סלקציה-מלכה


הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה

דרישה להכריז על יהדות מרוקו כ " יהדות הצלה ".

ביוני 1955 דרש ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, מהנהלת הסוכנות להכריז על כפרי דרום מרוקו כ "עליית הצלה" ולהעלותם ללא סלקציה. אך לוי אשכול, גיורא יוספטל, ברל לוקר, אליהו דובקין ומשה גרוסמן התנגדו להצעה, והיא נדחתה.

באוגוסט 1955 חבר הנהלה מניו יורק, צבי לוריא, מהנהלת הסוכנות להכריז על יהדות מרוקו כ "יהדות הצלה", והדגיש : "הכרזה זו תגרום ליהודי אמריקה לתרום כסף. יהודה ברגינסקי תמך בהצעתו של צבי לוריא, אך נחום גולדמן, לוי אשכול, גיורא יוספטל, אליהו דובקין, ברל לוקר ומשה גרוסמן התנגדו לה וגם היא נדחתה.

 לגבי הכרזה על "ארץ הצלה" אמר הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל במרץ 1952 :

" קשה לקבוע היכן ואיזה ארץ הצלה, ואיזו ארץ אינה ארץ הצלה. על זאת קשה להחליט בביטחון. אבל קיימת וודאות, וודאות זו אומרת שבארצות בהן השלטון המקומי אינו יכול או אינו רוצה לנקוף אצבע לשמירת היהודים – אלו הן ארצות הצלה, או ארצות בהן השלטון מתייחס בצורה אדישה לגבי פגיעה ביהודים מבחינה פוליטית ומבחינה כלכלית כאחת ".

קריטריונים אלה מראים בוודאות, כי יהדות מרוקו אכן נכללה במסגרת "יהדות הצלה" – קל וחומר כפרי דרום מרוקו ; אך הממשלה והנהלת הסוכנות סירבו להכיר בכך.

על פי הצעת זלמן שזר בדיון לתקנות הסלקציה בנובמבר 1951, לא נכללו יהודי ארצות מזרח אירופה, משום שהייתה סכנה שיינעלו שעריהן בפני יציאת יהודים. כלל זה לא חל על יהודי מרוקו – אף שברור היה לממשלה ולהנהלת הסוכנות, שגם שעריה עלולים להינעל בקרוב בפני יציאת יהודים.

כבר במאי 1954 התריע ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, ואמר :

אם לא נוציא את היהודים ממרוקו תוך שנה שנתיים, ייתכן מאוד שלא נוכל להוציא אותם משם.

ובדצמבר 1955 שלח שרגאי לראש הממשלה בן גוריון מכתב "אישי – פנימי – לא לפרסום". נכתב בו :

1 – הזמן העומד לרשותנו לאפשר יציאת יהודים הוא בין 4 – 6 חודשים.

2 – השלטון המרוקני לא ייתן ליהודים לצאת.

3 – כ-100.000 יהודים מוכנים לעלות מיד.

בתחילת שנת 1956 ניתן היה עוד אפוא להציל את רוב יהודי מרוקו ולהעלותם ארצה – אך הממשלה והסוכנות לא פעלו לשם כך מחששם לשינוי דמוגרפי לא רצוי בארץ.

הפסקת רישום המועמדים לעלייה במרוקו.

באוקטובר 1954 אמר יעקב צור, שגריר ישראל בצרפת, שכל יהודי צפון אפריקה – עני ועשיר, ללא יוצא מן הכלל – אינו רואה את עתידו שם. עם זאת הוסיף, שעלייה המונית תערער את שלטון צרפת שם, ולכן יש להיזהר מלהסתבך עם צרפת.

בספטמבר 1954 היו רשומים לעלייה כ-15.000 נפש, לאחר שעברו את תהליך הסלקציה.

ככל שהתקרבה מרוקו לעצמאות, כך גבר רצון היהודים לעלות לארץ, ובינואר 1955 הגיע מספר הרשומים לעליה מצפון אפריקה – רובם המוחלט ממרוקו  ל-68.000. ואילו הנהלת הסוכנות תכננה לשנת 1955 את עלייתם של 28.000 בלבד משם.

