ספר מוגאדור-סידני קורקוס

מוגאדור-סידני קורקוס
הספר מתאר את ההיסטוריה המדהימה של הקהילה היהודית הייחודית של העיר מוגאדור (כיום אסאויירה) שבמרוקו, בהתבסס על 25 שנות מחקר. תוכן הספר מתבסס על אלפי מסמכים, תעודות, תמונות, עדויות והקלטות, מדובר בחומר שנאסף מארכיונים אירופאים שונים, אוספים פרטיים, ספרי מסע ומחקרים חדשים. ספר זה, המחולק לשני כרכים עבי כרס, כולל 200 שנות היסטוריה: כרך א׳ המשתרע על 43 פרקים בנושאים שונים ומגוונים שמשלימים זה את זה, וכרך ב' הכולל את סיפוריהן של 30 משפחות מהבולטות והחשובות בעיר, מלווה בפרטים גנאלוגיים רבים. חלקו השני של כרך ב׳ באורך מאות עמודים, כולל 12 נספחים, ובהם רשימות של שמות בני הקהילה מנקודות מבט שונות.
הספר חשוב מבחינה היסטורית, מעבר לתיאור של קהילה מסוימת בארץ ערבית, כפי שהקורא ייווכח, חשיבותו גם אוניברסלית וגם להיסטוריה של העם היהודי בכללו, שחי מאות שנים בתפוצות נכר, עד לשיבתו ברובו, לארץ ישראל.
סידני קורקוס (Sydney Coreos) נולד בשנת 1949 במרוקו ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1959. המשפחה התיישבה בירושלים. אביו דוד היה להיסטוריון של יהדות מרוקו, וסידני שימש מנהל מוזיאון וחוקר, מרצה ופרסם מאמרים רבים. בני המשפחה, הצאצאים של מגורשי ספרד, היו מהבולטים והחשובים בעיר מוגאדור במשך חמישה דורות, מבין ׳סוחרי המלך', אך בניה שיחקו תפקיד גם כראשי קהילה, קונסולים מייצגי ארצות אירופאיות וארצות-הברית ואף התבלטו בתחום החינוך, כרבנים ופילנתרופים.
ספר זה, הוא מעין סיכום של פעילותו המחקרית הענפה ורבת השנים של סידני קורקוס, ומיועד לחוקרים ולקהל הרחב, למתעניינים בהיסטוריה היהודית בצפון אפריקה, ובמיוחד לבני העיר מוגאדור וצאצאיהם, שבוודאי יתעניינו בו מאוד, כי הספר מציג לראשונה את סיפורה של הקהילה וקורותיה, בסביבתה המוסלמית והאירופאית, מזוויות שונות.
ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס הוצאת ראובן מס / יולי 2024
ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -הקדמה-פרופ׳ דניאל שרוטר

הקדמה
פרופ׳ דניאל שרוטר
מחזיק הקתדרה עמוס ש., דיינארד להיסטוריה יהודית, החוג להיסטוריה, אוניברסיטת מיניסוטה בארה״ב
העיר אסאויירה, או מוגאדור כפי שהעיר עדיין נקראת על ידי רבים מתושביה הוותיקים וצאצאיהם, תופסת מקוב ייחודי בזיכרון היהודי של מרוקו. היא נוסדה בשנת 1764 על ידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה כנמל להתנהלות המסחר הבינלאומי של מרוקו והפכה, למרות ממדיה הקטנים, לעיר הקוסמופוליטית הראשונה של מרוקו ובהיבטיו מסוימים, לעיר המודרנית הראשונה שלה. כבר עם היווסדה התיישבו בה נציגיהם של משפחות הסוחרים המובילות במרוקו במטרה לנהל מסחר זה, ותוך עשור העיר הייתה לעיר הנמל המרכזית של מרוקו. הודות לקשריה! המסחריים, לרשת הענפה של משפחותיהם במרוקו ובאירופה ולקשרים ההדוקים של אליטת סוחריה היהודי! (תוג׳אר Tujjar בערבית) עם סולטני השושלת העלווית, דור אחר דור, הם השפיעו על מהלך ההיסטוריה ועיצב את אופיה המיוחד של אסאויירה/מוגאדור.
אלפי יהודים ומוסלמים נהרו מחלקיה הדרומיים של מרוקו והתקבצו בעיר הנמל החדשה, כסוחרים, רוכלים, בעי חנויות, אומנים ופועלים. בעוד המוסלמים היוו את רוב אוכלוסייתה של העיר, החל מהמאה ה-18 ועד שנות ה-50 היוו היהודים 30־50 אחוזים של האוכלוסייה, הייתה זו, באופן יחסי, הקהילה היהודית הגדולה ביותר מבין הקהילות היהודיות בעולם המוסלמי.
אסאויירה שימשה כנמל המוביל במרוקו בקושי מאה שנים, זאת באשר בסוף המאה ה־19 ערי נמל אחרות לאור החוף האטלנטי של מרוקו החלו להתפתח ולתפוס את מקומה. חרף זאת, אופיה וזהותה של מוגאדור/אסאוייר עוצבה בתקופת שיא זוהרה, וכך לעיתים קרובות זוכרים אותה גם בימינו בפזורות העולם תושביה הקודמי וצאצאיהם, מאה וחמישים שנה אחרי דעיכתה כנמל בינלאומי. אסאויירה הייתה במאות ה־18 וה-19 מקום בעל או! בינלאומי. אוניות, הנושאות עליהן סוחרים זרים, תושבים ותיירים פקדו אותה באופן תדיר. בהיותה מקום מסר ואחסנה בינלאומי, מדינות זרות החזיקו בה קונסוליות, ולעיתים הן יוצגו על ידי סוחרים יהודים מובילים. בתקוכ שבה אסאויירה שימשה כנמל הפעיל ביותר במרוקו, העיר הייתה צומת דרכים של רשת בינלאומית למסחר חוב עולם שייצאה עורות עגלים ועיזים, גומי, שקדים, שמן זית, דונג ועורות יען, וייבאה, תה, סוכר ומוצרי תוצרת כותנ האליטה היהודית של העיר גם ערכה מסעות הלוך ושוב אל אירופה, שבה התגוררו סוחרים בני משפחות מובילו ולעיתים באופן קבוע. בסיוע רשתות אלו המסחר התנהל עם ליוורנו, אמסטרדם ובמיוחד עם לונדון ומנצ׳ססר. בע שמקור הפרנסה וזכות קיומה (raison d'être) של אסאויירה/מוגאדור היו תלויים במסחר הבינלאומי שנוהל < ידי הסוחרים היהודיים המרכזיים ואלה התגוררו ברובע הקסבה של העיר, הקהילה היהודית, נסמכה על עבודתם של רבים שהתגוררו במלאח העמוס והמאוכלס לעייפה ושבו התרחשו רוב החיים הקהילתיים.
זהו העולם הרב גוני של קהילת מוגאדור/אסאויירה, שאותו מתאר סידני קורקוס בצורה חיה בספרו בליווי תיעוד ,עשיר ושפע של תמונות. מחבר הספר, צאצא של חלק מהמשפחות המובילות של מוגאדור, פותח צוהר להיסטוריה ולזיכרון של העיר, מגלה וחושף את אופייה המיוחד של הקהילה בנבדל משאר הקהילות היהודיות במרוקו.
