מורשת יהדות מרוקו

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

חזרה ליציבות עם עלייתו לשלטון של מולאי סלימן

לאחר מותו של מולאי יזיד עלה לשלטון אחיו, הסולטאן מולאי סלימן(1792 ־1822), שכונה ׳הצדיק׳ או'המלך החסיד׳ בשל מעשי צדק שעשה, ביניהם בניית בנייני ציבור וביטול גזירות. הוא המשיך את מדיניות אביו(בנו השני של מוחמד ־-(” בעניין ריכוז הממלכה והרחבתה, ואף נלחם בתופעת הפיראטיות שהייתה נפוצה לאורך החופים ופגעה בתנועה הימית. וכך עזר למסחר לפרוח. המעורבות האירופית התעצמה בימיו, וסוחרים אירופאים נמשכו במספרים גדולים מאוד למוגאדור. אולם כשהמסחר עם נמלים אלו היה בשפל, התפתחה תחרות קשה, ורבים מהסוחרים לא עמדו בה ונעלמו. כך, בשנת 1787 עת שלטו הסוחרים הצרפתים, נשארו בעיר רק שישה מהם. התפתחות המסחר משכה לעיר סוחרים יהודים נוספים מכל חלקי הממלכה מטטואן, ממרקש ומוואדי נון. משפחות המשיכו להגיע מאלג׳יריה, מתוניסיה, מאירופה וממקומות נוספים, בתקווה להתעשר, תקווה שלא תמיד התגשמה.

בתקופת המלחמות הנפוליאוניות וקרב טרפלגאר[הקרב הימי העיקרי והחשוב ביותר במלחמות הנפוליאוניות נערן ב- 21 באוקטובר 1805 באוקיינוס האטלנטי. במהלך הקרב הצליח כוח של הצי הבריטי שמנה 27 אוניות קו בפיקודו של האדמירל הוריישו נלסון להביס כוח צרפתי-ספרדי משולב.] הסולטאן שמר על ניטרליות, המסחר הטרנס-אטלנטי חודש, ואנגליה זכתה בנתח גדול של מסחר זה, כמונופול כמעט. סולטאן מרוקו אישר לשלוח מהנמל של מוגאדור למלך האנגלי משלוח פטור ממכס של 20 אלף קינטלס ( (Kintals [1 קינטלס ־100 ק״ג.]של חיטה ו-10,000 קינטלס של שיבולת שועל, מתוך רצון להקל על צבאו של המלך להביס את אויביו יחד עם ספרד ועם פורטוגל. הסולטאן שלח למוגאדור את סוכנו, יצחק ישראל, לבצע את המשלוח, ולאחר שהמלך האנגלי ביקש כמות נוספת של 50 אלף קינטלס גרעיני תירס וכמות נוספת של גרעיני חיטה וגרעיני שעורה ללא כל מכס, בהתאם לרצון הסולטאן לעזור למלך אנגליה. באותה עת עיקר היבוא היה מלונדון וכלל סוגי בדים שונים, מכונות, ברזל, סוכר, תה, גומי, נייר, מסמרים ועוד. גם אמסטרדם הייתה בין המייצאות סחורה למוגאדור, בעיקר דברי מותרות כמו מראות, אמבר, או חרוזים עשויים אמבר[הוא מונח רב-משמעי המתייחס בעיקר לענבר – שרף עצים מאובן המשמש כאבן חן בצבע צהוב-חום א.פ] ואלמוגים ואפילו ספרים בעברית. בשנת 1805 עיקר היצוא היה של שקדים, גומי מקומי או מאפריקה, צמר כבשים, עורות עיזים, שמן זית, לימונים, תמרים, וקס, נוצות יען, שיני פיל ועוד. בשנת 1817 הגיע לנמל אונייה מגיברלטר תחת דגל אנגלי ועל סיפונה ברזל, פלדה, כותנה ועוד עבור הסוחר בן זגורי(ייתכן שהכוונה למרדכי). על הספינה היה גם בנו, אליהו זגורי, צעיר לבוש בהידור אנגלי על פי מיטב האופנה האירופית של התקופה. זגורי קיבל את השכלתו באנגליה ודיבר אנגלית רהוטה. הוא למעשה היה דוגמה קלסית לסוחרים היהודים הגדולים במוגאדור באותה עת.

