אלי פילו
Daniel J. Schroeter-Les Juifs de l’Atlas et du Sud marocain
Les Juifs de l’Atlas et du Sud marocain
Mis à jour : mercredi 25 novembre 2015 16:17
d’après Daniel J. Schroeter
Aujourd’hui, il reste peu de traces des communautés juives disséminées dans les villages des montagnes du Haut Atlas et dans les ksour du Sud du Maroc. La riche collection photographique de Elias Harrus a capté cette population juive diverse et ancienne, dans ces régions où domine la langue berbère, à peine quelques années avant l'émigration massive, surtout vers Israël, au cours des années 1950 et au début des années 1960. Les quelques juifs qui restèrent dans ces communautés rurales se firent rapidement rares et ont aujourd'hui quasiment disparu, mis a part un très petit nombre d’entre eux, vivant encore dans plusieurs villes du Sud.
Quand les juifs arrivèrent-ils dans ces régions rurales éloignées, souvent situées a quelque distance des grandes cités du Maroc ?
Des juifs ont vécu parmi les Berbères, premiers habitants connus de l'Afrique du Nord, depuis l'Antiquité. Les origines du judaïsme marocain sont enveloppées de mystère et font l'objet de nombreuses légendes. Les juifs d'Oufrane (Ifrane), dans les monts de l'Anti-Atlas, soutiennent que leurs ancêtres arrivèrent plus de deux mille cinq cents ans auparavant, fuyant Jérusalem lors de la conquête babylonienne. Les historiens arabes du Moyen-âge furent les premiers à consigner la tradition selon laquelle des tribus berbères (Amazigh; pluriel Imazighen) se seraient converties au judaïsme plusieurs siècles avant l'arrivée de l'islam, au VIIe siècle de l'ère chrétienne. Des documents historiques attestent l'existence de nombreuses communautés juives dans la vallée du Draâ, dans le Sous, dans le Haut Atlas et sur la bordure saharienne depuis le Moyen âge. Bien que les voyageurs du XIXe siècle et les administrateurs de Protectorat du XXe siècle aient considère ces juifs comme isolés du vaste monde, les diverses cultures des juifs de l'arrière-pays berbère indiquent leurs origines variées : israélite et berbère, arabe et séfarade.
Les juifs au Maroc, de même que dans le reste du monde musulman, étaient définis par la loi islamique comme des dhimmis, littéralement “personnes protégées”. Dans d'autres parties du monde musulman, ce statut était également assigné aux chrétiens et parfois à des membres d'autres religions, qui étaient tenues pour légitimes tout en étant inférieures a l'Islam. Au Maroc, seuls les juifs étaient des dhimmis puisque les autres indigènes restés non musulmans avaient disparu durant le Moyen âge. Ce statut légal signifiait que, en échange de l'acquittement d'une capitation annuelle (appelée djizya) dont tout juif adulte de sexe masculin était redevable et de l'acceptation d'un certain nombre d'inhabilités symbolisant l'infériorité des non musulmans, l'état islamique garantissait la protection des communautés juives ainsi que leur droit a pratiquer leur religion. Cependant, dans la plus grande partie de l'arrière-pays berbère du Maroc, particulièrement dans les monts de l'Atlas et sur les marges du Sahara, le contrôle du gouvernement central était très relâché, si ce n'est entièrement absent. On désignait ordinairement ces régions par le terme de bled al-siba ou “pays de la dissidence”, par opposition au bled al-makhzan ou “pays du gouvernement”.
Le quartier juif, connu sous le nom de mellah, désignait à l'origine un quartier de Fès dans lequel les juifs furent contraints de vivre au XVe siècle; le terme de mellah en vint a signifier, dans tout le Maroc, le quartier juif et, par extension, la communauté juive. Dans certains villages et petites villes berbères le mellah était séparé des quartiers musulmans par un mur et un portail. Mais dans la majorité des cas, le terme désignait simplement une ou plusieurs rues, habitées par dix à vingt familles juives et où se trouvait la synagogue. Très souvent, les maisons des juifs jouxtaient celles des musulmans. En comparaison avec la vie des juifs dans les villes plus grandes, les juifs et les musulmans des régions rurales cohabitaient dans le même espace beaucoup plus étroitement, et pacifiquement la plupart du temps.
Les juifs étaient intégrés au tissu culturel du Maroc rural, ils avaient des coutumes communes avec leurs voisins musulmans : l'habillement, la nourriture, la vénération de saints hommes et, à l'occasion, de saintes femmes, ainsi que les rythmes et les modes de la vie quotidienne. Les liens sociaux et économiques entre les juifs et les musulmans dans les régions de culture berbère étaient très étroits, bien que chaque groupe ait aussi gardé des traits culturels distincts et des limites religieuses très strictes. Alors que dans toutes ces régions les juifs parlaient berbère, car d'aussi loin que les gens se souviennent, ils parlaient l'arabe vernaculaire (avec des tournures spécifiquement juives) dans la plupart des mellahs, comme leur langue maternelle. Ils écrivaient en judéo-arabe, employant des caractères hébraïques pour transcrire leur parler marocain. Bien que la nourriture consommée par les juifs ressemblait beaucoup à celle des musulmans, leurs lois alimentaires leur interdisaient de consommer des repas préparés dans des maisons non juives. Par ailleurs, ils pouvaient manger des œufs, des olives, du miel, de l'huile ou des produits laitiers chez leurs voisins. Alors que les costumes des juifs et des musulmans paraissaient très semblables, un examen approfondi révélait presque toujours des signes distinctifs chez les juifs, qu'il s'agisse de la couleur du vêtement du dessus ou bien de la sorte de coiffe portée par les femmes et par les hommes. La loi islamique stipulait que les dhimmis devaient porter un vêtement les distinguant des musulmans (et leur interdisait par exemple le port d'un turban), mais dans le pays berbère, les traits distinctifs permettant de reconnaître les juifs relevaient davantage de la coutume que de l'exigence légale
שבת "חיי שרה" – שבת החיבור שלנו לחברון – עיר האבות.הרב משה אסולין שמיר.
שבת "חיי שרה" – שבת החיבור שלנו לחברון – עיר האבות.
"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.
"חיי שרה – הצדיקים מחיים ימיהם,
והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו-אור-החיים-הק').
הרב משה אסולין שמיר.
להצלחת חיילי צ.ה.ל, להחזרת החטופים, ורפואה שלמה לפצועים.
"ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים –
שני חיי שרה" (בר' כג, א).
"ש – רה מ – אה ש – נה" {ר"ת} ש-מ-ש {בעל הטורים}.
שרה האירה את חייה כמו שמש,
וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל.
הדוגמה הראשונה לכך היא – כלתה רבקה אמנו:
"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו –
ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).
מידות החסד והצניעות אצל רבקה אמנו,
הן תוצאה של מידות הדגל של שרה אמנו.
פרשת "חיי שרה", היא הפרשה היחידה הנקראת על שם אישה, והיא מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים:
הנושא הראשון: בתחילת הפרשה אנו נפרדים משרה אמנו, ובסופה מאברהם אבינו.
כדי לנסות לתמצת את גדולתם הרבה, נביא את דברי הגמרא (בבא קמא צז' ע"ב) המספרת שהוטבעו מטבעות עם דיוקניהם של אברהם ושרה. מצד אחד זוג זקנים, מצד שני בחור ובתולה. זו בעצם תמצית חייהם: גם בהיותם זקנים, הם המשיכו ללא לאות להפיץ את דבר ה' בעולם, כעלם ועלמה צעירים, בבחינת דברי רבי שמעון בן עקשיא: "… זקני תורה, כל זמן שמזקינים – דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר: "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (קנים ג', משנה א'. איוב יב).
אברהם אבינו הוביל את האנושות לחיבור בין אלוקי השמים לאלוקי הארץ. כלומר, הקב"ה קיים לא רק בשמים, אלא הוא משגיח ומנהל את העולם, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "השמים כיסאי – והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו א). וכדברי רש"י בפרשתנו: "אמר לו {אברהם לאליעזר}: עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" (בר' כד, ז). רש"י מסביר לנו, מדוע כאשר אברהם השביע את אליעזר הוא אומר: "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בר' כד, ג), ואילו בפס' ז, הוא מזכיר רק "אלוקי השמים".
עד אברהם, האנושות האמינה באלילים, וגם האמינה שאלוקים בשמים, אבל אינו מעורב בנעשה בארץ.
אברהם אבינו לעומת זאת, הוכיח שניתן לפעול בעזרת הא-ל מעל לטבע, היות וה' שולט בטבע, כמו בניצחון על ארבעת המלכים, לידת יצחק בגיל מאה, העקידה, ההכרה בו כ"נשיא אלוהים בתוכנו" מצד מלכי צדק מלך שלם, למרות שהיה גר בארץ. גם בני חת אומרים לאברהם: "אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו – במבחר קברינו קבור את מתך" (בר' כג, ו). וכן ההתקפלות של פרעה ואבימלך כלפי אברהם ושרה וכו'.
הנושא הראשון המתפרש על פני 20 פס', מתאר את קבורתה של שרה אמנו בחברון, כאשר שם הפרשה "חיי שרה" – מבטא את צדקותה, בבחינת "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח א-ב).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "… ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה', לומר כי אחר שקבר אברהם וגו', בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (בר' כד א).
יוצא שהאחיזה הראשונה שלנו בא"י, החלה עם מקום קבורתה של שרה, דבר המבטא קשר נצחי.
בהמשך, מתוארת קבורת אברהם ע"י יצחק שהיה בן 75, ישמעאל בן 89, ויעקב בגיל 15.
הנושא השני המתפרש על 67 פס', מתאר את חילופי המשמרות בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה, הנכנסים בברית הנישואין. אברהם השקיע מאמצים כבירים במציאת בת זוג הולמת ליצחק. הוא השביע את אליעזר שיקח אישה לבנו רק ממשפחתו בארם נהריים. אליעזר שהיה עבד נאמן, השקיע יצירתיות רבה כדי לברך על המוגמר.
רבקה אמנו מתגלית כאשת חסד כמו שרה אמנו, כאשר היא משקה את אליעזר והגמלים.
בהמשך אנו נגלה, שרבקה הייתה צנועה, כשרה אמנו. כאשר יצחק יצא לשוח בשדה כדי להתפלל על הצלחת השידוך כדברי חז"ל, הוא נשא את עיניו והנה שיירת הגמלים מתקרבת לעברו.
מהכיוון השני, רבקה נושאת עיניה ורואה את יצחק – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים… ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (בר' כד, סג-סד). כאשר עיניהם מצטלבות, יצחק מתמקד בגמלים ולא ברבקה היפה מפאת צניעותו. גם רבקה "הטתה את עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו, בגלל צניעותה כדברי רמב"ן, והיא גם כיסתה פניה.
יוצא ששתי המידות חסד וצניעות, שאפיינו את שרה אמנו – היו מושרשות גם אצל רבקה אמנו.
גם ההשגחה העליונה הייתה מעורבת בשידוך – "ויאמרו מיהוה יצא הדבר" (בר' כד, נ).
מסר חינוכי בשידוכים וא"י: הקמת "בניין עדי עד" על אדני התורה, ואחיזה בא"י נחלת אבותינו, מחייבים השקעה ויצירתיות, ואז הקב"ה יברך על המוגמר, בבחינת: "וברכך יהוה אלוהיך – בכל אשר תעשה" (דב' טו, יח).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלוש שאלות:
- מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
- 2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
- האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן?
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:
א. שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.
ב. או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו" (מלאכי ג, טז). כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה (ברכות ו ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השאר – שכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".
ג. כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם" (זהר, חיי שרה. קכד ע"א – ע"ב).
כלומר, שרה אמנו שעברה תלאות רבות כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה".
הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – "כולן שווין לטובה".
.
בעל הטורים אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש, דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).
כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות.
הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רש"י לפס': "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו.
כל זמן ששרה הייתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בר' כד סז).
איך ניתן להסביר את עניין "הנר דולק מערב שבת לערב שבת אצל שרה ורבקה"?
"הדלקת הנר מנין? חוה כיבתה נרו של אדם, דכתיב: 'נר יהוה נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר". (תנחומא נח). הנשים זכו לקדימות במצות הדלקת נרות קבלת שבת, כדי לתקן את חטא חוה שאכלה מעץ הדעת, האכילה את בעלה, וגרמה לכיבוי {מיתת} "נר ה'" אצל בני אדם – "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".
הדלקת נרות שבת, מהווה התנתקות מעולם החול, וכניסה לקדושת השבת, המהווה מעין עולם הבא – מעין גן עדן ממנו גורשה חוה, ואליו שואפים לשוב. אצל רוב הנשים, הדלקת הנרות מלווה בהרגשת התעלות רוחנית.
שרה ורבקה משכו את אותה חוויה רוחנית של אורות השבת, גם להמשך ימות השבוע. לכן, הקב"ה גמל להן, ועשה להן נס מעל הטבע, כך שהנרות ידלקו כל השבוע, דוגמת נר התמיד בבית המקדש שדלק מערב עד בוקר.
שרה אמנו התעלתה מעל הטבע, בכך שקיבלה את הניסיונות הלא קלים אותם עברה, בבחינת "כולם שווים לטובה".
כנ"ל לגבי כל אחד מאתנו, ככל שנתעלה מעל הטבע בעבודת ה', נוכל לזכות בנסים ונפלאות, דוגמת שרה.
שרה אמנו זכתה לכך, היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה כלכלית ורוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום מצוות בהן מחויבות נשים, כאשר בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר להלן.
כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וסיפקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בר' יח ז).
רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: 'ויהיו חיי שרה'. פירוש, בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער. עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל ליעקב: 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי'. ומצ' עד מאה בקירוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרם ז"ל: "רבי עזריה משום רבי לוי אמרו: ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק" (בר' רבה נג י).
יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל".
לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: "ויהיו חיי שרה" "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה, ולכן חייה היו בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער, היות וישמעאל ניסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן ביקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל.
יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות, הייתה בשמחה.
"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).
"שרה" – מלשון שררה. "יסכה" – מלשון נסיכה.
למרות גדולתה ויופיה – היא נהגה בצניעות.
רש"י נדרש לכך, בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.
בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".
הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'?
תשובתו: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב: "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בר' יא, כט). רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש, ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א).
הקשר בין שני הפירושים: היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.
"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפס' (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.
שרה אמנו הייתה אישה יפה מאוד בכל הגילאים. התמונה שלה בת מאה, כמו בת עשרים. ובת עשרים כבת שבע. כל זה מסביר מדוע גם בזקנותה, נחטפה בגלל יופייה ע"י המלכים פרעה ואבימלך.
גם אצל משה רבנו נאמר בסוף ימיו: "לא כהתה עינו ולא נס לחו" (דב' לד, ז), למרות היותו בן 120 שנה.
הצדיקים מאירים ומתקנים את כל איבריהם, לכן הזקנה לא שולטת בהם.
הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.
מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל זוג.
א. "ויאמרו… מיהוה יצא הדבר".
- הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ להשגתו 3. המעורבות האלוקית.
פרשת הזיווג של יצחק ורבקה, משתרעת על פני 20 פס' המתחלקים לשלושה רבדים.
ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.
ברובד השני, השתדלות אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות בכל התחומים: מינוי שליח נאמן כמו אליעזר לביצוע המשימה. המיקוד על קשרי נישואין עם משפחתו, ולא מבנות כנען, ואפילו לא עם ביתו של אליעזר עבדו הנאמן. אברהם גם מתפלל לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות. במבצע, אברהם השקיע ממון רב – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.
גם אליעזר השליח, עשה מאמצים כבירים כדי לברך על המוגמר, למרות שבת הייתה לו, ובשמחה היה שמח להשתדך עם יצחק.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר, שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.
פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.
יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בר' כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב – לעת צאת השואבות" (בר' כד, יא).
ברובד השלישי: ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מיהוה יצא הדבר…". (כד, נ).
עניין הזיווג, נגזר מן השמים כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סנהדרין כב, א).
למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג:
א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד).
ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא.
ג. המעורבות האלוקית בהצלחת השידוך, או אי הצלחתו.
ב. זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?
סוגים שונים של זיווג.
א. אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אז יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק בעיקר את ההתאמה.
ב. הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.
ג. הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.
ד. הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים, אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.
ה. מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות. חכמי הקבלה אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.
ג. "אעשה לו עזר כנגדו" (בר' ב, יח).
הביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר.
"כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור (הרב יצחק גינזבורג).
ידועה האמרה המובאת ברש"י לפס' הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,
בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.
הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו". הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרותו לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור.
כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}.
נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.
ניתן גם לפרש את הביטוי "עזר כנגדו" כך: באמצעות היותה "כנגדו" במקרים מסוימים בהם נראה לה שהוא טועה, בכך היא מצילה אותו מנפילות וטעויות, וכן להיפך. אם שניהם יהיו באותה דעה ללא ביקורת, הם יפלו לעיתים קרובות, היות ואין מי שיתריע על סכנות האורבות להם מהחלטות שגויות.
בקורס מנהלים בו השתתפתי, נאמר לנו ע"פ מחקרים, שלקראת כל דיון בפני הצוות, על המנהל להביא לדיון, פתרונות שונים ומגוונים לאותה בעיה, דבר שיוביל אחרי סיעור מוחין, לפתרון הטוב ביותר.
כנ"ל בחיי הנישואין. לכל בעיה ניתן לגשת מזוויות שונות, כך שכולם יהיו נשכרים.
הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט – לאיש, והלכה כ' – לאישה, דורש דרישות שונות מבני הזוג, היות ואינם דומים צורכי האיש לאלו של האישה. ברגע שכל אחד מבני הזוג יודע את תפקידו, ויפנים את הצרכים של בת/ן הזוג ויתחשב בהם, חיי הנישואין יתנהלו על זרי דפנה…
"אלוקים מושיב יחידים ביתה,
מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).
"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א).
מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?
המהר"ל: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע בניגוד לטבע עד שעברו בנ"י,
כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:
"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".
"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.
אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,
שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).
רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחילק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה. התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות, עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר: "מקולות מים רבים, אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח בניסוך המים" (רבנו בחיי ויקרא).
פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא: המים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.
לאור זאת, ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האישה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל מצד שני, קיים חיבור רוחני ביניהם, בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.
מהסיבה הנ"ל, קבעו חכמים בקריאת המזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.
בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.
שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.
שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.
"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.
ראשית הקניין בארץ ישראל.
"ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים.
ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (רבי אברהם אבן עזרא. בר' כג, יט).
"ויקם שדה עפרון… לאברהם למקנה…
ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר" (בר' כג, יז – כג).
"תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י).
"אחר שקבר אברהם את שרה…
בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (רבנו-אוה"ח-הק').
מאז ומעולם, יהודים רבים פקדו את מערת המכפלה בחברון, דרכה מתחברים בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, בזכות האבות והאימהות הקשובים לתפילותינו, כפי שעולה מהעליה לחברון לאורך הדורות:
כלב בן יפונה התפלל שם, כדי להינצל מעצת המרגלים: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון" (במ' יג, ע"ב. סוטה לד, ע"ב).
דוד המלך החל את מלכותו בחברון, ככתוב: "וישאל שאול ביהוה לאמר: האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר יהוה אליו: עלה. ויאמר דוד: אנא אעלה? ויאמר: חברונה" (שמ"ב ב', א').
הרמב"ן ביקש להיקבר ליד מערת המכפלה כפי שעולה ממכתבו, ויש אומרים שהוא אכן קבור ליד שבע המדרגות המפורסמות, והרשימה ארוכה מני ים.
במשך השנה, יהודים רבים פוקדים את מערת המכפלה, כאשר בחול המועד סוכות ופסח, מגיעים אלפים מבני ישראל לעיר האבות, כדי להתחבר לחברון בעבותות אהבה, כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין עם ישראל לאביהם שבשמים, בין בני ישראל לאבות ולאימהות, וכן בין איש לאחיו דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב).
בשבת "חיי שרה", מערת המכפלה זוכה לעדנה, כאשר רבבות מעם ישראל עולות לרגל כדי להתחבר לאבותינו ואימהותינו בחברון.
שבת "חיי שרה" נקבעה כאות הזדהות עם תושבי חברון המהווים שליחים של עם ישראל, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו, בה קבר את שרה אמנו.
בעצם, שרה אמנו היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה.
הזהר הק': חברון מהווה את השער לגן עדן (זוהר בר' ל"ח ע"ב, מאמר "ז" היכלות דגן עדן).
כמו כן, היא מהווה את המקום דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בר', ל"ח ב').
רבנו האלשיך הק': "כי תקרא חברון – על התחברות של המערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו – כי היא כניסה לגן עדן הארץ" (פרשת 'חיי שרה').
רבי אברהם אזולאי כותב בספרו 'חסד לאברהם':
"והפתח שדרך בו נכנסות הנשמות – הוא דרך מערת המכפלה. ולא שיהא הגן במערה תחת הקרקע – אלא שמשם יכנסו הגשמי אל הרוחני" ('חסד לאברהם'. מעין חמישי, נהר מ"ד).
מערת המכפלה: פתח גן עדן – מקום התעדנות הנשמות; חברון – חיבור הרוחני בגשמי.
פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה נוות ביתו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.
התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא.
השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר" (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כמקובל, וכפי שהציע לו עפרון, ואף בחינם?
רבי אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת א"י על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בר' כג יט).
רבי אברהם אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:
העיקרון הראשון, מעלת א"י לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, צאצאיהם דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.
העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי, ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.
כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… ואחרי כן קבר אברהם… ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (בר' כג, יז – כ): "ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה' – לומר כי אחר שקבר אברהם, בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם, וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזירתו שסילק זכותו, אבל עדיין אינו נקרא של אברהם כי הדין כנזכר, ואחר שקבר וכו' – ויקם וגו'".
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שלמרות שע"י העברת הכסף פקעה בעלות עפרון על הקרקע, בכל זאת יש צורך בחזקה שנעשתה ע"י קבורת שרה, כדברי הרמב"ם בענייני קנין מגוי (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"א הי"ד). לכן, נאמר הביטוי "ואחרי כן" בפס' יט', ופעמיים הביטוי "ויקם שדה עפרון". פעם ראשונה, עם קבלת הכסף, ופעם שניה – עם הקבורה, וכך בעצם, נעשה קנין גמור גם לפי ההלכה.
מדרש הביאור אומר: המערה נקנתה בארבעה דברים:
א. בכסף – ארבע מאות שקל עובר לסוחר.
ב. בשטר – כפי שכתוב בתורה "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (בר' כג, יז).
ג. בעדים – בסיפור הקנין נכחו עדים – "לעיני בני חת, בכל באי שער עירו וכו'".
ד. בחזקה – מיד לאחר הקנין, נקברה שרה.
רש"י אומר: "תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך.
אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר".
האלשיך הק' (בר' יח, ג): אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה: "וגם נתאחר הרבה בהספד, ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה".
בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה.
כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ".
ייחודם של מערת המכפלה בחברון,
בית המקדש בירושלים, וקבר יוסף בשכם.
הערים הנ"ל, נקנו בכסף מלא ע"י אבותינו.
לכן, הערבים מחברון, שכם וירושלים – הכי שונאים אותנו.
"ויקן את חלקת השדה… {שכם}. אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם:
- מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז).
א. בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא).
ב. קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט. ב"ר)
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
סיפור על אברהם אבינו שהשלים מנין בביכנ"ס בחברון, בערב כיפור.
ביכנ"ס "אברהם אבינו" בחברון.
ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה ע"ה בשיקום ביהכנ"ס, והתפתחות הישוב היהודי ביש"ע בכלל, וחברון בפרט.
המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.
בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול. בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.
בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה.
תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות, מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה, והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.
האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילו לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.
על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".
"אור זרוע לצדיק"
למקובל הרה"צ רבי אברהם אזולאי ע"ה
שזכה להיכנס ולצאת בשלום – לפתח גן עדן במערת המכפלה.
יום ההילולא שלו – כד' מרחשון ה'ת'ד {1643}.
המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי ע"ה (1570 – 1643). נולד בפאס שבמרוקו. בשנת 1600, הוא עלה לא"י והתיישב בחברון. הוא עבר לירושלים עקב מגיפה, ושוב לחברון שם עלה לגנזי מרומים ביום כד' חשון ה'ת'ד.
הוא היה תלמידו של רבי חיים ויטאל ע"ה {תלמידו המובהק של האריז"ל}, ולמד יחד עם רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל. הוא הושפע רבות גם מתורתו הקבלית של הרמ"ק = רבי משה קורדברו השונה מתורת האריז"ל.
הוא פרסם ספרי קבלה רבים כמו "אור החמה" – פירוש לזהר, "חסד לאברהם" על הקבלה. "בעלי ברית אברהם" על התנ"ך, "הגהות על הלבוש", 'הגהות על הרמב"ם', "כנף רננים" על כוונות האריז"ל, "אור הגנוז" – פירוש לשונות הזהר העמוקים. {ספר שאבד} וכו'. ספריו פורסמו אחרי מותו.
לפי המסופר בהקדמה לספר "אוצרות חיים" המהווה מבוא לקבלה מאת רבי חיים ויטאל ע"ה, רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב צמח נסעו לסוריה לקברו של רבי חיים ויטאל כדי להציל את כתביו המהווים את עיקר תורת האריז"ל שנקברו יחד אתו. לאחר יחודים קבליים, הם קיבלו את אישורו של רבי חיים ויטאל לחפור בקבר, ולהציל את כתבי היד המסולאים מפז.
הוא זקנו של החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי ע"ה, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק'.
בתקופת המקובל רבי אברהם אזולאי ע"ה, הגיע מושל טורקי לביקור במערת המכפלה. כאשר השקיף מבעד לפתח צר המוביל אל מעמקי המערה, נפלה לו החרב פנימה. כמה מאנשיו הורדו בחבלים כדי להעלות את החרב, והועלו ללא רוח חיים. הוא הבין שרק היהודים בזכות קדושתם כי רבה, הם אלה שיוכלו להציל את חרבו. הוא דרש מהם בתוקף להוציא את החרב, אחרת דינם לעונש קולקטיבי, כדרכם של העריצים הטורקים.
גם אצל היהודים, עברה מסורת מדורי דורות, שאין להיכנס פנימה בגלל קדושת המקום, וכל הנכנס – נשמתו פורחת.
חכמי חברון דנו בנושא, ואף הגיעו למסקנה שיש לעשות הגרלה ביניהם בה יבחר "המתנדב" להוציא את החרב.
רבי אברהם אזולאי הידוע כחסיד מקודש, "זכה" בהגרלה. לאחר שהתקדש כדבעי, הוא ירד פנימה עם שחר, שם התגלה אליו אליעזר עבד אברהם, שהלך לבקש אישור כניסה עבורו מהאבות. האישור אכן התקבל, ורבי אברהם צעד פנימה בדחילו ורחימו.. כבר בצעדיו הראשונים הרגיש התעלות רוחנית של טעם גן עדן, וביקש להישאר במקום, לאחר שהעביר את החנית לסולטאן דרך חבלים.
האבות שידלו אותו לצאת, והבטיחו לו שכבר למחרת הוא יפטר מן העולם, ויגיע לגן עדן.
אכן, לאחר עלייתו, הוא אסף את בני ביתו ואת חכמי חברון, וסיפר להם חלק ממה שראו עיניו. לאחר התקדשות והטהרות, נשמתו עלתה לגנזי מרומים דרך חברון, המחברת בין עמ"י לאביהם שבשמים.
גרגירים מתורת רבי אברהם אזולאי ע"ה.
"במעלת המחזיק תלמיד חכם"
(רבנו אברהם אזולאי, שהיום יום ההילולה ה- 377 שלו.
מתוך ספרו הקבלי 'חסד לאברהם'. מעין שני. נהר לב).
עם הארץ התומך בתלמיד חכם מבחינה כלכלית,
עושה את עצמו תיק ולבוש לתלמיד חכם,
תלמיד חכם, נקרא בן המשמש את אביו שבשמים שלא על מנת לקבל פרס, היות ו"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" כדברי חכמים, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום.
בשבת, לא מבשלים ולא מכינים אוכל נפש, היות ומאכל השבת הוא רוחניות ולא גשמיות. "הטעם לכך, תוספת הנשמה שיש לשאר בני אדם בשבת, יש לתלמיד חכם גם בימי חול, לפי שהוא נעשה כשבת, בזמן שהיה לו נשמה יתירה, ובאותו שימוש בתורה שעשה בחול, נשתתף בו נשמה יתירה דשבת, כנזכר בזוהר (תרומה דף קלו).
לעולם, יש לתלמיד חכם נשמה יתירה,
ובשבת יש לו כפליים", כדברי קדשו.
כאשר עם הארץ תומך בתלמיד חכם, הוא זוכה למיתה נקיה כמוהו,
"כי הצדיקים מתים ע"י סכין בדוק {והרשעים בסכין פגום} שהוא מסיטרא דקדושה, ולכן הם נקרבים על גבי המזבח למעלה, בסוד 'ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".
מסר לדורנו:
א. תמיכה כלכלית ביד נדיבה בתלמידי חכמים, בבחינת דברי הגמרא: "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" (יומא עא א).
ב. "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ). יראת כבוד ויראת הרוממות בפני תלמידי חכמים.
לצערנו, בעידן הרשתות החברתיות, ישנם חכמים בעיניהם המרשים לעצמם לדבר סרה וצרה בתלמידי חכמים, בכך שמקטלגים אותם לפי ראות עיניהם, ועל כך כבר נאמר:
"אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים – אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ב).
לצערנו, הביזוי נעשה בשם ה' כאנשי סדום עליהם נאמר: "ותשחת הארץ – לפני {בשם} האלוקים". אנשי סדום חיפשו צידוקים בדציי"ם למעשיהם.
חשיבות לימוד הקבלה ("אור החמה" על הזהר).
"ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת, היה לזמן קצוב עד תשלום ה' אלפים ר"נ {1490}.
מן המובחר שיעסקו בקבלה ברבים, גדולים וקטנים כדאיתא בפרשת נשא, מאחר שבזכות זה, עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר".
רבי בנאה –
האמורא הא"י שחי בסוף עידן התנאים וראשית אמוראים,
וביקורו במערת המכפלה.
רבי בנאה נהג לסמן מערות קבורה, כדי להימנע מטומאת מתים. הוא הגיע למערת המכפלה כדי למדוד את המקום ולסמן אותו, כפי שעשה בקברים אחרים. בפתח המערה הוא פגש את אליעזר עבד אברהם, ממנו ביקש להיכנס לפנים המערה, ולראות את אברהם. אכן, אברהם הסכים, ורבי בנאה נכנס ומדד את המקום.
כאשר ניסה למדוד את מערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". הוא ענה לה שבא לציין את המערה. תשובתה הייתה: "כמידת החיצונה, כך המידה הפנימית" (בבא בתרא נח ע"א). באגדה הנ"ל ישנם סודות עילאיים. הרי"ף אומר: "כל המעשה אירע בחלום" (כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמ' ש).
לרפואה שלמה למשה בן זוהרה
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.
ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם ובקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי לבית מאסטי ע"ה. יגאל חיון ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. זהר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
לאופי יחסם של שליטי האלמוחדון ליהודים-מאת דוד קורקוס
לאופי יחסם של שליטי האלמוחדון ליהודים
מאת דוד קורקוס
לזכרם של אבי־אבא דון חיים בן סי׳ יעקב קורקוס
אבי־אמא דון חיים בן הרב יוסף אבואלעפיה וחותני דון
סלומון בן סי׳ יעקב אפריאט.
מאז פורסמו, לפני כמאה שנה, שני מחקרים של שלמה מונק! נעשתה השקפתו מכרעת לגכי תפיסת הנושא שאנו דנים בו. לפי השקפה זו היתה רדיפת היהודים בידי האלמוחדון שיטתית, תחילתה בהחלטה רשמית וגלויה של אונס, היא היתה, לפי התמונה שהעלה מונק, רדופה במשך תקופת זמן ניכרת. ההסטוריונים העוסקים בתולדות ישראל החל בצבי גרץ וכלה בשלמה ברון, קיבלו ללא הסתייגות את עיקרי דעותיו בדבר מצבם של היהודים תחת שלטונם של האלמוחדון. ואילו ההסטוריונים בני העת החדשה העוסקים בתולדות צפון אפריקה וספרד המוסלמית נטו להתעלם ברובם מבעיה זו. ברם, כשנגעו בה בכל זאת׳ הם הלכו בדרך כלל בתלם הנ״ל׳ תוך כדי הכללת הנוצרים במסגרת היחס הזה. לכאורה יש להן להשקפות אלו על מה שתסמוכנה בעדותה של כרוניקה לטינו־ספרדית׳ בת הזמן של המאורעות שהיא מספרת עליהם.
ההסטוריונים הראשונים של הכנסיה באפריקה הצפונית, שהיו להם מקורות אחרים, גם הם באים לאשר את ההנחה המקובלת וכשנגעו בתקופת ימי הביניים מקבלים הם דעה זו ללא סייג. מצד שני הביעו חוקרים אחדים עוד במאה הקודמת השקפה מנוגדת; הם התבססו על תעודות מקוריות ושונות מן הקודמות. אף על פי כן לא זכו דעות אלה בדרך כלל להסכמת אנשי המדע, כאמור.
מכלול המקורות העבריים מהווה אף הוא לכאורה סיוע רב לדעתו של מונק, כשמתבוננים בו ללא ניתוח יסודי. ר׳ אברהם ן' דאוד [=הראב״ד] ב״ספר הקבלה״ (כתבו עוד לפני 1(1161) ור' אברהן ן' עזרא מספרים ראשונה על מצב של אסון בחיי היהודים שנתרחש ובא בימי חייהם. קינתו של ן' עזרא על הקהילות שסבלו קשה או נחרבו כליל בספרד ובצפון אפריקה הגיעה אלינו אמנם בנוסחאות שונות. קינה זו מעוררת בעיות כרונולוגיות והיסטוריות רבות. בגניזה בקהיר נתגלתה אגרת משנת 1149ומתוך סקירה ראשונה הבעתי פעם את דעתי שמסמך זה מאמת מבחינה היסטורית את קינתו של אברהם ן עזרא.
״אגרת השמד״ נכתבה בפאס ב־1164 או 1165 מונק נטה למצוא בה כמה גילויים המלמדים שמחברה, הרמב״ם, התאסלם. המאורעות שאגרת זו רומזת עליהם, אם בבירור ואם בערפול מסויים, נתאשרו משיריו של אלחריזי על ר׳ יוסף ן עקנין. ר' יוסף אף השאיר את עדותו הוא על הלחץ הכבד שהיו יהודים חשים בו ביותר בימיו. נוסף על עדויות אלה מצויה העדות המאוחרת של ר׳ יעקב בן אליהו, המזכיר בסוף המאה הי״ג, באגרת הויכוח שלו נגד מומר, את גזירות האלמוחדון על היהודים ואת ביצוען האכזרי. אלא שלדעתי מקור אחרון זה הוא דוגמה מובהקת לשימוש ב״עובדות״ והכללתן למטרות של פולמוס».
דברי הכרוניקאים היהודים של המאה השש עשרה על פרשה זו מצומצמים הם בהיקפם ואמורים בהעדר בהירות. ר׳ אברהם זכות מעתיק כמעט את לשונות ״ספר הקבלה״ ואיבו מחדש משלו ולא כלום«!. ר׳ שמואל אושקי מציע סיבות שגרמו לשואה הזאת שאינן מתקבלות על הדעת, כנראה משום שלא ידע הסבר אחר לה!!. ר׳ גדליה ן' יחיא הקדיש לפרשה זו שורה אחת בלבד»!. ר׳ יוסף הכהן הרחיב אמנם את הדיבור על מאורעות אלה; אולי בהרחבה כדי להבליט את יחסם הטוב של הנוצרים על רקע ההוקעה של רשעת המוסלמים«!. ר׳ שלמה ן' וורגא מספר בשני מקומות בכרוניקה שלו על פרשת התלאות הזאת, אם כי בקיצור. בקטע העיקרי מצרף הוא לעובדות סיפור הממעט בחשיבותן». ואילו עדותו של ר׳ סעדיה בן מימון ןI דנן נמצאת מלמדת שהעיר פאס לא סבלה הרבה ברדיפות עד שהוצא להורג המנהיג הרוחני של הקהילה הזאת, ר׳ יהודה ן שושן. כידוע, אסון זה הוא שגרם את הגירת הרמב״ם ומשפחתו למזרח«!. המצב שקדם לאסון וההתפתחות לאחריו ידועים לנו בהרבה פרטים. הרמב״ם עצמו כתב את הדברים כשהגיע לעכו (ג' בסיון התתק"ה-1165) "וניצלתי מהשמד"
כללם של דברים, אין אחדות דעות בין הכרוניקאים היהודיים או הנוצריים בני ימי הביניים בדבר היקפם הזמני של המאורעות הידועים לנו לראשונה מכתביהם של ך דאוד וך עזרא. הם ואלה שבאו בעקבותיהם שותקים בדבר המשך השואה. ר׳ יעקב בן אליהו הוא היחיד המרמז לכך שהיא נמשכה עד לשנת 1212, עד קרב לס גאוואס דה טולוזה. ואילו ך וורגא קיבל שתקופה קשה זו היתה קצרה. מכתבים אחרים אין להסיק דבר בעניין זה. המקורות העבריים והנוצריים משאירים ברובם מקום לטעון נגד רציפות הגזירה. הביקורת ההיסטורית תלמדנו שרדיפות היהודים לא ירדו בעת ובעונה אחת על הקהילות בצפון אפריקה ובספרד.
מונק פנה למלא את החסר במקורות הנ״ל בעזרת מקורות ערביים. הבה ונתבונן בהם. הכרוניקאים הערביים ממעטים בדרך כלל בידיעות בנושא זה. זאת ועוד, בימי מונק רק התחילה להירשם ההיסטוריה של המערב המוסלמי כפי שהיא משתקפת מעדותן של הנפשות שפעלו בימי הביניים. שתיקתם של חלק ניכר מן הסופרים הערביים הוחמרה על ידי גניזתם של ספרים רבים מספרות זו״; מצב זה של המקורות לא איפשר להם לחוקרים בימי מונק בדיקה ממצה של הבעיה. מבחינות אלה נשתנה היום המצב לטובה: כתבי־יד רבים שהיו עלומים אז נתגלו ופורסמו; ומקצתם אף תורגמו לשפות האירופיות. בחמישים השנים האחרונות אף נתגלו מסמכים עתיקים, שאחדים מהם נחשבו לפנים כאבודים ועל קיומם של אחדים מהם לא היה ידוע כלל בעולם המדעי של ימי מונק. כיום יש בידינו לעיין ב״ביוגרפיות״ ערביות קדומות; קריאת מקורות אלה כרוכה אמנם בקשיים מרובים. ״תולדות הקדושים״ של צפון אפריקה שנתגלו לנו לאחרונה אינם מעודדים במבט ראשון וקשה העיון הממושך בהם. אף על פי כן מוסרים הם לפעמים ידיעות חשובות ומהימנות לא פחות מאשר הידיעות של הכרוניקאים. שכן ספונים בספורים אלה פרטים היסטוריים רבים והתבוננויות פסיכולוגיות מרובות. בכוחם אפוא לפזר במידה רבה את הערפל שהיה מליט את תמונת התקופה הנדונה במאה הי״ט. מכל מקום לא העריכו באותה מאה את ההסטוריונים הערביים בני המזרח הערבי במידה הביקורתית הדרושה; החוקרים הפריזו אז במידת האמון שרחשו להם, במיוחד במה שנוגע למכלול התופעות והבעיות של המערב המוסלמי״. התפתחות המחקר והמקורות שנתווספו במרוצת הזמן מחזקים והולכים את התביעה לביקורתיות לגבי עדותם של אנשי המזרח הערבי על ענייני המערב הערבי.
לאופי יחסם של שליטי האלמוחדון ליהודים–מאת דוד קורקוס
עמוד 339
ואברהם זקן – על מסורת פיוטי החתונה-פרופ' אפרים חזן
ואברהם זקן – על מסורת פיוטי החתונה
פרופ' אפרים חזן
על מסורת פיוטי החתונה והחתן לאורך הדורות, על המנהג הקדום של קריאת פסוקי "ואברהם זקן" לחתן העולה לתורה, ועל ארבעה פיוטים משל ר' מוסה בוג'אנח, בן המאה ה־17 בטריפולי, שכל אחד מהם מקדים פסוק אחד מתוך שבעת פסוקי "ואברהם זקן".
מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת "ואברהם זקן" (בראשית כד, א–ז, פרשת חיי שרה) – תחילת הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת ואת פרשת "ואברהם זקן" ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיו"ב.[1]
מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים, ותחילתם בהלכות נישואין. אילו שבע הברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות (דף יז ע"ב) נזכרות כמה לשונות של שיר הנאמרות לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, "שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר 'כלה נאה וחסודה'", או, למשל, עדותו של רבי דימי שם: "הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן", והפיוט העברי הקדום שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכדו', שילב את השירים לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו.[2]
דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא "אהבת נעורים מעולם" שפרסם עזרא פליישר.[3] בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא, מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה וחיבורה של כנסת ישראל לקב"ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין ולעתים עולה תמונה רב־משמעית לשני הכיוונים.
ובכן ומשוש חתן על כלה
אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן
בָּנִים וּבָנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְחַבֵּק כַּלָּה
גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן
דֶּרֶך יֹשֶׁר וָטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה
הוֹן וְעֹשֶׁר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן
וּכְרָחֵל וְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ בַּיִת תְּבוֹרַך כַּלָּה
זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן
חֲנִיטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵם כַּלָּה
טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹרָת יִנָּתֵן חָתָן
יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפָרַע תָּחֳנַן כַּלָּה
משעול נוסף הנסלל מפיוט זה לפיוטי הדורות הוא בשימושי המקראות על רמיזותיהם ושיבוציהם. פסוקי מקרא שיש בהם שמחת חתן וכלה וברכה לבני הזוג, ברכה לצדיקים וליראי ה', ופסוקי אהבה משיר השירים ומדברי הנביאים, הקושרים את החתונה ומרחיבים את משמעותה לתקווה גדולה ולגורל האומה בקשריה עם דודה. אף הכינויים וציורי הלשון העולים במערכת פיוטים זו נבנים על ציורי צמיחה ופריחה ותנובה.
הפתיחה "ובכן ומשוש חתן על כלה" היא מתוך ההפטרה המיוחדת לשבת חתן, הפטרה שממנה עולים גם כמה ממנהגי החתונה הקדומים, מהם מפורשים, כגון קריאת הפטרה מיוחדת לחתן "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה'… כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ" (ישעיה סא, י), ועד לרמז לעטרות חתנים וכלות בין קפלי ציורי הלשון. אף שגב הלשון והחגיגיות המיוחדת בדרכי העיצוב של היצירה – כל אלה יהיו מכאן ואילך מיסודות פיוטי החתן בשירה העברית.
מכוח אותה מסורת המשיכו בספרד לכתוב פיוטים לחתן. אף דונש, ראשון המשוררים בשיטה החדשה בספרד, כתב שיר לחתן "דבק חתן בדתך"[4] והוא "פיוט לחתן לספר תורה". נמצא כי מצד מסורת השיר קשורים שירי החתונה אל מסורת השירה העברית ואל הפיוטים לחתן שנאמרו בבית הכנסת, על כן קרובים הם קרבה יתרה לשירת הקודש.
מחרוזת בודדת של שיר חתנים שכתב דונש זכתה להיקלט קליטה מוחלטת דווקא במנהגי אשכנז. כוונתנו למחרוזת הידועה הנאמרת לקראת הזימון לשבע ברכות:
דְוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן
וְאָז אִילֵם בְּשִׁיר יָרוֹן
נְחֵנוּ מַעְגְּלֵי צֶדֶק
שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי אַהֲרֹן
אין ספק כי לפנינו מחרוזת מתוך שיר שלם ודונש "חתם" את שמו באותיות הראשונות. כביכול, לבו אמר לו, כי עתידה מחרוזת זו לנדוד את מנהגי אשכנז דווקא ולסמל את אחדותה של תרבות ישראל.
מכל מקום הפיוט המלא של דונש לחתן "דבק חתן בדתך / יברך אל רעותך" כולל ברכה לחתן ולכלה ובכלל ברכת החתן ברכה לכלל ישראל "יבורך בך ישראל / ותתפאר עדתך", ומסיים באמירה המשובצת "תהי ברוך בבואך וגם ברוך בצאתך", והיא הנאמרת עד היום לחתן במנהג הספרדי עם תום הקריאה המיוחדת בפרשת "ואברהם זקן". הכתובות בכתבי היד (גם האשכנזיים) מציינות פיוט זה "כשירד החתן מן הבימה". זוהי עדות לכך שהשירה והפיוט המלווים את החתן בעלותו לתורה הם מנהג קדום ומשותף לכלל הקהילות, אלא שנשתמר בעיקר בקהילות המזרח וצפון אפריקה.
*
השירה המאוחרת מציגה מעין מיזוג בין שירי החתונה שאופיים קרוב לחילוני ובין הפיוטים לחתן המשתלבים בתפילה ובבית הכנסת. מזיגה מעין זו מצויה כבר בכמה משירי החתונה הספרדיים, ובעיקר באלה של ריה"ל,[5] והשפעתם ניכרת על השירה המאוחרת שמצאה בהם דוגמה לדרכה. מדרך הטבע כוללים שירים אלה שבחיהם של החתן והכלה, ברכות משוגרות להם, ובהם נתלית בקשת גאולה לכלל ישראל, וייסוד לזה האהבה שבין החתן והכלה, המעלה זכרם של חסד הנעורים ואהבת הכלולות בין כנסת ישראל לדודה. בעקבות שירי החתונה הספרדיים משתמשים אף שירינו בכמה מן המוטיבים של שירת החשק, אלה מותאמים לעניין האהבה ההדדית בין בני הזוג ולשמחת הנישואין. חן רב מוסיפים תיאורי יופייה של הכלה במתכונת תיאורי היפהפיה החשוקה: "סות הדר עדיה / ובגדי חן יקרים // והוד וזוהר לחיה / דמות הלל שחרים // אברך על יופיה / ליוצר מאורים"[6] ("משכיל שיר"); ובשיר אחר ("ממעונות אריות") מתואר החתן "הפיקו אלקים חוקו / קומה לצורר ענקים…". לשונות ודימויים של אור וציורים מעולם הצומח משולבים בשירי חתונה.[7] בקבוצה זו ניכרים השירים המיועדים לעלייה-לתורה בסיום הקושר אותם לברכות התורה "ושמו ברכו, עדת אל בצהלה" ("משכיל שיר ידידות"). בין שירי החתונה מיוחד הוא השיר "מלכי אתה תנחמני" ששלוש מחרוזותיו הראשונות עוסקות בעניין הגאולה, ולכאורה המעבר אל שבח החתן ואל ייעוד הפיוט הוא ללא קשר, אך אם נזכור כי עניין אהבת הכלולות והנישואין משמשים בד בבד גם כסמל וכמשל לעניין הגאולה, נוכל לתאר אפשרות שבה עיקר השיר עומד על הסמל ורק מיעוטו מתייחס למציאות המציעה את הסמל, והוא מעין בבואה לתבניתם של שירי השבח בספרד.[8]
המעמד החגיגי של שבת החתונה חייב עיטור פייטני לעליית החתן לתורה. באשכנז פיתחו את ה"רשויות" לחתן. ובמזרח נתחברו פיוטים לא מעטים לכבוד החתן העולה לתורה. פייטני צפון אפריקה הוסיפו ועיטרו כל פסוק ופסוק משבעת הפסוקים של "ואברהם זקן" בפיוט קצר המקדים את הפסוק או את תרגומו, והמתקשר אליהם בדרך השרשור.
ממורשתו של רבי מוסה בוג'נאח, שחי בטריפולי המאה הי"ז, הגיעו לידינו ארבעה פיוטים לפסוקי "ואברהם זקן": פיוט לתרגום פסוק ג, פיוט לפסוק ד, פיוט אחר לתרגומו של פסוק זה ופיוט רביעי מבשר את פסוק ז.
מתוך כך נראה שרבי מוסה כתב פיוטים לכל שבעת הפסוקים ולתרגומיהם, אך ייתכן בהחלט שהוא רק הוסיף פיוטים במקום שהיו חסרים או במקום שהפיוטים הישנים לא סיפקו את בני קהילתו. עיקרם של פיוטי "ואברהם זקן" הוא בבקשה על הגאולה, כשהם נסמכים על זכותו של הזקן השולח את עבדו. חלק מן הסיומות יוצרות דו־משמעות מעניינת בין הפסוק בהקשרו המקראי לפסוק המסיים את השיר והמתכוון לעניין הגאולה. מובן מאליו שברקע הדברים עומד עניין החתונה – המתקשר באופן אלגורי לעניין הגאולה ומשמש נושא מרכזי בחלק מן הפיוטים.
הפיוטים כאמור, הם קצרים ומעמידים מחרוזת בודדת בתבנית מעין אזורית.
מַלְכָּא רַבָּא, / קְיָים סָבָא / רְחִימָךְ תִּדְכַּר לָן!
[המלך הגדול, ברית אהובך הזקן זכור לנו]
שְׁזִיב עַמָּא, / לָךְ רְחִימָא, / מִגּוֹ חֵיוָן קַלָּן!
[הצל את עמך האהוב מבין החיות הבזויות]
הַּב רְוָוחָא / לָן וּמְשִׁיחָא, / שַׁדַּר וְתוּב עֲלָן!
] הב לנו רווח והצלה ומשיח שלח ושוב אלינו]
בְּדִיל שְׁמָךְ / פְּרוֹק עַמָּךְ / וְתִשְׁרִי גוֹ הֵיכָלָךְ
[בעבור שמך הצל עמך ושכון בתוך היכלך]
וּבְדִיל סָבָא / נְאַם לְעַבְדֵיה / וַאֲקַיֵּים עֲלָךְ.
[ובזכות הזקן שאמר לעבדו "ואשביעך"]
ומכאן אל קריאת התרגום לפסוק זה (בראשית כד, ג).
ב.
מִי נְשָׁמָה שָׂם וְרוּחַ בֶּאֱנוֹשׁ, / שֶׁלְּקָחַנִי
מִמְעוֹן אָבִי וְשָׂמַנִי לְרֹאשׁ / עַם וְהִנְחַנִי
עַד הֲלוֹם, וּלְנִשְׁבְּרֵי לֵב לַחֲבוֹשׁ / הוּא שְׁלָחַנִי.
אֶבְטְחָה בִּשְׁמוֹ וּמֶנְהוּ אֶשְאֲלָה / לַעֲשׂוֹת חֶפְצִי
צִיר אֲשֶׁר יִשְׁלַח לְבַל יִתְנַהֲלָה / כִּי אֶל אַרְצִי
ג.
מַלְכָּא יְשַׁכְלֵיל הֵיכְלֵיהּ / וִיתוּב כְּמִלְקַדְּמִין
[הקב"ה יבנה וישלים היכלו וישוב כמלפנים]
וּבְרַחֲמֵיה יָת חֵילֵיהּ / יִפְרוֹק מִגּוֹ עַמִין
[וברחמיו יפדה את צבאו מבין העמים[
שְׁבָחָא, אֲסַדַּר לֵיהּ / רִבּוֹן כָּל עָלְמִין
[שבח אערוך לו אדון כל עולמים[
אֱלַהּ רַב / לִבְרֵיה יְהַב / שְׁלָם וְטָב
]האל הגדול יתן לבנו שלום וטוּב[
בְּדִיל מֵימְרֵיה וּבִשְׁמֵיה / צלוֹתִי יִתְרְעֵי
[בעבור דברו ושמו ירצה תפילתי[
בַּעְגַל יְדַבַּר עַמֵיה / אֵלָהִין לְאַרְעִי
[במהרה ינהג עמו לארצי]
ד.
מְאוֹר חֲתָנִי חִיש יִזְרַח / עִם בַּת נְדִיבִים
וּבְיָמָיו יָשׁוּב צְבִי בָרַח / לִמְעוֹן אֲהָבִים
שׂוֹשׂ יָשִׂישׂ מַטֵּהוּ יִפְרַח / עֲלֵי מַיִם רַבִּים
אֵל חַי יָפִיק מִשְׁאֲלוֹ / וּמִיּוֹמַיִם
יְחַיֵּהוּ ה' אֱלֹ / הֵי הַשָּׁמַיִם
עיון ודיון
בידינו ארבעה פיוטי פתיחה: שניים בארמית לפסוקי התרגום ושניים בעברית לקראת פסוקי המקרא. הראשון מביניהם מיועד לעטר את התרגום לבראשית כד, ג: "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ". השבועה שמשביע אברהם את עבדו "מתהפכת" בפי הדובר לשבועה ולברית שכרת ה' עם אברהם, שבועה הנזכרת בפסוק ז, הפסוק האחרון של הקריאה "וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת".
דברי הסליחה הקדומה בארמית "רחמנא אידכר לן קיימיה דאברהם רחימא" (=הרחמן זכור לנו את בריתו של אברהם האהוב) עולים כמעט מעצמם. עיבודה של הקריאה מן הסליחות בשיר מתאים את האמירה לבקשה למעמד הקריאה, כך הכינוי "סבא" לאברהם מחזיר אותנו אל "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" ולתרגום "ואברהם סיב…". הפנייה "מלכא רבא" (=המלך הגדול) לקב"ה באה להתאים את הכינוי לבקשה לגאול את ישראל מידי האומות. מעמד שליחת השליח לארץ המולדת הופך מעין דוגמה לשליח המשיח המתבקש להישלח לגאול את ישראל ולהשיבו לארצו, וכל זה נתלה בזכותו של אותו זקן שאמר לעבדו "ואשביעך". כך מתחבר הסיום לפתיחה, ואברהם הסב עוטף את השיר כולו. כך מתקשר השיר לייעודו אל פסוק התרגום, שייקרא מיד לאחר הפתיחה השירית.
הפיוט הבא מהווה פתיחה לפסוק ד ובעקבות הפסוק הדובר הוא אברהם עצמו, המספר על בחירתו ועל שליחותו וייעודו "לנשברי לב לחבוש", ואל מי שבחר בו הוא מתפלל כי ימלא חפצו ורצונו, כי השליח הנשלח יתנהל ישירות "אל ארצי", וכך נקשר השיר אל הפסוק שייקרא ובו בזמן הפך לתפילה לגאולת ישראל מפי האב המייסד של האומה.
הפיוט העוקב לתרגום של אותו פסוק הוא הרחבה של בקשת הגאולה, המשך בארמית של השיר הקודם. הכינויים לקב"ה "אלה רב", "רבון כל עלמין", מדגישים את שלטון האל בעולם, והכינויים "בריה" ו"עמיה" לישראל מדגישים את מחויבותו לעמו ולבנו, מעין השקפות למחויבות של אברהם לבנו ליצחק.
המחרוזת הרביעית שבידינו המיועדת לפסוק האחרון בקריאה לחתן, עיקרה ברכה לחתן ולכלה. ברכה הנתלית בציורי לשון של אור, צמיחה, שמחה והצלחה. הצירוף "שוש ישיש" הוא הפתיחה להפטרה הקדומה המיוחדת לחתן, וגם אם לא נקראה הפטרה זו בפועל בימי המשורר, היא מתבקשת ומתקשרת למעמד מיוחד זה. הברכה לחתן אינה נשארת במישור הארצי ובמסגרת הקהילתית, והיא מעבירה אותנו אל גאולת ישראל הכללית, ואף כאן בציור מיוחד המקשר חתונה ואהבה לגאולה "ובימיו ישוב צבי ברח למעון אהבים". הצבי הבורח הוא הדוד משיר השירים (ח, יד), המתפרש כמשיח או כקב"ה עצמו, והוא נקרא לחזור ל"מעון האהבים", לבית המקדש ולארץ ישראל.
עיקרם של פיוטי "ואברהם זקן" הוא אפוא בקשה על הגאולה, כשהם נסמכים על זכותו של הזקן השולח את עבדו. חלק מן הסיומות יוצרות דו־משמעות מעניינת בין הפסוק בהקשרו המקראי לפסוק המסיים את השיר והמתכוון לעניין הגאולה. מובן מאליו שברקע הדברים עומד עניין החתונה – המתקשר באופן אלגורי לעניין הגאולה והמשמש נושא מרכזי ברבים מפיוטי החתונה.
פרופ' אפרים חזן היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחוקר שירה ופיוט.
[1] לעניין הקריאה המיוחדת – ראו: שירת הקודש, עמ' 37, ובפירוט בפרק על הפייטנות האשכנזית, שם, עמ' 472. וכן ראו שם על פיוטי הרשויות לחתן. אלבוגן, עמ' 130, מציין שמנהג הקריאה בפרשת "ואברהם זקן" התמיד באשכנז עד למאה הי"ז. וראו עוד צונץ, ריטוס עמ' 15.
[2] השוו: בר אילן, עטרת חתנים, וראו שם רשימה ביבליוגרפית, עמ' 45–55.
[3] פליישר, שירת הקודש, עמ' 154–164.
[4] אלוני, דונש, עמ' סא.
[5] ראו מאמרי: "שירי חתונה לרבי יהודה הלוי", דוכן י"א, תשל"ח, עמ' 34–72.
[6] והוא בהשפעת ריה"ל "את עפרה" (בראדי ב, עמ' 49) "על לחיך ושער ראשך אברך יוצר אור ובורא חושך".
[7] והשוו: שירי פרג'י, עמ' 33–34.
[8] על תבניתם ראו: שירת החול, עמ' 136-196. וכן אהרן מירסקי, "המבנה בשירי הידידות", סיני פ"א (תשל"ז), עמ' קג-קכח.
חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים
הדרמה
הספינה הפליגה ללב ים. בינתיים התפתחה סערה. אגוז, העמוסה־ביתר, נעשתה עכשיו באמת לקליפת אגוז, התלויה בחסדי הגלים הענקיים. האסון אירע בשעה שלוש אחר־הצהריים, במרחק חמישה־עשר קילומטר מחוף מרוקו. לחץ הגלים קרע חורים בחרטום והמים חדרו פנימה בעוצמה אדירה ושברו את שלד הספינה. לא עברו חמש דקות, ואגוז ירדה למצולות וטבעה. שרידיה לא נמצאו מעולם. גם לא גופותיהם של עשרים מנוסעיה, ובהם שישה־עשר ילדים, שלא הספיקו אפילו לקפוץ למים. גם האלחוטן חיים צרפתי, שהיה שחיין מצטיין, היה בין הנספים. הוא נשאר על משמרתו עד הרגע האחרון ולא חדל מלשדר קריאות מצוקה. עמיתו, איש הרשת בגיברלטר, קלט את האותות והזעיק עזרה, שאיחרה להגיע. באסון נספה גם איש אחד מצוות הספינה. רב־החובל פרנסיסקו מורילה ושני מלחים הצליחו להימלט בסירת־ ההצלה היחידה. אניה ספרדית, קבו דה גאטה, חילצה אותם עם עלות השחר. הם לא יכלו להצביע בדיוק על מקום האסון, ולכן אבד זמן יקר בטרם החלו החיפושים.
שלושת סוכני ה״מוסד״ שפיקחו על המבצע, והיו האחרונים שעזבו את נקודת ההפלגה, לא ידעו דבר על הדרמה שהתחוללה אותה שעה בלב ים. הם יצאו לקזבלנקה, והודיעו ל״בוס״ שהכל התנהל כשורה. במהרה הצטוו לשוב למטה בהקדם האפשרי ולמסור דין־וחשבון מלא. הם עזבו בצער את הבקתה החמימה ביער קטמה, לרגלי הרי הריף, שממנה טלפנו, והגיעו למטה בשמונה בבוקר.
"הספינה טבעה… איש לא ניצל…״ הודיע להם קול אטום. אלכס גתמון, מפקד הרשת, גבר שלכאורה למד כבר לספוג את מהלומות החיים, נראה שבור לגמרי. "גם חיים נעדר" הוסיף. הוא זימן לישיבת חירום את פיקודיו הישראלים ואת המגויסים המקומיים שהיו נוכחים בעת העלייה לספינה. ההודעה על האסון הגיעה אליו היישר מגיברלטר, והוא מיהר להעבירה לאפרים רונאל, הממונה עליו, שניהל מפאריס שלוש רשתות חשאיות – באלג׳יריה, במרוקו ובתוניסיה.
רונאל אמר כי יגיע למרוקו בו ביום. הוא הבריק למפקדו בישראל, איסר הראל, ראש ה״מוסד״, אלא שזה יצא לסיור בן יומיים בנגב ולא היה יכול להשיב.
אלכס גתמון הגיע למרוקו חודשיים לפני כן, והחליף את שלמה חביליו, האיש שהקים את הארגון הסודי ב־1955. עתה ניצב מול כישלון חמור, שלא היה כדוגמתו בימי קודמו. לראשונה, אחרי חמש שנים של מאות פעולות חשאיות, בתנאים קשים ומסוכנים, נגדעו חיי אדם.
אלכס ואשתו נחתו בקזבלנקה בתחילת דצמבר 1960 הוא התחזה לאיש־עסקים בריטי, שהגיע בלוויית מזכירתו־פילגשו; אשתו נשארה, כביכול, בלונדון. כרמית גתמון מילאה תפקיד חשוב במבצע. לפני כל הפלגה של אגוז, היתה מטלפנת לשירות המטאורולוגי הימי של מרוקו, מציגה את עצמה כתיירת עשירה, ומבררת אם תוכל להפליג ביאכטה שלה מנמל אל חוסימה.
ב-10 בינואר אחר־הצהריים התשובה היתה חיובית. תחנת הרשת בגיברלטר קיבלה אותו מידע: ההפלגה השלוש־עשרה של הספינה היתה צריכה להתנהל ללא תקלה.
החיפושים
איש מהנוכחים במשרדו של אלכם גתמון לא העז לדבר. כולם זכרו את הישיבה שנערכה יום לפני כן, כאשר סקרו בפעם האחרונה את כל פרטי הפעולה. הכל חושב מראש. הם לא השאירו דבר ביד המקרה. גם הנוסעים נבחרו בקפידה — מבין חסרי־המזל שנסיעתם בוטלה פעמים אחדות, אם משום שהים היה סוער, אם משום שכבישי הריף היו חסומים בשלג ואם משום שהמשטרה עלתה על משהו…
כל הנוכחים חיכו לתוצאות החיפושים בתקווה שסירבה לגווע. בעקבות אותות המצוקה ששודרו מגיברלטר, ואחר־כך מהספינה הספרדית שהעלתה על סיפונה שלושה ניצולים, הגיעו לזירת האסון כוחות חילוץ ממקומות רבים. האניה אורפאוס וארבע ספינות מרוקאיות יצאו מנמל אל־חוסימה. ספינה מהירה ומטוס שוגרו מבסיס חיל הים הבריטי בגיברלטר. מפקד הצי הצרפתי באלג׳יריה לא המתין להוראות מפאריס ופקד על שתיים מספינותיו, ונדאן ואנטרפיד, שנמצאו בקרבת מקום, לשנות את מסלולן ולחוש לעזרה. בינתיים הבטיח ראש ממשלת צרפת מישל דברה לאלוף־משנה עוזי נרקיס, הנספח הצבאי בשגרירות ישראל בפאריס, שצרפת תסייע בחיפושים. אבל כל זה היה מאוחר מדי.
המטוס הבריטי גילה רק עשרים ושתיים גוויות צפות על פני המים בעזרת חגורות־הצלה עלובות. ארבעה גברים, שלוש־עשרה נשים, חמישה ילדים, שמתו מקור. החיפושים הופסקו ביום חמישי, 12 בינואר, בשעה 14:25.
בית העלמין של אל־חוסימה
התגובות החריפות שנשמעו ברחבי העולם בעקבות האסון, עוררו מבוכה וזעם בחוגי השלטון במרוקו. המערכה הנמרצת שנוהלה מירושלים העמידה אותם תחת אש צולבת של דעת הקהל העולמית.
המלך ונתיניו התקשו להכיר את עצמם בדימוי בלתי מחמיא זה של ארצם, המאלצת את תושביה היהודים לנקוט צעדים כה נואשים, מאז הפסקת ההגירה החוקית בסוף 1956.
יורש־העצר חסן קיבל משלחת של הקהילה היהודית, שהקמת הרשת החשאית העמידה אותה במצב רגיש. ד"ר ליאון בן זקן, רופאו וידידו האישי של המלך מוחמר החמישי, ומי שכיהן בעבר כשר הדואר, דוד עמר, ראש הקהילה היהודית, ודוד משאש, רבה של הקהילה – כל אלה נשבעו אמונים למלכם ולמולדתם מרוקו. לאחר דקות אחדות, בעוד המתיחות עומדת בחלל האוויר, הם ביקשו שיותר להם לקבור את הנספים בטקס יהודי מסורתי. הנסיך נענה להם, בתנאי מפורש שהטכס יהיה מצומצם ביותר. עשרים ושתיים הגוויות נטמנו בחיפזון בפינה מרוחקת של בית הקברות הספרדי באל־חוסימה. איש מבני המשפחות לא הורשה להשתתף בטקס הקבורה.
עשרים ושניים הקברים האלמוניים, מול מקום האסון, נשכחו זה מכבר. היום מכסים אותם עשבים שוטים.
משא־ומתן שהתנהל במשך שנים אחדות עם חצר המלוכה, במגמה להביא את העצמות לקבורה בישראל, נכשל בשל תקרית מצערת: לאחר שישראלי צעיר נרצח בידי פלסטינאים בעזה, חיללו פעילים של תנועת ״כך״ את האנדרטה שהקימו יוצאי מרוקו באשקלון לזכר מוחמר החמישי. חסן השני השתמש בתקרית הזאת כעילה לשים קץ למשא־ומתן. הישראלים ניסו לחדש את הדיונים, אבל בינתיים אין לדעת אם הצליחו בכך.
חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אסון בלב ים
עמוד 15
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון-דוד בוזגלו לומד את אומנות הפיוט.
דוד בוזגלו לומד את אומנות הפיוט
דוד בוזגלו התאהב בפיוט ובמוסיקה האנדלוסית. אהבה זו שינתה את חייו והיתה בבחינת מהפך: ממורה ללשון העברית ולמקצועות היהדות הפך במשך השנים לגדול המשוררים והפיטנים של יהדות מרוקו. הוא השתמש בתכונותיו שציינתי בראשית הפרק: יכולת קליטה ותפיסה מהירה של חומר, זיכרון יוצא מן הכלל והפעם, גם אוזן מוסיקלית נדירה ועצמת קול יוצאת דופן.
ייתכן והשנים שבהן עשה בצעירותו במחיצת אביו, עת השתתפו בערבי ״שירת הבקשות״, עשו את שלהן והוא החליט, כי הכיוון שלו יהיה פיוט ומוסיקה אנדלוסית ערבית מקורית. ראשית דרכו היתה אצל ר׳ חיים עטר, הפיטן הידוע ממרקש שהיה בא במיוחד לקזבלנקה כדי ללמד את דור הצעיר את אמנות הפיוט. ר׳ חיים עטר (1955־1893) למד מערבים את המוסיקה האנדלוסית, שהיא מרכיב בסיסי וחשוב בלחני הפיוטים ב״שירת הבקשות״. הוא למד ממוסיקאים ערבים שחיו אז במרקש. ר׳ חיים עטר ניהל את חבורת הבקשות בבית ־ הכנסת ״סאבא״ שבמרקש, ובין השאר שימש כנגן תוף בתזמורת אנדלוסית יהודית.
הערת המחבר: את המידע על ר׳ חיים עטר שמעתי מפי המכר יוסף עטר, איש דימונה, שאביו הינו דודנו של ר׳ חיים עטר. בנו חי כיום באשדוד. מהמידע שנמסר לי על ידו אפשר לומר, כי היה לו מעמד נכבד בקרב חובבי השירה במרקש.
את זמנו הקדיש לאמנות הפיוט ולמוסיקה האנדלוסית, כך שעול הפרנסה נפל על כתפיה של אשתו(נפטרה לא מזמן ב־ 1995), שתפרה בגדים לחיילי הצבא הצרפתי שהוצבו אז במרוקו. ביום פטירתו ספד לו ר׳ דוד בוזגלו תלמידו בבית הכנסת ״אל עזאמה״ שבמלאח.
מההקדמה ל״שיר ידידות״ אפשר ללמוד על כך, כי קובץ זה יצא לאור ״בהשתדלות החכם המרומם המנוח ר׳ חיים עטר ז״ל, אשר יגע בו בכל כוחו״. בו זמנית, למד דוד בוזגלו הצעיר את אומנות המוסיקה האנדלוסית מפי ערבים ־ אמנים מוסיקאים שחיו אז בקזבלנקה. את השיעורים הוא מימן מכספיו האישיים, שקיבל תמורת עבודתו כמורה ללשון עברית.
החיבור הזה של מוסיקה אנדלוסית ופיוט, עליו הורכבה מוסיקה זו, עשו את שלהם; ועד מהרה שלט דוד בוזגלו בכל 11 הנובאת האנדלוסיות ובפיוטי ״שירת הבקשות״, כפי שהופיעו בקובץ ״שיר ידידות״ (הקובץ עצמו נערך עת הוא היה בן 19 שנה בלבד). שליטה זו בפיוטי ״שירת הבקשות״ לא היתה מתקיימת לולא חנן ה׳ את דוד בוזגלו בתכונות שכבר הזכרתי. הוא אף למד לנגן בעוד יחד עם חברים יהודים נוספים.
בשנות ה־ 20 העמיק דוד בוזגלו הצעיר את ידיעותיו בפיוטי הבקשות בפרט ובפיוט היהודי המרוקני בכלל. הוא העמיק כמו כן את ידיעותיו במוסיקה האנדלוסית. בשנות ה־ 30 לחייו הוא מבסס את עצמו כפיטן מוביל. הפיטן הצעיר זוכה לאהדה ומתקבל בשמחה רבה בכל בית ־ כנסת שאליו הוא נכנס ולערבי פיוט בבתים פרטיים אצל אחדים מגבירי קזבלנקה. עד מהרה מתחילה להתקבץ סביבו של דוד בוזגלו חבורת תלמידים מעין ״פרחי פיוט״, אשר שומרת בקנאות על קירבתה לכוכב העולה ומנסה ללמוד ממנו את אמנות הפיוט.
דוד בוזגלו לא נח ולא שקט לרגע. תמיד היה בתנועה מתמדת להספיק כמה שיותר. הוא מוכיח את גדולתו כפיטן בבתי הכנסת, בערבי ״שירת הבקשות״ ובערבי פיוט בבתים פרטיים. במקביל הוא התחיל לקבל הזמנות להשתתף בתפילות בבתי ־ כנסת שונים, וכך הוא עובר מבית ־הכנסת הקבוע שבו התפלל, בית כנסת ״מימון״ שברחוב ״שחומאט״, לבתי ־כנסת אחרים כמו בית־ כנסת ״אל עראיישין״. לא היו קלים חייו של דוד בוזגלו, עוד מגיל צעיר מאבד את עינו האחת, דבר שהקשה עליו לתפקד. אך עקשותו להמשיך ולהפיץ את הפיוט,כמו גם להמשיך ולשורר בערבי ״שירת הבקשות״, דרבנו אותו להתעלם מפגם הראיה, שהיה בו מצעירותו. לפני שאיבד את מאור עיניו, הוא חבר לנגנים ערבים והופיע יחד איתם בשירי ״אלא״ ערביים. התחברותו עם נגנים ועם זמרים ערבים העמיקה את ידיעותיו במוסיקה האנדלוסית, ויחד עם יכולתו הידועה להיות כעין ״בור סוד שאינו מאבד טיפה״, קלט וזכר ולמד באופן עצמי מכל מי שרק אפשר ללמוד ממנו. מאוחר יותר, הוא יהפוך בר־סמכא בעיני כול בכל הקשור למוסיקה האנדלוסית.
{ נוּבָּה היא יצירה במוזיקה האנדלוסית הצפון אפריקנית, הכוללת סולם מוזיקלי (בדומה למקאם המקובל במוזיקה המזרחית) ומערכת חוקים שעל פיהם נבנית היצירה. }
[מקאם (בערבית: مقام, בתרגום לעברית: מקום) הוא מבנה המגדיר מסגרת ליצירה מוזיקלית במוזיקה ערבית. כל מקאם כולל סדרת צלילים אבסולוטיים ומהלכים מלודיים אופייניים …]
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–דוד בוזגלו לומד את אומנות הפיוט.
עמוד 145
ליקוטים לפרשת תולדות מאת יצחק פריאנטה
בס"ד
ליקוטים לפרשת תולדות מאת יצחק פריאנטה
ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את השם [כה/כב] אומר אהבת חיים והנה יש לשאול מדוע כתוב בפסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה ולא כתיב ויתרוצצו הבנים בבטנה כמו שכתוב שני גוים בבטנך? אלא שבקרבה אותיות [רבקה] ורבקה שאלה שתי שאלות ? השאלה הראשונה הייתה שבקשה מבעלה שיתפלל שתלד בן ולא תהיה עקרה, כיון שראתה עצמה בהריון והיה לה צער גדול , הלכה לדרוש את השם, השיבו לה מהשמיים שני גוים בבטנך, ושני לאומים ממעיך ייפרדו, כלומר מפני חוסר זכות מעיים שבאה מבית בתואל לכן יהיה לה בן רשע. אז התפללה שלא תלד עוד והשם קיבל תפלתה, אמרו חכמינו הייתה ראויה רבקה שיצאו ממנה 12 שבטים ועל ידי תפלתה שאמרה למה זה אנוכי, [זה] בגימטרייה 12, נתנו 12 שבטים ליעקב הנה בזה אנו רואים הבדל גדול ביו רבקה לשאר הנשים, כי סתם אישה היא ההרה וסובלת, היא דורשת וחוקרת אצל רופאים, אבל רבקה לא עשתה כמו שאר נשים אלא ותלך לדרוש את השם, אמר הקב"ה כיון שרבקה לא עשתה כשאר נשים, אלא באה לדרוש ממני, לכן אני מבשר לה בשורה טובה, וזהו שני גוים בבטנך, אמרה רבקה: ריבונו של עולם איזו טובה זו? בעלי עולה תמימה פשט צווארו ונשחט עורו, צדיק כזה יהיה לו בן רשע ? והבריות יאמרו האם זה בנו של יצחק? אמר הקב"ה: רבקה, דעי לך שמה שיולד עשו זה תועלת ליעקב כמו שכתוב ואלה הגויים אשר הניח השם לנסות בם את ישראל , אמר הקב"ה אני מכין רצועת מרדות לישראל להדריכם בדרך טובה, וכמו שכתוב במסכת מגילה גדולה הסרת טבעת יותר 48 נביאים.
ויאמר ה" לה שני [גיים] גוים בבטנך ושני לאומים ממיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר [כה\כג] אומר רבינו סעדיה בו אור בספרו ערוגות הבושם פירש רש"י שני [גאים], אלו אנטונינוס ורבי והם היו בבחינת יעקב ועשו. ואנטונינוס אמר לרבי מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא. ולמדנו מזה איך רבי השפיע השפעה רבה על אנטונינוס, וקיבל ממנו ניצוצות של ברכה. ועל זה מספרת לנו התורה כי יצחק אבינו זכה להעמיד שתי תולדות, אחד הוא עמוד ויסוד העולם, הוא יעקב אבינו, והשני עשו אשר הושפע מיעקב, דכתיב: וידו אוחזת בעקב עשו, כלומר שיעקב מונע מעשו להיות שופך דמים ולהחריב בתי הבריות ולרדות בהם.רבינו האריז"ל כותב כי רבי יהודה הנשיא הוא גלגולו של יעקב אבינו. רבי היה נשיא ישראל "הנשיא" ראשי תיבות הוא ניצוץ של יעקב אבינו. אנטונינוס קיסר רומי היה ניצוץ של עשיו הרשע. לכן הוא בא לעולם כדי לרצוח את יעקב אבינו-שרבי הוא גלגול נשמתו- על מה שעשה לו עשיו מחייו, בין רבי לאנטונינוס שררה ידידות קרובה ביותר. אנטונינוס היה מגיע לרבי דרך מנהרה שהובילה מביתו אליו. הוא הכיר בחוכמתו של רבי והיה מתייעץ עימו בעיניינים ציבוריים ופרטיים.
ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב [כה\כו] אומר רבינו סעדיה בן אור. הנה חז"ל כינו את יעקב אבינו בחיר שבאבות. גם מצאנו כי תולדות יעקב אבינו נרחבות יותר משאר האבות אברהם ויצחק, כי תולדות אברהם אבינו מבוארים בשלוש
– ת ו ל ד ו ת –
פרשיות לך לך , וירא, חיי שרה, ויצחק אבינו בפרשה אחת תולדות, אבל תולדות יעקב אבינו מבוארים בשש פרשיות ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי. ומכאן נמצינו למדים תוקף גדולתו והוד קדושתו של יעקב אבינו, יותר משאר האבות הקדושים אברהם ויצחק.
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב [כה/כח] אומר שמנה לחמו ויאהב לשון עבר, שמתחלה אהב אותו כאשר לא ידע ממנו את רוע דרכיו ומעלליו, והיה ציד את אביו ומרמהו , אבל אחר כך כאשר נודע לו דרכיו ומעלליו אשר לא טובים, לא אהבו עוד. ורבקה אוהבת את יעקב לשון הווה שתמיד הייתה אוהבת את יעקב, ותמיד הוסיפה לו אהבה על אהבתה.
וייעתר יצחק לשם לנוכח אשתו כי עקרה הוא וייעתר לו השם ותהר רבקה אשתו [כה/כא] אומר אור החמה.
יש לדקדק למה הוצרך לומר ותהר רבקה אשתו. והרי כבר אמר וייעתר לו השם? ואפשר לומר אף על פי מה שכתב הרב בעל הטורים על פסוק כי עקרה היא, כתוב [הוא] וקרינן היא, לומר לך שאף הוא היה עקר והנה כתבו רבותינו בגמרא המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה ולפי זה מיושב היטב, שיצחק התפלל על רבקה תחילה כמו שכתוב: לנוכח אשתו, ולכן הוא נענה תחילה, שנאמר וייעתר לו השם כלומר, התפלה הועילה לו שמאז לא נעשה עקר, ואחר כך ותהר רבקה אשתו.
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה כו/א] אומר ילקוט שמעון עשרה רעב ירדו לעולם מאדם הראשון עד ימות המשיח, תשעה באו ואחד נשאר, ותשעה שבאו כנגד ירחי לידה כמו שאמרו [רעב ימים 272] הילד במעי אמו, וזה רמז שאמרו תשע פעמים רעב כנגד תשעה ירחי לידה ,וימות המשיח הוא חבלי משיח חבלי לידה שיבוא, עוד רעב בסוף העולם ואלו הם1] בימי למך כדכתיב אררה האדמה, 2] בימי אברהם כדכתיב ויהי רעב בארץ 3] בימי יצחק, 4] בימי יעקב, 5] בימי רות המואבייה, 6]בימי דוד, 7] בימי אליהו, 8] בימי אלישע בשומרון, 9]חוזר ומתגלגל בעולם, 10] יהיה לימות המשיח וזה שכתוב ויהי רעב בארץ ואומר הנביא: הנה ימים באים נאום השם ושלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי השם.
ויעקבני זה פעמיים אומר ילקוט שעון בשם ספר כסא רחמים המילה [זה] לכאורה מיותרת ומה משמעותה בפסוק, אלא יש לומר: שעשו ראה את הקערה שלפני אביו שהיא אותה הקערה שנתן לו בה יעקב עדשים , ויעקב תוך פחד ששמע קול רגלי עשו הוא יצא מהר, ולא הספיק לקחת את הקערה, וזה שכתוב ויעקבני זה פעמיים רוצה לומר בכלי [הזה], מקודם נתן לי בה עדשים ולקח את הבכורה, ועכשיו לקח ממני גם את הברכות.
ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב השם לנו ופרינו בארץ [כו/כב] אומר ילקוט מעם לועז למה מספרת לנו התורה כל זה לכאורה הם דברים לא כל כך חשובים וכי מה תועלת יוצאת מזה לדעת כמה
– ת ו ל ד ו ת –
בארות חפר יצחק, אבל דעו שכל זה היה רמז לבאות , לפי שהבאר הראשון שנקרא [עשק] , ומזה על בית ראשון, והבאר השני הוא הבית השני שנחרב בעונות בגלל עוון שנאת חינם , וכך נקרא הבאר הזה [שטנה], כי שנאת חנם היא המצאתו של השטן שבני אדם מריבים זה עם זה בלי סיבה, השלישי שלא הייתה בה שום מחלוקת מכוון כנגד בית המקדש השלישי שהוא עתיד להבנות, שיהיה בשלום ובאהבה בעזרת השם, וכן אומר בבאר השלישי, כי עתה הרחיב השם לנו רוצה לומר בניין המקדש השלישי תלוי בידנו שאם היום נחזור בתשובה נגאל.
וילך ויקח ויבא לאמו ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו: ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן [כז/יד-טו] אומר ילקוט מעם לועז ועשו היה זהיר בכבוד אב כשבא לשרת את אביו היה לובש את בגדי החמודות אמר: אין כבוד לאבא לשרתו בבגדים פשוטים אלא בבגדי מלכים וגם כתבנו שלעשו היה בגד של עור יקר מאוד, שהיה של אדם הראשון , וכמו כן יקר היה שהיה נראה כבגדי מלכות. ולכך החזיק אותם בתיבה של אמו, כדי שיהיו מוכנים לו, שאם יקראהו אביו יוכל ללבוש אותם מיד. ואמר רבי שמעון בר יוחאי : לא היה בעולם אדם שקיים מצוה זו של כבוד אב כמו עשו, וליו הכתוב אומר: בן יכבד אב [מלאכי א] , ובזכות זה הוא שולט בעולם. ובגלל עוד סיבה החזיקם אצל רבקה שבהיותם יקרים כל כך לא האמין לנשותיו אף על פי שאהבם מאוד, מפני שהיו מרושעות והניחם אצל רבקה אף על פי שלא אהבה כל כך אבל האמין לה, לפי שהייתה חסידה. ואף על פי שעשו היה הולך לציד, לא היה לובש את הבגדים האלו הואיל ולא היה צריך להם אלא במקומות רחוקים של חיות רעות, ואולי לקח חלק מהם. שהרי בוודאי לא היה זה בגד אחד. שכן קורא להן: כותונות עור ונראה מכאן שהיו הרבה. וכן אומר : בגדי עשו ויש אומרים שבאותו יום לא לקח עמו הבגדים האלה, ולכן השתהה כל כך הרבה זמן בשדה שלא כפי הרגלו. ויש אומרים שהבגדים האלה היה לובש הבכור, כי באותם הימים היו הקורבנות נקרבים על ידו, וכך לבשם אדם הראשון ראשונה ונתנם לשם בן נח שהיה בכור. ושם מסרם לאברהם ליצחק ויצחק לעשו שהיה בכור, אבל משראה יצחק שנשותיו של עשו עובדות עבודה זרה, לקח הבגדים ונתנם לרבקה שתשמרם. ומפני שלרבקה נודע מכר הבכורה ליעקב, אמרה: ראוי ליעקב ללובשם שהוא הבכור.
ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש [כז/כח] אומר ילקוט מעם לועז עכשיו מודיענו הכתוב את נוסח הברכות שבירך יצחק את יעקב. וכבר כתבנו בפרשת וירא שפעמים מדברים הנביאים דברים שהם עצמם אינם מבינים פשרם. כי הקב"ה שם בפיהם כדי לאומרם. אף ביצחק היה כך. הוא היה סבור שמברך את עשו, אבל הקב"ה זימן לו בפיו ברכות טובות שהיו מתאימות ליעקב. והם 7 ברכות. ויש אומרים שבירכו בעשר ברכות כנגד עשרת הדברות שבהם נברא העולם. ואלו הדברים שאמר הקב"ה ייתן לך ויחזור וייתן לך מן הטללים הטובים היורדים מן השמים ומן המעיינות הטובים העולים מן הארץ , ומגדלים את הצמחים. ויהיה לך הרבה דגן ויין וייתן לך כוח ועוצמה. והברכות האלו יהיו לך נוסף על הברכות שברכני ה" אחרי פטירתו של אברהם אבי. השם ייתן לך מן מלמעלה שיהיה
הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.
אבא פסק שצריך להיות זהירים. הוא ניגש אלי וביקש שאצא לראות מה עלה בגורל החנות. "גיק, תלך אתה לבדוק. הרי אתה ילד, לא יבחינו בך אם תלך ברחוב. אם אני אלך, יזהו אותי מייד, ואולי, עדיין לא נרגעו הרוחות. ג'ק בני, לך בזהירות, תגיע לחנות, תבדוק מרחוק מה קרה. אם שרפו או לא, ואם יש נזק. אל תדבר עם איש. תחזור מיד הביתה."
הייתי צעיר מאוד ופחדתי נורא. הרחוב כבר היה שקט. הפרעות אמנם שככו אבל ראיתי בכל מקום שרידים של מה שאירע יום קודם לכן. אבנים פזורות בכל עבר, מקלות, שרידי לפידים. פה ושם כתמי דם. התקדמתי בצעדים מהירים. מביט כל העת לצדדים מחשש שיבחינו בי או חלילה שיתנכלו לי. התקרבתי לחנות של אבי. כבר מרחוק הבחנתי בחלון הראווה המנופץ ובאפר שחור המכסה את המשקופים השרופים. המראה היה קשה. על אף האזהרות, לא חשבתי שמישהו ירצה לפגוע בחנות שלנו. היו לנו חברים רבים בסאפי, האוירה בין השכנים הייתה מצוינת, ממש ידידותית. בין לקוחותיו של אבי היו גם מוסלמים, חלקם אמידים מאוד שלא ויתרו על אומנותו בתפירת חליפות לאירועים שלהם. התקרבתי לחנות ונכנסתי מבעד לחלון הראווה השבור. הכל היה חרוך שם. המרתף לא נשרף ונותרו בו מספר גלילי בדים חסרי חשיבות שאבי הותיר כדי לאפשר להמון הזועם לפרוק את זעמו.
יצאתי מהחנות וחזרתי בהליכה מהירה הביתה, לא בריצה כדי לא לעורר חשד. הלב פעם בי בחוזקה, חשתי רגשות מעורבים, אך היה לי ברור, משום מה, שהמצב יחזור כעת לקדמותו.
אבי קיבל ממני את הבשורה הקשה שהחנות נשרפה. הוא הביט בי בצער והבין שהתחזית שלו למתרחש, אכן התקיימה בהתאם למידע שהביאו לו. הוא לא אמר דבר בגנות אלה ששרפו את החנות. כאדם מעשי מאוד החל לתכנן את צעדיו. כיצד לשפץ את החנות, להשיב את מצב החנות לקדמותו ולחזור לעבודה כפי שהיה רגיל. קור הרוח של הוריי הרגיע את כולנו בבית. אמי האמינה שהחיים בסאפי לא ישתנו ויישארו נוחים עבורנו כפי שהיו קודם.
לאחר מכן התברר שלמעט פגיעה ברכוש לא רב, של יהודים,
לא נפגע איש. מרוקו זכתה לעצמאות מידי הצרפתים שהחליטו לעזוב אותה. מוחמר החמישי התמנה למלך והכריז על זכות היהודים לחיות בממלכה ולקיים את דתם. אך שוב, כמו במהלך היסטוריה של מאות שנים, היו היהודים חסרי ישע ברגעים קשים של חוסר יציבות והמון משולהב.
הכרזת עצמאות מרוקו סיימה את הפרעות. הצרפתים אמנם עזבו, אך התרבות הצרפתית נותרה.
עד גיל אחת עשרה הספקתי לעלות למדינת ישראל ולראותה זוכה בעצמאות. לחזור למרוקו ולראותה גם זוכה להיות מדינה עצמאית, וכל זה כשאני נע בין מדינות ולאומים וצריך למצוא את נתיב חיי.
אבי המשיך לסייע ליהודים שנזקקו לעזרה, להתארגן לקראת העלייה לארץ ישראל. במהלך שנות החמישים, רבים מיהודי מרוקו עזבו ועלו לישראל. הקהילה בסאפי הייתה איתנה אבל התקשתה לשאת את החלשים ולתמוך במשפחות העניות. אבי, כמו אחרים, עודד אותם לעלות לישראל, שם יוכלו להתחיל בחיים חדשים. הרחובות, בהם התגוררו היהודים, הצטמצמו, אולם כל מי שנשאר בעיר, חי עדיין ברווחה כלכלית.
"אם אתה אוהב כל כך את ארץ ישראל, מתי תעלו אתם?"
שאל אותו אחד מאבות המשפחה שהתכוננו לעליה. אבי חייך, הרים את ידו כמי שמסמן על אשתו ואמר: "יבוא היום. כולם יעלו לארץ ישראל, גם אנחנו. נעלה ונשאר בה."
משפחת חזיזה בסאפי
משפחתי, כאמור, הייתה חלק בלתי נפרד מקהילת יהודי סאפי, ממורשתה הגדולה ומההיסטוריה רבת התהפוכות וההרפתקאות.
סבתי, אמה של אמי, חנה לבית דהן, נולדה למשפחה בת שש בנות. אביה, שלמה דהן, היה בעל אטליז. סבתי חנה נישאה לשלמה חזיזה, שלימים הפך להיות סבי, להם היו שבעה ילדים: דוד הבכור, משה, מרדכי( מרדרשה), סול ( אמא שלי), אהרון, חיים ומדלן. על פי מידע שליקטתי מבן־דודי פופי, הבן הבכור של דודי מרדושה, על תולדות משפחת חזיזה, למדתי שהסבא שלמה חזיזה, הגיע לסאפי מגבולה הצפוני של מרוקו. סולי, אחי, גילה שמוצא משפחת חזיזה הוא מכפר בגבול אלג'יר שאיננו קיים עוד וניתן למצוא אותו רק במפות ישנות של האזור. הכפר נקרא נדרומה Nedroma וחלק מתושביו הגיעו לעיר Martimprey du Kiss באלג 'יר היום הוא נקרא כפר"אחפיר״. רוב המצבות בכפר נושאות את השם "חזיזה", ושם קבורים גם הרב מסעוד חזיזה ואשתו. האם השושלת שלנו מקורה משם? אולי. ימים יגידו.
שלמה חזיזה הגיע לסאפי כנער בן שש עשרה מצפון מרוקו, מרחק עצום של שמונה מאות קילומטרים. בדרך לא דרך גמע את המרחק והגיע אל העיר סאפי. ולמה דווקא לעיר זו?
סאפי נקראת בערבית "בלאד אל-חפרה", עיר העמקים, בגלל הטופוגרפיה שלה. כאשר העיר ממנה בא שלמה חזיזה, סבי,נקראת גם "חפיר" והיא בעלת אותה טופוגרפיה. מוזר, ומעניין האם ידע את כל זה?
הוא שוטט אבוד ברחובות ולא ידע לאן לפנות. כיהודי, וכבן לשושלת רבני חזיזה מאלגייר מה היה טבעי וסביר יותר מאשר לחפש יהודים בבית הכנסת? כך התעניין, חיפש ומצא שכונה יהודית בעיר. הוא נכנס לבית כנסת ב״רחוב היהודים" והתיישב על ספסל עייף, ללא כוחות. בעל האטליז, דהן, נכנס למקום ומצא אותו שם. התרשם ממראהו הנאה, מעיניו הירוקות ומגוון עורו הבהיר ושאל: "מה אתה עושה כאן?"
"אני לבדי. יהודי. הגעתי היום מרחוק ואני לא מכיר פה איש." השיב הנער.
מאחר והיה בודד, הציע לו דהן לבוא לגור איתו בביתו, בתנאי שיתחתן עם אחת משש בנותיו. שלמה, הנער הצעיר שמח על ההצעה. כך יוכל גם לקבל קורת גג ואוכל. הוא הצטרף לדהן על מנת לבחור את אחת מבנותיו.
שלמה הצעיר הביט בהן ובחר בסבתי, חנה.
מאחר ושניהם היו צעירים לא התקיימה חתונה מיד, אלא נקבע שיינשאו בהמשך. למעשה, הם היו מאורסים.
שלמה הצטרף כבן למשפחה והחל ללמוד את מקצוע הקצבות באטליז, אך הטיפול בבשר לא היה לרוחו. לאחר זמן קצר ביקש ממארחו שיניח לו לעבוד במקצוע אחד שאליו הוא נמשך, חייטות ותפירה. דהן התאכזב, אך הבין שלא יוכל לכפות את המקצוע שלו על חתנו לעתיד.
רק לאחר מספר שנים התחתנו השניים.
שלמה עסק בחייטות אך פחות ב'עשיית כסף',. לפרנסתו הסתובב בין הכפרים המוסלמים שהקיפו את סאפי וביצע עבורם עבודות חייטות. אלה לרוב לא שילמו לו בכסף, אלא במצרכי מזון כמו עופות, קמח, ירקות וכדומה. המצרכים לבדם לא הספיקו כדי לקיים את המשפחה הצעירה שהקים.
הדלות הייתה גדולה וסבתי, חנה, הניחה בערבי שבת אבנים מתחת למפת השולחן כדי למלא את מקומן של החלות שאותן לא יכלו לקנות.
הם גרו ברחוב תלול שנקרא"תנג'ריפט" ליד"באב אל שעבה", והיה קשה להגיע אליו בעלייה. חדרים נוספים בבית הושכרו לספרדים או פורטוגזים שעבדו בדגה.
בחדר הקטן והדל נולדו לסבי ולסבתי שבעה ילדים: דוד הבכור, משה, מרדכי, סול אמי, אהרון, חיים ומדלן.
שני ילדים נוספים נולדו להם, נסים ורשל. אלה, נפטרו בגיל שנתיים וארבע ממחלות זיהומיות שהיו נפוצות באותה תקופה. שני פעוטות יפים מאוד, תמימים ומקסימים שלא שרדו את החיים.
סול אמי, בלטה ביופייה הרב. באותה עת לא היה מקום לכל הילדים בבית הספר אליאנס, אבל הייתה לה הערכה עצומה לנושא ההשכלה וכבוד רב ללימודים. היא עזרה לאמה, חנה, בעבודות הבית השונות. אחיה הצעירים אהרון, חיים ומדלן, התקבלו לאליאנס. לעומתם, האחים הבוגרים יותר, לא הלכו לבית הספר. דוד, משה, מרדכי וסול. כולם העריכו השכלה וניסו ללמוד צרפתית בדרך החיים ושפת התקשורת ברחוב.
באותם ימים, די היה בסיום לימודי בית הספר היסודי באליאנס כדי להתקבל לעבודות כמו פקיד בנק או פקיד ממשלתי. מי שהמשיך וסיים חטיבה, יכול היה לזכות במשרה בכירה אף יותר ללמדכם מה הייתה רמת ההשכלה בבית הספר ׳אליאנס׳ והידע הרב אותו רכשו התלמידים.
הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.
עמוד 24
בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו
לא מקובל שאישה תתחתן עם בחור ללא הסכמת המשפחה. מצטט מהשיחה עם דודתי שושנה(ז״ל) המספרת לי על המפגש בין אימא לסבא שלום: אימא ואבא נסעו למשפחתה ב״ספרו״. אימא ביקשה ללכת לבד ולדבר עם אביה על הרצון להתחתן. לכן, השאירה את אבא לחכות לה בבית ״התה של יוסף״ ופנתה כמקובל לאביה לקבל את אישורו. פנייתה נידונה מראש לדחייה מוחלטת. אביה (סבא שלום) דחה את בקשתה בתוקף, ולא היה מוכן לשמוע על כך. סבא מאוד לא אהב שבתו בת השבע-עשרה חיה בעיר אחרת, הרחק מהמשפחה. ״לא מקובל עליי שבתי תתחתן עם אדם שלא מוכר לי״ פסק והוסיף: ״מדוע הוא לא בא לבקש ממני את ידך? בתי לא תתחתן עם אדם שאינו מוכר לי״. הלאו המוחלט שקיבלה מאביה כאב לה מאוד. אבא שמע על סירובו המוחלט של אביה והציע לאימא לבוא לדבר עימו. ״שנינו לבד לא נלך לדבר עם אבא״ אמרה, בצר לה ובחוכמתה הרבה, פנתה לעזרת אחיה הגדול שמואל, שהתמנה לרב, ״ראשו שופע חוכמה והוא יעזור לנו״. דודי(הרב שמואל) לאחר ששמע את אימא, ביקש שתגיע עם הבחור. אימי הלכה להביא את ״הבחור״ אותו השאירה בדוכן הספינז', ה״תה והקפה של יוסף״. בית הקפה המקומי היה חדרון בגודל שניים על שני מטרים, שני שולחנות מרובעים ושישה שרפרפים מקש, אך הבחור איננו. היא התחילה להסתובב בסביבה הקרובה והבחור לא נמצא. בצר לה, חזרה אימי לאחיה הרב שמואל, ״לא יודעת אנה הלך״ ספק אמרה לעצמה, ספק דיברה אליו. ״אם הוא רציני בכוונותיו הוא יחזור״, הרגיע אותה אחיה. לאחר שדחתה את הצעתו שילך לדבר עם אביה, ראשה לא היה פנוי לקלוט את דבריו שהוא יצא לסיבוב בעיר. השיטוט בעיר נגמר ואבי חזר והמתין במקום המפגש. בבית, אימא לא יודעת מה לעשות, נעשית מתוחה ועצובה יותר מרגע לרגע. הדוד ראה בצר לה ואמר, ״אסתר קומי, נלך יחד לפגוש את הבחור״ וכך היה. הדוד ואימא צעדו ל״קפה יוסף״ ומרחוק ראו את אבא ממתין. אימא הקשיבה לשיחה המתנהלת ביניהם, דודי שואל שאלות שיבהירו לו מי האיש העומד מולו. לאחר שהוא השתכנע, הוא נתן את ברכתו, ולקח על עצמו את תפקיד המגשר והמקשר בין אימא לאביהם (סבא שלום). סבא בהערכתו הרבה לבנו שהתמנה לרב, השתכנע ונתן את ברכתו וזאת בתנאי שהחתונה תתקיים בעירו(ספרו). כך בשעה טובה הוריי נישאו כדת וכדין ועברו למקנס למגורים במלאה הישן.
מהו המלאח (Mellah)
מלאה(בערבית: אל-מלאח) הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו (שם המקביל למושג ״גטו״ בקרב עדות אשכנז). בשנת 1438 הוקם המלאה הראשון בעיר פאס. מאוחר יותר הוקמו מלאחים נוספים, בשנת 1568 במרקש ובשנת 1682 במקנס. עד המאה ה-19, המלאה נתפש כמאפיין של עיר הבירה, אך לא בהכרח של ערים אחרות. הסולטאן מולאי סלימאן(1822-1792) שינה זאת והפך את המלאה לתופעה נפוצה ברוב ערי מרוקו. הוא היה אחראי לבנייתם של מלאחים במספר ערים חשובות – רבאט, מוגדיר, סלא ותטואן בה המלאח היה ידוע בשם הספרדיJuderia[(״הרובע היהודי״). בתטואן התיישבה קהילה גדולה ממגורשי ספרד. בהמשך נבנו מלאחים ברוב ערי מרוקו, ואף השכונות היהודיות הנפרדות בכפרים הקטנים קיבלו את השם ״מלאj״. ברבות מהערים, הגירוש למלאj משאר חלקי העיר היה כרוך בסבל רב ליהודים.
קיימות מספר סברות לגבי מקור השם ״מלאj״. סברה מקובלת אחת היא שהשם ״מלאj״ נובע מכך שהרובע היהודי הנפרד הראשון, שהוקם בעיר פאס, שכן בקרבת ביצות מלח. סברה אחרת היא שהיהודים הרבו באופן מסורתי לסחור במלח, ולכן הרובע בו גרו היהודים נקרא ״אל-מלאח״. יש מקורות סותרים ולכן אין יודעים בביטחון את מקור השם. המלאח היה מוקף בחומה שהפרידה בינו לבין הרובעים המוסלמים. הקמת החומה מסביב הרובע היהודי נבעה מהצורך להגנה מפני הפרעות שהיו תדירות ביהודים, בעיקר בתקופות של אי-יציבות. כדי להגן על היהודים, שכן המלאח לרוב בקרבת מוסדות השלטון, ובעיר הבירה בקרבת ארמון המלך.
בערים שבהן התקיים המלאח, נאסר על היהודים לגור מחוצה לו, ולרוב אף נאסר עליהם לצאת ממנו בלילות. התנאים בהם חיו בתוך המלאה, בדירות קטנות ללא מים זורמים בצפיפות רבה, גרמו למחלות ועוני. ב-1912 מרוקו הפכה למדינת חסות של צרפת, הצרפתים אישרו ליהודים לגור מחוץ לחומות המלאח תוך העלמת עין מצד השלטון. הצעירים והאמידים היו הראשונים לנצל את ההזדמנות ולעזוב את המלאה. בכמה ערים ובראשם מקנס, הקהילה היהודית של העיר בנתה לעצמה מלאה חדש מודרני ומרווח יותר, במטרה למנוע את עזיבת המשפחות. משפחתי גרה במלאה הישן, כאמור היה צפוף עם תנאים תברואתיים קשים. מים זורמים ושירותים לא היו בבתים.
ביוני 1940 הגרמנים כבשו את צרפת ושלטון וישי עלה. שלטון וישי לא בזבז זמן ומייד יצאו הוראות המגבילות את יהודי מרוקו (מרוקו הייתה מדינת חסות צרפתית). היהודים גורשו לתוך המלאח הישן. אין מקום מתאים יותר לנעול את היהודים מאשר המלאח המוקף חומה עם שערים ננעלים, אין יוצא ואין בא. כל היהודים נדרשו להתייצב לשם רישום פרטים אישיים ועיסוקיהם ולמסור הצהרת הון על כל רכושם.
בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו
עמוד 36
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי
פרק שלישי
לפני שירדו ליפו ברכבת חש יעקב חובה לבקר ברובע היהודי, כדי לגעת באבני העיר רוויות הקדושה. וכדי להיפרד מחותנתו, איטה ־ אימה האהובה של ברוריה, לפני שיעזבו את הארץ. בבואם אל שער יפו הגיחו שני שוטרים אנגלים, לבושי מדי חקי מגוהצים, בעת סיורם היומי אל תוך הרובע היהודי. שם החליט יעקב, בניגוד לפעמים קודמות, שעליו להתעכב בצלמנייה ברחוב הפטריארכיה הארמנית ליד כנסיית יעקב הקדוש, כדי ליטול מזכרת מיוחדת מארץ הקודש. הצלמנייה של צדוק בסן היא המקום המתאים לכך, חשב בליבו. תמונת מזכרת לאחי, מזכרת מירושלים. כשדרכו רגליו בשערי הצלמנייה התמלא ליבו שמחה גדולה. עתה תהיה בידו מזכרת מיוחדת, תמונה, פאר היצירה מעירם של דוד ושלמה.
״אין חידושים כאלה בכל מקום, בני אדם באים והולכים מן העולם ואילו תמונות יכולות להישאר לעד, לעולם!״ אמר צדוק, בעל הצלמנייה. הוא התפלא מכוונתו של יעקב לקבל עשרה עותקים מן התמונה שיצלמו. לנוכח פניו המשתאות, כאילו לסבר את אוזנו, הוסיף יעקב: ״תמונה למשפחת בוגנים על רקע העיר העתיקה – היא תוכיח עשרה דורות אחר כך כי חומות העיר עמדו על תילן,״ אמר כשהוא משווה לדבריו נימה נבואית.
״בשביל מה לבזבז את הפרנקים המעטים שיש לנו על התמונות האלה?״ שאלה ברוריה בתמיהה, ״זה רק נייר שמתכלה עם הזמן.״
״עוד תיווכחי בבוא היום,״ אמר יעקב בביטחון מלא, ״אחזיר כל אגורה ששילמתי בעדן! ״הוסיף והיה בטוח בעצמו. כשהצטלבו מבטיהם, ראה יעקב על פניה כי תשובתו אינה מניחה את דעתה והיא מעקמת את פנים. כדי להפיס את דעתה אמר יעקב: ״תמונות כאלה שוות זהב ואין במשפחתנו הרבה מהן. הן עדות לכך שאנו קיימים בזמן הזה. כשנספר על ארץ הקודש ועל חברון, איש לא יאמין לנו בלי הוכחה נחרצת. דעי לך כי רבים בתטואן יהיו מוכנים לשלם ביד נדיבה תמורת תמונה של ירושלים. חלומות וכיסופים יבואו לקיצם ויתממשו לנגד עיניהם, יראו את זיוה של העיר, שניטל מהם בשנות הגלות, האור יעבור מבעד לתמונה ויחדור אל הלבבות.״ ברוריה לא השתכנעה מדבריו והבהירה שאין באפשרותם להוציא סכום גדול על תמונות.
צדוק בעל הצלמנייה עמד במקומו והקשיב, הנהן בראשו ואז אמר: ״אדון בוגנים, אני אפתח לך שלוש תמונות, תשלם לי על שתיים. באחד הימים תמצא את הדרך לשלם לי את הסכום הנותר, אתה עוד תשוב לירושלים בעזרת השם. אני אהיה בוודאי כאן בצלמנייה, אם ירצה השם, ואם לא, תמצא כאן את אחד מבניי. אני מקווה שתאריך ימים ותשלם להם, אפילו בעוד מאה שנים, העסקה הזאת תהיה ברית בינינו,״ פסק. ״אדון, אני…״
״אל תוסיף מילה אחת! כל המוסיף גורע, אני מאמין שאתה תקיים את ההסכם בינינו, אתה צריך רק להסכים.״
״אני מסכים, אדוני,״ אמר יעקב בהתרגשות, חייך ולחץ את ידו. אז הביט אל ברוריה, כאילו רצה לומר לה שבזכות דבריה יהיו בידו שלוש תמונות. לפתע הגיע בכור כהן, אחיה של סבתה איטה, שעזב את האטליז ובא להיפרד. יעקב, ברוריה, רחמה, איטה ובכור גדל הגוף, שעוד התנשף, נעמדו כולם מול מצלמת העץ. לחיצת כפתור קטנה באצבעו הרגישה של צדוק הצלם והזמן עמד מלכת עד קץ הימים.
כשבאו לאסוף את התמונות עטף אותן הצלם בנייר לבן של חנוונים העוטפים גבינות, בירך את יעקב לשלום ונתן לו את התמונות, וזה הכניסן לתיק העור יחד עם פמוטי הנחושת העתיקים וספר תפילה נדיר שהורישה לו אימו לפני מותה – שאותם שמר קרוב אל ליבו. את התמונות ויתר המיטלטלין היקרים הכניס לארגז ועלה על הרכבת מירושלים לכיוון יפו. את ארגז העץ הקטן הניח ליד מושבו ועליו הניח את כף רגלו, להבטיח שלא יזוז ממקומו מטלטולי הדרך או מיד נעלמה אשר תיקחהו. ארבע שעות לא הניח יעקב את עיניו מן הנוף ואת רגלו מארגז העץ. הרכבת שעטה דרך עמק רפאים, בדרך עברה מאה שבעים ושניים גשרים עד לעיר רמלה, כמו שהבטיח לו צדוק הצלם. ארבע שעות בהה יעקב, בין גשר לגשר, בשקריות הפורחות. אותן שקדיות פורחות שקיבלו את פניו כשעלה לירושלים – זמן נצחי שאותו רצה לשמור בזיכרונו, רגעי חסד בארץ הקודש. מדי פעם הביטה ברוריה בפניו וראתה שהוא משתומם מהנוף ומהפרדסים הפורחים. היא לא הייתה צריכה להתאמץ במיוחד כדי לראות על פניו כי ההחלטה לעקור את משפחתם מחברון הייתה כרוכה בייסורים ובכאב לב. טלטולי הרכבת, פיה הקיטור שדבק בו ומושבי העץ הנוקשים היו קשים מנשוא ליעקב. כשנעצרה הרכבת בתחנה האחרונה, בנווה צדק, מצא עצמו יעקב מתבונן בסקרנות אל הבאים בשערי הארץ – לא חלום מאז ראשית הדורות כפי שהאמין אז, כי אם חלום ושברו ראה יעקב בעיני רוחו. חלום של עולים מזה ויורדים מזה, של נכנסים ושל יוצאים, של חולמים ושל שבורי לב, והוא אינו אלא פליט הנמלט מחידלון אישי, רעב ועול סוחרים שרדפוהו, ושגרת יום אינטנסיבית בשנים שלאחר המלחמה.
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי
עמוד 31
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano- Dabela- De Avila
Dabela- De Avila
Nom patronymique d'origine espagnole, déformation de De Avila, ethnique de la ville d'Avila en Castille, petite bourgade à 120 km au nord de Madrid qui fut un grand centre de Kabbale au XlVème siècle, et abrita une importante communauté juive. En 1375 s'y dérouala la célèbre disputation entre l'apostat Juan de Valladolid et rabbi Moché Cohen de Tordesillas. La communauté fut très éprouvée par les persécutions de 1391, renouvelées en 1414. Une grande partie de ses membres furent exterminés, ceux qui n'avaient pas réussi à fuir à temps préfèrenent en majorité pour sauver leurs vies la conversion, créant un douloureux problème de Marranes et le déchaînement des tribunaux de l'Inquisition, chargés de surveiller la sincérité de leur conversion. La célèbre sainte catholique Thérèse d'Avila en fut l'illustration la plus connue. Les ossements de sa propre mère furent brûlés dans un autodafé sur la place publique sous l'accusation d'avoir de son vivant "judaïsé" en secret. Le nom est attesté en Espagne dès le XlVème siècle et au Maroc dès l'arrivée des expulsés d'Espagne en 1492. Au XXème siècle, nom peu répandu porté, au Maroc (Rabat, Salé, Tétouan, Sefrou, Mogador, Fès), en Algérie (Oran, Tlemcen, Alger) et par émigration au Portugal.
ABRAHAM: Kabbaliste espagnol qui se proclama Messie au XÏIIème siècle, soulevant de grands espoirs vite déçus.
DIEGO ARIAS: Ministre et confident du roi de Castille Enriquo IV, mort en 1466. Converti au catholicisme, il fut fut nommé fermier général des impôts du royaume, poste auquel lui succéda après sa mort son fils, Pedro. Un autre de ses fils, Juan, fut évêque de Ségovie où il se distingua par son zèle à persécuter les Juifs. Cette famille donna l'exemple de la réussite sociale trop brillante des Nouveaux Chrétiens, débarassés des entraves encore imposées aux Juifs restés fidèles à leur foi, qui n'allait pas tarder à provoquer en reaction la jalousie féroce des Vieux Chrétiens, qui pour se protéger contre cette concurrence jugée intolérable, établirent les fameuses règles de "limpieza de sangre", la pureté du sang, obligeant les postulants aüx postes publics à prouver désormais "la pureté de leur sang", c'est-à-dire à prouver que ne coule pas dans leurs veines la moindre goutte de sang juif. C'est pour veiller au respect des lois chrétiennes par ces Nouveaux Chrétiens, toujours jugés aspects, que fut instauré le tribunal de Inquisition.
- MOCHE: Fils de Itshak, fondateur de l'illustre dynastie de rabbins qui animèrent la vie intellectuelle au Maroc tout au long du XVIIIème siècle. Riche commerçant, philanthrope, rabbin, enseignant et décisionnaire éminent – bien qu'il ne fut jamais invité à se joindre au tribunal rabbinique de sa ville natale, Meknès, alors capitale du Maroc. Lorsque rabbi Hayim Benattar le Vieux, son fils Moché et son petit-fils rabbi Hayim quittèrent en 1704 leur ville natale, Salé, pour trouver refuge à Meknès, il furent logés par rabbi Moché qui assura leur entretien pendant tout leur séjour de plus de deux ans dans la capitale. Ce fut le départ de relations matrimoniales entre les deux illustres familles. A la fin de sa vie, il quitta Meknès pour Salé où il fut nommé membre du tribunal rabbinique et où il mourut très vieux en 1724. Il a laissé un certain nombre de Responsa qui ont été reproduites dans les livres d’autres rabbins contemporains. Son fils Itshak fut également un rabbin connu à Salé.
- SHEMOUEL: Fils de Moché, né en 1682. Il développa l'affaire familiale de commerce international au point d'englober des relations avec les principaux pays d'Europe. La chronique de l'époque raconte que des "navires pleins de marchandises lui parvenaient de toutes les directions". Devenu l'homme le plus riche de la communauté, il entra en conflit avec elle, en refusant de payer une part des impôts proportionnelle à sa richesse, prétendant que confonnément à la tradition il était exempt d'impôts en tant que Talmid Hakham, quelle que soit sa fortune, puisque passant l’essentiel de son temps à l'étude de la Torah et non au négoce. Il fut le brillant disciple de grands maîtres comme rabbi Hayim Benattar, le vieux, de Salé et de rabbi Yossef Bahtit de Meknès. Particulièrement précoce, il commença à faire des sermons à 18 ans et à écrire des livres à 21 ans. Les interminables querelles avec les leveurs d'impôts le contraignirent en fin de compte à quitter sa ville natale pour Salé d'où était originaire sa femme – la soeur de Rabbi Hayim Benattar, l'auteur de "Or Hahyim". Mais même là les préposés aux impôts de la communauté de Meknès le poursuivirent. Il proposa alors comme compromis de payer 2% du total des impôts levés annuellement par sa communauté d'origine et devant leur refus porta l’affaire devant le tribunal rabbinique de Fès qui lui donna raison – estimant qu'il ne fallait pas désigner à la convoitise des autorités les plus riches en les imposant plus lourdement que les autres. Dans son livre, "Keter Tora" (Amsterdan, 1734), il défend, en s'appuyant sur les textes et les précédents, le principe de l’exemption des impôts des rabbins et talmidé hakhamim sans tenir compte de leur fortune. Son livre le plus connu, "Ozen Shmouel (Amsterdam, 1715 ), est le recueil de ses sermons et son dernier ouvrage est un livre de commentaires, "Mé'il Shmouel", le Manteau de Shémouel.
- ELIEZER (1711-1761): Fils de rabbi Shémouel – le plus célèbre des rabbins de la famille, surnommé par ses contemporains "la grande lumière". Né à Rabat en 1711, il hérita de son père la précocité et commença à écrire à l'âge de 16 ans, ce qui_ lui pennit malgré sa mort prématurée, à 47׳ ans à peine, en 1761, de laisser une oeuvre considérable. Les événements politiques ־ la terrible et interminable guerre de 30 ans (1727-1757) pour la succesion de l’empereur Moulay Ismael, les grandes famines et la détérioration de la situation économique, ne lui pennirent pas de réaliser ses deux grands rêves: partir en Europe faire imprimer ses oeuvres et monter à Jérusalem rejoindre son oncle maternel, rabbi Hayim Benattar, qui avait fondé en 1742 sa célèbre yéchiva "Knesset Israel" dans la ville sainte. Doctrinaire intransigeant, il lutta contre les vents nouveaux de critique de la religion prônés par les nouveaux riches dont la fortune étalée contrastait avec la paupérisation générale consécutive à l'insécurité provoquée par la guerre de succession. Esprit original et indépendant, il n’hésitait pas à remettre en cause les décisions des grands maîtres du passé. La légende raconte qu'un jour, il critiqua vivement un avis écrit par le plus grand rabbin de la génération précédente, rabbi Yéhouda Benattar, et le jeta à terre devant ses collègues stupéfaits par cette incroyable audace. Il vit alors un lion surgir prêt à se jeter sur lui. Il pria Dieu de l'épargner et quand il raconta l'incident à sa mère, elle le mit en garde de ne plus porter atteinte à l'honneur des anciens. En retournant à sa place dans la synagogue, il tomba sur un livre ouvert au passage de la Genèse: "Yéhouda est pareil à un jeune lion” et il comprit le message. C'est son beau-fils, le riche Salomon De Abila, et son petit-fils Yossef, qui imprimèrent ses principales oeuvres: " Maguen guiborim", novella en deux volumes, (Livourne, 1781-85 ); "Milhémet mitswa" (La guerre pour les commandemnst divins) – sur la Halakha (Livourne, 1806); "Beer Mayim haim" (Le puits d'eaux vives), Responsa (Livourne, 1806); "Mayan Ganim" , La Source des Jardins (Livourne, 1806). Il fonda une synagogue qui porta son nom jusqu'à sa fermeture dans les années 80. Après sa mort, il est devenu le saint patron de la ville et son tombeau un lieu de pèlerinage. Le plus grand miracle qu'on lui attribue fut d’avoir arrête la montée de la mer qui menaçait d'engloutir la ville. Le grand tremblement de terre qui détruisit totalement Lisbonne en 1755, fut ressenti également au Maroc. A Rabat, les vagues montaient dangereusement d’heure en heure menaçant d'engloutir la ville et ses habitants. Rabbi Eliezer se porta alors à leurs devants et planta au bord de l'eau sa canne, interdisant à la mer de dépasser cette limite – et les flots n'osèrent pas effectivement aller au-delà. A sa mort, le grand poète rabbi David Hassine lui a consacré trois élégies parues dans son recueil "Téhila lédavid".
- YOSSEF: Rabbin à Meknès, il fut un des disciples de rabbi Moché Berdugo, l'auteur de Roch Masbir. Il écrivit en 1717 un livre de commentaires "Vayabé Yossef qui resta manuscrit jusqu'à sa découverte et son impression par rabbi Itshak Guershon à Jérusalem en 1992.
SHELOMO: Riche marchand au port de Salé, il finança notamment l'impression des oeuvres de son proche et beau-père, rabbi Eliezer de Avila. Conseiller du sultan Sidi Mohamed ben Abdallah, il fut une victime toute désignée pour son successeur, le sanguinaire Moulay Elyazid (1790-92) qui vouait aux juifs une haine implacable. Il décida toutefois d'épargner sa vie, se contentant de le dépouiller de tous ses biens.
- YEHOSHOUA: Fils de Méir, rabbin à Sefrou au XVIIIème siècle, un des disciples de rabbi Moché Hamou. Son livre de novella, recueillant les paroles des rabbins de sa génération et ses propres commentaires ,"Sefer kiboutz Galouiot " (Le Livre du rassemblement des dispersés) a été édité par le grand rabbin de Seffou, rabbi David Obadia (Fès, 1962).
- ABRAHAM: Rabbin originaire de Salé, il fut un des fondateurs de la synagogue "Shaar Hashamayim" (La Porte du Ciel) à Lisbonne en 1853, la première construite dans la capitale portugaise depuis l'expulsion de 1497 et la levée en 1821 de l'Inquisition.
DAVID: Musicien célèbre à Mogador à la fin du siècle dernier. Il était souvent convié à jouer à la Cour du sultan Moulay Hassan, féru de musique andalouse et qui avait une grande admiration pour son talent de violoniste.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano- Dabela- De Avila
Page 353
תולדות-הרב משה אסולין שמיר.
אקטואליה בפרשת השבוע 'תולדות'.
נפילת חיזבאללה הישמעאלי השבוע – סימן לגאולת ישראל.
כדברי בעל הטורים (בר' כה, יט)
"ואלה תולדות ישמעאל…. וסמיך ליה 'ואלה תולדות יצחק'.
לומר – כשיפול ישמעאל באחרית הימים,
אזי יצמח משיח בן דוד – שהוא מתולדות יצחק".
יצחק אבינו – עמוד הגבורה – הוא המשיח הראשון
שנלחם בפלישתים ברצועת עזה, והקב"ה הצליח את דרכו בהתאם:
"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…
ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).
כאז – כן עתה. צבא ה' ההולך בדרכו של יצחק אבינו,
נלחם בגבורה בחמאס הנאצי עזתי,
והקב"ה מצליח את דרכו.
בעזהי"ת, עוד נשוב להתיישב בעזה – בואכה גוש קטיף,
שהיא חלק מארץ ישראל, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' (בר' כו, ג).
"כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…"
ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה הסכים רמב"ן (בר' י יג).
ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם – זולת ליצחק לבד".
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
להצלחת צ.ה.ל והשבת השבויים, ורפואה לפצועים,
ולגאולה קרובה בחסד וברחמים.
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם,
אברהם הוליד את יצחק" (בר' כה, יט).
"ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…
והעד הנאמן לדברינו הוא, מה שאמר הבורא יתעלה: 'וגם את בן האמה,
הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו"
(רבנו-אור-החיים-הק' בר' טז, ה).
הרמב"ם באיגרת תימן: מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל כישמעאל,
וסמכו לזה הכתוב: "ומשמע ודומה ומשא" (סוף "חיי שרה") = שמע, דום ושא, {סבול בשקט}.
רבנו בחיי: "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דב' ל ז).
אויביך = ישמעאל. שונאיך = עשיו" {האויב, יותר קשה מהשונא}.
פרשת "תולדות" – מספרת על תולדות יצחק אבינו. מדוע אם כן הפרשה לא נקראת על שמו – פרשת "יצחק", כמו פרשת "נח" המספרת על תולדותיו, ונקראת על שמו "נח", ככתוב: "אלה תולדות נח".
התשובה לכך היא: נח היה צדיק לעצמו, ולכן לא הצליח להציל את דורו מהמבול, לא כן יצחק אבינו והאבות בכלל. בנוסף להיותם צדיקים, הם דאגו לחנך את התולדות שלהם ואת הדורות הבאים ללכת בדרכם, לכן הפרשה נקראת "תולדות" – 'עיקר תולדותיהם של צדיקים {שלהם ושל צאצאיהם} – מעשים טובים', כדברי חכמים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: יצחק אבינו, כמחנך ההולך בעקבות אביו שקירב את ישמעאל, שאף חזר בתשובה בסוף ימיו כדברי רש"י: "יצחק וישמעאל – מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו" (בר' כה, ט), גם הוא ניסה בכל מאודו לקרב את עשיו. וכדברי קדשו: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.
ה"נתיבות שלום" מוסיף על דברי רבנו-אוה"ח-הק', שיצחק רצה לתקן את עשיו ע"י העלאת תכונת הרצח של עשיו לעבודת ה'. הוא טוען שהקב"ה ברא בעולמו אנשים שונים עם תכונות שונות, וכל אחד יכול להגיע ליעודו ע"י ניתוב אותה תכונה לאפיקים חיוביים.
כדוגמא, ניתן לציין את דברי חז"ל האומרים, שכאשר לאדם יש תכונת רצח, הוא יכול לנתב אותה למקצועות כמו: מוהל, שוחט, או רופא מנתח. כלומר, יצחק היה מוכן למסור לו את הברכות, דבר היכול לקרבו לעלות על דרך המלך.
רבקה אמנו לעומת זאת, בחרה ביעקב לקבל את שרביט ההנהגה וההובלה ע"י הברכות, היות והבינה שרק יעקב כאיש תם יושב אהלים, הוא האיש שיוכל להעביר את המשנה האלוקית אמונית לדורות הבאים.
דבר דומה היה אצל שרה שהרחיקה את ישמעאל, כדי שלא ישפיע לרעה על חינוכו הטהור של יצחק בנה, והקב"ה אף תמך בה ואמר לאברהם: "שמע בקולה".
בתחום החינוך, האינטואיציה הנשית גבוהה, בבחינת "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח). לאיש נתנו את האחריות על המוסר, ולאישה על התורה.
גם אצל אברהם אבינו נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו – ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (בר' יח, יט). כלומר, אברהם נבחר לשמש כאב המון גויים, בגלל שהוא דאג לחנך את בניו ואת הדורות הבאים, לשמור את מצוות ה'.
יצחק אבינו – עמוד הגבורה והתפילה.
פרשת "תולדות" – מתארת את צדקותו של יצחק אבינו, כ"עמוד הגבורה ועמוד התפילה", בכך שבמשך עשרים שנה התפלל לזרע של קיימא עד שהקב"ה נעתר לעתירתו, ופקד אותו ואת רבקה אשתו בשני הבנים – יעקב ועשיו, ככתוב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא – ויעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו… ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (בר' כה, כ – כו).
על הכתוב "קוה אל יהוה, חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה" (תהלים כז, יד), אומרת הגמרא (ברכות לב, ע"ב): "אמר רב חמא בר חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר "קוה אל יהוה חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה". כלומר, אל יתייאש המתפלל מתפילתו, גם אם הוא לא נענה מיד, אלא ימשיך להתפלל עד שתתקבל תפילתו. לכן, הביטוי "קוה אל יהוה" נאמר פעמיים.
המסר החינוכי לגבינו: כמו שיצחק אבינו ורבקה אמנו לא התייאשו, והמשיכו להתפלל כדברי רש"י לכתוב: "לנוכח אשתו – זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת" (בר' כה, כא), כך עלינו לנהוג בעמדנו לתפילה בפני ריבון העולמים, בבחינת "מעשה אבות – סימן לבנים".
שואלים חכמים מדוע לא התפללו אחד ליד השני, וכל אחד תפס לו זווית פינתית?
התשובה היא: היו בניהם יחסים טובים ונהגו כבוד אחד בשני. היות והתפילה הייתה מלווה בבכי, הם לא רצו לבכות אחד ליד השני, כדי לא לצער את הזולת.
הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" אומר: במפגש הראשון בין יצחק לרבקה המגיעה מחרן, רבקה רואה את יצחק מתפלל, ונראה בעיניה כמלאך. וכדברי קדשו: "ובעודו עומד ומתפלל והיה כמלאך אלוהים נורא… וראתה ידיו שטוחות בתפילה, על כן נבעתה ממנו, ותיפול מעל הגמל מרוב פחד ואימה". {כדי להשתחוות ליצחק כדברי רבי אברהם אבן עזרא. או הטתה את גופה הצידה מפאת צניעות, כדברי הרמב"ן}.
מאז היא מאוד נהגה בו כבוד, "ונקבע בליבה פחד, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב אשר בהיות להם איזו קפידה, לא בושו לדבר לפניהם, מה שאין כן רבקה" (בר' כד סד) כדברי קדשו. לכן, גם בעניין הברכות ליעקב, היא לא פנתה ישירות ליצחק.
הפעם היחידה בה נאמר שהיא פנתה ליצחק, זה היה בעניין הזיווג של יעקב שלא יקח אישה מבנות כנען: "ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אישה מבנות חת…" (בר' כז, מו). ועל הדרך, להציל את יעקב מעשיו הזומם להורגו.
"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…
ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).
קנאת הפלישתים בהצלחת יצחק אבינו,
וקנאת הפלסטינים החמסניקים בהצלחתנו כיום.
"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו,
סתמום פלישתים וימלאום עפר.
וישב יצחק ויחפור את בארות המים…" (בר' כו, יד – יח).
חפירת הבארות: "שטנה", "עשק", "רחובות", "שבעה",
ועיבוד הקרקע ע"י יצחק,
מסמלות את אחיזתנו הנצחית בא"י.
יצחק אבינו – חלוץ בוני א"י.
פרשת "תולדות" – מתארת בהרחבה, גם את מסירותו ודבקותו של יצחק אבינו במצות ישוב ארץ ישראל, בכך שחפר מחדש את הבארות אותן חפר אביו וסתמו אותן הפלישתים, ובגין כך הקב"ה בירך אותו ב"ברכת יהוה היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב), ונתן לו יבול פי מאה מהמקובל, ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה, והשנה קשה" (רש"י).
כמו כן, צדקותו באה לידי ביטוי באי ירידתו למצרים למרות הרעב ששרר בארץ כפי שעשה אברהם אביו, וקיים במלואו את ציווי ה': "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך…" (בר' כו, ב – ג).
רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה אומר ליצחק "שכון בארץ אשר אומר אליך" מבלי לומר איזו ארץ, כדי לתת לו שכר על אמונתו, ואחרי שהסכים, הקב"ה מציין את מיקום הארץ: "גור בארץ הזאת וכו'", כפי שהיה אצל אברהם. בהתחלה, נאמר לו סתם: "לך לך אל הארץ אשר אראך", אחרי שהסכים, אמר לו: "ללכת ארצה כנען" (בר' יב, א – ה).
גדולתו של יצחק אבינו לדעת רבנו-אוה"ח-הק', באה לידי ביטוי בכך שללא מורא ופחד, התיישב בגרר שבארץ פלישתים, ולא הסתפק בחפירת בארות כפי שעשה אביו, אלא חרש וזרע את האדמה כדי לקבוע חזקה בקרקע כדעת חכמים כמו הרשב"א, הרמב"ן והטור שקרקע נקנית ע"י פעולה בגוף הקרקע כמו חרישה, בניגוד לשיטת הרמב"ם ובעל העיטור המסתפקים בפחות מכך, כמו העמדת בהמה בקרקע (בית יוסף חושן משפט, קצב ס"ק ח-ט).
יצחק נהג לחומרה, בכך שחפר בארות, וחרש אדמות – בואכה גוש קטיף, כפי שעשו יהודי הגוש בימינו.
"ומעתה יצא הדין
כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…"
"ארץ פלישתים – בכלל נתינת הארץ היא…
ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם, זולת ליצחק לבד"
(רבנו-אור-החיים- הק'. בר' טז, ה).
רבנו-אור-החיים-הק' קובע לאור הדברים הנ"ל (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל): ישמעאל אבי הישמעאלים דאז ושל היום, הוא עבד וקנין לכל דבר וענין של יצחק וזרעו, היות והגר אמו הייתה שפחתה של שרה אמנו כפי שהיא מעידה על עצמה, וכן מעדותם של הקב"ה, המלאך, שרה ואברהם: "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך", וכן מדברי המלאך: "וימצאה מלאך ה' על עין המים… ויאמר: הגר שפחת שרי אי מזה באת", וכן מתשובת הגר עצמה: "ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת" (בר' טז ו-ט).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור… הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק… והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה בהמשך, "וגם את בן האמה" (בר' כא, יג), הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו {של אברהם}". בהמשך אומר רבנו: זה שונה מבני השפחות בלהה וזלפה אותן משייך הכתוב ליעקב אבינו, ככתוב: "ותהר בלהה ותלד ליעקב בן" (בר' ל, ה).
פרשת "תולדות" מספרת לנו שבגלל מסירותו של יצחק אבינו למען ארץ ישראל, הקב"ה בירך אותו ביבול עשיר פי מאה ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה והשנה קשה" כדברי (רש"י).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "גור בארץ הזאת – ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…" (בר' כו, יז): "כי לך ולזרעך… ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, {כלומר, ארץ פלישתים היא בכלל ארץ ישראל המובטחת}, ולזה גם כן הסכים רמב"ן: "ואומרו לך – הבטחה זו… על מה שהצליח שם דכתיב {בהמשך} "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).
מסר לתקופתנו:
"מעשה אבות – סימן לבנים".
כאז – גם עתה. ברגע שנאמין ונכריז מעל כל במה שא"י היא ארץ ה' אותה הוריש הקב"ה לאבותינו ולנו, גם הגויים יקבלו זאת דוגמת אבימלך מלך גרר שנגרר אחרי יצחק אבינו, ונאלץ לעשות אתו הסכם שלום, לאחר שיצחק על שלו, וחפר מחדש את הבארות אותן חפר אברהם אביו, ונסתמו ע"י הפלישתים לאחר מותו (כו יז – כב).
בתקופת יצחק, הבארות מולאו בעפר מרוב קנאתם בהצלחתו, דבר המבטא את רשעותם הזועקת עד לב השמים, היות וכידוע הנגב לא משופע במקורות מים, והעיקר שלא יהיה מים לא לי ולא לך כדברי הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה, ויקנאו אותו פלישתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים, וימלאום עפר" (בר' כו, יד – טו).
יצחק אבינו אינו מתייאש וחופר מחדש את הבארות הישנות, ומוסיף חדשות: "עשק, שטנה, רחובות, שבעה", דבר שאילץ בסופו של דבר את אבימלך מלך גרר וממשלתו להתייצב בפני יצחק בבאר שבע, ולהתחנן בפניו להסכם שלום ללא שום וויתור טריטוריאלי מצד יצחק אבינו: "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו. ויאמר להם יצחק: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו: ראו ראינו כי יהוה היה עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך" (בר' כו, כו – כח).
הנוסחה פשוטה: ככל שנעבוד את ה' וניצמד לכל רגב מאדמת ארץ ישראל בבניה, בחרישה ובזריעה בדרכו של יצחק אבינו, נקבל בחזרה את ברכת ה' בבחינת: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה". ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (בר' כו, יב – יג).
"מעשה אבות – סימן לבנים" – יצחק אבינו זכה לגדולה ולהכרה לאומית מצד מלך גרר, בגלל דבקותו בה', ומסירותו למען רגבי א"י. גם אנו, אם ננהג בדרכו של יצחק – נגדל ונפרח, ומנהיגי העולם ישחרו לפתחנו לבקש ברית שלום.
הבארות הנ"ל עליהן מספרת לנו פרשת "תולדות", מהוות למעשה סמל לתורת אחיזתנו בארץ ישראל, וסמל לניצחון על הפלישתים "המגולגלים" כיום במחבלי החמס מרצועת עזה וגוש קטיף, בבחינת הכלל אותו קבעו לנו חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים".
אכן, כפי שהצליח יצחק לפרוץ את החסמים אותם הפעילו הפלישתים בדמותן של סתימת הבארות "עשק" ו"שטנה", הצליח בסופו של דבר לחצוב בארות חדשות "רחובות" ו"שבעה" = "באר שבע", המסמלות את הקמת הבית השלישי = "רחובות", מתוך "שובע" שמחות = באר שֹבע.
הרש"י הראשון והארוך בתורה אומר: "ומה טעם פתח בבראשית, משום: 'כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גוים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים, הם {עמ"י} אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם – ונתנה לנו" (בר' א א).
על כך ניתן לשאול: גם הגויים יכולים לטעון את אותה טענה: הקב"ה גירש את עמ"י אחרי חורבן בית ראשון ושני, ונתנה לגויים, כטענת הישמעאלים כיום.
התשובה לכך, טמונה בהבנת עומק פשט הפס' הנ"ל: "כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים". כאשר נאמין שהקב"ה הוא המוריש לנו את הארץ – "כח מעשיו הגיד לעמו", א"י תהיה שלנו – "לתת להם נחלת גויים".
"אנכי אלהי אברהם אביך: אל תירא – כי אתך אנוכי,
ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).
ברגע שנפסיק לפחד מהישמעאלים,
נתברך פי "מאה שערים" ע"י הקב"ה.
ברכת הארץ: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).
יצחק אבינו מעבד את אדמות הנגב בואך גרר וגוש קטיף, חופר מחדש את בארות אביו אותן סתמו הפלישתים, ואף חופר בארות חדשות. יוצא שיצחק אבינו הוא החקלאי היהודי הראשון והמצליח בא"י, למרות האויבים מסביב.
הוא זוכה להצלחה נסית: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים" – פי מאה ממה שהייתה אמורה לתת כדברי רבי חלבו: "… מלמד שהאמידו אותה ועשתה מאה כמו שהאמידוה. והלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל ובמידה ובמניין. מפני מה מדד אותה? מפני המעשרות" (ב"ר סד ו).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: למרות שמדדו אותה, שרתה בה הברכה ככתוב בסוף הפס': "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה".
רבנו מוסיף: "עוד ירצה, שלא נכנסה בו עין הרע מהפלגת הריווח, כי יצו ה' אתו את הברכה".
מסקנה: כאשר הקב"ה מברך – לא יעזור לכל המשטינים הפלישתינאים כיום, כפי שלא עזר לפלישתים אז.
לעיתים, מנסים אנו להפעיל את תורת השכל הישר ביחסינו לגויים, ובפרט לישמעאלים: במידה וניתן להם שטחי מולדת, השלום ישכון במעוננו, ולא היא. לפני מספר שנים, הם קיבלו את גוש קטיף שכל כולו פריחה ושגשוג – אזור גרר לשעבר, וכדרכם ודרך אבותם, הפכו אותו לתל חורבות – חרבות ומנהרות ממולכדות.
פרשת השנאה ליצחק אבינו ע"י הפלישתים, מהווה למעשה מבוא לאנטישמיות כלפי עם ישראל בעולם.
כאשר אנו עשירים, מקנאים בנו וגונבים מאתנו כדרכו של אביהם ישמעאל: "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".
כאשר אנו עניים, טוענים שאנו טפילים החיים על חשבונם.
כאשר אנו בגלות, טוענים שאנו משתלטים להם על הכלכלה ועל החברה הגבוהה.
כאשר אנו שולטים בארץ ישראל, הם טוענים שגזלנו אותה מהם, ואינם מאמינים שהקב"ה השיב את שבותנו.
כאשר אנו "שולטים" בהר הבית, הם טוענים לבעלות, וליהודים אסור להתקרב.
מתוך עשר הבארות המוזכרות בתורה שהן – כנגד 10 ספירות, יצחק קשור למחציתן: "באר לחי ראי", "עשק" ו"שטנה" כנגד בתי המקדש הראשון והשני שנחרבו, ו"רחובות" כנגד ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה, "שבעה" שעל שמה נקראת באר שבע המסמלת את מידת הנצח, מידתו של משה רבנו.
המים מסמלים את התורה בבחינת "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ואין מים אלא תורה (תענית ז, א).
המלחמה נגד הפלישתים/הפלשתינאים בימינו – החלה כבר בימי יצחק כאשר הגררניקים סתמו בארות, ויצחק פותחן מחדש. אל דאגה. ה' ברך את יצחק ואותנו בברכת: "… אנכי אלהי אברהם אביך. אל תירא כי אתך אנוכי – ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).
כדאי לנו להפנים את המסר הנ"ל כבר כעת – מאשר ב"צוק העיתים".
"ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא" (בר' כה, כא).
כוחה של תפילה – מתוך עומקא דליבא.
יצחק אבינו עמוד הגבורה, מאופיין כעמוד התפילה. בפרשת "חיי שרה", הוא יוצא לשדה לעת ערב כדי להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (בר' כד, סג). חז"ל אומרים שהתפלל על הצלחת השידוך, ותפילתו התקבלה. בנוסף להצלחת השידוך, הקב"ה עשה נס, ולאליעזר ושיירתו הייתה קפיצת הדרך, לכן נאמר מיד אחרי התפילה בשדה – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים".
יצחק אבינו בגלל צניעותו כי רבה, התמקד בגמלים, ולא ברבקה.
התורה מעידה שכאשר רבקה אמנו ראתה אותו, היא נפלה מן הגמל והתכסתה בצעיף ככתוב: "ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל… ותיקח הצעיף ותתכס" (בר' כד' סג- סה).
הרמב"ן אומר שהיא נטתה הצידה בגלל צניעותה, היות וכידוע ישיבת אישה על גמל, לא צנועה.
הנצי"ב אומר שכאשר רבקה אמנו ראתה את יצחק מתפלל, נדמה לה כמלאך ה' צבאות, ומאז נהגה בו כבוד רב. לא מוצאים שהתווכחה אתו דוגמת שרה מול אברהם, או רחל ולאה מול יעקב. גם כאשר התרוצצו הבנים בקרבה, היא פנתה לבית מדרש "שם ועבר" כדברי חז"ל, ולא ליצחק. היא פנתה אליו רק בנושא הזיווג ליעקב.
גם בפרשתנו, יצחק עומד ומתפלל לקב"ה במשך כ- 20 שנה לזרע בר קיימא, למרות שידע כי רבקה עקרה ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו – כי עקרה היא".
יצחק אבינו מלמד אותנו מסר חשוב: על כל דבר ניתן להתפלל לקב"ה, בבחינת "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים, קמה יט).
אמר רבי יצחק: "מפני מה היו אבותינו עקרים? הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים (יבמות סד' ע"א).
חז"ל אומרים שכל האימהות היו עקרות. אצל שרה ורחל נאמר במפורש שהיו עקרות. לגבי לאה נאמר: "וירא יהוה כי שנואה היא, ויפתח את רחמה". אברהם ויצחק היו עקרים, ורק יעקב לא היה עקר.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "וטעם שלא אמר 'וידע יצחק' כאומרו 'והאדם ידע…', 'וידע אלקנה' (שמו"א א, יט).
אולי שהיתה התפילה אחר שידע. ותוך שלושה ימים, כאומרם ז"ל (ברכות ס ע"א): שלושה ימים ראשונים יתפלל שלא יסריח – וזו הייתה תפילת יצחק" (בר' כה, כא). כלומר, "ויעתר יצחק" – יצחק התפלל תוך שלושת הימים הראשונים להריונה, כדי שההיריון יצליח.
כידוע ההיריון של רבקה היה קשה מאוד, היות ויעקב ועשיו התרוצצו ברחמה ככתוב: "ויתרוצצו בקרבה", והיה חשש להפלה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לכתוב: "ויתרוצצו – לשון ריצוץ. פירוש: היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים – ולא יתקיימו במעיה, וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים וכו'", לכן יצחק התפלל.
רש"י –"ויעתר יצחק": הרבה והפציר בתפילה, ואז הקב"ה נתפייס. יש להרבות בתפילה בכוונה.
תרגום אונקלוס – "וצלי יצחק" – התפלל יצחק לה'.
רבנו בחיי – הביטוי "ויעתר", מלשון "עתר", שזה כעין קלשון שבעזרתו מפרידים בין הקש לחיטה. הוא מסתמך על הכתוב בפרק ראשון במסכת סוכה: "למה נמשלה תפילתם של צדיקים לעתר? מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות". כלומר, העתר מהפך את התבואה מלמטה למעלה ואח"כ מפיל אותה מלמעלה למטה, כל זאת כדי להפריד בין הקש והחיטה. כך הצדיק בתפילתו, מחשבותיו עולות מלמטה למעלה לקב"ה, כדי להוריד שפע – מלמעלה למטה.
כמו כן, על המתפלל לסלק ממחשבתו מחשבות זרות ולהתרכז בתפילה, כך שליבו ופיו יהיו שווים.
הרמב"ן: "ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם – יודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים – זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו" (רמב"ן ירושלמי תענית פ"ב ה"א).
המהר"ל: מצטט את הגמרא בתענית (ב ע"ב): "תניא, לאהבה את יהוה אלוהיכם ולעבדו – זו תפילה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר – בכל לבבכם, איזו עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה". המהר"ל אומר על כך: "התפילה מורה שהאדם נתלה בו יתברך… שכל ענין התפילה שהוא מתפלל אל ה' יתברך – לפי שהוא צריך אל ה' יתברך. נתלה בו יתברך – ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך – כאילו הוא נקרב אליו… ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל ה' יתברך".
המסר: ע"י התפילה לה', אנו מודים שאנו תלויים בחסדיו, ואין לנו קיום בלעדיו, וזהו סוד האמונה בה'.
ריה"ל – רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ג פסקה ה): "והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף. שכן תפילת האדם טובה לנפשו – כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד, מתקיים בו עד שיסעד סעודת הלילה".
יוצא מדברי קודשו – התפילה חשובה מאוד לנפשנו האלוקית והרוחנית – כמו שהמזון חשוב לקיום הגוף.
הרב קוק: כותב על התפילה הנשמתית: "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל. אלא שבשעת התפילה המעשית, הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל, וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה של התפילה, שהיא דומה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל, או נוכח קרני השמש המופיעים עליה. ולכן, – הלוואי ויתפלל אדם כל היום". (עולת ראיה – עניני תפילה).
מוסר השכל: ע"י התפילה, אנחנו מתחברים לאינפוזיה הנשמתית האלוקית.
חשיבות הכוונה בברכת אבות,
בתפילת שמונה עשרה.
"המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולן, לפחות יכוון ב"אבות". ואם לא כיוון ב"אבות", אף על פי שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל" (מרן ש"ע או"ח סימן קא, סעיף א). כאשר מכוונים בתחילת התפילה, זה רק טבעי שגם בהמשך נכוון. לכן יאים ונאים דברי מרן רבי יוסף קארו.
"והאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון" (הרמ"א).
"מי שהתפלל בלא שיכוון בברכת "אבות" אף על פי שלדעת רבים מרבותינו הראשונים ומרן הש"ע לא יצא ידי חובת תפילה, מכל מקום פשט המנהג שאינו חוזר ומתפלל…" (הרב דוד יוסף. הלכה ברורה סימן קא).
רבנו-אור-החיים-הק': לדעתו, קיימים 4 תנאים לקבלת תפילה: (הפס' הראשון בפרשת ואתחנן).
א. "ואתחנן" – לשון תחנונים ידבר רש. "תפילה לעני" ב. "אל יהוה" – לבקש ממקור הרחמים שהוא הקב"ה.
ג. "בעת ההיא" – עת רצון, בזמן שהציבור מתפלל. ד. "לאמור" – לפרש היטב את תפילתו ובקשתו.
בקשות מהקב"ה יש לבקש מתוך רחמים בלבד, ולא על פי דין. אברהם אבינו ביקש על סדום לפי הדין: אם יש כך וכך צדיקים וכו', כאשר בסופו של דבר לא נמצאו עשרה צדיקים, והקב"ה נאלץ להחריב את סדום.
לוט לעומת זאת, נענה ע"י המלאך, היות וביקש להציל את העיר "צוער" לפנים משורת הדין: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. אמלטה נא שמה, הלא מצער היא וחי נפשי".
תשובת המלאך: "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, יט – כא).
כדי שתפילתנו תתקבל ברצון בפני הקב"ה, נשתדל לפתוח צהר לכל מילה ותיבה בבחינת "צהר תעשה לתיבה", ובפרט בברכת אבות, וכלל – לא נשיח את דעתנו מהתפילה.
"ויברכהו, ויאמר: ראה ריח בני כריח שרה אשר ברכו יהוה.
ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ,
ורוב דגן ותירש" (בר' כז' כו- כט').
יצחק רצה לברך את עשיו,
ורבקה רצתה שיעקב יתברך ע"י אביו.
למה ומדוע?
בפרשת "תולדות", אנו עדים ל"מלחמת עולם" בין יעקב ועשיו שהיו בגיל 63, על השגת ברכת אב, דבר המבטא את חשיבות הברכות המשקפות את התכונות הרוחניות העוברות מאב לבן, ואת ייעוד האדם עלי אדמות.
כנ"ל בהתגלויות הקב"ה לאבותינו, בהן הם זוכים לברכות אלוקיות: לאברהם הוא מתגלה שמונה פעמים, ליעקב הוא מתגלה חמש פעמים, ואילו ליצחק "רק" פעמיים, בבחינת "מעט המחזיק את המרובה".
במראות ליצחק, ה' מתגלה אליו פעמיים, בבחינת "וירא אליו יהוה". כלומר, ההתגלות היא מתוך מראות ברורים. אצל אברהם ויעקב לעומת זאת, ההתגלות הייתה לעיתים, במחזה או בחלום, כמו בברית בין הבתרים לאברהם, ובחלום הסולם ליעקב.
יעקב אבינו אכן זכה בברכות על פי ההשגחה העליונה, למרות שהדבר נעשה בדרך מפותלת.
ע"פ תורת הח"ן, ההתפתלויות הנ"ל נועדו כדי להטעות את כוח הסיטרא האחרא שלא תקטרג, כך שיעקב אבינו יוכל לקבל את הברכות ללא הפרעה. הדוגמאות הן רבות, כמו מלכות דוד מרות המואביה וכו'.
