סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר- חיה בר יצחק-הבן שמירק עוונות אביו (אסע״י 11624)

הבן שמירק עוונות אביו (אסע״י 11624)

הסיפור יונק ממסורות קבליות, המכירות, מאז סטר הבהיר בסוף המאה ה־12, בתיקון נשמות וגלגול נשמות (אארנה־תומפסון 760*).

מוצא אמונה זו והסיפורים המבטאים אותה כנראה בהודו. הפילוסופיה ההודית, מניחה, כידוע, שהסיבתיות המוסרית אינה צורה בחלל ובזמן, ולכן היא באה לביטוי ברוב המקרים בחייו של הפועל, אלא לעתים סכום פעולותיו ייעשה סיבה להתהוות חיים חדשים, שבהם יינתן תגמול לפעולותיו שהתרחשו במהלך החיים הקודם. בפרטים יש חילוקי השקפה באשר לשאלה, אם נשמת האדם יכולה להיזקק גם לחיה, לצמח, לאבן, או אם גלגול הנשמות קיים רק במסגרת המין האנושי.

השקפת סיפורנו היא, כי הגלגול אינו תהליך טבעי, אלא פעולת ענישה אלוהית על חטאים בעולם הזה, ולפיכך יכולה נשמת האדם להתגלגל גם בבעלי־חיים או בצמחים. אפשרות נוספת של תיקון הנשמה החוטאת, המבוטאת בסיפורנו, היא: תיקון המתבצע על־ידי בנו של הנפטר בעולם הזה, דהיינו על־ידי סבל פיסי, המטהר את הנשמה מחטאיה ומאפשר לה כניסה לגן־העדן.

אין ספק, ששתי הדרכים קשות מאד(לבן, או לנשמה), אך עם זה הן ביטוי לחסדי הבורא, ש״לא יידח ממנו נדח״, ואפילו לחייב כריתות יש סיכוי לתיקון. זהו אף ההסבר הניתן בסיפור לברכה על דברי מאכל, שמשמעותה מיסטית־מטאפיסית.

מעניין, כי השודדים בסיפורנו הם המבצעים את הפסק האלוהי, הם מעין שליחי גיהנום עלי אדמות של בית־דין של מעלה. לאחר סיום תפקידם הם נדונים למוות בשרפה, ואף האש, כעונש, קשורה בעונשי הגיהנום.

מבחינה ז׳אנרית לפנינו אגדת קודש, ותפיסת העולם המתגלמת בה היא נומינוזית־ניסית. שתי דמויות פועלות בסיפור באורח ניסי: האחת היא דמותו של אליהו הנביא, (מוטיב 295*¥), המציל את הנער והרב מיד השודדים ומסביר להם את הסיבה לאירוע כולו. ההסבר מעגן את האירוע בתפיסת־עולם, שאינה משאירה פתח לשרירות ההתרחשויות, אלא כל דבר נעשה מתוך כוונה אלוהית ויש לו מטרה. קיימת השגחה עליונה, הקובעת את המתרחש בעולם הזה, אלא שלא הכל זוכים לגלוי הכוונה, כפי שזוכים לכך גיבורי הסיפור.

הדמות השנייה המתפקדת באורח ניסי היא דמות הנער, ההופך לרב צדיק. זוהי דמות פועלת אנושית, המקבלת ממד של קדושה עקב ההתעסקות המתמדת בנושאי קדושה (הלמדנות המובהקת המתוארת בסיפור) וההתכוונות כבר בחיי העולם הזה לעולם הבא (העולם הזה נתפס כפרוזדור, ולכן כל הקשור בו הוא הבל, אלא אם כן הוא נועד למעשה של ״תיקון״ למען העולם הבא.) קדושת הדמות הפועלת באה לידי ביטוי בידיעת מועד המוות, וביהדות רק קדושים יודעים את יום פטירתם(מוטיב 223). ידיעה זו מצביעה, אם כן, לקהל המאזינים על מהות הגיבור, הואיל ודבריו על מועד מותו מתקיימים.

הסיפור על ״הבן שמירק עוונות אביו״ מזכיר, במידה רבה, את האגדה על רבי עקיבא והמת הנודד(גאסטר—מעשיות קל״ד). באגדה זו, בניגוד לסיפורנו, מפורטים חטאי האב, המגלה לרבי עקיבא כיצד יוכל בנו להביא לתיקון נשמתו: אם בנו יעמוד בציבור ויאמר: ״ברכו את ה׳ המבורך״ והציבור יענה : ״אמן״ יתירהו מן הפורענות. לאמור: הצטרפות הבן לקהל ישראל תביא לתקנת האב, שהוציא עצמו מכלל ישראל.

שילוב זה של אספקט דתי(עול מצוות) וחברתי(קבלה לקהילה) בתיקון, נעדר בנוסחנו הסיפורי, שבו התקנה היא באמצעות מלקות, כלומר באמצעות סיגופי הגוף בלבד, ויש בכך נימה זרה כלשהי לרוח היהדות.

אולם יש דמיק רב בין הנפשות הפועלות והעצמים בשני הסיפורים, שמדגישים, כאמור, את אפשרויות התיקון ומבליטים את תפקיד הדמות הניסית (ר׳ עקיבא, אליהו הנביא). דמות זו, שבכוחה לראות מעבר לנגלה, עוזרת לחיים ולמתים כאחד. בשני הסיפורים מובעת המשאלה לזכות בגן־עדן, בשניהם מתגשמת המשאלה; בשניהם לוקה הבן על חטאי האב; בשניהם יש חשיבות לאש ולשריפה ושניהם מייחסים חשיבות מרובה לתלמוד תורה.

כאמור, שני הסיפורים מסתיימים בתשובה מרגיעה ומנחמת, בפתרון שלם.

הבן שמירק עוונות אביו (אסע״י 11624)

עמוד 29