פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני-עורכים משה אורפלי ואפרים חזן

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר

3. 3. חשד לניאוף

התרת ולד של אשה שבעלה נעדר י״ב חדש מחשש לממזרות. הפסק ניתן בשנת תקנ״ג(1793) במושב בית דינו של הרב אלמאליח ברבאט, ולחתימתו נוספה חתימת הר״מ אלקבי.

שולטאנא בת מסעוד אביחצירא ילדה את יאמנא לאחר שבעלה נעדר מן הקהילה יותר משנה. בעניין זה הביא ר״י קארו שתי דעות: ״האשה, שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי״ב חדש וילדה אחר י״ב חדש, הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי״ב חדש, ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר. וכיון דפלוגתא הוא הוי ספק ממזר.״ המחלוקת בעניין נובעת מן החשש שמא בא הבעל בצנעה בתוך י״ב חודש. הדעה הרואה בוולד ממזר מבוססת על פסק של ר״י קארו שניתן על־פי פסק הרמב״ם: אין תולים בדבר שאיננו מצוי, לא ייתכן שהוולד ישהה במעי אמו י״ב חודש. הדעה האחרת מתבססת על פוסקים המניחים את האפשרות שהבעל בא בצנעה. הפוסקים השוקלים את הדעה האחרת מצדדים בה בתנאי שהאשה העידה על בעלה שבא בצנעה.

בחקירת מקרה שולטאנא התברר שבני הזוג נפגשו בקהילה סמוכה בגלל חששו של הבעל מנושים וחששה שלה מצרתה. לפגישתם היו עדים, ולכן כתב הרב יוסף אלמאליח בעניין זה כך:

ואחר שחקרנו ודרשנו בענין הטיב [צ״ל היטב] והוגד מפי מגידי אמת שהם דברים אפשריים להיות כן שיבוא בצינעא לזאוייא הסמוכה ותלך לו אשתו גם היא בצנעא, ולא יבינו אנשי המדינה וכדבר המצוי והנהוג הוי. ומה גם שנתנו טעם ואמתלא לדבר שעשו כן מפני פחד הנושים ולשלא תבין צרתה היושבת בצדה, ולא עוד אלא ששלחנו לאזמור ששם היה המעשה, והודיעו לנו אמיתות הדברים, והוסיפו לבאר בכתב שגם הם שמעו מפי הנשים שכן היו הדברים שהבעל בא לזאוייא בצינעא ושהאשה הלכה לשם אחר הטבילה מפני פחד הנושים וצרתה היושבת בצדה ולכן הדבר פשוט שאין בבת זו שום חשש ממזרות כלל ומותרת לבא בקהל לכ״ע.

בסיכומו קבע הרב שבזכות העדים לעניין זה, אין שום חשש בהכשר הבת שנולדה, ומציין שגם חכמי ישראל יסכימו למה שפסק.

אשה הותרה לבעלה לאחר שנחשדה בניאוף ונאסרה על־־ידי חזני העיר. בחודש טבת תקנ״ה (1794/5) קבעו חזני העיר תאפילאלת במקרה של אשה שנחשדה בניאוף כי היא אסורה לבעלה. הרב יוסף אלמאליח התנגד לפסיקתם מפני שגבו את העדויות שלא על־פי ההלכה והתיר את האשה לבעלה. וכך כתב הרב:

ומעתה האיסור שיצא מיד חזני תאפילאלת לאסור אשה על בעלה בעדות שאמרו שבאו לפניהם, ולא העידו בפני הבעל והאשה, ושלא בדרישה וחקירה, הוא שלא כדין ושלא כשורה ושגו ברואה פקו פליליה ואין לסמוך על הוראתם ואיסורם.

אמנם העדים העידו לפני חזני העיר, אך אלה לא הקפידו על ההלכה בעניין איסור אשת איש המורה לגבות עדות לפני הבעל והאשה. חזני העיר אף לא חקרו את העדים כנדרש וסמכו על הקול שיצא, אבל בקול אין ממש ואין לאסור על־פיו. הם סמכו גם על בדיקת הנשים, שעליה כתב הרב: ״הס שלא להזכיר ולהסתבך בקורי עכביש של בדיקת הנשים שאין בה ממש.״ גם על־פי הודאת הנחשד ועדותו אין לאסור את האשה, משום שהוא מפורסם ברשעותו וגם בהיותו מוֹסֵר ואלָם. גם על־פי הודאתה של האשה עצמה אין היא נאסרת, משום החשש שאולי נתנה עיניה באחר, ובוודאי ובוודאי אם יש עדות שהיא נאנסה בידי הנחשד. בסיכומו כתב הרב: ״כלל העולה שהאישה הזאת בחזקת היתר עומדת, והחזנים ראויים לעונש גדול ולסלקם מאומנותם עד שיחזרו בתשובה.״

4. 4. ירושת הקניין והשררה של בית הכנסת

בית הכנסת במרוקו, כמו בקהילות יהודיות אחרות, מלבד היותו מקום התכנסות לתפילה שימש מרכז החיים החברתיים של הקהילה. הוא היה מקום ללימוד תורה, להתכנסות חברי הקהילה ולעתים גם מקום מושב לחברי בית הדין ולסופרי סת״ם. מקצת בתי הכנסת היו בבעלות הציבור ומקצתם – בבעלות פרטית. על־פי השאלות והתשובות העולות מחיבורו של הרב אלמאליח בנושאים של ירושה ושררה של בית הכנסת, אפשר ללמוד שרבים מבתי הכנסת במרוקו היו בבעלותם של אנשים פרטיים, והשררה בהם שימשה מקור הכנסה למכהנים בתפקידים.

