الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

ההשפלה

גמאל עבד אל־נאצר עמד בראש ״מהפכת הקצינים החופשיים״ של יולי 1952. קצינים אלה – שתפסו את השלטון במצרים – ביטלו את המלוכה, הכריזו על הקמת רפובליקה, פיזרו את המפלגות הקיימות ונטלו מהאליטות הישנות את כוחן. עם פנדיט נהרו ההודי, אחמד סוקרנו האינדונזי ויוזף טיטו היוגוסלבי הקים נאצר את גוש המדינות הבלתי־מזדהות, שביקש לסלול לו נתיב עצמאי ביחסים הבינלאומיים תוך ניצול המתיחות בין מדינות ברית נאט״ו למדינות ברית ורשה. נאצר היה לגיבור ערבי אנטי־קולוניאליסטי כאשר הלאים את תעלת סואץ בשנת 1956 למרות ההתנגדות של צרפת ובריטניה. לאחר זמן קצר תקפה ישראל את מצרים במה שכונה מלחמת סיני. באותו זמן ממש פעלו כוחות צרפת ובריטניה כדי להשיב להן את השליטה בתעלת סואץ. לחצן של ארצות הברית וברית המועצות, ולא לחץ צבאי מצרי, הוא שכפה על ישראל ועל שתי המעצמות האירופיות לסגת מסיני ומהתעלה, ובכל זאת, כסיומה של הפרשה הסתמן דווקא נאצר כמנצח הפוליטי הבלעדי בה.

בשנת 1967 חש נאצר חזק דיו, מדינית וצבאית, כדי להזרים כוחות צבא לסיני ולחסום בפני כלי שיט ישראליים את מפרץ אילת, נוסף על תעלת סואץ שהייתה חסומה בפניהם זה יותר מעשור. בתאריך 20 במאי הוא הסביר את מניעיו ברדיו קהיר: ״עם סגירת מפרץ עקבה [אילת] נותרו לישראל שתי אפשרויות, ששתיהן יובילו אותה להשמדתה. היא יכולה להיחנק מאחורי ההסגר הכלכלי שהטילו עליה הערבים, או לחלופין להישמד באש צבאות ערב״. ״מטרתנו הבסיסית״, חזר ואמר לאחר מכן, בוועידה של איגודים מקצועיים ערביים, ״היא להשמיד את ישראל״.

תגובתה של ישראל לאיום המפורש על קיומה נרשמה בדפי ההיסטוריה כמלחמת ששת הימים. כבר ביום הראשון הצליחה ישראל לחסל את חיל האוויר המצרי שהיה נכון להמראה, ובימים הבאים הנחילה מכת מחץ לכוחות המשותפים של מצרים, סוריה וירדן. לניתוצה המפתיע והמשפיל של הילת הבלתי־מנוצח שחפפה עד אז על ראשו של נאצר הייתה משמעות פסיכולוגית רבה, אך עיקר ההלם נגרם מעצם העובדה שדווקא היהודים, אלו שנחשבו כעיני המוסלמים ״תשושים ופחדנים״, הם אלו שהכו את צבאות ערב שוק על ירך. מבט קצר אל המאה השביעית, שנות ראשיתו של האיסלאם, יעזור לנו להבין מדוע מוסלמים אדוקים חוו את מלחמת ששת הימים כהשפלה שאין לשאתה כמעט.

המיתולוגיה הנוצרית, שעיצבה את הפרעות ביהודי אירופה בימי הביניים, ציירה תמיד את היהודים ככוח שטני ואפל. מקורה של התפיסה הזאת פשוט: אם היהודים הצליחו לרצוח אפילו את בן האלוהים, הם מסוגלים לכל רוע שבעולם. כל האגדות על הכוח היהודי העצום והקטלני שורשן במקור הנוצרי הזה. לעומתן, לדעה הקדומה האנטי־יהודית של המוסלמים יש שורשים בסיפור אחר לגמרי: סיפור יחסיו של מוחמר עם יהודי מדינה. לסיפור הזה היהודים לא ניצחו את בן האלוהים, אלא נוצחו בידי הנביא.