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, אמר שביכולת מחלקת העלייה לעלות משם כל חודש 5.000 – 6.000 יהודים לאחר סלקציה ; אך מאחר שהמכסות המוקצות נמוכות ביחס לגודלה ולרצונה של יהדות צפון אפריקה, נאלץ להורות למשרד העלייה בצפון אפריקה להפסיק זמנית את רישום העולים, שכן " אין ביכולתנו להעלותם…..אם לא הייתי מפסיק את הרישום, בעוד חודשיים מספר הרשומים לעלייה יגיע ל – 100.000 נפש.

ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, דרש בדיון זה מהנהלת הסוכנות לבטל את החלטתו של שרגאי :

מהי זכותנו לומר ליהודי שחושש מפוגרום שאין לו זכות לעלות? ואם עד היום הסתרנו את פרשת צפון אפריקה מידיעת הציבור, הרי אין להסתיר יותר את העובדה שיהודים נהרגים שם בכל שני ולחמישי .

אך הנהלת הסוכנות סירבה לקבל את דרישת ברגינסקי והחליטה :

ההנהלה מקבלת לתשומת לבה את הודעתו של שניאור זלמן שרגאי על הפסקה זמנית של רישום מועמדים לעלייה בצפון אפריקה ומשאירה לשיקולו מתי לחדש את הרישום.

באוגוסט 1955 דיווח ראש מחלקת העלייה בדיון ב "מוסד לתיאום, שבמרוקו רשומים לעלייה 60.000 יהודים, ומתוכם נבדקו על ידי חוליות המיון 35.000. עוד הוסיף שרגאי : "לולא חטאנו בקצב ההרשמה היו נרשמים עוד 40.000 איש. בדיון בהנהלת הסוכנות על תכנון עלייה לשנת 1956 באוגוסט 1955 אמר שרגאי, שבמרוקו רשומים לעלייה 60.000, מתוכם עברו מסלקציה של חוליות המיון, ועוד 40.000 יהודים תובעים את רישומם לעלייה ; וכי בתוניסיה רשומים לעלייה 20.000 יהודים, ומתוכם אושרו 5.000 לאחר סלקציה. ממרוקו ומתוניסיה ניתן אפוא להעלות תוך זמן קצר 120.000 יהודים.

אבל הנהלת הסוכנות החליטה, שבשנת 1956 יעלו רק 45.000 עולים, ומתוכם 40.000 מצפון אפריקה – 36.000 ממרוקו ו-4.000 מתוניסיה. במילים אחרות : הנהלת הסוכנות החליטה להעלות רק את 40.000 העולים שכבר עברו את הסלקציה, ושום מועמד חדש לא יעלה בשנה זו.

בישיבה משותפת של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות בדצמבר 1955 דיווח שרגאי, כי בחצי השנה האחרונה הופסק רישום מועמדים חדשים לעלייה מצפון אפריקה. עוד ציין את מצבם הביטחוני החמור של יהודי מרוקו ואת דרישות מנהיגי הקהילה להעלותם ארצה ומוכנותם להיקלט במעברות.

 לכן דנו בישיבה זו על הקלות בסלקציה ועל הגדלת מספר העולים ממרוקו, המתוכננים לעלייה בשנת 1956. בעד ההקלה והגדלת  מספר העולים ממרוקו תמכו מצד הממשלה : שרת העבודה גולדה מאיר, שר המשטרה בכור שטרית, שר הפנים י' בר יהודה, שר הפיתוח מ' בנטוב ; ומנהלת הסוכנות : ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי, ראש מחלקת הקליטה יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הנוער והחלוץ משה קול, ראש מחלקת החינוך ותרבות זלמן שזר.

התנגדו להצעה : ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות לוי אשכול, הגזר וראש מחלקת הקליטה גיורא יוספטל, ראש המחלקה בכלכלית משה גרוסמן.

למרות התמיכה הרחבה הן בקרב חברי הממשלה והן בקרב חברי הנהלת הסוכנות – נדחה ההצעה להקל בסלקציה ולהגדיל את מספר העולים ממרוקו.  במרץ 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה ונעלה את שעריה בפני הרוצים לעלות. ביוני 1956 היו רשומים בה לעלייה 100.000 יהודים, מתוכם 50.000 לאחר סלקציה ולאחר שחיסלו את עסקיהם או שהיו בתהליך חיסול. אלה נותרו אפוא במרוקו בגלל סירובן של הממשלה ושל הסוכנות להעלותם – אף שיכלו לעשות זאת.

הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה-עמ'153-149 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר