סלקציה-חיים-מלכה


הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה.

ממשלת צרפת והסלקציה. 

ממשלת צרפת לא הייתה גורם מעכב או מונע לעליה המונית ממרוקו; אך לא במקרה הושמע ה "נימוק" – שכביכול מונעת צרפת עלייה המונית ממרוקו מחשש לערעור שלטונה שם – דווקא מפי מנהגים בממשלה ובסוכנות, שלאורך כל הדרך תמכו בסלקציה לגבי יהודי מרוקו. טענה זו הייתה תירוץ בלבד, שכן היה ברור לממשלה ולהנהלת הסוכנות שבקרוב תקבל מרוקו את עצמאותה, ושצרפת לא תהווה עוד מקל כלשהו העשוי להשפיע על עלייה המונית.

"נימוק" זה הושמע בפי ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון; ראש הממשלה בשנים 1954 – 1955 ושר החוץ משה שרת ; יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, נחום גולדמן; הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסוכנות, גיורא יוספטל ושגריר ישראל בצרפת, יעקב צור. "יחסים טובים עם ממשלת צרפת במישור הלאומי והבינלאומי נחשבו בעיניהם לחיוניים; ומכיוון שיהודי צפון אפריקה היו לויאליים לשלטון הצרפתי ולנושאי המסחר והתרבות הצרפתית, היה בעלייה המונית של יהודים אלה כדי להחליש את שלטון צרפת בצפון אפריקה. בנוסף, טענו, תגרום עלייה המונית של יהודים להתקוממות של לאומנים בצפון אפריקה, שכן אלה יטענו שבכך הם מחזקים את מדינת ישראל במאבקה כנגד אחיהם הערבים. וכך התבטאו שים אלה בהזדמנויות שונות :

בפברואר 1952 אמר בן גוריון : לא נעשה עלייה מתוך רעש ולא נכביד על יחסי צרפת והערבים בצפון אפריקה.

בדיון על הקלות בסלקציה ליהודי צפון אפריקה במרץ 1953 התנגד שר החוץ, משה שרת להקלות אלה :

ישנו עוד גורם שעלינו לתת את הדעת והוא השלטון הצרפתי שבדרך כלל מתנגד לעלייה, והוא טוען – השלטון הצרפתי – שעלייה מהירה תגביר את היצרים הלאומניים של תושבי הארץ ותכביד על השלטון.

ביולי 1954 אמר יושב ראש ההנהלה הציונית, נחום גולדמן, שהוא רואה את השלטון הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, ולדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו – אך לא ניתן להרים קול צעקה משום שהצרפתים יכעסו.

 בהתנגדותו להצעת ברגינסקי להכריז על יהודי כפרי דרום מרוקו כ "יהדות הצלה" התבטא הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל :

אין להתעלם מיחסי ישראל צרפת, התלות של מדינת ישראל באספקת נשק מצרפת הולכת וגדלה, ועל כן, אין אנחנו חזקים בלחץ של צרפת.

האומנם כך היה הדבר ? הן ממשלת צרפת לא התנגדה לעלייה המונית ממרוקו. יתרה מכך, אישים בממשל הצרפתי דחקו להציל את יהודי כפרי הדרום, אף הציעו את עזרתם, אך ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות – הן שהתנגדו לכך !

באוגוסט 1954 ביקש איש הממשל הצרפתי, אנטוני מייר, ממנהל המחלקה המדינית של הקונגרס היהודי, אלכסנדר איסטרמן, לפעול להוצאת היהודים ממרוקו. וכך אמר לו :

בנוגע למרוקו אני רוצה להגיד לך ללא חשבונות פוליטיים : אתם צריכים להוציא את היהודים ממרוקו, יהודים אלה עומדים להישמד, זאת לא שאלה של זכויות או אי זכויות, אלא היהודים הללו יישמדו.