בתקופה שבה שהיתי באסאויירה בין השנים 1980- 1981, העיר הייתה מאוד פרובינציאלית ורעועה, עם מעט תעשייה שהחזיקה בקושי את האוכלוסייה ואת התיירות. ההיסטוריה של העיר כנמל בינלאומי תוסס נראתה כזיכרון עמום ,-בקרוב ישכח. רק כמה עשרות יהודים נותרו במלאח שאוכלס כבר אז ברובו על ידי מוסלמים. במהלך המאה ה־20 העיר עברה שינוי ממרכז קוסמופוליטי תוסס ומסחר בינלאומי לעורף כלכלי. עוד לפני העזיבה המסיבית של היהודים בשנות ה־50, חלק מבני האליטה של העיר עזבו למרכזים עירוניים של מרוקו שהתפתחו בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי, במיוחד לקזבלנקה ולאגדיר. עם זאת, העיור המואץ הביא יהודים רבים לעיר, במיוחד מדרום מרוקו, והקהילה היהודית נותרה בה כאחת הגדולות במרוקו. פעילות קהילתית תוססת התקיימה בה עד לגלי העזיבה -הגדולים בשנת ה-50 וה־60, שאז האוכלוסייה צנחה לקומץ קטן.
ההיסטוריה של אסאויירה/מוגאדור וקהילתה היהודית היא קצרה יחסית, רק מעל 250 שנה בהשוואה לנקודות יישוב חשובות של יהודים במרוקו. ועם זאת אין קהילה יהודית במרוקו ששמרה על תיעוד כה עשיר המשתרע לאורך כל ההיסטוריה שלה: תושביה בעבר ואלו שאבותיהם התגוררו בה חדורי התלהבות לשמר את הזיכרון של העיר. המחקר הנרחב והממצה של סידני קורקוס בספר זה נעשה באהבת הנושא, אין אבן שהוא לא הפך במחקר מתוך הערכה וכבוד להיסטוריה העשירה של הקהילה היהודית. איני מכיר מחקר אחר כה מעמיק וכה עשיר על ההיסטוריה והחיים של קהילה יהודית במרוקו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר זה.
העניין האישי שלי במחקר ההיסטוריה של מוגאדור/אסאויירה החל בשנת 1978 כשחיפשתי נושא לעבודת הדוקטורט. פגשתי את ג׳ורג׳ט קורקוס (ז״ל), אמו של סידני קורקוס, בירושלים בעידודו של פרופ׳ מישל אביטבול, והייתה לי הזדמנות הנדירה לדבר עם ג׳ורג׳ט על החיים במרוקו כפי שהיא זכרה. היא דיברה באנגלית מלוטשת, תופעה אופיינית לחלק מנשות אסאויירה וזאת הודות להשכלתן והקשר עם אנגליה. סבתא של ג׳ורג׳ט הייתה סטלה קורקוס, דמות בולטת באסאויירה אשר ייסדה בית ספר לבנות בסוף המאה ה-19 . משפחתה של ג׳ורג׳ט, משפחת אפריאט, בדומה למשפחת קורקוס הייתה מהאליטה של משפחות הסוחרים שהיו מעורבים במסחר הבינלאומי. ג׳ורג׳ט קורקוס באדיבותה העמידה לרשותי את האוסף העשיר של משפחת קורקוס, כמו כן את רשימותיו השופעות בכמות ובידע של בעלה המנוח, דוד קורקוס (ז״ל), חוקר מלומד, קפדן וביקורתי, אשר ללא כל הכשרה פורמלית כהיסטוריון, כתב מאמרים חלוציים בהיסטוריה של יהודי מרוקו. כתביו על ההיסטוריה של יהודי מרוקו משתרעים על מאות שנים ועוסקים בנושאים שונים, עם זאת הוא מעולם לא פרסם מחקר היסטורי משפחתי, מלבד פרטים יקרי ערך על ההיסטוריה של יהודי אסאויירה במאמר מרתק על המלאחים במרוקו. דוד קורקוס גם לא כתב על ההיסטוריה של הקהילה שמשפחתו הייתה חלק כה חשוב ממנה. עם זאת, הייתה לי הרגשה, בקריאתי את מאמריו המלומדים מלאי התובנות על ההיסטוריה של יהודי מרוקו, שכל עבודתו הייתה מעין השתקפות של הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה היהודית של מוגאדור. אולם הדוקומנטציה והכתיבה של היסטוריה זו לא הושלמה, סידני נרתם למשימה המשפחתית של שימור הזיכרון של מקום כה מיוחד זה.