מולא’ סלימן שלט במשך שלושים שנה, ובמשך שנות שלטונו נשמר מכל עימות עם המעצמות האירופיות. אולם חרף גישתו החיובית כלפי אירופה פעילות הנמל במוגאדור גדלה בצורה מתונה ביותר. הנטייה של רבים באוכלוסייה להשתתף בפעילות המסחרית הביאה לחוסר נחת בקרב הסוחרים הוותיקים. נפח המסחר שלא עלה ביחס שבו גדלו מספרי הסוחרים, המתווכים, הסוכנים, הקונים וכו׳, ספקולציות, התנהלות קלוקלת ואי מציאת פעילות מסחרית הוגנת וסבירה – כל אלו הביאו לאובדן הון והתרוששות של רבים. רק חברות וסוחרים חזקים החזיקו מעמד. כבר בתחילת המאה ה־19 אחד המשברים הראשונים הביא לכך שסוחרים רבים הפכו לאביונים והיו נתונים לחסדי חבריהם בקהילה ולארגוני צדקה, ושחלק גדול מהאירופאים נאלצו לעזוב. החברות של גנואה (Génois) ואלו האנגליות שהתבססו החל מסוף המאה ה־18, עוד החזיקו מעמד. ההתמדה הייתה אז סוד ההצלחה, והן נאחזו בתקווה שהמצב ישתפר ויחזור לקדמותו. הסוחרים האירופאים במוגאדור עם החברה של משפחת גדלה הקימו ארגון סוחרים בשם ׳הקומרסיו׳(Comercio). הם הציגו עצמם בפני הסולטאן וקיבלו את פניו עם הגיעו לעיר. ארבעת הסוחרים היהודים החשובים היו אז, כאמור, מאיר מקנין, זגורי, גדלה ואנהורי. מוגאדור הפכה להיות עיר הנמל היחידה במרוקו שבה הורשה המסחר עם ארצות חוץ, ורק הסוחרים המועדפים והנבחרים על ידי הסולטאן הורשו לסחור עם אירופה. וזאת, בפיקוח חמור שהוטל על היצוא, כאשר אלו שעשו זאת ללא אישור נחשבו למבריחים. שנות שלטונו האחרונות של מולאי סלימן הביאו להתמוטטות הסדר ועם מותו האנרכיה וחוסר היציבות חזרו לשרור. את הממלכה במצב זה ירש אחיינו, הסולטאן מולאי עבד אל רחמאן השני.

פרק 3 – הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

עמוד 42

הבן שמירק עוונות אביו (אסע״י 11624)

הסיפור יונק ממסורות קבליות, המכירות, מאז סטר הבהיר בסוף המאה ה־12, בתיקון נשמות וגלגול נשמות (אארנה־תומפסון 760*).

מוצא אמונה זו והסיפורים המבטאים אותה כנראה בהודו. הפילוסופיה ההודית, מניחה, כידוע, שהסיבתיות המוסרית אינה צורה בחלל ובזמן, ולכן היא באה לביטוי ברוב המקרים בחייו של הפועל, אלא לעתים סכום פעולותיו ייעשה סיבה להתהוות חיים חדשים, שבהם יינתן תגמול לפעולותיו שהתרחשו במהלך החיים הקודם. בפרטים יש חילוקי השקפה באשר לשאלה, אם נשמת האדם יכולה להיזקק גם לחיה, לצמח, לאבן, או אם גלגול הנשמות קיים רק במסגרת המין האנושי.

השקפת סיפורנו היא, כי הגלגול אינו תהליך טבעי, אלא פעולת ענישה אלוהית על חטאים בעולם הזה, ולפיכך יכולה נשמת האדם להתגלגל גם בבעלי־חיים או בצמחים. אפשרות נוספת של תיקון הנשמה החוטאת, המבוטאת בסיפורנו, היא: תיקון המתבצע על־ידי בנו של הנפטר בעולם הזה, דהיינו על־ידי סבל פיסי, המטהר את הנשמה מחטאיה ומאפשר לה כניסה לגן־העדן.

