הד'ימים – בני חסות – בת – יאור-הקדמת המחברת

 

העורך מבקש להביע את תודתו למר עמיקם אלעד על העזרה הרבה שהגיש באיתורם של המקורות הערביים, ולפרום׳ אמנון נצר על תרומתו החשובה בההדרתה המדעית ותרגומה של תעודה מס׳ 98.

הקדמה

בארבעים השנים האחרונות פקדו את ארצות המזרח הקרוב תמורות קיצוניות, שבתוך שאר דברים הביאו כליה על קיבוצים יהודיים שהתקיימו כ־2,500 שנה. כיום יוצאי־חלציהם של יהודי ארצות האסלאם, שהתפזרו בתפוצות הגולה או התיישבו בארץ־ישראל, תוהים על עברם. אולם כל חיפוש אחר זהות מחייב שיבה אל המקורות. גיששתי דרכי אפוא בין שיוריה של היסטוריה בת אלף שנה ויותר בלי שאשער בנפשי את השבילים והאפקים שאליהם יוליכני החיפוש הזה.

מעט־מעט התיישרו ההדורים והתבהרו סתירות וסתומות שבהיסטוריה. מתוך ערפל־הזמנים הסתמנה ועלתה תמונת־דיוקן, לכודה בשבי דורי־דורות של שתיקה. אכן, ככל שהתקדמתי בחקירתי כך נתחוור לי כי אותה שתיקה מדומה היא וכי רק השיכחה היא שהשביתה את מעגל־הזרם. קולות רבים בקעו ועלו מתוך התעודות שנתגבבו במעמקי הזמן, ובתמונה שצפה ועלתה על־פני השטח והקיפה גם את ההווה כמו שהוא הופיע שלל הגילויים של סבלות אנוש ותקוותיו. פתח־דבר זה מצביע כבר ממילא על מסגרתו של חיבור זה ומתווה את גבולותיו. אין הספר הזה בא לחקור את מעמדם המשפטי של עמי הד׳ימה, רוצה לומר של הלאומים והקיבוצים הלא־ערביים והלא־מוסלמיים שנשתעבדו לשלטון המוסלמי לאחר שכבשו הערבים את אדמתם. עבודה זו נעשתה כבר בידי אנטואן פתאל ושאר מלומדים, שניתחו את המעמד הזה מן הצד העיוני והמשפטי כמו גם מבחינת תוצאותיו המעשיות.

כן גם אין ספר זה עוסק בתיאור כרונולוגי שוטף של מהלך המאורעות שעיצבו את תולדותיו של כל אחד מקיבוצי הד׳ימים, מלאכה שהיא ענין להיסטוריון שאומנותו בכך.

תכליתו של ספר זה צנועה הרבה יותר. הריהו פרי של מחשבה בלתי־תלויה על היחסים בין המנצח למנוצח, שנוצרו כתוצאה מחוקת־מלחמה מיוחדת, היא הג׳האד, שכן ברור הדבר שבמחזה שמציגה האנושות על בימת ההיסטוריה מילאו עמי הד׳ימה את תפקיד הקרבנות שהוכרעו בכוח־הזרוע. ואכן, בעקבות מלחמה, היא הג׳האד, ובעקבות מפלה, הופך לאום להיות עם ד׳ימי. מאותה שעה והלאה העם הזה, ה״נסבל״ בארץ־מולדתו שממנה נושל, חי כמרחף בחלל ההיסטוריה. שכן הגורם המדיני הארצי, הקובע את גורלו של עם ד׳ימי, מעיקרו הריהו נישול טריטוריאלי. ודאי, אין להתעלם מן היסודות הדתיים שבמצב המיוחד הזה, אולם גזרתי על עצמי שלא אבדוק אותו מנקודת־מבט דתית לפי שאיני יודעת באיזו מידה דיכויו של הד׳ימי בימי־הביניים סותר את עקרונות האסלאם גופו. כלום אין דיכויו של הדיימי אספקלריה מוסלמית לקנאותם של מוסדות ביזנטיים טרום־מוסלמיים? כלום לא היה בשלטון המוסלמי כדי להמתיק דווקה איזו אי־סובלנות שבחימה עקובת־דמים התנכלה לעצם קיומם של כל ״פורצי־הגדר״?״

יתר על כן: היטב אנו יודעים ששלטון מדיני זו דרכו שהוא בוגד בעיקריה הרוחניים של דת. ההיסטוריה משופעת בהוכחות לכך. ספר־הספרים מגלה יחס של כבוד לאדם על־ידי שהוא מעמידו בפשטות וללא פשרה בפני הטראגדיה שלו — זו של מצפון הנקרע מחמת הסתירה שבין חולשותיו ובין האידיאלים המוסריים שלו. וכי לא בגדו האינקוויזיציות של האלמווחידים והקאתולים בספרד בערכים הרוחניים של הקוראן ושל האוונגליון גם יחד? ואם נזכיר את ה״דתות״ החדשות, מה הקשר בין האידיאלים הסוציאליסטיים לבין ה״גולאגים״ הסוביטיים?

מן הטעמים האלה נמנעתי מלרמוז כי משנתו הדתית של האסלאם היא האחראית למעמדו של הד׳ימי בהתפתחותו במרוצת הדורות. בגלל מורכבותן של הבעיות הכרוכות ביחס בין השלטון והדת, ובהסתמך על העובדות, הצבתי את הד׳ימי בתוך מערכת־היחסים שבין מנצח למנוצח, מה־גם שמצב זה היה בראש־וראשונה תוצאתו של כיבוש. משבדקתי את מערכת־היחסים הזאת, כפי שחזוה קרבנותיה מבשרם, נמצאתי עומדת לצד אלה שנשאו בסבלותיה דבר־יום־ביומו, משך דורות על דורות. הגירסה האחרת, זו של הכובש, ודאי שהיא שונה לגמרי, ומחברים מוסלמים ביטאו אותה בספרים הרבה. הנה על כן נניח לו לד׳ימי לדבר בעדו בדפים אלה ולספר את סיפורו, ולו גם באמצעותם של קולות אחרים, כי השתיקה הצועדת בעקבותיו אינה אלא בבחינת אישור לשיעבודו.

החלק הראשון בספרנו מביא קווים לתיאורם של זרמי ההיסטוריה שהעלו את היסודות הכלליים השונים של מצב הד׳ימי. ענין הוא למומחים לקבוע את השינויים שחלו במצב זה מתקופה לתקופה, מאיזור לאיזור. כאן הסתפקתי בהצבעה על הצדדים השונים של מצב זה: המדיניים, הדתיים, החברתיים. בהמשך העבודה נראה היה כי האופי הטיפולוגי של מצב הד׳ימי, הן במבנהו המשפטי והן בהקשרו האנושי, חורג ממסגרתה של היסטוריה וגולש לתחום הפילוסופי העוסק בדיכויו של האדם באשר הוא.

המחברת מתייחסת כאן לאסלאם כאל דת במשמעות המצומצמת של המלה, היינו כמערכת מוסר ועבודת הבורא. אולם האסלאם אינו כך אלא הוא תורת־חיים המבוססת על הלכה. עיקרו הוא החוק המסדיר בראש וראשונה את כל מכלול היחסים בחברה מכל הבחינות, ובתוכן הבחינה הפוליטית. מעמדם של הד׳ימים במסגרת הפוליטית והחברתית האסלאמית נגזר דווקה מתקפם של חוקי אסלאם אלה שהגדירו היטב את מעמדם וחובותיהם כלפי השלטון המוסלמי. אפשר שהיתה למנהגים או חוקים שקדמו לאסלאם השפעה על חוקי האסלאם ביחס למעמד הלא־מוסלמים במדינה האסלאמית, אולם גם אם קיים מקור חוץ־אסלאמי לפרטי החוקים השונים אשר התפתחו במשך הדורות, הנה אין ספק שהיחס הבסיסי ליהודים ולנוצרים הד׳ימים המקוריים נקבע על־פי הקוראן, שבעיני המוסלמים הוא דברו של הבורא. שם נאמר במפורש כי ״נגזרו עליהם השפלה ועליבות וראויים הם לזעמו של אללה…״ (קוראן, ב, 61).

השתדלתי גם להבדיל בין ההמונים ככלים בידו של שלטון דיכוי לבין השלטון גופו כמימושה המעשי של מערכת־ערכים. זוהי נקודה דו־משמעית במיוחד באסלאם, שהרי אפילו בדוגמה שלו יש עירבוב־רשויות בין דת לפוליטיקה. בין כך ובין כך נעשה כאן נסיון במחשבה־תחילה להפריד את התחום הדתי — מערכת של ערכים מוסריים ויחסים שבין אדם לבוראו — מן התחום המדיני, כלומר יחסים שבין אדם לחברו — גם אם המוסדות המדיניים מבקשים להצדיק עצמם בהסתמך על דוגמות דתיות.

