מורשת יהדות מרוקו

סיפור מות יעקב ויוסף, עליהם חשלום

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: אחר הדברים האלה ביקש המלך רַיַּאן בן אלוַליד מיוסף שיכניס אליו את אביו. ניגש יוסף אל אביו וסיפר לו את הדבר. אמר יעקב: ״הנני נענה לך בכל אשר תחפץ״. הלך יעקב ונכנס אל המלך. הושיבו המלך לצדו ואמר לו: ״בן כמה אתה, אדוני?״. אמר לו: ״בן מאה וארבעים שנה״. אמר לו עַארִים משבט עַאד: ״אתה משקר, אדוני״. כעסו יעקב וילדיו על כך, ויעקב קילל את עארים, אשר נפל ארצה, ולשונו נאלמה עד כי לא יכול לדבר. התעצב המלך על כך ואמר ליוסף: ״הן יודע אתה כי עארים מכיר את תולדות הקדמונים, לרבות מלחמותיהם ואילנות היוחסין שלהם, והנה עשה בו אביך את אשר אתה רואה; בקש נא ממנו כי ישיב אותו לאיתנו״. אז אמר יוסף: ״הוי מלכי, הוא הרי האשים את אבי בדבר שקר״. אך יעקב התפלל לאלוהים, ואלוהים השיב לו את כושר הדיבור כמקודם. אז אמר עארים: ״הוי נביא אלוהים! חי אלוהים כי לא האשמתי אותך בדבר שקר, אלא סבור הייתי כי יצחק בן אברהם אתה״.

גר יעקב בארץ מצרים ארבעים שנה, שמח וטוב לב. לאחריהן נגלה אליו אלוהים לאמור: ״הנה קצך קרב ובא, יעקב; לך־לך אפוא מארץ מצרים אל מקום קברי אבותיך למען תמות שם״. קרא יעקב ליוסף ואמר לו: ״הוי בני, הנה הודיעני אלוהים כי קצי קרב, וציווני ללכת אל ארץ אבותיי; יוצא אני אפוא ללכת שמה ומבקש ממך, בני, שבהתקרב קצך לא תבחר את ארץ מצרים למקום קבורת עצמותיך״. אחר כך הלכו הוא ובני ביתו בדרכם אל ארץ כנען. בהגיעו אל מקום קבריהם של אברהם ושל יצחק, ראה מלאכים שנאספו סביב קבר כרוי. אמר להם: ״למי נועד קבר זה?״. אמרו: ״לעובד אלוהים הנכבד בעיני ריבונו״. נשא יעקב את עיניו אל הקבר וראה בו אנשים יפי תואר עומדים על בימות נישאות. אמר: ״מי אלה העומדים על הבימות?״. אמרו: אברהם״. עמד יעקב להיכנס ביניהם ולדרוש בשלומם, אך המלאכים אמרו לו: ״לא ייכנס שמה אלא מי ששתה מכוס זו״. הגיש לו מלאך המוות כוס, שתה ממנה ונפל ארצה מת. רחצוהו  המלאכים, הלבישוהו בתכריכים מגן עדן, התפללו עליו וטמנוהו בצד קבר אביו יצחק, וכך נמצאים ארבעה קברים במקום אחד: קבר אברהם, קבר שרה, קבר יצחק וקבר יעקב. אחר הדברים האלה שבו אחי יוסף אליו, וכאשר סיפרו לו על מות אביו התעצב עצב רב.

יש אומרים כי איש לא הביע משאלה למות פרט ליוסף. אז נגלה אליו אלוהים לאמור: ״עוד שישים שנה נותרו לך לחיות, ואם תשלים אותן – אספח אותך אל קהל הצדיקים; קרא אפוא לתושבי מצרים להאמין באלוהים!״. לא חדל יוסף להטיף לתושבי מצרים להאמין באלוהים, עד שהאמינו בו רבים, אולם אחרים התלוננו על כך בפני מלכם, ריאן. קרא המלך ליוסף ואמר לו: ״אדון אדיר, הן יודע אתה כי תושבי מצרים אהבוך אהבה עזה, אולם עתה מגנים הם אותך על קריאתך להם להצטרף לאסלאם״. אמר לו יוסף: ״אכן הגיע לאוזניי הדבר שהזכרת, ולפיכך יוצא אני מארצך עם בני ביתי״.

