החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו

משה בר־אשר

האוניברסיטה העברית בירושלים

נפש

לבני משפחתי

דודיי יצחק דוד ויעקב בן־הרוש ודודותיי עזיזה כלפון ועישה דרעי ודודי מסעוד עטיה וילדיו, חנה ואברהם ופריחא ויחיא ומשה מנוחת כולם כבוד

משיחותיי עם כולם למדתי הרבה על להגי קצר אשוק

דברי רקע

בעיסוקי רב השנים בחקר מסורות הלשון של יהודי המגרב בכלל ושל יהודי מרוקו בפרט ובבירור של פרקים אחרים בתרבותם היה היבט מתסכל בעובדה שמעטות הנה התעודות שנכתבו בקהילות צפון מחוז תאפילאלת, וראש לכולן קהילת קצר אשוק Ksar Es Souk  שבאזור מטגרא,

            מעט אחרי עלותו של חסן השני למלוכה בשנת 1961, הוא הסב את שם העיירה וקראה אראשידייה על שם מולאי אראשיד, המייסד האמתי של שושלת המלוכה העלאווית, המושלת במרוקו מאז 1666.

            כך נהגו הצרפתים לכתוב את שם המקום. ככל הנראה המקום נתכנה בשם זה על שם השוק הגדול שהיה סמוך לו ושירת את כל כפרי האזור.

 הנמצאת כמאה קילומטרים מצפון למלאח העתיק של תאפילאלת (זה היה סמוך לעיירה Rissaniאזכיר שתי דוגמות מהתעודות המועטות מקצר אשוק שראיתי: (א) בנסיעתי הראשונה למרוקו בחודש אייר של שנת תשמ׳׳ד (1984), שלושים ושלוש שנה אחרי שעזבתי אותה כילד בתמוז תשי״א (יולי 1951), ביקרתי בבית העלמין הישן של קצר אשוק. בית העלמין הזה נמצא סמוך לכפרים " קצירת איית מוחא או-עלי וקצר אלחראטן – הנקרא היום זרו. שניהם מצויים כשישה קילומטרים צפונה לעיירה החדשה " אראשידייה.

 בחלקה סמוכה למתחם הקבורה של הצדיק המקומי, רבי יחייא לחלו, ראיתי כמה אבני מצבות ועליהן חרוטות כתובות מלפני מאות בשנים. באחת מהן מצוי הנוסח הזה: ״נפטר ר׳ מכלוף ן׳ [=בן] יעקוב שנת תט"ל – 1679 (ב) לפני שנים ראיתי חיבור קצר בהלכה, המסכם את הלכות ״אורח חיים״ לרבי יוסף קארו, שהעתיק (וגם חיבר?) רבי אלעזר עטיה בקצר אשוק בראשית המאה התשע־עשרה. ברור היה לי שמדובר בחכם ממשפחת הרבנים עטיה, שגם במאה העשרים היו בה כמה תלמידי חכמים. באמצע המאה העשרים כאשר הקהילה הייתה עוד קהילה גדולה בלטו במשפחה זו רבי אברהם עטיה (המכונה לחזאן הנו) ורבי יחיא בן משה עטיה המכונה יחיא משה). ראוי לציין שהשם אלעזר היה שם פרטי שנהג (רק?) במשפחה הזאת עד הדור האחרון.

על פי מסורת שהילכה במקום, הוא הגיע כשד״ר מארץ ישראל באמצע המאה השמונה־עשרה, חלה ונפטר במלאח קצר אשוק ונקבר בתוך מערה קטנה בבית העלמין המקומי הישן (מעט דברים עליו מצויים בספרו של רבי יוסף בן נאים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ״א, דף סב ע׳׳א וע״ב). בשנת 1983 יזמה יאקות שיטרית לבית עבו(מאחרוני היהודים במקום) בנייה של קבר על פתח המערה שבה נקבר רבי יחייא לחלו ושל קברותיהם של שני הצדיקים הקבורים בסמוך לו – מול סדרא / Mul S-Sedra (=בעל הסירה הקוצנית), ומול תרייא / Mul T-Triya (=בעל המנורה). היא אף דאגה להקמת חומה מסביב למתחם קבורתם של שלושת הצדיקים הללו.

יש להחזיק טובה מרובה לרבי משה עמאר, שהביא ארצה את האבן הזאת משנת תט״ל (1679). אציין כי הגעתי אל המצבות על פי הדרכה מדויקת שנתן לי אדוני אבי תמ״ך לפני צאתי לביקור ההוא. הוא סיפר לי שראה את המצבות סמוך לבואו לקצר אשוק בחורף של שנת תר״ץ (1930), בסיור שערך בבית העלמין ההוא עם רבי יעקב אלעסרי – המכונה באבא יגו חזאן – בנו של רבי יהודה, שחיבוריו עומדים במרכז העיון הזה. רבי יעקב הביא את אבא אל הקברות העתיקים, ושניהם קראו את הכתוב על גבי המצבות. כשקראתי את הכתובות הללו בשנת תשמ״ד לא הופתעתי להיווכח שהנוסח שאבא ראה בשנת תר״ץ נשאר חרות בזיכרונו חמישים וארבע שנה בלא שנעלם ממנו פרט אחד, לפי שידעתי שזכרן מופלג היה.

הראה לי את כתב היד ר׳ אליהו מרציאנו, איש ירושלים, שהוא בקי וידען בענייני יהדות המגרב. ברשותו מצויים כתבי יד אחדים מארצות צפון אפריקה.

בדור האחרון לשבת היהודים בעיירה המשפחה כונתה איית חאקי יהודה (=בני [או משפחת] יצחק בן יהודה) על שם אחד מאבותיהם של שני החכמים המוזכרים כאן בהמשך איית –  ayt (=בנים, בני) היא מילה ברברית! זו צורת הרבים של או/ U(=בן), ששימשה בפי יהודים גם במשמעות ׳משפחה׳ וגם במשמעות מורחבת יותר: ׳בית אב׳ או ׳שבט׳ (הוראה זו רווחה בכינויים של שבטי ברברים, כגון השבט איית מרגאד, הנודע לשמצה כמי שהחריב את המלאח הישן של קצר אשוק בט׳ בטבת תרס״ח).

העיירה החדשה נבנתה בידי הצרפתים ברבע הראשון של המאה העשרים. ב־1950 ישבו בה כאלף וחמש־מאות יהודים, שהגיעו אליה ברבע השני של המאה העשרים מכפרי האזור (במיוחד מהכפרים הסמוכים למלאח החרב של קצר אשוק – קצירת איית מוחא או־עלי ומוסקלאל) ומכפרים אחרים במחוז תאפילאלת. והיו בה גם מעט יהודים מערי הצפון: מכנאס, פאס וצפרו.

1. ברור אפוא שגילוים של חיבורים נוספים שנתחברו בידי חכם מקומי בן קצר אשוק שימח אותי מאוד. המחבר הוא החכם רבי יהודה אלעסרי, שהיה רבה של הקהילה עשרות בשנים עד פטירתו בשנת תרס״ה (1905)." מדובר בכתב יד שבו הועתקו שני חיבורים שלו – ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״. בשניהם מצויים דרושים על פסוקים מפרשות השבוע ומספרי מקרא אחרים ועל מקצת קטעי תפילה. רוב הטקסטים הכלולים בהם כתובים עברית ומיעוטם ערבית יהודית כתובה כמקובל באותיות עבריות בכתב קורסיבי מקומי. אין ספק שמדובר בנתון חשוב מאוד: הימצאותם של טקסטים בערבית יהודית שנכתבו בקצר אשוק לפני למעלה ממאה ועשרים שנה.

קרוב לוודאי שרבי יהודה כתב את החיבורים הנזכרים בעשורים האחרונים של המאה התשע־עשרה, בהיותו במלוא כוחו. כתב היד שבידינו הועתק בידי בן אחיו, רבי אברהם בן משה אלעסרי, בשנת תרע״ו(1916) מכתב יד שקיבל מרבי אליהו בן עקיבא. כתב היד מצוי כיום באוסף כתבי היד העבריים מצפון אפריקה, בספריית אוניברסיטת ייל בניו הייבן שבמדינת קונטיקט בארצות־הברית, וסימנו בקטלוג הזמני הוא 1825.0004 .48]. העיון הזה בא להציג הצגה ראשונה את כתב היד,לעמוד על מקצת מתכניו ולאפיין בקצרה את לשונם של הטקסטים הכלולים בו, תוך מתן משקל מיוחד לאלה שנכתבו בערבית.

בדור של הוריי ידועים לי אלעזר בן משה בן אברהם עטיה (המכונה עזאר בן משה הנּו), צעיר אחיו של רבי יחיא הנזכר בפנים, ובן דודו אחי אביו, אלעזר בן יעקב בן אברהם עטיה (המכונה עזאר בן עקו הנו). שניהם עלו ארצה בשנות החמישים של המאה העשרים וחיו בה שנים הרבה. מפי סבי – אבי אמי – האהוב, שמעון עטיה, המכונה בושתא, שמעתי הרבה על רבי יהודה אלעסרי. הוא סיפר שרבי יהודה היה מנהיג אהוב על בני קהילתו. גם ראשי הכפרים המוסלמיים הסמוכים – ערבים וברברים – נהגו בו כבוד רב ובאו לעתים קרובות להיוועץ בו ולקבל את ברכתו, לפני שעמדו לעשות עסקות מסחריות או לצאת לדרכים ארוכות ומלאות סכנות (לפני בוא הצרפתים למרוקו כל דרכיה היו בחזקת סכנה, לפי שרבו בה שודדי הדרכים [הללו נקראו בערבית ״לקטטאעה״]). לפי עדותו של סבי שהכיר היטב את רבי יהודה – שהיה מסדר הקידושין שלו עם מרת סבתי שמחה לבית עבו תמ״ך – ולפי עדותם של אנשים נוספים מבני משפחתו של רבי יהודה, נפטר רבי יהודה אלעסרי בערך בשנה השבעים לימי חייו, כלומר הוא נולד לכל המוקדם בשנת תקצ״ה (1835).

בטקסט הכלול ב־§7 להלן מוזכר ר״מ יתאח, בברכת החיים. והוא נפטר לפני שנת 1875. וב־§8 מוזכר ר״י אביחצירא בלא ברכת החיים (כגון נר״ו = נטריה רחמנא ופרקיה) או ברכת המתים. מותרים אנו להניח שרבי יהודה כתב את חיבוריו לפני שנת תר״ם (1880) – מועד פטירתו של הר״י אביחצירא, ואף לפני שנת תרל״ה (1875) בעוד הרב יתאח בחיים.

