העורך מבקש להביע את תודתו למר עמיקם אלעד על העזרה הרבה שהגיש באיתורם של המקורות הערביים, ולפרום׳ אמנון נצר על תרומתו החשובה בההדרתה המדעית ותרגומה של תעודה מס׳ 98.

הקדמה

בארבעים השנים האחרונות פקדו את ארצות המזרח הקרוב תמורות קיצוניות, שבתוך שאר דברים הביאו כליה על קיבוצים יהודיים שהתקיימו כ־2,500 שנה. כיום יוצאי־חלציהם של יהודי ארצות האסלאם, שהתפזרו בתפוצות הגולה או התיישבו בארץ־ישראל, תוהים על עברם. אולם כל חיפוש אחר זהות מחייב שיבה אל המקורות. גיששתי דרכי אפוא בין שיוריה של היסטוריה בת אלף שנה ויותר בלי שאשער בנפשי את השבילים והאפקים שאליהם יוליכני החיפוש הזה.

מעט־מעט התיישרו ההדורים והתבהרו סתירות וסתומות שבהיסטוריה. מתוך ערפל־הזמנים הסתמנה ועלתה תמונת־דיוקן, לכודה בשבי דורי־דורות של שתיקה. אכן, ככל שהתקדמתי בחקירתי כך נתחוור לי כי אותה שתיקה מדומה היא וכי רק השיכחה היא שהשביתה את מעגל־הזרם. קולות רבים בקעו ועלו מתוך התעודות שנתגבבו במעמקי הזמן, ובתמונה שצפה ועלתה על־פני השטח והקיפה גם את ההווה כמו שהוא הופיע שלל הגילויים של סבלות אנוש ותקוותיו. פתח־דבר זה מצביע כבר ממילא על מסגרתו של חיבור זה ומתווה את גבולותיו. אין הספר הזה בא לחקור את מעמדם המשפטי של עמי הד׳ימה, רוצה לומר של הלאומים והקיבוצים הלא־ערביים והלא־מוסלמיים שנשתעבדו לשלטון המוסלמי לאחר שכבשו הערבים את אדמתם. עבודה זו נעשתה כבר בידי אנטואן פתאל ושאר מלומדים, שניתחו את המעמד הזה מן הצד העיוני והמשפטי כמו גם מבחינת תוצאותיו המעשיות.

כן גם אין ספר זה עוסק בתיאור כרונולוגי שוטף של מהלך המאורעות שעיצבו את תולדותיו של כל אחד מקיבוצי הד׳ימים, מלאכה שהיא ענין להיסטוריון שאומנותו בכך.

תכליתו של ספר זה צנועה הרבה יותר. הריהו פרי של מחשבה בלתי־תלויה על היחסים בין המנצח למנוצח, שנוצרו כתוצאה מחוקת־מלחמה מיוחדת, היא הג׳האד, שכן ברור הדבר שבמחזה שמציגה האנושות על בימת ההיסטוריה מילאו עמי הד׳ימה את תפקיד הקרבנות שהוכרעו בכוח־הזרוע. ואכן, בעקבות מלחמה, היא הג׳האד, ובעקבות מפלה, הופך לאום להיות עם ד׳ימי. מאותה שעה והלאה העם הזה, ה״נסבל״ בארץ־מולדתו שממנה נושל, חי כמרחף בחלל ההיסטוריה. שכן הגורם המדיני הארצי, הקובע את גורלו של עם ד׳ימי, מעיקרו הריהו נישול טריטוריאלי. ודאי, אין להתעלם מן היסודות הדתיים שבמצב המיוחד הזה, אולם גזרתי על עצמי שלא אבדוק אותו מנקודת־מבט דתית לפי שאיני יודעת באיזו מידה דיכויו של הד׳ימי בימי־הביניים סותר את עקרונות האסלאם גופו. כלום אין דיכויו של הדיימי אספקלריה מוסלמית לקנאותם של מוסדות ביזנטיים טרום־מוסלמיים? כלום לא היה בשלטון המוסלמי כדי להמתיק דווקה איזו אי־סובלנות שבחימה עקובת־דמים התנכלה לעצם קיומם של כל ״פורצי־הגדר״?״

יתר על כן: היטב אנו יודעים ששלטון מדיני זו דרכו שהוא בוגד בעיקריה הרוחניים של דת. ההיסטוריה משופעת בהוכחות לכך. ספר־הספרים מגלה יחס של כבוד לאדם על־ידי שהוא מעמידו בפשטות וללא פשרה בפני הטראגדיה שלו — זו של מצפון הנקרע מחמת הסתירה שבין חולשותיו ובין האידיאלים המוסריים שלו. וכי לא בגדו האינקוויזיציות של האלמווחידים והקאתולים בספרד בערכים הרוחניים של הקוראן ושל האוונגליון גם יחד? ואם נזכיר את ה״דתות״ החדשות, מה הקשר בין האידיאלים הסוציאליסטיים לבין ה״גולאגים״ הסוביטיים?

מן הטעמים האלה נמנעתי מלרמוז כי משנתו הדתית של האסלאם היא האחראית למעמדו של הד׳ימי בהתפתחותו במרוצת הדורות. בגלל מורכבותן של הבעיות הכרוכות ביחס בין השלטון והדת, ובהסתמך על העובדות, הצבתי את הד׳ימי בתוך מערכת־היחסים שבין מנצח למנוצח, מה־גם שמצב זה היה בראש־וראשונה תוצאתו של כיבוש. משבדקתי את מערכת־היחסים הזאת, כפי שחזוה קרבנותיה מבשרם, נמצאתי עומדת לצד אלה שנשאו בסבלותיה דבר־יום־ביומו, משך דורות על דורות. הגירסה האחרת, זו של הכובש, ודאי שהיא שונה לגמרי, ומחברים מוסלמים ביטאו אותה בספרים הרבה. הנה על כן נניח לו לד׳ימי לדבר בעדו בדפים אלה ולספר את סיפורו, ולו גם באמצעותם של קולות אחרים, כי השתיקה הצועדת בעקבותיו אינה אלא בבחינת אישור לשיעבודו.

החלק הראשון בספרנו מביא קווים לתיאורם של זרמי ההיסטוריה שהעלו את היסודות הכלליים השונים של מצב הד׳ימי. ענין הוא למומחים לקבוע את השינויים שחלו במצב זה מתקופה לתקופה, מאיזור לאיזור. כאן הסתפקתי בהצבעה על הצדדים השונים של מצב זה: המדיניים, הדתיים, החברתיים. בהמשך העבודה נראה היה כי האופי הטיפולוגי של מצב הד׳ימי, הן במבנהו המשפטי והן בהקשרו האנושי, חורג ממסגרתה של היסטוריה וגולש לתחום הפילוסופי העוסק בדיכויו של האדם באשר הוא.

המחברת מתייחסת כאן לאסלאם כאל דת במשמעות המצומצמת של המלה, היינו כמערכת מוסר ועבודת הבורא. אולם האסלאם אינו כך אלא הוא תורת־חיים המבוססת על הלכה. עיקרו הוא החוק המסדיר בראש וראשונה את כל מכלול היחסים בחברה מכל הבחינות, ובתוכן הבחינה הפוליטית. מעמדם של הד׳ימים במסגרת הפוליטית והחברתית האסלאמית נגזר דווקה מתקפם של חוקי אסלאם אלה שהגדירו היטב את מעמדם וחובותיהם כלפי השלטון המוסלמי. אפשר שהיתה למנהגים או חוקים שקדמו לאסלאם השפעה על חוקי האסלאם ביחס למעמד הלא־מוסלמים במדינה האסלאמית, אולם גם אם קיים מקור חוץ־אסלאמי לפרטי החוקים השונים אשר התפתחו במשך הדורות, הנה אין ספק שהיחס הבסיסי ליהודים ולנוצרים הד׳ימים המקוריים נקבע על־פי הקוראן, שבעיני המוסלמים הוא דברו של הבורא. שם נאמר במפורש כי ״נגזרו עליהם השפלה ועליבות וראויים הם לזעמו של אללה…״ (קוראן, ב, 61).

השתדלתי גם להבדיל בין ההמונים ככלים בידו של שלטון דיכוי לבין השלטון גופו כמימושה המעשי של מערכת־ערכים. זוהי נקודה דו־משמעית במיוחד באסלאם, שהרי אפילו בדוגמה שלו יש עירבוב־רשויות בין דת לפוליטיקה. בין כך ובין כך נעשה כאן נסיון במחשבה־תחילה להפריד את התחום הדתי — מערכת של ערכים מוסריים ויחסים שבין אדם לבוראו — מן התחום המדיני, כלומר יחסים שבין אדם לחברו — גם אם המוסדות המדיניים מבקשים להצדיק עצמם בהסתמך על דוגמות דתיות.

אפשר שבכל־זאת נשארו שני התחומים מעורבבים כאן במידת־מה. הקורא מתבקש לייחס תקלה זו למורכבותו של הנושא, שלא תמיד הוא מאפשר הבחנה ברורה בין הדתי לבין המדיני, ולא לתלותה במשוא־פנים שביודעים. קורא מערבי עלול לחוש מבוכה נוכח נושא שאין עניינו אלא בקיבוצים דתיים בלבד, אולם במכורתן הגיאוגרפית וההיסטורית שבמזרח לבשו הדתות צורות טריטוריאליות ולאומיות מורכבות ושונות עד מאד, היונקות ממוסדות ומסורות היסטוריים־תרבותי- ים. הואיל והתפשטותו של האסלאם העבירה את השלטון המדיני לידי עדת המוסלמים בלבד, צומצמה התודעה ההיסטורית הקיבוצית של העמים המנוצחים בממד דתי, הוא היחיד שנסבל בארצות שאוסלמו.

 ההתנגדות לכובשים הערבים לבשה צורות שונות: דתיות אצל היהודים והנוצרים, תרבותיות אצל עובדי־כוכבים, שאמנם התאסלמו אך התאמצו להדוף את הסיערוב — הפרסים, הברברים, הכורדים וכיו״ב. אין לך חברה, ותהיה ליבראלית ככל שתהיה, שתינצל מכובד משקלה של ההיסטוריה. מורשתו החברתית של הקיבוץ מונחלת ועוברת באמצעות חוקים, מסורות, מנהגים ודפוסי־תרבות שנקבעו בדמותם של מוסדות עתיקי־ימים — מעידן לעידן ומדור לדור. כך סטריאוטיפים בלתי־משתנים, בלידתם בארחות־מחשבה קמאיים, מתקיימים מאות־שנים ומשתמרים במשפטים־קדומים ובאידיאולוגיות של זמננו. התמדתם זו של דפוסי־ההתנהגות החברתיים והמיתוסים הקיבוציים המתוארים כאן, הן באידיאולוגיות המדיניות הערביות של זמננו והן בקרב צאצאיהם של קיבוצי הד׳ימים עצמם, היא הנושא בחתימתו של חלק זה.

החלק השני כולו תעודות שנבחרו על־פי זיקתן לתכניתו של חיבורנו זה. כתבי חוק ומשפט מסירים את הלוט מעל עולמו הסוציו־מדיני של הד׳ימי. תעודות ממקורות שונים מדגימות — באמצעות עובדות, עמדות או תיאורים — את הצדדים השונים שבמצבו בארצות שונות. במידת האפשר סיוַגנו אותן לפי סדר כרונולוגי, על־פי אזורים ונושאים. בגלל שפע החומר, וכדי שלא להלאות את הקורא, החלטתי למעט במספר התעודות מן המאה הי׳׳ד עד הי״ח, מה־גם שרבות מהן כבר נתפרסמו בחיבורים אחרים.

מכל־מקום הכללתי במסגרת זו מספר תעודות המשקפות דפוסי־התנהגות וארחות־מחשבה, וזאת על אף שהן חד־צדדיות ומעידות בבירור על משפטים־קדומים.

קורא אולי יופתע ממרחבי הזמן והשטח שמקיף החיבור הזה, אבל בתוך השוני של אותן עדויות יגלה את התמדתו של אותו מצב עצמו. דומה היה כאילו דרך-עבודה זו, השאפתנית לכאורה, היא היאה ביותר להבנת מצבו האובייקטיבי של הד׳ימי. חקירתו של מיעוט אחד ויחיד, המופרש באורח שרירותי מן התמונה השלמה, עלולה היתה להניב דימוי מסולף, בפרט כשהדברים אמורים בממלכה הערבית־המוסלמית שקמה מתוך פסיפס של חטיבות אתניות שונות. לכאורה אולי הדברים חוזרים על עצמם בתעודות אלו, אלא שכל אחת מהן שופכת איזה אור חדש על הנושא בזכות עובדה או בת־גון כלשהי.

ביחס למעמדם של הד׳ימים אין לדבר באסלאם על גרסות של מנצחים ומנוצחים. דווקה מי שמכונים פה מנצחים הבליטו הלכה למעשה את קיומם של כל החוקים שהנציחו את השפלת הד׳ימי וניצולו. הספרות ההלכית והספרות ההיסטורית כאחת לא ראו בקיומה של מצוות דיכוים של הלא־מוסלמים דבר שיש להצניעו. אדרבה: בימי־הביניים רבים החיבורים בגנותם של שליטים שהראו מעין התרשלות בקיום המצוה ואיפשרו לד׳ימיס חופש ומעמד חברתי שקירבו אותם יתר על המדה למעמד המוסלמים השליטים.

אפשר אולי לטעון כי המקורות האירופיים והד׳ימיים, שמהם שאבנו את רוב תעודותינו, מתארים רק חלק מן המציאות. יש רגליים לטענה זו! אך כלום לא תהיה גירסתו של הכובש חלקית עוד יותר? מעוניין היה להכפיש את המנוצחים, להגזים בתיאור עצמתם הכלכלית או חציפותם, כדי להצדיק את אמצעי־התגמול שנקט. כלום עתיד היסטוריון בשנת 3000 לדון את ערכי המערב אך־ורק על־פי הגירסה שיניחו אחריהם איאתוללה ח׳ומייני או הקולונל קד׳אפי? ואת קורות המלחמות בין ישראל לערבים כלום ילמד בפשטות מתוך תיאורי ההיסטוריונים הערבים?

מאחר שאני משוכנעת כי אין בהיסטוריה אמת אחת אלא גודש של מצבים משתנים וסוחרים בתמידות, שכולם קשורים זה אל זה, דווקה לכן פניתי לגרסות שאינן של המנצחים כדי להעמיק את חקירתו של נושא זה. מכיון שכך הוזהר הקורא, אולי ייטיב להבדיל בין משפט־קדום לעובדות. נוסף על כך גם כמעט אין חיבור זה מתיימר לשמש אפילו מסד להצגה היסטורית של הנושא. לכל היותר הוא בא להציג את השאלות: מה היתה המציאות האנושית של הד׳ימי כפי שראה את עצמו — ולא כפי שראה אותו אדוניו? ואיך נשא את מצבו וחי בו?

לפי שאין בכוחי להתמודד עם מכלול היחסים הדתיים בין מוסלמים לנוצרים ויהודים, השתדלתי להצטמצם בצדדים האנושיים של מצב היסטורי נתון. ומאחר שהמצב המיוחד הזה הוא מורשתי התרבותית שלי הרהבתי עוז, למרות מיגבלותי, לתהות על העבר הזה. מי־יתן והמומחה לא ידון בחומרה יתרה את הפלישה הזאת לתחומו, ומי־יתן וחוקרים שהכשרתם טובה משלי יתקנו וישביחו את התמונה הזאת, הבוקעת ועולה מעדויותיה הזנוחות של ההיסטוריה.

לווית־דבר

המחקר הזה, שתחילתו ב־1974, הושלם ב־1976. רבים מן הרעיונות שפותחו בו על יהודים ונוצרים תחת שלטון האסלאם כבר הותוו במהדורה הראשונה של ספרי, יהודי מצרים (ז׳נבה, 1971: מהדורה עברית מורחבת, ינואר 1974) ובמאמרים רבים שנתפרסמו בצרפתית ואנגלית בין 1973 ל־1979.

הואיל ועבדתי לבדי, בלי להזדקק לחוגים אקדמיים (כל עצה שקיבלתי ממלומדים היתה קצרה ביותר או שהצטמצמה בעובדות בלבד), הוליכו אותי תוצאות מחקרי לניתוח היסטורי חדשני ששיחרר את שרידי העמים הד׳ימיים מן הריטוריקה של ״סובלנות״, ובתוך כך החזירם אל לב האסטרטגיה של הג׳האד, שקבעה את גורלם למן המאה השביעית.

בשנות ה־70 הראשונות היתה פרשנות היסטורית מעין זו מנוגדת לדעות המקובלות ברבים ולכתביהם של רוב המלומדים בני־הזמן. הקביעה שהעמים הד׳ימיים הורדו לדרגת מיעוטים דתיים ונחלו בוז ורדיפות במרוצת הדורות לא נתקבלה בעין יפה. בזמן שהיה המערב אכול רגשי־אשם בסוגיית הקולוניזציה אסור היה כלל לומר שהקולוניזציה האירופית שיחררה את העמים המשועבדים האלה. המדיניות הפרו־ערבית של מדינות רבות — שינקה מן העצמה הממונית הערבית, מן הפייסנות כלפי הטרור האש״פי, כמו גם ממגמות שמאלניות ומאוריינטאציה על העולם השלישי — לא הקלה על גישה חדשה, משוחררת ממוסכמות שחוקות.

Le Dhimmiראה אור לבסוף ב־1980. משך כל שנות ה־70 ניתן פומבי לרעיונותיו לא רק במאמרים אלא גם בהרצאות כמו גם בחליפות־מכתבים. כיום, חמש־עשרה שנה לאחר שהתחלתי בצינעה במחקרי בנושא הזה העצום והמורכב, באו מגמות הזמן האחרון בכמה ארצות מוסלמיות והסיכסוך הטראגי בלבנון והעלו לפנינו בבואה חיוורת של חברות מוסלמיות שבהן חיו הד׳ימים, שבהן היתה השריעה תורת־המשפט המוכרת היחידה. המאורעות האלה של זמננו מעניקים אישור, אקטואליות וגיבוש לרעיונות המנותחים בד׳ימים, במסגרת הדינאמיקה של היסטוריה שלעתים קרובות התחמקו ממנה או טישטשו אותה. שווייץ, יולי 1984

בת־יאור

להלן הקטע המלא על אמונות מספר " נר המערב " לרב משה טולידאנו. 

אל כ'אמייא

כאמור הרך הנולד רגיש מאוד לכל דבר, ובמיוחד " למבטים " מיותרים של נשים זרות. הוא רגיש לעין הרע של המבקרים הרבים הבאים לברך את היולדת, ועל מנת לשומרו מעינם הרעה והמסוכנת של כל הזרים הלא רצויים, נוקטים בכמה אמצעים יעילים, ואחד מהם הוא " אל כ'יאמייא ".

זהו פרגוד המפריד בין אנפיסא – היולדת – לבין סביבתה. פרגוד זה עשוי קטיפה ומשמש כעין חץ בין החיה לבין הסובב אותה. הוא שומר על הרך הנולד מעינא בישא, ומפני המזיקים הרבים המסתופפים השבוע זה על יד היולדת ועוללה.

פורשים אותו מן התקרה למטה, סביב מיטת החיה. בל נשכח שהאמונה העממית הרווחת בכל השכבות בצפון אפריקה היא ששדים, עין הרע, מזל רע וצרות עין, חד הם. נר המערב : אמונות הבלי שוא, הזיות, רוחות רעות ושדים, עין הרע, כישופים וחלומות, נפוצים במידה מרובה מאוד אצל יהודי מרוקו.

לוראק דל כ'אמייא – דפי שמירה.

על המצע הזה אל כ'אמייא, תלים דפים מודפסים – דפי שמירה או מכפי שמכנים אותם לוראק דל כ'אמייא או לחזאבאת, ובהם כל מיני פסוקים : מכשפה לא תחיה, שמות שלושת האבות וארבע אימהות, המזמור שיר למעלות אשא עיני ( תהלים קכא ). לחש מיוחד של הרב חיד"א נגד עין הרע, שמות שלושת המלאכים סנוי, וסנסונו"י וסמנגל"ף, אדם וחוה ועוד.

בכוחם של שמות המלאכים הללו והלחש לגרש את לילית – השדה ההורגת ילדים.

הערת המחבר :

עדן מקדם, ערך שדים, שם מסופר כך על לילית : ארבע נשים היו אימהות של שדים : לילית, נעמה, אגרת, ומחלת, וכל אחת מהן מושלת עם מחנותיה, תקופה אחת משקיעת החמה עד חצות לילה, הן מתקבצות בהרי נשפא, סמוך להרי החושך, והם נשיו של שרו של עשו, ודוגמתן נשא עשו ארבע נשים, והן ארבע כיתות של שיר פגעים : שחל, ופתן, כפיר ותנין ( תהלים צא, יג ) בשם רבנו בחיי, פרשת בראשית.

גם את היולדת לא שוכחים ולא עוזבים וקושרים סיב ידה של היולדת, צורת צמיד בנטף " לאטוך ". מין זפת שחורה, אשר יהודים ומוסלמים כאחד נהגן להוסיף למי שתייה בימי הקיץ החמים. חומר זה מהווה מוטיב מאגי מובהק, להרחקת המזיקים ועין הרע.

אמצעי השמירה סביב היולדת ועוללה הם רבים : אסורה בהחלט חדירת חתול לחדרה של החיה, כי חוששים שמא זה שד שהופיע בדמות חתול. לא מרשים דם כניסה אישה מטה לבית היולדת עד לאחר טבילתה במקווה טהרה, כי דם נידה מושך שדים. כל זה בא לדפי שמירה שהיו נהוגים עד ימינו ושסופקו בדרך כלל על ידי המיילדת לבתי היולדות.

בדף שמירה עתיק אשר נהגו לתות על הפרגוד המפריד ביו היולדת לסביבתה, רשמו שני פיוטים שתוכנם שבחים לאיחולים לרך הנולד הנכנס לבריתו של אברהם אבינו.

פיוטים אלה השתמרו בקובץ שירה של יהדות לוב " שאו זמרה ", ורגילים הם לשיר אותם בברית מילה. בדך השמירה נפלו שיבושים מצד המעתיקים אנו מביאים כאן את השירים במלואם.

פיוט א, סימנו יעקב

שתיל עליו כגן רטוב / ומצא חן ושכל טוב

בסימן טוב ובמזל טוב / והצלחה לעינינו

יגיל שמחה קהלינו / ושוש תשיש עדתנו

כי ילד יולד לנו / וגם בן ניתן לנו

עליו שם עבים רכובו / יחון יולד זה בטובו

וגם יזכה לבוא / בברית אברהם אבינו

קונהו חפצו ימלא / ובטוב, ימיו יבלה

ולארץ חמדה יעלה / עם כל ישראל אחינו

ביום זה אביו בזמרה / יעמוד לקרוא בתורה

בכבוד וגם תפארה / יברך שם אלוקינו.

פיוט ב

ברוכים אתם קהל אמוני / וברוך הבא בשם ה'

הילד היולד יהיה בסימן טוב / יגדל ויהיה כמו גן רטוב

יעלה ויצליח ינצל מקטוב / אמן כן יעשה ה'

וברוך הבא בשם ה'

חלק יתן לנו האם הנעימים / ובימיו נעלה לשל רגלים

גדולים וקטנים בבית ה'

וברוך הבא בשם ה'

זכור רחמיך ודם הברית / ופקוד את צאנך צאן השארית

על משיחך משיח בן דוד / ושלח את אליהו נביא ה'

וברוך הבא בשם ה'

הילד הזה יזכה לבריתו / אביו ואמו יראו חופתו

המלאך הגואל יברך אותו / ויזכה לחזות בנועם ה'

וברוך הבא בשם ה' 

סיבותיה של עליונות, היבטים דמוגרפים וגיאוגרפיים.   הפזורה היהודית

באשר למקורות היהודיים, אף אלה יוצרים את הרושם הברור, לפיו גולי ספרד, שנהנו מעליונות איכותית וכמותית כאחד, התקינו את תקנותיהם הראשונות עוד ב 1494, ועד מהרה נטלו לידיהם את ניהול ענייני הקהילה, הרב יעקב בירב התברך בכך שבזמן שהותו הקצרה במרוקו, לאחר בגירוש, בעוד הוא בן שמונה עשרה שנים בלבד, היה " מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים בממלכת פאס ".

ואילו הרב חיים גאגין אינו מסתיר את שביעות רצונו למראה עלייתם המהירה של המגורשים החל משנת 1497 – 1498.

           " משנת ירח"ם – רנ"ח והלאה, בירכנו השי"ת בברכותיו, עד שבנינו בתים מרווחים בציור וכיור וברכנו השי"ת בישיבות ותמידים ובתי כנסיות יפהפיות בנויות לתלפיות, וספרי תורה מלובשים שש ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמללאח בכל ישמעאל כהיום הזה.

אך גולי ספרד ביססו את מעמד הבכורה שלהם בסביבתם החדשה לא רק מבחינה כמותית ואיכותית. בניגוד לענפים אחרים של התפוצה הספרדית, לא נבדלו המגורשים מהתושבים על ידי יצירת " קהלים " נפרדים או על ידי התרכזות במספר מוגבל של יישובים , אלא התפזרו והתבססו בכל רחבי מרוקו ומערב אלג'יריה, תוך כדי הטעמות בתושבים, אם בסביבה אנדלוסית או בסביבה ערבית או ברברית, לאורך החוף האטלנטי, מבאדיס עד אלג'יר, כמו למרגלות הריף, מתיטואן עד תאזה, ויותר מזרחה עד דבדו ועד תלמסאן, מפאס ומכנאס, שבקצה האטלס התיכון ועד למישור תאדלה, דרך צפרו במרכז, ולבסוף למרגלות האטלס הגבוה, ובמראכש, עד לבקעת הסוס, הדרעה והדאדס, בואכה הסהרה, בדרום.

הם התפזרו אפוא ובלטו במחוזות שהיו בשליטה ישירה של השלטון המרכזי, כמו באזורים שהוחזקו על ידי הפורטוגלים – אגאדיר, סאםי, מזאגאן, אזמור, ארזילה , סאוטה ) והספרדים ( אוראן ) או באלה שנשלטו על ידי בעלי שררה מקומיים. 

לידתה של עילית : עליונות כלכלית ויוקרה פוליטית ורוחנית.

כשהם מעמידים את שירותיהם לרשות כל הגורמים הפוליטיים שבמהלך המאה ה-18 חילקו ביניהם את השליטה במגרב, הקימו המגורשים מביניהם עילית חברתית רבת עוצמה, שהייתה בעלת השפעה פוליטית, כלכלית ורוחנית, והצליחה להטיל את מרותה על כלל האוכלוסייה היהודית, מה עוד שעליונותם התבססה בדרך כלל על קריטריונים אוניברסאליים של מצוינות אינטלקטואלית ורוחנית, שנתקבלו על ידי התושבים ועל ידי המגורשים כאחד.

אברהם בן זמירו מסאפי יכול לשמש מעין אב טיפוס של דפוס חדש של מנהיג צפון אפריקאי ממוצא ספרדי, שהיה בעת ובעונה אחת רב, משורר, סוחר וחצרן. ככפי שנראה להלן, עלייתו לגדולה, כמו זו של מגורשים רבים אחרים מבני משפחות רותי, רוזלס, סונבל, קנסינו וסספורטס – אם להזכיר רק את אלה – עלייה זו קשורה באופן הדוק למצב המדיני והצבאי ששרר במגרב למחרת נפילתה של גרנדה וגילוי העולם החדש, כאשר בברכת האפיפיור חילקו ספרד ופורטוגל ביניהן את החוף האטלנטי והים תיכוני של מרוקו ושל אלג'יריה המערבית.

היהודים אף נטלו חלק ישיר בכיבוש סאפי ואזמור על ידי הפורטוגלים, הן ב 1508 והן ב 1513. הם גילו נאמנות גדולה כלפי פורטוגל, נאמנות שלא פגה עד 1542, עת איבדה פורטוגל את שני בסיסים אלה. ואכן, כאשר הותקפה סאפי והובאה במצור ב 1511 על ישי השבטים שמסביב, המנהיג היהודי אברהם בן זמירו, שישב באזמור, חימש בכספו שתי פריגאטות עם מאתיים איש – כולם יהודים – שנכנסו באישורן לילה לסאפי מבלי שהתגלו על ידי הצרים, לדברי הכרוניקאי הספרדי דיאגו דה טורס מילא ב 1539 תפקיד זהה בהגנת סאפי נגד השריפים הסאעדיים יהודי אחר מאזמור, שמואל ולסיאנו.

חלקם של היהודים בכיבוש אזמור על ידי הפורטוגלים היה כה בולט, עד כדי כל שליאו אפריקנוס האשימם בקשירת קשר עם הנוצרים, שהתבטא בכך שפתחו לפניהם בזמן המתאים את שערי העיר.

על רקע זה, ובתמורה לשירותים הטובים, הבטיח עמנואל הראשון מלך פורטוגל בשנת 1509 ליהודי סאפי " שבהווה ובעתיד ", לעולם לא יגורשו מן העיר בניגוד לרצונם ולא ייאלצו לעבור לדת הנוצרית.

אלה מהם שביקשו להמיר את דתם מרצונם החופשי, יאפשרו להם השלטונות לחיות כחפצם, על פי הדת היהודית, עד יום טבילתם.

מלבד זאת, את מסיבות של טובת המדינה יחייבו השלטונות את היהודים לעזוב את סאפי, הרי תינתן להם שהות של שנתיים כדי להתכונן לכך. בתאריך שייקבע יוכלו הרוצים לעזוב את העיר לצאת עם כל רכושם ומבלי שיינזקו כהוא זה. בהיותם מנותקים מהאוכלוסייה המקומית, היו היישובים הפורטוגלים תלויים למחייתם בפעילות המסחרית האינטנסיבית, שאותה קיימו ספסרי כל האומות שפקדו את חופי מרוקו וסאהרה.   

חלק גדול מהמגורשים, ובתוכם משפחות רותי ורוזלס, היו פעילים במיוחד באספקת מוצרי יצוא למבצרים הפורטוגלים שעל חוף מאוריטניה ומערב אפריקה, ועד לאי סאו תומא, שבו הקימו הפורטוגלים את מטעי הסוכר שלהם. המסחר היהודי נשען בעיקר על מוצרי טקסטיל מגוונים ביותר, שהובאו מאנגליה או ביוצרו בערים מסוימות במגרב, כמו מראכש, אוראן, תלמסאן, בוג'י ותוניס.

פרט למסחר הגדול מילאו המגורשים תפקיד ראשון במעלה כמתווכים בין נוצרים למוסלמים, תפקיד שהביא כמה וכמה מבניהם לשמש כשגרירים הן של מלכי פורטוגל והן של שליטי פאס או של השריפים של סוס, שבדרומה של מרוקו.

כך לדוגמא שימשו משפחות אדיב ובן זמירו, הן באזמור והן בסאפי, שליחי המושלים הפורטוגלים אצל השלטונות המוסלמים המקומיים, ושגריר מלך פורטוגל אצל מלך פאס והשריף של סוס.

השליחויות שמילאו היו מגוונות ביותר, החל מהעברת תלבושת חגיגית כשי מאת עמנואל הראשון ב – 1514 לקאיד אחד מאזור אזמור, ועד לחתימה ב – 1526 על הסכם שביתת נשק בין חיל המצב של סאפי לבין השריף מולאי אחמד אל-ערג', או אפילו עד למשא ומתן לשלום עם המלכים של פאס ב – 1527, ב- 1528 וב – 1530.

רבי אברהם ריוח

שנת התקל״ד  – 1774

שדר׳ דידן יצא לשליחות צפת עם ר׳ מסעוד בונאן ובשליחותם זו לא עלה זווגם יפה. כי היו מתקוטטים אחד עם השני. והגאון חידא׳ מספר ביומנו על דרכם ושליחותם זו. ר׳ אברהם דידן הגיע לפאם בכוללות ירושלים ורבי יעקב אבן צור רשם בפנקסו הסכום שנתנו לו שם בעיר פאס. גם בעיר צפרו כתב וחתם לו רב העיר ר׳ שאול ישועה אביטבול כמו שנמצא בקנטרסו ״שלוחי מצוה " ושמו בר״ת בראש אמי׳ר.

המכתב נכתב בפנקסו של החכם השלם שד״ר מעיר הקדש ירושלים תובב״א הלא הוא כמוה״ר אברהם ריוח.

יתר שאת ויתר עוז העיר אישר בחר טיפופה בקודש ויושביה לעולם ירשו ארץ, ממנה השלוחים יוצאים וחלות בכרמים, כרם ה׳ צבאות בית ישראל לחוק בריחיה בריך רחמנא דיהיב לן אורייין תלייתאי אויר בעד אויר ונוסף גם אויר רביעי בקדש, בתר שם טוב עולה על שלחן מלכים. מה נאה נר זה רנפיש וציל נהוריה טפי מכסיף כל הזהבים, אשר בדברו מעריב ערבים, היום הזה ראינו את כבודו ואת גודלו. גדול הנאמר באברהם רחימאי, רחם רחמתים. א׳ מן הרמתיים. מזוקק שבעתיים, החכם השלם והכולל כהה ״ר אברהם ריוח יזיי״א.

מה נכבד היום הזה. יש משום גליוי אריות. משנכנס אב ובנו לקדשו עפ״י הראייה, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש. קידרשין הראוין לביאיה. ביאת שמשו וביאת אורו. ומאי וטהר טהר נברא. גלייה לדרעיה ונפל נהורא. ונתמלא כל הבית אורה. מהנהו אוררת קדשכם. מטבע שטבעו חכמים. בשני כתובין הבאים באחד. חותמי ברבות שהיו במקדש, הין מלמדין מן המודיעות. ולפנים בצעירי ירושלים, דבקו צערים זה בזה, ועלו לחשבון גדול, ונשמע וימס לבבנו, ופקודת כל האדם במריה איפקוד. ויהי העם במתאוננים, יתאונן אדם חי בצערייך ירושלים. ואנן בדידן בסובלי חולאים מתנינן לה מצעיר לסעיר, באש תבער יער, הנה נא העיר הזאת אתיא תוך תוך היבא דשפיל נהר תור נלותא. וצרה דעניותא חסרון כיס קשה מבלם. והין מיעוט אחר מיעוט וחסרה הלבנה עכ״ז קמנו ונתעודד, וחסירון הוליד את עמינדב, לכבוד ארצנו ונחלת אבותינו, ולכבוד רבותינו אשר הבית בית ישראל נשען עליהם, לקדושים אשר בארץ המה. ה׳ עליהם יחיו. ולכבוד האי רעיא מהימנא. ציר אמונים. נברא דמריה סייעיה, ויתן חנו חן חן לו, זריז ונשבר, בהתנדב עם ברכו ה׳ ונקריב את קרבן ה׳ סך שבע מאות אוקיות מטבע מלכות המערב, כלם נתנו לרועה א׳ הוא שליח מצוה האמור לעיל. ועוד סך חמשים אוקיות לשם צדה לדרך, יחד כלם יהיו לרצון לפני ה׳ תמיד ואנו ליה וליה עינינו ישקיף ויראה גוים מקרקרים בהיכלו והוא יפדה את ישראל ויזכור כי בציר המה אסא דקאי ביני חלפי הלא דוד מסתתר בוא יבא ברנה ומלך מלך והשביל ועשה משפט וצדקה בארץ כי״ר, החותם וכו'

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אישה עם אלף שדיים

האמת שאני מעדיף את יום חמישי. החמוקים שמתגלים אז בין האדים הם עגלגלים וריחניים יותר. העכוז של בת האופה הוא ממש תפוח. השדיים של בת מוכר היין זה תפוח בתוך אגס ועליו דובדבן שחור. כל פירות העונה בפרי אחד. החזה של התלמידה החדשה של אמא כמו שקד פורח.

ביום ששי בחמאם עם אבא? מה יש לי לראות שם, שאני לא רואה בבית הכנסת?

מה יש לראות אצל מוכר הצבעים, או מוכר הגלידה, או מוכר הגרעינים? כל מה שיש להם יש לי. החמאם ביום חמישי בלילה הוא גן עדן מסתתר בערפל, מלא פירות סודיים ויצורים לא ידועים. המון שדיים גדולים, שדיים קטנים, ירכיים, מותניים, אישה אחת גדולה עם אלף שדיים!

הקירות העבים נוטפים מים, הרצפה חלקלקה, קולות מים זורמים וצחוק של נערות ובין קרעי הערפל מבצבצים חלקי גוף, אותם אני משתדל לחבר לשלם. הנה אני מצליח לחבר את חלקיה של אשת הרב, גדולת החזה והחלציים, ועכשיו גם את הישבן והרגליים של גרסיה הרזה, אשתו של השמש, הנה אלה הם חמוקי הבת התמירה וארוכת הרגליים של הגביר טובאלי, ואלה חלקיה של המשרתת הערביה השחומה והצחקנית שרוחצת לה את הגב.

הנה שדי השוקולד של השכנה חנה אלעלייל שהתארסה השבוע עם הדוד מתתיה, ואלה של בת הפחמי שנראים כמו כדים מצוירים מוארזאזאת, שפיהם תמיד צבוע שחור. הנה רגלי האילה של עזיזה אסולין צבועות חינה בדוגמה של נעל רקומה, וגם כפות הידיים שלה צבועות בחינה כמו כפפות עם חורים. הנה השיער של זכורה, הג׳ינג׳ית היחידה בעיר. אלף נמשים זרועים על גופה, והיא רוחצת את הסבתא הקטנה שלה, שכבר כל הצבעים אבדו לה. אצל זכורה אני יכול לראות אפילו את נקודת החן השחורה ליד הפטמה הימנית וגם לשמוע איך הגוף העסיסי שלה מאיים להתיז דבש וחלב על כל העיר.

לפעמים אני אוהב לערבב ולחבר שדיים של יהודיה לפנים של ערביה ופנים של צעירה לגוף של זקנה. או שד אחד קטן ואחד גדול בגוף אחד. הנה עכשיו אני רואה מולי את האישה עם שלושה שדיים ושתי לשונות. ודמות אחרת עם רעמת שיער על הגב, היא אישה עד המותניים, ומהמותניים למטה היא סוסה. וההיא ליד המקווה – חצייה העליון אישה והתחתון גבר. וזאת מתחת למנורה חצי אישה, חצי אל. כל המללאח זה חצי אישה חצי אל. חצי חמאם, חצי בית כנסת. גם בסמטאות, כשהן לבושות אני רואה את כל העושר מתחת לשמלות. ואני מתפלא, איך הן כל כך רציניות, כאילו שוכחות לגמרי מה שיש להן מתחת לבגדים.

אני הילד של כולן. בן שלוש או ארבע, כולן מלטפות ומנשקות. הנה עכשיו החברה של אמי מסבנת אותי, היד הרכה והמתוקה שלה מחליקה על עורי, והאצבעות מתגנבות לכל מיני מקומות שלא ידעתי שיש לי. מדגדג לי ואני צוחק, ממש מתפקע מצחוק. מביט אל תוך העיניים הכחולות שלה ומתפוצץ מצחוק והיא גם. אחר כך היא שוטפת אותי במים חמים, ואני לא רואה כלום, מנסה להחזיק בגופה ומתחלק, פוקח עיין, מגיע לה עד הירכיים, מנסה לתפוש באיזה זיז ושוב נופל. ביד החמה שלי אני מסבן לה את הגב, יד שתועה ונעלמת בכל מיני מקומות מחבוא מוזרים וחמים שלה, ואני רואה את הדובדבנים הגדלים בחזה פורחים מול העיניים שלי. אני רוצה לקטוף, אבל הם גבוהים מדי בשבילי.

מפעם לפעם החמאם נעשה לי יותר מסתורי והנשים יותר מקסימות, הפירות שלהן פחות מובנים ויותר מפליאים. בגיל חמש ושש, אני לא כל כך רואה את הפנים, רק את הישבנים והירכיים. עכשיו בגיל שש-שבע הפסקתי להסתכל להן ישירות בעיניים, האברים שלי מתקשים, המבטים קצת מבוישים, החברות של אמא מלטפות לי רק את הפנים והראש, אבל עכשיו אני רואה את כל החמאם בבית הכנסת, כשאני שר את שיר השירים בערב שבת, והן יוצאות אחת אחת מארון הקודש, צוחקות ומדגדגות אותי ואני כמעט מתפוצץ מצחוק. כשאני אומר ״אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו ויהיו נא שדייך כאשכלות הגפן וריח אפך כתפוחים״, אני רואה פרדס של נשים, הרגליים באדמה, הראש בשמים, ואני מטפס בין הענפים, קוטף פטמות ואוכל. בתוך התפילה אני מריח ריחות סבון, בושם וחינה.

זה לא סתם שאני רוצה כל הזמן לראות את הבריכות בחשבון, את העזים בגלעד ואת הצבאים של ארץ ישראל, כי שדיים ראיתי הרבה, אבל צבאים אף פעם לא. וקשה לי להבין את הפסוק שני שדייך תאומי צבייה. האם השדיים של זוהרה שרביט הם כאלה? יצורים שלמים כמו צבאים עם פה ולשון ועיניים, ואולי יש להם גם רגליים ואולי גם מדברים? בחמאם אפשר להבין מה זה ירושלים וארץ ישראל כמו אותו רב שנזדמן לבני ברק וראה עזים שאוכלות תחת תאנים והיה דבש נוטף מן התאנים וחלב מטפטף מן העזים ומתערבים זה בזה ואז הבין מה זה ״זבת חלב ודבש״. אם המורה בוזמימה היה מסביר לי כך, מה זה ארץ הצבי הוא לא היה צריך לצעוק ולתת מכות בענף הזית על כפות הרגליים. היה פשוט אומר: ארץ ישראל כמו החזה של זוהרה שרביט והייתי מבין, או שהיה לוקח אותנו לחמאם, מצביע על מה שצריך ומסביר. חבל שאין לו אמא שלוקחת אותו לבית המרחץ.

ביום שישי עם הגברים זה לא אותו דבר. גם בחמאם הם עסוקים בתקנות ובחוקי ה״שלחן ערוך״ ו״יורה דיעה״ ו״חושן משפט״. מה דינו של כונס בתולה חייב או פטור מקריאת שמע של מיטה? שהרי אם עדיין לא עשה מעשה הוא עדיין טרוד במחשבתו ולא נאה לערב את הטמא עם הטהור. ומה דין שניים שישנים עירומים ומתכסים בטלית אחת ובשר שניהם נוגעים זה בזה? האם יקראו קריאת שמע? כי הרי נגיעת בשרם מביאה אותו לידי הרהור וכר. במקום להתעסק בגופם, הם עסוקים בראשם. הכל רציני תמיד. כאילו גם כשהם ערומים – הם לבושים. מורידים בגד ולובשים מסיכה.

הנשים משתחררות לגמרי. השמלות נופלות והשדיים מתפרצים החוצה כמו כנפיים, הירכיים מזנקות, הכל משקשק כמו פירות עסיסיים על עצי הגן. כל השבוע הן יושבות ליד הנול אורגות לעד את שטיח הנישואין ורוקמות לנצח את שמלות הנדוניה וכלי המיטה, הזמן לא זז, גם המקום תמיד אותו מקום, לא משתנה. ביום חמישי, לקראת שבת, הכל בתנועה. הבגדים נזרקים. כל היצרים, כל השתיקות, כל הצחוקים, מתפרצים החוצה, הגוף מזנק מחוץ לבגד, בלי איפור, בלי תסרוקת, בלי מטפחת ראש, בלי רעלה. הכל פרוע, פתאום השדיים המשוחררים הופכים כנפיים, לשון ששוחררה כמו מוכפלת ומתרבה ומקשקשת: מי מתה, מי יולדת, מי מתחתנת, מי מתאלמנת, מי גמרה שטיח, סוודר, מי נסע לארץ ישראל ומי חזר, אהוב שמת, שד״ר צעיר שהגיע.

ואני מתבשם מפרי הגן כמו בבוסתן האגוזים והתותים של סבא חיים, כשחראזם עולה למעלה, מנער ואנחנו מלקטים ואוכלים. אני מתבונן בדובדבנים של האחת, באגוזים של השנייה ובתותים של האחרת אבל זה עוד גבוה מדי בשבילי. בקושי מגיע למותניים, אבל נהנה לשוטט, לא יודע טוב ורע. מסביב כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ומעיינות ונחלים יוצאים ומשקים את הגן. ולפתע – אסון. מתוך העננים מבצבצת זקנה מצומקת, עורה מקומט והחזה מידלדל עד המותנים, היא מביטה בזעף על הגן הפורח, כאילו היתה שליחה של הגהינום. זאת לא פעם ראשונה שאני רואה אותה. מפעם לפעם היא מציצה מתוך העננים כמו מזמן אחר, כדי לנזוף במישהי שצחקה יותר מדי, או להשתיק, או לאיים. אף פעם לא חייכה למישהי או אמרה מילה טובה. והנה עכשיו, כשאני עומד ליד אמא ומביט בגן העדן שלי, היא פורצת מהערפל, שולחת אלי אצבע מאשימה וקוראת כשכולן שומעות: ״תראו את זה! יא, אחותי! הוא כבר גבר! תסתכלי! עד מתי?״ והיא מצביעה על האבר הקשוח שלי זקור לכיוונה כמו ענף דובדבן וכולן צוחקות ורואות את מה שאני מנסה להסתיר ולא מצליח.

כך גורשתי מגן העדן ולא שבתי אליו עוד. ואף אחד, גם לא אמי, לא עמדה להגן עלי מפני הזקנה המפחידה. תאמרו לה שאני משלכן, שייך למשפחה, שאני לא זר, אני הילד של כולן. כן, אני הילד של כולן! למה לעקור אותי משם ? למה לסגור בפני את הדלת?! תפתחו! זה אני! אני!

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

בין הרבנים הבולטים ביותר שחיו בתקופה זו, ואשר הטביעו את חותמם על הספרות הרבנית ההלכתית שנוצרה במרוקו במשך הדורות הבאים, יש לציין את הרב יהודה בן עטר המכונה ארבי לקביר ( רבנו הגדול ) ואת הרב יעקב אבן צור.

עוד בימי חייו של רבי יהודה בן עטר, קיבלו כל רבני מרוקו את פסקיו, כמעט כדברי קבלה, מתוך הכרה מלאה בגדולתו בתורה ובאישיותו, ולא העזו לחלוק על דבריו אלא במקרים בודדים, וגם באלו תוך הבעת הכנעה ויראת כבוד מלפניו.

אלא שרבי יהודה בן עטר לא הרבה לכתוב, והמעט שכתב מפוזר בחיבורים של חכמי מרוקו בדפוס ובכתבי יד. שונה בכך היה הרב יעקב אבן צור, שהיה סופר פורה והשאיר אחריו ספרות ענפה, שחלק גדול ממנה נמצא עד היום בכתבי יד, מפוזר בספריות ובאוספים ברחבי תבל ומחכה לגואל.

כגורלה של התקופה כן גורלו של הרב יעקב אבן צור. במשך ימי שנותיו ידע נדודים רבים מפאס למכנאס וממכנאס לפאס, ובשנות הרעב של שנת התצ"ח נדד והגיע עד לעיר תיטואן. נוסף לנדודויו הרבים ידע גם כאב ושכול.

תולדותיו.

היעב"ץ נולד בעיר מכנאס לאביו הרב ראובן ביום השבת כ"ז באייר התל"ג – 1673. אביו ידוע כחסיד ובעל מעשים, ולדברי בנו, היה מעוטר בטלית ותפלין ועוסק בתורה כל היום. בערב שבת היה טובל במקווה טהרה, מתלבש ומתעטף בציצית ומקבל עליו שבת מבעוד יום.

את הטלית היה מסיר מעליו רק כשישב לסעוד סעודת שבת. לא אכל אורז בפסח והיה פורש מכליהם של אוכלי אורז. כנראה לרוב חסידותו לא כיהן ברבנות. הוא ישב תקופה ארוכה במכנאס והרביץ תורה ברבים, ולדברי בנו היה רבם של כל חכמי העיר מכנאס.