אפשר שבכל־זאת נשארו שני התחומים מעורבבים כאן במידת־מה. הקורא מתבקש לייחס תקלה זו למורכבותו של הנושא, שלא תמיד הוא מאפשר הבחנה ברורה בין הדתי לבין המדיני, ולא לתלותה במשוא־פנים שביודעים. קורא מערבי עלול לחוש מבוכה נוכח נושא שאין עניינו אלא בקיבוצים דתיים בלבד, אולם במכורתן הגיאוגרפית וההיסטורית שבמזרח לבשו הדתות צורות טריטוריאליות ולאומיות מורכבות ושונות עד מאד, היונקות ממוסדות ומסורות היסטוריים־תרבותי- ים. הואיל והתפשטותו של האסלאם העבירה את השלטון המדיני לידי עדת המוסלמים בלבד, צומצמה התודעה ההיסטורית הקיבוצית של העמים המנוצחים בממד דתי, הוא היחיד שנסבל בארצות שאוסלמו.

 ההתנגדות לכובשים הערבים לבשה צורות שונות: דתיות אצל היהודים והנוצרים, תרבותיות אצל עובדי־כוכבים, שאמנם התאסלמו אך התאמצו להדוף את הסיערוב — הפרסים, הברברים, הכורדים וכיו״ב. אין לך חברה, ותהיה ליבראלית ככל שתהיה, שתינצל מכובד משקלה של ההיסטוריה. מורשתו החברתית של הקיבוץ מונחלת ועוברת באמצעות חוקים, מסורות, מנהגים ודפוסי־תרבות שנקבעו בדמותם של מוסדות עתיקי־ימים — מעידן לעידן ומדור לדור. כך סטריאוטיפים בלתי־משתנים, בלידתם בארחות־מחשבה קמאיים, מתקיימים מאות־שנים ומשתמרים במשפטים־קדומים ובאידיאולוגיות של זמננו. התמדתם זו של דפוסי־ההתנהגות החברתיים והמיתוסים הקיבוציים המתוארים כאן, הן באידיאולוגיות המדיניות הערביות של זמננו והן בקרב צאצאיהם של קיבוצי הד׳ימים עצמם, היא הנושא בחתימתו של חלק זה.

החלק השני כולו תעודות שנבחרו על־פי זיקתן לתכניתו של חיבורנו זה. כתבי חוק ומשפט מסירים את הלוט מעל עולמו הסוציו־מדיני של הד׳ימי. תעודות ממקורות שונים מדגימות — באמצעות עובדות, עמדות או תיאורים — את הצדדים השונים שבמצבו בארצות שונות. במידת האפשר סיוַגנו אותן לפי סדר כרונולוגי, על־פי אזורים ונושאים. בגלל שפע החומר, וכדי שלא להלאות את הקורא, החלטתי למעט במספר התעודות מן המאה הי׳׳ד עד הי״ח, מה־גם שרבות מהן כבר נתפרסמו בחיבורים אחרים.

מכל־מקום הכללתי במסגרת זו מספר תעודות המשקפות דפוסי־התנהגות וארחות־מחשבה, וזאת על אף שהן חד־צדדיות ומעידות בבירור על משפטים־קדומים.

קורא אולי יופתע ממרחבי הזמן והשטח שמקיף החיבור הזה, אבל בתוך השוני של אותן עדויות יגלה את התמדתו של אותו מצב עצמו. דומה היה כאילו דרך-עבודה זו, השאפתנית לכאורה, היא היאה ביותר להבנת מצבו האובייקטיבי של הד׳ימי. חקירתו של מיעוט אחד ויחיד, המופרש באורח שרירותי מן התמונה השלמה, עלולה היתה להניב דימוי מסולף, בפרט כשהדברים אמורים בממלכה הערבית־המוסלמית שקמה מתוך פסיפס של חטיבות אתניות שונות. לכאורה אולי הדברים חוזרים על עצמם בתעודות אלו, אלא שכל אחת מהן שופכת איזה אור חדש על הנושא בזכות עובדה או בת־גון כלשהי.

ביחס למעמדם של הד׳ימים אין לדבר באסלאם על גרסות של מנצחים ומנוצחים. דווקה מי שמכונים פה מנצחים הבליטו הלכה למעשה את קיומם של כל החוקים שהנציחו את השפלת הד׳ימי וניצולו. הספרות ההלכית והספרות ההיסטורית כאחת לא ראו בקיומה של מצוות דיכוים של הלא־מוסלמים דבר שיש להצניעו. אדרבה: בימי־הביניים רבים החיבורים בגנותם של שליטים שהראו מעין התרשלות בקיום המצוה ואיפשרו לד׳ימיס חופש ומעמד חברתי שקירבו אותם יתר על המדה למעמד המוסלמים השליטים.

אפשר אולי לטעון כי המקורות האירופיים והד׳ימיים, שמהם שאבנו את רוב תעודותינו, מתארים רק חלק מן המציאות. יש רגליים לטענה זו! אך כלום לא תהיה גירסתו של הכובש חלקית עוד יותר? מעוניין היה להכפיש את המנוצחים, להגזים בתיאור עצמתם הכלכלית או חציפותם, כדי להצדיק את אמצעי־התגמול שנקט. כלום עתיד היסטוריון בשנת 3000 לדון את ערכי המערב אך־ורק על־פי הגירסה שיניחו אחריהם איאתוללה ח׳ומייני או הקולונל קד׳אפי? ואת קורות המלחמות בין ישראל לערבים כלום ילמד בפשטות מתוך תיאורי ההיסטוריונים הערבים?