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים. 

ויצא מבת פיס כל הדרה וגזר שלא יעשו עם בני ישראל מים שרופים והניח שר אחד למכור כל מה שנטלו ממנו, ונשינו טובה וישבנו בהאלקסבא לחורב ביום ולקרח בלילה, ונתקיים בנו הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה וכו'…ונהפך פנינו כשולי קדרה ששזפתנו השמש והיינו דרים באוהלים כבני קדר וערב ולא נשאר לנו דעת ותבונה ולא עבודה ולא תפילה ולא תורה כי נטרפה דעתינו מרוב צער והיגון ולא היינו מוצאים מנוח לנפשנו.

כי אפילו מקום להניח בו ספר תורה לא מצינו מרוב הטינופת כי היו הכל מטילים ומשליכים צואתם ברחוב האלקבסא והיה ריח רע הולך בכל האלקסבא והיינו בצער גדול על צביטול התפילה כי כל מקומות מלאים צואה בלי מקום.

ונשים יקרות היו שואבים מים ומימינו בכסף שתינו ועני שבישראל היה קונה מים בכל שבוע סך א'ם-ד'ת. ובאותו הקיץ רבו הזבובים והפרעושים והשרצים והעקרבים והנחשים ולא היינו ישנים עד שקצנו בחיינו ומתו כמה תינוקות מחמת החום הרב, ובכל יום ויום היה בא רוח סערה מפרק את ההרים ומשבר את הסלעים ומפיל כל האוהלים והיו מתמלאים עינינו ואוזנינו בעפר ובאבן ומכבה כל הנרות בלילה ובמחשכים הושיבני כמתי עולם.

ובכל ליל שבת קודש היינו אוכלים באפלה וגזר המזיד לחפור כל בית הקברות שלנו וליטול עפרים ואבנים שעל הקברות ולבנות בהאלמללאח בית תפילה הנקרא ז'אמע וסמע'א בעפר ואבנים הנזכרים וגם מקומות בפאס אלבאלי הנקרא טאלע'א ובוזלו'ד וזאמ'ע במקום הנקרא ארסי'ף כי מקום הקברות היה גדול הרבה מאוד.

והיו חופרים בכל פינה כתות כתות של גוים וכמה בהמות וחמורים נושאים העפר והאבנים לבנות גם כן בהאלקסבא החדשה, וחפרו הקברות הישנים של זה ג' מאות שנה תחתיים ושניים ושלישים, והיו מוצאים חצרות ובארות וכתלים תחת הקרקע של דורות הראשונים.

והיו נוטלים הפועלים התכריכין של המתים שיש בהם כסף וזהב וכמה מהם העשירו מזה, וחפרו גם כן מערכת רבני קאשטילייא זלה"ה בי"ן וכמה קברי צדיקים וחסידים אין מספר ועינינו רואות וכלות ואין לאל ידינו כי גברה קופת שרצים, והיינו הולכים מב' שבתות לב' שבתות ומחודש לחודש עם שר האלקסבא היושב בשער לבית הקברות והיינו מקבצים העצמות והגולגולות, והידים והרגלים של מתים המפוזרים שם ועושים חפירה גדולה במקום הנקרא אלגיס'א וקוברים שם אותם העצמות. 

והיו זורקים אבנים ומקלות לומר לנו לכו מעירנו כבר נטלה מכם ונתנה לנו המזיד וחורקים שיניהם עלינו והיינו מצדיקים עלינו את הדין והיינו הולכים אנשים ונשים וטף ללקט עצמות. וביום אחד היו החייטים אצל המזיד ועברו דרך הקברות וראו קבר צדיק מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה.

ושלחו לנו ומיד שלחנו בני החברה וכיס בידם וקבצו את עצמותיו וקברו אותם במקום הנקרא אלגיס'א, והייתי מתיירא על קבר אדוני זקיני זצ"ל שלא ישלטו בו האויבים וצויתי לפועלים שהעמיד הנגיד רבי יוסף עטייא ללקט עצמות הנופלים בכל יום שברשותם שהגוים התחילו לנתוץ קבר הצדיק שיבואו ויגידו לי, וכן עשו.

יום אחד באו ואמרו לי קום לך הרי התחילו להרוס קבר הצדיק, ומיד נתקבצו כל החברה והלכתי אני ובית אבי ז"ל לבית הקברות ואמרנו לגוים שלא יהרסו הם עד שניטול עצמות הצדיק, ואמרו לנו תנו לנו מעות ונניח אותו ויראנו כי היום או מחר יבואו אן הם או אחרים ויאמרו כך ואין לדבר סוף.

ובאו בני החברה ונקבו חור מן הצד ונטלו כל עצמותיו ואפילו עפר שתחתיו והיה בהם ריח מור הנקרא למס'ק ותמהו על המראה כי זה כמו ששין שנה שנלב"ע, וכן עשינו לקבר מו"ה מתתיה סירירו ז"ל, נטלו עצמותיו ועשינו כל אחד בחבית אחת והולכנו אותם להאלגיסא וקברנו אותם זה אצל זה ועשינו סימן לידע מי הוא של אדוני זקיני ומי הוא של מוהר"מ הנזכר.  אדעתא שאם ישיב ה' על כל מה שמצאתי בעלים הנזכרים וחבל על דאבדין.

ובשנת רנ"ג היה רעב גדול בפאס כמו שכתוב בספר מערכת האלהות, וכן נשלל קהל רבאט. עוד מצאתי כתוב בכתב יד מרונו הרב רפאל אבן צור זצ"ל בן מורנו הרב שלמה שמואל זצ"ל שבט"ו תמוז תק"ף סדר נקום נקמת בני ישראל נכנסו האויבים לשלול שלל ולבוז מחנה קדש ישראל אף שמים נטפו מים אנ"י אנ"ה ב"א ואני בתוך הגולה פה פאס אזדיד וכו'….

ונשארו היהודים נפוצים אנשים נשים וטף בפאס אזדיד ובפאס אלבאלי ובהאלמללאח עד יום שבת קטדש כ"ח ניסן תקפ"ב, ולמגינת לב, חורב בס'ף אחרון אחרון חרי'ף בימינו בראש חודש אייר זו שנת תבע"ר לפ"ק נכנסו עלינו השודדים שכנינו הרעים למחוז קדשנו פאס ויתיעצו על צפוננו והלבישו צוארם רעמה, ורוח העת הטם וילכו באין מעצור, ולטשו עיניהם ורעמו פניהם ושללו כל חמדותינו מחוט ועד שרוך נעל.

ונשארו הספרים וספרי תורה רטושים ונפוצים ונטושים בחוצות ובשווקים וברגליהם ירמסום להשחית וכל משקע מים, אוי לעינים שכך רואות, ובפרט שבתוך השריפות אשר שרף ה' שרפו את היכל ה' בהבית כנסת שהייתה נקראת על שם מורנו הרב רפאל יהושע ציון סירירו זצ"ל.

והיה בה בית עק"ד הספרים שמכיל כחמישה ועשרים מאות ספרים ובהם היו כתה כתבי יד הראשונים נ"ן ( הישיבה הזאת נזכרת בהקדמת תוספי הרא"ש ) וגזרה נחרצת הייתה, והרגו האויבים כחמישים נפשות מישראל אנשים נשים וטף, וקול שריקות עם בני ישראל היו מפזזים ועולים עד לב השמים באין חונן באין מרחם.

ודלפה נפשם מתוגה, ורעש שריקות קשתות המו כביום עברה, ואשר אלה להם ועברו עליהם צרות תכופות נצמרו ונענו ונדכאו בשער, מאין ישארו בידם חיבוריהם וחיבורי אבותיהם, ונתקיים מאמר הנביא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, חבל על דאבדין.

וארשום כאן מה שראתה עיני בספר המידות להרב הגאון מוהר"ן זיע"א אות ספר מערכת ספר וזה לשונו, מה שמספרים קדושים של צדיקים ונגנזים ונאבדים ונשכחים מן העולם כגון כמה ספרים של תנאים וקדמונים שנאבדו ונשכחו הוא טובה לעולם כי על ידי זה נאבדים ונמחים ספרי מינין ואפיקורוסים הרבה יש"ו, וגם על ידי זה תתבטל קנאה ושנאה בין איש לאשתו הכשרים המתנהגים בקדושה עד כאן לשונו.

אם כך איפוא לפי"ד הגאון מוהר"ן ז"ל תועלת רב יצמח גם מהספרים אשר אבד זכרם, ועלינו לחלות את פני המלך עליון שיעלה לרצון לפניו כל אשר חידשו מחידושי התורה כקרבן הקרב על גבי המזבח, וכמו שכתוב בספר חסידים תק"ל ופירש הגאון החיד"א זיע"א שם בהקדמת לב אריה כתב משם רז"ל בזמן שבית המקדש, כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזה חידוש כתיבה זו עולה לו במקום קרבן.

ובזה פירוש זבח ומנחה לא חפצת עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי שיעלה במקום קרבן עד כאן לשונו.

עוד ראיתי להגאון חיד"א זצ"ל בספר פני דור בפרשת אמור בפרשת והקרבתם מנחה חדשה שהביא דברי הרב לב אריה הנזכר, שכ"כ משם הזוהר ובזה פירש כמה פסוקים בדרכים שונים והאים עי"ש. וזה הרמז והקרבתם מנחה חדשה לה' שנתחדשו בתורה וכתיבתו כי עולה במקום קרבן וזהו והקרבתם.

וזה רמז ראשי תיבות י'ום ו " הקרבתם מ'נחה ח'דשה ל'ה', מחילה עם הכולל שהיא קרבן שמכפר ויהיה לכם מחילה עד כאן לשונו.

ומעתה עלי דידי רמי להתנצל מיד מבקרי קונטריס זה, זה יצא ראשונה כשאני כותב בשמות הרבנים תוארים משונים זה מזה כגון כהה"ר כמוהר"ר לא ממני יצאו הדברים אני לא החסרתי ולא העדפתי רק אני כותב כל אחד בתואר שמצאתי אליו כתוב בשמו אם רב או מעט, או באיזה מכתב השלוח אליו, או באיזה יחס כתובה או בשאלה שנשאל מזולתו, או באיזה נוסח מצבה, או מאיזה ידיעה מכתבי הראשונים ללשונותם בארשותם.

ואין אני דומה כי אם לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן לא ידעתי דבר בער אנכי מאיש, ואין ראש קולומוסי יד ושנון לתת תואר לגדולים ולנגוע בקצה כנף מעיל כבודם, כי מי אנכי ומי ביתי לבוא עד הלום, כל רואי ילעגו לי יפטירו בשפה כי במה נחשב הוא בבלי דעת מלין יחבר.

ואשר על ידו השנ'י לא נודע לי מחכמי המערב מעט מן המעט תרומה מן חברי ומפני זה היה עם לבבי למנוע עטי מלכתוב עוד, אבל אמרתי אני אל לבי כי זולת עט סופר אין זכרון לראשונים, ומה שידעתי ונגלה אלי אעלהו על ספר, ומה שלא ידעתי אבקשה מזולתי שגם המה אם נגלו אליהם איזה ידיעות יעלו אותם בכתב בעט ברזך ועופרת ומנהי מהם תסתייע מילתא.

וכל העוסק בזאת המלאכה, יתברך מאלהי המערכה, ויצו ה' אתו את הברכה, ואם אני בעצמי שגגתי בידיעות אשר כתבתי, אל יחר אף הקורא אתי תלין משוגתי, והרוצה לסעוד יאכל הכשר ויניח בשלחן עצמות וקליפין וגידין.

 ומחילה אני מבקש מכל הרבנים הנזכרים בקונטרס זה אם לא כתבתי סדרם ושבחם כראוי להם. ויען השלי'ש להודיע באתי שהחכם שלא ידעתי מקום משכנו ואהלו אני כותב בסתם שהוא מן המערב, ומי שלא ידעתי זמנו בפרטות אני כותב בסתם חי במאה פלונית.

כל זה נהיה מידי איש פתי ושוגה לא חכימא ולא רבי יתקרי כי אם זבוב קצוץ כנפים, ערל שפתים, הצעיר יוסף בן נאיים סי"ט, בן לאדוני עטרת ראשי נזר תפארתי כמה"ר יצחק זצ"ל, נפשו רוחו ונשמתו במשכנות מבטחים, אהל ישרים אהל הצדיקים, וזכות הרבנים הנזכרים בספר זה וזכות אבא מארי זצ"ל תגן בעדי ובעד בני ביתי בכלל ובפרט הע"י אמן כן יהי רצון, אל יחסר המזג, ובחיי אריכי ומזוני רויחי, ואל ישלוט בנו עין הרע ויצר הרע אמן כן יהי רצון.

סוף הקדמת רבי יוסף בן נאיים לספרו " מלכי רבנן " 

פרק רביעי- תת"ל – תת"ק 1070 – 1140

הרי"ף, ממשלת אלמוראביטין, רבי יעקב אלפאסי בן הרי"ף, רבי יהודה אבן עבאס ורבי יהודה אבן סוסאן, רבי משה דרעי, השר יוסף בן עמרון, רבי שלמה בן פרחון, קום מבשר בפאס תתפ"ז, ותגרות המושלמנים במדינה היהודית וואד דרעא, נצחונות היהודים, מלחמות האיש לברדעי והתנגפותו, מות שמואל השולטן היהודי, מפלת היהודים אז, הרג רב, חמלת עבדי היהודים לקבור אדוניהם..

בין אלה שלמדו לפניו נחשב גם האיש רב העליליה רבי משה בן מימון, אשר הובא עם אביו מקורדובא ללמוד לפני רבי יהודה אבן סוסאן זה, ואך במעט שנים אחרי בוא אליו רבי משה בן מימון, באה עת פקודתו ויהרג בידי האלמווחידין.

רבי משה דרעי, רבי שהיה מפורסם, כנראה, בדור הזה בארץ המערב וילך אחרי כן לארץ ישראל, יותר מזה לא נדע אודותיו, ולפי השערתנו חי לראשונה בעיר דרעה בנגב מרוקו ויצא משם אולי בעת ההרג בדרעה שנזכיר הלאה.

עוד איש נכבד וחכם לבב חי במערב אז, שמו יוסף בם עמרון, או בן עמראן, איש חסדו ומיטיבו של רבי אברהם  אבן עזרא, אשר לפי עדות זה האחרון, היה האיש הזה שר וגדול בארץ המערב, גבר חכם ורב פעלים, יפה תואר ומשורר נעלה, נדיב ומרבה להטיב, ואין ספק שהתוודע אליו הראב"ע במסעו אשר נסע בארץ המערב ואפריקה ומאז התרועע אתו.

באחד משירי נהי שקונן הראב"ע נמצא גם את תוגתו בעת שמת השר יוסף זה על כי אז נשבר לו מטה לחמו, להשר יוסף ההוא, היה בן ושמו שלמה ואותו זכר רבי אברהם אבן עזרא גם כן באחד משיריו.

לפי השערה ברורה יש לנו עוד לחשוב לאחר מרבני המערב בן הדור הזה בערך, את רבי שלמה ב"ר אברהם בן פרחון מעיר קלעה, מחבר ספר הערוך לשרשי לשון הקדש, שישב אחרי כן בעיר סאלירנו באיטליה, ושם גמר את ספרו ההוא שנת תתקכ"א, עד כה הכל חשבו את החכם המדקדק הזה לבן ספרד, וכי העיר קלעת איוב בארגוניא.

אמנם מאין יסוד לזה כלל, בצדק נוכל לחשוב וגם על פי הוכחות, כי רבי שלמה בן פרחון לא היה ספרדי, כי אם נולד וחי בעיר קלעה חמאד בפאס, הידועה כבר למדי, או יתכן גם לומר שחי בהעיר קלעה אשר בחבל אלג'ריין באפריקי  ושם בארץ מולדתו ההיא, במרוקו, או באלג'יריין, נפגש עם רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא בבואם שמה לאפריקי.

הערת המחבר אודות מולדתו של רבי שלמה בן רבי בן פרחון. להלן ההערה עליה לא שמתי דגש מיוחד.

" די-רוסי היה הראשון שכתב כח העיק קלעה מולדת הפקחון, היא קלעת איוב שבארגוניא, ואחריו נמשכו ש"יר במבואו למחברת הערוך ורבים עוד וביניהם גם גראטש-שפ"ר, ואולם איני יודע מאין בא להם זאת אחרי כי בשם זה קלעה, בליווי או בלא ליווי, יש הרבה ערים בספרד ובאפריקי, ויותר היה להם לומר בהיא קלעת חמאד שנזכרה כבר פעמים אחדות לפני דורו של פרחון ושממה יצאו המדקדקים חיוג ודונש גם גן.

וכן יש לנו להוכיח גם בהוכחות אחדות.

1 – השם פרחון או יותר נכון לומר משפחה כזו ישנה עד היום במרוקו ובאלג'יר.

2 – בכמה מקומות מהפרחון ניכר שלראשונה ישב בארצות הישמעאלים בשו' גלב, צם, צמם שתן. ובסוף הספר שכתב כי לא נהגו במקומנו לדבר בשלון הקודש כל כך מפני שכל המקומות של ארץ ישמעאל לשון אחד יש להן….אבל ארץ אדום משונים לשונותיהם וכו….ובשו' שקל, זכר דינר מוראבטי, רוצה לומר של האלמוראביטין.

הנה אם כן שארץ מולדתו הייתה בממשלץת האחמוראביטין, ואיך אם כן נוכל לומר שנולד בארגון שעוד הרבה דנים לפני דור רבי משעון פרחון, הייתה כבר ביד האלפונסונים.

3 – בהקדמתו עמוד ד' יאמר וכן קורין כל בני ארץ ידראל ומצריפ ואפריקי ובני המערב חוץ מספרד . וכשבאו מרבי היודה הלוי ז"ל ורבי אברהם אבן עזרא לאפריקי וראו קורין אשתים תמהו בזה והצרכו לחפש אחריו עד שידעו כי כך צריך וכו…." וכשבאו " דיה להוכיח שחי בן פרחון במערב באפרייק, כי לו היה בספרד היה לו לומר וכשהלכו, שהרי רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא ספרדים הם.

4 – פה הננו מוצאים את בן פרחון יש לו איזה נטיה לבני מערב ואפריקי. והנטיה הזאת תתבטא בכמו מה ששיבח את יהודי ארצות ישמעאל ויטיל גנאי ביהודי ארצות אדום, כן בכל ספרו ממעט מאד מהזכיר מדקדקי הספרדים, וגם בבן סרוק על כי באיטליה ידעו רק את ספרו, קנא בו להסב אותם מעליו.

היהודים תחת שלטון הממלכה השריפית.

פרק חדש בקורות מרוקו קשור בעלייתם של המלכים השריפים. ( השושלת מכונה בשם שריפית על שום טענתם שהם מתייחסים אל אבות האסלאם ) מעמדו של שלטון זה ואי יציבותו השפיעו על תולדות היהודים , עתים במישרין עתים בעקיפין, לפי שהיו תלויים לא מעט בחסדי המלך. יש לזכור כי בניגוד לשכנותיה במזרח כגון אלג'יר ותוניס, לא נשתעבדה מרוקו לאימפריה העותמנית.

על אף ניסיונותיהם של העותמנים לנגוס חבלי ארץ ניכרים ממלכת מרוקו. ואולם הלחץ על מרוקו השריפית בא גם מצד הספרדים, הפורטוגזים, האנגלים והצרפתים שלטשו עיניהם אל חופי מרוקו בתקופות שונות, וביקשו לקנות בה דריסת רגל. כל אלו תרמו לשלטון הבלתי יציב בימי השריפים, שלטון החייב להיאבק על חייו מול אויבים קשים.

ואולם קשה מכל הייתה מכת המריבות והמרידות הפנימיות בתוך חצר המלכות. אלו היו מרובות והכבידו על התפתחותה הפנימית של ממלכת מרוקו. בנסיבות אלו קשה היה שבעתיים סבלם של היהודים, והגם שעריצות השלטון לא כוונה רק כלפי היהודים אלא כלפי כלל האוכלוסייה המקומית, סבלו היהודים גם בגלל החוקה המפלה, היא חוקת הד'מי, שהופעלו כנגדם משום שהיהודים אינם כופרים אך גם אינם בני דת האסלאם.

כך למשל נאסר עליהם לנעול מנעלים ולרכב על סוסים, חייבים היו לפנות דרך בפני מוסלמי, ועוד. יהודים סבלו מפרעות והתעללויות ולא רבות הן תקופות שלווה בחיי היהודים. ואולם עלינו לזכור כי באותו פרק זמן יכולים היו יהודי מחוז אחד להיות קורבן לפרעות או לנגישות מיסוי כבד, ואילו אחיהם שבשאר המחוזות הוסיפו לישב בשלווה. כך יובנו נדודי רבי יעקב אבן צור שעוד נשוב ונדון בהם להלן.

מבין השליטים השריפים נתעכב מעט על דמותו של מולאי איסמאעיל, השליט העריץ בתקופתו של רבי יעקב אבן צור, אשר שלט בין השנים 1672 – 1727. עריץ זה הצליח אמנם להשליט סדרים בממלכתו, אך היה מלך אכזר ואלים מאין כמוהו, שופך דם נקי ובעל תאוות בשרים כבירה.

מפעל הבניה הקשור בשמו כרוך ניסיונו להעתיק את הבירה למכנאס אותה ביקש לבנות במתכונת תפארת ורסאי, תוך חיקוי הדגם המלכותי של לאוי הארבעה עשר. לצד אלו יש לציין, כי השליט הנלחם הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, הפגין פקחות מדינית, החלטיות מלווה בביצוע מהיר וחדות ראייה שבעזרתם הביא רגיעה יחסית לארצו, ובמיוחד יש לציין את הצלחתו בביעור קיני השודדים.

בכל הנוגע לתולדות היהודים, נראה כי לצד גזירות המיסוי הכבדות והמעיקות, היה גם צד נוסף והוא השגת ביטחון יחסי תוך אפשרות תנועה חופשית ברחבי הממלכה. אף זאת יש לציין כי היהודים עלו לגדולה בחצרו ושימשו בה בתפקידי מפתח. כן יש לציין כי מקורותינו מזכירים את ידם הכבדה של בני איסמאעיל בגביית המסים וההיטלים, וכן מנהגי פראות, משחקים אכזריים ואף מעשי רצח של איסמאעיל עצמו במקרים אחדים.

אולם נעדרים בהם תיאורי פרעות מאורגנות. עם מותו של מלך זה החלו שלושים שנות מהומה של מלחמות ירושה, האנרכיה וחוסר היציבות גברו, והמצב הכלכלי החמיר לבלי נשוא. מצבים קשים אלו ניכרים היטב בספר השאלות והתשובות של רבי עקב אבן צור " משפט וצדקה ביעקב " שהוזכר לעיל.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

קטנה שלא ילדה במשך עשר שנים – האם רשאי הבעל לשאת אשה שנייה?

על פי הדין, אם אשה אינה יולדת במשך עשר שנים, מותר לבעל לשאת אשה שנייה בגיל הפוריות, למרות שבעת הנישואין התחייב לאשתו כי לא יישא שנייה אלא בהסכמתה. בעיה זו עולה בכמה מקרים. המגמה אצל החכמים היא להתיר לבעל לשאת אשה אף בניגוד לרצונה של אשתו הראשונה, משום שהוא רוצה ילדים. ואכן לפי מקור משנת תקי״ב (1752) היה מעשה בקטנה שנישאה ובמשך עשר שנים הפילה, ובעלה רצה לשאת אשה שנייה כדי שתלד לו. הראשונה סירבה להתיר לו, אבל לבסוף נשא אשה שנייה (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ נג).

במחצית הראשונה של המאה ה־19 נשאל חכם על קטנה שסירבה לקיים יחסי אישות עם בעלה, והבעל רצה לשאת אשה שנייה. תשובתו היא כי הדבר תלוי בהחלטת בית הדין, וכי למרות שחתם בעת הנישואין [שלא יישא אשה שנייה], ״יכולים בית הדין ליתן לו רשות לישא אחרת״, ואם רצה לגרש את הראשונה, אין לה תוספת אלא רק עיקר כתובה (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ קה).

בנושא זה היו חילוקי דעות בין חכמי פאס לחכמי מכנאס: חכמי פאס פסקו שאסור לו לשאת אשה אחרת, אלא יגרש את הראשונה [שאינה יולדת], ואחר כך יישא אשה אחרת. חכמי מכנאס היו בדעה שיש להתיר לבעל לשאת אשה נוספת, מבלי לגרש את הראשונה. ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו, הצדיק את חכמי פאם, בתשובה שכתב בשנת תרל״ה (1875) (׳הלכה למשה/ אהע״ז, סי׳ מג). החכם הנ׳׳ל דן בנושא גם בתשובה שנכתבה בשנת תרנ״א (1891): מעשה בכלה קטנה שהלכה לבית אביה ושהתה שם במשך ארבע שנים, והבעל רצה לגרשה. החכם כותב כי ״הטוב והישר לפשר״, ואם סירבה לקבל גט, ״רשאי הוא לישא אחרת״(שם, אהע״ז, סי׳ סא).

האם מונים עשר שנים מעת שנישאה או רק מזמן שהייתה בשלה ללידה?

אחת השאלות שעלו היא האם מונים את עשר השנים מעת הנישואין עם הקטנה, למרות שאז עוד לא יכלה ללדת, או מהזמן שהייתה בגיל הבגרות והפריון – כלומר, לעתים מספר שנים לאחר שנישאה.

מעשה בנערה במחצית הראשונה של המאה ה־18 שנישאה שנתיים לפני גיל בגרותה, ואחרי עשר שנים עדיין לא ילדה. הבעל רצה לשאת אשה נוספת כדי להיבנות ממנה. נציג האשה דרש בפני בית הדין שידחה רצונו לשנתיים. אבל בפסק הדין, עליו חתמו חכמי פאס ר׳ יהודה בן עטר ור׳ יעקב אבן צור, הצדיקו את הבעל, ולא הסכימו לדחות את נישואיו בשנתיים (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ כו). החלטה זו מבטאה את הרצון לעודד את הילודה, כבר בגיל צעיר.

שאלה דומה הופנתה לחכם כשלושה דורות לאחר מכן, בקשר לאדם שנשא קטנה כבת שש שבע. לדברי ר׳ יוסף בירדוגו ״חכמי פאס הראשונים פסקו שמונים [שסופרים] מעת הנישואין״, בהתאם לפסק הקודם (׳דברי יוסף/ אהע״ז, סי׳ ב).

חכמים דנו גם בשאלה על קטנה שנישאה ומחלה על כתובתה – האם מחילתה תקפה, וכן בנושאים אחרים הקשורים לגירוש הקטנה. התקלות שנגרמו כתוצאה מנישואי בוסר היו חוסר יציבות של הזוגיות, אי התאמה ומריבות בין בני הזוג, והדבר חייב התקנת תקנות להעלאת הגיל של הנערה הנישאת.

תקנות לגיל הנישואין

בתקנה שתוקנה על ידי חכמי מכנאס בתרס״ח (1908) נאמר:

בענין נשואי בנות בלתי מבוגרות שאנו רגילים בהם, ראינו שזה דבר רע בעיני אלקים ואדם… עוד זאת, אנו רואים בעינינו כמה תקלות יוצאות ממנו, ועל הרוב אינו מתקיים אותו זוג כי אם זמן מועט, ואפילו אותו זמן מועט שנשארים נשואים אין בו אלא חיי צער ומריבות בין משפחת הבעל ומשפחת האשה, ובפרט אם הבעל מבוגר יותר ממנה, והיא אינה נשמעת לו מקלות דעתה… לכן ראינו לתקן… שמהיום הזה והלאה לא תנשא הבת רק אם תהיה בת עשר שנים ויום אחד לפחות, ופחות מזה לא תוכל להנשא כלל זולת מן האנשים שכבר סיידו הבית לצורך נישואין… ובלעדם לא יוכל אף אחד לחתן בתו פחות מגיל זה שאמרנו(מרדכי עמאר, ׳תקנות חכמי מכנאס׳, עמי שסז). מהעובדה שהחכמים תיקנו שגיל 10 יהיה הגיל המינימלי, ניתן להסיק כי בנות היו נישאות אפילו מתחת לגיל זה.

בשנת 1916 הגיש הרב יהושע בירדוגו מכתב למושל מכנאס, חתום על ידי מספר חכמים, ובו בקשה לקבוע את הגיל המינימלי לנישואין: 14 לבת, ולבן – 18. המושל ענה שהעניין אינו מסמכותו. המתנגדים לבקשה הגישו אף הם עצומה, חתומה על ידי 150 אישים. בסופו של דבר קבע ממשל החסות הצרפתי שהגיל המינימלי יהיה כפי שביקש הרב בירדוגו. ב־1937 הוציא המלך מוחמד החמישי הצהרה מלכותית נגד נישואי בוסר, למרות התנגדותם של רבנים.

במועצת הרבנים השלישית של חכמי מרוקו שהתכנסה בעיר רבאט בשנת תש״י (1950), הוחלט ש״גיל הבת לנישואיה הוא עד שתהיה בת חמש־עשרה שנה שלמות ולא פחות״. בהקדמה לתקנה נאמר: לפנים כמעט בכל ערי מרוקו שהבנות נשואות בקטני קטנותן אשר לא כברכת אלקים ״פרו ורבו״, ואף שלעת כזאת נשתנו הדעות בהערים הגדולות, עוד רעה חולה זאת בהערים הקטנות ובכפרים, בקטני הדעת אשר אינם שמיס לב לכל הנזקין הנגרמים בנישואי הקטנה, ובפרט לאיש גדול (מ. עמאר, תש״ם, עמי 273).

בג׳רבה נישאת הבת בגיל 14 כפי שכתב נחום סלושץ בביקורו שם בשנים 1906 ושוב ב־1928 (׳האי פליא׳, 1957, עמי 83). הנ״ל כתב על אמהות בגילים בין 13 ל־15 ובעל בן 18 בטריפולי(מסעי בארץ לוב, א, עמי 39, ב, עמי 97).

היה מעשה בג׳רבה במאה ה־20 ביתומה צעירה שקרוביה רצו להשיאה. ר׳ כלפון משה הכהן התנגד ופסק: ״אין ראוי להשיאה כעת, רק אחרי מלאת לה חמשה עשר שנה״. בתשובתו התייחס לעובדה שבדורות עברו היו משיאים בגיל נמוך, כמו 11. אבל עתה – ״שהדור חלש״ – אין להשיאה. בדבריו יש אידיאליזציה של דורות העבר, בהם נישואי בוסר היו רגילים. בטיעון ״שהדור חלוש״ – אין הכוונה לחולשה פיזית, אלא אולי הסבר לשינוי שחל בעקבות השפעות מודרניות, ״ואנו חלשים בשמירת המסורת״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ תמט).

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

חג המימונה של יהודי מרוקו

הקשר בין מנהגי־מים אלה והיציאה לטבע קיים בקרב עדות שונות. על דרכם של האנוסים בפורטוגל נוכל לעמוד מתאורו של פרופי נחום סלושץ: ״בכל ימי החג נוהגים כל בני הקהילה לצאת לשדה ומסדרים חגיגה על שפת הנהר או הנחל.

יציאה לטבע קיימת במקומות רבים. ישנם אזורים בהם התפריט ביום המימונה קבוע. באזור תאמזרת שבסביבות מארקאש נוהגים לקחת ביצים שלוקות, תפוחי אדמה, לחם, כוסכוס עם ״אלקרדאס״ (אלה מעיים ממולאים של כבש שמכינים אותם כמו נקניק). כשתייה משתמשים ב״מאחיא

הכל סועדים ושותים יחד ואחר כך אומרים פיוטים ומרקדים ריקודים. מקום בראש תופס ׳שיר המים׳ ( כך קוראים לו ) עם ניגונו המזרחי היפה. השיר הזה מצטיין בנעימה מיוחדת, קדומה ומזרחית באמת, והוא נחשב לקדוש מאוד, ומחוץ לחג־הפסח הם מסרבים לזמרו״.

מנהג מעניין, שלא מצאתי לו הסבר, קיים בכמה קהילות: ביום המימונה נוטלים עצמות (האם אלו מסעודת ליל הסדר ? ) ומשליכים אותן למים.

ביום המימונה מוציאים אנשי דאדס בשעת התפילה את ספרי־התורה ומרקדים אתם. העשירים שבקהילה נהגו לפזר אגוזים, שקדים, תמרים, תאנים, והילדים הזדרזו לאסוף את הפירות בשמחה רבה. יהודי לאראש שבאזור הספרדי נהגו ללכת אחרי התפילה לגן ולברך את גרכת האילנות. גם אנשים שלא נהגו להתפלל כל השגה הקפידו לעשות זאת. בעל הגן היה נותן לכל אחד פרח או ירק.

יהודי מאראקש נהגו לעמוד בבוקר ליד שער המלאה וברגע שהשוער פתח את הדלת שרו: ״פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה…״.

מסורת מעניינת הנהוגה אצל כמה משפחות היא להימנע מאכילת חמץ עד ליום המימונה (ולא בערב המימונה), ויש שנמנעו אפילו שבוע שלם לאחד חג הפסח לא לאכול חמץ. כי היו אופים לחם ללא שמרים, שמחמת דקותו נראה כמצה. בכך מבקשים להוכיח את אהבתם למצה, שקשה להיפרד ממנה.

זהו מנהג היכול להסביר את אכילת ה״מופליטה״ בערב המימונה, מאכל האופייני אך ורק לחג זה. יש כאן רצון להוכיח שאין השתוקקות ללחם גם אם מותר לאוכלו והמעבר העדין הזה דרך מאכל הדומה למצה משקף מחשבה מקורית ומעניינת.

מקור החג

בידינו מצויות כמה עדויות המוכיחות את קיום המימונה במאה ה־18, ולא מן הנמנע שקיימות עדויות קדומות יותר. אדיסון, שהקדיש בספרו פרק לפסח במאה ה־17, לא הזכיר את המימונה, אך אין להסיק מכך שהיא לא הייתה קיימת אז.

מהו מקור המימונה ? לפי גירסתם של יהודי מרוקו, ההסבר המקובל והנפוץ כורך את המימונה עם ״מימון״, שפירושו בערבית אושר, מזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר. ריבוי הסמלים הקשורים במימונה יכולים לאשר את הנאמר במשנה, שבארבעה פרקים העולם נדון… ובפסח על התבואה. מייחלים לשנה שתבורך בשפע של פרי־הארץ.

הסבר שני, נפוץ לא פחות, רואה במימונה שיבוש של המלה ״אמונה״. ואמנם, יש המשתמשים ב״אמונה״ במקום מימונה, ואמונתם היא שכשם שבני ישראל נגאלו בניסן, כן עתידים הם להיגאל בניסן. מסורת זו מגבילה את חודש ניסן לחג הפסח עצמו. הנה תם החג ובני ישראל לא נגאלו. ואף על פי כן מוסיפים להאמין לה וכדי להוכיח זאת לה׳ ולהפגין את אמונתם העמוקה, הם מציינים זאת על־ ידי חג מיוחד, חג האמונה.

הסבר מקובל נוסף מייחס את המימונה לרבי מימון, אביו של הרמב״ם. לפי המסורת, נפטר רבי מימון באיסרו חג של פסח. ומכיוון שאין מקיימים הילולא בחודש זה, עורכים את המי­מונה לזכרו.

רבי אברהם כלפון, חכם מלוב מהמאה ה־18, מציין ״כי בשנת פטירתו של הרמב״ם שנת ד׳ תתקס״ח הגיעה השמועה על פטירתו לקהילות טריפולי בימי חג הפסח, וכל הקהילות רצו להתאבל עליו כהתאבל על אב או קרוב משפחה, ולאכול סעודת הבראה הנהוגה באבלות — לחם וביצה.

 אך מכיוון שכאמור הגיעה השמועה בימי חג הפסח ואסור להתאבל בימי חג, דחו את סעודת ההבראה למוצאי החג, וזהו היסוד למנהג לאכול את המימונה ״לחם וביצה קשה״— מובא בספר יהדות לוב, בהוצאת ועד קהילות לוב, ישראל תש״ך, עמי 379. כדאי להוסיף כאן שבלוב, ״באיסרו חג, נוהגים ללוש לחם עם תוספת כמון, כיכר כיכר לכל אחד מבני המשפחה. לפני משלוח הכיכרות לכבשן תוקעים ביצה בכל כיכר. את הלחם אוכלים עם הביצה הקשה… ללחם זה קוראים ׳מימונה׳״. ספר יהדות לוב, עמי 378 (ע״פ הרב פ׳ זוארץ).

הסבר רביעי: ״שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים אח ההלל משום: ״מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ?״ (סנהדרין ל״ט, ע״ב).

טעם נוסף המקובל על יהודי מרוקו הוא שרק לאחר החג הייתה אפשרות לבני ישראל, יוצאי מצריים, לראות ולבדוק את הביזה שלקחו מהמצרים ולכן כל אחד מברך את השני בברכת ״תארבאח או תאסעאד״

קנטרוביץ מביא במאמרו ״פסח בגיטו מרוקאי שני הסברים המתייחסים למימונה־ אמונה: המסורת מספרת להם כי ה״מימונה״ באה מן השם ״אמונה״ והיא נצטוותה מרבם אברהם אשריקי שנהרג ערב פורים על קדושת השם. לפני מותו ציווה את בני עדתו לקיים את המנהג הזה: כשם שמשמח אתכם הסדר בניסיו ונפלאותיו, כך תשמח אתכם סעודת ה״אמונה״ במוצאי החג״.

 יש המספרים כי ה״מימונה״ נוצרה עוד בשנת תרי״ג (1853) על־ ידי המקרה שקרה ערב החג הזה: בעיר אגדיר חי ר׳ משה עמאר. הוא היה איש מקובל ובקי בש״ס אף גם התפרסם בקרב הערבים ע״י שיריו השנונים והריגשיים שנכתבו בערבית.

 הם קראוהו המשורר האגדירי או מוסה עמאר. רבים חשבו אותו למשורר ערבי, כי גם בקרב הערבים ישנה משפחת עמאר. בשנת תרי״ג בחר ר׳ משה עמאר את מקום שבתו בעיר וויזאן, שבה קבורים רבנים קדושים. פעם השתטח המקובל הזה על קברו של צדיק.

זה היה בכפר קטן לפני חודש ניסן ומה גדל תמהונו, בשמעו קול קורא אליו בשמו: משה, משה, ויפן כה וכה ואין איש. ושוב שמע את הקול המצווהו לשוב מהר אל אגדיר, כי היהודים שם בצרה גדולה. ואחרים אומרים, שנרדם על־יד קבר צדיק אחד, וחלם את החלום הזה.

 ר׳ משה האמין בחלום, וימהר ביום המחרת לשוב אל אגדיר. וכשהגיע לשם ראו עיניו פרשים שחורים בגיטו וקצינם פוקד עליהם לאסור את נכבדי היהודים. כשראה הקצין את ר׳ משה עמאר, ירד מסוסו ונגש אליו, הושיט לו את ידו וקרא: מוסה המשורר, מה לך ב״חרת אל יהוד״ ?

ויען לו בחיוך: הן יהודי אנוכי ודורש כל חיי רק טוב לאחי היהודים. ויספר לו הקצין: כך יצאה הגזרה מן הפחה. וימהר משה ויתייצב לפני הפחה. הוא נתקבל אצלו בכבוד גדול. כשביקש מן הפחה להעביר את הגזירה שאלהו: מה לך וליהודים? הן משורר ערבי הנך.

גירוש ספרד – ח. ביינארט

משפט פריז היה דיון משפטי שהתקיים בארמון מלך צרפת, לואי התשיעי, ב-25 ביוני 1240 בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד. ביהדות הוא מכונה גם "ויכוח פריז".

בשנת 1215 התכנסה הכנסייה לוועידה מכרעת בשאלת היהודים והמוסלמים – ועידת לטראנו הרביעית. בהחלטות נקבע שיש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים וכן שיהודים ומוסלמים ילבשו בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדילם מן הנוצרים. עקב כך חויבו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי בצבעי אדום ולבן. בהתאם להחלטות ועידת הכנסייה החליט האפיפיור לפעול ביד קשה כנגד המוסלמים והיהודים וגם כנגד הנוצרים שסטו מדרך הישר, המינים.

באותה תקופה העבירו יהודים מומרים לעיונם של חכמים נוצריים כמו פטרוס ונרביליס קטעים מהתלמוד ומהברייתא, הצביעו לפניהם על מספר רב של אגדות המכילות הגשמת אלוהים ועל דינים שבהם יחס שלילי ביותר למי שאינם יהודים. מובן שגם דברי האגדה שבהם מוטחים דברים קשים בישו ובנוצרים זכו לתשומת לב.

בוועידה הוחלט להעמיד את היהודים לדין על הכתוב בתלמוד. הנוצרים לא יכלו לשפוט את היהודים על הכתוב בתנ"ך הואיל והתנ"ך הוא גם חלק מכתבי הקודש הנוצריים.

בה בעת, התחזקו שני מסדרים נוצריים חשובים, של הפרנציסקנים ושל הדומיניקנים, שהרבו לעסוק בפעולות של הטפה וכפייה דתית והיו בעלי מאפיינים של שנאת היהדות.

ב-1236 שלח ניקולס דונין, תלמידו של רבי יחיאל מפריז, שהמיר את דתו והצטרף לפרנציסקנים, איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, בה האשמות רבות כנגד התלמוד. רק שלוש שנים אחר כך התקבלה התשובה. האפיפיור קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי הכנסת ויועברו לעיון המסדרים. לשם ביצוע הוראותיו הוא הפנה את ניקולס דונין לבישוף של פריז ולמלכי אירופה.

רבי יחיאל ברבי יוסף מפריז (נפטר בשנת 1260 או 1264), בעלי התוספות ומחשובי רבני דורו. מכונה בפי בני דורו "החסיד".

נולד בצרפת בעיירה בשם ביאו. למד אצל רבי יהודה בן יצחק שירליאון מפריז. בין תלמידיו היו המהר"ם מרוטנבורג, רבנו פרץ ברבי אליהו מקורביל, חתנו רבייצחק מקורביל ועוד. שימש כראש ישיבה. לקראת שנת 1257 יצא בדרכו לעלות לארץ ישראל, ולדעת חוקרים רבים אף הגיע לשם ונפטר שם. בספר מובא בספר כפתור ופרח.(לרבינו אשתורי הפרחי עמוד תשצ"ו) כתוב שהוא התיישב בעכו ונפטר בחיפה. עם זאת על פי מחקר של פרופ' שמחה עמנואל זוהי טעות: עלייתו ארצה כשלה, והוא נפטר בצרפת, כמוכח מהאמור בכתבי יד של ספר הפסקים של רבי יצחק מקורביל,‏ זמן לא רב לאחר ניסיונו לעלות ארצה – בשבת,י"ד בניסן ה'כ' או ה'כ"ד.‏ בפריז אף נתגלה שבר מצבה שבו נותרו המילים:

אפשר כי זוהי מצבתו של ר' יחיאל עצמו ולא של מי מבני משפחתו, כפי שהיה מקובל אצל החוקרים שהיו סבורים כי ר' יחיאל נפטר בארץ ישראל

 דבריו של רבי יחיאל מובאים בתוספות במקומות רבים. פירושיו למקרא מובאים בפירוש בעלי התוספות על התורה.  מעט מתשובותיו מצויות כיום בידנו. רבי יחיאל אף כתב פירוש משלו למסכתות מסוימות בתלמוד הבבלי. בשנת 1937 (תרצ"ז) נדפס בירושלים פירושו של תלמידו למסכת מועד קטן. ידוע שחיבר ספרהלכה אך הוא לא הגיע לידנו.

רבי יחיאל מפריז, בהסתמכו על יהודה בן ברוך, מסר לראשונה על ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה" שמברך אבי הנער בהגיע הנער לגיל בר מצווה. רביאשתורי הפרחי בספרו "כפתור ופרח"‏ מציין שרבי יחיאל דגל בחידוש עבודת הקורבנות בהר הבית בירושלים, בהסתמך על הכלל ההלכתי שלפיו טומאה דחויה בציבור.

 בנו בכורו, יוסף, עלה לארץ ישראל, ותלמיד הרמב"ן שסייר בארץ ישראל העיד שקברו של "הרב רבינו בן רבינו יחיאל מפאריש המכונה שיר דילשוש זצק"ל" מצוי למרגלות הר הכרמל.‏ בספר כפתור ופרח מופיע כי הוא היה חותנו של הר"י מקורביל, בעל הסמ"ק והמרדכי.

בשנת 1240 נאלץ רבי יחיאל לעמוד בראש חכמי דורו בוויכוח פומבי מול חכמי הנוצרים. ויכוח המכונה משפט פריז. נושאו של הוויכוח היה התלמוד הבבלי את הוויכוח יזם תלמידו לשעבר של רבי  יחיאל, המומר ניקולס דונין. בספר כפתור ופרח בעמוד תשצ"ו לרבינו אשתורי הפרחי מופיע השם ניקוליש די לירא דונין, שהצטרף למסדר הפרנציסקני, כתב ספרים אשר מגנים את התלמוד. בשנת 1236 כתב אגרת לאפיפיור ובה טען שהתלמוד מכיל ביטויי הגשמה של האל וכן שמצויים בתלמוד  ביטויים קשים כנגד מי שאינם יהודים. כמו כן לחץ דונין על האפיפיור גרגוריוס התשיעי והמלך לואי התשיעי לשרוף את התלמוד.

בשנת 1239 קבע האפיפיור שכתבי התלמוד יוחרמו ויועברו לעיון. לואי התשיעי הסכים לקבל את הוראתו של האפיפיור ובלבד שיהודים יוכלו להגן על עמדתם. בשנת 1240 נערך הוויכוח הפומבי בין חכמי היהודים לבין חכמי הנצרות על אודות התלמוד. לצד רבי יחיאל בוויכוח עמדו גם רבי משה מקוצי, רבי יהודה ממילוןורבי שמואל משאטו טייר. רבי יחיאל וחבריו טענו שהביטויים השליליים בתלמוד כנגד מי שאינם יהודים כוונו כלפי הגויים עובדי העבודה הזרה בזמן כתיבת התלמוד. לביטויים אלו, כך טענו, אין שייכות לנוצרים בני זמנם. כמו כן טענו שללא התלמוד אין קיום לדת היהודית ואם הותרה היהדות בעולם הנוצרי כדת נסבלת הרי שיש להתיר ליהודים ללמוד את התלמוד. למרות טיעונים אלו הסתיים הוויכוח בניצחונם של המתנגדים לתלמוד. בשנת 1242, עקב הוויכוח הנ"ל, נשרף התלמוד ברחבי צרפת.

רבי אשתורי הפרחי (בספר כפתור ופרח, פרק ששי) מספר על יוזמה של אחד מבעלי התוספות, רבי יחיאל מפריס, לחידוש עבודת המקדש: "רבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי (לבריאת העולם. 1257 לספירה), ושיקריב קרבנות בזמן הזה". רבי אשתורי הפרחי מעלה את השאלה: "מה נעשה מטומאתנו, ואנא הכהן המיוחס", ומשיב שמותר לחדש את עבודת הקרבנות באופן חלקי גם בטומאה, על פי הכלל שטומאה דחויה בציבור. לא ידוע מה עשה רבי יחיאל מפריס להגשמת רעיונו.

ידוע להיסטוריונים על אדם בשם רבי יעקב השליח. רבי יעקב השליח שמש כשד"ר  של הישיבה של רבי יחיאל מפריז. רבי יעקב השליח התפרסם בזכות רשימת קברי צדיקים בארץ ישראל שהכין בעת מסעותיו. בפתח רשימת הקברים מצוי הציטוט הבא:

אלו סימני כתבי הקברות אשר הביאם רבי יעקב השליח, נאמן מהרב רבינו יחאל מפריש אשר לו בשיבתו שלוש מאות תלמידים… והלך בכל גלילות ארץ ישראל… להוליך נדבה גדולה למדרש הגדול דפריש

למקור היסטורי זה ניתנו מספר פירושים שונים ולאור הכתוב בו נחלקו ההיסטוריונים ביניהם לגבי מיקומה של ישיבתו של רבי יחיאל. יש שגרסו שישיבתו של רבי יחיאל הייתה בפריז ורבי יעקב השליח נשלח מפריז לארץ ישראל על מנת לגייס תרומות. הבעיה באפשרות זאת היא שתושבי ארץ ישראל היהודים היו עניים מאוד באותה העת. לאור זאת לא ברור מודע נשלח יעקב השליח לגייס כספים דווקא בארץ ישראל.

אפשרות אחרת היא שיעקב השליח נשלח מעכו לגייס כספים עבור ישיבתו של רבי יחיאל מפריז ששכנה  בעיר עכו. את התרומות קבץ מקהילות יהודיות באירופהובמזרח התיכון וגם בארץ ישראל גופה. החוקר אברהם יערי בספרו "שלוחי ארץ ישראל" אוחז באפשרות השנייה. את רשימת הקברות שהכין רבי יעקב השליח מסביר אברהם יערי כחומר תעמולה שנועד לסייע לרבי יעקב בגיוס התרומות.

לכאורה כינויה של הישיבה מדרש הגדול דפריש מלמד על כך שישיבתו של רבי יחיאל הייתה ממוקמת בפריז. כינוי זה מוסבר על ידי יערי בכך שהישיבה בעכונקראה על שם הישיבה של רבי יחיאל מפריז שנסגרה ועברה לארץ ישראל.

לשיטתו של יערי ניתן לראות דוגמה לכך ששמה של הישיבה משמר את שמה של ישיבה קודמת בשמותיהן של הישיבות הליטאיות שקמו בארץ ישראל במאה ה-20. ישיבות אלו משמרות את שמותיהן של הישיבות בליטא שחרבו בשואה (כך למשל ישיבת פוניבז' ועוד).

מכל מקום, על פי מחקרו של עמנואל שהובא לעיל, ר' יחיאל לא הגיע ארצה כלל, ועל כן ברור שלא הקים שם ישיבה.

על התלמוד כתב האפיפיור באגרתו:

רק מלך צרפת, לואי התשיעי, הסכים לשתף פעולה עם דרישותיו של האפיפיור, ובתנאי שתינתן ליהודים האפשרות ללמד סנגוריה על דרכם.

את היהדות ייצגו ארבעה נציגים של יהודי צרפת ובראשם רבי יחיאל מפריז ועימו רבי משה מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול, רבי יהודה ב"ר דוד ממילון ורבי שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער. ייתכן שאת כתב ההגנה חיבר רבי יוסף המקנא בן נתן.

המשפט התנהל בחודש יוני, שנת 1240 בפריז לעיני מלך צרפת. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלאנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה כמו ההגמונים משאנץ, משגליץ ומפריש.

אבני זכרון לקהלת מראכש – חביב איבגי

מולאי סלימאן המלך החסיד 1792 – 1822. 

ויהודים רבים מצאו את עצמם פליטים בלי בית, כיוון שנאסר עליהם לגור בקרבת שכיניהם הערבים. תחילה זה היה בתיטואן, שם החליט לבנות מסגד בקרבת כמה מבתי היהודים, וציווה להעביר את היהודים משם.

אמנם העניק להם גן כפיצוי להקים עליו את שכונתם, כי הוא האמין שעל היהודים לגור בנפרד רחוק ממגורי מוסלמים. יהודי רבאט וסאלי היו עדיין גרים בסמיכות לשכונות המוסלמים וגם בתוך השכונה עצמה, וגם שם הרחיקם לשכונה נפרדת.

אפילו הערבים לא ראו בעין יפה הרחקתם של שכיניהם מדורות, כי רבים מהם מצאו פרנסתם אצל היהודים. נראה שגם במראכש כזה היה המצב. אמנם בניית המללאח במראכש הייתה לעובדה כבר מתחילת שנת ישב"ע – 1652, ונמשכה כחמישים שנה לאחר מכן. במראכש שכונות יהודיות מעורבות, היו תמיד בסמיכות למגורי מוסלמים מסביב למללאח, זנאן בן זגרא, ברימה, טוארג, וקסיבת נחאס.

העברת היהודים ממרכזי האוכלוסייה לאזורים נפרדים, השפילה את מעמדם והורידה אותם לתחתית הסולם, מבחינה חברתית וכלכלית. הכניסה לגטאות, כפתה עליהם תנאי חיים אשר לא היו רגילים להם לפני כן. בערי החוף שם היהודים עשו חיל והצליחו, הצלחתם הייתה להם לרועץ, בכך שעוררה קנאתם של המוסלמים. הניצנים של חזרה לימי החושך התחילו לצוף, החל מראשית המאה התשע עשרה.

בשנת תקנ"ג – 1793, היה מרי נגד מולאי סלימאן בניצוחו של אחד המצביאים מולאי סלאמה, שהיה מורד באחיו. באו עד מכנאס בחליל שמנה כארבעת אלפים, ושם, כמו חרדת אלוקים נפלנ עליו וברח. חיל " המהאוסים " שלו הוכה שם שוק על ירך, חייליו של המלך הפשיטו אותם ערומים כביום היוולדם, היהודים גמלו להם טובה תחת רעה וזרקו להם בגדים לכסות את ערוותם.

למרות כל האמור לעיל, יחסו הטוב של מולאי סלימאן ליהודים לא האריך ימים, ומצבם לא היה מזהיר. השפעתם של צוררי היהודים לא פגה ולא חלפה, ויהודים עדיין נהרגו על קדוש ה'. נוסך לכך בשנת תקנ"ט – 1799, פרצה מגיפה במרוקו ויהודים ממכנאס וכנראה גם מערים אחרות, עזבו בתיהם ונסו אל מחוץ לעיר. בשנת תקע"א – 1811, ביום ד' כ' סיון, נשרפו שלושה בתי כנסיות במכנאס וארבעה ספרי תורה על ידי פורעים מאחת מערי המחוז.

המלך עבד ארחמאן 1822 – 1859.

המלך מולאי סלימאן מת בשנת 1822, ועל כסאו ישב בנו מולאי עבד ארחמאן, קשה לומר שגם בימיו של מלך זה או אחר שהכל התנהל על מי מנוחות. מבחינתם של היהודים הכל נמדד יחסי למלכות זו או לזו שלפניה.

בחצי האחרון של המאה הי"ט, התרחשן מאורעות שזעזעו את העולם היהודי, בשל רישומם הקשה יחסית. מולאי עבד ארחמאן גם הוא היה נחשב למלך נאור, אבל רצון לחוד ומציאות לחוד. המלך לא נראה שהיה בכוחו לשנות את מצבם העגום של היהודים.

לכאורה כלפי חוץ, מוצג מעמדם של השליחים הדיפלומטיים היהודים, כאזרחים בעלי זכויות, שתרומתם למדינה הייתה בעלת משמעות ממדרגה ראשונה, כך נראה לפחות בקשריה של מרוקו עם העולם החיצון. אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחוד.

וגם מלך כעבד ארחמאן הנחשב לחסיד, לא היה לו יכולת ולא רצון להסכים לשינוי במעמדם של היהודים. מפנייתו של קונסול צרפת למלך בטנג'יר, הקונסול ביקש ממנו להיטיב לבני חסות היהודים, והמלך השיב לפנייה זו :

" יהודי ארצנו המבורכת הם בבחינת " מעאהדון " ( בעלי ברית הכוונה, כנראה לתנאי עומר, לגבי ההגבלות שעליהם הסכימו המיעוטים יושבי מדינות ערב, כגון : מרוקו, מצרים, וסוריה. והם תנאי חסות משפילים ) אשר קבלו עליהם תנאי חוקינו הדתי.

בכל הקור למעמד העמים בני החסות קרי ( ד'מה ), וכל עוד הם מקיימים תנאים אלה, אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אבל אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות, לכם תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות, אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי.

יבושם לכם אם במדינתכם היהודים הם שווים לכם, אך אצלנו אין הדבר כך גם עם המציאות הזאת היהודים למדו לחיות ולתמרן עם הזמן, כמאמר החכם מכל אדם קהלת " עת לצחוק ועת לבכות ".

התערבות מבחוץ לא הטיבה עם היהודים. היהודים יושבי הארץ ידעו שהתערבות כזו רק תרע להם עוד יותר, לכן לא הם אלה שהיו בין יוזמיה. כפי שנאמר למעלה לא היה בהם חידוש, הכל היה מוכר וידוע ליהודים. ולמזלם הם למדו היטיב איך לחיות אתו.

מנהיגיהם עמדו בפרץ הזה דורות רבים, קרה לפעמים גם שילמו על כך בחייהם. וזה כמעט לאורך כל ההיסטוריה של היהודים במרוקו. את סבלם של היהודים ותחושותיהם מצאו ביטוי עז, בשירתם של פייטנים ומשוררים יהודים.

שירה זו, הייתה רוויה חצי לעג, על אלה הקוראים לנו בני חסות. איך משורר מיהודי מרוקו שלא עמד תוהה ושואל חסות ממה ? מי פה העבד " ומי החופשי ? המשוררים העברים גינו בשפתם המליצית והפיוטית, כל תופעה של התנכלות פיזית ורוחנית.

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.

פתח דבר

הוחלט כי החלוקה לקהילות תהיה כדלקמן: עם קהילת התוניסאיים, המקומיים, ימנו כל היהודים שמוצאם מן הארצות המוסלמיות. עם קהילת הגורנים ימנו כל היהודים שמוצאם הוא מן הארצות הנוצריות. חלוקה זו כללה את כל האביונים הנודדים שצריך היה להאכילם או להשיבם למקום מוצאם וכן את קבורתם בעת שהלכו לעולם. החלוקה הייתה כה קשה עד כי היהודים חילקו את בית העלמין שלהם לשני בתי קברות מחולקים על ידי קיר.

בספרו "משכנות הרועים" מציין המחבר, ר' עוזיאל אלחאייק, כי בשנת 1824 אף השיגו הגורנים מה"ביי" מינוי קאיד (פרנס) נפרד כאחראי על ענייני קהלם. אמנם הקאיד שמונה היה בעל סמכויות פחותות ומצומצמות מאלו של הקאיד המקובל, אך עצם ההישג העיד על מעמדם הרם של הגורנים בעיני השלטון, ואף העיד על עוצמת הפילוג בין שתי הקהילות באותה תקופה.

על היחס המספרי בין הקהילות ניתן ללמוד מספרו של הנוסע ר' בנימין (ישראל בנימין, "מסעי ישראל"). הוא מתאר את הגעתו לתוניסיה, שם מצא כי לקהילה תשעה דיינים ובהם לגורנים שלושה דיינים: ר' דוד קטורזא, ר' יוסף לומברוזו, ור' דוד בונאן.

ב-1881 הפכה תוניסיה למדינת חסות צרפתית. בשנת 1899 הוצא על ידי השלטון הצרפתי צו לפיו תמוזגנה שתי הקהילות באופן רשמי. הצו קבע בית דין רבני אחד, בית מטבחיים אחד, רב ראשי אחד, נציגות אחת במסגרת ועדת הקהילות. הרב הראשי של קהילת הגורני באותה תקופה, הרב טאפיה, היה הרוח החיה מאחרי הנסיון לאחד בין הקהילות וגם עצם כינונה של חברת כי"ח – כל ישראל חברים בתוניסיה, הפיחה רוח אחדות בין שתי הקהילות שבניהן ובנותיהן נתכסו תחת שעריה ללמוד יחד בבתי הספר שהקימה.

הקשרים המסחריים בין יהודי ליבורנו לבין קהילת יוצאי ליבורנו בתוניס לא הצטמצו בקשרים מסחריים. היות שלא היו כמעט נישואין בינם לבין יהודי המקום הם נאלצו לנסוע לעיר מוצאם על מנת למצוא שידוכים.

כמו כן, נהגו הגורנים לשלוח את בניהם הבוגרים לליבורנו על מנת ללמוד במוסדות התורניים בעיר, כמו הסמינר לרבנים ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בפיזה באוניברסיטה הנדסה ורפואה

 אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "

דוד חזן. ראה לעיל : דוד זאגורי.

דוד חסין. 1730 – 1790. גדול משוררי מרוקו בשיריו ניכרת השפעה קבלית. על רבי דוד בן אהרן חסין, יש שירשור ארוך במיוחד בנפרד שטרם הושלם.

דוד הכהן. נפטר י"ט בתמוס תס"ח. אב בית דין תיטואן. רבי יעקב בן צור מכנהו בקינתו " החכם השלם דיין ומצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חסידא דקדישא ( עת לכל חפץ ).

דוד צבאח. בערך 1800. רב במראכש. בהסכמה לספרו הוא מכונה המלך דו, מאור הגולה, ידיו רב לו בנסתר ובנגלה, ועוד. ספרו " משכיל לדוד " , הוצא לאור בידי נכדו, דוד בן אברהם צבאח בעיר תוניס. בשער הוא מתואר כספר דרושים על תנ"ך, זוהר ועוד.

לדעתי ( המחבר ) הוא מכיל מעט מאוד דברי קבלה, פרט לקבוצת דפים מרוכזת שכותרתה היא : הגהות על ע"ח. חשיבות הקונטרס הזה בהיותו מעין משא ומתן הלכתי. נזכרים בו כמה מחכמי הדור החשובים. מסורת יניקתו היא מבית מדרשם של רבי אברהם אזולאי ורבי אברהם בן מוסא, על ידי תלמידים רבי יעקב פינטו, שהיה רבו.

פעמים הרבה הוא מזכיר את " מורנו הרי"ף, והכוונה לדעתי, לרבי יעקב פינטו הנ"ל. כן אתה מוצא " עיין בההגהות דברי הראב"ם והרא"א והרי"ף ז"ל, והן אמת שלדברי הרב אברהם אבן מוסא ז"ל יקשו. ובהמשך שם שהרב הראב"םפירש שיחותיו להר"א אזולאי ז"ל.

כן הוא מזכיר פעמים אחדות את הרב מוסא י"ץ. לדעתי הוא הרב מוסא אוחיון, והוא הנקרא במקומות אחרים " החכם הר"מ אוחיון נר"ו. או הר"מ דוד אוחיון נר"ו. מבני דורו נזכרים גם רבי אברהם פינטו ורבי שלמה אסולין. נפטר ליל יום הכיפורים בשנת תרי"ט – 1859.

אלה הם חיבוריו :

" משכיל לדוד " – חידושים על התנ"ך, ושאלות ותשובות על הלכות שחיטה ובדיקה, ופילפולים על מסכתות.

" מורה צדק ", נדפס בתוניס שנת 1828

 אל מעיין העדן – הרב א. עטיה

מכירת מעיל הצדק                         

כדי להבין איך אפשר לילוד אישה להגיע לדרגת קדושה וטהרה כזו גדולה כמו של ר׳ עמרם בן דיוואן זצ״ל, נוכל להבין מהסיפור כדלקמן, אשר שמעתי אותו מפי הרב אהרון מונסניגו שליט״א בעת ביקורי בציונו הקדוש של ר׳ עמרם  ביום הילולתו בט״ו באב התשנ״ו, והוא שמע אותו מפי

      אבותיו הקדושים תושבי העיר פאם:

       איש עני בן טובים תושב העיר פאם אשר בנו הגיע לפרקו והיה צריך לחתן אותו עם ילדה עניה ויתומה, ולא היה לאל ידו לשאת בהוצאות הרבות של החתונה ושיקומם.האיש העני לא היה לו נעים לדפוק על דלתי בני עירו ולבקש את עזרתם.

      מצא לנכון לגשת לר׳ עמרם בן דיוואן אשר היה עובר אורח בעיר פאם ולספר לו את מצוקתו הכספית אשר בו הוא נתון.     רבי עמרם הצדיק היה גם כן באותו עת במצוקה כספית ולא היה לו די כדי לעזור לעני המסכן, אך נכמרו רחמיו על העני אשר ברצונו להקים בית בישראל, מה עשה? מסר לעני את אדרתו אשר היתה מיוחדת לו לשבת, כדי למוכרה בפומבי לעשירי העיר החפצים לקנות את אדרתו הקדושה.

     וכך היה, הידיעה עשתה לה כנפיים בעיר וכל העשירים אוהבי התורה והמצוות הציעו ממון רב לקניית האדרת הקדושה של הצדיק, כל אחד לפי יכולתו. לבסוף אחד מהעשירים זכה בה, תמורת מחיר גבוה אשר הספיק לעני לערוך חתונה מכובדת לזוג המאושר כשהצדיק ר׳ עמרם עמד בראש הקרואים ושמחתו לא ידעה גבול על החסד הגדול אשר זכה בו לקיים מה שנאמר: עולם חסד יבנה. 

האדמה נפתחה כדי לקבור את רבי חיים בן דיוואן

כפי שאמרנו לעיל, שאחרי פטירת רבי עמרם בן דיוואן, בנו רבי חיים המשיך באותה שליחות של אביו בגביית כספים למען ישיבות חברון. כתוב ששנתיים אחרי פטירת אביו דהיינו בשנת התקמ״ר, קנה חצר ומכרה אחר כך באשג׳ן מקום קבורת אביו, כ״כ בא לקבל את עזבונות אביו הצדיק.

רבי חיים המשיך לנדוד מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד שהגיע למרחקים, מצפון מרוקו לדרומו, עבר את ערי צווירא ומראקש והגיע לכפר ווירגאן שליד אינראז דרומית למראקש, כשהוא תשוש ועייף מאוד, בגדיו מרוב טלטולי הדרך היו כבר בלויים וקרועים, כשכולו מותש וללא כוחות.

הצדיק רבי חיים היה נראה בעיני יהודי הכפר כעני הנודד לפרנסתו, שם חלה את חוליו אשר נהיה חמור מיום ליום וכל עוד שהיה מתגבר על מחלתו, היה ממשיך לספר ליהודי כפרי הסביבה על ערכה של ירושלים וקדושתה וממריץ אותם להשתדל לעלות לשכון כבוד בארץ הקדושה כשאר יהודיה השוכנים בתוכה.

כ״כ היה מרביץ תורה ומסביר את חיה הכמוסים לחכמי המקום התאבים לזה כמו שהיה עושה אביו רבי עמרם זצ״ל בערים מרכזיות של מרוקו.

אחרי שישב קמעא לנוח ירדה עליו השראה גדולה ומיד הבין שבמקום זה הוא יקרא לישיבה של מעלה, והתחיל להתכונן בקדושה ובטהרה.

לא הרחק ממקום איפה שעמד הוא שמע זרימת מים אדירה כמו מפל היורדת לאפיקי הנחל, מיד קם הצדיק וירד לנחל, ולאחר שפשט בגדיו טבל, עלה ונסתפג והתכסה כולו בתכריכין שהיו עימו, ובקדושה ובטהרה החזיר נשמתו לבורא עולם כיאה לצדיקים, בל נשכח שהיה עדיין לא נשוי.

האנשים שנכחו במקום סיפרו שהאדמה נפערה וגופתו של רבי חיים שקעה עמוק בבור שנפער, הנוכחים

במקום סיפרו על באר מים שהיתה מכוסה באבן גדולה, מהבאר היו הרועים שואבים מים לשוקת וממנה השקו את צאנם, באותו זמן כשהרועים הורידו את האבן מעל פי הבאר, פתאום נשמטה מידם והתגלגלה עד למקום הנפער שבו נשקעה גופתו של הצדיק רבי חיים ונחתה עליו כאילו יד אדם הציבה אותה בדיוק במקום. עד היום האבן הזאת מסמלת את ציון קברו.

הרועים שחזו בנעשה לא ניסו אף פעם להזיז האבן ממקומה, תושבי הכפר, שלהם היתה שייכת הבאר נקרא אִינְרָאז.

לילה אחד נגלה הצדיק בחלום לראש הכפר שהיה מוכר, שמו היה מובארק, ואמר לו קום, ולן אמור ליהודים תושבי תאחננת, איסני, ואמרגאן, שכולם נמצאים דרומה למארקש, ותאמר להם כי במקום זה על הגבעה תחת האבן הגדולה קבור יהודי, ושמו רבי חיים בן דיוואן, ודע לך כי אם תעשה בנאמנות שליחות זו מעולם לא תדע מחסור ומצוקה כל ימי חייך וגם לזרעך אחריך. הערבי התעורר מיד משנתו, והתחיל לקיים שליחותו בנאמנות וסיפר חלומו בדייקנות לכל היהודים שבסביבה על חלומות ועל מה שדרש ״הסייד היהודי״ ממנו לעשות.

יהודי הסביבה התקהלו בהמוניהם והתחילו ביניהם לאסוף כסף, הם הביאו חומרים וכלי עבודה והקימו על מקום קבורתו של רבי חיים מצבה מפוארת, ואחר כך החליטו להקים במקום גם בית כנסת, הכניסו בו ספרי תורה לארון הקדוש, ממש כמו הבית כנסת באשג׳ן שמול קבורת אביו רבי עמרם. ומיד אחרי בניית הבנינים הפך המקום למקודש עד מאד, והמונים יהודים פוקדים את קבר רבי חיים פעם אחת בשנה, בין הבאים לחגוג על קברו באים גם ערביות וערבים להשתטח על קברו המבקשים גם הם ומתחננים לםייעתא רשמייא שירפא מחלותיהם, ושמרו על קברו מכל משמר אז, ומכיון שכעת כל היהודים עלו לארץ, הערבים ממשיכים עד עתה לשמור ולטפח מקום הקבר.

אותו יום שבו נפטר ונקבר רבי חיים נקבע כיום ההילולה השנתית שלו, כאות שנשמתו חוגגת גם עמנו, וכולם נהרו לעבר קבורת הצדיק ואמרו: אנא! הראה לנו אות ומופת כמו אביך הצדיק רבי עמרם.

בגלל שאין עץ על מצבת ר׳ חיים היו יונות רבות שחנו ממש מעל הבניינים בקביעות היו אפילו מקננות מעל הגגות, זה גרם לחוגגים סיפוק רב והרבו בתפילה ובשמחה.

שוררת אחדות גדולה בין הבאים והנשים כדרכן תמיד מהלהלות בלשונן, ומי כמו היהודים תושבי הדרום יודעים לשחוט כבש לכל המשפחה? כמדומני שההילולא שם נמשכה לילה ויום, ומיד התחילו להתפזר לכפריהם ולעריהם כל העולים לקברו של רבי חיים בווירגאן, שם לא היו זורקים נרות בכמויות כמו אצל הצדיק באשג׳ן ר׳ עמרם, אלא האחראים על המקום היו קונים נרות גדולים לבנים, והיו מוכרים אותם במכרז לכל המרבה במחיר, הנרות ע״ש הצדיקים המוכרים נמכרו במחיר גבוה, והיה מקום להדליק אותם, אבל שום להבה לא היתה, ולא אבנים מסביב למצבה, הכסף שנגבה שימש לטיפוח ולתחזוק המקום ולהעמדת שומר לקבר.

השמועות הלכו ונשמעו על נסים ונפלאות שנעשו שם. וכלהסביבה היו מבטאים ״רבי חיים ״האריה״ ( אשבע ) ומשנה  לשנה החוגגים היו מתרבים ובאים, המעריצים של רבי חיים בן sיוואן זצ״ל הפיצו שמו למרחקים.

זכותו וזכות אביו תגן על כל עם ישראל אמן כן יהי רצון.