מורשת יהדות מרוקו

״כבוד גדול הוא לי״ אמר עקיבא.

״הכבוד לתורה ולכתר ראשך, עקיבא״ השיב לו רבן גמליאל ופנה לעבר אשתו. והיה רבן גמליאל משתרך אחריה וקורא: ״אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה…״. לאחר שהתפזר הקהל, נכנס רבי עקיבא לביתו והיה משחק עם בתו ושני בניו. מביט באשתו ומנסה לרוות צמאון ממושך, למלא חלל של שנים. למחרת בבוקר התדפקו אחדים מתלמידיו על דלתו והודיעו לו כי משלחת אנשים נשואי פנים באה אליו. ״במה אוכל לסייע בידיכם, יהודים?״ שאל.

״באנו במצוות אדוננו״ הסביר השליח ״הוא שמע שרב גדול הגיע לעיר והוא מבקש לילך אצלו ולהתיר את נדרו הכבד מנשוא, רבי. לפני שנים רבות נידה אדונינו והחרים את בתו היחידה והפקירה לחרפת רעב״.

עקיבא נד בראשו ואחז בסנטרו במחווה של הרהור. ״שלחו לאדונכם ויבוא!״ הורה עקיבא. הלכו וקראו לאדונם. יצא עקיבא והכירו. בן כלבא־שבוע לא ידע מי לפניו, כרע על ברכיו ואמר לו: ״שמעתי שאדם גדול בא לעיר. אמרתי אלך אצלו, אפשר שיתיר את נדרי, והנה אני לפניך, השפל באדם, התר נא את נדרי והקל על סבלי״.

״קום על רגליך!״ אמר עקיבא וסייע בידו. נשא בן כלבא־שבוע את עיניו ובחן אותו, חכך בזקנו והתאמץ לפתור חידה שניבטה אליו מעיניו הבוערות של עקיבא שאין לטעות בהן. ״אמור לי אדוני הגביר״ אמר עקיבא ״האם הונך ועושרך הוסיפו לך נחת ואושר מאז נדריך?״. הניד בן כלבא־שבוע את ראשו כמסיר מעליו את נטל השנים והשיב: ״לא בכוח ולא בממון יגבר איש. את בתי יחידתי, היפה והמהוללה בעלמות ירושלים, נידיתי וגירשתי מביתי, כי נתרצתה ונתקדשה לאחרון הרועים שלי, העלוב והקשיש שבהם״ אמר.

״ולו ידעת שבעלה עתיד להיות גדול בתורה, היית מחרימה ומדיר אותה מנכסיך?״ לחץ אותו. בן כלבא־שבוע נאנח, הביט בעיניו של עקיבא, מבקש לקרוא בהם דברים שידע לפנים: אותו מבט עז וחצוף, חודר כליות ולב. לאחר דקות דומיה השיב: ״לו היה בעלה יודע אפילו פרק אחד, אפילו הלכה אחת, אפילו פסוק אחד… והלוא נישאה לעם־הארץ, לאחרון החלכאים.״

פסע עקיבא לאחור, פשט ידיו לפנים וירה לעברו: ״אני הוא!״

מיד נפל הגביר על פניו והיה נושק לרגליו של עקיבא. יצאה רחל ונפלה לזרועות אביה, והיו הדמעות שוטפות את צערם ואת מועקת עברם. אחזה בזרוע אביה והובילה אותו פנימה למעונם הדל.

באותה שעה יצא בן כלבא־שבוע וציווה להכין סעודה חגיגית גדולה, בהשתתפות תלמידיו של רבי עקיבא ושכניו. בעת המשתה היו התלמידים והרבנים מטיבים ליבם במטעמים ומשתאים לנוכח המעמד המפתיע. בעיצומה של הסעודה עמד בן כלבא־שבוע והכריז כי הוא נותן לעקיבא ולרחל את מחצית הונו. רחש עבר בין המוזמנים. רכנה רחל ולחשה באוזני בעלה: ״זוכר אתה עקיבא, את פת־הקיבר ובלויי הסחבות, את העצים ואת התבן?״ הביט בה עקיבא והיה בוחן את שערה. ״במה אתה מסתכל?״ תמהה. ״מחפש שבבים של תבן בשערך״ אמר. רחל צחקה וברגע זה ידעה אושר מאין כמותו.