באמצע שנת 1954 נפגש ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, עם אישים צרפתים בצפון אפריקה, ואת דבריהם הביא בפני מליאת הסוכנות היהודית :

אנשי השלטון הצרפתי במרוקו אמרו לי, שעומדת להתחולל סערה שתפגע בראש וראשונה ביהודים משום שהם לויאליים לשלטון צרפת…לגבי הכפרים אמרו לי כי עליהם מאיימת סכנת השמדה…או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך זה חייב להתבצע ללא פרסום.

אכן, השלטון הצרפתי לא רק שלא הערים קשיים בעליית יהודי – אלא אף סייע למחלקת העלייה, כפי שהעיד ראש מחלקת העלייה בינואר 1955 :

אני רוצה לומר שיחס השלטונות הצרפתיים בפאריז, רבאט ובתוניס הוא הטוב ביותר שיכול להיות, הם אומרים לנו דבר אחד : אל תשאלו אותנו שאלות. עשו מה שאתם צריכים לעשות, ואל תרבו בשאלות ואנו נעזור לכם בכל מה שאפשר. כך למשל עד עכשיו כל עולה שבא ממרוקו היה דרוש לו פספורט….ועכשיו הסכימו השלטונות הצרפתיים לאשר פספורט כללי לכל רשימת האנשים באונייה……צרפת נותנת לנו לבצע את העלייה בלי קשיים מיותרים.

אומנם נערמו מדי פעם קשיים מצד הממשל הצרפתי, אך אלה באו מאנשי הממשל הצרפתי במרוקו – ולא הייתה מדיניותה של ממשלת צרפת, וניתן היה להתגבר עליהם. כך, למשל, החליט המושל הצרפתי במרוקו, לה-פלס, להגביל במרץ 1955 את העלייה ל-700 עולים בלבד בחודש מהנימוקים הבאים :

1 – ליצור אמון בפני הערבים.

2 – הגירה גדולה של יהודים יוצרת אי שקט אצל הערבים.

3 – מדינת ישראל לוקחת רק צעירים ובריאים, ומשאירה את הזקנים והחולים.

בסוף חודש מאי הסכים המושל הצרפתי במרוקו לה פלס להגדיל את הקצאת העולים ל-1.500 בחודש, אך הממשלה והנהלת הסוכנות לא התאמצו להעלות מכסה זו. יושב ראש ההנהלה הציונית, נחום גולדמן, אמר על הקצאת של 1.500 עולים בחודש : " הבעיה האם עלינו להתנגד לכך "במילים אחרות : הבה נסתפק במספר זה של עולי ממרוקו.

את מדיניות ממשלת צרפת לגבי עליית יהודים ממרוקו הסביר אמיל נג'ר, מנהל המחלקה לענייני מערב אירופה במשרד החוץ. בדיון ב "מוסד לתיאום" ביוני 1955 אמר :

אמנם השלטון הצרפתי רגיש לעלייה המונית ממרוקו שיש בה לערער את שלטון צרפת במרוקו, אך ההחלטה על הגבלת העלייה ממרוקו לא באה מפריס, אלא מרבאט….עלי לציין שהרקע הצרפתי הוא לא לרעתנו…הרוה (בצרפת) חושב שאין עניין לצרפת ואין זה לכבודה לפגוע בעקרון של חופש העלייה. יש כל מיני קומפלקסים של כבוד האדם שעדיין חזק בציבוריות הצרפתית. הם מעוניינים לגשת לבעיה ביתר הבנה ותמיכה בעניין הישראלי. למעשה גם לנו יש בעיות של קליטה…הסלקציה בוודאי תעמוד במרכז השיחות…הקהילות היהודיות אינן מרוצות מזה שאנו משאירים להם את הפסולת.

בדיון זה סיכם ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, את עמדת "המוסד לתיאום" כך : "בזירה הבינלאומית אנו עומדים בחזית אחת לא לחסל את שלטון צרפת בצפון אפריקה". במילים אחרות : הממשלה והנהלת הסוכנות לא יפעילו לחץ על הצרפתים להגברת העלייה ממרוקו.

