מורשת יהדות מרוקו

על המוהל

בספרותם של חכמי מרוקו

על פי הדין ״הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקוב שאין שם איש״(רמב״ם, הל׳ מילה פרק שני, הל׳ א). אבל ״יש אומריב שאשה לא תמול וכן נוהגים להדר אחר איש״ (יוסף כנאפו, ׳אות ברית. קודש׳, דף מב, ע״א)\

רצוי מוהל צדיק. ״יש לאדם להדר ולחזר אחר מוהל… היותר טוב וצדיק וישר״ (שם).

מוהל מתחיל. בהלכות מילה שחיבר ר׳ יצחק אבן ואליד נאמר בסעיף הראשון: ״אדם שלא מל מעולם אינו יכול למול היכא [במקום] דאין מוהלים מומחים עומדים על גבו״(׳ויאמר יצחק׳, ח״א, דף קה ע״ב).

 

בפאס המוהלים הם תלמידי חכמים ומורישים חזקתם לבניהם. יעב"ץ שפעל בפאס ובמכנאס במחצית הראשונה של המאה ה־18 כותב, כפי ששמע מרבותיו, כי תמיד היה המנהג בפאס:

שלא להתמנות מוהל קבוע אלא תלמיד חכם וכל כמה שיהיה רשום ומובהק יותר וירא שמים מצוה הוא… והוא מנהג שיש לו עיקר ויש בו טעב דמצות צריכות כוונה… אך המון העם איזה עבר עליהם רוח ה׳ לדעת מה זה ועל מה זה, אלא כמחתך בשר בעלמא.

לדידו המילה אינה מלאכה טכנית רפואית, אלא על המוהל להעביר את התינוק מרוח הנכר לקדושת ישראל. לכן רק תלמיד חכם ראוי למלאכה זו.

כך הוא כתב בעקבות שאלה שנשאל ר׳ יהודה בן עטר בדבר אדם ״מהמון העם״ בשם אברהם אדהאן שהסיג גבולו של ר׳ מנשה בן החכם אברהם אבן דנאן, וזה ״טען נגדו שאינו בדין לבא בגבולו ולחטוף מצותו ממנו אחר שהוא מוחזק במצוה זו מכח אביו שהיה ידוע מוהל ואחריו החזיק הבן הנזכר באומנות אביו ונתחנך במצוה זו בעוד אביו חי״. המוהל השני טען כי אבותיהם של התינוקות מזמינים אותו. החכם פסק כי למרות שהוא מוזמן על ידי אבות התינוקות אסור לו להסיג גבול רעהו בעל החזקה, אלא אם כן טען אבי התינוק כי המוהל המוחזק ״גורם צער גדול לתינוק״ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שיז).

 

מוהלים בהתנדבות. היו מקומות במגרב שנהגו כמנהג ירושלים בהם המוהלים היו משתדלים כדי לזכות במצות מילה, ״ולפעמים רבות המוהל עוזר לאבי הבן ברצי כסף אם איש עני הוא״(י. גליס, מנהגי ארץ ישראל, דף רפא, סי׳ כא).

היה נהוג במרוקו גם בדורות האחרונים כי המוהלים אינם מקבלים שכר (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמ׳ 36).

יהודים אמידים מלו לשם מצוה, כפי שכתב הרב דוד תורגמן, בן דורנו, על מוריס קורקוס ממראכש שהיה סוחר מצליח באגדיר, ולא נזקק לתשלום על עשיית המצוה (ד. תורגמן, תשס״א, עמ׳ 72).

 

חזקה של המוהל ורצון של אחרים למול. ר׳ שלמה הכהן אצבאן דן בשאלה האם יש למוהלים חזקה, על רקע ויכוח זה: החכם בנימין אלבאז התבקש על ידי הוועד של הקהילה, כנראה בפאס, ללמד קבוצת אנשים מלאכת הברית ״על מנת שלא יתלמד שום אדם למול זולת התלמידים״. המוהל המנוסה נתן להם רשיון למול וסיכם אתם שהוא יטול מחצית הנימולים ושלושתם יטלו החצי השני. והמילה שיש בה הנאה, כלומר הכנסה טובה, היא שלו. זה חמש עשרה שנים הם עובדים לפי תנאים אלה.

 

אחרי ההסכם הנ״ל פנו ר׳ יוסף בן נאיים ונסים נקאב לוועד, שגם הם מבקשים להיכנס למלאכה זו. אבל ר׳ בנימין אלבאז טען שר׳ יוסף בן נאיים אינו יודע למול, והוא תיקן את הטעון תיקון, וכי גם השני אינו יודע כלל למול. בתשובתו ציטט את יעב״ץ, מוצב״י, ח״א, סי׳ שיז הנ״ל, והגיע למסקנה זו: נכון שיש לראשונים חזקה למול את בניהן של אותן משפחות שכבר מלו את ילדיהן, אבל אין להם רשות למנוע שאחרים ילמדו את מלאכת המילה, וימולו ילדים של אבות אחרים אם אלה ירצו בהם. לפי סגנונו:

השניים החדשים יכולים הם למול לאנשים חדשים אם ירצו אבותיהם לתת בניהם מרצונם למול אותם, אכן אנשים שכבר החזיק בהם המלמד כבר אינם יכולים למול את בניהם (׳מעלות לשלמה׳, חו״ם, סי׳ יא).

ר^׳ דוד עובדיה ציטט מקור זה, כדי לבסס דעתו שמוהל צריך להיות תלמיד חכם, אבל אינו כותב שיש לו זכות חזקה (׳נהגו העם׳, בתוך: ׳נתן דויד׳, דף שצ).

 

המסקנה: מוהל כמו כל בעל תפקיד בקהילה היה עובר בתורשה וזכה לחזקה. מדובר בזמן החדש, כאשר כבר החלו המוהלים לקבל שכר על מלאכתם, ועל רקע זה היתה תחרות ביניהם (י. בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמ׳ 36).

ר׳ יוסף בן נאיים למד למול לשם מצוה ללא נטילת שכר, ומתח ביקורת על המוהלים שדורשים תשלום. התוצאה היא שחסרי יכולת ״דוחקים עצמם ולווים וממשכנים כליהם להשוות עצמן עם העשירים ליתן גם המה מתן דמים״. אגב הוא כותב שהמוהלים מתפילאלת וממראכש היו הולכים לכפרים תוך סיכונם מהשודדים כדי למול בהתנדבות לשם מצוה (הנ״ל, ׳שארית הצאן׳, ח״ב, סי׳ רנז).

ר׳ יוסף שגילה בקיאות בדיני מילה, כתב נגד מוהלים העושים מילה ופריעה בבת אחת, בניגוד לדין (שם, סי׳ רנח).

בבני מלאל היה, לפי מקור משנת תש״ח (1948), ״מוהל קבוע שהוא המוהל לכל בני העיר ובלעדו לא ירים איש את ידו וכל זה מקדם קדמתא״. (מכלוף אביחצירא, ׳יפה שעה׳, יור״ד, סי׳ סג).

בצפרו. ר׳ ישמ׳׳ח עובדיה מתח ביקורת על מוהלים שאינם עושים מלאכתם לפי הדין:

״וכתבתי כל זה להזהיר ולהחריד לב המוהלים לעשות מלאכת ה׳ באמונה כפי דין תורה שתתעלה שלא ישאר שום בר ישראל ערל חס ושלום כל ימיו״ (׳ישמח לבב השלם׳, יור״ד, סי׳ מז).

לחכם זה היה יומן בו רשם את הנימולים. הוא מל כבר 1226 תינוקות. ואחר כך מסר תפקיד זה ביד שני בניו (׳צבא ימי' בהקדמה ל׳תורה וחיים' תשל״ב, עמ׳ 27).

בקצר אלכביר, במאה ה־20 השוחט היה גם מוהל, ויש להניח שגם במקומות קטנים היה כך (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה' עמ׳ 40).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-ברית מילה

עמוד 152

 

שליחותו של שמואל מונטגו למארוקו בדצמבר 1893

מעורבותו של שמואל מונטגו(1911-1832) חבר הפרלמנט הבריטי, למען יהודי מארוקו ושליחותו לארץ זו בסוף 1893 לא נזכרה בחיבורים שפורסמו על יהודי מארוקו, ולא בביוגרפיות שנכתבו על אישיות זו. כמה פרטים על חייו ועל פעילותו הציבורית. שמואל יליד ליברפול בנו של שמואל לואיס, צורף ושען, עבר ללונדון בגיל 17 והחל לעבוד בבנק, ואת רוב השכלתו רכש בכוחות עצמו. ב-1853 יסד את הפירמה והבנק שמואל מונטגו ושות׳. ב-1862 נשא לאשה את אלן בתו של לואיס כהן, שילדה לו עשרה ילדים. היה פעיל בחיי הציבור היהודי באנגליה ומחוצה לה. מ-1871 חבר בוועד שליחי הקהילות; חבר בוועד השחיטה ובארגונים יהודים אחרים. חבר המפלגה הליברלית, ומעריצו של המדינאי הליברלי גלדסטון. חבר הפרלמנט הבריטי בתור נציג ויטצ׳פל בין 1885 -1900, באזור בו גרו הרבה מהגרים יהודים. פילנטרופ שסייע לפועלים ולעניים יהודים ולאלה שאינם בני ברית. מונטגו שומר מצוות ובעל תודעה יהודית חזקה, היה מגיב לתופעות של פגיעה ביהודים ובקודשי ישראל. דאגתו היתה נתונה בעיקר לביסוסם הכלכלי, האזרחי והמשך שמירת המסורת של המהגרים היהודים שבאו ממזרח אירופה. הקים מועדון לפועלים יהודים, וב-1887 יזם הקמת ארגון בתי הכנסת של המהגרים היהודים Federation of Synagogues ועמד בראשה. המלכה ויקטוריה העניקה לו ב-1894 תואר בארון, ובשנת 1907 תואר Lord Swaythling

פעילותו למען היהודים מחוץ לאנגליה: מתוך תודעה דתית תמך ברעיון שיבת יהודים לארץ ישראל. ביקר בארץ במרס 1875 יחד עם ד״ר אברהם אשר מטעם ועד שליחי הקהילות במטרה לבדוק אפשרויות למפעל הנצחה ע״ש משה מונטיפיורי הקשור לישוב בארץ, ושהה בה שבועיים. הביקור בירושלים הסעיר את רוחו של החכם באשי אברהם אשכנזי, שחשד בו כי תרומתו לפרומקין, עורך ״החבצלת״ מעידה על תמיכתו ברפורמה, והיה עליו להתנצל. בדו״ח נכתב כי מספר היהודים בירושלים הוא 13 אלף, ביניהם 7000 אשכנזים. הם מתחו ביקורת על שיטת התמיכה של מונטיפיורי לישוב בארץ. מונטגו היה בעד יצרנות ועבודה חקלאית. ב-1880 רכש ארבע חלקות חקלאיות בפתח תקוה, ויחד עם לורד נתנאל רוטשילד מלונדון רכש מגרש ברחוב יפו בירושלים שלאחר מכן הוקם עליו ביה״ס המקצועי הראשון של כי״ח בארץ. מונטגו היה אחד האפוטרופוסים של ״קרן מזכרת מונטיפיורי״, שסייעה לשיכונם של עניי ירושלים בשכונת ״ימין משה״ בשנות ה 90 של המאה ה-19.

בשנת 1885 יסד את חברת ״חובבי ציון״ בלונדון, והוא כיהן בתור גזברה. בשנת 1893 שלח תזכיר בשם החברה לשר החוץ הרוזן מרוזברי, Rosebery (כיהן מפברואר עד אוגוסט 1886, ומאוגוסט 1892 עד מרס 1894) כדי להעבירו לסולטאן עבדול חמיד השני(שלט בשנים 1909-1876), בו ביקש רשות להתיישבות יהודים בעבר הירדן. התיחס בחשדנות כלפי השלטון העות׳מאני, הזהיר מפני רכישת אגרות חוב שלהם, ולא האמין שניתן להקים ישות יהודית בארץ תחת שלטון העות׳מאנים המושחתים. פגש את הרצל בביקורו בלונדון ב-1895, תחילה הבטיח לשתף פעולה אתו, אבל התאכזב והתרחק ממנו כי הרצל כתב לו מכתב בשבת, ומונטגו שלל ציונות ללא שמירת מצוות בשנת 1882 נסע יחד עם ד״ר א. אשר לגליציה ולוינה, בשליחות הועדה לעזרת הפליטים היהודים מרוסיה. שנתיים לאחר מכן לארה״ב כדי ללמוד את מצבם של המהגרים היהודים ממזרח אירופה, וב-1886 ביקר ברוסיה.

דאגתו ליהודי מארוקו היא פרק בפעילותו לבני ישראל באשר הם. אנו נדון בביקורו במארוקו, בסיבות שהביאוהו לשם ותוצאות הביקור.

הידיעה היחידה שפורסמה בנדון שמצאנו היא בדיווח השנתי של הועדה הלונדונית של ועד שליחי הקהילות בבריטניה לשנים 1895-1892. תחת הכותרת ״רדיפות במראכש״, בה דווח על הצעדים הדיפלומטיים להפסקת מעשי האכזריות של מושל מראכש. נאמר בו כי ״בדצמבר האחרון ביקר במארוקו מר שמואל מונטגו, חבר הפרלמנט וחבר ועד שליחי הקהילות, כדי לנסות ולהביא להפסקת הדיכוי של יהודי מראכש והרחבת המלאח״. עם יציאתו נתן לו הוועד יפוי כוח לדבר בשמו. גם ׳אגודת אחים׳ קיבלה החלטה דומה, ואיחלה לו הצלחה בביקורו שם. מר מונטגו נפגש עם השגריר הבריטי במארוקו והוזיר של הסולטאן לעניני חוץ, והפעיל השפעתו כדי להביא לשיפור מצבם של היהודים, אבל שהותו שם היתה קצרה מכדי לאפשר לו לעקוב אחרי הצעדים שננקטו לביצוע הבקשה^.

הלן נתאר מה ניתן ללמוד מהתעודות שבין 8 באוקטובר 1893 ל 8 באוקטובר 1894 שטרם פורסמו מארכיון משרד החוץ הבריטי בקשר לביקור זה, וכן המצוקות של יהודי מארוקו בעת הזאת, שחייבו התערבות.

יהודי מראכש סבלו מאכזריות המושל והקאדי המקומי, וידיעות הגיעו על כך לפריס ללונדון בשנות ה 90 המוקדמות. הסולטאן אלחסן הראשון(שלט מספטמבר 1873 עד יוני 1894) כתב בעקבות זאת ב 27 בדצמבר 1892 מכתב למושל מראכש בו הוראה לנהוג ביהודים בצדק ובחסד, ולא לפגוע בהם. אבל הרדיפות נמשכו, והתערבות דיפלומטית וזו של הסולטאן למענם כמה פעמים בשנים הבאות לא הועילו. פרטים על סבלם של גברים ונשים, מלקות, מאסרים ואילוץ להתאסלמות, פורסמו בעתונות לפני נסיעתו של מונטגו למארוקו, הגיעו אליו פרטים על סבלם של יהודים במראכש :מכתב שנכתב לו ב 8 באוקטובר 1893 ע״י מודיע אלמוני, שלדבריו נודעו לו בביקורו במוגדור.

להערכת הכותב, ההתנכלויות עולות על אלה הידועות מן העבר. במראכש כל שכבות הציבור היהודי, צעירים וזקנים, עשירים ועניים סובלים מידם הקשה של המושל חג׳ מוחמד וידה ואכזרי יותר הקאדי מוסטפה. למרות שהגיעו לאנגליה כבר בעבר ידיעות על מלקות, וכמה מהקרבנות מתו מיסורי המלקות, וננקטו צעדים כדי להפסיק זאת, מעשי האכזריות של המושל נמשכו וביתר שאת.

עתה המושל והקאדי פוגעים לא רק בגופם של היהודים החלשים, אלא גם באמונתם. הלחץ גרם לכך ששני יהודים התאסלמו. הראשון דרש מאשתו וילדיו שיעשו כמוהו, ואלה סירבו. הקאדי פקד על האשה להתאסלם, והיא ברחה עם ילדיה לעיר אחרת. זקני הקהילה נדרשו להביאה חזרה למראכש גם שלא ברצונה, ואוימו שאם ייכשלו במשימתם הם יולקו, ייאסרו ודתם תחולל. סירובה להתאסלם בא להצדיק כל מעשה של עוול כלפי הקהילה הנתונה לחסדו של הקאדי.

גורל משפחת המתאסלם השני היה חמור יותר. הוא התאסלם ביום שלאחר יום כיפור האחרון, ואשתו סירבה להתאסלם. כתגובה שלח הקאדי באותו היום את שליחיו שגררו את אשתו ממטתה יחד עם תינוקה בן שנים עשר יום לרובע המוסלמי, בו היא אסורה. עליה לעבוד בשבתות, ולעבור על מצוות הדת היהודית. הקאדי שוב איים על זקני הקהילה, ויש חשש שיולקו וייאסרו. בהתחשב בחולשת השכבות העניות, ניתן לשער אילו סכנות צפויות להם. הם נתונים לאיומים, ויש חשש שכדי להבטיח חייהם, רבים יתאסלמו.

שליחותו של שמואל מונטגו למארוקו בדצמבר 1893–אליעזר בשן

עמוד 364

בזכות מה,

נוכל לזכות במראות רוחניים – וניצחון מוחץ על אויבינו – חמס וחיזבאללה,

כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם ולזרעו = א-נ-ח-נ-ו.

"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי

 הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם,

וְ-יִ-רַ-שׁ   זַ-רְ-עֲ-ךָ  אֵ-ת   שַׁ-עַ-ר   אֹ-יְ-בָ-י-ו" = חמס וחיזבללה. (וירא כב, יז)

 

הקב"ה משרה את שכינתו על אברהם אבינו ועלינו,

בזכות שמירת ברית קודש = צניעות (רבנו-אור-החיים-הק')

ודבקות בארץ ישראל כולל רצועת עזה (עיין רשב"ם עמ' 6-9 במאמר),

 דבר שהופך אותנו להיות מרכבה לשכינה

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵ וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם

וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו

וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה"

   

ע"י ראיה רוחנית, המלאך רפאל מרפא את אברהם אבינו,

לכן יכל אברהם לרוץ לקראת המלאכים. (רבנו-אור-החיים-הק')

מאת: הרב משה אסולין שמיר.  

 

לע"נ חללי צ.ה.ל הי"ד. רפואת הפצועים, השבת החטופים

 להצלחת כוחות הביטחון במיגור האויב, וגאולה בחסד וברחמים

 

מבוא.

פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח).

כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י, ע"פ בבא מציעא פו ע"ב).

אברהם שהצטיין בהכנסת אורחים, התפלל לקב"ה שיציל את אנשי סדום, למרות התנגדותם האידאולוגית למצות הכנסת אורחים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונם לפגוע במלאכים, שבאו להתארח אצל לוט.

 

מסר חשוב: כאשר אדם מצטיין במידה מסוימת, יהיה לו קשה להתייחס באופן חיובי לפוגמים באותה מידה, כמו במקרה אנשי סדום. אברהם לעומת זאת, מלמד אותנו עד כמה חשובה מידת הכנסת אורחים, ועד כמה יש לכבד גם את מי שאינו נוהג כמונו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הניסיון העשירי – עקידת יצחק, בו חותמת הפרשה: "והאלוהים ניסה את אברהם – אמר 'והאלוהים'… לומר מלבד ניסיונות שקדמו – הוסיף לנסותו בגבורת הדין ניסיון עצום".

אחרי העקידה, הקב"ה מזכה את אברהם אבינו בתואר "ירא אלוהים", ומברך אותו ואת זרעו – "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים…" (בר' כב, יז–יח). "כי ברך אברכך" – ברכה כפולה.

 

"וירא אליו יהוה"  –

"מצד שרש נשמתו, זכה אברהם אבינו להיות – מרכבה לשכינה" (רבנו-אור-החיים-הק').

מרכבה: כמו שהרכב מציית לנהג, כך אברהם ציית לנהג העולם = הקב"ה,

 

 ולכן זכה למגר את 4 המלכים בחצי לילה, בניסים ונפלאות.

ברגע שגם אנחנו ננהיג את הקב"ה עלינו,

נזכה למגר ולהשמיד את כל אויבינו בניסים ונפלאות

 

 

 "וירא אליו יהוה" – הפרשנים דנים בשאלה, מדוע נאמר: "וירא אליו יהוה", ולא נאמר "וירא יהוה אליו" {נשוא + נושא}, כמו בפרשת "לך לך" שם נאמר: "וירא יהוה אל אברם" (יב, ז). כ"כ, מדוע לא נאמר תוכן דברי ה' לאברהם?

רבי חמא בר חנינא אומר על כך: "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל לשלומו" (בבא מציעא פו' ע"ב).

 רש"י מביא בפירושו את דברי רבי חנינא. מדבריו עולה שההתגלות לאברהם לא הייתה לשם נבואה, אלא לשם מצות ביקור חולים, כיון שזה היה ביום שלישי למילתו בו שיא הכאב, לכן נאמר "וירא אליו ה'".

ניתן גם לומר שהתורה הקדימה את מילת הכינוי "אליו", כדי להדגיש את חשיבות ביקור חולים לכל אדם, ולא רק לאנשים חשובים כמו אברהם. לכן חשוב מאוד לבקר חולים גם אם הם לא מוכרים לנו, כפי שעושים רבים וטובים בבתי חולים.

 

הרמב"ם במורה נבוכים אומר: הפס' הראשון "וירא ה' אליו", מהווה כותרת לפסוקים הבאים, בהם מתואר תוכן הנבואה ע"י שלושת המלאכים הנפגשים עם אברהם, ומבשרים לו על הולדת בנו בעוד שנה.

 

הרמב"ן לעומת זאת, אומר שהפסוק "וירא אליו ה'", חותם את קיום מצוות ברית מילה מסוף הפרשה הקודמת "לך לך", כדי לכבד את אברהם על כך. וכדברי קודשו: "ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא "וירא יהוה אל אברהם". בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו".

כלומר, הקב"ה בא להגיד לו שהוא מרוצה ממנו בגלל הברית שעשה. דוגמא לכך, התגלות ה' לעמ"י אחרי הקמת המשכן – "וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב לשאלה, מדוע נאמר "וירא אליו יהוה", ולא "וירא יהוה אליו".

א. הקב"ה השרה שכינתו על אברהם ונעשה מרכבה לשכינה. וכדברי קדשו:

"ולזה הקדים תיבת 'אליו' להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא נשמע באומרו 'וירא יהוה אליו', כי {מילת} ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו , והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד 'וירא' בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא 'ויאמר יהוה – כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו".

 

הרב משה פראנקו תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק', כותב בספרו "מאור החיים" על כך: "וכל אלו הדיוקים, מתיישבים עם מה שדרש החכם מורי ורבי הרב חא"ע {חיים אבן עטר} נרו, בזו הלשון: דעו נא אחי ורעי שאין דבר ואות ומילה בתורתנו הק', בלי טעם וסוד… וסמך תיבת 'אליו' קודם ה', לרמוז שהשכינה לעולם הייתה עם אברהם, ומשום הכי 'אליו ה'. .. ועם היות שהשכינה מצויה עמו תמיד – נפל לשון 'וירא' ולשון 'אליו'…" (מאור החיים, וירא עמ' לה).

 

ב. אחרי השראת השכינה על אברהם ע"י הקב"ה, הוא נעשה מרכבה לשכינה. ובכך הגיע לשלוש השגות רוחניות:

1. 1. מצד שורש נשמתו, זכה להיות מרכבה לשכינה.
2. 2. מצד רוחו, זכה להשיג בשכלו כללות אור עליון: "וירא אליו יהוה" {הוי-ה}.
3. 3. מצד נפשו, זכה להארה ברמ"ח איבריו ע"י מצות המילה. אברהם = רמ"ח. ברמ"ח איבריו עבד את הקב"ה.

 

לדעת רבנו אור-החיים-הק', אברהם זכה לשמש כמרכבה לשכינה, לאחר ברית המילה בו התגלה בבשרו: "יו"ד רשימו קדישא" כדברי הזוהר הק' (לך לך צה' א').  לפני הברית, הערל הוא בבחינת "שד". ואילו לאחר ברית המילה, הוא בבחינת ש-ד-י. 

ש – הנחיריים שלנו בצורת ש.

ד – הזרוע בבחינת ד.

י – ברית המילה בבחינת י.

 

כל זה ביחד מהווה = ש-ד-י. ע"י הברית, ה' מתגלה אלינו בשם "אל  ש-ד-י {חסד ורחמים}.

 

"מרכבה" – בא מהשורש "רכב". כמו שהרכב אינו מתערב בשיקולי הנהג, כך אבותינו הקדושים כלפי הקב"ה.

הם לא שאלו שאלות גם כשהתבקשו לבצע דברים תמוהים כמו פרשת העקידה, בדומה לרכב שאינו מצייץ גם אם הנהג יחליט לנסוע באור אדום. הסיבה לכך, אמונתם המוחלטת בה' כפי שנאמר אצל אברהם אחרי ברית בין הבתרים: "והאמן ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

 

ג. בקבלה, קושרים את ה"מרכבה לשכינה" למשכן. אוהל אברהם, הפך להיות מעין המשכן בו שרתה השכינה. כמו שבאוהלו של אברהם הייתה ברכה בעיסה, הנר דלק מערב שבת לערב שבת, והענן קשור על האהל (רש"י בר' כד, סז), כך במשכן: הנר המערבי דלק כל הזמן, לחם הפנים נשאר טרי וחם משבת לשבת, והענן על המשכן.   

 

כאשר הקב"ה הודיע לאברהם על מצות ברית מילה, אברהם נפל על פניו ככתוב "ויפול אברם על פניו, וידבר אתו אלוהים לאמר" (בר' יז, ג). אחרי קיום ברית המילה, נאמר "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בר' יח, ח).

 

הגוף שלנו הוא גשמי, וקשה לשאת קדושה שהיא רוחנית, לכן נאמר אצל אברם "ויפול אברם". אחרי ברית המילה ושמירתה, הגוף שלנו הופך להיות קדוש, ולכן הוא יכול לשאת את הקדושה, ואברהם יכול לעמוד מול מלאכים ככתוב "והוא עומד עליהם", או לשבת כשהקב"ה נראה אליו ככתוב: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא – והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בר' יח, א).

השינוי הנ"ל בא לבטא את כוחה הרוחני של שמירת הברית, דרכה זוכה האדם להתגלות אלוקית בכל רמ"ח איבריו.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב אומר: א-ב-ר-ם = רמ"ג = 243. אברם היה שמו לפני הברית. אחרי הברית, הוסיף לו הקב"ה את האות ה', ושמו נהפך לא-ב-ר-ה-ם = רמ"ח =  248 = רמ"ח איברים.

לפני הברית הייתה לו שליטה רק על רמ"ג איברים. אחרי הברית, נוספה לאברהם השליטה על עוד חמישה איברים: שתי עיניים, שתי אוזניים וברית מילה.

 

חמשת האיברים הנ"ל הם רוחניים, וכל השומר אותם, זוכה להתגלות השכינה.

לכן, אומר הבעש"ט: כל יהודי יכול לזכות בגילוי השכינה, במידה ויקדש את עיניו ואוזניו,

 בבחינת לא רואה ולא שומע שום דברי תועבה, וכך זוכה לשמירת ברית קודש.

 

הנשמה הטהורה יורדת לעולם כחומר לא מעובד, ורק ע"י קיום מצוות היא הופכת להיות כלי קיבול לקליטת שפע רוחני אלוקי בעקבות הארות רוחניות הנוצרות ממעשינו הטובים, ובפרט מעמידתנו בניסיונות היומיומיים.

הנשמה דומה לניצן של פרח המתפתח, בהתאם לטיפולו של הגנן.

כנ"ל לגבינו, ככל שנקיים את המצוות הנ"ל בהידור רב ומתוך קדושה – נזכה להאיר את נשמתנו.

 

אברהם אבינו זכה להדר במצוות כפי שעולה מקבלת האורחים בראשית הפרשה: "וירא וירוץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב וכו'".

 גם בניסיון הקשה של העקידה, אברהם אבינו ממלא את רצון ה' ופועל כעלם צעיר העושה הכל בזריזות:

"וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו… וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה נהג לשאול: מדוע נאמר "וישלח את ידו, ויקח את המאכלת", ולא נאמר "ויקח את המאכלת" בלבד? על כך הוא משיב: אברהם {בגימטריא} רמ"ח = 248. אברהם פעל מתוך זריזות, ורמ"ח איבריו נשמעו לו תמיד, פרט למקרה הזה, בו היה צריך להתאמץ כדי לשלוח את ידו, לכן נאמר: "וישלח את ידו".

 

א.  "והקמותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך…

ב.  ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען…

ונמלתם את בשר עורלתכם,

והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בר' יז, ז – יא).

 

ברית המילה וברית ארץ ישראל – והקשר ביניהם.

בזכות צניעות הברית – נזכה לרשת את כל ארץ ישראל,

 כולל גוש קטיף ודרום לבנון

 

מצות המילה היא המצוה הראשונה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו וזרעו אחריו.

את מצוות המילה, למדו חכמים מהכתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב' ג'), אבל לעולם היא נקראת על שם אברהם אבינו, כפי שמופיע בברכה השניה על המילה: "ברוך אתה ה'… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

המלאך רפאל ריפא את אברהם מכאבי הברית, בכך שהביט בו בלבד בבחינת "וירא", לכן אברהם יכל לרוץ לקראתם, ככתוב: "וירא – וירוץ לקראתם".

 

הקב"ה רצה שנהיה מוקפים במצוות בכל זמן ועת, ובכך נהיה קדושים ותמימים. לכן, הוא קבע בגופנו את מצוות ברית המילה שתהיה חלק אינטגרלי ומהותי מאתנו, כשהיא חרוטה וטבועה בגופנו, דבר שאינו ניתן לשינוי.

אברהם אבינו ובני ביתו עשו ברית מילה, בכל זאת רק אברהם זוכה לביקור חולים ע"י הקב"ה, וזוכה להיות מרכבה לשכינה, היות ורק אברהם הפנים עד כמה ניתן להתקדש בעבודת ה' דרך הברית.

 

כמו כן, רצה הקב"ה שעמ"י ידור בתוך מצוה. לכן, בנוסף למצות ברית המילה בגופו, הוסיף לו את מצות ארץ ישראל, דבר המסביר מדוע קשר הקב"ה את מצות המילה למצות ארץ ישראל.

 שתי הבריתות הנ"ל – ברית המילה וברית א"י, היו הבריתות הראשונות והיסודיות אותן כרת הקב"ה עם אבי האומה אברהם. הקב"ה רוצה שכל יהודי יהיה מוקף מצוות בגופו ובמקומו, ולכן הקב"ה קבע את המילה בבשרנו, ואת ארץ ישראל כאדמתנו ונחלתנו.

 

מצות המילה היא המצוה שנכנסת למרכז גופו של כל יהודי, וארץ ישראל היא המצוה שלתוכה הוא נכנס, דבר המסביר מדוע יהושע בן נון מל את עמ"י לפני כניסתו לארץ כדברי הכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים הזכרים וכו'" (יהושע ה, ד).

דברי רש"י לכתוב הנ"ל, מאששים את הקשר בין ברית מילה לארץ ישראל, וכדברי קודשו: "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמור… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בר' יז, ח).

 

"ויהי אחר הדברים האלה,

והאלוהים ניסה את אברהם" (בר' כב, א).

תכלית הניסיון – חישול האדם מבחינה רוחנית.

 

 

שלבי התגלות ה' לאברהם:

                       א. "לך לך" ב. "במחזה" ג. "וירא"

תרשים זרימה בתהליך התגלות הקב"ה – לכל אחד מאתנו.

 

תהליך התגלות הקב"ה לאברהם אבינו, מהווה גם תהליך אותו

עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו – ע"פ שלושת השלבים הבאים:

 

א. "לך לך".  בפרשת "לך לך", הקב"ה אינו מתראה עם אברהם כמו אצל משה רבנו בתחילת דרכו בסנה, אלא מצווה אותו: "לך לך אל הארץ אשר אראך", בבחינת "נעשה ונשמע", ללא נימוק {רבנו-אוה"ח-הק' בר' יב, א}. אברהם קם והלך לא"י.

ב. "במחזה".  "אחר הדברים האלה היה דבר יהוה אל אברהם במחזה". בברית בין הבתרים, הקב"ה נגלה לאברהם במחזה מתוך חלום בו הוא מבטיח לו זרע. גם פה אברהם "האמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

ג. "וירא אליו יהוה. הקב"ה  מזכה את אברהם בראיה רוחנית לאחר שקיים את מצות ברית המילה, ובכך כל גופו התקדש ונעשה מרכבה לשכינה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל.

 

מהדברים הנ"ל עולה, שבכדי לעלות ולהתעלות בעבודת ה', יש להתחיל מתוך אמונה כמו אברהם אבינו שביצע את הציווי הראשון "לך לך" מבלי לשאול שאלות, גם אם הוא לא הבין מדוע יש רעב בא"י למרות הבטחות ה' – "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה וכו'", וכן מדוע חוטפים את שרה אשתו לבית פרעה וכו'.

אכן, ע"י ביצוע ציווי ה' – "לך לך", האדם זוכה בקרני אורות אלוקיים חלומיים כמו במחזה בין הבתרים. בהמשך, האדם זוכה לראיה רוחנית, בבחינת – "וירא אליו יהוה".

 

רבי לוי אומר: ניסיון ראשון כניסיון אחרון: ניסיון ראשון ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (מ. תנחומא). מהלך חיי אברהם רצוף ניסיונות מגוונים ולא קלים. גם כל אחד מאתנו עובר את אותם ניסיונות, אם כי במינון המתאים לו.

בגופו – הניסיון באור כשדים שם הושלך לכבשן האש ע"י נמרוד, בהמלצת תרח אביו, עקב אמונתו בה'.

באשתו – כאשר שרה אמנו נחטפה ע"י פרעה, ואחר כך ע"י אבימלך. וכן בעקרות שרה.

בממונו – "ויהי רעב בארץ", בניסיון השני.

בקרוביו – הצלת לוט בן אחיו, תוך סיכון עצמי גבוה ביציאה למלחמה נגד ארבע המעצמות.

בהוריו – בהתנגדותו חסרת הפשרות לאמונה האלילית של הוריו.

בבניו – הניסיון הגדול מכולם כאשר נדרש להעלות את יצחק בנו האהוב לעולה.

 

ננסה להאיר בעזהי"ת את תכלית ניסיון העקידה,

ואיך עלינו להתייחס לניסיונות הנוחתים עלינו חדשים לבקרים..

פרשנים כמו הרמב"ן, ספורנו, רבנו אוה"ח הק' וכו' שואלים:

וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו אכן יעמוד בניסיון? כמו כן, מה תכלית הניסיון? שאלה נוספת, מדוע בברכות השחר קבעו לנו חכמי התפילה לומר על הבוקר: "ואל תביאנו… לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". ויש המסבירים את הקשר בין ניסיון לביזיון, בכך שעל ידי אי עמידה בניסיון, נבוא חלילא לידי ביזיון. שוב מתעצמת השאלה. איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות? בתורה לא רואים אנו שאברהם ביקש לעמוד בניסיון. עשרת הניסיונות, היו פרי יוזמתו של הקב"ה יתעלה שמו.

 

ניסיונות אברהם אבינו – היו מהקל אל הכבד:

א. אור כשדים. ב.  לך לך. ג. רעב בארץ. ד. שרה בבית פרעה

ה. מלחמת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בזקנותו.

ח. שרה בבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל.

י. העקידה (אבות ה, מ"ג. ע"פ רבנו עובדיה מברטנורא).

הרמב"ם, מונה את הניסיונות מניסיון העקידה.

 

רבי אברהם אבי הגר"א: כל אחד מאתנו עובר ניסיונות שונים בחייו בדומה לאברהם, והכל בהתאם לאישיותו ושורש נשמתו:

א.  בגופו – יכולותיו השכליות, וכן מחלות לא עלינו.

ב.  בממונו – עליות וירידות בפרנסה.

ג. בבניו – חינוך הילדים מלווה בקשיים לא מעטים, ובפרט כשהילדים זקוקים לצרכים ייחודיים.

ד. באשתו – בני זוג יחידי סגולה, זוכים שיקויים בהם דברי רבי עקיבא: "זכו – שכינה שורה ביניהם".

 

הרמב"ן: הקב"ה מביא ניסיונות רק על צדיקים היכולים לעמוד בהם כדברי דוד המלך: "יהוה צדיק יבחן…" (תהילים יא, ה), במטרה להוציא לפועל את צדקותם הגנוזה, ובכך להגדיל את שכרם, וכן לחשלם בהמשך עלייתם בעבודת ה'.  ובלשונו של הרמב"ן: "עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. יקרא הניסיון מצד המנוסה אבל המנסה יתברך, יצווה להוציא הדבר מן הכוח לפעל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד". ולכן המלאך אומר לאברהם אחרי ניסיון העקידה:

"עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני" (כב, יב). "עתה" – אחרי הניסיון.

 

הזוהר הק', רב סעדיה גאון, האברבנאל וכו': 

ניסיון – נס – דגל. להראות לעולם עד כמה אברהם אבינו אהב את ה', וכדברי הזוהר: (תולדות קמ): "אמר רבי יהודה מהו "ניסה"? הרמת נס… ע"י זה, ה' הרים את דגל אברהם בעולם.

רבנו אברהם אזולאי = זקנו של החיד"א ומחבר "חסד לאברהם" אומר: על ידי הניסיון, ביקש הקב"ה להוציא לפועל את מחשבתו הטובה של אברהם כלפי הקב"ה. כדוגמא, ניתן לדבר על תלמיד שלמד לקראת המבחן, ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד החומר. רק לאחר הצלחתו במבחן, תוכר יכולתו והשקעתו. הצלחת תלמיד נהיגה תוכר, רק אחרי הצלחתו בטסט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המיוחד בניסיון העקידה, הוא בכך שהקב"ה מנסה את אברהם גם במידת הדין, ולא רק במידת החסד בה הגיע לשלמות, ולכן התורה השתמשה בביטוי "והאלוהים ניסה את אברהם". ובלשון קודשו: "אמר והאלוהים… לומר, מלבד ניסיונות שקדמו, הוסיף לנסותו בגבורת הדין, ניסיון עצום".

כדוגמא לכך, ניתן לציין את ברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלוהים, מטל השמים ומשמני הארץ…" (בר' כז, כח). שיעקב יזכה בברכה, גם מכוח מידת הדין בגלל צדקותו.

 

הרשב"ם – רבנו שמואל בן מאיר – נכד רש"י הק' קובע:

אסור לעשות הסכמים – עם הפלישתים.

אסור לוותר על שום ס"מ מאדמת ארך ישראל,

לרבות רצועת עזה בואך גוש קטיף – שהם חלק מארץ ישראל.

 

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי"

(בר' וירא. כב, א).

 

פרשת ניסיון עקידת יצחק, מתחילה בביטוי – "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"

רבנו הרשב"ם מסביר לנו מדוע נאמר הביטוי הנ"ל, הנראה כביכול כמיותר.

מהי המשמעות הסמנטית שלו.

אחרי אלו דברים  ניסה הקב"ה את אברהם אבינו בעקידה.

 

רבנו הרשב"ם ההולך כדרכו בקודש בדרך הפשט, טוען שהניסיון נעשה אחרי הדברים שנאמרו בפרק הקודם.

אכן, בפרק הקודם אברהם אבינו עושה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים בואך רצועת עזה וגוש קטיף. ההסכם משתרע על י"ב פס'.

 

אחרי מות אברהם אבינו, הפלישתים כדרכם מאז ומעולם, לא מכבדים הסכמים, כך שלא כיבדו את הסכם השלום שנחתם "על הקרח", בין אברהם אבינו לאבימלך מלך פלישתים.

הם סותמים את הבארות שחפר אברהם, ומתנכלים ליצחק אבינו.

 

יצחק אבינו לא מוותר לפלישתים וחופר את הבארות מחדש: עשק, שטנה, רחובות, והקב"ה מברך אותו בהצלחה כלכלית אדירה בנגב הצחיח:
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא,

וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים,

וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה (בר' כו, יב).

 

בגלל דבקותו של יצחק אבינו באדמת ארץ ישראל, ואינו מתקפל בפני הפלישתים, וגם אינו יורד לחו"ל כפי שעשו אברהם ויעקב, הקב"ה מברך אותו בברכת:

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר:

אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ

אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי"

 (בר' כו, כד).

 

להלן פס' מרכזיים בהסכם:

 

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר:

 אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה (בר' וירא. כא, כב)

 

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים.

הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי {4 דורות}

 כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי,

 וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (בר' וירא. כא, כג).

 

"וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע {הסכם שלום}

וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (בר' וירא כא, לב).

"וַיָּגָר אַבְרָהָם – בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בר' וירא.כא, לד).

 

בהסכם השלום, אברהם אבינו מוותר לאבימלך למשך ארבעה דורות על ארץ פלישתים הנחשבת הלכתית כחלק מארץ ישראל, כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם בפרשה הקודמת 'לך לך':

 

ַּביּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:

לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת,

מִנְּהַר מִצְרַיִם – עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בר' לך לך טו, ח"י).

 

נְּהַר מִצְרַיִם – הוא נהר/ואדי אל עריש כדברי רב סעדיה גאון. הוא חוצה את מדבר סיני, ומהווה את הגבול הדרומי מערבי של נחלת שבט יהודה. הוא נשפך לים התיכון בעיירה אל עריש.

 

וכך דברי קדשו של הרשב"ם המביא תחילה דוגמאות למשמעות "אחר הדברים האלה".

כלומר, כאשר התורה משתמשת בביטוי "אחר הדברים האלה", סימן שיש קשר סמנטי בין האמור כאן, לאמור למעלה.

"כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה', מחובר על הפרשה שלמעלה", כדברי קדשו.

 

להלן כמה דוגמאות לכך:

'אחר הדברים האלה' – היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר:

אל תירא אברם. אנוכי מגן לך. שכרך הרבה מאוד" {לעיל טו, א}.

לאחר שאברהם אבינו השמיד את ארבעת המלכים, הוא פחד מכך שהרג הרבה נפשות כדברי רש"י, או ימעיטו מזכויותיו, בגלל הניסים שנעשו לו.

הקב"ה מרגיע אותו ומבטיח לו: 'אל תירא אברם מן האומות".

 

בכך רצה לבשר לאברהם אבינו ולנו, שאין לו מה לחשוש מכך שהרג אותם, היות  והם רשעים גמורים.

כמו כן, אל לו לפחד מהגויים: 'אל תירא אברם מן האומות", לרבות ממעצמות כמו אותם 4 המלכים, היות והקב"ה הוא הנלחם – "יהוָה יִלָּחֵם לָכֶם – וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד), והוא המחליט מי ינצח במלחמה. הצבא עושה רק השתדלות, בבחינת הכתוב: "וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה"  (דברים טו, ח"י)

 

דוגמא שניה אותה מביא רבנו הרשב"ם:

'ויהי אחר הדברים האלה'  אחר שנולד יצחק {להלן כב, כ} –"ויהי אחר הדברים האלה –  שנולד יצחק, ויוגד לאברהם לאמר עוד, ובתואל ילד את רבקה.

כלומר, גם פה קיים קשר סמנטי. מציאת שידוך ליצחק מבני משפחתו.

 

וכלשון קדשו:

"גם פה, אחר שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו, ונתן לו שבע כבשות הצאן – וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל,

 והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז).

 

יהושע לא הספיק לכבוש את ערי הפלישתים: עזה, אשדוד, אשקלון, גת, עקרון

 הקב"ה אומר ליהושע:

 "אתה זקנתה באת בימים – והארץ נשארה מאוד לרשתה. זאת הארץ הנשארת. כל גלילות הפלישתים… חמשת סרני פלישתים:

העזתי, והאשדודי, האשקלוני, הגתי, והעקרוני והעוים" (יהושע יג, ג).

 

מדינת ישראל קיימה את הצו האלוקי, ושולטת בארבע ערי פלישתים,

אבל לצערנו – עדיין לא בעזה, אותה גם יהושע לא זכה לכבוש, כאמור לעיל.

 

לכן 'והאלוהים ניסה את אברהם – ק-נ-ת-ר-ו   ו-צ-י-ע-ר-ו, {על שעשה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים} כלומר, נתגאתה בבן שנתתי לך לכרות ברית בינכם ובין בניהם. ועתה, לך והעלהו לעולה – ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך". 

 

רשב"ם ממשיך ואומר שהוא מצא מדרש שמואל (פרשה יב לשמואל), המסביר את משמעות העונשים שקיבל עם ישראל עקב הסכם השלום של אברהם עם הפלישתים.

 

ארון הברית נשבה בידי הפלישתים שבעה חודשים – בגלל אותן שבע כבשות.

הריגת שבעה צדיקים ע"י הפלישתים: שמשון, חפני, פנחס, שאול ושלושת בניו – כנגד אותן שבע כבשות שנתן אבהם לאבימלך מלך פלישתים, כחלק מהסכם השלום.

הפלישתים החריבו שבעה משכנות כנד שבע הכבשות: אהל מועד, גלגל, נוב, שילה, גבעון, ובית עולמין {תרין}"

 

מסקנה מדברי קדשו:

איש אינו רשאי לוותר על שום גרגיר מארץ ישראל,

לרבות ראשי ממשלה, שרים וחכי"ם.

 

"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך

ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים.

וירש זרעך את שער אויביו,

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בר' כב, יז – יח).

 

הברכה הכפולה לאברהם אבינו וזרעו:

ברכה גלויה וברכה סמויה

 

הברכה הכפולה: בעקבות ניסיון העקידה, אברהם וזרעו זוכים להתברך ע"י הקב"ה. מהכתובים עולה, שהברכה כפולה, בבחינת: "ברך אברכך" המהווה כותרת לתוכן הברכה, הכוללת ברכה גלויה וברכה סמויה.

 

הברכה הגלויה: "וירש זרעך את שער אויביו" – עם ישראל הדומה לכבשה אחת בין שבעים זאבים, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה היהודית, ינצח בסופו של דבר את אויביו הרבים השוחרים לטרף.

הברכה הסמויה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – עמ"י נדרש להפיץ את האמונה בה' בעולם בדרכו של אברהם, ולשמש אור לגויים ככתוב בתפילת שלמה המלך, כאשר חנך את בית המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ – כי יהוה הוא האלוהים, אין עוד" (מ"א, ח, ס). וכן כדברי הנביא זכריה: "והיה יהוה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (יד, ט).

 

הברכות הנ"ל רמוזות בהתגלות הראשונה לאברהם אבינו, ומחולקות לארבעה שלבים (בר' יב, א-ב):

על השלבים ראשון ושני נאמר: "לך לך – לתועלתך" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'. כלומר, בניית אישיותו הרוחנית עליה יהיה ניתן לבנות את הלאומיות בארץ ישראל, בבחינת "אל הארץ אשר אראך", שזה השלב השני.

 על השלב השלישי נאמר: "ואעשך לגוי גדול". זה רומז לעמ"י עליו נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כיהוה אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד, ז-ח).

על השלב הרביעי נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – הרומז לאחרית הימים בו העולם כולו יכיר במלכות שדי, כאשר עם ישראל יהיה בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". {מעובד ע"פ הרב מרדכי גרינברג – שבת בשבתו}.

 

הדימוי של עם ישראל לכוכבי השמים, ומצד שני לחול הים.

רבנו–אור-החיים-הק' אומר, הרי מצאנו בהתגלות הקודמת לאברהם, שהקב"ה המשיל את עמ"י לעפר הארץ – "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בר' יג, טז), ובמחזה ברית בין הבתרים המשילם לכוכבים – "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). אחרי העקידה, המשילם לחול הים ולכוכבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שאברהם דאג מדימוי זרעו לעפר הארץ, וכלשון קדשו:

"שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ – הם בני אדם הבזויים והפחותים שאין בהם נפש קדושה" (בר' טו ג), לכן הקב"ה אמר לו בהמשך 'וספור הכוכבים' – כה יהיה זרעך, והם הצדיקים המשולים לכוכבים, דכתיב: 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' (דניאל י ביג). ובזה נחה דעתו" כדברי קדשו.

לכן בפרשת העקידה הקב"ה סגר מעגל, ודימה את עמ"י לכוכבים וגם לחול הים.

הדימוי לעפר: נצחיות העפר עלי אדמות, ויכולת פיזור בארצות. כולם דורכים עליו, והוא לא ניזוק. כנ"ל עמ"י.

הדימוי לכוכבים: נצחיות ורב גוניות. נראים קטנים מרחוק, אבל ככל שמתקרבים מתגלה גודלם וכוחם. כנ"ל עמ"י.

 

על אברהם אבינו נאמר בעקידה: "בהר יהוה יראה" (בר' כב, חי). אברהם דומה למטפס הרים שהצליח להגיע לפסגת ההר, משם הוא משקיף בהנאה למרחבים הפרושים לפניו, ובהם הוא רואה בעיני רוחו את עם ישראל הדבק בתורתו, ומפיץ את אורו בעולם, כאשר הוא יושב בארץ ישראל כפי שהובטחה לו ולזרעו. גם מצות ברית מילה המיוחסת לאברהם – "בריתו של אברהם אבינו", מתקיימת ע"י רוב רובו של על ישראל.

אכן, דרך שתי הבריתות: מילה וארץ ישראל – אורו של אברהם אבינו ממשיך להאיר את דרכנו כמגדל אור.

 

 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו,

 ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט,

למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו" (בר' יח, יט).

 

בחירת אברהם אבינו – בגלל היותו איש חינוך לדורות.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה – פירוש: ידע ה' כי אברהם ישתדל עם בניו להטיב,

לזה מודיעו 'למען יצוה את בניו', ויודיע אותם מעשיו יתברך,

ובזה 'ושמרו דרך ה'" (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יח, יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בדבריו, שהקב"ה בחר באברהם כמנהיג, בגלל שהוא משתדל להיטיב עם בניו לשמור {"ושמרו} את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח, יט), והקב"ה סומך עליו שאכן הוא יצליח במשימתו, לכן הוא מצווה אותו, ובחר בו להיות האיש עליו תושתת האנושות האמונית, ועם ישראל בראשה.

מידת הצדק – "לעשות צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, היא המידה הכי חשובה בגינה הקב"ה בוחר באברהם.

רבנו מדגיש "כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר" כדברי רש"י: "כי ידעתיו – לשון חיבה כמו מודע לאשה. 'הלא בועז מודעתנו. ואדעך בשם" (רות ג, ב).

 

הבחירה באברהם מופיעה בתחילת פרשת "וירא", לאחר הבשורה על לידת יצחק, ולפני הפיכת סדום. נשאלת השאלה מדוע דווקא פה, ולא בתחילת פרשת "לך לך" בהתגלות הראשונה?

מבחינת תורת השכל הישר, ניתן לומר שרק אם יהיו לו ילדים, יהיה לו במי לקיים את ציווי ה': "למען אשר יצוה את בניו", ואת מי לחנך. לכן, הבחירה נעשתה רק אחרי שהקב"ה הבטיח לו זרע.

לגבי החלק השני בשאלה, מדוע הבחירה באברהם נעשתה לפני הפיכת סדום, ניתן לומר שהקב"ה רצה להדגיש את מידת "צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, בניגוד לאנשי סדום השטופים בגזל ככתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ).

סיבה נוספת: אברהם מצטיין במידת הכנסת אורחים כפי שעולה מההכנות הרבות לשלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים פשוטים. את המידה הנ"ל, הצליח לנטוע בלוט בן אחיו כפי שעולה מהאירוח המכובד למלאכים, בניגוד לאנשי סדום שרצו להתעלל בהם וטענו כלפי לוט: "האחד בא לגור – וישפוט שפוט" (בר' יט, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ): "אלא כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל 'זעקה וחטאת' – כנגד ב' רשעיות:

האחד, שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קט ע"א), וכמעשה של ריבה (שם).

והשני, רעים לשמים, וכמו שגילו מעשיהם שרצו אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים (בר' רבה נ ה), והוצרך ה' להודיעו הפלגת רשעם להיותם מעשה ידיו".  לכן, הבחירה נעשתה לפני הפיכת סדום ועמורה, כדי להראות שאברהם פועל לפי הצדק.

הקב"ה דורש מאברהם: "התהלך לפני והיה תמים – ואתנה בריתי ביני ובינך" (בר' יז, א-ב). הקב"ה כורת ברית עם אברהם, בגלל שבעתיד יתהלך לפני ה'. הביטוי 'התהלך' הוא בזמן עתיד.

כלומר, הבחירה באברהם היא כייעוד, בניגוד לנח שניצל מהמבול, בגלל שהיה צדיק, והקב"ה רצה לתגמל אותו.

 

דוגמא לכך, אנו מוצאים בבחירת יהושע בן נון למנהיג אחרי משה רבנו. משה אומר לה': 'יפקוד יהוה אלוהי הרוחוח לכל בשר, איש על העדה" (במ' כז, יז). משה מבקש מה', כשם שהוא 'אלוהי הרוחות לכל בשר' בין לצדיקים ובין לרשעים, כך ימנה מנהיג "שיהיה לכל בשר – שיאהב את כל ישראל במידה שווה" כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

כמו כן, המנהיג חייב להצטייד במידת הסבלנות כלפי כל אחד ואחד כפי רוחו, בבחינת – 'אלוהי הרוחות', וכן איש החף מעדתיות, בבחינת – 'איש על העדה' – מעל לעדתיות (רשב"ז).

 

את המידות הנ"ל אנו רואים אצל אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות שהם התנהגו בניגוד גמור למידתו – מידת "צדקה ומשפט". ההיגיון אומר שאדם המהדר במצווה מסוימת, יהיה לו קשה לאהוב אנשים המזלזלים באותה מצוה. לא כן אברהם אבינו האוהב כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה. יום אחד הוא ישוב.

 

 

"הנה נא מצא עבדך חן בעיניך,

ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי" (בר' יט, יט).

כאשר אנו מבקשים מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים.

 

כאשר אברהם התפלל על סדום, הוא לא נענה, וכאמור סדום ועמורה נחרבו עד היסוד. ללוט לעומת זאת, נענו המלאכים ולא החריבו את העיר "צוער" ככתוב: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי. ואנוכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער. אמלטה נא שמה הלא מצער היא, ותחי נפשי" (בר' יט, יט – כ).

תשובת המלאך: "ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דיברת" (בר' יט, כא).

 

רבנו אור-החיים-הק' מקשה: "ממה נפשך, אם נתחייבה העיר, מה יועיל בקשתו מהם. ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו 'נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט – אין להם רשות להשחיתה". עד כאן דברי קדשו.

בתשובתו, רבנו מביא את דברי רבי אבין בגמרא (שבת י ע"ב) האומר: צוער הייתה בת נ"א שנים, וזה רמוז בדברי לוט: "אמלטה נא = 51", לעומת סדום שהייתה בת נ"ב שנים.

רבנו מוסיף שיש שוני בין קדם מתן הדין לביצוע, לבין מצב בו כבר ניתן. כאשר ניתנת רשות למשחית לפעול, אינו מבדיל בין צדיק לרשע כדברי הגמרא (ב"ק ס ע"א), לכן לוט ביקש על נפשו.

 

תשובה אחרת לשאלה הנ"ל, עם מוסר השכל:

אברהם ביקש על סדום מכוח מידת הדין – "האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כג-כד).

לוט לעומת זאת, ביקש מכוח מידת החסד – "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עם עבדך" (בר' יט, יט).

כאשר רוצים אנו לבקש מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים – מתנת חינם, בבחינת "אתה חונן לאדם דעת".

 

 

כוח ההולדה באות ה',

 בשמה של כל איש – ה.

 

בפרשתנו זכתה שרה אמנו לפרי בטן בדמותו של יצחק אבינו שזכה להיות כעולה תמימה, החי כמלאך ה' צבאות מאז העקידה, ולכן שמו לא השתנה דוגמת אברהם (אברם) ויעקב (ישראל). 

שרה ורחל אמנו היו עקרות. אלוקים לקח את האות יוד מ-"שרי" שהיה השם הקודם שלה, וחילק אותו לשניים:  פעמיים ה' + ה'. אחד לאברם שהפך לאבר-ה– ם, והשני לשרי שהפכה לשר- ה.

לרחל אמנו, לקח הקב"ה  ה' אחד מבלהה שפחת רחל, כך שגם בלהה וגם רחל ילדו, ולכן רחל אמרה: "ותאמר {רחל} הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי  – ואבנה גם אנוכי ממנה" (בר', ל, ג).

 האות ה' מהווה סגולה להולדה, להצלחה ולשמירה, ולכן  יש החורטים אותה ותולים אותה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי.

 רבים משיריו, כמו "לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך",

מבטאים את כמיהתו/כמיהת עמ"י – לעלות לא"י, כפי שאכן עשה.

 

סוד עליית רבי יהודה הלוי לארץ,

  בעקבות אברהם אבינו, שזה גם סוד עלייתנו.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטודלה {טולדו} שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

בראשית דרכו, הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגש, רבו של רבי מימון הדיין הספרדי, אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

רבי יהדה הלוי היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות לתורה, ספר הכוזרי.

התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – ודרך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ ישראל, ישנן דעות אחרות המעוגנות במחקר האקדמי ספרותי.

 

רבי יהודה הלוי מחליט לעלות לא"י (סוף "הכוזרי"). מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו ושואל אותו שאלות נוספות:

א. הלא העליה לארץ ישראל תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

ב. כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

את השאלה השנייה יישב כך: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה", כפי שעשה עם עלייתו לארץ ישראל לעת זקנותו.      

 לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפר א"י כפי שעשו עולים רבים מדורי דורות.

 

זוכר אני שכאשר דרכה רגלנו על רגבי ארץ קדשנו, מו"ר אבי ע"ה השתטח במלוא קומתו על הארץ כדי לחונן את עפרה. כמו כן, לקראת עלייתנו ארצה, הורי עזבו את רכושם הרב בעיר תינג'יר, ועברו עם ב"ב לגור בעיר הגדולה מראקש שם פעלו נציגי הסוכנות. במשך קרוב לשנה, ישבו על מזוודות בדירה שכורה, כשהמטען ארוז במחסן, ומוכן לעת פקודה.

אכן, בחול המועד פסח תשכ"ג, התקבל האישור המיוחל כמו ביציאת מצרים, ותוך ימים אחדים, עשינו את דרכנו ל"ארץ חפצנו בה חפצנו, והגענו אליה ביום י"ג אייר, ערב ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, זכותו תגן בעדינו.

 

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים",  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור ובקרוב מאוד, את ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" לכבוד בורא עולם, וכל מה שייכתב בו יהיה לייחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ויתקבל באהבה בפני שלחן מלכים – מלכי רבנן, והציבור הרחב. וכן לימוד והפנמת תכניו העוסקים בגאולה, אותה נזכה לראות בקרוב מאוד ממש

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

אברהם אזולאי

אחד האישים הפוריים ביותר בתחום היצירה הקבלית היה ר׳ אברהם בן מרדכי אזולאי (1570־1644), יליד פאס, שכתב את הפירוש החשוב והמקיף ביותר על ׳הזוהר׳, הוא הושפע מחיבורו של ר׳ משה קורדובירו ׳פרדס רימונים׳, שהגיע לידיו בפאס. הוא עלה לחברון בשנת 1615, וכאן כתב בשנים 1618־1619 את הספר 'קרית ארבע׳, הכולל חיבורים אלה: ביאור על ׳הזוהר׳, ונציה ת״י, הכולל את זהרי חמה, קיצור מספרו של אברהם גלנטי ליזוהר ׳ירח יקר', 'אור הלבנה׳ – הגהות ושינויי נוסחאות של ׳הזוהר׳, כמו כן חיבר את הספר 'אור החמה׳, לג' חלקי ׳הזוהר׳ שבו מקובצים שלושה פירושים: א. קיצור מפירושו הגדול של ר׳ משה קורדובירו בשם יאור היקר׳, ב. פירושו של ר׳ חיים ויטאל שחובר לפני שלמד מפי האר״י. ג. ביאורים של מקובל אנונימי. ספרו ׳חסד לאברהם׳ – ’לבאר מאמרי חז״ל בענייני התכונה המתנגד לפילוסופיה ומעלת התורה ולומדיה ודיבוק השכינה׳, יצא באמשטרדם בתמ״ה. בלבוב תרכ״ג יצא ספר זה בתוספת ביאור מאמר של ר' חיים ויטאל וחידושים מרי שמשון מאוסטרופולא.

 

ב־1620 חיבר ר׳ אברהם אזולאי בעזה את הספר ׳בעלי ברית אברהם׳, פירוש על התורה, נביאים וכתובים, וילנה תרל״ד. מספר זה יצא הקונטרס ׳פירושים על שיר השירים׳, בני ברק תש״ך. חיבורים נוספים הם אלה: 'ספר דברי הימים של משה רבינו ופטירתו ופטירת אהרן הכהן׳, קרקוב תרנ״ד; ׳מחזה אברהם׳, שהוא דברי ׳הזוהר׳ על פרשת ׳ואתה תחזה׳, עם העתק הפירוש יאור החמה׳, ירושלים תר״ם; ׳חכמת הפרצוף השלם בצירוף עברי טייטש׳, ירושלים תשכייב; יאהבה בתענוגים׳, שהוא פירוש על המשניות, שבו מובאים פירושי ד חיים ויטאל, שכתב בשם האר״י, ופירושו של ר׳ סלימאן אוחנה על פרקי אבות. חלק מספר זה פורסם בתוך ספרים קדושים מתלמידי הבעש״ט׳, ניו יורק תשמ״ד.

ואלה חיבוריו של ר׳ אברהם אזולאי שיצאו לאור בזמננו מכתבי יד: 'אהבה בתענוגים׳, פירוש על המשנה, ירושלים תשמ״ו; ׳מעשה חושבי, קיצור כוונת המצוות מהאר״י, ירושלים תשנ״ב; ׳כנף רעים׳, קיצור כוונת התפילה מהאר״י ^ז"ל, ירושלים תשנ״ב. חיבורים קבליים אחרים

קבלת האר״י דחקה את קבלת ר׳ משה קורדובירו, אבל נכתבו יצירות רבות המבוססות על שתי האסכולות. ר׳ יצחק צבע, בן המאה ה־17, חיבר את הספרים. ׳שערי בינה׳, ׳מקום בינה׳, 'אם לבינה׳, ׳מבוא שערים׳, שלוניקי תקע״ג, ובהם ליקוטים וביאורים לקבלת האר״י, וגם למשנתם של ר׳ משה זכות, ר׳ אברהם אזולאי ור׳ אברהם פינטו. ר׳ משה אבן צור כתב בראשית המאה ה־18 את ׳מערת שדה המכפלה׳, ירושלים תר״ע.

 

ר' שלום בן משה בוזאגלו(1700־1777) ממראכש, שכיהן בלונדון, כתב פירוש חשוב לזוהר׳ לפי תורת האר"י, בשם ׳מקדש מלך, אמשטרדם תק"י. פירושו על כל מאמרי ׳הזוהר׳ יצא בספרים אלה: ׳הדרת מלך׳, אמשטרדם תקכ״ו; ׳כסא מלך', אמשטרדם תקכ״ט; 'פני מלך׳, לונדון תקל"ג. רבותיו בקבלה היו ר׳ אברהם אזולאי, שעליו הוא מתבסס בחיבוריו, וכן ר׳ יעקב פינטו, ר׳ ישעיה הכהן ור׳ יעקב גדליה. חיבורים בפרשנות ׳הזוהר׳ התמעטו בסוף המאה ה־18, אולי משום שגדל העיסוק בפרשנות כתבי האר״י ובפרשנות התורה ברוח הקבלה.

במאה ה־19: ר׳ משה בן יצחק אדרעי(1774־1842), חיבר פירוש לזוהר־ בשם ׳תורת חיים׳, לונדון תקנ״ב. וכן דיונים בתורת הנפש, בשם 'יד משה׳, אמשטרדם תקס״ט ר׳ אברהם אנקאווא (יליד 1810) כתב חמישה חיבורים בעלי אופי קבלי. שמואל אגייני מצפרו חיבר ספר בשם ׳רמת שמואל׳, ירושלים תרפ"ז, ובו בין השאר חידושים על ׳הזוהר. כל חיבוריהם של ר׳ יעקב אביחצירא המכונה ׳אביר יעקב, ור׳ רפאל משה אלבאז, מושפעים מהקבלה. ר׳ רפאל הנ״ל חיבר אנתולוגיה קבלית לפי סדר הא״ב המבוססת בעיקר על כתבי האר״י, בשם 'עדן מקדם; פאס ת״ש. ר' רפאל יעקב בן סמחון (נפטר 1857) חיבר כללים בחכמת הקבלה בשם סובר הרזים׳, גירבה תשי"ד.

 

ביאור תפילות, מנהגים ותיקונים בדרך הקבלה       

אחד הז'אנרים האופייניים ליצירתם של המקובלים היה פירוש התפילות על פ הקבלה משה בן מימון אלבאז מתארודנת חיבר בין השנים 1575־1604 את ספרו ׳היכל הקודש; אמשטרדם תיייג, הכולל תפילת ליל שבת לפי הנהגות ר' משה קורדובירו והאר"י.

ספרות תיקונים שהתפשטה בהשפעת הקבלה, מטרתה ללמוד ולהתפלל לשם תיקון החטאים. נוסח המלקות הנהוג לפני הימים הנוראים, כפי שהנהיגו זקני המערב וחסידי ארץ־ישראל נדפס בספר של יהודה זרקו, 'יפה נוף; ונציה של"ה. התיקון כולל מאמרי ׳הזוהר; פרקי מקרא ותפילות קודם הלימוד ואחריו.

אחד ׳התיקונים׳ הקדומים במרוקו הוא תיקון הלימוד של ערב ראש חודש הכלול בקובץ סגולות שחיבר יעב״ץ. חוברו גם ספרי מוסר וסגולות המושפעים מהקבלה. פרטים נוספים על חיבורים אלה ראו בנספח 1

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-דרושים–ספרות הקבלה-ר' אברהם אזולאי.

עמוד 149

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״

בכ״ג באב תשל״ה ־ 12 באוגוסט 1975 נסתלק ר׳ דוד בוזגלו ז״ל לבית עולמו והלך לעולם האמת כדרך כל האדם, והוא בן 74 שנה. במותו נחתמה תקופת הזוהר של הפיוט של יהודי מרוקו, תקופה שנמשכה קרוב ל־ 400 שנה. האיש שהיה לאגדה מהלכת בימי חייו הפך למיתוס לאחר מותו, מיתוס ההולך ומתעצם מידי שנה בשנה.

מחלת הסוכרת ומחלת הראות, שמהן סבל באחרית ימיו, נוספו לעיורון שליוה אותו 24 שנה, והם יחד הכריעוהו. הוא החזיר את נשמתו לבורא עולם, ויחד איתו, כאילו נדם קול הפיוט של יהודי מרוקו, שלא יחזור להיות מה שהיה בימי חייו. הסתלקותו קטעה פיוט זה, הוא נדם וכמעט השתתק. מה שהפיטנים כותבים ומה שאנו שומעים כיום, הם בבחינת גחלים כבויות, לא עוד האש הלוהטת והמתלקחת.

כיצד הופך אדם, ויהיה מוכשר בתחומו ככל שיהיה, לנישא מעל ובר־סמכא מהדרגה הגבוהה ביותר? כיצד קורה ובכל אירוע, מקום ושיחה, שבהם מזכירים את שמו של ר׳ דוד ז״ל, מיד זוקפים קומה, מרימים גבה, נמתחים ומגלים עירנות יתר ורוצים לשמוע עליו? החלק האחד ־ מבוגרים שהכירוהו בקזבלנקה ־ מספרים עליו בנימה של געגועים. החלק השני ־ צעירים בגילם נדרכים ורוצים לשמוע, מגלים סקרנות ושואלים שאלות.

מה היה בר׳ דוד שהפך אותו לאגדה מהלכת? מהן התכונות, היכולות והכישורים שהפכו את ר׳ דוד בוזגלו לגדול המשוררים והפיטנים של יהדות מרוקו במאה ה־ ?20 [למעט, המשורר הידוע ר׳ דוד אלקיים מחבר הקצידות ומעורכי ״שיר ידידות״, היכול להשתוות לר׳ דוד בכתיבתו]כל כך גדול, שיש רבים המשוים את סגנון כתיבתו לסגנון כתיבתם של המשוררים ענקי היצירה מתקופת ״תור הזהב״ בספרד כדוגמת ר׳ יהודה הלוי או ר׳ שלמה אבן גבירול.

הערת המחבר: בדרך כלל, בחיפושי אחרי חומר כתוב על ר׳ דוד בוזגלו נתקלתי בלא מעט קושי. הדברים כלליים מאוד ואינם מספיקים, כדי לשפוך אור על משורר ופיטן ענק זה. היחידי שכתב עליו ועל ימי נערותו ובחרותו היה הפיטן אלעזר מאיר עטיה בספר ״שירי דודי השלם״. המדובר ב־3 עמודים הסוקרים בקצרה את תולדות חייו. בכתיבתו של פרק זה נעזרתי במכריו של ר׳ דוד ז״ל מקזבלנקה. משה אוחיון, מי שהיה שמשו של ר׳ דוד במשך 13 שנה, בין השנים 1962־ 1949, ליוה אותי רבות בכתיבה על ר׳ דוד, וכל אימת שהיה חסר לי מידע הוא השתדל מאוד להבהיר ולהעיר את הערותיו. על כך נתונה לו תודתי. רוב תודות גם לשאר המידענים: האלמנה הגב׳ עישה בוזגלו שתבדל״א, מכרים מדימונה כמו מר אלברט כהן ואברהם סויסה ומר דוד גבאי, שהיה חבר במקהלת ״נעים זמירות״ בקזבלנקה.

תולדות חייו שנים ראשונות

ר׳ דוד בוזגלו ז״ל נולד בשנת 1901 במזאב, יישוב קטן ליד העיר סטאט. אמו נפטרה כשהיה בן שנתיים. הילד דוד מקבל את תשומת ליבן של אחיותיו המגדלות ומחנכות אותו. בשנת 1904, בהיותו בן שלוש, עוקרת משפחת בוזגלו לקזבלנקה.

קזבלנקה, בראשית המאה רד20, היתה בשלבי זינוק ראשונים, עד כדי הפיכתה לכרך גדול. ההגירה לעיר זו החלה בראשית המאה, אז עדיין עיר נמל קטנה. אלפי המשפחות, וביניהן יהודים רבים, קיוו למצוא בעיר זו מקורות פרנסה. עת עברה משפחת בוזגלו לקזבלנקה ב־1904, חיו בעיר זו 25.000 נפש, מתוכם 5,000 יהודים.

ככל ילד יהודי בן גילו נתחנך דוד הצעיר חינוך דתי ע״י המורים היהודיים בעיר. מהם, ומאוחר יותר בשנות בחרותו גם מחכמי קזבלנקה, למד וספג את ידיעותיו הרבות במקרא, במשנה ובגמרא. עד מהרה נתגלה דוד כנער חריף, בעל קליטה מהירה ויכולת תפיסה טובה של חומר הלימוד.

השנים שבהן מתפתחת העיר קזבלנקה מקבילות לשנות הבחרות של הבחור הצעיר והמוכשר דוד בוזגלו. חובבי השפה העברית בקזבלנקה מייסדים ב־1919 את חברת ״מגן דוד״, שאחד מתפקידיה היה להפיץ את השפה העברית בין יהודי העיר.

[על חברת ״מגן דוד״ כותב הירשברג בעת ביקורו בעיר ב־1955: ״יש בקאזא ארגון של דוברי עברית ״מגן דוד״ בראשו עומד ש״ד לוי, עסקן ותיק ובעל זכויות רבות בכל שטחי העבודה החברתית בעיר זו. הארגון דואג להחייאת השפה העברית בפיהם של אלה, אשר למדו אותה מתוך הסידור, החומש והגמרא״. ראה ״מארץ מבוא השמש״, עמי 184].

בתקופה זו חיים בעיר קצת יותר מ־10.000 יהודים, כעשרים אחוז מכלל האוכלוסיה הכללית בעיר. לנוכחותם של היהודים בעיר היה משקל רב. המנהיגות ניסתה לשמר את התרבות היהודית, לבל תיפגע ותינזק מנוכחותה ההולכת וגוברת של תרבות צרפת בקזבלנקה, העיר המתפתחת.

״מגן דוד״ קמה על רקע הנסיון לשמר את הישן מפני החדש המתעורר וכובש לבבות.

דוד בוזגלו משמש כמזכיר הועד בחברת ״מגן דוד״, והוא מורה לעברית בראשית שנות ה־20 לחייו. הוא אף עובד במשרה, ושפתו הקולחת, שליטתו בדקדוק העברי והיכרותו את יצירותיהם של חלק מהסופרים העבריים שחיו אז בארץ, כמו ביאליק, עושות שם טוב לבחור הצעיר. עד מהרה יצא שמעו בכל קזבלנקה.

בחברת ״מגן דוד״ מתגלה כפיטן, ולפני מלאת לו 20 שנה הוא משמש מעת לעת גם כשליח ציבור. כמנהגם של חלק מיהודי מרוקו, גם הוא מתחתן בגיל מוקדם, בהיותו בן 16 שנה. עת ששימש כשליח ציבור וכפיטן, פנו לו אחדים מזקני הקהילה וביקשו למצוא לו שידוך. ״צריך ששליח ציבור יתחתן, אסור שיישאר רווק״ אמרו לו. דוד הצעיר נושא את בתו של שליח בית־הדין בקזבלנקה, ר׳ מרדכי אוחנה.

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון

עמוד 143

בשום מקום חוץ מאשר בתוניס. וכאן יכולים אנו להעריך את עוצמת ההתנגשות בין מזרח למערב. שכאן יצגו אותו בני ליבורנו בקרב הקהילות היהודיות שבאפריקה. בשנת 1492 מצאו גולי ספרד, שהמקרה הטילם אל החוף התוניסי, מקלט בקרב הקהילה היהודית העתיקה של תוניס. אך בו בזמן שבכל מקום הביאו ההבדלים בלשון, בנימוסים ובמנהגים בין הספרדים למזרחיים לידי מיזוג פורה, הרי כאן רואים אנו מלכתחילה, בראשיתו של פילוג אשר משך דורות על דורות עתיד היה להתיש את כוחות חיותה של היהדות התוניסית.

משעה שהתברר כי החדשים מקרוב באו מנהג תפילות אחר נקוט בידם, הקצו להם, אם מתוך חשש ואם מתוך יראת כבוד, חלק מבית הכנסת בו תפסה קהילת הגולה את מקום הגדולים. הייתה זו הטעות הראשונה, שלימים הביאה להפרדה ואחרי כן לקרע, משעה שתפסו הספרדים מקום נכבד יותר בכלכלת העיר ונוספו עליהם חדשים מאיטליה ובמיוחד מליוורנו( הוא מקור שמם : גראנה ), עד שחשו עצמם הליבורניים חזקים די הצורך וייסדו קהילה אוטונומית משלהם.

התוצאה הייתה מלחמה של ממש, הגראנה בזו לאותם תורכים שחורי כיפה ובגולי צעיף, וביטאו א בוזם בגלוי. התונאסה, התונסיים, שלבשו עוז כנלחמים מלחמת מצוה לאמיתה לא אמרו די, על ידי שהשיגו מן הביי את גירושם של חובשי קפלטים אלה, אותם יהודים מזויפים, שמנהגיהם הדתיים וגאותם שאין לה מצרים היו בבחינת פגיעה בלתי נסבלת בכבודה של היהדות ובשלומו של האסלאם.

ושוב הגראנה אנוסים ליטול את מקל הנדודים בידם, אומרים שהם יסדו את הכפר מילאסין של ימינו, " מחוץ לשערי עיר הקודש של כס המלוכה " בציפיה לשעת שיקום ביי רחום יותר וירשה להם לשוב. הם נעשו פעילים יותר מתמיד ( הם ייסדו את " סוק אל-גראנה ", העורק המסחרי של תוניס העתיקה ) וביתר תוקף דבקו במסורותיהם הדתיות – הם פתחו שלושה בתי כנסת חדשים ושני בתי תפילה, אחד מהם בלב הרובע הנוצרי של אותה תקופה, במבוי של ג'מעה אל-גראנה .

אלא שבעצם עושרם והצלחתם החריפו את זעף המערכה. כביטויו של עד ראיה אחד, הקונסול הצרפתי סן ז'רוה – 1733 , שׂררה שנאה עזה בין שני הצדדים. בכל זאת צריך היה למצוא איזה מודוס ויונדי כדי להגיע, אם לא לשלום, הרי לפחות לשביתת נשק, להפוגה.

ההסכם על כך נחתם בשבעה באב, שנת התק"א לבריאת העולם, בחודש יולי 1741, על ידי הרבנים של שתי הקהילות ובראשם רבי אברהם טייב, הוא באבא סידי המהולל. עקרון החלוקה הוגדר בתכלית הבהירות, עם קהילת התואנסה יימנו כל היהודים שמוצאם מן הארצות המוסלמיות ועם קהילת הגראנה יימנו כל יוצאי הארצות הנוצריות, וחלוקה זו תפסה לגבי האביונים הנודדים, שצריך יהיה להאכילם ולהחזירם למקומם או לקברם אם ילכו לעולמם, היא חלה אפילו על המתים, שהיו נקברים בשני בתי קברות, שחומה הפרידה ביניהם, חומה שנותצה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, כדי לפנות מקום למצבת זיכרון המתנשאת בגבולם של בתי העלמין.

הסכם זה סמל היה : שורה של צַוים מצד שלטון החסות הצרפתי, משנת 1897 ועד מותו של הרב הראשי טאפיה, הרועה הרוחני של קהילת הגראנה, הביאה לבסוף למיזוגן של שתי הקהילות, שנסתייע הרבה במידת החדירה השואה של ההשפעה הצרפתית.

מאות בשנים היו תואנסה וגראנה בכפיפה אחת בלי שיתמזגו ביניהם, וזאת בגלל הניגודים הדתיים בין מנהיגי הספרדים והמזרחיים. היו כאן הבדלים שבציביליזציה. מצד אחד – המופת המערבי הנוצרי, ומן הצד השני – המזרח הערבי. היו הבדלים בתפילות ובפיוטים, על פי נוסח המזרח אומרים בבית הכנסת גם תפילות שאינן מופיעות במסורת הספרדית, וסדר מזמורי התהלים המצורפים לתפילות הללו אינו זהה אצל שתי הקבוצות.

היו הבדלים במנהגי בדיקתן של בהמות לשחיטה (כבר ראינו איך בפאס יושב סכסוך זה בדרכי שלום אחרי שנים של ויכוחים בין החכמים) היו הבדלים בדרכי הטיפול בשכיב מרע ובנפטר (תפילות, דרכי תפירת התכריכים וקבורת המת) ….אבל מקורו של הסכסוך היה נעוץ במקום אחר.

אצל הגראנה תפסה האשה מקום נכבד, שלא היה לה כמותו בחברה המזרחית של תואנסה, אף כי לא הייתה הפוליגמיה אסורה רשמית אצל הראשונים כמו שהייתה אסורה מאז המאה העשירית אצל יהודי אירופה, בתוקף החרם של רבנו גרשום מאור הגולה, למעשה לא היה לה מקום במנהגיהן.

בתקנות קסטיליה היה לאשה הגרונית מעמד העולה לאין ערוך על זה של האשה התוניסית. בלי להתפס להפרזה יתירה רשאים אנו להניח, שכאן ודאי נמצא גרעין הניגודים בין התואנסה והגראנה.

אבל נניח בזה לפולמוסים אלה שהזמן רוקן אותם מתוכן כאשר דן את שני הצדדים היריבים להתפתחות מהירה שבעקבותיה העלם סלע המחלוקת מעיקרו. תרומתם של הספרדים ליהדות המוגרבית הייתה ניכרת בשטח הרוחני עוד יותר מאשר במישור החברתי והפולחני.

השפעתם הביאה למגרב את הזרמים הגדולים של המחשבה היהודית המערבית, ובמיוחד הספרדית. הרב יצחק בן ששת ברפת והרב שמעון בן צמח דוראן הצליחו לאכוף בכל רחבי המגרב את יצירתו של הרמב"ם, בחינת פוסק אחרון,במקרה של פלוגתא בפירושים של פסוק או הלכה.

הקובץ של אלפסי ומשנה תורה של הרמב"ם, שהכריז כי התבונה היא הביטוי המושלם ביותר לאלוהי שבאדם, נעשו האסמכתות הנעלות ביותר של רבני המגרב בהלכה.

תור הזהב שידעה הספרות העברית בספרד העניק את אוצרותיו למשכילים שבהם. מורה נבוכים להרמב"ם, ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, ועוד יצירות תיאולוגיות נכנסו אל מורשת המאמינים בדרך של שאלות ותשובות שלבשו צביון של דרשות ממש והפכו להיות אחד האמצעים להשכלתם של המוני היהודים.

כך הגיעו היצירות החשובות ביותר על המחשבה היהודית אל קצוי המחוזות הנידחים ביותר, בין על ידי הדרשה השבועית של הרב ביהודית ערבית ובין בדרך תרגומים. יצירת היסוד של המחשבה הדתית ביהדות, חובות הלבבות מאת בחיי אבן פקודה, תורגם ליהודית ערבית ונדפס בג'רבה בשנת 1919.

ספר זה, שתרגומו משקף את האמונות המסורתיות של היהדות המוגרבית, מצוי אצל הרבה רבנים, השואבים ממנו חומר לדרשותיהם. תרומה נוספת של הספרדים היא המורשת הפיוטית של יהודי ספרד, שנפוצה עד מאוד בין המשכילים המוגרבים. יצירות המופת של רבי יהודה הלוי חדרו לתפילות של בית הכנסת.

המשורר הספרדי הגדול שלמה אבן גבירול נעשה בין בית אצל האמן הצנוע ביותר במללאח. עשוי היה להשמיעכם על פה את שירותיו של המיסטיקן הגדול בו המאה האחת עשרה, שנשתלבו בתפילה, ממש כמו שהיה מסוגל להשמיע מזמורי תהלים וחלק גדול מן התנ"ך.

ואם גם כיום המאמינים ממעטים להבין את משמעות התפילות שחדרו בעמותיהם, הנה בירכתי הרי האטלס, או באיזה אואזיס שכוח אל, עשוי הייתה לפגוש ברב שהיה מראה לך את יצירתו הפיוטית, אשר השראת יצירתה באה מן התנ"ך ומיצירות המשוררים הספרדים הגדולים. ולא די שהיה מראה לך את כתב היד או את החוברת, אלא גם מפזם היה את שיריו עלפי נעימות, שחיבר בעצמו בנוסח המזרח או בנוסח ספרד.

אכן, זכורות לנו שעות בלתי נשכחות מסוג זה בנוה מדבר זה או אחר בסאהארה.

גם כאן יש מקום לנסות ולהציל מן השכחה מורשת נעלמה זו – כלומר, את כל צירותיהם של המשוררים היהודים מוגרבים מאז המאה החמש עשרה. זהו עולם לא נודע שדי יהיה במעט אהבה כדי לשלבו בתרבות העברית הכוללת.

החוגים בעלי התרבות הגבוהה, שבאו מספרד, אכן שיחתו את אוצרותיהם הפוריים ביותר במגעים עם צחיחותו של המגרב, ידיעת הדת אכן שקעה אל תוך ההמון בשיטפון של אמונות הבל עממיות, שעוד נשוב לדבר עליהן. כבוּרים ועמי הארצות נחשבו תמיד אותם  "יהוד אל ערב", אלה יהודי הערבים.

אותם "בחוצים", כפי שקראו להם עדיין במאה התשע עשרה בקונסטנטין, כל אלה שלא יכלה הציביליזציה היהודית לקלטם ולשלבם. אך נוצרו לפחות איים קטנים ואמיתיים של תרבות, ולעילית מסוימת ניתנה אפשרות להגיע אל תועפות הרוח של היהדות. במובן מה הקדימה התרומה הספרדית ובישרה אותו " חשבון הנפש ", שבמאה העשרים נעשה נחלת רבים מקרב יהודי המגרב.

אבל גירושם של יהודי ספרד נודעה לו השפעה רחבה יותר, לא רק על כל המוני היהודים במגרב אלא גם על יהדות העולם כולו, שכּן הכשיר את הקרקע לנצחונה של תורת הסוד היהודית, בדרך הקבלה.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – ההשפעה הספרדית.

עמוד 120

1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור

פרק נוסף בהתבססותם של המהגרים היו פליטי השמד הפורטוגזיים.

את המאמר של מריח חוסה טאבארש שרובו ככולו מוקדש ליהודי פורטוגל במרוקו על פי ארכיוני פורטוגל היא סיימה ברוח זו:

״יהודים אלה פעלו כפי שפעלו ׳ברשות׳ האינקביזיציה: אין זה אלא מן האירוניה של החסטוריה שהאנוסים הנמלטים שימשו מתורגמנים ומרגלים בשירות מלכי פורטוגל. הם נסעו בחירות ובבטחון בנתיבות היבשה בנמלי הים, כאשר חם משמשים את אדונם המרוקני. מבחינה חוקית חם הפרו את חוקי האינקביזיציה, אך בגיבוי ליסבון הם תרמו תרומה מדינית כלכלית ותרבותית למלכי פורטוגל שלא תסולא בפז ושרק תמול שלשום חם אנסו אותם לשמד.

באפריקה ובמזרח היו היהודים שותפים למלכי פורטוגל במילוי תפקידים רבים ובפרט במסחר שבו הם שימשו מתווכים בין הנוצרים לבין התורכים והמאורים, פעמים כסוכנים כפולים. רבים מחם ידעו שפות רבות: פורטוגזית, קסטילינית, איטלקית, לטינית ערבית עברית ולדינו״.

[נושא זח זכה למחקר רב באופן יחסי בעיקר במחקריהם של ח׳׳ז חירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית ירושלים ונשכ״ה, 245-207; ד׳ קורקוס,]

היהודים הראשונים מבין האנוסים הגיעו לארזילה, על פי רשות מן המלך עמנואל לצאת לחופשי בשנת 1499 למלכות פאס, תמורת 30,000 ריאל. אומנם חלק מהם העדיפו להישאר בנצרותם במקום.

במושבות הפורטוגזיות בספי ובאזמור נמצאו שתי קהילות של יהודים. האחת, זו של ר׳ אברהם בן זמרו שבה הוא זכה לחיות עם רבים מיוצאי פורטוגל, ר׳ אברהם גם זכה לקבל כתב זכויות מעמנואל בשנת 1509, בלי לכפותו להיטבל לנצרות. בשנת 1514 הוא נתן כתב זכויות ליהודי אזמור תמורת תשלום של 11 דורוס לבית, וכמו כן הוא מינה את יוסף אדיבה לראש היהודים. זאת ועוד, עמנואל התיר ליהודים לפעול לא רק בשתי קהילות אלה, אלא גם במקומות פורטוגזיים אחרים שבחם ניתן ליהודים לחיות באופן זמני אפילו בבתים של אנוסים, מצב הרה אסון בעטין של הגבלות האינקביזיציה ומשפטה, הגם שלמן המלך יוחנן השלישי נהגה זו בחומרה פחותה.

רצונם של מלכי פורטוגל לפתח את סחר החוץ של מדינתם ואף לקנות לעצמם מעמד מרכזי בסחר הבינלאומי של אותה תקופה נסתייע ביוזמה המרובה ובקשרים משפחתיים הדוקים של האנוסים שהתפרשו על פני מקומות רבים. משפחת בן זמרו, למשל, חיה ופעלה בסאפי ובאזמור, ריקר מהסס את מי הם שירתו, את סאפי או את אזמור. משפחה זו מקורה באבורה שבפורטוגל, שם זכו שניים מבני המשפחה לשתי פריבילגיות נפרדות, האחד אברהם בעלה של ג׳אמילח והשני מאיר.

ב-1508 סחר אברהם בעורות תיישים עם פורטוגל.

הבולט ביותר בפעילותו מבין משפחה זו במרוקו היה ר׳ אברהם הרופא. הוא התכתב עם מלך פורטוגל בשנת 1509, שימש מתורגמן בין הפורטוגזי דיוגו די אזמבוז׳ה ובין הממונה על האורוות ועל הנמל. ב-1510 הוא חיה בחצר עמנואל משם הוא הביא כתבים למושל סאפי. כמקובל בקהילות רבות זכו יהודים מכוח שירותיהם הכלכליים והמדיניים לתפקידים ציבוריים נכבדים בקהילה היהודית. כך קרה שביוני של השנה הנזכרת מונה אברהם לרב ולראש הקהילה של סאפי.

נכבד אחר של המשפחה היה יצחק אבן זמרו. הוא שב לפורטוגל כדי לתווך בחוזה שלום בין אזמור לבין הפורטוגזים. בכתב ההמלצה שכתבו מושלי סאפי על יצחק העלו על נס את החריצות ואת הנאמנות שאפיינה את פעילות היהודים הפורטוגזים בימים ההמה. האימון בשירות היהודים למען פורטוגל היה מלא עד שהמפקדים ממליצים לתת בידיהם נשק במקרים מיוחדים, ואף להרשות לדיוגו לקחת יהודים לתגבר את הגנת העיר.

המלצות אחרות קשורות לאחיו של יצחק, ר׳ אברהם הנזכר. עמנואל כותב במפורש להעדיף את שני היהודים האלה על פני סוחרים אחרים ברכישת חיטה ושעורה, ולאפשר להם להגיע בבטחון מלא לאזמור וממנה. ובכלל מותר לאברהם לסחור בכל סחורה לבד ממסחר בנשק. ובאמת מצינו שר׳ אברהם עסק גם בפדיון שבויים פורטוגזים, סוג של תיווך שבו זכו יהודים ונוצרים לרווחים מרובים.

עם מות אברהם נתמקדה הפעילות הענפה של המשפחה בידי יצחק שגם אותו מינה עמנואל לרב של סאפי, ובד בבד הוא התחיל בקריירה מסחרית בהיקף גדול. רק בעסקה אחת למשל, הוא שילם 10,000 ריאל עבור הרשות לייבא סחורות לסאפי. הוא תיווך במשא ומתן בין הפורטוגזי נונו פרננדס די אטיידה ( de Ataide ) לבין המרוקנים. הגדיל לעשות בהגנה על אזמור מפני התקפות המאורים בשנת 1512. עם אחיו מאיר הוא ארגן שתי פריגטות ומאתיים מיהודי המקום, ובפיקודו של הפורטוגזי רודריגו די נרונהה נהדפה ההתקפה.

דיפלומטים ומתורגמנים; משח דרדרו ובני אדיבה בסאפי

עד כמה מיקדה העיר סאפי את המסחר עם ערי פורטוגל אנו למדים מיחסי המסחר המרובים עוד במאה ה־15. מאזור האלגרבה הפורה ייצאו יהודים תאנים למרוקו וקשרים כלכליים נתקיימו בין יהודי מלגוס ליהודי העיר הזו.

שליטתם של היהודים בספרדית ופורטוגזית מחד ורכישתם את השפה הערבית וידיעותיהם בעברית הפכו אותם לדיפלומטים ולמתורגמנים טבעיים. בשירות עמנואל ויוחנן השלישי שירתו כמה יהודים בסאפי, באזמור ובפאס, בשירותם ובשירות מלך מרוקו כאחד. דוגמא מצויינת הוא משה דרדרו שזכה גם לכינוי ׳היהודי של סאפי׳. תמורת תיווכיו בין השריפים, המושבות הפורטוגזיות ומלך פורטוגל הוא שילם לזה 6400 ריאליס בשנת 1510.

בשנת 1512 נרצח משח במרכז העיר המוסלמית ה׳מדינה׳. כידוע שררה להלכה מלחמה בין פורטוגל לבין מרוקו, והג׳יהאד שבו נתעטפו המרוקנים נגד הכופרים התרים אחרי כיבוש נתחים ממלכתם נתפרש להמוני העם מלחמה ממשית ויומיומית נגד הפורטוגזים אך גם נגד היהודים ששירתו את אלה בנאמנות.

פעולה רבה פעלה משפחת אדיבה במאה ח-16 בסאפי. הראשון חיה יעקב: כאשר הוא ברח מרודפיו המוסלמים באזמור שפר מזלו כשנתקל בדוכס ברגנצ׳ה שמילט אותו למקום מבטחים. הוא זכר לו את החסדים הרבים שעשה עמו לפנים. ב-1514 מינה עמנואל את יוסף לרב העיר.

באותה שנח מילא בן אחר של המשפחה, יחיא, שליחות במסירת אגרת קלף על מצב העסקים בפאס. יחיא פעל בליסבון אך גם שימש מתורגמן בסאפי וסוחר בין חומות הז׳ודריה תמורת 4000 ריאלים. ב-1517 ירש בנו, גם כן יחיא, את תפקידו זה.

בנים אחרים של המשפחה קידמו הצעת שלום עם נסיכות סאלי, הצעה שאושרה בידי הפורטוגזים עם השגות קלות

 

1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר

עמוד 9

מנהגים שונים

נהגו מי שמכניס ספר תורה חדש לבית הכנסת, מתנה שלא יחול עליו שם הקדש, שאם לא עשה כן, אינו יכול להוציאו מבית הכנסת לעולם:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני קריאת התורה) בשם ספר אבני שיש (וז״א סימן נ״ד):

נהגו לפטור ממסים תלמידי חכמים, שמשי בתי כנסת, וסופרים:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קכ״ב) בשם ספר כתונת יוסף (ערך מסים ענף ד׳), ושכן פסקו גדולי וחכמי פאס:

נהגו כשיוצקים יסודות לבית חדש, מחזרים אחרי תלמיד חכם שיניח את היסודות:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד ק״א), וראה בזה בספר מנהגי ישורון (סימן ד׳), ומקורו ממה שכתוב בשמואל ויבן המלך שאול מזבח לה/ מלמד שהוא בעצמו נתן אבן ראשונה:

נהגו לשפוך לתוך היסודות לבית חדש, שמן זית, והוא סגולה להצלחה:

כן הביא בנו״ב (עמוד ס״ה), והטעם י״ל כי השמן הוא צף ועולה על כל המשקים, והוא סימן להצלחה, בבחי׳ והיתה רק למעלה ולא תהיה למטה:

נהגו להקפיד לערוך חנוכת בית, ומברכים שהחיינו:

כן הביא שם בנו״ב, וידוע מעלת ״חנוכת הבית״ אשר בכוחה לסלק מן הבית את המזיקים, ובירור ניצוצות משם, וראה בבית היהודי(חלק י׳ סימן י״ב סכ״ו) שהביא בשם שו״ת תורה לשמה (סימן תפ״ד) שראוי ונכון לעשות זאת לפני שילונו בדירה, ויהיו שם עשרה או אפילו שלושה שיאמרו את סדר המתוקן עיי״ש, וכן היה מורה הגאון ר׳ מרדכי שרעבי, ובענין ברכת שהחיינו ראה בשו״ת שופריה דיוסף (ס״ג) ובספר ויאמר יצחק (ליקוטים):

נהגו כשנכנסים לבית חדש, מכניסים לראשונה דבש שמן וחמאה, או לחם ומלח:

כן הביא בנו״ב (עמוד ל״ו) וגם הוא לסימן טוב, וכפי שנהגו לעשות בר״ה לסימנא טבא לאכול משמנים וממתקים:

נהגו כשהכלה נכנסת לבית חדש, החמות מקבלת אותה בחלב ונענע, ומוסרת לה ג׳ ביצים, והיא שוברתן בפתחי החדרים:

כן כתב בספר יהדות מרוקו מפי השמועה, וי״ל ברמז חלב נענע ר״ת חן, שתמצא חן בעיני בעלה:

נהגו כשבאים לברך אדם, ב״מי שברך״, פותחים בפסוק: יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם:

כן המנהג והביאו בספר דבש לפי(דף ט׳), ומקורו מברכת יעקב לבנו יוסף שנאמר, ויברך את יוסף ויאמר, האלקים הרועה אותי וכו', וראה בגמ׳ שבת (ע״א), ובספר לקט הקציר (עמוד תקמ״ד):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 146

חסן השני וההודים

אנייס בן סימון

בינואר1961 טבעה האנייה ׳׳אגוז״ בין גיברלטר ומרוקו. באנייה הישנה היו ארבעים ושניים עולים בדרכם לישראל. האסון הקשה והמסתורי עורר התעניינות בפעילותה׳ של רשת יהודית חשאית שהקים ה״מוסד״ במרוקו, במגמה להעביר את יהודי ארץ זו לישראל. בספר נחשפת הפרשה במלואה, בהסתמך על מקורות המידע ועל חומר רב שטרם ראה אור. זהו סיפורה של ״המסגרת" על שלוחותיה השונות, סיפורם של אנשים נועזים ורבי תושייה שנאבקו באילוצים כבדים, שלפרקים הצליחו

ולפרקים נכשלו כשלונות מכאיבים.

אנייס בן־סימון היא עיתונאית ילידת צרפת

(1956), בוגרת המכון למדעי המדינה בפאריס, שהתגיירה וחיה בירושלים.

…

אסון בלב ים

סיפונה של אגוז היה חשוך לחלוטין. הספינה הקטנה עגנה בנמל אל־חוסימה שבים התיכון, בצפון מרוקו, והתכוננה לצאת להפלגה השלוש״עשרה לעבר גיברלטר. זה היה יום רביעי, 11 בינואר 1961, שעה לפני עלות השחר. כוכבים אחדים האירו את הלילה הקר, ונחשול קל טלטל את הספינה. רב־החובל, צוותו ואיש הקשר — חבר הרשת הישראלית החשאית בצפון אפריקה – עמדו בשקט וסקרו את החוף שממול. כאשר הבחינו באיתותי־אור, הזדרז הישראלי לענות עליהם. שני מלחים ירדו לסירת ההצלה שהמתינה בירכתי הספינה וחתרו אל החוף. הם ראו את הדמויות הדוממות, הקפואות מקור, של העולים המצפים להם: עשר משפחות של יהודים מרוקאים — ארבעים ושתיים נפש – הנמלטים בהיחבא, שלא כחוק, מארץ מולדתם, שלא רצתה בהם עוד.

הם מגיעים לספינה בקבוצות קטנות. תחילה הנשים והילדים, אחר־כך הזקנים, ולבסוף הגברים. מטענם צנוע עד מאוד; כל משפחה רשאית לקחת עימה רק מזוודה אחת. שבעה גברים חמושים, פניהם מכוסים ברדסים שחורים, משגיחים על המהלך הזה, שיסתיים בתוך עשרים דקות בלבד. עכשיו אפשר להודיע לנהגים, הממתינים במרחק קילומטרים מאל־חוסימה, שהם יכולים לשוב לקזבלנקה.

המכוניות הריקות יוצאות לדרך, בזו אחר זו. אבל הגברים   רעולי הפנים אינם עוזבים את המקום. הם עורכים בדיקה מדוקדקת לוודא ששום חפץ חשוד לא נשאר בשטח, שלא נותרו שום עקבות העלולים להעיר את סקרנותה של המשטרה המקומית, שאיש לא ראה אותם.

אגוז מרימה עוגן ויוצאת ללב ים. נוסעיה מנתקים באחת את הגשר אל עברם. היעד: הארץ המובטחת. ז'אק ודניז בן־הרוש מאושרים. הם נישאו יום לפני כן, ופשוט לא יכלו לחלום על ירח דבש מוצלח יותר. דוד דדון מאמץ אל חזהו את בתו דניאל ואת בנו ג׳קי השקועים בשינה. הוא חושב על רעייתו ועל שני בניהם הנוספים, הנמצאים כבר בישראל. בעצם, היו צריכים להיות עכשיו יחד, אבל משהו השתבש בנמל־התעופה של קזבלנקה. אשתו עברה את ביקורת הדרכונים בלי שום בעיות, ואילו הוא נתפס עם דרכון מזויף. הוא נעצר, נחקר, ושוחרר לבסוף – כדי שישמש כפיתיון. השוטרים קיוו לעלות באמצעותו על עקבותיה של הרשת המארגנת את הבריחה הבלתי חוקית של היהודים. משום כך ״נחטף״ ברחוב הומה, ומיד הובהל למכונית שבה חיכו לו הילדים לקראת המסע הגדול.

אנרי ממן, מוזג באחד הברים של קזבלנקה, חולם על חייו החדשים בתל־אביב; יום לפני כן נפרד מבני משפחתו.

חנה אזולאי אינה יכולה לעצום עין מרוב התרגשות. היא מנסה לתאר לעצמה את העתיד המצפה לה ולשבעת ילדיה. הבכור, דוד, העדיף להישאר במרוקו. אבל פאני בת השתים־עשרה ויולנד בת השש נמצאות כבר בישראל. ב־2 בינואר, פחות מארבעים ושמונה שעות לפני בואו של נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר למרוקו, כאורח הכבוד של ועידת הפסגה בקזבלנקה, הצליחה הרשת לארגן מבצע נועז ביותר. 64 צעירים יהודים ניצלו את חופשת חג המולד ונמלטו אל החופש. הם התחזו לחניכי תנועת הצופים המרוקאים, התארגנו באזור נופש ליד טנג׳ר, עלו על הספינה ברצועת חוף קטנה, סמוך לעיר, ויצאו לגיברלטר. אנשי הסוכנות היהודית חיכו להם במחנה־מעבר, שהוקם למרגלות הצוק, ושלחו אותם למרסיי. משם המשיכו באניה ישראלית לחיפה. פאני ויולנד אזולאי, וכל האחרים, לא ידעו מהו היעד האמיתי. כאשר ״הבודקים״ באו לקחת אותן, ללא הודעה מוקדמת, חנה לא היתה בבית. מכיוון שהכל ״בער״ כל כך, הבנות נאלצו לצאת לדרך בלי להיפרד ממנה. ועכשיו היא מחייכת למחשבה שבקרוב מאוד תשוב ותראה אותן.

הנוסעים העייפים והמותשים נרדמו, על אף המקום הצר וחוסר הנוחות. הם נסעו ארבע־עשרה שעות, לאורך 600 קילומטרים המפרידים בין קזבלנקה ואל־חוסימה, בדרך עקיפין. הם עברו בהן, והשתטחו שם על קברו של הרב עמרם בן דיוואן, כמקובל על עולי־רגל רבים, יהודים וערבים גם יחד, המעריצים את הקדוש הזה. אילו נתקלו בביקורת משטרתית בדרך, היו מסבירים שזו מגמת פניהם. מווזן ואילך התכוונו לומר שמגמת פניהם חתונה או חגיגה משפחתית אחרת בסביבות אל־חוסימה.

השלג והערפל הכבד שבהרי הריף האטו את המסע. אבל סמוך לחצות, לא הרחק ממקום המפגש, חל שיפור במזג־האוויר. בקטע האחרון של הדרך יכלו הנהגים לכבות בלי חשש את פנסי המכוניות. לבסוף עצרו ליד גשר אחד. שני גברים בברדסים הגיחו מתוך הלילה ואותתו להם לרדת. האנשים ירדו מהמכוניות בדממה, עברו מתחת לגשר והמשיכו לצעוד שלושת רבעי שעה בוואדי הסלעי. וכולם הרי נעלו את נעלי השבת שלהם ולבשו בגדי חג לכבוד המאורע הגדול. הגברים נשאו את המזוודות, וגם את אמו של אנרי ממן, בת השמונים.

ובסוף המסע המייגע הזה, הם נדחסו, לקראת מסע שיימשך עוד שעות רבות, בספינה ישנה זו, ששימשה בעבר כאנית־מלחמה של הצי הבריטי ואחרי כו כספינת מבריחים. בעליה החדשים התאימוה, איכשהו, להעברת נוסעים. ארבעים ושניים היהודים מקזבלנקה הורדו לבטן הספינה, ועכשיו ישנו שם הילדים הקטנים.

איש הקשר, חיים צרפתי, ישראלי בן עשרים ושמונה, יליד פז, קיבל תא קטנטן והתקין בו את מכשיריו. הוא עבד בתנאים קשים מנשוא, אבל לא התלונן. זו היתה משימתו האחרונה על סיפונה של אגוז. כשתסתיים ההפלגה הזאת, הוא יחזור לישראל ויתחתן סוף סוף עם חברתו המצפה לו בכליון־עיניים.

חיים עזב את מרוקו ב־ 1951, ומאז לא ישב זמן רב במקום אחד. תחילה שירת בצה״ל, כקשר. ב־1956 השתתף כאיש מילואים במבצע סיני, שוב כקשר. אחר־כך גויס ל״מוסד״, ונעשה, בגלל כישוריו ומוצאו, לחבר הרשת הסודית שהוקמה בצפון אפריקה. הוא עבד במרסיי ובגיברלטר, והשתתף בכל מסעותיה של אגוז, מאז ספטמבר 1960. עכשיו יצא להפלגה האחרונה; הוא החזיק בכיסו כרטיס טיסה לישראל, והמחשבה על כך עודדה אותו.

אנייס בן סימון-חסן השני וההודים-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים

עמוד 12

ב. מאפיינים דמוגרפיים של עולי המגרב בארץ ישראל במאה ה-19

 

עומד לרשותנו מקור נדיר, באיכות ובכמות, המספק אוצר של מידע על היהודים בארץ ישראל באמצע המאה ה-19: "מפקדי מונטיפיורי". אלו המפקדים של יהודי ארץ ישראל שנערכו ביזמתו של משה מונטיפיורי. חמש פעמים בהפרשי עשור במשך ארבעים שנה בקירוב – בשנים תקצ"ט (1839), תר"ט (1849), תרט"ו (1855), תרכ"ו (1866) ותרל"ה (1875) – אסף מונטיפיורי פרטים דמוגרפיים על היהודים בקהילותיהם בארץ⁵. רשימות אלו משמשות בסיס לא רק להערכת גודל העדה המערבית ולניתוח דמוגרפי של בניה, אלא גם למיפוי גלי העלייה ומוצאם של העולים.

 

1. גלי העלייה וגידול הקהילה המערבית בירושלים במאה ה-19

על פי מפקדי מונטיפיורי מסתמן גל עלייה ברור לארץ החל בראשית שנות השלושים. עולי המערב באותה עת התרכזו בצפון הארץ, והיו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הספרדים בערי הקודש צפת וטבריה. ילידי המגרב בלבד היו שם כמחצית הגברים הספרדים. עולים מאלג'יריה ומרוקו הגיעו גם לקהילות החדשות של יפו וחיפה. לעומת זאת הגיעו לירושלים בראשית שנות השלושים אך מעטים מעולי המגרב. במפקד מונטיפיורי הראשון, משנת תקצ"ט (1839), נמנו בירושלים 26 גברים, ראשי משק בית, ילידי צפון-אפריקה (ברוב המקרים רשום "מקום מולדתם – המערב", ובקצתם "ארג'יל" נאלג'יריה] או "תוניס"). יחד עם בני ביתם, ועוד כשלושים אלמנות, הם מנו כ-105 נפש. היישוב היהודי בירושלים מנה אז כ-3,000 נפש (מתוך כ-13,000 תושבים בני כל הדתות).

המערבים בירושלים היו אז כ-10 אחוזים בלבד מכלל עולי המערב בארץ.

באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 הגיע מן המערב אל הארץ גל עלייה נוסף, כנראה כתוצאה מהחיבור בין גורמי דחיפה מקומיים בקהילות מוצאם, כגון רעב ובצורת, וכן מתחים ואי-יציבות פוליטית באלג'יריה ובמרוקו, לבין שיפור במצב הביטחון והתנאים בארץ ישראל. מספר ילידי צפון-אפריקה הרשומים בירושלים בשנת תר"ט (1849) עלה לקרוב ל-135 גברים ראשי משק בית. אמנם הם עדיין היו חלק קטן בין הספרדים בעיר (פחות מ-4,000 נפש, כולל המערביים), אך חלקם בכלל המערביים בארץ עלה לכדי 35 אחוזים. נראה כי בתקופה זו העתיקו מספר מערביים את מגוריהם מערי הצפון צפת וטבריה אל ירושלים, אך אין עדויות ברורות לכך.

לאחר שפל מסוים במספר העולים מהמגרב במחצית השנייה של שנות הארבעים שוב גבר מספר העולים, בעיקר ממרוקו, בשנות החמישים של המאה ה-19, על רקע התסיסה הפוליטית וחוסר הביטחון שם. בין העולים לירושלים בתקופה זו היה ר' דוד בן שמעון, מייסד ועד העדה המערבית בעיר ; ו"אחרי עלית הרה"ג הנז' [הרב הגאון הנזכר] ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלוך ורב".

אמנם הגידול לא התבטא במפקד שנערך בשנת תרט"ו (1855) – וזאת בעקבות הבצורת, הרעב והמגפות שפקדו את ירושלים בראשיתו של גל זה – אלא במפקד של שנת תרכ"ו (1866) לאחר עשור של עלייה מוגברת נמנו בירושלים יותר ממאתיים גברים ילידי המערב, ועם בני ביתם הסתכם מניינם בכ600- נפש. כדי לאמוד את הגידול בעדה ואת התעצמותה יש להוסיף עליהם כמאה אלמנות וילידי הארץ מהורים שעלו בגלים הקודמים. באותה שנה היו יותר מ-6,000 יהודים בעיר, בתוך אוכלוסייה כללית של כ-20,000.

גל העלייה הגדול ביותר בעצמתו החל בשנות השבעים של המאה ה-19, ובידינו תיאורים של נוסעים ועיתונאים ואומדני אוכלוסייה בלבד לתקופה זו. המפקד האחרון שנערך בעבור משה מונטיפיורי נרשם בשנת תרל"ה (1875), בראשיתו של גל זה. בשנה זו נמנו בירושלים 645 גברים ילידי צפון-אפריקה ובני ביתם. כזכור, למספר זה יש להוסיף אלמנות וילידי הארץ שהשתייכו לעדה המערבית. שש שנים לאחר מכן נאמד גודל העדה ב-1,290 נפש (בלא הגדרה מדויקת). על אף הגירה מן העיר בשנות השמונים בשל תנאי הקיום הקשים, מגפות ורעב, גדלה העדה לכדי 2,420 נפש בשנת תרנ"ח (1898). כעבור יותר מעשור, בשנת תרס"ח (1908), נאמד מספרם ב-2,200 נפש. בסוף המאה נאמד מספר היהודים בעיר ב-35,000 נפש, בתוך אוכלוסייה כללית של כ70,000- תושבים.

לאחר מכן ירד מספר המערביים בירושלים, אם בשל רישומם כ"ספרדים" ולא כ"מערביים", ואם כתוצאה מתמותה ומעזיבה, בלא תוספות לאוכלוסייה כתוצאה מעלייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה פחת באופן משמעותי מספר היהודים בעיר. התמותה ממחלות ומרעב הייתה גבוהה, נתינים של מדינות אויבות לאימפריה העות'מאנית (ביניהם צרפתים) גורשו, גברים נתינים עות'מאנים גויסו לצבא התורכי, ואחרים עזבו את העיר בשל התנאים הקשים. באביב תרע"ו (1916) נמנו 1,029 יהודים כמערביים בספירה של יהודי העיר בתוך כלל יהודי העיר, שמנו 26,605 נפש.

התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב

נער רפאל ואוהבהו

המלאך רפאל, מלאך השרת, הינו המלאך שבא לרפא את אברהם אע״ה ולהציל את לוט ולפי הזוה״ק, זהו אחד משלושת המלאכים הבאים לבקר את הצדיק לפני הסתלקותו וגם באים לבשר את בשורת תהית המתים.

אין ספק שהמלאך רפאל בא לבקר את רבינו רבי רפאל בברית מילתו ומאז נלווה אליו עד ליום הסתלקותו, כי מראהו היה כשל מלאך ונתקיים בו הפסוק:(א)

״ תוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא

וכמאמר חז״ל אם דומה הרב למלאך ה׳ צבאות, יבקשו תורה מפיו. אור גדול זרח בביתו של רבי מרדכי, בעת הולדת בנו, רבי רפאל, בשנת התר״ח. הבית המיוסד על שתי משפחות חשובות ומיוחסות ממגורשי ספרד – אלנקוה – משפחת האב ומשפחת ביבאס – משפחת האם.

ביום השמיני כשנימול, נקרא בשם רפאל  וחדרו של הילד הקדוש, נתמלא בציפיות גדולות ואכן כבר מקטנותו נתגלה כגאון ויכול היה ללמוד לבדו.

התמדתו וחריפותו לצד מידותיו האציליות, בלטו לעיני כל. היה ברור למו״ר אביו רבי מרדכי ולדודו ומורו רבי מסעוד, שרפאל יפאר את הדורות הבאים.

עיני כל הקהילה נישאו אל רבינו במבטי הערצה לחכמתו. העיר סאלי שטיפחה גדולים כאוהחה״ק, ידעה להכיר בערכו של הבחור, רבי רפאל, אך הוא לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. ימים כלילות עשה בבית מדרשו של מורו ודודו, מו״ז רבי מסעוד והשתלם בכל ענפי התווה. שמו הטוב הלך לפניו בכל ישראל.

״הוד והדר תעטרהו״

הנהגות רבינו ומידותיו

כבר בהיותו בן כ״ב שנים, נתמנה רבינו לרב ומורה צדק בסאלי. גדולתו ותורתו התפרסמו ברחבי העולם. דינו, דין צדק ואמת, נודע בשערי יהודה וגם בשערי ערב ועל כך יעיד הסיפור הבא: יהודי מקהילת סאלי שנתרושש מנכסיו, מכר את ביתו לאחד מערביי סאלי וכמנהג המקום, באו שניהם לפני סופר בית הדין המוסלמי וחתמו על שטר מכר והיתנו זאת בכך שהיהודי ימשיך להתגורר בבית וישלם לגוי שכר דירה. כעבור זמן מה, איבד הגוי את השטר ובבית הדין המוסלמי לא נשאר ההעתק, כשבא אל היהודי לתבוע את ביתו, דרש ממנו היהודי את השטר, אך השטר איננו ואותו יהודי התכחש למכירה ואמר שהבית נחלה לו מאבות. הגוי במר נפשו פנה אל הקאדי (השופט המוסלמי), אך הלה לא יכול היה לסייע בידו, באין לו ראיות כלשהן.

שמעו של רבי רפאל התהלך לפניו כאיש צדק, כדיין אמת, המקדש שם שמים בדינו, כשאינו חושש מאנשי קהילתו. חברי הגוי הציעו לו שיפנה אל רבי רפאל, הגוי שמע לקולם ופנה אל הרב. בא אל הרב כשצרור כסף בידו, רבינו נזף בו ואמר לו שאם הוא רוצה שיטפל בטענתו, הוא צריך לקחת את כספו ולהחזירו לביתו. הגוי עשה כמצוות רבינו וסיפר לו את סיפורו. רבי רפאל קרא לשלושה מנכבדי הקהילה ושאל כל אחד מהם בנפרד, מה ידוע להם על הבית הנזכר לעיל.

שלושתם ענו אותה תשובה – הבית שייך לגוי והושכר ליהודי היושב בו ושניהם חתמו על שטר כדת וכדין על מכירת הבית והשכרתו.

ללא היסוס קרא רבינו לסופר ביה״ד וכתב שטר מכר חדש ומסר אותו לגוי. לא יקשה בעינינו לתאר את גודל ההערצה של כל התושבים היהודים, המוסלמים והנוצרים כאחד, כששמעו על התנהלות הדין ועל תוצאותיו. כך היה רבינו דיין אמת ששמע את הצדדים, אך רק האמת היתה נר לרגליו, רק היא קבעה את הדין!

תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא־נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן:

ר' יוסף קרא:

תורת אמת היתה בפיהו – שבאמת היה מורה הוראות לישראל. ורבים השיב מעון – בדבר זה , שהיה מורה להם משפטים ישרים.

ככל שנעמיק בפסוק זה ובפירושו, ניווכח לדעת כמה הולם הוא את רבינו רפאל, אמנם הגמרא מביאה פסוק זה כמתאים לאהרן אוהב השלום ורודפו שהיה מקרב הבריות קודם שיבואו לדין ופירשו בעלי התוספות – אהרן, כיוון שלא היה דיין ולא בא הדין לפניו, אלא לפני משה, היה רשאי לעשות כן. ברבינו היה מיזוג הדברים. מחד גיסא איש דין כמשה רבינו, אך גם איש החסד כאהרן הכהן. הרי הפסוק אומר ״תורת אמת היתה בפיהו״ והאמת היא ענין הדין, הצדק ולא שייכת לחסד שהוא לפנים משורת הדין, אלא באמת, האמת ממוזגת משני הקצוות ־ החסד והדין והיא עמודא דאמצעיתא. כך היה רבינו כמרע״ה, איש הדין והצדק אך גם איש החסד. זוהי תורת אמת בבחינת ״תתן אמת ליעקב״.

על בריחתו של רבי רפאל מהשררה ומהכבוד, יעידו ההפצרות הרבות שהפצירו בו בני קהילתו ונציגי צרפת, עד שניאות בשנת התרע״ה לבקשתם ונתמנה לרבה הראשי הראשון של יהדות מרוקו וראב״ד ביה״ד הגבוה ברבאט. בתפקיד זה שימש רבינו בנאמנות עשרים שנה עד להסתלקותו.

הנהגתו היתה הנהגה תקיפה, כאשר הצדק, לא רק נעשה, אלא גם נראה לעיני כל חי. כולם, כולל הצדדים הנידונים, קיבלו את הדין, כשהם משוכנעים בצדקת הרב ובאמיתות פסיקתו, ללא עוררין.

בישיבתו צמחו רבנים דגולים שסייעו להקים רשת בתי״ד ומוסדות רבניים ברחבי מרוקו.

בשנת התר״ץ העניקה לו ממשלת צרפת עיטור כבוד על הנהגתו ומידותיו ורבינו מצא רמז לדבר ־ השנה היתה שנת ״תעטרהו״, שנת התר״ץ. סיפר לי מו״ר אבי זצ״ל שכאשר נכנס לבית סבתי, הרבנית חנה, אמרה לו סבתי ע״ה ־ ״הרב רפאל, זהו, עכשיו שקיבלת את העיטור לא תבוא עוד לבקרני״. רבי רפאל שהיה לו חוש הומור נפלא, זרק לעברה את העיטור ואמר לה ״כוס התה בבוקר בביתכם, חשוב לי לאין ערוך מהעיטור הזה״.

הרב יוסף משאש שלח אליו איגרת בשנת התרפ״ט(אוצר המכתבים ח״ב איגרת תשכ״ד), כשנודע על הכוונה להעניק לו את האות וכך כתב:

״צפירת תפארה הנזר והעטרה

נר ישראל וקדושו נזר  אלקיו על ראשו

ראש ראשי מערכוה מוכתר באות מלכות

כקש"ת כמוהר״ר רפאל אנקאווא…

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-

עמוד רכ