רבנו-אור-החיים-הק': "יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון, והוא סוד, והבן" (בר' כז יג).
כלומר, יעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, והוא בא לתקן את חטאו. רבקה באה בגלגול של חוה, והיא אכן מתקנת את חטא חוה, בכך שדואגת שיעקב הצדיק יקבל את הברכות, ואילו עשיו בא בגלגול של הנחש. כל זה מסביר מדוע יעקב נאלץ לקבל את הברכות ברמאות, היות וגם הנחש נהג ברמאות כלפי חוה.
(רבי יוסי, זהר תולדות קמ"ב ע"א).
הרמב"ן אומר על דברי רבקה ליעקב, על כך שהוא שמעה שיצחק רוצה לברך את עשיו: "ואברככה לפני יהוה לפני מותי" – לא נזכר בכל הפרשה "לפני יהוה", רק במקום הזה. כי אמרה לו אמו: הברכה לפני ה' – תהיה ברוח הקודש, ואם יתברך בה עשיו אחיך, תתקיים בו בזרעו לעולם, ואין לך עמידה לפניו" (בר' כז, ז).
תרגום האונקלוס מחדש בדברי רבקה אמנו ליעקב בנה: "אך שמע בקולי – ולך קח לי". היא התכוונה לכך שקיבלה את הדברים בנבואה. וכדברי קדשו: "ואמרת ליה אמיה – עלי אתאמר בנבואה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו – מודיע הכתוב כי רבקה נביאה הייתה, ושומעת תמיד בדברי יצחק" (בר' כז, ה).
מאותה סיבה, היא הרשתה לעצמה לפעול בניגוד ליצחק בעלה, היות וכולם חייבים בכבוד ה' שציווה אותה על כך.
רבקה אמנו גם הלבישה את יעקב באדרת עשיו, שזה היה לבושו של אדם הראשון שעבר בירושה עד שהגיע לנמרוד אותו הרג עשיו, ולקח ממנו את הלבוש. המלבוש היה כל כך יקר בעיני עשיו, לכן שמר אותו בבית אמו, גם בהיותו בגיל 63, היות ולא סמך על נשיו (תורת הח"ן).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשיו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.
הרמב"ן אומר: ליצחק אבינו היו גדודי לוחמים דוגמת אביו, ולכן הפלישתים חששו משניהם. עקב כך, הם עשו איתם הסכם שלום. וכדברי קדשו: "ויתכן שהיה אברהם גדול מאוד ורב כח, שהיה בביתו שלש מאות איש שולף חרב, ולו בעלי ברית רבים… ומעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו" (בר' כו, כט).
האברבנאל הולך בעקבות הרמב"ן ואומר שהפלישתים חששו מהשתלטות כלכלית של יצחק על ארצם, לאור הצלחתו בחפירת הבארות, והברכה הנסית ביבול. וכנראה גם מאותם גדודי לוחמים.
לאור דברי הרמב"ן והאבנבנאל, אומר הרב אוריאל טויטו שליט"א, {שמו"ר אביו הרב אלעזר טויטו ע"ה שאצלו למדתי, כתב ספר חשוב "על פירוש רבנו אוה"ח הק' לתורה"}: ניתן לשער שאותם גדודי לוחמים, היו מונהגים ע"י עשיו שהיה "איש שדה", שהטיל את חיתתו על הפלישתים, כפי שקרה במפגש עם יעקב כאשר הלך לקראתו, "וארבע מאות איש עמו". יוצא שעשיו וצבאו, שימשו כמטריה צבאית להצלחה הכלכלית של יצחק ביישוב הארץ, כהבטחת ה'.
יצחק אבינו שהתברך ע"י הקב"ה: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" (בר' כו, ג), החליט לברך את עשיו, היות והוא האיש שיוכל לקיים וליישם הלכה למעשה את הבטחת ה' על הארץ המוקפת אויבים רבים, בהיותו איש לוחם ואיש שדה.
"שכון בארץ" (בר' כו, ב). שכון – מלשון שכינה. שכון – מלשון שיכון.
יצחק אבינו חשב על חלוקת תפקידים בין עשיו ליעקב, בהתאם לאופיו של כל אחד. עשיו יטפל בשיכון המתיישבים בארץ המובטחת, ושאר צורכי המדינה, ויעקב איש תם היושב באהלה של תורה, יטפל בשכינה – שר התורה.
דוגמא לכך, ניתן למצוא ביחסי הנהגת המדינה לכהן הגדול בבית שני: "ועצת שלום – תהיה בין שניהם" (זכריה ו, יג).
רש"י אומר: "הנשיא והכהן יאהבו זה את זה". מצודת דוד: יחסי שלום בין הכהן הגדול למלך המשיח.
מהות הברכות לאור פרשנות חז"ל.
ברכות רוחניות – וברכות גשמיות.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תוכן הברכות, לאחר שהוא מקדים סדרת שאלות: מדוע ניתנו הברכות במידת הדין – "ויתן לך האלהים"? כמו כן, מדוע ו' החיבור "ויתן לך"? וכן במה בירך אותו במילה "ויברכהו – ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"?
א. בביטוי "ויברכהו", מסר לו את מפתח הברכות שיהיו ברשותו, מפתח אותו נתן ה' לאברהם ע"פ הפס': "והיה ברכה" (בר' יב, ב). אברהם מסר אותו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב.
השימוש בביטוי "אלהים", רומז לכך שיעקב יזכה בברכה מכוח מידת הדין, בנוסף למידת הרחמים.
כמו כן, יעקב זוכה לברכות רוחניות – "ויברכהו", וכנגד הברכות הגשמיות – "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ" בתוספת ו' החיבור במילה "ויתן", כדי להדגיש שבנוסף לברכות הרוחניות, יקבל גם ברכות גשמיות.
ב. רש"י: "ויתן לך" – יתן ויחזור ויתן. הברכה בשפע.
ג. רבנו אברהם בן הרמב"ם: פתיחת הברכות בו' החיבור רומזת שיצחק מברך את יעקב לא רק בברכה הגלויה, אלא גם בברכות סמויות. ובלשון קודשו: "ויעקב הבין אותה, אע"פ שלא התפרשה בדיבור, מפני רוממותה ודקותה".
ד. רמב"ן: הברכה תהיה כל כך טובה כמו הטל שיורד תמיד, כך תהיה הברכה – רצופה ובשפע.
ה. רבנו חיים ויטאל: כשנכנס יעקב להתברך ע"י אביו, נכנס אתו ריח גן עדן – "ריח בני כריח השדה". "טל השמים" – כנגד "טל קללות" שקולל אדם הראשון, ויעקב זכה לתקנן, ע"י "טל ברכות" הקשורות באכילה.
אותן ט"ל קללות בהן קולל אדם וחוה, הנחש והאדמה, תוקנו ע"י האבות. היות ויעקב השלים את התיקון, הוא קיבל את הברכות {תורת הח"ן).
ו. רבנו עובדיה ספורנו: הברכה תהיה דומה לטל, כך שהשדות לא יזדקקו לגשם, ובכך לא יופרעו עוברי דרכים ע"י הגשמים, כמו בתקופת רבנו הקדוש = רבי יהודה הנשיא. ז. רבנו אברהם פטאל – {חותן מרן עובדיה יוסף זצ"ל}: יעקב התברך תחילה ברוח הקודש: "טל השמים", ואחר כך בגשמיות – "ומשמני הארץ".
האם זכות אבות לעולם עומדת?
"עד מתי זכות אבות קיימת? רבי תנחומא בשם רבי חייא אמר: עד יהואחז. רבי יהושע בן לוי: עד אליהו. שמואל אמר: עד הושע. רבי יודן אמר: עד חזקיה.
אמר רב אחא: לעולם זכות אבות קיימת. לעולם מזכירים ואומרים: כי א-ל רחום יהוה אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דב' ד, לא. ע"פ ויקרא רבה ל"ו; סנהדרין נ, ע"א).
רבנו-אור-החיים-הק': בברכת "אבות" יש לעורר זכות אבות העומדת לבניהם כדברי (תנא דבי אליהו רבא, כח): "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? כגון אהבת האבות שאהבו לקב"ה, והקב"ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם…".
"אלהי אברהם": "אברהם פרסם את אלקותו ואמיתות נוראותיו.. המשפיע ושופט בצדק" (רבנו-אוה"ח-הק').
כלומר, שגם אנו נזכה להכיר את אמיתות אלוקותו בעולם, ונשתדל לפרסם את שמו בכל מקום, בין היתר ע"י הפצת תורתו וקידוש שמו, ושנזכה ללכת בדרכו של אברהם שעבד את בוראו:
מתוך אהבה -"אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח).
מתוך אמונה – "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).
מתוך ענווה – "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).
מתוך צניעות – "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". רק כעת לאחר שנים ביחד, הוא מגלה את יופיה של שרה.
מתוך יראת הרוממות – "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (בר' כב, יב).
מתוך מסירות נפש – ניסיונות אור כשדים והעקידה.
מתוך שמחה: כידוע הקב"ה מתגלה לנביאים רק מתוך שמחה, ואברהם אבינו זכה להתגלות ה'.
את ברכת אבות מזכירים שלש פעמים ביום. מן הראוי לכוון היטב בברכה החשובה הנ"ל.
"אור זרוע לצדיק" לרבנו "אור-החיים-הק',
המתפלל למען תלמידו המובהק – החיד"א ע"ה.
"ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא – ויעתר לו יהוה". מכאן לומדים על כוח התפילה של יצחק.
החיד"א = רבנו חיים יוסף דוד אזולאי – מחברם של מעל מאה ספרים, היה תלמיד מובהק של רבנו-אוה"ח-הק', וכך כתב על רבו: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו".
יום אחד, החליט רבנו-אוה"ח-הק' להאציל מברכותיו לתלמידו, וכתב לו ברכה על פתק קטן. הרב ביקש ממנו להטמין את הפתק בין אבני הכותל המערבי.
החיד"א ידע שברכת רבו עושה פרי, ולכן שמר על הפתק מכל משמר, ואף תפר אותו בדש מעילו עד שיגיע לכותל.
החיד"א שילב בין תורה ודרך ארץ, לכן החזיק לפרנסתו סוס ועגלה להובלות לשעות בודדות, כאשר את רוב זמנו הקדיש ללימוד תורה. יום אחד, הסוס ששימש כמקור פרנסתו, צנח ארצה ומת. כדרכם של צדיקים, החל לפשפש במעשיו ועשה חשבון נפש על מה ולמה באה הרעה הזאת. במהלך תפילתו לקב"ה, הוא מישש בבגדיו, וידו הימנית נתקלה בפתק אותו מסר לו רבו. מיד אמר לעצמו: הכל, בגלל שבמשך תקופה לא קצרה, לא קיימתי את מצות רבנו הקדוש. מיד שם פעמיו לעבר הכותל המערבי, שם טמן את הפתק בין אבני הכותל.
עגלה איננה, אבל ישיבה ישנה. הוא הלך כדרכו לישיבה, ולתדהמתו כל חכמי הישיבה קמו לכבודו. כולם ניגשו אליו ושאלה אחת בפיהם: בזכות מה פניך מאירות היום יותר מתמיד? הוא סיפר להם שהסוס שלו מת.
"חכם באשי" – ראש הרבנים, נדהם גם הוא ממראה פניו הזורחות והמאירות. גם לו סיפר על הסוס, אבל הרב ביקש שיספר לו על עוד משהו שקרה לו. החיד"א החליט לספר לו על הפתק מרבו רבנו-אוה"ח-הק', והטמנתו בכותל. חכם באשי בקשו להתלוות אליו לכותל, כדי לקרוא את תוכנו, וכך היה כתוב:
"אבקש מהשכינה הקדושה שתבוא לעזרת תלמידי היקר בשעת מצוקתו".
למחרת, חכם באשי מינה אותו לדיין בי"ם עם משכורת, כך שלא היה צריך לעסוק יותר בהובלות עם עגלה וסוס.
מוסר השכל: עד כמה יקרה מפנינים ברכתו של רבנו-אור-החיים-הק'.
גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,
שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.
ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:
"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /
בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /
העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /
החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".
שבת שלום ומבורך – משה שמיר.
ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" כשכל הכתוב בו יהיה לכבוד בורא עולם יתברך ולייחד את שמו יתעלה ויתרומם.
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה.. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-יב.אכזריותה של אם חורגת.
יב.אכזריותה של אם חורגת
היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה באיש שאשתו מתה עליו והותירה אותו עם שני ילדים, בן ובת. לאיש היתה שכנה שבהעדרו טיפלה בילדים, פינקה אותם במתנות ושחה עמם בלשון רכה ומתוקה מדבש. יום אחד אמרה השכנה לילדים: ״זמן רב חי אביכם ללא אשה, וכבר אמרו חכמים:
לא טוב היות האדם לבדו. יודעים אתם עד כמה אני כרוכה אחריכם ומטפלת בכם באהבה רבה, אם יטב בעיניכם הדבר, לכו ובקשו מאביכם שישא אותי לאשה״. דבריה נעמו לאוזניהם ובו ביום דרשו מאביהם שישא את שכנתם הטובה לאשה, כשהם מפליגים בשבחה ובמעלותיה. אמר להם אביהם: ״בני היקרים, למענכם נותרתי אלמן, כדי שלא תחושו מנוכרים במחיצתה של אם חורגת, ועתה מששמעתי שאתם מפליגים בשבחה ובמעלותיה, אני דורש רק את טובתכם ומי אני שאסרב לבקשתכם?״ ועוד באותו שבוע נשא האב את שכנתו לו לאשה. בחלוף הימים שינתה האם החורגת את טבעה והחלה רודה בילדים, צועקת וצווחת, וכשלא מילאו אחר דרישותיה היא היתה מלקה אותם ללא רחם עד זוב דם. יום אחד שחט האב עגל צעיר והביאו לאשתו כדי שתכין ממנו מטעמים ותכבד בהם את אורחיו. כל אותו היום עסקה האם החורגת בבישול ובאפיה, תיבלה את הבשר בזעפרן, בכרכום ובכמון והתוצאה – נזיד שטעמו לא יסולא בפז. טעמה האם מהנזיד וראתה כי טוב, נטלה נתח נוסף כדי להשביע את רעבונה וראתה כי טוב הנזיד מאוד. אכלה והוסיפה נתח אחר נתח, עד שגילתה לתדהמתה שלא נותר מאומה בסיר. משהתפקחה מבולמוס האכילה, נחרדה חרדה גדולה ואמרה: ״אוי לי, לעת ערב יבואו האורחים ומה אגיש להם?״ הצטערה צער רב וישבה לטכס עצה, כשכרסה מתפקעת ולחייה אדומות. לפתע קראה לילדה ואמרה לה בחמת זעם: ״לכי והביאי את אחיך מבית המדרש״. מיהרה הילדה החוצה ובדרך לבית המדרש נמלכה בדעתה ונתגנב חשש ללבה שמא האם החורגת מבקשת להרע לאחיה. אמרה בלבה: ״אחזור בידיים ריקות ואומר שהרבי מנע ממנו מלעזוב את תלמודו״, ואכן כך עשתה. שבה אל האם החורגת ואמרה לה את שאמרה. שפכה עליה האם החורגת את כל חמתה והאיצה בה לרוץ ולהודיע שהיא זקוקה לילד מיד. רצה הילדה המבוהלת ושבה עם אחיה. נטלה האם הרעה מאכלת ובחמת זעם שחטה אותו. את נתחי בשרו הכניסה לקדרה, תיבלה ושפתה על האש. לאחר מכן אמרה לילדה: ״והיה כי ישאלוך היכן אחיך, אמרי להם שהלך לסעוד את דודתו החולה ואוי לך אם לא תעשי כדברי״. לעת ערב בא הבעל ועמו אורחיו. האם החורגת גדשה את השולחן במיני פרפראות כדי לפתוח את תאבונם ואחר־כך הגישה להם את נזיד הבשר. שבחו האורחים את ה״תבשיל״ ושבחו גם את הידיים הברוכות שהבינוהו. האחות הקטנה ישבה מכונסת מתחת לשולחן וכל אימת שהשליכו הסועדים את העצמות אל מתחת לשולחן, היתה היא אוספת וצוררת אותם בשמלתה. בעודם יושבים ואוכלים הופיעה ציפור, עמדה על אדן החלון ופצחה בשיר. ניגונו של השיר היה נוגה עד מאוד, ומלותיו היו נשגבות מבינתם של האב ואורחיו, וכך היא שרה:
"מְרָאת בָּאַבָּא עַ'דְרְיטִנִי, מִן צְלִיָוה לֹא עָ'אתְנִי,
בְּלַחְבִּיאֵל כִּתְּפְתִנִי, בְּסְכִּיכְּנַה דְבְחִיטִנִי, פְלְקִרְשִׁי מִלְחְתְנִי.
פְטְוִויזֵן תְבְּחְ'תְנִי, אֵלְדִּיפָּאן עְטָאטְנִי,
בָּאַבָּא יִאכֻּל וְיִמֵס עְדִימָטִי,
חְ'תִי שָׁאקִיקָה תְּבְכִּי וֻתְגְ'מָאע עְדִימָטִי.
סְלְטָאן אַלְכְּבִּיר יְקוּלְוּהָא אְלְסְעִ'יר,
וּסְעִ'יר יִחֵ'לְף חְסָיְיפִי'
תרגום:
״אשת אבי בגדה בי – מבית הכנסת קראה לי,
בחבל כפתה אותי – בסכין שחטה אותי.
על שרפרף הכשירה אותי – בסיר בישלה אותי,
לאורחים הגישה אותי – אבי יאכל וימוץ עצמותי.
אחותי האהובה תבכה ותאסוף עצמותי,
המלך הגדול לקטן יודיע והקטן ינקום את דמי״.
מסמטאות המלאח
היא חזרה ודקלמה בשירה הנוגה את בתי השיר. האב ואורחיו הקשיבו רוב קשב לבתי השיר, ולא הבינו את פשרם.
למחרת, עם זריחת החמה, נטלה הילדה את עצמות אחיה אל מחוץ לעיר, וטמנה אותן בגומה שחפרה על אם הדרך המובילה לעיר. היא ישבה על תלולית הגומה ובכתה בדמעות שליש. דמעותיה הרטיבו את התלולית ועליה עלתה כפורחת גפן, שגרגרי אשכולותיה היו כתפוחים. מדי יום, כשנתפנתה מעבודות הבית הקשות, היתה פוקדת את קבר אחיה ושופכת את מר לבה על קברו. כל אותה עת שאל האב לשלום הילד והאם החורגת השיבה לו: ״אל דאגה אישי, הוא סועד את דודתו״. יום אחד חלף לו דייג סמוך לתלולית הקבר והוקסם מעוצמתה של הגפן ומתנובת פירותיה שלא בעיתם. אמר הדייג בלבו: ״לא שזפה עינו של המלך ענבים אלו, מה גם שהם בשלו שלא בעיתם. אבצור לי מהם מלוא הטנא ואגיש אותם שי לאדוני המלך״, וכך עשה. המלך התפעל מאד מגודלם של הענבים שבשלו שלא בעיתם והרעיף על הדייג רוב טובה – זהב ואבנים יקרות. כשישב המלך לסעוד את סעודת הצהריים, הגישו לו משרתיו טס של זהב עמוס בענבים הפלאיים. משמשך ענב אחד מתוך האשכול, נבקע זה לשניים ודם ניתז ממנו על בגדי השרד. נבהל המלך מאוד וציווה להבהיל אליו את הדייג. הדייג המבוהל התיצב לפני המלך ולא ידע בשל־מה באה לו הרעה הזאת. ״מהיכן הבאת את הענבים?״ שאל המלך. סיפר האיש למלך אודות הגפן שעלתה בין לילה ועל הילדה הבוכיה שהשקתה אותה בדמעותיה. המלך החכם, אשר נהג ביושר עם נתיניו, הבין שדבר מה כמוס מהעין טמון בסיפור הזה. ציווה המלך להביא לפניו את הילדה, וזו עמדה לפניו רועדת ופוחדת. ״אל תפחדי בתי״, הרגיעה המלך, ״ספרי לנו את דבר המעשה מראשיתו ועד אחריתו״. ״מלכי, הוי מלכי״, ענתה הילדה, ״שים ידך על ראשי ובקש עלי חמלה!״ ענה המלך: ״יחמול עליך האל אם תאמרי את האמת״. פתחה הילדה את פיה וסיפרה את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. רתח המלך מזעם לשמע מעלליה של האם החורגת ושלח לקרוא לה ולבעלה. משהובאו לפניו, שאל המלך את האב: ״איה בנך הקטן?״ והאב ענה: ״הוא סועד את דודתו החולה״. סיפר המלך לאב את הסיפור העצוב, לא כיחד דבר. קרע האב את בגדיו ובכה מרה. הרגיע אותו המלך ושאל: ״מה עונש היית פוסק לאשתך המרשעת?״ ובלי היסוס ענה האב: ״ריתמו את גופה לזנבו של סוס והדהירוהו בכל מחוזות שלטונך, כדי שתחוש המרשעת כל זיז וכל אבן, ועל קרעי בשרה יעוטו העורבים״. וכך עשו.
מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.
סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח-יב.אכזריותה של אם חורגת.
עמוד 93