בסוף יוני 1955 הסירו הצרפתים במרוקו ובפריס את ההגבלה המספרית לעליית יהודים. דיווח על כך ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי :

הושג סיכום עם ממשלת צרפת לגבי העלייה ממרוקו, והנקודה העיקרית בו, שאין שלטונות צרפת המקומיים במרוקו, ואף לא אלה שבפריס, משאירים להם סמכות לקבוע את קצב היציאה והמספרים. הוסכם על כמה סידורים אדמיניסטרטיביים, שהנהלת הסוכנות – מחלקת העלייה במיוחד – קיבלה על עצמה לשמור עליהם.

הסידורים האדמיניסטרטיביים העיקריים היו אלה :

1 – במחנה בקזבלנקה ובמרסיי לא יהיו אנשים יותר מן הכמות שהמחנות יכולים לקלוט בתוכם – קיבולת מחנה "אליהו" בקזבלנקה הייתה 1.000 איש, ובמרסיי – 1.500 איש. רפאל מציע להגדיל קיבולות אלה.

2 – לא תהיה הפרדה בתוך המשפחה בשל טעמים סלקטיביים : או שמעלים את המשפחה כפי שהיא – או שאין מעלים אותה כלל. "משפחה", פירושה שלשלת ישירה של אבות ובנים, הן למעלה הן למטה, אך לא קרבת משפחה צדדית. לא ניתן להגיע למצב, שבו יושארו שם בן או בת.

3 – אנשים לא יתחילו לחסל את עסקיהם ולא יעברו ממקומותיהם, לפני שקיבלו אישור סופי לעלייה.

4 – במידת האפשר ייעשו הבדיקות במקומות מגוריהם או במקום קרוב לשם. כך לא יובאו אנשים בהמוניהם לקזבלנקה – על מנת שלא לעורר גורמים לאומניים.

5 – מדי פעם תביא ממשלת ישראל את תוכניות הסוכנות לעלייה לממשלת צרפת באמצעות השגרירות בארץ או בפריס.

הנה כי כן ההחלטה על גודל העלייה נתונה הייתה לממשלה ולסוכנות היהודית בלבד; ולמרות זאת החליטו הממשלה והנהלת הסוכנות שלא להגדיל את היקף העלייה ממרוקו בשנת 1955.

שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, המשיך והתעקש על עמדתו. באוגוסט 1955 אמר בדיון ב "מוסד לתיאום ": עליית 3.000 יהודים ממרוקו בחודש – זהו מספר ריאלי, מספר גדול יותר יגרום למשבר עם צרפת ".

אלא שבניגוד לכך כתב כבר בפברואר 1955 מנהל מחלקת העלייה בפריס, ברוך דובדבני, למשה שרת : " גם החוגים הצרפתים מעוניינים עכשיו בעלייה". גם נשיא הפדרציה הציונית בצרפת, אנדריי בלומל, סיפר שאנשי ממשל צרפתים אמרו לו: "אתה ציוני, אתה צריך להוציא את יהודי מרוקו".

במרץ 1955 קיים יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, מסיבת עיתונאים בפריס, ובה אמר שכמחצית מ -250.000 יהודי מרוקו מרוצים לעלות לארץ. על כך רגז השגריר בצרפת, יעקב צור, והגיב שאינטרס צרפת הוא שהיהודים לא יעלו ארצה, מאחר שהם אלמנט לויאלי למשטר הצרפתי; ואף רמז לברגינסקי : "ייתכן וממשלת ישראל אף נתנה אפילו "הבטחות מסוימות לצרפת בעניין זה ".

כאמור לא נזקקה צרפת להבטחה כזו, שהרי לא הטילה הגבלות על העלייה ממרוקו. בפגישה בספטמבר 1955 אמר שגריר צרפת בישראל, פייר ז'ילבר, למשה שרת:

"צרפת תכבד את עקרון העלייה החופשית ולא תערים מכשולים על דרכם של יהודי מרוקו המבקשים לעלות לישראל".

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה. עמ' 157-153   

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר