מורשת יהדות מרוקו

החסכונות שהביא אתו אבי ממרוקו, הלכו ואזלו. כילד לא הרגשתי מחסור ונהניתי לקבל חלב, אותו הניח החלבן בבקבוק זכוכית בפתח הבית, וגם לבניה, וגבינה רכה. אך המצב בבית היה קשה ואמי החלה להפציר באבי לחזור למרוקו. "מה נעשה כאן רפאל? נמות מרעב? אין לנו פרנסה והחסכונות נגמרים, ומה יהיה על הילדים? גם פתרון לרשל לא נמצא. הרופאים אומרים שאין מה לעשות. אז למה להישאר?" שאלה.

אבי ניסה להרוויח לפחות זמן. אולי בכל זאת יתרחש שינוי. נס.

אט אט הבין גם הוא שאין ברירה אלא לחזור על עקבותיו לסאפי. ערכנו הכנות לחזרה למרוקו. זה לא היה פשוט.

מדינת ישראל לא עודדה כלל יציאה לחו״ל, אפילו לא לטיול. בקשת הוריי לחזור למרוקו נתקלה בקיר אטום. היה חשש שהשבים יספרו על קשיי קליטה בארץ, דבר שירתיע אחרים מלעלות. הורי ניסו לשכנע והסבירו לרשויות שעליהם לבקר את משפחתם ובמיוחד את אמה החולה של אמי.

כך יצאנו בחזרה לצרפת ומשם עשינו את דרכנו 'הביתה' לסאפי.

לפני שיצאנו למרוקו העביר אבי את הבית ביפו לידי מרדכי אחיו. אולם לצערו, בהמשך, לקחה ממנו הסוכנות את הבית, משום שהיה רווק, עדיין לא אב למשפחה ואי לכך לא היה זכאי לדיור גדול.

אבי חזר למרוקו אך הציונות נותרה בתוכו.

שליחי סוכנות ועליה היו מגיעים מדי פעם לסאפי ואבי היה יוצא לקראתם מלא בהערצה ובאהבה כדי לסייע בידם. הוא המשיך בפעילותו הציונית בקהילה, לעודד בעיקר את יהודי סאפי שמצבם הכלכלי לא היה טוב וסבלו ממחסור, ולשכנעם לעלות לארץ ישראל בתקווה לבנות בה עתיד טוב להם ולילדיהם. הוא היה מלווה את המשפחות שהיו מועמדות לעליה, מדריך אותן, מעודד ומדבר בשבחה של הארץ. מדי פעם לאחר שפגש בשליחי עלייה, ניסה שוב לדבר על ליבה של אמי: "אומרים שמצבה בארץ ישראל השתפר נבנו ערים מודרניות, אנשים כבר מתלבשים יפה אולי ננסה שוב ונעלה, מה דעתן סול?" כמעט התחנן בפניה. אולם אמי, למודת סבל וטראומת העלייה, לא רצתה לשמוע על הארץ באותם ימים. אבי פתח את החנות שלו בהצלחה רבה והעסיק לא פחות משנים עשר עובדים. לאחר מכן רכש חנות נוספת במרכז, ממש ליד קולנוע "סינמה סנטרל" עם חלון ראווה חדשני.

מול החנות הרשמית, שכר אבי, חדר עבודה נוסף עבור עובדים זוטרים והמתלמדים שלו.

הייתי כבן שש, יודע עברית, קרוא וכתוב, אך הצרפתית? נשתכחה ממני כליל.

חנות רפאל עזרן עם עובדיו בסאפי 1950

חידת תאריך לידתי

חזרנו, כאמור, לביתנו בסאפי. אבי התארגן לפתוח מחדש את חנות החייטות שלו. הפעם הוא פתח חנות נוספת במקום אחר, ליד "סינמה סנטרל".

אני, למשך תקופת מה, נחשבתי לתופעה מוזרה בסאפי. ילד יהודי צעיר דובר עברית שוטפת בלבד, כאשר שפות התקשורת עם הסביבה הרווחות היו צרפתית ומרוקנית מדוברת.

אמי מיהרה למצוא לי מורה לצרפתית כדי שילמד אותי את השפה, על מנת שאוכל להשתלב בלימודים. כפי שלמדתי עברית מהר מאוד, כך למדתי צרפתית שהייתה שפת הלימוד בבית הספר מי שנבחר ללמד אותי היה המורה ואקנין מאיר מורה לעברית ולצרפתית באליאנס. לאחר שלימד אותי צרפתית מספר שבועות, הודיע להורי שעליהם לרשום אותי לבית ספר אליאנס לכיתה ו', ה-sixieme ספירת הכיתות באליאנס התחילה מהמאוחר יותר עד המוקדם. כך, ההתקדמות במספור הכיתות היתה משש לחמש, לארבע, לשלוש ולשתיים.

אבא קבע עם נשיא קהילת סאפי, מר אוחיון, מועד לרשום אותי לבית ספר אליאנס. אחד מתפקידי נשיא הקהילה היה לאשר, לרשום, ולשלוח ילדים, בגיל בית ספר, לאליאנס. בבואנו אליו, ביקש מר אוחיון את תעודת הלידה שלי כדי לברר אם אכן, אני בגיל כניסה לבית הספר, גיל שש. מאחר ולא הייתה לנו תעודת לידה זמינה, נשלחנו למזכיר הקהילה, מר אוחיון יוסף, שהחזיק בספר הרישום של ילדי הקהילה.

בשנת 1950 לא היה עדיין רישום מסודר של הלידות במרוקו, אלא רק עבור האזרחים הצרפתים, במוסדות הממשל והעיריה.

לגבי יהודים מרוקנים, חובה זו לא הייתה קיימת ולכן הקהילה עשתה זאת בעצמה עבור בניה. כך נוצר יספר רישום ויוחסין' בקהילת סאפי.

הרישום אצל מזכיר הקהילה היה פשוט. די היה להביא שני עדים יהודים מהקהילה לרשם, מר אוחיון יוסף, שחנותו-משרדו נמצאה במרכז העיר. הם העידו בפניו, שלמשפחה פלונית, בשמות הבעל והאישה, נולד בן או בת, והם גרים ברחוב פלוני, הוא בעל מקצוע או אשתו עקרת בית, וכך, עם עד נוסף ליד הרשם תיעדו את הוולד החדש, תאריך לידתו, ומי היו העדים. בדרך זו נרשמו לידות חדשות בקהילת סאפי. עותק מספר יוחסין זה, נמצא בידי ונמסר לי על ידי נציג הקהילה, אחרון היהודים בסאפי, אמיל עזרן.

המקור אמנם איננו רשמי, אבל לפחות קיים תיעוד ומעקב של הקהילה על גידול האוכלוסייה בה.

מקור נוסף לרישום התנהל בקרב המיילדות היהודיות, כמו גברת חנה ברששת, שדאגה לרשום כל לידה שבוצעה על ידה במחברת. שם ההורים, תאריך הלידה ומין הוולד. גם עותק התיעוד שלה, נמצא בידי.

אבי בחן את ספר הקהילה ולא מצא בו כל רישום או תיעוד על לידתי. לאימי, הייתה מיילדת קבועה, קרובת משפחה שלה, בשם "ימנה לקבלה" או"ימנה המיילדת״. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ולכן לא ניהלה כל רישום או מעקב מסודר. תפקידה היה ליילד ולעזור לאם, להוציא את הנולד בריא ושלם. מאחר ואמי בטחה בה וביכולות שלה, הייתה ימנה מוזמנת לכל לידה של צאצאי סול עזרן.

כך קרה שתיעוד לידתי נוצר רק לצורך כניסתי לבית הספר. התאריך שנבחר היה: 4 ליוני 1944 תאריך משוער ומתאים בהחלט לרישומי לבית הספר באחד באוקטובר בשנת 1950. מלאו לי, אז, שש שנים. הייתי ילד בריא וחכם, לפחות על פי עדותו של המורה מאיר ואקנין.

הרישום הזה, אכן מופיע עד היום בספר הקהילה.

על פי עדות אמי, נולדתי בתקופה של תשעה באב, כי זכרה, שמלו אותי ולא יכלו לחגוג את הברית. גם לא אכלו בשר, מפני שזה היה הנוהג המשפחתי לתקופת בין המיצרים. רוב האימהות במרוקו יזכרו מועדים ותאריכים לפי חגי ישראל, או לפי מאורע יוצא דופן שקרה בקהילה, בעיר או במדינה. זה היה תחליף מקובל לרשום מאורע, לידה, חתונה או קבורה.

כעבור שנים כאשר חקרתי את הנושא בעצמי, ומתוך שיחות עם גב' אסטרלייה כהן, שגרה שנים רבות בשכנות צמודה אלינו, וגם בהתייחס לבת שלה פרלה, שלמדה בכיתות מקבילות אלי, קבלתי את קביעתה, שנולדתי בחודש אוגוסט בשנת 1944. כך שמשפחת^, חוגגת פעמיים בשנה את יום הולדתי. בחודש יוני ובחודש אוגוסט. בתעודה הרשמית מאז ועד היום, אימצתי לי את חודש יוני 1944 ותאריך זה מופיע בכל רישום אזרחי.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. עליה בזמן מלחמה