חיבר ספר דרושים בן כמה מאות דפים וספר חידושים על הש"ס בשם " פלגות ראובן ", בכתב יד. לרבי ראובן היה בית כנסת והוא התפרנס כנראה מהכנסותיו. הוא נפטר בד' באלול התמ"ד – 1684. בעת לידתו של היעב"ץ נפטרו שני רבנים :

מצאתי בכתב הרב יעב"ץ שבאותו היום שנולד הרב נתבקש בישיבה של מעלה החכם שליחא דרחמנא החכם השלם החסיד הרב הכולל מורנו כבו הרב שמעון בן סעדון זכרו לחיי העולם הבא, ובאותו יום שנימול נתבקש בישיבה של מעלה שליחא דרחמנא החכם השלם החסיד כבוד הרב אלישע אשכנזי במכנאס יע"א ונתקיים בהרב השלם מקרא שכתוב וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של הרב שמעון ושל הרב אלישע הנזכר וזרחה שמשו.

הרב שמעון בן סעדון היה חכם מעיר פאס, הוא חיבר ספר דרושים " כתונת תשב"ץ ", המצוי עדיין בכתב יד, והיעב"ץ כתב הסכמה לספר. רבי אלישע חיים אשכנזי , אביו של נתן העזתי, הגיע כשד"ר למרוקו לראשונה בשנת הת"י – 1650, ובשליחות השנייה כנראה שהה זמן מה במרוקו ואף הרביץ בה תורה ברבים. עם תלמידיו נמנה רבי חיים בן עטר הזקן, סבו של רבי חיים בעל " אור החיים ".

הוא זכה להערצה גדולה מאת רבני מרוקו וחכמיה. הרבה מחידושיו של רבי אלישע אשכנזי נעתקו מרוב הערצה על ידי חכמי מרוקו. גם רבי רפאל עובד, בנו של העיב"ץ, מתפאר בכך שאביו נימול ביום פטירת רבי אלישע והתפארות מעין זו נשמעת מכתבי היעב"ץ עצמו, לדברי רבי יוסף בן נאיים.

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

מבוא

. הם עזרו להקים קופת גמ״ח, לסייע לנזקקים בהלוואות ללא רבית, למסחר. בראשה העמידו את אברהם חיים שלוש, שהיה מראשי גרעין עזה למרות שנקרא על-ידי אביו לסייע בהקמת שכונת נוה- צדק. אומרים שכאשר אזל הכסף בקופה, היה אברהם חיים שלוש מסייע לנצרכים מכספו הפרטי.

במאמציהם למצוא פתרונות כלכליים-מסחריים בשווקים ובסביבה, הם הגיעו למסקנה כי אין בכוחם להתחרות עם הסוחרים הערבים ששלטו בשווקים; רק אם יעקפו אותם וייצאו לסחור במסחר חליפין עם הבדואים במתנותיהם שברחבי המדבר, להביא את הסחורה, לבדואים, באוהליהם, שלא יהיה כדאי להם ללכת מהלך שעות רבות לשוק כדי למכור שם טלה ומעט ביצים, או חצי שק שעורה.

 הם יצליחו להתפרנס במחנות אם יוכלו להחליף עימם כאפיה תמורת כמה פרגיות, קפה וסוכר תמורת טלה, חרוזים תמורת חמאה, דברי סידקית תמורת קטניות או שק שעורה. במחנה אפשר לקנות עשר תרנגולות מעשר נשים, מאה ביצים מחמש-שש נשים וכמה טלאים תמורת כמה כאפיות ועקאלים, ללא מתחרים.

במרוצת הזמן התברר, שאפשר גם לקנות במחנות שקים שלמים וגם חצאי שקים של שעורה וחיטה, כמויות שלא היה כדאי לבדואי להוביל לשוק הרחוק. במחנה אפשר לאסוף מעט מיצרכים מכל אוהל, והכמויות הקטנות של שעורה יהיו לכמות גדולה ראויה ליצוא על-ידי הסוחרים היהודים ולתעשיית הבירה באנגליה: והחנדל שהם אוספים ומייבשים במדבר – ישלחו לתעשיית התרופות בגרמניה, מסחר שבעת ההיא היה רק בידי הסוחרים הערבים העשירים

. הם רכבו למחנות הבדואים על פרדות, והחליפו שם סחורה בסחורה, וכל אחד חזר משם כשאחריו אתון או שתיים עמוסות סחורה. כיתות רגליהם בשבילי המדבר למחנות היה כדאי כי חסכו מהבדואים לקחת סחורתם לשוק, והם הרוויחו מהחליפין וגם ממכירת סחורתם לסוחרי עזה, וזה העניק להם הכנסה טובה ללא מתחרים. הם גילו אפשרויות גדולות במחנות הבדואים. במשך הזמן גדל מספר הסוחרים רוכבי הפרדות והיו להם המשאבים לקנות כמויות גדולות.

באותו זמן שרוכבי הפרדות התפרנסו ממסחר חליפין עם הבדואים, גילתה קבוצה שנייה אפשרות הכנסה עם הפלחים הכפריים של רצועת עזה. הם פיתחו תעשיית מזרנים, שמיכות וכרים, והתארגנו לקבוצות בעלות חמישה אנשים כל אחת! תפרו, חידשו וייצרו מזרנים, שמיכות וכרים לפלחים, והרוויחו לא פחות מרוכבי הפרדות.

לנוכח  מציאות זו של פרנסה מצויה בשפע בעזה, הם החלו לבדוק מדוע אין מגיעים העולים מרוסיה לפתח יחד את הישוב ואת המוסדות הראשונים כמו תלמוד-תורה, בית-עלמין ובית-מרחץ. הם לא הירפו מלחצם על חובבי-ציון לשלוח עולים כדי להגשים הקמת ישוב היהודי.

 הם החלו חשים בהזנחה, באוזלת-יד ובתשובות מתחמקות. חובבי-ציון טענו כי העולים אינם נענים להתישב בערים ערביות אלא רק אם יבנו עבורם שכונות יהודיות, ולזה אין עדיין בסף. רק אנשי גרעין עזה, שישובם הלך וגדל, הוסיפו להאמין כ׳ המוסדות לא יוותרו על ישוב בעזה בדרך למצרים ויתחילו לבנות שם שכונה בהקדם. יותר מכולם חיזקו את ידיהם של אנשי עזה אליעזר בן-יהודה וז. ד. לבונטין, שהיה מנהל בנק אפ״ק, ויחקזאל סוכובולסק׳.

יחיאל בריל

תיאור העיר עזה בשנת 1882

"העיר עזה שוכנת בקצה הגבול המערבי והדרומי של ארץ הקודש. היא לא נתקדשה בקדושה שנייה, כי לא החזיקו בה עולי בבל (כשם שלא החזיקו בכל הערים שבמדינות הים אשר על שפת הים הקרוב לו). בכל זאת מצאנו בדברי הימים משנות המאות האחרונות, שהיה בה מושב בני ישראל, ומאז שנת תקע״ע לא תיזכר עוד עדת ישראל בעיר הזאת. עד שנת 1881 לא ברכו בני ישראל "ברוך ה' המבורך" בציבור בעיר עזה.

"ב-1881 התיישבו בעזה ארבע משפחות מאלו אשר העפילו לעלות מנגב רוסיה לארץ הקודש. האנשים האלה היו בארץ מולדתם סוחרים או סרסורים ויעלו לאה"ק להיות עובדי אדמה. ויהי כי ארבה להם העת ביפו ולא מצאו אדמה לקנות, שלחו אחד מהם לאודיסה וקנו שם מכונת קיטור ושני זוגות ריחיים ורכב גדולים, ובהיותם ביפו ושמעו כי העיר עזה והסביבה מרובה באוכלוסין – הביאו את המכונה ואת הריחיים לעזה.

"והנה לא היו האנשים האלה עשירים בכסף ובדעת, במי שרב ושרב, בחפץ ובתשוקה נמרצה לשבת באה״ק ולהועיל לישובה, כ י אז היטיבו מאוד לעשות בהתישבם בעזה אשר יש בה בארבעה ועשרים אלף נפש אדם, וכפרים רבים סביב לה. אבל המה נהגו באה״ק בקולי המקום אשר יצאו לו משם: כמו הסוחרים בארץ רוסיה, זה דרכם לשלוח ידם במסחרים ובעסקים גדולים בטרם ידעו העסקים על בוריים; ואף כי בידם נמצא כסף אשר הספיק רק לשליש הצורך של העסקים, בכה עשו האנשים האלה שעלו לשבת בעזה. מעודם לא היו בעלי טחנה ולא הבינו המלאכה הזאת מה היא, והכסף אשר בידם הספיק רק כדי מקנת המכונה והריחיים. יגעו ומצאו ביפו איש אשר ערב עוז בנפשו להלוות להם כסף לתיתו בעסק המוטל בספק. והמה התחייבו לתת לו 20 למאה והביאו את צווארם בעול חוב העולה בתשעת אלפים פרנק.

"ביום ו' לחודש שבט לעת ערב עלו בעגלה ללכת לעזה. כמה שעות אחרי בוא השמש באו למושב ראשון-לציון, העומד לא רחוק מהדרך העולה מיפו לעזה, ולנו שם בלילה.

"באשמורת קמו לנהוג עגלתם בכבדות והדרך מראשל״צ עד ואדי חנין הלכו בשתי שעות בגשם. נחו והלכו שעה אחת ליבנה. שלוש שעות אחרי חצות באו לאשדוד אבל כאשר לא מצאו שם מקום ללון, קמו והלכו לאיטם עד ליציאת הכוכבים, למגדל.

"המקום הזה נחשב לעיר כי יש בו בית תפילה לישמעאלים, וגם בית שמבשלים בו קאפע, ואל הבית הזה סרו ללון. בעלות השמש קמו והלכו לדרכם, ובשתי שעות לפני חצות באו אל יער עצי זית גדולים ועבים מרוב שנים, ועברו בתוכם עד בואם בחצות היום לעזה.

"בהביאם בהוצאה מרובה ובעמל גדול את המכונה והריחיים לעזה, התיצבה הממשלה לשטן ואסרה איסור על כל תושבי העיר להשכיר להם בית להעמיד בה מכונת קיטור. כי אמר הקאימקם כי לא יוכל להקים מכונת קיטור בעיר, רק ברשיון מפורש מקאנסטאנטינאפול.

"ויקם ה' שפירא (מבני המסיאן הבריטית) ויושיעם. הוא, בהיותו אירופאי וביתו וחצרו עומדים מובדל מבתי העיר, לא שם ליבו לפקודת הממשלה והשכיר להם מקום בחצרו ובנו להם בית מקרשים, והעמידו בבית הזה את המכונה והריחיים. ובימי חודש תשרי העבר החלו הריחיים לטחון חיטים מאשר הביאו בני העיר, אבל כאשר עין יושבי העיר שבעה מראות מכונת הקיטור, חדלו מהביא החיטים לטחינה, ונשותיהם או שפחותיהם קמו שנית בחצות הלילה לטחון בריחיים ורכב שליד הנמצאים בכל בית ובית. ורק הערבים היושבים באוהלים סביב עזה המה, אשר עד כה הוליכו החיטים והשעורים עד בית הטחינה אשר אצל מי הירקון, מהלך שני ימים בגמלים, החלו להביא חיטים ושעורים לטחנם בעזה.

"הקומץ הזה לא השביע את המכונה, אשר בכוחה (מעשרה סוסים) לטחון עד תשעת אלפים פונט חיטים בכל יום; וכאשר התחילו ימי הגשמים חדלו גם הערבים מהביא חיטים לטחון ושבתה המלאכה בבית הטחנה. ורק פעם אחת או שתי פעמים בשבוע הובאו מעט חיטין לטחון, ושכר הטחינה לא הספיק אף למחיר הפחמים ששרפו.

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

הדיון הפומבי בשאלת האנוסים, דרכים ותוכניות לפתרון שאלתם.

כיוון שבדעתנו לדון במעשהו הרשמי של בית דין אחד, ברצוננו להביא עתה אותם רעיונות שהועלו לפתרון שאלת האנוסים באמצעותה של האינקויזיציה. ואם נמצא טוענים, מחוגי האנוסים ותומכיהם, שיש להתיחס אל האנוסים בסוֹבלנות ויש לחנכם בנצרות ולקלטם בכח מערכות החברה הנוצרית, נמצא לעומתם דורשי צעדים חמוּרים נגד האנוסים, המנסים לשוב לעמם ולקיים את דיני תורת משה.

התובעים בנקיטת אמצעים חמורים נגד האנוסים ראו שרק בדרך זו יצליחו לפתור את שאלת דתם ואמונתם של האנוסים. הם לא ביקשו פתרון מתוך עיון בצדדים החברתיים והציבוריים של הבעיה.

 בסופו של דבר, באמצעותו של מוסד אינקויזיציה לאומי, שיטפל בשאלת נאמנותם של אנוסים לאמונתם החדשה, נתאפשר לאותם אישים שטענו לכך לפתור את שאלת מקומם של אנוסים בציבור הנוצרי, שהרי מי שנידון על ידי האינקויזיציה נדחקו ממילא הוא וצאצאיו ממקומם בציבור הנוצרי.

משום כך נראים בעיניהם של הקיצונים הללו הצדדים החברתיים והציבוריים שנבעו מן המשפטים שערכה האינקויזיציה רק כתוצאה של אי נאמנותם לדתם החדשה. לוּ היו נאמנים לדתם לא היה בית הדין נותן דעתו עליהם, והם היו מגיעים לכלל טמיעה בציבור הנוצרי. וטבעי הדבר ששיקולים מסוג זה מקורם בחוגי הכנסיה, והזרע שהם זרעו בגישתם הוא שעתיד היה להצמיח את פעולת המלכות נגד האנוסים המתיהדים.

הצעות ותוכניות הועלו עוד בימי אנריקו, אך המעשה נתקיים בימיהם של המלכים הקתולים, שעה שהכמורה והמלכות חָברו יחד לעניינים אחרים כלעניין הזה.

נוטים אנו לראות באלונסו די אספינה את אביה של שיטת הפעולה הנמרצת באמצעות חקירת מינות, והוא עצמו נזיר פרנציסקני ממומר או בנו של מומרים.

די אספינה לא היה ממוצא יהודי וכל ידיעותיו בענייני יהדות הן מכלי שני. כל דרכו וצורת התקפתו נראות בעיניו כמעשה של נוצרי. הנחתו אינה נראית, שכן כבר בימי המלכים הקתולים נראתה פעולתו כפעולה לדוגמא של מי שבא לנצרות.

 מסתבר שהמקור שממנו שאב היה מסוג ספרו של רימונודוס מרטיני " פגיון האמונה " שעוסק בעקרונות האמונה ובהוכחת אמיתותה של הנצרות מן התלמוד. להלן יסתבר שספרו של אספינה מוסיף ודן בפתרון מעשי בשאלת היהודים. אין ספק שהיו לפניו מקורות שונים שהוא ניצלם להוכחת טענותיו. 

הוא שהעלה תכנית שלמה לארגונה של חקירת מינות נגד האנוסים, שפן לדעתו כולם חשודים הם על דתם ועל אמונתם. את תכניתו העלה בימי אנריקי הרביעי, אבל רק בימיהם של פרנאנדו ואיזבל נמצא האיש תומס די טורקימדה, שהיה בכוחו להלבישה בשר וגידים ולהגשימה. אלונסו די אספינה חיבר לצורך ענינו ספר בשם ״מבצר האמונה׳ שאפשר לכנותו, לאותם ימים, בשם ״ספר הספרים של שנאת ישראל״, והוא כולו שופע שנאה ליהודים ואנוסים גם יחד.

צביון מיוחד לספר כולו, המתחלק לספרים נפרדים, שכן נוסף על הדיון בארבעה ספרים נפרדים על המינים, היהודים, מטאורים והשדים, הוא מביא הצעות מעשיות לפתרון שאלות אלה. בכל אלה נתן דעתנו להשקפותיו בשאלת פתרון בעיית האנוסים. הוא, כאמור, הראשון שהעלה הצעות מעשיות לפתרון מרחיקות־לכת. אך תחילה ניתח, לצורך ליבון תכניותיו, בפרטות את דרכם היהודית של האנוסים המבקשים לשוב לצור־מחצבתם.

וזוהי כוונתו בשעה שחיבר את ספרו: ״למען קנאתו לאמונה הקתולית ועל הרעה והנזק שגרמו לה יהודים, מאורים ושדים; ספר שהוא כתוב לכבודו של האל, וכל הטוב שבו הוא למענו״. וכבר מעיד שמו של הספר על כוונת מחברו: ״מבצר האמונה לנהמת המאמינים ולהגנתה של האמונה הקדושה״. אולם השאלה העיקרית, נדמה שכך ניסוחה: מהו החוג אשר לו מיועד ספר זה ומי הוא שהמחבר מציע לו את פתרונו בשאלת האנוסים? נראה שבראש וראשונה נועד הספר להכנת דעת־ציבור בחוגים בעלי־משפעה מן החצר והכנסיה להכרה בדחיפות בעיית האנוסים ולהוכחת חוּמרתה.

בולטת בספר מגמה אנטי־יהודית, המוצאת את ביטויה באמצעים לשוניים פובליציסטיים מובהקים, והדעת נותנת שדרך־ביטוי זו היא שעוררה התעניינות בספר גם מחוץ לגבולות ספרד. כבר בשנת 1485 נדפס מחדש, וכמה מהדורות ממנו נדפסו בראשית המאה הט״ז. ואם באים אנו להשוות את תכניתו בשאלת האנוסים לדרך ביצועה על־ידי השלטון, נמצא שאפשר לטבוע בחיבור זה חותם של ״שולחן ערוך׳/ לכל מי שטיפל במלכות ספרד באנוסים ובכל הכרוך בדרך חייהם היהודית. תחילה תיאר אלונסו די אספינה את מידת כפירתם של האנוסים באמונה הקתולית, ותוך כדי תיאור שירטט קוים לדמותם שלהם ולאורח־חייהם שלהם.

בכך ערכו המיוחד של הספר לגבי נושא דיוננו, שכן הוא מראה ומאשר את העדויות שניתנו לפני בתי־דיניה של האינקויזיציה על דרכם היהודית של האנוסים והתנגדותם הפנימית לסביבה הנוצרית שבתוכה הם יושבים. אין הוא מעלה כל פולמוס אם מותר לאנוסים לתפוס משרות בציבור הנוצרי או לאו. בעיה זו שוב לא העסיקה אותו ואת בני דורו, והיא נחלת ימי מלכותו של חואן השני. ומכלל שתיקתו נמצאנו למדים ששאלת היחס אליהם ברורה היתה לפחות לכותב עצמו, ושאין האנוסים ראויים, כמובן, לתפוס משרות ציבוריות.בתחילה הוא מתאר בהרחבה את דרכי הכפירה שהאנוסים נתפסים להן, ומסתברת מידת פעילותו הרבה שגילה נגד האנוסים במקומות שונים בקסטיליה. הוא מספר על אנוסים שנימולו במקומות שונים, והוא מתאר בפרוטרוט את האמצעים השונים שנקטו אנוסים כדי לקיים מצוד, זו והאמתלאות שנתנו למעשיהם.

כבר הוכיח בער,מניתוח המאורעות שאירעו, כי תיאוריו של אלונסו די אספינה שאובים מן המציאות שראה והכיר. תיאור דברים אלה מוצא ביטוי נאמן ומדויק באותן עדויות שהובאו במשפטיהם של אנוסים, והן מתארות אותם ימים עצמם שתוארו על־ידי אלונסו די אספינה. קיום מצוות המילה הוא בעיה מרכזית בדיוניו, והוא מאשים בו אנוסים רבים. הוא ראה צורך להעמיד את יני דורו על הניגוד שבין המילה והנצרות, בהסתמכו בעיקר על דברי פאולוס, ונדמה שרצה להסביר לקוראיו את גודל העבירה הנוצרית שבמעשה זה.

על המשכילים מבין האנוסים יצא וטען נגד הויכוחים שהם עורכים וחיפושיהם אחר זיופים באונגליונים וכפירתם בהישארות־הנפש. למעשה היה אלונסו די ספינה הראשון, מן הכותבים על האנוסים, שביטא בחריפות כה רבה את חוסר אמונתם של המשכילים שבהם! טענה שהשמיעוה גם חכמי ישראל על משכילים יהודים בדורות שקדמו לשמד, והיא שהביאה אותם לידי ספקות ושלילת כל אמונה והתכחשותם לשתי הדתות כאחת.

סימן ב. כרך א'

לרב אחד בעוב"י מכנאס יע"א, סדר חיי שרה תרס"ח לפ"ק.

אדוני ! שמעתי דבת רבים, אודות מקווה המים לטבילת נשים, שאף כי זה כמשלש חדשים, שקבעו מעלתכם קופה נגבית בכל יום מכל חנויות בני העיר, ונקבץ בה סך הגון, עדיין לא נגה אור שום תקון במקוה, ועדיין הוא מלא קיא וצואה בלי מקום.

ובכן אמרתי אגלה אזני אדוני, והוא יתן צו לתקן הדבר מהר, ולסתום פה כל המקטרגים, ולמען לא יתפשטו הדברים בכל העיר ותתקלקל מגבת הקופה, רק הכל על מקומו יבא בשלום, והיה מעשה הצדקה שלום, ועל צדקה אדוני אני בוטח, שאל יחשוב לי הדבר הזה לעון, כי לא באתי להוכיח, רק להודיע, ושלום

הצעיר, ע"ה יוסף משאש ס"ט.

סימן ג.' כרך א'

סדר חיי שרה, תרס"ח לפ"ק. 1908

למעת שר הצבא, דגול מרבבה, גומל חסדים, גדול ליהודים, החכם הנעלה, לשם ולתהלה, כבוד הרב שמעון לקנווי, ראש קהלת ווהראן וסביבותיה יע"א, יחשל"א. ( יחי שמו לעד אמן ) שלום, שלום.

אדון נכבד ! סב"ת האר"ש, אודו האי גברא דשפיר חזי, זה שמו, כבוד הרב יחחיא אגהאן הי"ו, שהיה גר במח"ק, זה רבות בשנים, ונתפש עם גנבים בעלילת שקר, וכבודך הגדיל חסדו עמו, ושלחו לנפשו, בתנאי שלא תציג עוד כף רגלו בשערי ווהראן ואגפיה.

ובצאתו בחפזון, עזב חפציו ביד שכנו הקרוב אליו, רבי יעקב סבעוני הי"ו, ובא הנה ערום ויחף, ושלח כמה מכתבים מלאים הפצרות ליעקה הנזכר, למכור את הכל על ידו, ולשלוח לו את דמיהם, וקצב לו את שכרו, ועד עתה אין קול ואין עונה.

ובכן בא לפני בנא לשון בקשה, לכתוב למעלתך לעמוד לימינו, כמדתך הטובה לעמוד לימין אביון, ושלח נא אחד ממשרתיך להוציא בלעו מפיו, ואם יראה בעיני כבודו שיאריכו הדברים בדחיות ומענות, יעשה עמו חסד, לשלוח לו הבטחה על ימים אחדים בעצם יד כבודך.

שלא תאונה אליו רעה אם ישוב עוד למחנכם קדוש, והוא ישתעי דינא בהדיה, והטוב בעיניך עשה, העיקר הוא שישוב אליו כספו, ושכר כבודו כפול מן השמים בכל טוב סלה, אמן. פה מכנאס יע"א.

הצעיר, ע"ה יוסף משאש ס"ט.

סימן ד,כרך א'.

סדר תולדות, שנת הנ"ל, מכנאס

למעל הרב הגאון, מעו"ם וכו', במוהר"ר של מה בן שטרית ישצ"ו. שלום.

שלשם אחר מנחת ערב, בהיותי באסיפה יפה של רבנן ותלמידיהון העי"א, והיו עוסקים בדין תורה, מא אמר חדא, ומר אמר חדא, כמנהגם בכל יום, שאל מעלתו, על אביו של יואב בן צרויה מה היה שמו, ולמה נקרא על שם אמו, ובכלם היו בהעלם דבר, עתה אודיע לכבודו, כי היום הייתהי באוצר הספרים של הרב הגאון כמוהרר"א עמאר ישצ"ו, ובא לידי ספר תשובות הגאונים, וראיתי בסימן י"ב, שנשאלה שאלה זו לרבי האי גאון זיע"א.