אחד מבתי הכנסת בעיר פאס נוהל שנים רבות בשותפות בין הרב שאול לרב משה, בני משפחת אבן־דנאן. הרב משה הניח אחריו בן, ואילו לרב שאול לא היה בן. נכדו סעדיה, בן בתו של הרב שאול, שהיה תלמיד חכם, שאל בעצתם של כמה מחכמי הדור, ורק קצתם פסקו שיש לו חלק בירושה בשררת בית הכנסת. הנכד שאל גם בעצתו של הרב אלמאליח והציג בפניו את פסיקות החכמים שנחלקו ביניהם, ובתשובתו המקיפה אכן קבע הרב אלמאליח שחלקו של הסב בירושה בשררת הרבנות בבית הכנסת אכן עומדת לזכות הנכד.

ר׳ מרדכי בירדוגו ירש את השררה בבית הכנסת מחמיו מכיוון שהיה ראוי לתפקיד, אף־על־פי שהיו לחמיו עוד שלוש בנות. לאחר פטירתו של ר׳ מרדכי ניהלו שני בניו, יקותיאל ורפאל, את בית הכנסת. אחת מגיסותיו של ר׳ מרדכי התאלמנה ולאחר שנישאה שוב לתלמיד חכם דרשה את חלקה מכוח זכות אביה. הרב אלמאליח פסק בשנת תק״ן(1790), שלאלמנה אין זכות בשררת בית הכנסת מכוח אביה, והזכות נתונה לחכם ר׳ מרדכי ולבניו, יקותיאל ורפאל, שירשו אותה מאביהם.

בשנת תקס״ז(1807) פסק הרב אלמאליח בעניין אלמנה שמכרה רבע מבית הכנסת עם זכות השררה. הדיינים אישרו את המכירה, אבל בנה ערער עליה בטענה ששררת בית הכנסת עוברת בירושה מאב לבן. הרב אלמאליח פסק כי למרות התוקף שנתנו החכמים למכירה, אין להם רשות להפקיע את זכות השררה מן הבן, שאליו היא עוברת בירושה ולא אל האלמנה.

בתשובתו של הרב מכסלו תקס״ו(1805) אנו למדים על שררת בית כנסת שעברה בירושה וכן על ירושת קניין חלקי של הקרקע שעליה נבנה בית הכנסת. גם בשנת תקס״ז(1807) דן הרב בעניין ירושת בית כנסת, המלמדת על היותו קניין פרטי.

5. 5. פנייה לגויים לסייע בדיני ישראל

בכמה מן התשובות שיפורטו כאן עולה התופעה של פנייה לגויים לסייע באכיפת הדין.

בקהילת אל־קצאר היתה תקנת קהל בעניין קניית שעווה. שלמון אסאייג, אחד מחברי הקהילה, עבר על התקנה, וכעונש העלילו עליו חבריו בפני השלטונות בדברים שאינם קשורים לעברה שביצע. שלמון נאסר ונקנס על־ידי השלטונות, ועניינו אף הובא בפני חכמי תיטואן והללו החרימו אותו. בסופו של דבר הגיע שלמון אל הרב אלמאליח, וזה פסק כי לא נעשה לו צדק מכמה טעמים: לדעת הרב, לא היה שלמון נוכח בשעת הסכמתם של חברי הקהילה ולכן לא חתם על תקנת הקהל; כמו כן סבר הרב שאין להעניש אותו יותר משמענישים גזלן, שאינו חייב בנידוי אלא רק בהשבת הגזלה. בתשובתו הוכיח החכם את הרבנים שנתנו יד לסבלו של שלמון. לדעתו, לא חל עליו שום דין מוסר, כפי שטענו נגדו, ויש להחזיר לו את הסכום שהפסיד בגלל התערבות השלטונות.

בין ראובן לשמעון פרץ ריב, ועניינם נידון בדיני ישראל והושכן שלום ביניהם, אבל למרות ניסיונות הפישור הוסיפו השניים לריב. לאחר זמן מה התלונן ראובן בפני השר ששמעון קיללו, והוכיח זאת בעזרת עדים. השר כעס על שמעון וכלא אותו בבית הסוהר, ורק לאחר ששילם קנס כספי גבוה שוחרר שמעון מכלאו. הרב אלמאליח נשאל בסוגיה זו ופסק שעל ראובן חל דין מוסר ועליו לפצות את שמעון על ההפסד הכספי שגרם לו.

בשנת תקס״ג(1803) דן הרב אלמאליח בדרישתו של שמעון להחזר כסף מיתומים, בני ראובן, בטענה שאביהם הוציא ממנו את הכסף שלא בהגינות בעזרת התערבותם של השלטונות. הרב אלמאליח פטר את היתומים מן התשלום.

וכך כתב בעניין זה: ״מה שתקף ראובן ממונו של שמעון ע״י גויי׳1ם], כי אמר שהניח אחיו ממונו בעיר בעת פטירתו ולא ידע מי היה לו, ולקחו. ועי״כ [ועל ידי כך] הלך לקבול לפני המלך יר״ה ושלח משרתו להשר לתפוס לו ממונו והעליל השר על שמעון שהוא הגנב וגזר עליו לתת סך קצוב בעלילה״(חלק ב, סימן יג).

מתשובותיו של הרב אלמאליח עולה שהשלטונות לא התערבו בדיונים בבתי הדין היהודיים, אלא אם כן נתבקשו לעשות כך על־ידי אחד הצדדים. קשה לקבוע אם נמנעו השלטונות מלהתערב בכל המקרים, או בקצתם ובאלו מהם, אך בוודאי אפשר להסיק שתופעה זו היתה נהוגה בתקופתו של הרב אלמאליח.

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני-עורכים משה אורפלי ואפרים חזן