בעבודה מונומנטלית זו, סידני עשה שימוש לא רק בארכיון המשפחתי העשיר, אלא שהוא גם בילה שנים רבות במחקר בארכיונים ציבוריים ופרטיים בספריות שונות במדינות רבות בהם נותרו רישומים על הקהילה היהודית של מוגאדור. עם אסופה נפלאה זו של תיעוד, הספר הוא אוצר בלום של מסמכים, תמונות ואיורים בעלי עניין רב עבור אלו שעדיין חיים את זיכרונות מוגאדור, עבור צאצאי הדורות הבאים ועבור מלומדים וחוקרי יהדות מרוקו. הספר, לא רק מציג היסטוריה מקומית מקיפה של אירועים ואישים שעיצבו את הקהילה היהודית של מוגאדור/ אסאויירה מאז היווסדה במאה ה-18, הוא מגיש גם דיוקן של החיים הדתיים והתרבותיים של העיר דרך סיפורים שנדלו מהארכיונים והזיכרונות של הקהילה.
סידני קורקוס בעצמו לוקח חלק פעיל בשימור ועיצוב הזיכרון של קהילת היהודים במוגאדור/אסאויירה, הנתמך בסיוע העניין המחודש בהתפתחותה של העיר. מאז התחלתי את מחקרי באסאויירה בשנים 1980-1981 , העיר חוותה התחדשות מה, והיא עתה ידועה הרבה יותר ברמה הבינלאומית וכאתר המושך תיירים. דימויה של העיר כמקום של סובלנות, של פתיחות ודו-קיום בין אוכלוסיות מגוונות כפי שהייתה מראשית היווסדה, קודם רשמית על ידי הממלכה המרוקאית. הכוח המניע העומד מאחורי יוזמה זו הוא אחד האישים המובילים והמוכרים מהיהודים בני העיר, אנדרי אזולאי, אשר שימש כיועץ המלך חסאן ה-II, ועתה תחת בנו מוחמד ה־VI. אזולאי קידם פסטיבלי מוסיקה במרוקו, ומאז תחילת המאה ה- 21, דימויה של אסאויירה עבר שינוי מהפכני עם קיומם של שני פסטיבלים בינלאומיים: פסטיבל העולמי למוסיקת הגנאואה (Gnawa) ופסטיבל המוסיקה האטלנטית-אנדלוסית, שבשניהם באים לידי ביטוי המורשת המוסיקה האפריקאית והמוסיקה היהודית-ערבית כסמלים של דו-קיום ושל דיאלוג בין דתי שמייצגת אוכלוסייתה המגוונת של אסאויירה מימים ימימה.
יוזמה נוספת של אנדרי אזולאי, בחסותו של המלך מוחמד ה־VI, היא הקמת בית ד׳כירא (בית הזיכרון) בבית כנסת משופץ באסאויירה – אותו בית כנסת שבו אבותיו של סידני התפללו בו ־ וזאת במטרה לשמר את המורשת התרבותית היהודית של המדינה בהיותה חלק אינטגרלי של נחלת האבות.
הודות לניסיונו כמנהל מוזיאון וללהט לשימור מורשתם של יהודי מוגאדור/אסאויירה, סידני קורקוס הוזמן על ידי אנדרי אזולאי לקחת חלק בשיפוץ וחידוש בית ד׳כירא, ובאירוע זה מסתיים הספר, ׳הסוף׳ שהוא ׳התחלה חדשה׳. שימור ההיסטוריה והזיכרון של קהילת מוגאדור/אסאויירה, בין בהקמת מוזיאון ובין בכתיבת ספר, הוא חלק בתהליך דינמי, משמעותי לא רק להבנת העבר אלא גם של העתיד.
ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –הקדמה–פרופ׳ דניאל שרוטר
ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור.

פרק 1: גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור
במהלך ההיסטוריה, תרבויות, יורדי ים וארצות מצאו עניין באי ובמפרץ שמול העיר של ימינו. כבר בשנת 25 לפנה״ס מלכי מאוריטניה, יורדי הים הפניקים, הרומאים, היוונים והביזנטים ביקרו במקום ואף התיישבו בו לפרקי זמן קצרים, בעיקר במטרה לנצל את אוצרות הים ולהפיק מצדפות ה-Purpura haemastoma את צבע תכלת הארגמן יקר הערך _(צבע המייצג מלכות). אולם לא רק בשל משאב זה גילו בעיר עניין. בחפירות ארכיאולוגיות בעיר ועל האיים שמולה, ;מצאו עדויות שהם השאירו אחריהם. הפורטוגלים הקימו במקום מבצר במאה ה־16, שנודע בשם הקסטלו ריאל Castelo Real)) .והסולטאן מולאי עבדלמלק אס סעדי(1618-1636 ,Moulay Abdelmalek Es Saadi) ניסה לבנות במקום נמל. אלה גם אלה עזבו כעבור תקופה קצרה. גם האנגלים, הספרדים(1615), הצרפתים (1629) וההולנדים הגיעו למקום בניסיון להשתלט על האזור ולייסד במפרץ נקודת שליטה אסטרטגית בשל יתרונותיו של המקום שהיווה מאז המאה ה־ 11 נמל לכל אזור סוס כלומר לדרום מרוקו.
המעצמות, בגישתן השתלטנית-קולוניאליסטית, התדפקו על שערי הממלכה היושבת בגבה של אירופה והכירו בחשיבותה האסטרטגית. מרוקו כונתה אז, ׳אנומליה בשערי אירופה', היא נחשבה למפגרת וחלשה מבחינה כלכלית וצבאית, אולם חשיבותה הגיאוגרפית והפוטנציאל הכלכלי שלה החלו להיות רלוונטיים וחשובים עבור האירופאים. עד אז מרוקו התקיימה בבועה סגורה בהתנהלות כלכלית פיאודלית ברובה, וביקרו בה רק נוסעים, הרפתקנים, גיאוגרפים, חוקרי ארצות, מדענים ושליחי ארצות בודדים שפרסמו את רשמי מסעותיהם בספרים מאוירים ובתיאורים אקזוטיים. אלה לרוב לא החמיאו ליהודים שחיו בקרב האוכלוסייה המקומית, ופתחו צוהר לעולם שהחל מתעניין בממלכה הסגורה. למרות תיאורי הארץ ותושביה, שהיו לא פעם אפוקליפטיים, מרוקו קרצה מאוד למעצמות בתקופה הטרום־קולוניאלית והן החלו להכשיר את הקרקע להשתלטות זוחלת על המדינה כדי לנצל את משאביה הטבעיים וכדי להשתלט או לפקח על דרכי המסחר היבשתיים והימיים בין אפריקה לעולם בכלל ולאירופה בפרט. כל אלו היו זרז להקמתה של העיר.
לכל זאת יש להוסיף את שליטתם של שודדי ים באזור במאות ה־16 וה-17, שגם החזיקו באי מול העיר של ימינו.
האזור נשאר בידיהם ובשליטתם הרופפת של שבטי הסביבה, בעיקר ברברים(אמזיגים), עד להגעת האסלאם. לאחר מכן היה האזור תחת השפעת שבטי רגרגה (Regraga), שאת המוזולאונים של קדושיהם ניתן לראות באזור שבו נמצא היום שבט שייאדמה (Chiadma) מצפון לעיר. יש להניח שבשנים 1505־1512, תקופת שלטונם של הפורטוגלים באזור של מוגאדור ־ בוודאי לאחר שהאינקוויזיציה גירשה את יהודי פורטוגל רק שבע או שמונה שנים קודם לכן ־ לא היו באזור כלל יהודים. לפיכך יש להניח שאם התקיימה קהילה יהודית כלשהי במוגאדור עצמה לפני ייסודם של העיר והנמל בשנת 1765 , היה זה רק לאחר שנת 1512.
הסברות בדבר קיומו של יישוב מוסלמי או יהודי באזור מקדמת דנא, כפי שהיה בכל מרוקו, אינן מאוששות ואינן מדויקות. דוד קורקוס נסמך על יומנו של הסייר והצייר אדריאן מטאם Adriaen Matham)) ועל ספרו של לואי שנייה ((Louis Chenier הקונסול הצרפתי הראשון, ושמהם עולה כי הייתה קהילה יהודית קטנה שהתגוררה במקום למעלה ממאה שנה לפני הקמתה של העיר ובנייתו של הנמל. עוד הוא מספר שבשנת 1641 הגיעה לביקור אונייה הולנדית ועליה הצייר ההולנדי המתאר שבמקום מתגוררים מורים ( (Moors בקסבה שלהם ושהם העסיקו מתורגמן יהודי. המתורגמן נשלח לאונייה והביא עימו לחם טרי, שקדים, ענבים, עוגות וזיתים בטעם נפלא. היהודי סיפר להם על הקהילה ועל טקס החתונה, עוד הוסיף כי הם חגגו שלושה ימי חופש בשבוע: ביום שישי של המורים, ביום שבת של היהודים וביום ראשון של הנוצרים. מן הסתם המעטים שחיו במקום היו סוחרים הרפתקנים.
הערת המחבר: המורים היה הכינוי הנפוץ שניתן עוד בימי הביניים למוסלמים ספרדים בצפון אפריקה שהיו צאצאי הערבים והברברים. במסמכים האירופיים הכינוי מופיע תדיר.
גם החוקר ח.ז. הירשברג מאשר נוכחות יהודית בשנת 1640 במקום, מהם עסקו במסחר, במתורגמנים ובמתווכים בין
בעלי הספינות הזרות לבין האוכלוסייה המקומית. אחד ממתווכים וסוחרים ראשונים אלו היה מוזס סדרו קורקוס,(Moses Sedero Corcos) שתיווך בין אגאדיר ומוגאדור לפני הקמת העיר ובין מוגאדור לאמסטרדם, ושימש שליח כמתורגמן של שגרירי מרוקו.
,(Moses Sedero Corcos)[ נולד באגאדיר ונפטר באמסטרדם בשנת 1794 שם הקים משפחה. לא ידוע כיצד קשור למשפחת קורקוס במרוקו. ראו בפרק העוסק בקהילת אגאדיר.]
עם היווסדה של מוגאדור בשנת 1765 על ידי הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה, התגוררו יהודים בכפר דיאבט (,(Diabat השוכן כשני קילומטרים מהעיר. עדות נוספת לקיומם של יהודים במקום טרם ייסודם של העיר ושל הנמל מצויה במכתבו של סמואל פאלאש Samuel Palache)) משנת 1612, המופנה לסולטאן מולאי זיידאן(שלט בין השנים 1627-1605), ובו הוא כותב שהוא ממתין לנציגיו בנמל מוגאדור. סמואל פאלאש היה שליחו של הסולטאן בהולנד, שם עסק בין היתר בקנייה ובמשלוח של נשק, של תחמושת ושל אוניות מלחמה מההולנדים עבור הסולטאן ובעלי בריתו, כדי לסייע לו במלחמתו נגד המורדים שהונהגו על ידי אחיו של זיידאן ולאחר בריחתו ממרקש. הצי ההולנדי נהג אז לעגון במפרץ מוגאדור וזאת טרם הקמת נמל של ממש. ידוע גם על המפעלים לייצור סוכר שהוקמו בתקופת מלכי הסעדים ופעלו עד סביבות שנת 1620 באזור ואדי קסוב בשטח של שבט חחה כשלושים קילומטרים מהעיר. במטעים הועסקו עבדים, אולם סוחרי הסוכר היו יהודים ואירופאים.
ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור.
עמוד 13