אלי פילו
רחל אליאור-יהודי ספרד בעת הגירוש פרק ראשון
רחל אליאור
באדיבותה של רחל אליאור
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק ראשון
מפה יפה זו כוללת היסטוריה רבת משמעות של יושבי הארצות האלה ושל היהודים שהתגוררו בהן כבני חסות בצל הנצרות או תחת האסלאם.
בימים הקרובים אספר כל יום סיפור קצרצר על כמה מהמקומות הנזכרים במפה.
[א] הכל קשור – דת וגאוגרפיה ואינטרסים כלכליים, מסחריים ומלחמתיים ותרבותיים וחלומות ורדיפות ושינויים ותמורות. הסתכלו נא על המפה ליד קו רוחב 38 ותראו את אנדלוסיה היפה שבה חיו יהודים תחת שלטון האסלאם בתור הזהב במשך מאות שנים. בתי הכנסת הנפלאים באנדלוסיה הפכו לכנסיות נוצריות ורכוש יהודי עצום, שהמגורשים שסירבו להתנצר, נאלצו להשאיר מאחוריהם, נפל שלל בידי מלכי קסטיליה ואראגון, פרדיננד ואיזבלה לבית הבסבורג, המלכים הקתוליים החסודים אשר לוו הון עתק מתושביהם היהודים בני החסות שחיו בספרד הנוצרית הצפונית, שהלוו למלך ולמלכה מהונם כתושבים נאמנים המקורבים למלכות, כדי להילחם באנדלוסיה המוסלמית הדרומית. אבל, ביום שפרדיננד ואיזבלה הקתוליים האדוקים כבשו את גרנדה, בירת אנדלוסיה, באוגוסט ב-1492 הם הכריזו שבארצם הקתולית הטהורה לא יחיו יהודים או מוסלמים אלא רק קתולים מלידה ויהודים ומוסלמים שיתנצרו ויטבלו וימחקו את זהותם היהודית מכל וכל ואת כל הכרוך בה.
לא ארחיב כרגע על האנוסים המתנצרים בעל כורחם, שנקראו בספרדית 'מאראנוס' , מילה שמשמעה חזירים!, בפי הספרדים הקתוליים מלידה, ולא אדבר עכשיו על סבלם ועל חייהם הכפולים, אלא רק אזכיר שמאחורי החסידות הדתית של פרדיננד ואיזבלה שנכספו למלוך על ארץ נוצרית טהורה מכל אלה הכופרים באלוהותו של ישוע בן מרים מנצרת, עמד אינטרס כלכלי מובהק שניתן לכנותו שוד לאור היום. הרעיון של מלכי ספרד הנוצרים לגרש את הבנקאים היהודים ואת כל בני קהילתם, מהם לוו המלכים הקתוליים הון עתק לשם ציוד צבאם וכלכלתו במלחמה הארוכה על כיבוש אנדלוסיה המוסלמית, היה רעיון מבריק .
הרבה אנשים היו שמחים להיפטר מהבנקאים שמהם לוו כסף רב, כדי שלא יצטרכו להחזיר את ההלוואה או את המשכנתא או את הערבות שקיבלו מהם, אבל רק מלכי ספרד היו יכולים לצוות על גירוש הבנקאים שלהם בהינף צו מלכותי דתי שדיבר ברוב חסידות דתית וכוח צבאי שמומן בידי היהודים, על רצונם במדינה לאומנית דתית אחידה קדושה וטהורה שאין בה אף כופר אחד .
כל הרכוש הקהילתי הרב של כל יהודי ספרד שגורשו ב1492 עם כיבוש אנדלוסיה, התחלק בין המלוכה הקתולית לכנסייה הקתולית. כשליש מיהודי ספרד בחר או אולץ להתנצר, אם לא לא בחר לצאת בגירוש באב/אלול אוגוסט 1492 , או לא יכול היה לצאת מחמת זקנה, תשישות, אשפוז, מחלה, נכות, ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ייבום וחליצה, הריון או לידה וכיוצא באלה מניעות אנושיות בכל מקום ובכל תקופה. אל לנו לשפוט אף אדם עד שלא נגיע למקומו אבל אנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לשאול את עצמו מה היה עושה אם היו אומרים לו בהתראה קצרצרה שעליו לעזוב את ביתו ומשפחתו, שלא יכולה לעזוב מכל טעם, ולוותר על כל קרוביו ועל רכושו וכספו וחסכונותיו וזיכרונותיו ולהיפרד מכל אוצרותיו ולעזוב מאחוריו את כל ספריו ולוותר על כל החובות של אלה שלוו ממנו והוא הלווה להם, ועליו לעלות על ספינת דייגים בחמסינים של אוגוסט ולהגיע לשום מקום, כי איש לא הסכים לקבל את המגורשים!. האם עליו כיהודי במצוקה להעמיד פני נוצרי עד יעבור זעם , או האם עליו להעדיף לההרג על קידוש השם ולא להמיר את דתו או האם עליו לעזוב את ילדיו וביתו ללא רכושו וכל מה שיקר לו. איש לא חיכה למגורשים בשום מקום בקיץ הנורא של 1492.
שליש מיהודי ספרד התנצר בכורח הנסיבות ובשל העדר אפשרות לעזוב הכל בחטף, שליש טבע בים, מת במגפה ואבד במדבריות צפון אפריקה, ושליש הגיע לארצות האסלאם. היהודים גורשו מכל העולם הנוצרי הקתולי, לא רק מספרד, אלא מכל חלקי האימפריה ההבסבורגית שהייתה למלכים פרדיננד ואיזבלה שליטה עליהם. גם אבות אבותיי ממשפחת פאלאג'י palacio, נמנו על המגורשים מחצי האי האיברי שהגיעו למרוקו, כמו רבים מאבות אבותיכם, ומשם לאימפריה העות'מנית ואחר כך לפולין בעקבות הצבא העות'מני שכבש את פולין בשלהי המאה ה-17 והיהודים שימשו בו כאפסנאים, טבחים חייטים ומשרתים..
כל מי שנקרא בשם משפחה כגון קורדוברו, מלשון קורדובה או טולדנו מלשון טולדו, או סביליה על שם העיר סביליה או קסטיליה או נברו על שם העיר נברה, או סרגוסטי על שם סרגוסה, או ליאון או כל שם עיר או אזור בספרד, נמנה עם מגורשי ספרד שנסו על נפשם עם מפתחות בתיהם בידם. הם לא זכו לחזור אליהם אבל הם שמרו את שפתם הקסטיליאנית יהודית הנודעת בשם לאדינו בכל מקום אליו הגיעו כשהם נדדו מצפון אפריקה הקרובה לספרד לאימפריה העותמנית הרחוקה ממנה לאיזמיר ושלוניקי ומשם נדדו ברחבי העולם לפעמים בעקבות הצבא העות'מני.
אולם יש גם צד שני לסיפור.
נפילתה של אנדלוסיה המוסלמית, עם כיבוש גרנדה, בקיץ של שנת 1492, בידי צבאם של איזבלה ופרדיננד, מלכי קסטיליה ואראגון, בשנה שבה נודע גילוי אמריקה, ובשנה הנוראה שבה גורשו היהודים מספרד הקתולית אל העולם המוסלמי, חשפה אוצרות דעת ומדע לא נודעים מספרד המוסלמית המשכילה והעשירה, בפני העולם הנוצרי, אוצרות שכללו טקסטים מהעולם היווני העתיק ומהעולם היהודי והמוסלמי, וגילתה את מציאותם של עולמות אנושיים חדשים שהכנסייה לא נודעה בהם כלל ולא ידעה על קיומם.
עולמות חדשים אלה, שנקראו בשם 'העולם החדש', היו, למרבה ההפתעה, עולמות בלא אל, המחולק לאב, בן ורוח הקודש, בלא דת נוצרית המאמינה בלידת בתולים ובתחייה מן המתים של בן אלוהים, דת של חסד לכאורה שיש לה כנסייה מעוררת אימה למעשה, התובעת תשלומים ומעשרות וירושות מהמאמינים לטובת הכנסייה הדשנה המשופעת בעושר ובנכסים, שאיימה על מאמיניה שאם לא יורישו לה מעושרם ביד רחבה לא יזכו להיכנס לגן עדן אלא יירשו גיהינום – בעולם החדש התגלה למרבה ההפתעה שיש חיים בלא כנסייה קתולית ובלא אפיפיור, בלא כתבי קודש, בלא אינקוויזיציה ובלא צנזורה.
בעולמות חדשים, אלה שגרו בהם, בין השאר, האצטקים או האינקה בדרום אמריקה ושבטי הנאבחו, האפאצ'י, הקומאנצ'י, הצ'ירוקי, השיאן והסיו בצפון אמריקה, לא נודעו כלל מושגי-יסוד בעולם המערבי. מושגים כגון צליבה, עלייה לשמים, לידת בתולים, תחייה מהמתים, חסד אלוהי, סקרמנט, מחילה, ישועה או גאולה, שהיו מופקדים כולם רק בידי הכנסייה, במסגרת תפקידה המכריע בניתוב המאמינים בדרך הקודש המובילה לגן עדן, ובהרחקתם מדרך הכפירה המובילה לגיהינום, לא נודעו כלל.
המצאת הדפוס בגרמניה באמצע המאה ה-15, סמוך לנפילת קונסטנטינופול ב-1453, שבה בירת העולם הנוצרי המזרחי במשך אלף שנה, נפלה בידי המוסלמים והפכה מקונסטנטינופול הנוצרית האורתודוכסית המזרחית דוברת היוונית היא קושטא, לאיסטנבול המוסלמית הדוברת טורקית עות'מנית או ערבית לצד היוונית המדוברת מזה אלף שנה, והתפשטות הדפוס המהירה בתקופה זו של גילוי העולם החדש, הטילו צל של ספק באמיתות קבועות עתיקות ומקודשות.
גם גילוי נתיבי השיט והמסחר החדשים, שערערו על מושכלות ראשונים רבים שנחשבו כבלתי ניתנים לשינוי, סייעו להפצה של מידע חדש זה בתחומי דעת ותודעה שונים, בין תרבויות, דתות ויבשות, ובין מלומדים וחוקרים, אמנים ויוצרים, בני דתות ושפות שונות, באופן חסר תקדים.
ליהודים הנרדפים והמגורשים הרב לשוניים שידעו עברית, ערבית, לטינית, קאטאלנית וספרדית קסטיליאנית, ולעתים גם יוונית, שגורשו מחצי האיברי לעולם האסלאם, והגיעו עם ידע רב בתחומים שונים לארצות שונות, היה חלק חשוב בהעברת הידע מתרבות לתרבות ומשפה לשפה וחלק חשוב בהתחלת הרנסנס הרב-לשוני ורב תרבותי שסלל את הדרך מהעולם הדתי ההירארכי פטריארכלי הרודף אל העולם החילוני הליברלי הומניסטי המאמין בחירות ושוויון, בחופש דת ובחופש מדת.
רחל אליאור-יהודי ספרד בעת הגירוש פרק ראשון
28/08/2024
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק שני ואחרון-רחל אליאור
באדיבותה של רחל אליאור
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק שני ואחרון
[ב]
בתחתית המפה, מתחת לספרד תראו את צפון מרוקו. היום נדון בקיצור נמרץ על חכמים שונים בין צפון אפריקה, ספרד, צרפת וגרמניה שעסקו בענייני נשים. שלוש הארצות הראשונות הן על המפה, הרביעית מחוברת לצרפת בגבולה הצפון מזרחי, בעמק הריין המבדיל בין צרפת לגרמניה. אלזס לורן מצד אחד בחלק הצרפתי וקהילות הריינוס שפיירא מגנצא וורמייזא בגרמניה מצד שני, חלקו תרבות משותפת והיו מחכמיהם שהגיעו לספרד. נתחיל מהמאוחר אל המוקדם כי משפחת משאש מצפון אפריקה מוכרת לנו גם היום.
הרב יוסף משאש (1974-1892), שנולד במקנס ((Meknès שבצפון מרוקו וכיהן כרבהּ של תלמסאן שבצפון אלג'יר בגבול מרוקו, כתב בספרו נחלת אבות כתיבה נועזת רחבת אופקים: "עוד נראה שבאה מלת 'כל' לרבות את הנשים, שאף שאינן מצוות בתלמוד תורה, אם יעסקו בה לשמה זוכות גם הם לדברים הרבה, כמו דבורה וחולדה שזכו לנבואה מפני חוכמתן וצדקתן, וכן אמא שלום, אשתו של רבי אליעזר, אחותו של רבן גמליאל, ומה גם ברוריה בתו של רבי חנניה בן תרדיון, אשתו של רבי מאיר. וכן בתו של רש"י הייתה כותבת וחותמת שאלות ותשובות בשם אביה זיע"א, וכן אחותו חיליט, וכן מרים אשת רבנו תם, וחנה אחותו של ריב"ם ועוד הרבה".
של לדברי פרופ' אברהם גרוסמן, היסטוריון של ימי הביניים, אשר דן בייחודו של רש"י ביחסו לנשים: "רש"י הקדיש תשומת לב רבה להגנה על כבודה של האשה ועל זכויותיה. ספק אם היה עוד חכם יהודי בימי הביניים שהמגמה הזאת בולטת כל כך ביצירתו". הוא כתב על האשה שהיא "אשתו, בת-זוגו, שהיא זרע אלוהים", ומכאן תבע מהבעל להתייחס אל אשתו בהגינות ובכבוד".
חכם נוסף שקדם לרש"י ונודע בהגנתו על נשים ובתרומתו למגמה להשוואת זכויות האשה לזכויות בעלה, הוא רבנו גרשם מאור הגולה (1028-960), שחי במגנצא (Mainz), בעמק הריין שבגרמניה, ונודע בהכרזת החרם בקהילות אשכנז על נישואי כמה נשים בעת ובעונה אחת, מצב משפטי הידוע כפוליגמיה או פוליגניה, הרווח עד ימינו בארצות האסלאם, באסיה ובאפריקה ובקהילה הבדואית בארץ.
בחרם נוסף של רבנו גרשם נקבע כי כמו שאין הבעל מגרש את אשתו בעל כורחו, כך גם אין האשה מתגרשת אלא בהסכמתה. כלומר, נאסר לגרש את האשה בעל כורחה, נגד רצונה. גט שכפה עליה בעלה לקבלו פסול הוא, והבעל והסופר והעדים מוחרמים.
והנה רגע המעבר של חכמת אשכנז מגרמניה לספרד או מוורמייזא לטולדו:
רבי אשר בן יחיאל (1327-1250), תלמידו של ר' מאיר מרוטנבורג, הנודע בכינוי מוהר"ם מרוטנבורג (1293-1220) הפוסק החשוב ביותר באשכנז במאה ה-13 שברח מגרמניה לספרד מפני המושל הגרמני שרצה לכלוא אותו, כשם שהקיסר הגרמני כלא את רבו, ר' מאיר, לשם כופר-נפש שיקבל עבור פדיונו, מסַפר על כך:
"רבנו גרשם תיקן להשוות כוח האשה לכוח האיש, כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה". המילים להוציא ולגרש הן מילים נרדפות בהקשר של גיטין. מתרכתא היא גרושה בספרות הרבנית. הציטוט לקוח מ:תשובות הרא"ש, כלל מ"ב, סימן א.
הרא"ש, כאמור, הוא ר' אשר בן יחיאל (1328-1250), תלמידו של ר' מאיר מרוטנבורג (1293-1215), שנכלא בבית האסורים בשנת 1286 בידי הקיסר רודולף ההאבסבורגי, כדי ששוביו יקבלו תמורתו הון רב כפדיון נפשו. הוא נכלא באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה. באותה תקופה לא היה חופש תנועה לבני חסות והיהודים שחיו כבני חסות לא היו רשאים לצאת ללא רשות. הקיסר תבע מהיהודים סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, והרא"ש ערב להבאת הכסף ואסף את דמי הכופר. בסופו של דבר לא יצא הדבר לפועל בשל סירובו של המהר"ם שיפדוהו בסכום כזה, משום שידע שפדיון נפש בסדר גודל כזה יגרור ניסיונות סחיטה נוספים מצד השליטים. הוא הורה שאין לפדות אותו מכלאו לגבי עצמו, על פי ההלכה ש”אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן” (משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ו'). מוהר"ם מרוטנבורג כאמור התנגד לסחיטה, בחר להישאר כלוא כל ימיו בכלא, במגדל המכשפות ברוטנבורג או בוורמס, ומת בבית האסורים.
תלמידו ר' אשר בן יחיאל, הרא"ש, ברח מוורמייזא היא וורמס שבגרמניה לספרד, משום שהמושל רצה כאמור לכלוא אותו בבית הסוהר ולדרוש מקהילות ישראל סכומי עתק ככופר נפשו.
בקיץ 1298 פרצו באשכנז פרעות רינדפלייש. בפרעות הושמדו כ-146 קהילות, ונהרגו אלפי יהודים, בהם רבי מרדכי בן הלל, קרובו וחברו של הרא"ש מישיבתו של מהר"ם מרוטנבורג, יחד עם אשתו וחמשת ילדיו. הרא"ש חיפש הזדמנות לברוח מארץ הדמים וההרוגים ופנה לספרד.
ראשי קהילת טולדו (טוליטולה) באמצא האי האיברי [הסתכלו במפה, לא רחוק ממדריד] הזמינו את הרא"ש, שברח בשנת 1303 לספרד, להתיישב בתוכם, ללמד תורה ולעמוד בראש בית דינם. כך מונה לראש בית הדין ולראש הישיבה בטולדו, היפהפייה, מינוי המעיד על יוקרתו העצומה, שכן לא היה זה מקובל למנות אדם בן אשכנז לרב ביהדות ספרד. על חשיבותו כפוסק הלכה ועל יוקרתו הרבה מעידה העובדה שרבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך" בחר בו במאה ה-16 להיות אחד משלושת עמודי ההוראה שעל פיהם הוא פוסק, לצד הרמב"ם והרי"ף שעל פי ספריהם פסקו הלכה בספרד עד לימי הרא"ש.
יהודים נסו על נפשם בעקבות עלילות דם, פרעות נוראות, איומי המרה, המרה מאונס ופחד מעריצות השלטונות. בשלהי המאה ה-15 הם ברחו מספרד לצפון אפריקה ולאימפריה העותמאנית' אולם, במפנה המאות ה-13-14 היו שברחו מוורמייזא לטולדו. כל מנוסה כזו כרוכה בסבל אבל גם בהעברת ידע בידי אנשים וספרים ובמיזוג בין דעת ומסורת של קהילות שונות ממזרח וממערב, מצפון ומדרום.
יהודים רבים נודעו בין חכמי טולדו, ביניהם אברהם בן מאיר אֶבּן עזרא (ראב"ע), רבי יהודה הלוי (ריה"ל), הראב"ד הראשון, רבי מאיר הלוי (הרמ"ה) והרא"ש ובנו יעקב בן אשר, אהבו את עירם היפהפייה ואת שמיה הסוערים וזכו להשראה אמנותית מסביבתם הדרמטית. יהודים רבים נודעו גם בין מגורשי טולדו. ויש משפחות הקרויות טולדאנו על שם העיר האהובה. אם גם אתם ממשפחות מיוצאי טולדו, ספרו לנו.
חיים באר מספר לנו בספרו המקסים 'מסע דילוגים', ברשימה ששמה 'שלושה מבטים על טולדו' שאמו, ברכה רכלבסקי, נשמתה עדן, אהבה את התמונה הנודעת של אל-גרקו "מראה של טולדו" אהבת נפש, ואני מביאה אותה לזכר יהודי טולדו ואוהביה, בניה ובנותיה ומגורשיה בני כל הדורות בתגובות.
המשך יבוא
[ג]
תסתכלו בבקשה על המפה על הגבול המפריד בין ספרד לפורטוגל, יהודים רבים נסו מערבה , מספרד לפורטוגל בזמן פרעות קנ"א 1391, ובזמן גירוש ספרד, 1492 . הם קיוו שיוכלו לחיות בפורטוגל כיהודים ולא לחיות כאנוסים נוצרים בעל כורחם בספרד הקתולית.
בעקבות רדיפות היהודים בעולם הנוצרי לאורך האלף השני, שכללו עלילות חילול לחם הקודש, פרעות, שחיטות, עלילות דם, אונס והטבּלה כפויה לנצרות, נוצר מעמד חדש של יהודים אנוסים בעל-כורחם, שנאלצו לחיות כנוצרים בחצי האי האיברי ובמקומות נוספים שהיו תחת שלטון הכנסייה הקתולית.
האינקוויזיציה ידעה אל-נכון כי רבים מן הנוצרים החדשים, שחיו כאנוסים מאז פרעות קנ"א (1391) וגירוש ספרד (1492), שומרים בסתר על אורחות חייהם כיהודים, וניהלה משפטים נגדם באמצעות איומים בעונש מוות ובהשלכה לגיהינום על נוצרים קתולים מלידה, העובדים בשירות היהודים שהתנצרו, או יודעים בכל הקשר על אנוסים יהודים שהתנצרו בעל כורחם, השומרים בסתר על יהדותם (מראנוס=חזירים בספרדים) ובאמצעות עידוד הלשנות של עובדי משק ביתם לאורך המאה ה-16. האינקוויזיציה הכריזה על שלושה ימי חסד כשבאה העירה, בהם כל מי שילשין מרצונו על מעבידיו היהודים המתנצרים, יהא פטור מעונש גיהינום.
בתיקי האינקוויזיציה שמורות עדויות רבות של נשים נוצריות על נשים יהודיות אנוסות, לצד עדויות של נשים יהודיות, שהועמדו לדין בשל שמירת יהדותן בסתר, וחלק מעדויות אלה, השומרות קולות נשכחים על המשמעות הקשה של החיים בזהות כפולה, תורגמו ונדונו במחקר ההיסטורי על יהודי ספרד ופורטוגל. תיקי עדויות אלה מאפשרים הצצה אל רגעים בחייהן של נשים אלה, כפי שהם באים לידי ביטוי בכתבים של המשטרה ובתי המשפט אשר חוקרים ומענישים אותן, אבל תוך כדי כך גם נותנים להן להעיד ולהשמיע את קולן. ראו: רינה לוין מלמד, "נשים בחברת האנוסים בספרד בשלהי המאה ה-16", בתוך: אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות (עורכת יעל עצמון), עמ' 222-208. השוו: David M. Gitlitz and Linda Kay Davidson, A Drizzle of Honey, The Lives and Recipes of Spain's Secret Jews, New York 1999
דיוויד גיליץ ולינדה דווידסון קראו בתיקי האינקוויזיציה ובמחקריםם באנגלית, ספרדית ולטינית על האנוסים, וכתבו ספר נפלא על התבשילים שאותם המציאו נשים יהודיות כדי להעמיד פנים שהן אוכלות בשר חזיר. איך המציאו את הקישקע הממולא סולת וטבול במיץ סלק או גזר כדי שיראה כנקניק חזיר ואיך המציאו בישול איטי של נתחי בשר ושעועית וביצים הנודע כחמין כדי להסוות את העובדה שאינן מדליקות אש בשבת. בראשית המאה השבע-עשרה היו אנוסים שברחו מפורטוגל וספרד להולנד הקלוויניסטית פרוטסטנטית, שנלחמה בספרד הקתולית ששלטה בה והצליחה להשתחרר ממנה. היהודים הבינו מיד שנפתח בפניהם אופק חדש וביקשו רשות להתיישב כסוחרים פורטוגזים אמידים לבושי הדר באמסטרדם, שיתרמו רבות למסחר הבינלאומי. הם אלה שבנו את ספריית עץ חיים ואת בית כנסת עץ חיים באמסטרדם שהיא שוכנת בו.
באדיבותה של רחל אליאור
יהדות ספרד בעת הגירוש-פרק שני
"ראה" = ר- בותי א- לול ה- גיע {ר"ח אלול יחול בימים שלישי ורביעי}-הרב משה אסולין שמיר
"ראה" = ר– בותי א– לול ה– גיע {ר"ח אלול יחול בימים שלישי ורביעי}
"ראה" = מראה {דרכה נוכל לראות ולבקר את חטאינו לקראת ר"ה}.
"היום" = "היום הרת עולם" {רומז ליום הדין בראש השנה}.
"היום" = כל יום הוא יום חדש, {בו נוכל לפתוח דף חדש}.
א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי" (שיר השירים ו ג).
הפס' מבטא את ההדדיות בין הקב"ה = "דודי", ליהודי = "אני".
כאשר "אני" בוחר בדרכו של "דודי" – "אני לדודי",
גם "דודי" יבחר בי – "ודודי לי". כעין מגנט בין ה' לעמ"י.
"ברכה {או} וקללה".
הברכה או הקללה אותה גוזר הקב"ה בר"ה על כל אחד,
תלויה בהכנתנו ותשובתנו לקב"ה – במשך חודש אלול.
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.
את הברכה – אשר תשמעו אל מצות יהוה…
והקללה – אם לא תשמעו" (דב' יא כו).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
פרשת "ראה" וראש חודש אלול.
"ראה" – שני הפסוקים הראשונים של הפרשה, מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בפס': "ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה".
השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב, לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.
במדרש (דב' רבה ד, ג) לפרשה נאמר: "אמר רבי אלעזר: משעה שאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני {ראה אנוכי}, אותה שעה
עושה הטובה".
המסר האמוני מאמור לעיל:
הטוב והרע,
הם תוצאה של מעשה האדם באשר הוא.
"ראה" – הפרשה נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ר"ח אלול, או בשבת עצמה, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במ' כט א) ברכה או קללה.
המילה "היום", היא מוטיב מנחה בספר דברים, בו מופיעה 74 פעמים. משה רבנו רומז לכל אחד מאתנו, שכל יום ויום, הוא יום חדש בו נוכל לפתוח דף חדש ודרך חדשה בעבודת ה' (הרב אייל ורד).
הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי בעל התניא על פי הפס': "דרשו יהוה בהימצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).
על הפס' הנ"ל אומר רבי שמואל בר נחמני: "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר למרחק עשרה מיילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא יתרחק מהעיר, לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו יהוה בהימצאו – קראוהו בהיותו קרוב".
הרמב"ם עמוד ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו יהוה בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב" (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).
הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה, ישתדל לקיים מצוות ה' כל השנה,
ובפרט בחודש אלול, כהכנה ליום הדין בראש השנה.
ועוד יותר, בעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים –
יום הסליחה והכפרה, לשבים בתשובה מאהבה.
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום" (דב' יא כו).
"שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון,
ולהמעיט כל טובות העולם הזה"
מדברי רבנו-אור-החיים-הק'
רבנו-אור-החיים-הק' שואל 3 שאלות:
א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי במשמעות שמיעה כמו "שמע".
ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"? ג. מדוע התורה השתמשה במילת הקישור "את" בהקשר לברכה – "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה בביטוי "אם" – לא תשמעו"?
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם {שיבחרו} בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני עניינים:
א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.
ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם".
פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו:
"ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם, ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' ע"א. שבת צב' ע"א). בנוסף להיותו מנהיג עם ישראל, הוא גם התעשר מפסולת לוחות הברית שהיו עשויות מסנפירינון כדברי ה': "פסול לך… את פסולת הלוחות תיקח לך".
כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזהר לפסוק: "ויפה דודי – אף נעים" (שיר השירים א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" (זהר חלק ב' רנ"ד).
פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבנו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא" (זהר ר"ע רע"ג).
"היום – ברכה או קללה".
עם מידת הזריזות – יוכל האדם לקנות את חיי העולם הזה והעולם הבא,
ועם העצלות – יוכל להפסידם (רבנו בחיי).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהביטוי "היום – ברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה.
בכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא.
משל לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור, כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום הלוהטים.
השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא שכל כולו מישור.
רבנו בחיי אומר במבוא לפרשת 'ראה': מידת העצלות היא אם חטאת בעבודת ה'. "יש עצל בביתו, יש עצל בגופו, יש עצל בנפשו – מתעצל בתיקון מידותיו, בבחינת "מחורף – עצל לא יחרוש, ושאל בקציר – ואין" (משלי כ, ד). החקלאי שמתעצל לחרוש בחורף, לא יהיה לו מה לקצור בקיץ. כנ"ל אצלנו: 'הטורח בע"ש, יאכל בשבת' (שבת יט א)
"בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד' א').
או – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם"? (ויקרא כה, נה).
חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי,
מידתו של רבי מאיר בעל הנס.
התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים" – "בנים אתם ליהוה אלהיכם", ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" – "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה).
"עבדים עבדי הם". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכפילות: 'עבדים עבדי' – "מעיקרם, קדושים מבטן ומהיריון בשורש נשמתם". החיבור בינינו לה' – מהותי.
הגמרא במסכת (קידושין לו ע"א. ספרי דב' ראה צו) מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם עם ישראל נקראים בנים או עבדים של הקב"ה?
רבי יהודה אומר: בשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת, קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה בפסוקים.
ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלהיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום לעשות הישר בעיני יהוה אלהיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.
רבי מאיר בעל הנס סובר: "בין כך ובין כך בנים אתם". בנים אתם ליהוה אלהיכם" . הגמרא בקידושין מביאה ראיות לדבריו:: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כ"כ מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') וכו'.
כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים. רבי מאיר אומר שהתואר בנים ניתן לעמ"י ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה' כדברי רבי עקיבא רבו האומר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" (פ' אבות ד, ב).
הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר במידה הזו, כמו במקרים רבים אחרים המופיעים בתלמוד. {ראה "אעשה נפלאות" בסוף המאמר}.
רבנו-אור-החיים-הק': "הלבבות ישכילו בנעלם אם לאהוב אם לשנוא, כי כפי אשר יכין האדם ליבו לאהוב חברו, כמו כן יתבונן לב חברו לאהוב אותו" (שמות לג יא).
ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר,
את חשיבות מסר הפרגון כלפי כל יהודי:
"אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם /
ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך /
ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".
.
"בנים אתם ליהוה אלהיכם:
לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת.
כי עם קדוש אתה ליהוה אלהיך,
ובך בחר יהוה להיות לו לעם סגולה" ( דב' יד' א-ב)
בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל שלושה תארים: בנים, עם קדוש, ועם סגולה.
הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם ליהוה אלהיכם", -לאיסור גדידה למת, תופעה שהייתה קיימת אצל הגויים.
רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות, היות "ועם קדוש אתה לאלהיך – קדושת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה'".
רבנו אברהם אבן עזרא: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו, גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.
האלשיך הק' משתמש במשל להבנת הכתוב: אימא אחת ובנה גרים במרתף בתנאי עוני. בעלה לעומת זאת, גר בארץ אחרת בתנאים טובים.
יום אחד, התאפשר לבן להגיע לאביו, ולחיות חיי רווחה אצלו. האימא, למרות מצבה הקשה, שמחה על שבנה זכה לצאת מחיי עוני, ולחיות חיי רווחה. וכדברי קדשו: "יתענג בדשן בכל טוב אביו ונחת משלחנו. וגם שבצד מה תדאג על פרידתו ממנה – הלא תשמח על אודות בנה מצד עצמו, כי אז טוב לו עם אביו. כן הדבר הזה. הוא יתברך אומר: 'בנים אתם ליהוה אלהיכם'. ואם כן, אשר ימות לו מת, לא ידאג על מתו מצד עצמו, כי הלא הלך שם עם אביו שבשמים".
הספורנו והחיזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .
הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשון קדשו: "כי טעם עם קדוש – הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך".
רבנו-אור-החיים-הק': "שאין להצטער הרבה על המת היות והמת חוזר לאביו שבשמים – אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך – מקור חיים" (לו, י). רבי אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק: "כי עמך – מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות". לא כן אומות העולם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים.
רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח לקרוא לבנו לחזור אליו. כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לחזור אליו. אשרי מי שחוזר לבוראו ותלמודו בידו, ומצוות בצקלונו, וזכה לתקן את סיבת בואו לעולם הזה.
רבנו-אור-החיים-הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו.
המסר האמוני:
כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ונזכור שהעולם הזה הוא זמני, ועיקר השכר, בעולם הבא.
חשיבות מצות הצדקה.
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן
מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ
אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ
לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ – מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן"
"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ – וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ.
כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה
יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ – וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.
(דב' טו, ז' – יא)
התורה מקדישה ארבעה פס' בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא "פתוח תפתח את ידך לו". השכר אותו מבטיח הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחלק המגיע לעני מונח אצלנו כפיקדון. את זה לומד מייתור המילה: "בך".
כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה – "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר האדם פושט את מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: "כי פתוח תפתח את ידך".
האדם לא יכול לקחת דבר, בדרכו האחרונה. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע לעוזר לעניים ולדלים: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך יהוה אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על ידי הקב"ה – הבעלים של ממונך.
תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך, תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לנו ולכם, לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל.
חכמי תורת הח"ן: מצות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות אותו רק יום.
רבי יצחק אברבנאל שהיה בנוסף להיותו גדול בתורה, גם שר האוצר בספרד בתקופת הגירוש, מדמה את נושא הצדקה לאדם המפקיד את כספו בבנק, באחד מאפיקי ההשקעות אותם הוא בוחר.
במידה והבנק יעביר את כספי ההשקעה לאפיק השקעה אחר ללא רשות, המשקיע יוציא את כספו ויעבור לבנק אחר.
כנ"ל בענייני צדקה: הקב"ה מפקיד אצלנו את כספו, ומבקש מאתנו לעזור לעניים. במידה ונתעלם מדבריו, יהיה לקב"ה למי להעביר את הכסף, ואנחנו עלולים להישאר חלילה בלי כלום.
"והיית אך שמח" (דברים טז, טו).
עבודת ה' מתוך שמחה – ובפרט לקראת הימים הנוראים.
בכל התורה מופיעה המילה "שמחה" 16 פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים.
הציווי "והיית אך שמח", מופיע בפרשתנו בהקשר למקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ", היות ובית המקדש מעורר כל יהודי לתשובה לאחר שהקריב קרבן, וחזה במו עיניו בנסים גלויים "במקום אשר יבחר יהוה" (דב' טז יא).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נושא עבודת ה' מתוך שמחה: "אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציוה ה' לעשות. אז ישמח ליבו, ויגל כבודו" (דב' ז, יב).
רבנו האריז"ל: "אסור לאדם להתפלל תפילתו בעיצבון, ואם נעשה כך, אין נפשו יכול לקבל האור עליון הנמשך עליו בעת התפילה… וכמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש, תלויה בדבר הזה, בין בעת תפילתו, ובין כשעושה איזו מצוה משאר המצוות וכו'. ואל תבוז לענין זה, כי שכרו גדול מאוד" (דרושי ברכת השחר).
רבנו חיים ויטאל כותב בספרו 'שערי קדושה':
"העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפילה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה'". על הפס': "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב) דרשו: מכל הצרות, ניתן לצאת ע"י שמחה.
מדברי קדשם עולה: כאשר אדם שרוי בשמחה, יוכל לעבוד את ה' בשלמות, ואף להגיע לרוח הקודש.
ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה, בהקשר לפס' "והיית אך שמח":
"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה' כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה, וגרעון מן המעשה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא {בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו.
על כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה, כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה
בברכת שבת שלום
וחודש אלול טוב ומבורך
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות .
להתבשם באור החיים למוצש"ק.
לרבי מאיר בעל הנס הבעלים של מפתח תעשיית הניסים,
ורבי יעקב שאלתיאל ניניו – איש טבריה, עירו של רבי מאיר.
רבי מאיר בעל הנס הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא הנמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו, הלא הם: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב ביחד עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא, וע"י רבי יהודה בן בבא.
שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).
רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים (עירובין יג ע"א).
רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף (עירובין יג ע"א).
מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.
רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א): "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.
רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).
רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).
רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים ונפלאות: נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה.
לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' יד א). רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דב' לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).
כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).
הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".
המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.
אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).
דוגמאות נוספות מתורתו של רבי מאיר בעל הנס –
המשמש כסנגורם של ישראל:
כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהן: רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו שיקפוץ תחילה, כדי לזכותו במצוות קידוש ה'.
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "הייתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).
רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".
רבי מאיר אמר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).
רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).
רבי מאיר מלמד זכות גם על ארץ ישראל שאינה דבר וכו'.
רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר אפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה.
רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.
כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית, כל שכן אצלו.
רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.
זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו מאירת הפנים לכל יהודי באשר הוא.
כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את הורי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.
פועל יוצא מהדברים הנ"ל: בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,
רבי מאיר היה מעורב עם הבריות. רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל.
שבת שלום ור"ח טוב ומבורך –
ביקרא דאורייתא – משה שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להשלמת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Résurgences marranes au Brésil
Des résurgences marranes apparaissent également au Brésil dans le courant du xxe siècle, mais plus tardivement qu’au Portugal. Elles se manifestent aussi bien à Sâo Paulo et Rio de Janeiro qu’à Recife, Natal ou Fortaleza, foyers entre lesquels certains individus, dans leurs parcours, assurent d’ailleurs un lien. Cependant, c’est surtout dans le Nordeste, plus précisément dans le polygone formé par le Pernambuco, la Paraiba, le Rio Grande do Norte et le Cearâ, que le mouvement de retour au judaïsme atteint l’ampleur d’un phénomène collectif.
En fait, qu’il s’agisse du Sud-Est ou du Nord-Est, les récits de ces marranes contemporains présentent bien des analogies. Chaque itinéraire est évidemment singulier, unique, et néanmoins, à travers la diversité des cas, des thèmes récurrents se font écho d’un témoignage à l’autre. Leurs auteurs sont généralement originaires d’un milieu rural, nés dans des familles organisées selon un modèle patriarcal et pratiquant un système d’alliances endogame. Or ces familles se signalent par l’observation de coutumes distinctes (telles que la prohibition du porc, la bougie du vendredi soir, des rites funéraires particuliers, etc.), dont elles ne savent pas toujours clairement l’origine. C’est souvent au contact du monde extérieur, lorsque pour des raisons diverses certains de leurs membres arrivent dans la grande ville, qu’ils sont amenés à s’interroger: ils découvrent alors, avec stupeur, que les traditions familiales transmises de génération en génération, qu’ils croyaient pleinement chrétiennes, en réalité ne le sont pas. Ils prennent dès lors conscience que ces coutumes ne peuvent s’expliquer que comme un héritage juif, ou plutôt judaïsant. Au terme d’une quête qui peut être longue et difficile, ces personnes décident finalement (ou non, selon leur foi) de mettre leur identité religieuse en accord avec leurs racines.
Considérons tout d’abord quelques cas qui se situent dans la région du Sud-Est, à Rio de Janeiro ou Sao Paulo : il s’agit généralement d’individus isolés pendant la plus grande partie de leur parcours. Certains d’entre eux s’efforcent cependant, au tournant des années 1980-1990, d’établir les premières bases d’un réseau d’échanges et d’informations, avec pour ambition d’embrasser l’immense territoire brésilien.
Francisco Correa Neto, professeur à l’université de Niteroi, est né en 1932 à Itaperuna, à l’intérieur de l’Etat de Rio de Janeiro. Il raconte que son père, lecteur assidu de la Bible, consommait du pain azyme au moment de la Pâque et pratiquait en septembre un jeûne complet de vingt-quatre heures (qu’il désignait comme le «jeûne de l’octave»). Francisco Correa Neto confie aussi que, adolescent, il « ressentait un vide religieux qui exigeait d’être comblé, mais ni l’Église catholique ni les Églises protestantes ne pouvaient le faire». A l’âge de vingt ans, en 1952, il trouva à la bibliothèque publique de Niteroi un livre sur l’histoire du peuple juif, du rabbin Isaias Rafalovitch: «Ce fut mon initiation. En 1956, j’étais déjà décidé à redevenir juif, sans aucun contact avec quiconque, et en sachant encore moins comment4. » Quelques années plus tard, il rencontra le rabbin Henrique (Heinrich) Lemle, établi au Brésil après avoir fui le nazisme ; celui-ci avait organisé à Rio de Janeiro une communauté composée de Juifs européens, principalement allemands, et animait à la radio une émission religieuse très écoutée (nous le retrouverons aussi plus loin). Francisco Corrêa Neto put ainsi s’intégrer pleinement dans les milieux juifs de Rio de Janeiro ; sa conversion en bonne et due forme fut prononcée, en 1976, par le rabbin orthodoxe Abraham Anidjar, de l’Union Israélite Shel Gemilut Hassadim. Par la suite, il publia en 1987 un livre, Os Judeus. Povo ou religiâo ?, et, outre ses activités professionnelles, se consacra à entretenir une abondante correspondance avec des descendants de nouveaux-chrétiens disposés à effectuer, eux aussi, leur retour au judaïsme.
Cette première mise en relations fut relayée par la fondation à Sâo Paulo, à l’initiative du journaliste Helio Daniel Cordeiro, de la Société hébraïque pour l’étude du marranisme (SHEMA), une association culturelle qui se proposait de « sauver les valeurs historiques et religieuses des descendants de nouveaux-chrétiens qui, avec l’Inquisition, perdirent le contact avec leurs origines48». Cette société prenait elle- même la suite d’un petit groupe d’études religieuses qui se réunissait autour de Francisco Assis de Oliveira, connu comme Yacov, un jeune homme originaire du lointain Mato Grosso, qui passait tout son temps à prier avec ferveur à la synagogue du Beit Chabad de Sâo Paulo, et dont émanait un vrai charisme ; mais il ne tarda pas à effectuer son alyah pour Israël. –
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Page 49
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.
אסור לבטל מנהג אבות
האיסור לנטוש את מנהגי האבות מופיע במס׳ פסחים (נ, ע״ב): ״בני בישן נהוג דלא היו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דר׳ יוחנן. אמרו ליה אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן. אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״.
פירוש: יום השוק של צידון היה בע״ש, ובני בית שאן נהגו לא ללכת מצור לצידון בערב שבת, והיו מחמירים על עצמם בדבר זה כדי שלא להיבטל מצרכי שבת. באו בניהם לפני ר׳ יוחנן ואמרו לו: אבותינו היו עשירים ויכלו להרשות לעצמם דבר זה, אבל אנחנו זקוקים ללכת לשוק של צידון בערב שבת כדי להתפרנס. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך.
והתוספות (שם, נא, ע״א, ד״ה אי אתה) כתבו שאין לבטל אלא מנהג שנהגו בני המדינה מעצמן ומנהג טעות הוא, אבל מנהג שהנהיגו על פי תלמידי חכמים, אין לבטל. וכן כתב הרא״ש במקום. וכן פסק מר״ן(שו״ע, יו״ד, סי׳ רי״ד, סעיף א). בספר זה ימצא הלומד הוכחות שמנהגי צפון אפריקה נבעו מפסקיהם של גדולי עולם. ומוהר״ר שלום משאש נר״ו, המופת של חכמי המערב בדורנו, דחה בספריו הרבים (שו״ת שמ״ש ומגן, ב׳ חלקים, ושו״ת תבואות שמ״ש ד׳ חלקים), את הטענות שהועלו נגד מנהגי צפון אפריקה, ולפעמים אפילו דורש מעדות המזרח לשנות כמה מנהגים מוטעים שלהם (כגון העובדה שהם מברכים ׳להכניסו בבריתו׳ לפני המילה ו׳שהחיינו׳ אחרי המילה ראה שמ״ש ומגן ח״ב, יו״ד, כה).
אמירת פזמונים בתוך התפלה
הבה נביא דוגמה ממנהג שעורר התנגדות עזה בזמן הראשונים. בספרד ובאשכנז נהגו להכניס פיוטים בתוך ברכות ק״ש ובתוך חזרת הש״ץ של תפילת י״ח. הפיוטים שנאמרו ב״יוצר המאורות״ נקראו ״יוצרות״ או ״מאורות״, אלו שנאמרו לפני ״והאופנים״ נקראו ״אופנים״, אלה שנאמרו אחרי ״ואין לנו עוד אלהים זולתך סלה״ נקראו ״זולתות״, ואלה שנאמרו לפני הקדושה נקראו ״קדושות״. כל הפיוטים נקראו בשם הכללי ״קרובות״, ריבוי של ״קרובה״ !כנראה בגלל שאמר אותם ש״ץ, וש״ץ בלשון חז״ל ״קרב״ אל התיבה). בצרפתית עתיקה הריבוי היה עם הסיומת , ולכן נוצרה המלה ״קרובץ״(בר״ת ״קול רנה וישועה באהלי צדיקים״, ראה ב״י או״ח סי׳ סח, ד״ה בענין). יש פיוטים שחוברו כבר בא״י ע״י ך׳ אלעזר הקליר וחביריו, ועוד הרבה מהם חוברו בספרד ובאשכנז.
ובכן מחלוקת גדולה זעזעה את עולם הראשונים האם מותר או אסור לומר פיוטים אלו, האם זה חשוב הפסק או לא. ר׳ יהודה אלברצלוני בספרו ספר העתים (סי׳ קע״א) מתנגד לכל הוספת הפיוטים, כולל הפיוט ״הכל יורוך״ שאומרים בשבת, והוא מיעץ לומר את ״הכל יורוך״ לפני ברכת ״יוצר אור״, כדי שלא לשנות מטבע שטבעו חכמים. הוא אומר שאת כל הפיוטים הכניסו בשעת השמד שיאמרו אותם במקום לימוד התורה. פיוטים אלה הכילו הלכות. הגויים אסרו את לימוד התורה אך לא אסרו את התפילה.
ר׳ יהודה אלברצלוני היה תלמיד הרי״ף ונפטר בשנת 1103, באותה שנה כמו רבו. ספרו הגדול ״ספר העתים״ חובר על ״הלכות הרי״ף״ בהרחבה רבה, והכיל תשובות גאונים רבות. אורכו היה בעוכרו ורק מעט ממנו נותר בידינו היום. כנראה שספר האשכול של הראב״ד השני משמש מעין קיצור של ספר העתים.
מדובר בגזרות של השלטונות הרומיים והביזנטיים על יהדות א״י החל מן המאה הרביעית כשהקיסר קונסטנטיוס התנצר, ועד כיבוש האיסלם במאה השביעית. במכתב שנמצא בגניזה טוען פירקוי בן באבוי תלמיד תלמידו של רב יהודאי גאון במאה הח׳, שמנהגי א״י שהיו שונים בהלכה ממנהגי בבל, אינם אלא מנהגי שמד, ולכן צריך לבטל אותם. מנהגי א״י נבעו בד״כ מפסיקה על פי הירושלמי.
הרמ״ה הוא ר׳ מאיר טודרוס הלוי אבולעפיה גדול חכמי טולדו בראשית המאה הי״ג, וחיבורו החשוב הוא הפירוש ״יד רמה״ על הש״ס. מחיבור זה נותרו לנו היום רק ״יד רמה״ על ב״ב ועל סנהדרין.
הטור או״ח בסימן ס״ח מביא את תשובת הרמ״ה שבה הוא מתנגד לאמירת הקרוב״ץ. לפני כץ תמך ר״ת במנהג. והטור מוסיף: ״אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרוב״ץ. וגם הראשונים אשר תקנום היו גדולי עולם כמו רבי אלעזר הקליר וחבריו, וכן כתב הראב״ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא, לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולתות״. אך מסיים הטור: ׳ומ״מ טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי, גם פירוש ר״ת שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני א״א ז״ל. בעל ב״ח כותב על דברי הטור האלה: ׳אבל חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו בזה, ואחד היו בזמנינו שהתחיל לבטל מאמר קרוב״ץ בקהלו ולא הוציא שנתו, וכ״כ שבלי הלקט וז״ל אבל רב עמרם ורב כהן צדק ורב פלטוי גאון (שלשתם מחשובי הגאונים) והרב רבעו יונה ורבינו קלונימוס ור׳ יוסף טוב עלם ורבינו שמעון הגדול ורבעו סעדיה גאון וכל גאוני לותי״ר (Lorraine) כתבו כולם שיש לומר פיוטים, וכ״כ בהגהת אשיר״י מא״ז בפ״ק דברכות וז״ל וכבר נחלקו ר׳ יוסף טוב עלם ורבינו אליהו ועלתה בידם דמותר ומצוה מן המובחר״. ע״כ.
בעל שדי חמד (ח״ד, דף 273 עמ׳ ב כותב בנידון: ״ואף במנהג שצווחו עליו גדולי ישראל, אם המנהג גם כן נתיסד על פי גדולי ישראל אין לבטלו, כמו שמתבאר מדברי מרן הבית חדש בסימן ס״ח על מה שכתב רבינו הטור רטוב ויפה לבטל קריאת הקרוב״ץ וכו׳ והרב שמש צדקה בא״ח סוף סי׳ ד הביא דברי הבית חדש הנ״ל וסיים ואם אין זכרוני כוזב, כמדומה לי שמהרי״ל הצדיק עליו דין שמים שמתה בתו על ששינה ניגון סליחה אחת ביום כיפור בהיותו שליח צבור״.
כחו של מנהג
א. דוגמה של מנהג כדעת בית שמאי שלא ביטלו אותו החכמים
שנינו במס׳ סוכה (משנה פ״ג, מ״ט): ״והיכן היו מנענעין? בהודו לה׳ תחלה וסוף ובאנא ה׳ הושיעא נא – דברי בית הלל; ובית שמאי אומרים אף באנא ה׳ הצליחה נא. אמר ר׳ עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והן לא נענעו אלא באנא ה׳ הושיעא נא״. ובכן המנהג המקורי היה כבית שמאי, ולמעלה ממאה שנה אחרי שעלה הלל לארץ, עדיין נהג העם כבית שמאי. (מעניין שכאן רבן גמליאל שנהג בהרבה דברים כבית שמאי בגלל היותו מנהיג ומאחד של עם ישראל, בדבר זה הוא הצטרף לר׳ יהושע).
ב. דוגמה של מנהג בו פסק מר"ן נגד שלשה עמודי הוראה:
מר״ן ב״י פוסק בהלכות סוכה (תרל״ט, ח): ״נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה״. ובב״י הוא מביא שהרי״ף והרמב״ם והרא״ש פסקו שיש לברך על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה, ואע״ם שדרכו של ב״י לפסוק כתלתא עמודי הוראה, כאן הוא פסק כדעת ר״ת שמובאת ע״י הרא״ש שצריך לברך על האכילה ולפטור את כל השאר אפילו את השינה, והטעם הוא: ״וכתב המרדכי: וכן עמא דבר; וגם הרב המגיד כתב שכן נהגו העולם שאין מברכין אלא עד הסעודה כדעת ר״ת; וכן פשט המנהג״.
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.
עמוד 33
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה
ויאמר לגיחזי חגר מתניך וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו ושמת משענתי על פני הנער: ותאמר אם הנער חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך ויקם וילך אחריה: וגחזי עבר לפניהם וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין קשב וישב לקראתו ויגד לו לאמר לא הקיץ הנער: ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת משכב על מטתו: ויבא ויסגר הדלת בעד שניהם ויתפלל אל ה׳: ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפו ויגהר עליו ויחם בשר הילד: וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה ויעל ויגהר עליו ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו: ויקרא אל גיחזי ויאמר קרא אל השנמית הזאת ויקראה ותבא אליו ויאמר שאי בנך: ותבא ותפל על רגליו ותשתחו ארצה ותשא את בנה ותצא. מלכים ב' ד, כט-לז.
גֵּיחֲזִי הוא דמות מקראית, גיחזי היה נערו של אלישע הנביא ומופיע בכמה מסיפורי אלישע אשר היה עד להם בספר מלכים-ב'. כאשר אלישע מחפש דרכים לגמול טובה לאישה השונמית שהטיבה עמו, גיחזי מייעץ לו שיברך אותה בבן, ואלישע אכן מברכה בבן וכעבור שנה הבן נולד
המוהל הגיע למקום המילה מצויד בכליו, שהחשוב שבהם הוא סכין המילה. במקרא לא מצוין סוג מיוחד של סכין. בסיפור מילת יצחק לא נזכר כל כלי, ציפורה מלה את בנה באבן צור(שמות ד, כה), ויהושע השתמש בחרבות צורים(יהושע ה, ב-ג). בתקופת חז״ל השתמשו בעיקר בסכין עשויה ברזל(משנה שבת יט, א), אולם על־פי ההלכה ניתן למול גם בסכין העשויה חומרים אחרים, כדברי הרמב״ם: "ובכל מלין, ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת, ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה. ומצווה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספר ונהגו כל ישראל בסכין" (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות מילה, פ״ב ה״א).
משנה תורה לרמב״ם
מפעל ההלכה אדיר הממדים של רבנו משה בן־מימון (1204-1138). הספר מכונה גם ״היד החזקה״, על שם ארבעה־עשר (י״ד) כרכיו, או ״החיבור״ סתם. זהו ״קודקס״ של החוק היהודי, כלומר סיכום ההלכות לפי נושאים. חיבור זה הוא בגדר אנציקלופדיה של ההלכה היהודית. הוא מביא את תמצית הדינים המופיעים בתלמוד בצורה ישירה ופסקנית. משנה תורה מחולק ל״ספרים״, שכל אחד מהם עוסק בנושא־על של ההלכה ומחולק לספרים קטנים יותר, המוקדשים לנושא מוגדר. למשל, ספר ״זמנים״ עוסק במועדי ישראל וספר ״נשים״ מכיל את דיני האישות. הכתיבה בעברית והחלוקה השונה מזו שבתלמוד היוו עניין מהפכני. הן תוכן הפסיקות והן החידושים שבצורה גרמו לכך שהופעתו חוללה סערה בעולם היהודי
ההתייחסות למערכת כלי המילה חרגה במידה ניכרת משימושם לביצוע פעולה רפואית מוהלים ראו בעבודתם מלאכת קודש, שיש לבצעה בכלים מהודרים לשם הידור מצווה. לפיכך להכנת הכלים העיקריים הוזמנו צורפים מומחים – בעיקר בקהילות אשכנז, ספרד ואיטליה הכלים המהודרים הונחו בקופסה תואמת, אשר לעתים נעשתה ממתכות יקרות, כגון עבודת כסף פיליגרן, מעשה ידי אמן.
כלי המילה העיקרי של המוהל בברית המילה הוא כמובן הסכין, שהפסיקה בדורות האחרונים מדגישה כי חשוב שיהיה ״נקי מכל פגם ולכלוך או חלודה" (בן ציון מאיר חי עוזיאל, שו״ת משפטי עוזיאל; יורה דעה, ב, ירושלים תשנ״ח, עמי קעח). בקהילות רבות המנהג המקובל היה להשחיז את סכין המילה משני צדדיו. מטרתו של מנהג זה, אשר מצאו לו סימוכין בפסוק ״וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו), היא כנראה למנוע סכנה לתינוק על־ידי חיתוך בצד שאינו חד. ידיתו של סכין המילה עוצבה מחומרים יקרי ערך, ובכללם שנהב, ושובצה באבנים טובות. במוזיאון ישראל שמורה סכין מילה איטלקית מהמאה השמונה־עשרה, שעל פני ידיתה העשויה עץ מגולף סיפור עקדת יצחק, כפי שנהגו לתאר אותו אמני הרנסנס באיטליה. הקשר בין העקדה למילה מתברר דרך דמותו של יצחק, הנימול הראשון לשמונה ימים, וגם בכך שכל מילה היא עקדה באופן סמלי.
תיאור כלי המילה, איור מתוך ספרו טל פיקאר, "טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״
Cérémonies et coutumes religieuses) ,(de tous les peuples du monde
אמסטרדם, הולנד, 1723. מטמאל למטה: סכין המילה ומתחתיה איספלנית לחביטה ובדיד לפריעה;מימין מגן טנועד לאחיזת הערלה; במרכז: בקבוקון לאבקה ותחבוטת; למעלה: קערה לתחבוטות וקערת חול לערלה.
ברנרד פיקאר(1733-1673)
אמן צרפתי פרוטסטנטי יליד פריז. למד לצייר בהדרכתו של אביו. ב־1710 היגר פיקאר להולנד כדי להימלט מרדיפות הקתולים בארצו, והתיישב באמסטרדם. תחילה התפרנס מייצור תחריטים למדפיסי ספרים. בשונה מאמנים אחרים בני זמנו, כגון רמברנדט, פיקאר לא התמקד בציוריו בהבעת פניו של הפרט, אלא סיפק מבט כולל על קבוצה. מפעלו החשוב ביותר הוא אחד־עשר הכרכים של ״טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״
Ceremonies et coutumes religieuses de tous les peoples du monde
שמהדורתו הראשונה יצאה לאור בשנת 1723 באמסטרדם. הספר, כפי שמעיד שמו, מכיל תיאורים ציוריים של הטקסים וההווי של בני דתות רבות. בכרך הראשון של הספר מוקדש פרק ליהודים. הוא מכיל עשרים תחריטי נחושת שצוירו בקפידה, ומתעדים טקסים ואירועים מהווי הקהילות היהודיות המקומיות: הפורטוגלים והאשכנזים. כותרות הציורים מעידות על תוכע. למשל, ״ברית מילה״, ״חתונה בקרב היהודים הפורטוגלים״. הציורים מהווים תיעוד יקר ערך של חיי היהודים באמסטרדם.
הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880)
בן לשושלת רבנים ודיינים. למד בישיבות הספרדיות בירושלים, ביניהן ״תפארת ירושלים״. ב־1911 מונה ל״חכם באשי״ – הרב הראשי של יפו והסביבה. קשר קשרים עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה האשכנזי של העיר, ועשה למען השכנת שלום בין העדות. היה רבה הראשי של סלוניקי בשנים 1923-1921. חזר לכהן כרב ביפו, וב־1939 מונה ל״ראשון לציון״ – הרב הספרדי הראשי בארץ ישראל. היה פעיל ומנהיג בתנועה הציונית, ושימש ציר מטעם ״המזרחי״ בקונגרסים ציוניים. בין ספריו: משפטי עוזיאל (ת״א-ירושלים 1964-1935) – שאלות ותשובות באק העזר¡ מכמני עוזיאל (תל־אביב 1939) – כתבים בנושאי עם ישראל והציונות.
ערכת כלי המוהל, ובהתאסף קהל גדול יבא המוהל עם קערה שעליה מונחים מכשירי המילה לכל צרכיה, כמו: הסכין, אבק כתית, חתיכות בגד טבולות בשמן שושנים. ויש מכינים עוד תיבה קטנה מלאה חול להניח שמה את ערלת הילד הנימול […] ולמקצתם יש כעין יתד כסף שמניחים אותו לסימן ברצותם למול בשר הערלה.
יהודה אריה נזודינה, טולחן ערוך על חוקי היהודים ומנהגי חייהם (תרגם ט׳ ואבין), וינה תרכ״ז, עמ׳ 101.
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- לקראת העצמאות
על רקע המלחמה העולמית
כאשר הכריזה צרפת מלחמה על גרמניה ב־3 בספטמבר 1939, עדיין היה המלך הצעיר נטול ניסיון מדיני. ואף־על־פי־כן גילה חוש מדיני מפותח, ובתוך כך גם תחושה עזה של חובותיו המוסריות, כאשר פקד להשמיע בכל המסגדים דרשה של תמיכה בצרפת. שום דבר לא הזיז אותו מתחושה זו לאחר התבוסה של 1940.
שום דבר גם לא אילץ אותו כעבור חודשים אחדים להגן על היהודים. אף־על־פי־כן כך עשה כאשר השיב ללא היסוס לנוגס, שדרש ממנו להנהיג את החוקים היהודיים שחוקקה וישי: ״יהודי מארוקו הם נתיני וחובתי היא לגונן עליהם מפני כל תוקפנות״. מענה־לשון זה זיכה אותו, דור אחר דור, בפולחן של ממש בכל קיבוצי היהודים המארוקאים ברחבי העולם.
משקנה לו את חיבת הבריות, משקנה לו גם בטחון בשיפוטו וביתרונו על התנועה הלאומית, השתחרר הסולטן מהשפעתו המדינית של איש כגנרל נוגס, שמאותה שעה והלאה היתה דרכו רצופה טעויות. בזיווג בין הסולטן לנציב־הכללי, הגם שהיחסים נשארו ידידותיים, הרי מעתה היתה ידו של הסולטן על העליונה.
סידי מוחמד הוסיף אומץ דווקא משום שפעל נגד הזרם: ידידו נוגס בחר בשיתוף־פעולה, ומבחינתו לא היתה דעת־הקהל המארוקאית – או לפחות חלק ממנה – מצרה יותר מדי על מפלתה של מעצמת־הכיבוש. עלאל אל־פאסי העמיד כתנאי לתמיכתו בגוליסטים שתובטח עצמאות למארוקו. בלאפרג׳ (שעוד נשוב לדבר עליו) נסע לברלין כדי לתהות על כוונותיה של גרמניה. בצפון הארץ בחרו תורס ונאצירי בסופו של דבר במחנה של גרמניה הנאצית.
תמיכתו של סידי מוחמד בצרפת ובבעלות־הברית לא היתה תמיכה מוסרית או מדינית בלבד. היתה זו גם תמיכה של לוחם־מרי לאמיתו. מ־1940 והלאה הסווה הסולטן יחידות מארוקאיות במדי משטרה והטמין נשק בכל פינות הארץ. כך עמדו לרשותו, בבוא העת ב־1943, רבבות פרשים, חיילים בגדודי־הילידים וסיירים שהיו מוכנים לחצות את הים התיכון ולהשתתף, תחת פקודתו של הגנרל ז׳ואן במערכה באיטליה. מעלליהם במונטה קאסינו הם חלק מן האגדה הצבאית של מלחמת־העולם השנייה.
אחרי נחיתת האמריקאים בנובמבר 1942 באה ועידת־אנפה, שציינה את פריצתו של סידי מוחמד לזירה הבינלאומית. כמה וכמה פגישות היו לו לסולטן – אחת מהן בארבע עיניים – עם הנשיא רוזוולט, שעודד אותו לתבוע בפה מלא את העצמאות והבטיח לו את סיועה של אמריקה. גם אם התרשם מאיש־שיחו, נמנע בכל־זאת מלנצל לטובתו את קשייה של צרפת.
הפגישה הראשונה עם דה־גול היתה בקיץ 1943. ראוי שנצטט כאן באריכות מחוות־דעתו של מנהיג צרפת החופשית:
נפגשתי כגבר עם גבר עם הסולטן מוחמר בן יוסף. השליט הזה הצעיר, הגאה, המסוגר בתוך עצמו לא הסתיר את שאיפתו לצעוד בראש ארצו בדרך אל הקדמה, ובבוא היום אל העצמאות.
כשראיתיו ושמעתיו, פעמים נלהב, פעמים נזהר, תמיד מוכשר, מורגש היה שהוא מוכן לבוא לידי הסכמה עם כל מי שעשוי לסייעו במילוי התפקיד הזה, אלא שעם זאת הוא מסוגל לגלות עקשנות מרובה מול מי שיבקש לעמוד לו לשטן.
פרט לזה, הגה הערצה לצרפת והאמין בתקומתה, ולא שיער בנפשו שתוכל מארוקו לוותר עליה. אם במקרה הטה אוזן לדעות מסוימות שהעבירה אליו גרמניה תוך כדי נצחונותיה, ואם בשעת ועידת־אנפה האזין לרמיזותיו של רוזוולט, הרי מכל מקום גילה את נאמנותו לארצנו.
לימים, באזכרה למוחמד החמישי, הוסיף דה־גול:
ידידות בת עשרים שנה קישרה אותנו. בשמה של צרפת החזקתי לו טובה על שבימות המלחמה, ואפילו בימים הרעים ביותר, שמר אמונים להתחייבויותיו, ולאחר תבוסתם התחילית לא שמע לעצות של בגידה שהעביר אליו היטלר, גם לא לעצותיו הערמומיות של רוזוולט, שבעת ועידת־אנפה הסית אותו לנער את חוצנו מחוזה הפרוטקטורט.
בעבור שגילם אחר־כך באישיותו את העזרה הנכבדה שהושיטה מארוקו למאמץ שלנו למען הנצחון, בלוחמים ובמשאבים, הענקתי לו את התואר עמית־השחרור.
סידי מוחמר היה הזר היחיד שקיבל את העיטור הזה, וב־1945 צעד במעלה שאנז־אליזה לימינו של הגנרל דה־גול, לכבד את זכר יום־השנה החמישי לקריאה של ה־18 ביוני 1940.
בתום המלחמה נראה סידי מוחמר חזק יותר מתמיד. השליטה על הלאומנים היתה בידו, ומעצמת־החסות החזיקה לו טובה. כמלך צעיר הרואה נכוחה, אמיץ־לב וישר־דרך, נכנס ראשו־ורובו למאבק למען העצמאות במזיגה האופיינית לו של העזה ־פרגמטיות.
לקראת העצמאות
לאחר נחיתת הכוחות האמריקאיים ושיבתה של מארוקו למעגלה של צרפת החופשית חתר סירי מוחמר בגמישות ובעוז־החלטה להשיג את היעד הכפול: שחרור ומודרניזציה למארוקו. מעתה עסק בכך במיומנות מושלמת בפוליטיקה, שבזכותה נתן לו ז׳אן לאקוטיר את הכינוי המוצלח ״מקיאבלי הספונטני״.
הוא השיג את יעדו לבסוף מתוך שניווט ותמרן בזריזות בין שלושת הכוחות שהתחלקו בשליטה על מארוקו: הלאומנות, אל־גלאוי, וצרפת. הוא השתדל להיראות לצרפתים כחומה היחידה הניצבת מול הלאומנות הגואה; מבחינת התנועה הלאומית שימש מגן מפני דיכוי אכזר – המלך ביקש לשמש השראה לתנועה הזאת, ולבלום אותה כמידת הצורך, תוך שהוא מקפיד על אי־תלות בתנועה עצמה שהרי ממילא הוא כבר אבי העם. אשר לגלאוי, אותו השכיל לדון בצוננים וברותחים לסירוגים, עד שהכריע את הפאשה של מראקש.
ביחסים עם צרפת עתיד היה סידי מוחמד להפוך בהדרגה לטובתו את הנוסחה המקובלת בצל הפרוטקטורט: ״המלך מולך, הנציב־הכללי מושל״. הוא השכיל לשחוק את הנציבים־הכלליים אחד־אחד, החל בפיאו חדל־האישים וגמור בגיום הממולח, וכולל ז׳ואן המפחיד. ואף־על־פי־כן לא צייר לעצמו את עתידה של מארוקו בלי צרפת. איש־העקרונות, שסירב לתבוע את העצמאות מצרפת בשעת תבוסתה והשפלתה, ראה רשות לעצמו לעשות זאת מול צרפת חזקה ששבה לאיתנה לגמרי.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– לקראת העצמאות
עמוד 93
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano-Rabbi Raphael Berdugo (1747 -1822)- Fin mouvementee de regne
FIN MOUVEMENTEE DE REGNE
Les dernières années du règne de Moulay Slimane furent mouvementés, ponctuées de nouvelles rebellions des tribus berbères du Moyen Atlas.
En 1818, l'armée royale fut battue; son fils Moulay Brahim tué et le sultan fait prisonnier, mais il fut libéré au bout de quelques semaines. En 1820, une fausse rumeur annonçait la mort du sultan à Marrakech où il guerroyait contre un le ses frères entré en dissidence. Les Oudaya qui n'avaient pas pardonné aux juifs de les avoir délogés pour retrouver leur quartier, en profitèrent pour attaquer le mellah de Fès. A Meknès, on retrouve les mêmes scènes de panique comme le rapporte un témoin, rabbi David Messas "Dès l'annonce de cette nouvelle, le mellah devait rester fermé 40 jours – à l'égal des 40 punitions révues dans la Torah… "
aggravation globale de la situation économique devait se doubler d'une très grave atteinte aux finances de la communauté de Meknès privées par un lit du sultan de la plus grande partie de recettes traditionnelles – on ne sait trop pour quelle raison, les sources juives restant muettes à ce sujet – comme rapportait rabbi Raphaël Berdugo en 1821, une année avant son décès :
Dans l'ancien temps pour faire face au poids des impôts, les Premiers avaient institué une taxe sur les bouchers de 9 proutot par livre de viande, appelée en arabe siga que les bouchers reportaient sur le public. Du fruit de cette taxe, on payait les salaires des shohatim et des dayanim, rabbins -juges. Les bouchers fournissaient gratuitement la viande aux shohatim et aux dayanim en augmentant de 2 proutot le prix de la livre de viande. Et voilà que maintenant le sultan a annulé toutes les taxes, aussi bien sur la viande que sur l'eau de vie mahya, l'huile et tout autre produit…"
La détérioration de la situation économique était si désespérée que la communauté avait décidé d'appeler au secours les Juifs d'Algérie mieux lotis. Un des notables de la ville, rabbi David Attia, fit la tournée des communautés d'Alger, Oran, Tlemcen, Blida, Miliana et Mostaganem, porteur d'un poignant message 🙂
" Sa Majesté le sultan vient d'annuler toutes les taxes communautaires, les sources se sont asséchées, les mains se trouvent liées et les lumières éteintes, alors que le poids des impôts s'alourdit. Le nombre de riches a diminué et celui des malheureux a grandi; le manque de donateurs rencontre la multiplication des indigents. Tout le peuple demande du pain et il n'y en a point. Et si telle est la situation des gens aisés, que dire alors des talmidé hakhamim restés sans exagération sans aucune ressource. Toutes leurs sources de revenus se sont taries; toutes les portes se sont fermées et il n'y a presque plus d'élèves dans les bâté midrash. Ceux qui ont quitté les études à la recherche de travail, sans avoir la moindre expérience des affaires, n'ont rencontré qu'échec et désillusion; et les anges de la paix pleurent – est -cela là la Torah et sa récompense ? Est -ce là le sort des serviteurs de Dieu ? De plus, en ces temps de troubles bien connus, une vague de malheurs nous submerge et menace de nous noyer. Dehors l'épée tue, et à l'intérieur règne la terreur; il n'y a de paix ni pour celui qui part ni pour celui qui reste.
Chaque jour des rumeurs plus alarmantes les unes que les autres, circulent sur l'intention de nos méchants voisins de nous attaquer et de nous piller comme ils l'ont déjà fait contre d'autres communautés…Malheur à la génération qui doit faire face à de tels tourments, alors que la Torah est en voie d'oubli en Israël, et que presque toutes les yéchïbot ont été désertées…C'est pourquoi aiguillonnés par les pleurs des pauvres, nous vous avons dépêché un émissaire pour vous informer, vous nos frères, de nos tourments et de nos souffrances, afin que guidés par votre sens de la solidarité et de la justice; vous preniez pitié de notre dénuement…"
Signataires les rabbins Raphaël Berdugo, Mimoun Berdugo, Yossef Berdugo, Moshé Toby, Shélomo Tolédano, Shémouel Malka, Mordekhay Berdugo, Haïm Tolédano; Abraham Benharosh; Shélomo Maimran, Shélomo Ben- simhon, Abraham Berdugo, Eliezer Berdugo, Mordekhay Messas, Yéhouda Abensour, Yaacob Berdugo, Yossef Hacohen, Pinhas Hacohen, Mordekhay Elbaz, Shémouel Tolédano.
Dès son arrivée à sa première étape, Oran, les rabbins de la ville, Yéhouda Moatti, Farouz Karsenty, Yéhouda Darmon et Mordekhay Benichou, le munirent d'un message pour les autres communautés d'Algérie, leur recommandant de se montrer généreux avec lui à l'égal "des émissaires d'Eretz Israël, car c'est une bonne action équivalente au commandement de rachat de prisonniers. Que le riche donne plus, et que le faible dise je suis un héros. Il est du devoir de chacun de porter au secours de son frère et de renvoyer l'émissaire heureux et comblé…"
Deux ans plus tard, en 1822, quand la mort du sultan, épuisé par la lutte incessante contre les tribus, fut confirmée, le même témoin, rabbi David Messas ajoute que "les portes du mellah ont été fermées sur ordre des rabbins et tous les Juifs ont pris leurs biens et se sont réfugiés avec femmes et enfants chez leurs amis musulmans et il n'est resté en ville que très peu de personnes – que Dieu nous prenne en pitié et nous envoie son sauveur… "
Si cette fois la communauté de Meknès fut épargnée, il n'en fut pas de même de celle de Fès, payant le prix d'être redevenue la capitale officielle, le mellah de nouveau envahi et pillé par les irréductibles Oudaya.
Le souverain avait pris la précaution de désigner avant sa mort son successeur, le fils de son frère Moulay Hicham, Moulay Abderrahman, épargnant au moins au pays une nouvelle guerre de succession.
Meknes-Portrait d'une communaute juive marocaine- Joseph Toledano-Rabbi Raphael Berdugo (1747 -1822)- Fin mouvementee de regne
Page 125
אמרות עממיות
يا صِحْتِي، يا مَليِ
إلا مْسِيتي، أسْ بِقالي
יא סחתי, יא מאלי,
אילא מסיתי, אס בקאלי
ya sihti, ya mali
ila mssiti, ass bq'uali
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה. טלית קטן
ב. טלית קטן
לבישת טלית קטן אינה אלא מידת חסידות. ולבישתה ע״י מי שאינו חסיד, נחשבה ליוהרא. לכן רוב העם לא נהגו ללבוש טלית קטן, להוציא תלמידי חכמים מפורסמים. בימינו נוהגים כולם ללבוש טלית קטן, ואין בזה עוד משום יוהרא, הואיל ונתפשטה התורה בשכבות העם, ורובם יודעים את חומרת האיסור בלבישת ציצית פסולה, והם זהירים בבדיקת הפתילים יום יום.
עובדה מעניינת זו הובאה ע״י מוהר״ר יוסף משאש זצ״ל באוצר המכתבים (ח״ג סימן אלף תשס״א). הוא מביא את הנימוקים שניתנו ע״י ר׳ סעדיה עמור שחי באלג׳יר בימי החיד״א ושאסר ללבוש טלית קטן, ואלו הם: א) מדובר בחסידות ולא בהלכה, כי מי שאין לו בגד של ארבע כנפות, אינו חייב בציצית. ב) יש זלזול במצוה כשנכנס לבית הכסא עם טלית קטן, כי מנהגנו לעשות בכל כנף כ״ו כריכות כמספר השם הקדוש, ואיך דבר קדוש כל כך, נזלזל בו כל כך? ג) פעמים רבות נפסלות הציציות ולא מרגישים בהן, ונמצא שלובשים בגד בעל ארבע כנפות בלי ציציות, ועוברים אז בחמישה עשין. ד) התורה אמרה ׳על כנפות כסותך אשר תכסה בה׳, והרי אין זה חשוב בגד, הואיל ואדם מתבייש לצאת בו החוצה.
וכתב מוהר״ר יוסף משאש (שם): ״וכן היה המנהג במרוקו בזמן הקודם, שלא היו נזהרים במצות טלית רק תלמידי חכמים מפורסמים דוקא, ושאר ההמון אין אף אחד שהרהיב עוז בנפשו ללבוש טלית אף בשבת ויום טוב. ורק בפאס התחילו איזה בעלי נכסים למדנים, ללבוש טלית בשבת, וקמה מהומה גדולה בין הרבנים והתלמידי חכמים. ועל זה ראיתי תשובה כ״י לגדול אחד שנשאל אם יש יוהרא בזה, ואם מוחין על זה. והשיב ככה, רז״ל אמרו במס׳ בתרא דף צ״ח ע״א, כל המגאה בטלית של ת״ח והוא אינו ת״ח, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה, ואף שיש מפרשים טלית היינו סודר, אין זה אמת. שאף בכתובים אמרו אין מקרא יוצא מדי פשוטו, וכ״ש בדבריהם, שפירוש טלית, טלית כפשטיה, וא׳׳כ יש בזה עונש גדול וראוי להוכיח. ועוד שיש בזה יוהרא גדולה בפני הגדולים וכו״׳.
ורק תלמידי חכמים עשו טלית קטן והיו סובלים ממנו צער גדול: א) צריך לכבס אותו בתדירות גבוהה יחסית לטלית גדול, ועקב כך הציציות מסתבכות ונקרעות, והיו צריכים כל הזמן למנותן ולהחליפן;2) בכל פעם שהיו צריכים ליכנס לבית הכסא לעשות קטנה או גדולה, היו צריכים להסירם. אמנם מרן פסק בשו״ע (סי׳ כ״א, ס״ג) שמותר להיכנס בציצית לבית הכסא. אך הם חששו לדעתו של מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה מרבני פאס הראשונים זיע״א שלא התירו להיכנס לבית הכסא אלא בבגד מצוייץ שלובשים אותו לצורך מלבוש, והתירו להיכנס בו לבית הכסא מפני כבוד הבריות: אבל טלית קטן שלנו שהוא מיוחד למצוה, ״חלילה להעלות על הדעת לזלזל בו, דלא לבד שהוא מיוחד רק למצוה וקדוש ןאמר לו, עוד זאת שיש בו שתי הויות וכו׳ ועוד מנהג ישראל קדושים לעשות בכל כנף כ״ו כריכות כמספר השם הקדוש וכו׳ ואיך דבר קדוש כל כך, נזלזל בו כל כך? ובכן דבר פשוט שהמזלזל עונשו חמור עכ״ל״.
ור׳ שמואל עמאר ממקנס, כתב בספר לקוטים: ״ובשביל זה אין להתחסד חסידות המביאה לידי קולא באסור חמור לזלזל בקדש חלילה, דקשה מאד ליזהר, עד שאי אפשר ליזהר, ובשביל זה הרבה תלמידי חכמים אנשי מעשה אין עושים טלית קטן״.
יש לציין כי כבר במאות הי״ב-י״ג, בעלי התוספות מסרו לנו כי במקומם לא נהגו בד״כ ללבוש טלית קטן. ואלה דבריהם (תוספות נדה סא, ע״ב, ד״ה אבל עושה אותם) על מה שכתוב במסכת מנחות (מא, ע״א) שלכתחילה צריך ליתן ציצית בבגדי המתים משום לועג לרש: ״ואומר ר״י דבימי חכמים שכולן היו לובשים ציצית, אם לא היה להם גם במותם – לעג גדול היה, שדומה כמו שהיו אומרים: הואיל ומת אין צריך עוד ציצית, אבל עכשיו שאין הכל לובשים ציצית בחייהם, אם ישימו ציצית לכולן, הוא יותר לועג לרש, שבחייו לא קיים, ובמותו יקיים, ואם ישים למי שהיה לו בחייו ולא למי שלא היה לו, יתביישו החיים״. גם התוספות במסכת ברכות (יח, ע״א, ד״ה למחר) כתבו: ״אבל אנו שגם בחיינו אין מנהגינו ללבוש תמיד ציצית, אי הוי רמינן להו(למתים) הוי כמו לועג לרש״.
כמו כן כתב הכלבו (שבת, סי׳ לא, דף כט, ע״ב): ״אמנם הר״מ היה מחמיר על עצמו מלילך בטלית קטן לרשות הרבים בשבת, דלמא מפסיק אחד מן הציציות, והויא ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה, וכן עמא דבר״. א״כ החשש שהיה בצפון אפריקה שמא ייפסל הטלית הקטן – היה כבר חששו של מהר״ם מרוטנבורג. [רבי מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג נודע בשם המהר"ם מרוטנבורג]
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה. טלית קטן
מקדם ומים כרך ו' –חיפה 1995 -דניאל שרוטר ויוסף שרוטר-הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-יישום הרפורמות בקהילת מוגדור
לאחר מכן עמדו העירייה ופקיד הפרוטקטורט על כך, שבחירת חברי הוועד ומינוי הדיינים ייעשו בהתאם לנהלים הביורוקרטיים. על הקהילה היה להגיש את תקציבה לרשויות בכל שנה עברית. תקציב זה כלל בעיקר חלוקת כספי הצדקה לעניים, לחולים ולזקנים וכן תשלומים שונים עבור שירותים קהילתיים, תמיכה בבית הספר של כי״ח ובתלמודי תורה. ההכנסות באו בעיקר מן המס על הבשר הכשר ומן המס על מכירת עורות, ביצים וסחורות שונות נוספות.
חברי הוועד המשיכו למלא תפקיד נכבד בבחירת הדיינים ואב בית הדין של מוגדור, אן המנהל העירוני ופקיד הפרוטקטורט המקומי קיבלו מעתה את סמבות ההכרעה בשאלת המינויים כשהתעוררו מחלוקות בקהילה. כן קרה בשנת 1922 , כאשר הקהילה נחלקה בין חסידיו של ר׳ משה בן שמחון, שלא היה יליד מוגדור, וחסידיו של מועמד צעיר יליד הקהילה, ר׳ דוד כנאפו. ראש המנהל העירוני המליץ לפקיד הפרוטקטורט שאישיות נכבדה מילידי מוגדור תמונה לתפקיד אב בית הדין, כגון ר׳ יוסף בן עטאר, שכיהן בבית הדין הגבוה ברבאט, או ר׳ אברהם בן שושן, שישב בפאס אך זכה להערכה רבה במוגדור. הוא האמין, שמינויו של כל אחד משניהם יתקבל בברכה בקהילה, ומינוי זה ימנע את היריבות עם אחד הדיינים המכהנים זה מכבר במוגדור. בהמשך למכתב זה נפגש פקיד הפרוטקטורט עם ועד הקהילה, והגיע לאותה מסקנה, תוך העדפת ר׳ אברהם בן שושן. הוא גם העלה את שמו של מועמד שלישי, ר׳ משה חי אליקים, שכיהן קודם לכן כדיין בקהילה, עזב שנה וחצי לפני כן לארץ ישראל, והתיישב בטבריה.
לאחר שהתהליך הפך ביורוקרטי, נגרעה מחשיבותו של תפקידם הפורמלי של הדיינים. הסדרתן המלאה של פעילויות בית הדין והענקת משכורת סדירה לדיינים על פי קביעת השלטון הצרפתי אילצו את הדיינים לוותר על מתן שירותים בלתי פורמליים, שעזרו להם בעבר להגדיל את הכנסותיהם. מסיבה זו כתב בשנת 1919 אב בית הדין של מוגדור ר׳ מסעוד כנאפו לשלטונות הפרוטקטורט וביקש מהם להעלות את משכורותיהם של פקידים מבני המקום: ״אתם יודעים שאין לנו אלא המשכורת שלנו בלבד. לא הוענק לנו כל פיצוי על אף העלייה ביוקר המחיה, ואין המשכורת מספיקה למחייתנו״.ובשנת 1924 פנה אב בית הדין ר׳ אברהם בן שושן עם סופר בית הדין לשלטונות ברבאט בבקשה להעלאה במשכורת עקב העלייה ביוקר המחיה; בקשה זאת לא נענתה בחיוב.
רוב העניינים שטיפל בהם בית הדין במוגדור נגעו לנישואין, לגירושין ולסכסוכים בין בני זוג. למרות הגבלת סמכות בית הדין לענייני אישות המשיכה הקהילה להיזקק להתערבותו של בית הדין ליישוב סכסוכים בין יחידים בתוך הקהילה, כגץ מקרים של אלימות במשפחה, סכסוכים עסקיים, ענייני הלוואות ומלוות, וכן עניינים שבחיי המוסר של הקהילה. ברור מעל לכל ספק, שגם לאחר החלת הרפורמות המשיך בית הדין לשמש סמכות מוסרית בקהילה היהודית ולתווך בעניינים שונים שהיו מחוץ לתחום סמכותו הפורמלי, אך קרובים לענייני אישות.
איך התפתחה מערכת החינוך היהודי במוגדור באותן שנים? לפני העידן הקולוניאלי נתון היה החינוך לאחריות הקהילה האוטונומית, שכן דרך החינוך המשיכו מוסדות הקהילה להתקיים ועברו מדור לדור. אולם עוד לפני החלת הפרוטקטורט הלכה והצטמצמה מידת הפיקוח שהפעילה מנהיגות הקהילה על החינוך הקהילתי, וזה עבר במידה רבה לאחריותם של כי״ח ואגודת אחים. עם הפרוטקטורט הוטל פיקוח רב יותר על בתי הספר של כי״ח לא רק ממרכז החברה בפריס אלא גם בידי השלטונות הצרפתיים במרוקו. השפעת הקהילות על תכניות הלימודים פחתה, ועם זאת התבקשו הקהילות לתמוך יותר ויותר בהפעלת בתי הספר.
מקרה הממחיש התפתחות זו אירע ממש בתחילת תקופת הפרוטקטורט, בשנת 1912, כשפרץ סכסוך חריף בין מנהל בית הספר של כי״ח במוגדור, לובטון, לבין רוב מנהיגי הקהילה. כי״ח הטילה על לובטון, על פי המלצתו שלו, לאחד ולשלב בתוך בית הספר שהוקם במלאה בשנת 1906 את כל תלמודי התורה המסורתיים שפעלו בקהילה, ומנו לדבריו ״4,000 תלמידים בני שכבות דלות ומפגרות כאחת״. הקהילה רצתה להשיג את פיטוריו, והאשימה אותו בהתעללות בתלמידים מזה שנים. כי״ח פנתה לקונסוליה הצרפתית בבקשה לערוך חקירה. לובטון לא המתין לחקירה, וביקש את התערבותם של שלטונות הפרוטקטורט להפסקת המערכה לפיטוריו., הוא ביטא את שאיפותיו ואת תחושת העליונות שלו בפנותו כך אל הקונסול הצרפתי: ״האם עליי להוסיף שאני מאושר וגאה להשתתף בפעולה לשיפור תנאי הקיום הפיזיים, המוסריים והאינטלקטואליים, שבה עוסקת חברתנו [כי״ח], כשאני סמוך ובטוח שאני משרת בו בזמן את האנושות ואת צרפת?״
מקדם ומים כרך ו' –חיפה 1995 -דניאל שרוטר ויוסף שרוטר-הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-יישום הרפורמות בקהילת מוגדור
עמוד 88
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Meknes- Rabbi Yaacov Toledano« La synagogue de la Lionne
Ses premieres annees au 'heder
A Meknes, le tsala’h, lieu de priere, servait aussi de Talmud-Tora aux enfants du mellah. Dans ces lieux simples, mais impregnes de saintete, des maitres prives, auxquels les parents versaient un modeste ecolage, enseignaient aux enfants les premiers éléments de connaissance de la Tora et de piété. Lorsqu’ils grandissaient, les plus doués se groupaient autour de l’un des nombreux érudits dont Meknès regorgeait. Aucun cadre n’existait pour les filles qui acquéraient leur savoir et toutes les halakhoth pratiques auprès de leurs mères et grands-mères, respirant depuis leur plus jeune âge une atmosphère de foi et de crainte de D.
Ci-après, une description laissée dans ses écrits par Rav Maïmon Ben Attar, rabbin de Meknès qui se rendra plus tard en Égypte :
Quand j’avais cinq ans, mon père m’a conduit chez un maître qui m’a inculqué avec amour le Pentateuque et sa traduction en judéo'arabe, ainsi que le commentaire de Rachi. J’ai aussi appris trois sortes d’écriture, comme on le faisait à l’époque : écriture semi-koulmous (une écriture cursive locale moitié hébraïque moitié ‘aramith’), l’écriture de Rachi, et celle dans laquelle on écrit le Sefer Tora.
Lorsque j’eus dix ans, après avoir terminé ce qu’on pourrait appeler mon ‘cycle scolaire’, j’ai rejoint une sorte de yechiva où l’on étudiait le jour et la nuit et où je me suis consacré à l’étude du Talmud et de ses commentaires. Grâce à D., l’étude me comblait et m’aiguisait l’esprit, et je me suis formé au iyoun (approfondissement par questions, recherche, comparaison entre raisonnements, etc.) grâce à mon maître et Rav. Le matin, on étudiait la souguia de la Guemara (déchiffrer et mettre au clair le raisonnement des Sages sur un sujet donné) avec Rachi et Tossafoth. Laprès-midi jusqu’au soir, nous révisions, entre élèves, ce que nous avions appris le matin. Après la prière du soir, nous revenions au domicile du Rav pour reprendre tout ce que nous avions appris, jusqu à très tard dans la nuit.
Nous dormions dans la maison du Rav tous les jours de la semaine et ne rentrions à la maison que le vendredi soir. Lorsque nous allions au lit, un élève restait éveillé pour nous lire quelques lignes de moussar dans des livres comme le « Chévét Moussar » ou le « Pélé Yoets », afin que nous nous endormions ‘sur’ des divrei Tora, des paroles de Tora : ce même élève ne posait la tête pour dormir que lorsque tous les autres étaient endormis. À quatre heures du matin, nous nous levions pour faire tous partie des dix premiers arrivés au beth hakenesseth.
Au lever du jour le jeune Baroukh se dépêchait de rejoindre son père au beth hakenesseth familial, l’oratoire de Rabbi Chemouèl Tolédano. Prier dans cet endroit équivalait à ‘étudier’, car l’élite de Meknès s’y trouvait : trois générations de rabbanim, soit au moins soixante véritables érudits !
Telle était l’atmosphère première dont Rabbi Baroukh s'est imprégné durant ses jeunes années : une famille prestigieuse avec un riche passé d’étude de la Tora et de responsabilité communautaire ; une communauté préservée des influences étrangères et vouée tout entière à la crainte de D. et à l’observance des mitsvoth ; des récits prodigieux à propos d’ancêtres des générations passées ; une prière authentique et sincère, et une vie entièrement articulée autour d’une valeur suprême : Tu y méditeras dans la Tora jour et nuit.
Ce sont ces valeurs qui ont façonné la personnalité du jeune Baroukh et l’ont marqué pour la vie. Même après des années, les Anciens de Meknès le montraient du doigt en se disant l’un à l’autre : « Voilà un échantillon vivant du Meknès de jadis ! Il est le produit de la « Jérusalem du Maroc » dans toute sa splendeur ! »
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–Meknes- Rabbi Yaacov Toledano« La synagogue de la Lionne
Page 51
Debdou-Histoire de la ville
Moulay Er-Rachid étendit son autorité sur les Arabes Makhil et les Béni Snassen. À cette nouvelle, Moulay Mohammed accourut avec une armée pour combattre son frère rebelle. La rencontre eut lieu dans l’Angad en août 1664 et prit fin par la mort de Moulay Mohammed qui tomba frappé d’une balle. Son frère l’enterra dans le Dar Mechâal. Cette indication nous permettra d’établir où se trouvait le Dar Mechâal, qui ne pourrait être très éloigné des régions de l’Angad et des Béni Snassen
Nous n’avons pas à faire ici l’histoire du règne de Moulay Er- Rachid. Disons seulement qu’avant de se rendre à Fès pour se faire proclamer sultan dans cette ville, le Chérif eut à combattre la longue résistance armée de Taza dont il finit par s’emparer en 1666
Son successeur, Moulay Ismaïl (1679), passa la première partie de son règne à combattre les Turcs qui menaçaient le Maroc et qui semaient des divisions entre les tribus des confins. Finalement il se décida à traiter avec les Turcs et put ainsi dompter les tribus rebelles des régions de la Moulouya. Comme les Mérinides, il éleva, sur le parcours, des Kasbahs occupées par des garnisons. Mais pour des raisons encore ignorées il expulsa, vers 1690, les Juifs qui habitaient toujours
Dar Mechâal et finit par détruire cette place forte qui disparait alors des annales de l’empire marocain
Quant aux Juifs expulsés, nous les retrouvons par la suite à Debdou.
Un siècle plus tard, un auteur français, André Chénier, très versé dans l’histoire récente du Maroc, relata ces événements de la façon suivante״) :
«Moulay Er-Rachid alla ensuite dans un canton appelé la Montagne du Juif, parce qu’un Juif y commandait et que les Berbères qu’il avait subordonnés à ses lois le respectaient comme leur souverain; ayant répandu le trouble dans cette contrée, il fit périr le Juif comme indigne de commander à des Mahométans, s’empara de ses richesses et en récompensa des troupes.»
Il n’est pas inutile de rappeler ici qu’il existe encore, chez les Béni Zekkara, près de Tiznit, une montagne portant le nom de «Montagne du Juif» à côté d’une source et d’un ancien cimetière auquel on attribue le même nom. Cette indication encore permet de situer le Dar Mechâal entre Taourirt et l’Angad.
Du côté juif, un document contemporain, ignoré jusqu’ici, qui a trait à cet épisode, m’a été signalé par le rabbin Hassarfaty de Fès, d’après une chronique manuscrite se trouvant encore aujourd’hui à Fès. Un extrait de cette chronique, que l’éditeur admet être incomplète, a été récemment publilé dans l’ouvrage du rabbin Chlomo Tolédano de Tibériade. L’auteur de la chronique est Samuel Ibn Danan, rabbin à Fès au dix-septième siècle.
«Dans l’année 5425 (‘1664-1666) (״), Moulay Ali Ech-Chérif se rendit du Tafilalet au Sous. Il prétendait à la royauté. Mais il fut jeté en prison par Admimi, le gouverneur du Sous. Celui-ci lui donna pour compagne une servante noire. De leur union naquit Moulay Ismaïl qui devait régner plus tard. Antérieurement déjà, Moulay Er-Rachid, le fils aîné de Moulay Ech-Chérif s’était rendu du Tafilalet à Taza où il massacra, par traîtrise, au moment du Chabbat, le juif Aaron ben Mechâal qui gouvernait en roi. Puis il se rendit à Fès et on ouvrit devant lui la porte Bab el- Bouzet : cette nuit-là, il coucha dans le Mellah. Le lendemain, on ouvrit devant lui la Bab es-Samrin de Fès el-Djedid.»
page 47
Debdou-Histoire de la ville