מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הענקת חסות או רדיפה ?

הענקת חסות או רדיפה ?

'הכופרים אינם צדיקים'

במשך מאתיים שנה לאחר מותו של מוחמד, השליטים המוסלמים פיתחו גישות סותרות כלפי נתיניהם היהודים. ההבדל בין הגישות הוביל למאבק פנימי בתוך האסלאם, בו נעו השליטים בין שתי עמדות קיצוניות ־ הענקת חסות מחד וחוסר סובלנות מאידך – מאבק שמגדיר את היחסים בין מוסלמים ליהודים עד עצם היום הזה. מאפייני היחסים האלה נעים בין חסדיו של החיליפה עומר אבן אל-חיטאב (634-644) לבין רוע לבו של החיליפה ג'עפר אל מתווכל מאתיים שנה מאוחר יותר.

כתות נוצריות (כמו הקופטים) שנרדפו על-ידי שליטים ביזנטינים נוצרים, גם סייעו למוסלמים נגד ביזנטיון.

בשנת 638, בהנהגתו של החיליפה השני עומר אבן אל-חיטאב, אבי אשתו השנייה של מוחמד, התקרבו כוחות האסלאם לירושלים. העיר הייתה תחת שלטון נוצרי ביזנטי ומאז ניצחון הביזנטים נגד הפרסים, עשר שנים קודם לכן, יהודים לא הורשו לגור בה ואף לא לשהות בה בלילה. בדרכו לירושלים מצפון, עומר כבש מספר ערים שהיו בשליטה ביזנטית-נוצרית, כולל חומס, דמשק וטבריה. בעיר חומם, היהודים סייעו בגלוי לכובש המוסלמי בתקווה להשתחרר מהדיכוי הנוצרי. חיילים יהודים לחמו בהתנדבות בשורות הצבא המוסלמי, בעוד יהודים אחרים פעלו כמורי דרך או ספקו מזון לצבאות המוסלמים.

כאשר משלחת נוצרית נסעה מירושלים לפגוש את עומר בחורן – היא רמת הגולן של היום – נחתם הסכם בין הצדדים לפיו יוענקו לאזרחים הנוצרים בירושלים ביטחון לנפש ולרכוש, ויובטח ביטחונן של הכנסיות. אך כל האזרחים הלא-מוסלמים נדרשו לשלם מס גולגולת, הג'יזיה, ומי שדחה את נאמנותו למוסלמים ניתנה לו האפשרות לעזוב את העיר. לאחר חתימת ההסכם, עומר עשה את דרכו לירושלים, ועם הגעתו קיבל את מפתחות העיר מן הפטריארך הנוצרי. זו הייתה הפעם הראשונה בה מוסלמים משלו על ירושלים.

היהודים ביקשו מעומר הרשאה, שתאפשר למאתיים משפחות יהודיות להתגורר בירושלים. אך מאחר והפטריארך הנוצרי התנגד לכך בכל תוקף, עומר קבע את מספר המשפחות לשבעים. ליהודים אלה הוקצה רובע דרום־מערבית להר הבית, באותו אזור בו שוכן היום הרובע היהודי בעיר העתיקה. רובע זה הוא סמוך לאתר בית המקדש שנבנה על ידי שלמה המלך, ומאוחר יותר נבנה מחדש על ידי המלך הורדוס – טרם הריסתו על ידי הרומאים – ובקצהו הדרומי עמדה כנסייה ביזנטית מפוארת. שבעים המשפחות היהודיות הורשו לבנות מכללה דתית ובית כנסת, וגם להתפלל ליד הכותל המערבי ששרד במתחם בית המקדש של הורדוס. באותו זמן בערך, הישיבה התלמודית של טבריה נעה דרומה לירושלים.

הויתורים של עומר בירושלים הוכיחו ליהודים את אהדתו לצרכיהם. על פי המסורת, ובהשראת יחסו האנושי של הח'ליפה כלפי הלא-מוסלמים, העניקו לו היהודים את הכינוי אל פארוק ('המסוגל להבחין בין אמת לשקר'). הוא אף זכה לתואר 'ידיד ישראלי בבית המדרש ללימודי יהדות ותנ״ך. מקורות יהודיים אחרים נותנים משנה תוקף לתיאור זה. מקורות אלה מציינים, כי כאשר עומר כבש את בבל, הוא הרשה למנהיג הקהילה היהודית שם, בוסתנאי בן חינינאי, להמשיך ולכהן 'כראש הגולה בבבל. לאחר כיבוש פרס, עומר אף העניק לבוסתנאי לאישה את איזדונדאד, בתו של פיזרו השני מלך פרס. למרות שיהודי חיייבר גורשו לתלמא ויריחו בתקופת שלטונו של החיליפה עומר, נאמר שהוא הציל אותם ממחסור על-ידי כך שפיצה אותם עבור מחצית מערך אדמתם.

אולם עומר עשה הבחנה ברורה בין יהודים למוסלמים כפי שעשה זאת מוחמד. אחד האנשים שנכנסו אתו לירושלים בשנת 638, היה יהודי שהתאסלם, כעב אל-אחבר.

לבקשתו של עומר, כעב הצביע על הסלע שם נבנה בית המקדש ע״י שלמה מלך ישראל, למעלה מ-1,500 שנים קודם לכן. כאשר כעב ניסה לשכנע את עומר לבנות את מסגד עומר צפונית לסלע הקדוש, ולא בדיוק במקום שבו עמד בית המקדש, הוא הואשם בנטיות יהודיות. 'אתה רוצה להידמות ליהדות' – אמר אז עומר לכעב – אבל אנחנו המוסלמים מצווים להתפלל רק לכיוון הכעבה, כלומר לכיוון מכה.

הערות המחבר: אליעזר בשן (שטרנברג), Omar ibn al-Khattab,' Encyclopaedia Judaica', כרך 12, טור 1382. פארוק הוא שם ערבי פופולארי, שפירושו חכם.

הוא אף זכה לתואר 'ידיד ישראלי בבית המדרש ללימודי יהדות ותנ״ך מדרש נסתרות דרבי שמעון בר-יוחאי, הוא חזון שנגלה לרבי שמעון בר-יוחאי(שנפטר במחצית המאה השנייה לספירה) כאשר הסתתר במערה בהיותו נרדף על-ידי הרומאים. התגלות זו נחשבת על-ידי אחדים כחזון עתידי בהיסטוריה האסלאמית, למרות שחוקרים רבים מציינים כי היא מקדימה את האסלאם בארבע מאות שנה ואינה יכולה להשתייך לתקופה כה עתיקה. הוא קובע כי 'יקום מלך שיתקן את הפרצות באזור בית המקדש, יילחם באויב וישמיד את צבאותיו', דברים אלה מיוחסים לכליף עומר.

הכליף עומר אבן אל-חיטאב לא היה אותו עומר שניסח את אמנת עומר, שקבעה את מעמד הד'ימי. הדבר התרחש כמעט בוודאות כשמונים שנה לאחר מותו של עומר אבן אל-חיטאב, על-ידי כליף משושלת אחרת, עומר אבן עבדול-עזיז.

הכינוי'אל-אחבר' בא לציין חוקר שאינו מוסלמי.

עומר אבן אל-ח'טאב מת בשנת 644, לאחר עשר שנות כהונתו כח'ליפה, ובטרם התקבלה ההחלטה להקים את כיפת הסלע הנושאת את שמו. לאחר מותו של עומר, כעב נשאר בחצרו של החיליפה השלישי, עות'מאן (644-656). אך הסכסוך שהיה לו עם מוסלמי דתי מלומד אבו דהר, שאף נזף בכעב על עצותיו לחיליפה, תרם לכך שסופרים מוסלמים מוקדמים התייחסו ל-כעב כאב-טיפוס לאופורטוניזם יהודי.