מעתה התנהלו חייהם של רבי עקיבא ומשפחתו על מי מנוחות. רבי עקיבא לימד תורה והעמיד תלמידים ורבנים הרבה. המצוקה הכלכלית הייתה מהם והלאה.

רבי עקיבא יצא עם משלחת בראשות הנשיא, רבן גמליאל דיבנה, לביקור ברומי. עמם יצאו גם רבי יוחנן ורבי אלעזר בן עזריה. מטרת המשלחת הייתה לערוך מסעות בתפוצות ישראל לשם השתדלות בפני השלטונות למען היהודים, שיבטלו גזרות ואת עול המס על היהודים. בביקורו ברומי היה עקיבא מעורר פליאה בעיני בני הארץ רדופי ההבל והתענוגות בשל התנזרותו מזלילה ומנשפים, מחגיגות ומהילולות, בשל התרחקותו מנשים ודחיית הזמנות להיפודרומים וקרקסים. רק חכמי הסטואה הבינו ללבו, בהאמינם בחישול הנפש ודחיית כל דבר שבחולשה.

באחד הימים בקשו הרומים לבחון את עקיבא ושלחו לאכסנייתו שתי עלמות, מהיפות בבנות רומי. את הנשים רחצו, בישמו, קישטו והלבישו אותן ככלות לחתנים. כאשר באו לחדרו מצאוהו עומד וגבו אליהן. מבטו תועה אי־שם מעבר לחלון, אל קריית רומי האדירה, החטאה והחומרנית. ציוציהן הפריעו אותו מהרהוריו. ניפנה אליהן ופניו חתומות. הוא נראה בעיניהן כשר של מלאכים. פתחו והסבירו לו מטרת בואן. חזר והסב פניו לחלון. אחת העלמות שאלה: ״מהו שנגלה לך בחלון עד שהסיט את לבך מאתנו?״. ״עננה לבנה״ השיב מבלי להפנות מבטו. ״עננה?״ תמהה העלמה השנייה. ״של רוח הקודש״ הוסיף. ״ומה פשרה?״ שאלו. ״שעתידה רומי להיחרב״ בישר להן. פרצו העלמות בצחוק רם וביטלו את דבריו במחי־יד. ״רומי העמוד לנצח, אדוני כהן המזרח״ קבעו.

הביט בהן עקיבא וגיחך, נפנה ושב אל החלון.

״וכי איננו יפות דיינו עבורך, כוהננו הקשיש?״ שאלו בלגלוג. עקיבא שתק.

״הידעת שאפילו הקיסר לא יעמוד בפני קסמנו?״ הוסיפו המרה כי הרומים מעבירים לרומי חלק מגדולי החכמים, שם יומתו בכיכר קבל־עם ועדה ובנוכחות נכבדי רומי וקציניה; והיו ביניהם עשרה גדולים בתורה שהיו אור העולם, וכן כהנים גדולים ונשיאים מזרעו של דוד. הם הובלו כשהם אסורים באזיקים, הוצאו והועמדו האחד לצד רעהו. הביטו זה בזה ופלטו בספקנות כבדה ונוקבת: ״אי תורה ואי שכרה״. בכל פעם היו מוציאים שניים מהם להורג. התליין עומד עליהם, חרבו שלופה בידו, פניו רעולים במסך שחור ורק עיניו בורקות כרשפי־אש. לא מוות אחד לכולם: מי ימות בסקילה ומי בחרב, מי בשריפה ומי ייגרר בחוצות רומי. הפילו גורלות מי יהא ראשון ומי אחרון. תחילה נפל הגורל על רבי שמעון בן־גמליאל. העלוהו על הבימה כשידיו קשורות מאחוריו. פסע דומם ובראש מורם, הגניב מבט לשמים השוממים. לאחר מכן הניח את ראשו הנאדר על גזר העץ וראשו נערף במחי־יד. רבי ישמעאל שעמד לידו כשהוא ממתין לתורו, זינק אליו, אחז במת והיה בוכה וצועק: ״פה קדוש, פה נאמן, אי תורה ואי שכרה״.

עקיבא, הקמע והסוד.-סיפור וקמע-עוזיאל חזן

עמוד 48