אין ספק, ששתי הדרכים קשות מאד(לבן, או לנשמה), אך עם זה הן ביטוי לחסדי הבורא, ש״לא יידח ממנו נדח״, ואפילו לחייב כריתות יש סיכוי לתיקון. זהו אף ההסבר הניתן בסיפור לברכה על דברי מאכל, שמשמעותה מיסטית־מטאפיסית.

מעניין, כי השודדים בסיפורנו הם המבצעים את הפסק האלוהי, הם מעין שליחי גיהנום עלי אדמות של בית־דין של מעלה. לאחר סיום תפקידם הם נדונים למוות בשרפה, ואף האש, כעונש, קשורה בעונשי הגיהנום.

מבחינה ז׳אנרית לפנינו אגדת קודש, ותפיסת העולם המתגלמת בה היא נומינוזית־ניסית. שתי דמויות פועלות בסיפור באורח ניסי: האחת היא דמותו של אליהו הנביא, (מוטיב 295*¥), המציל את הנער והרב מיד השודדים ומסביר להם את הסיבה לאירוע כולו. ההסבר מעגן את האירוע בתפיסת־עולם, שאינה משאירה פתח לשרירות ההתרחשויות, אלא כל דבר נעשה מתוך כוונה אלוהית ויש לו מטרה. קיימת השגחה עליונה, הקובעת את המתרחש בעולם הזה, אלא שלא הכל זוכים לגלוי הכוונה, כפי שזוכים לכך גיבורי הסיפור.

הדמות השנייה המתפקדת באורח ניסי היא דמות הנער, ההופך לרב צדיק. זוהי דמות פועלת אנושית, המקבלת ממד של קדושה עקב ההתעסקות המתמדת בנושאי קדושה (הלמדנות המובהקת המתוארת בסיפור) וההתכוונות כבר בחיי העולם הזה לעולם הבא (העולם הזה נתפס כפרוזדור, ולכן כל הקשור בו הוא הבל, אלא אם כן הוא נועד למעשה של ״תיקון״ למען העולם הבא.) קדושת הדמות הפועלת באה לידי ביטוי בידיעת מועד המוות, וביהדות רק קדושים יודעים את יום פטירתם(מוטיב 223). ידיעה זו מצביעה, אם כן, לקהל המאזינים על מהות הגיבור, הואיל ודבריו על מועד מותו מתקיימים.

הסיפור על ״הבן שמירק עוונות אביו״ מזכיר, במידה רבה, את האגדה על רבי עקיבא והמת הנודד(גאסטר—מעשיות קל״ד). באגדה זו, בניגוד לסיפורנו, מפורטים חטאי האב, המגלה לרבי עקיבא כיצד יוכל בנו להביא לתיקון נשמתו: אם בנו יעמוד בציבור ויאמר: ״ברכו את ה׳ המבורך״ והציבור יענה : ״אמן״ יתירהו מן הפורענות. לאמור: הצטרפות הבן לקהל ישראל תביא לתקנת האב, שהוציא עצמו מכלל ישראל.

שילוב זה של אספקט דתי(עול מצוות) וחברתי(קבלה לקהילה) בתיקון, נעדר בנוסחנו הסיפורי, שבו התקנה היא באמצעות מלקות, כלומר באמצעות סיגופי הגוף בלבד, ויש בכך נימה זרה כלשהי לרוח היהדות.

אולם יש דמיק רב בין הנפשות הפועלות והעצמים בשני הסיפורים, שמדגישים, כאמור, את אפשרויות התיקון ומבליטים את תפקיד הדמות הניסית (ר׳ עקיבא, אליהו הנביא). דמות זו, שבכוחה לראות מעבר לנגלה, עוזרת לחיים ולמתים כאחד. בשני הסיפורים מובעת המשאלה לזכות בגן־עדן, בשניהם מתגשמת המשאלה; בשניהם לוקה הבן על חטאי האב; בשניהם יש חשיבות לאש ולשריפה ושניהם מייחסים חשיבות מרובה לתלמוד תורה.

כאמור, שני הסיפורים מסתיימים בתשובה מרגיעה ומנחמת, בפתרון שלם.

הבן שמירק עוונות אביו (אסע״י 11624)

עמוד 29