כעב נשאל על-ידי עות'מן האם שליט יכול לקחת כסף מהאוצר כאשר הוא במצוקה, ולהחזירו מאוחר יותר. כאשר כעב ענה כי מותר הדבר, אבו-דהאר נזף בו באומרו: 'אתה בן היהודים רוצה ללמד אותנו ?'

בשנת 670, החיליפה לבית אומיה, מועאוויה אבן אבי סופיאן, הורה על בניית 'כיפת הסלעי המתוכננת של עומר על הר הבית. מועאוויה רצה שהכיפה תהיה גבוהה ומרשימה יותר מכל הכנסיות הנוצריות בעיר. בנייתו של המיבנה המשושה המרשים, ארכה עשרים ואחת שנים.

'כיפת הסלעי – קובת א-סאח'רה, – נקראת לעתים 'מסגד עומר', אך למעשה היא איננה מסגד. זהו מקדש שנבנה על חלקו הקטן והגלוי של סלע, עליו עמד פעם בית המקדש אשר לשלמה. היהודים מאמינים כי על סלע זה הציב אברהם את יצחק, כדי להעלותו לעולה, וגם כי במקום זה חלם יעקב את חלומו על סולם שראשו הגיע השמיימה. מאוחר יותר במסורת המוסלמית, סופר כי מוחמד עלה לשמים מאותו סלע על סוסו, אל-בוראק – ופרסת סוסו המוטבעת על הסלע מוצגת למבקרים עד עצם היום הזה – למרות שאין בקוראן כל איזכור לכך שמוחמד ביקר בירושלים.

החיליפה עבד אל-מלכ, יורשו הרביעי של אבי סופיאן, השלים את הבנייה של כיפת הסלע בשנת 691. הוא מינה משפחות יהודיות לשמירה על הר הבית – בפי המוסלמים אל-חרם א-שריף (המקום הקדוש והנאצל) – והפקיד בידם את התחזוקה ושמירת הטהרה של המקום, כמו גם עשיית כלי זכוכית ומנורות להדלקת האורות. הוא גם קבע כי היהודים העובדים בכיפת הסלע יהיו פטורים מתשלום מס גולגולת, הג'יזיה. כמו עומר לפניו, עבד אל-מלכ עשה ויתורים ליהודים, ואפשר לכמה מהם לתפוס עמדות מפתח תחת שלטונו. יהודי בשם סומייר היה מופקד על הטבעת המטבעות של הח'ליפה בדמשק, ובשנת 698, יהודי אחר היה מינהלן של העיר ביזרתה שבצפון אפריקה.

לאחר שהושלמה הבנייה של כיפת הסלע, עבד אל־מלכ החל בהקמת מסגד אל- אקצא ('הרחוק ביותר') במתחם אל-חרם א-שריף. מסגד זה נבנה על אתר של בית תפילה קטן שנבנה על ידי עומר – שם עמדה קודם לכן כנסייה ביזנטית. הבניה של מסגד אל-אקצא הושלמה בשנת 705, על ידי החיליפה אל-ווליד, בנו ויורשו של עבד אל-מלכ. המסגד נהרס ברעידת אדמה בשנת 746, ונבנה שוב כעבור שמונה שנים על ידי החיליפה העבאסי אל-מנצור.

מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע הם שהעניקו לירושלים את חשיבותה בעיני המוסלמים, למרות שהם המשיכו להתפלל לכיוון מכה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים דרומה. המוסלמים מאמינים כי מוחמד הועבר 'במסעו הלילי' מהמסגד הגדול במכה, אל מסגד אל-אקצה. ככתוב בקוראן: 'ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו.' לעומת זאת, חשיבותה של ירושלים ליהודים נבעה ממיקומם של שני בתי המקדש שלהם שנהרסו, ותפילתם נישאת יום יום לכיוון ירושלים ושרידי בית המקדש. ירושלים, שאינה מוזכרת כלל בקוראן, מוזכרת 654 פעמים בתנ״ך.

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הענקת חסות או רדיפה ?

עמוד 46