם ולהובילם, ביחוד נעזבו שמה כל מכשירי בתי־כנסיות ומדרשות, תיבות היכלים, וכרוכות, וספרי תורה רבים, גם על פי פקודה מאליזיד, נאלצו לעזוב את כל היין והשכר והצמוקים אשר אצרו בשנה ההיא, כמות גדולה, שאותם לקח אליזיד לעצמו ובעוד שהמושלימים התענגו על רב טוב שהשאירו להם היהודים באלמלאח, הנה היהודים, נוסף על טלטולם והפסדם, סבלו עוד הרבה במקום מושבם החדש בהאלקסבא, הם ישבו באהלים כערביים ויהיו ״לחורב ביום ולקרח בלילה״(לג), כן, ריח־הרע והזוהמא שמלאו את חלל אהליהם, והזבובים, הפרעושים, והעקרבים והנחשים שריחשו בקרקעיתם, והחום הרב עם האבק, כל אלה מררו את חייהם, ויולידו גם מחלות בקרבם, ביחוד דלקת־המוח בילדים, לרגלי חום השמש שלא הורגלו בו, לפעמים בהתחולל רוח חזק וסוער נסתרו גם האהלים ההם ויהיו צריכים פעם כפעם להקימם שוב.
וכמו לא די היה בעינוים ותלאות האלה שהסב אליזיד ליהודי פאס, כי גם הוסיף עוד להכעיסם בגזרות עוד יותר נוראות. הוא גזר להרוס את כל שדה-קברות היהודים בפאס וליקח את האבנים והעפר לבנות בהם בית־מסגד להמושלימים באלמלאח, ועוד בתי־מסגד במקומות אחרים בפאס־המדינה בהמגרשים, פטאלעא, ובוזלוד, וארציף, וחומה למגרש סלוקיא החדש, שדה־הקברות ההוא של יהודי פאם שהיה כ״כ קדום ועתיק, הכיל חלקת־ארץ כה גדולה מאד, שבה היו גם מכפלות תחתים שניים ושלישים, של שורות שורות קברות עתיקים מסוף המאה השנית (למב״י) מעת נבנה האלמלאח בפאם (לד), כן חצרות ובתים ושרידי־בנין נמצאו אז על ידי חפירות המושלימים, בשדה־הקברות ההוא של האלמלאח, וכן תכריכי-מתים שבם היה גם תכשיטי כסף וזהב, הכל לקחו המושלימים בחופרם שם, עד שהיו רבים מהם שהעשירו ממציאותיהם אלה, החפירות בשדה־הקברות ארכו כשני חדשים אף כי כתות כתות של פועלים עבדו בהחפירות ההם, כל קברות ומערות רבני פאס הקדמונים ומגורשי- קאשטיליא נהרסו אז עד היסוד, ועיני היהודים היו רואות וכלות ובעמל- רב הצליח ביד נגיד העדה יוסף עטיאה להעמיד ברשיון השר של האלקסבא איזה פועלים ללקט את כל העצמות הנופלות ולתתם בחפירה גדולה אשר כרו להם בהבקעה ״אלגיסא״ אשר בקצה שדה־הקברות, ככה נהרס ואבד שדה־הקברות ההוא של יהודי־פאם, המקום היותר חשוב ועתיק בקדמוניות יהודי המערב.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780. מעלליו של יזיד המזיד