והשיב שאביו היה שמו שריה, כמו שכתוב ושריה הוליד את יואב ( דה"א, ד' ) ונקרא על שם אמו צרויה, כדי להוסיף בה כבוד, לפי שהייתה אחותו של דודו, שמו רבי שלמה בן פזי, על שם אמו בתו של רבי חייא, רבה בר חנה, על שם אמו אחותו של רבי חייא, רבי שמואל בר מרתא, על שם אמו אחותו של רבי חייא,. ויען ידעתי כי תברכני בנפשך, לכן הגדתי לפניך היום.

אני היו"ם ס"ט

רבה בר בר חנא

נכד בר חנא שהיה אחי רבי חייא.

רבא בר בר חנא היה תלמידו של ר' יוחנן ומסר שמועותיו. חזר לבבל ולמד תורה בפומבדיתא. בעודו בבבל למד גם בסורא, וחשב לתקן שיאמרו עשרת הדברות בתפילה. אמר לו רב חסדא: כבר בטלום מפני תרעומת המינין. רוב ספוריו נמצאים בממסכת בבא בתרא ע"ג-ע"ד. הם מתחילים בביטוי "לדידי חזי לי" או "חדא זימנא". סיפורים אלה הם סיפורים של יורדי ים והולכי מדבריות, והם נודעים בשם אגדות רבא בר בר חנא.

רבה בר בר חנא – נכדו של בר חנא, שהיה אחיו של רבי חייא. רבא בר בר חנא עלה מבבל לא"י, היה תלמידו של ר' יוחנן ומסר שמועותיו.
אחר שישב בא"י ימים רבים חזר לבבל ולמד תורה בפומבדיתא. בבואו לשם לא בא לשיעורו של רב יהודה בר יחזקאל, עד אשר שלח ר"י את הממונה להחרים את בגדו אם לא יבוא. כאשר בא ושמע שר' יהודה דרש שאין מחזירים את השבר בשבת, אמר לו: הכי אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל, שמחזירין. רב יהודה שמח לשמוע זאת ואמר לו: האם לא יפה עשיתי להכריחך לבוא כדי ללמוד דין זה? רבי יהודה שאל ממנו עוד דברים ששמע מר' יוחנן לעניין נדוי (מ"ק י"ז.

רדיפות הסאסאנידים את יהודי בבל עוררו את רבא בר בר חנא לשוב לא"י, אך לא ידוע אם חזר (פסחים נ"א). רבא בר בר חנא למד בבבל גם בסורא, וחשב שם לתקן לומר עשרת הדברות בתפילה. רב חסדא מנעו מכך, ואמר לו: כבר בטלום מפני תרעומת המינין (ברכות י".

סימן ה כרך א'

סדר הנזכר, שנה הנזכרת, מכנאס.

למעלת החכם השלם והכולל וכו', החסיד העניו, ספרא דווקנא, כמוה"ר מרדכי אדהאן ישצ"ו. שלום.

מכתב כבודו הגיעני, וקראתי אותו לפני אשתך, ומסרתי לידה צרור הכסף, המזוזות עם זוגי תפילין שהנחת מכרה אותם, והכסף תחת ידה, והרי היא בטוב ואין מחסור דבר.

על ההפכה שהייתה ביום רביעי בשוק הבהמות, תלי"ת  לא נמשכה, כי על ידי שוחד בחיק חמת השר שכבה, אבל בין כה וכה, הייתה מהומה גדולה בעיר, כל היום ההוא וכל הלילה, וביום ה' בבוקר נפתחו שערי העיר, ונחנ שקטה הארץ, והמגיד לכם שרי ליה מריה, כי עבר על בל תוסיף.

שאל כבודו לדרוש ולחקור בחשאי כמה כסף שלחה קהלת פאס יע"א להכא בשנת התרס"ג לפ"ג, לעזור לענייני העיר בעת צרה, כי בעל אכסנייא שלך שאל כבודך על זה, ולא ידעתי מה מקום לשאלה זו עתה, אחר עבור חמש שנים.

ועל כל זאת אודיע לכבודו, כי הצ[מכתב אשר שלחו רבני פאס להכא על רזא דנא, הנה הוא תחת ידי מצאתיו בין כתביו של אבא מארי זיע"א, והחתומים עליו בית דין של חמש, כמוהר"ר רפאל אבן צור, וכמונר"ר יהודה בנימין, וכמוהר"ר שלמה אבן דנאן, וכמוהר"ר וידאל הצרפתי, וכמוהר"ר מתתיה סיריו, העי"א וזמנו חדש אייר שנת נוראות לפ"ק היא שנת תרס"ג לפ"ק.

ושם נאמר, כי מכסת הכסף ששלחו הוא ארבע מאות ועשרים צורוס, על יד החכם החשוב והכולל וכו' כמהו"ר אלישע נחמני ישצ"ו, לחלקם לתלמידי חכמים והעניים הדחוקים, ושמעתי שחלקם על צד היום טוב, כי צדיק באמונתו הוא כאשר תדעהו, ועוד שמעתי שנתן חשבון לפני בית הדין ישצ"ו.

עוד אודיע לכבודו, כי מצאתי את הדבר אשר בקשתני טרם נסיעתך לחפש עליו, שהוא, מה טעם אמרו כחא דהתירא עדיף, ומאד שמחתי, כי מצאתי, כאשר אמרתי, והוא ברש"י ז"ל, במסכת ביצה דף ב' ע"ב, וזה לשונו :

דהתירא עדיף ליה, טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו, ואינו ירא להתיר, אבל כח האיסורין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר ואפילו בדבר המותר. עד כאן לשונו. ושלום דל ונבזה

היו"ם הזה, ס"ט.

סימן ו כרך א'.

סימן וישלח, שנת תרס"ח לפ"ק, מכנאס.

ידידי החכם הוותיק, חמר הדת עתיק, כבוד הרב ימין לגראבלי, הי"ו.

בערב שבת קיבלתי מיד ציר אמונים, אגרת אוגרת דברים רבים מכבודו, ואשיב על ראשון, ראשון.

א' . הגדלת תלונתך על אדמו"ר כמוהר"ר חיים בירדוגו יצ"ו, כי שתקך בנזיפה וכו'.., תמחול נא ידידי, כי שקר דברת, לא בנזיפה חלילה, רק מאהבתו אותך, ואף אם כדברך כן הוא, אין בו אשם, כי סדר למודך יכעיס אף הלל הזקן, כי הרגלת עצמך בחמוד מסובך ומסוכסך לדקדק גם בחסיד ויתיר.

ולבטל את כולנו מהלמוד האמיתי, ורז"ל אמרו , אי דייקינן כולי האי לא הוה תנינן ( ערובין מ"ח ע"א ), ובכן ידידי, הסר ממך עקשות פה וכו'….שלא תעקש למודך ותסבכו בדקדוקי עניות שאין בהם ממש, כי אין בזה שום חכמה כאשר אומרים9 לך אנשי מקומך.

רק טפשות הלב ואבוד הזמן, ובמקום דליעול ירקא, ליעול בשרא וכוורי, ואם את הדבר הזה תעשה ויכלת עמוד בין תלמידים, ושוב תשוב על מקומך בשמחה רבה, ואם לא תוכל עשוהו, התכבד ושב בביתך ומקומך אל תנח, זאת היא עצתי ואתה תבחר ותקרב.

ב'. בית אכסנייא שלך, הגמון כבוד הרב הכהן הי"ו, ואשתו ובני ביתו, כלם דורשים בשלומך, והבגדים והספרים אשר שכחת אצלם, מסרו אותם ביד ציר אמונים לתתם ביד אחיו של בעל הבית כבוד הרב משה הכהן הי"ו, בעיר סאלי יע"א, תמצאהו בבית הרב הגאון רפאל אנקאווה ישצ"ו.

ג'. בקשת ממני לכתוב לך תמיד להשיב על כל שאלותיך, כאשר יורוני מן השמים, טוב הדבר, אל תמנע טוב וכו'…כתיב.

ד'. שאלת לחוות לך דעתי על נה שכתוב בש"ס יומא דף י"ח, אומרים לו אישי כהן גדול קרא אתה בפיך וכו'..ופירש רש"י ז"ל, אישי אדוני, וקשיא לך ולימא ליה אדוני ?

לע"ד נראה לפי שעל ידי עבודת כהן גדול ותפלתו ביום הכיפורים יורד שפע ברכה לישראל, וכנסת ישראל מתקשטת בקישוטי מחילה וסליחה וכפרה, כמו האיש שמשפיע טוב לאשתו, ומקשטה בקישוטין יפין, לכן אומרים לו " אישי " להודיעו, שיזהר בעבודתו לעשותה כהלכה, כי הוא כאיש לגבי אישה שהיא כנסת ישראל.

וכן כתיב הושע ב', והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי וכו'..ופירש רש"י ז"ל, שהוא מלשון אישות וחבת נעורים, עיין שם. כי הוא המשפיע לנו כל טוב.

ועאוד ע"ד מה שאמרו רז"ל, לעולם יכבד אדם את אשתו יותר מגופו, כי היא תלויה בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם, ולכן אומרים לו " אישי " להודיעו שעינינו תלויות בו לתקן עבודתו במחשבה ודבור ומעשה, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם להיות לו לעזרה. עד כאן

אני היו"מ ס"ט

ואחרי מופל"ג ראיתי בסדר מענה לשון חלק שני אות א', שכתב וזה לשונו : אישי כהן גדול, כתב בסדר צרור המור פרשת ויצא, שקורין לכהן גדול אישי ולא אדוניף משום דזה השם שראתו לאה אמנו, הפעם ילווה אלי אישי אלי, וגם מצד אמונתו שהיה באש ומאכלו באש, שכתיב אשי ה' ונחלתו יאכלון. עד כאן. 

רבי אלעזר הלוי בן צאפת ב״ר דוד

מחכמי סאלי נמצא חתום עם הרב שלמה הכהן בן אברהם בשטר סידור טענות בשנת התפ״ח.

רבי דוד כן צאפת הלוי הראשון

מצדיקי סאלי הידועים, טמון ליד רבי חיים בן עטר הקדמון, רבי רפאל ביבאס ורבי משה אמסלם.  המסורת מספרת על כך שבבית עלמין עתיק זה, כל מי שרצה לבוא ולהשתטח על קברות הצדיקים שם, היה חייב לגזוז צפורניו, להסתפר ולטבול קודם לכן. כבר צוין לעיל שהשומר הערבי, בשומעו קולות תפילה הבוקעים מחלקה זו, התגייר. למקום ציונו של רבי דוד, נהרו אנשי סאלי והסביבה ורבים ספרו על שנושעו בזכות הצדיק.

דווח במקורות על שנמצאה איגרת המלמדת כי רבי דוד הנזכר היה חי בשנת התרמ״ז. בסאלי היה ביהכנ״ס על שמו.

רבי דוד בן צאפת הלוי השני

רבי דוד בן צאפת הלוי השני היה מצאצאיו של רבי דוד צאפת הלוי הראשון.

משפחתם, כך מסופר, מהעי רצפת ועל כן נקרא בן צאפת ( צפתיים ) ממשפחת הלויים.

רבי דוד היה החברותא של מו"ר סבי רבי עמרם אלקאוה זצוק"ל וכן היה רבי דוד, ממוריו של מו"ר אבי רבי חיים מסעוד אלנקאוה זצ"ל

רבי דוד הלוי.

מחכמי סאלי חתום בטופס פסק דין התצ"ב עם רבי יוסף הכהן.

רבי דוד הסבעוני ב"ר אהרן הראשון

חי במאה הרביעית למניינינו

חיבר:

א. ״טוב רואי״ – ספר דרושים (כת״י).

באחד מדרושיו כתב שדרש אותו בשנת השנ״ו.

רבי דוד הסבעוני ב"ר אהרן השני

 מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו, קרוב לודאי שהוא צאצאו של הראשון.

חיבוריו:

א. ״נאום דוד״ ־ דרושים (כת״י).

ב. פסקי דינים – (כת״י).

רכי חביב טולידאנו ב׳׳ר חייס

הרב חביב הגיע לסאלי ממקנם, הוא השתייך למשפחת רבנים חשובה שישבה במקנס מעת הגירוש מטולידו שבספרד.

ענף למשפחה זו מצאנו בסאלי כפי שראינו אצל המהרח״ט, רבי חיים טולידאנו.

רבי יוסף בן נאים

 ראה כת״י ובו פירושו לסוגית בין האולם ובין המזבח ובסופו כתוב ״ע״כ (עד כאץ) פירוש ההלכה פה העירה סאלי, בעלי הישיבה ושלם רב״.

רבי חייס ביבאס ב״ר יעקב

אביו הגיע לסאלי מתיטואן. רבי חיים נודע כת״ח צדיק. נפטר בערב ר״ח אב בשנת התצ״ג.

בנו רבי יעקב, שימש ברבנות עם רבי חיים טולידאנו. הוא צאצא של רבי וידאל הצרפתי ובנו של רבי יעקב, עליו ידובר לקמן.

רבי חייס ביבאס – הכן

מחכמי סאלי, קרוי על שם אביו שנפטר בצעירותו. נפטר בשנת התרל״ה ובתעודה מסאלי נכתב: ״נתבקש בישיבה של מעלה, אחיו, החכם השלם״.

רכי יהודה אנהורי ב״ר מנחס

רב מו״צ בסאלי וברבאט. בהקדמה לספר ״תהילה לדוד״ נכתב עליו: ״דיין מצוין ורב מובהק ומרביץ תורה ברבים בעיר סאלי ורבאט בבית מדרשו״.

רבי יהודה שימש כרבה של סאלי ושמו הופיע בשאלה בה נשאלים ועונים, רבי עיוש אלמליח, רבי שם טוב בן עטר ורבי יהודה אנהורי הנ״ל. נלב״ע בשנת התקנ״ב והיה על שמו ביכנ״ס ״סלאת נהורי״.

רבי משה אדרעי המקובל, תלמידו של רבי יהודה אנהורי, כתב עליו בספרו ״תורת חיים״ על הזוה״ק (שם מובא תיקון ליל שישי עפ״י ״חמדת ימים״) ״…ואלך לי אל העיר המהוללה, עיר ואם בישראל, סאלי יע״א ואמצא שם איש אשר לו תואר ולו הדר, איש אל קדוש הוא, החכם השלם, הדיין המצוין, החסיד ועניו, הרב המובהק, מרביץ תורה בישראל כמוהר״ר יהודה אנהורי זלה״ה אשר נתבקש בישיבה של מעלה בשנה הזאת, (התקנ״ב), לו יקהת חכמים ונבונים והוא עומד לנחותם הדרך, דרך הגמרא בעיון וסברא ואמצא חן וחסד בעיני המלך ישו״ר ישרנ״י ואטע לי אש״ל ואהי שוקד על לימודי יום יום״.

משפחת אנהורי נמצאה בליסבון, בתיטואן ובסאלי.

אחד ההסברים לשם זה הוא, לשון נהוראי ומקורו ברבי מאיר בעל הנם עליו נאמר ״נהוראי שמיה״ שמאיר עיני חכמים.

לפני כמאה שנים נמצא בירושלים, רבי יהודה אנהורי נוסף שהיה רבה של העדה המערבית בירושלים

ויהי בעת המללאח – יוסף טולידאנו

פרק שלישי

ההשתלה.

קליטת מגורשי ספרד.

באחת התהפוכות האופייניות להיסטוריה היהודית היא דווקא הנורא שבאסונות שהפיח רוח חדשה בחיי היהודים במרוקו. עם קליטת מגורשי ספרד משתנה כליל דמותה של יהדות המערב אשר מחדשת את נעוריה בתחום היצירה הדתית והשפעה הכלכלית.

שמונים שנות השלטון של שולשלת בני וטאס 1472 -1554 עמדו בסימן היחסים עם ספרד ופורטוגל התעצמותם של הממלכות הנוצריות לא רק ששמה קץ לנוכחות המוסלמית – ובעקבותיה גם הנוכחות היהודית – על אדמת הפינסולה האיברית, אלא התפשטה מעבר לים בכיבוש שרשרת נמלים בחופי מרוקו.

מלחמת- הרקונקיסטה – הכיבוש מחדש – של הנוצרים בספרד הגיעה לשלב קריטי כאשר בשנת 1474 אוחדו כל הממלכות הנוצריות תחת כתר פרדינד ואיזבל וכל המאמץ רוכז לכיבוש המובלעת המוסלמית האחרונה : ממלכת גרנדה.

הממלכה המוסלמית לא יכלה עוד לסמוך כבעבר על סיוע ותגבורת ממלכת מרוקו השסועה והמפוררת, שבעצמה התקשתה לבלום נסיונות כיבוש נמלים על ידי הפורטוגזים והספרדים. בראשית שנת 1492 התגשם החלום הנוצרי ואיזבל ופרדינד נכנסו ב – 2 לינואר לארמון האלחמרה, פנינת הארכיטקטורה המורית בגרנדה.

ההתלהבות הדתית לא ידעה גבול וברור היה שבממלכה המאוחדת לא נותר מקום ללא מאמינים בישו. כעשר שנים לפני כן הוקם על ידי הכנסייה בית הדין של האינקוויזיציה כדי לחשוף ולהשמיד את הנוצרים הרעים ואת המארנוס, הם אותם האנוסים שהתנצרו רק למראית עין ושמרו בסתר על יהדותם. 

המשך קיומן של קהילות יהודיות הייתה בעיני הכנסייה סכנה מתמדת עבור אותם אנוסים שיכלו כך להמשיך לקוות בסתר לבם לחזור יום אחד ליהדות.טיהור אדמת ספרד מכל נוכחות יהודית תחזיר לאנוסים השלווה ביודעם שאבדה כל דוגמה ותקווה.

ראשי הכנסיות תחת הנהגתו של הצורר תורקמדה, ראש בית הדין האינקוויזיציה לחצו למען גירוש כל היהודים והמוסלמים, דרישה לה התנגדו רוב יועצי בית המלוכה, אולם אשר מצאה אוזן קשבת אצל המלכנ אליזבט.

למרות שתדלתנות היהודים ובראשם שר האוצר של הממלכה דון יצחק אברבנאל, הבשורה המרה יצאה מגרנדה בסוף חודש מרס : על היהודים והמוסלמים להתנצר או לעזוב את המדינה עד אוגוסט, עד יום תשעה באב שנת רנ"ב. היהודים הורשו לקחת אתם את חפציהם ורהיטיהם אולם לא את הזהב ואת הכסף ואת הטובין האסורים ליצוא.

תוך ארבעה חודשים היה על קהילה מפוארת שמנתה, לפי הערכות, לפלות חצי מיליון איש, לעזוב את ארץ מושבם. חזיון מעציב של אלפי פליטים המחפשים ארץ מקלט ואוניה להובילם אליה. אין מאמינים כיהודים אבל בבשורות האיוב אינם רוצים להאמין. רוב הגולים בחרו לעבור למדינה השכנה, פורטוגל, בתקווה נסתרת שהגירוש יהיה רק זמני ועוד יורשו לחזור לארצם.

תושבי הצפון מצאו ברובם מקלט בממלכת נאוורה וגולי אנדלוסיה יצאו לצפון אפריקה, איטליה ותורכיה. לפי אומדנים לא בדוקים מתוך 300.000 הגולים רק כ-30.000 עד 40.000 התיישבו במרוקו אליה הגיעו דרך נמל סאלי, בדיז ( בים התיכון ), אסאפי, לעראיש וארזילה.

כדי להוסיף עוד על הסבל רצה הגורל ורוב נמלי הארץ היו אז בידי הפורטוגזים, והמושלים המקומיים השלימו מלאכת הגזל והשמד של אדוניהם בפנינסולה. על תלאות הדרך נשתמרו עדויות רבות ומעתיבות.

" לא אכתוב זולת מקצת הצרות שעברו על המגורשים שנכנסו מקצתם למדינת פאס. ויש שנכנסו לסאלי היושבת בקצה הים המערב. ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי הערל טומאס הפורטוגלי והערל גליאן ושלחו ידם בבנות ישראל, ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא היה כמוהם עד שבאו למדינת פאס.

ומהם שנכנסו למדינת ארזילה…וכשרצו לבוא למלך לקצאר אל כביר יצאו עליהם הערבים ויתעוללו בם ויקחו את כל אשר להם והניחום ערומים אנשים נשים וטף קהל גדול…ומהם שנכנסו לאלערייש ובזמן חזרתם לאלקצאר יצאו עליהם הערבים ועשו בהם שפטים גדולים.

מהם מתו בצמא ומהם אכלו האריות ושאריות הפליטה הנשארת באה לפאס ונאספו שמה כח העדרים יחד גדולים כקטנים חכמים ונבונים. ( רבי אברהם אדרוטיל " ספר הקבלה " ) .

בתקופת האפילה הזו נקודת אור הייתה היחס הטוב של המלך מולאי מנצור שלא רק קיבל ברצון את המגורשים, אלא סייע להם בראשית דרכם ופעם שלח פרדות להוביל שיירה של פליטים שנשדדו בדרכם לפאס . שלטונו של המלך כמעט והצטמצם לפאס ולנמל באדיז ואך ורק במקומות אלה היה בכוחו להבטיח את שלומם כפי שמעיד הרב אברהם אדרוטיל, " המלך הגדול חסיד מחסידי אומות העולם, מולאע שייך שקיבל את היהודים בכל מדינות ממלכתו ועשה עמם טובה שנכנסו למדינת באדיס על ידי מולאי מנצור ועשה טובה גדולה לישראל עד שבאו לפאס בממונם וכל אשר להם ".

אולם למרות רצונו הטוב לא יכול היה המלך הרבה להושיע כי מימדי ההגירה היו מעבר ליכולת המח'זן, מה עוד בשנת 1493 החלו לזרום במספרים עוד יותר גדולים למרוקו גם הגולים שבחרו תחילה למצוא מקלט בפורטוגל ושמחמת הרדיפות שגברו – עד לגירוש הסופי בשנת 1497 -, הצטרפו לאחיהם שכבר התיישבו במערב.

פאס כבירה וכקהילה היהודית הגדולה ביותר משכה את רוב הבאים, אולם גם שם לא תמו הצרות אלא רק החלו. כי למכות האדם התווסף גזירת שמיים, בצורת רעב, מגיפות ושריפות.

" אך ימים מעטים עברו והנה נראתה בין היהודים המגורשים המחלה הצרפתית אשר לוותה את גולי ספרד כמעט בכל מקום בואם, ותדבק עוד יותר במגורשי ספרד אלה שנקבצו וישבו בפאס והסביבה, המחלה ההיא ועוד מחלות שונות התהלכו אז בקרבם משל כל ימי החורף ותפלנה מהם חללים רבים וחיל גדול מאוד מאוד… ובכל זאת המושל מולאי שייך מושך עוד חסד ליהודים ובכל יום היה נותן מכיסן מאה פרחים לפרנס העניים שהיו מתים בשווקים וברחובות וכאשר לא יכלה הארץ לשאת אותם צווה וייקחו עבדיו לוחות וקרשים ויבנו בעמק אוהלים קטנים ושם נחו היהודים וימצאו מרגוע לנפשם ".

אולם לא זמן ארוך כי האש כלתה את המחנה הזמני שברוב חסדיו הקים המלך. " ואחר פסח – 1493 – באו כמה צרות על ישראל, לאחר שישבו במדינת פאס כשמונה חודשים יצאה אש בתוך היהודים ונשרפו בשעה אחת כמה אנשים כאילו האש יצאה מן השמיים…והייתה צרה גדולה אשר לא נהייתה מעולם בחצי יום ".

צרת רבים אומרים, חצי נחמה. הרעב שפקד אז את המדינה בגלל בצורת ממושכת, תופעה שחוזרת במחזוריות מחרידה בכל תולדות מרוקו כפי שנראה בהמשך, התאכזר במיוחד בגולי ספרד מחוסרי כל כפי שממשיך רבי אברהם אדרוטיל " ואחרי השריפה הגדולה ההיא באר רעב ודבר גדול ומתו יותר מעשרים אלף נפשות בישראל במדינת פאס ובמדינות אשר סביבתה כהנה וכהנה. ובעת שראו הרעה הגדולה הזאת חזרו לארץ אדום כי אמרו כולנו מתים ומהם נסו לאוהלי מואב וישמעאלים ומהם מתו מרעב בשווקים ורחובות ובנות ישראל ערומות "