בשנת 622 לספירה נאלץ מוחמר להימלט מעירו מכה, שתושביה סירבו לקבל את נבואתו, והיגר לעיר מדינה במה שנודע בתולדות האיסלאם כ״היג׳רה״. בעיר זו, ששמה היה אז ית׳רב, חיו כעשרת אלפים יהודים, שהשתייכו לשלושה שבטים: קורייט׳ה, נדיר וקאינוקה. נוכחותם הבולטת של יהודים בית׳רב סייעה כנראה למסר המונותאיסטי של מוחמר למצוא בעיר אוזן קשבת. המפנה ביחסים בין חסידי מוחמד ליהודים חל בשנת 624, כאשר בעקבות ניצחונו על מכה ביקש מוחמר לאסלם את בני הקאינוקה בכפייה. הללו סירבו, וגורשו מהעיר. זה היה גם גורלו של שבט נאדיר בשנה שלאחר מכן; הפעם מוחמר נחל תבוסה מידי תושבי מכה, וביקש לשקם את סמכותו המעורערת על חשבונם של בני נאדיר. בני קורייט׳ה הוצאו להורג בשנת 627, לאחר שתושבי מכה צרו על מדינה. ״מוחמד יצא אל כיכר השוק במדינה וציווה לחפור שם קברים. או אז הובאו אליו היהודים, בין 600 ל־900 איש, וראשיהם נערפו על שפת הקברים. כל אותו יום נמשכו ההוצאות להורג […] רוב הנשים והילדים נמכרו לעבדות במדינה, והיתר בסוריה ובנג׳ד״. לאחר מעשה יצרה המסורת האיסלאמית צידוקים למעשיו של מוחמר, ביחסה עוונות לשבטים היהודיים הנרדפים: כמה מבני קאינוקה רצחו מוסלמי; משפחה משבט נאדיר התכוננה להתקיף את מוחמד; בני קורייט׳ה כרתו ברית עם תושבי מכה.

מאורעות אלה והפרשנות שניתנה להם עיצבו את ההשקפה המוסלמית על היהודים בשלוש דרכים. ראשית, האיסלאם ראה את היהודים כעוינים יותר מן הנוצרים. במילותיו של הקוראן: ״היהודים והמצרפים שותפים לאלוהים, איבתם למאמינים גדולה מכול״(סורה 5, פסוק 82).

זה הפסוק הנזכר עם התרגום המלא שלו

لَتَجِدَنَّ أَشَدَّ النَّاسِ عَدَاوَةً لِّلَّذِينَ آمَنُواْ الْيَهُودَ وَالَّذِينَ أَشْرَكُواْ وَلَتَجِدَنَّ أَقْرَبَهُمْ مَّوَدَّةً لِّلَّذِينَ آمَنُواْ الَّذِينَ قَالُوَاْ إِنَّا نَصَارَى ذَلِكَ بِأَنَّ مِنْهُمْ قِسِّيسِينَ وَرُهْبَانًا وَأَنَّهُمْ لاَ يَسْتَكْبِرُونَ 82

מצוא תמצא כי היהודים והמצרפים שותפים לאלוהים, איבתם למאמינים גדולה מכל, ומצוא תמצא כי האומרים, נוצרים אנו, אהבתם למאמינים גדולה מכלן, זאת כי יש כמרים ונזירים ביניהם, ואין שחץ בלבם.

 בספרות המוסלמית הקלסית נתפס מאבקו של מוחמד ביהודים כאפיזודה זניחה יחסית בחייו של הנביא, אולם ב־70 השנים האחרונות מציירת הספרות המוסלמית את הסכסוך הזה כאחד מעמודי התווך שלהם, ו״מייחסת משמעות קוסמית״ לשנאה שהיהודים רחשו כביכול למוחמד. שנית, סיפור גירושם ורציחתם של יהודי מדינה מושמע בדרשות של מטיפים מוסלמים כמופת למדיניות הראויה כלפי ישראל. ושלישית, הקלות שבה, לפי המסופר, גבר מוחמד על היהודים והענישם סימנה את היהודים כאויב חלש, המעורר גיחוך יותר משהוא מטיל אימה.

פנטזיית השליטה של המוסלמים, המבוססת על אמונתם שרק להם התגלה האל באמת, והסטראוטיפ של היהודים כפחדנים וכחלשים – את שני אלו יש לזכור אם מבקשים להבין את ההלם שהמיט על העולם הערבי ניצחונה של ישראל בשנת 1967. תחושת ההשפלה הקולקטיבית הייתה קשה מנשוא. שני דברים תבע הציבור: פרשנות ואשמים. את שניהם סיפקה הדת.