מאחר שאני משוכנעת כי אין בהיסטוריה אמת אחת אלא גודש של מצבים משתנים וסוחרים בתמידות, שכולם קשורים זה אל זה, דווקה לכן פניתי לגרסות שאינן של המנצחים כדי להעמיק את חקירתו של נושא זה. מכיון שכך הוזהר הקורא, אולי ייטיב להבדיל בין משפט־קדום לעובדות. נוסף על כך גם כמעט אין חיבור זה מתיימר לשמש אפילו מסד להצגה היסטורית של הנושא. לכל היותר הוא בא להציג את השאלות: מה היתה המציאות האנושית של הד׳ימי כפי שראה את עצמו — ולא כפי שראה אותו אדוניו? ואיך נשא את מצבו וחי בו?

לפי שאין בכוחי להתמודד עם מכלול היחסים הדתיים בין מוסלמים לנוצרים ויהודים, השתדלתי להצטמצם בצדדים האנושיים של מצב היסטורי נתון. ומאחר שהמצב המיוחד הזה הוא מורשתי התרבותית שלי הרהבתי עוז, למרות מיגבלותי, לתהות על העבר הזה. מי־יתן והמומחה לא ידון בחומרה יתרה את הפלישה הזאת לתחומו, ומי־יתן וחוקרים שהכשרתם טובה משלי יתקנו וישביחו את התמונה הזאת, הבוקעת ועולה מעדויותיה הזנוחות של ההיסטוריה.

לווית־דבר

המחקר הזה, שתחילתו ב־1974, הושלם ב־1976. רבים מן הרעיונות שפותחו בו על יהודים ונוצרים תחת שלטון האסלאם כבר הותוו במהדורה הראשונה של ספרי, יהודי מצרים (ז׳נבה, 1971: מהדורה עברית מורחבת, ינואר 1974) ובמאמרים רבים שנתפרסמו בצרפתית ואנגלית בין 1973 ל־1979.

הואיל ועבדתי לבדי, בלי להזדקק לחוגים אקדמיים (כל עצה שקיבלתי ממלומדים היתה קצרה ביותר או שהצטמצמה בעובדות בלבד), הוליכו אותי תוצאות מחקרי לניתוח היסטורי חדשני ששיחרר את שרידי העמים הד׳ימיים מן הריטוריקה של ״סובלנות״, ובתוך כך החזירם אל לב האסטרטגיה של הג׳האד, שקבעה את גורלם למן המאה השביעית.

בשנות ה־70 הראשונות היתה פרשנות היסטורית מעין זו מנוגדת לדעות המקובלות ברבים ולכתביהם של רוב המלומדים בני־הזמן. הקביעה שהעמים הד׳ימיים הורדו לדרגת מיעוטים דתיים ונחלו בוז ורדיפות במרוצת הדורות לא נתקבלה בעין יפה. בזמן שהיה המערב אכול רגשי־אשם בסוגיית הקולוניזציה אסור היה כלל לומר שהקולוניזציה האירופית שיחררה את העמים המשועבדים האלה. המדיניות הפרו־ערבית של מדינות רבות — שינקה מן העצמה הממונית הערבית, מן הפייסנות כלפי הטרור האש״פי, כמו גם ממגמות שמאלניות ומאוריינטאציה על העולם השלישי — לא הקלה על גישה חדשה, משוחררת ממוסכמות שחוקות.

Le Dhimmiראה אור לבסוף ב־1980. משך כל שנות ה־70 ניתן פומבי לרעיונותיו לא רק במאמרים אלא גם בהרצאות כמו גם בחליפות־מכתבים. כיום, חמש־עשרה שנה לאחר שהתחלתי בצינעה במחקרי בנושא הזה העצום והמורכב, באו מגמות הזמן האחרון בכמה ארצות מוסלמיות והסיכסוך הטראגי בלבנון והעלו לפנינו בבואה חיוורת של חברות מוסלמיות שבהן חיו הד׳ימים, שבהן היתה השריעה תורת־המשפט המוכרת היחידה. המאורעות האלה של זמננו מעניקים אישור, אקטואליות וגיבוש לרעיונות המנותחים בד׳ימים, במסגרת הדינאמיקה של היסטוריה שלעתים קרובות התחמקו ממנה או טישטשו אותה. שווייץ, יולי 1984

בת־יאור

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  
רשימת הנושאים באתר