אמר [המסרן]: נסע יוסף ממצרים עם בני ביתו ועם אנשיו, והתיישב במקום אשר בו התיישב אביו. הוא חפר לו נהר המסתעף מהנילוס, ושמו נקרא נהר ״אַלְפַיּוּם״, ומשני צדי הנהר בנה בניינים והקים שתי ערים שלהן קרא ״שני המקומות הקדושים״. יוסף נהג בבני עמו כמנהג הנביאים, עד שהזקין ובא בימים. אז ציווה את בנו אפרים להנהיג את עמו כהלכה ולהילחם בתושבי מצרים מלחמת מצווה למען ילכו בדרכי אלוהים.

 הערות המתרגמת: אַלְפַיּוּם זהו שמו של מחוז עתיק יומין במזרח המדבר המערבי של מצרים. גאוגרפית הוא מהווה שקע המופרד מעמק הנילוס על ידי רכס שבו יש פתח טבעי ותעלה מהנילוס המשמשת להשקיית השקע ונקראת בשם ״בַּחְר אליוּסֻף״, דהיינו: ים יוסף. לפרטים ראו כץ ושצ׳ופק, פיום־אל. שם התעלה ניתן לה כנראה על רקע האגדה שלפנינו, ובייחוד על רקע המשכה המובא להלן, אשר לפיו היה מקום קבורתו של יוסף בנילוס עצמו, ובתקופת משה הועבר ארונו לכנען. השוו לאגדות היהדות כמפורט במהדורה, הערה 192.

הקדושים״. בערבית: אלחַרַמַין. זהו כינויָן של שתי הערים הקדושות ביותר לאסלאם – מכה ומדינה. בסיפורנו יוסף משמש מעין תקדים סמלי למוחמד, שהרי שתי ערים אלה קשורות בתולדותיו של מוחמר: באחת נולד ובה החל בבשורתו, ואל האחרת היגר ובה ביסס אותה. לכך רומז כנראה גם האמור בסוף הפסקה הקודמת בסיפורנו, דהיינו: כמו מוחמר, כך גם יוסף לא התקבל כנביא בעירו ולכן נאלץ להגר למקום אחר. על פרשת ההגירה (הג׳רה) בחיי מוחמר ראו למנס, פרק ב בכללו, ובייחוד שם, עט׳ 22; לצרוס־יפה, פרקים, עמ^׳ 52-51; קוק, עט׳ 26־27. ע"כ

אחר זאת מת יוסף, והמסרן אמר כי זֻלַיְחַ׳א מתה עוד לפניו. נקבר יוסף בצד הנהר הסמוך למדבר, ואלוהים הפריח את הצד ההוא בעוד שבצדו האחר, בארץ מצרים, פגעה בצורת. אז שלח המלך בקשה אל אפרים שיעביר את קבר אביו אל הצד המצרי, כדי שיתברכו בו. הוא עשה כן, ואז פרח אותו צד בעוד הצד האחר חרב. הדבר הכביד עליהם עד מאוד, ואז העבירו את הקבר לאמצע הנהר ושתי גדותיו פרחו. נותר יוסף קבור שם עד ששלח אלוהים את משה [כנביא] וציווה עליו לשאת את ארונו של יוסף עמו. אך הוא לא ידע היכן מקום הארון, עד שסרח בת אשר בן יעקב הובילה אותו אליו. אז הוציא את הארון, נשאו עמו וטמן אותו בצד קבר יעקב עליו השלום.

הערת המתרגמת: השוו לגרסות האגדה היהודית אצל גינצבורג, אגדות היהודים, כרך ג, עט׳ 98-96. בעניין מקום קברו של יוסף יש לשים לב לסתירה שאצל כסאאי: בפסקה קודמת ציין כי במקום אחד יש ארבעה קברים בלבד – של אברהם, של יצחק, של שרה ושל יעקב(רומז כנראה למערת המכפלה בחברון) – ואילו כאן הוא מוסיף לאותו מקום את קבר יוסף (ובמקום אחר גם את קבר דוד, ראו מהדורה, סוף הסיפור על מות דוד). בעניין יוסף, אפשר שסתירה זו משקפת את ניגודי הדעות שבין גרסות האגדה היהודית הנ״ל: שכם או חברון, ועל כך ראו גינצבורג, אגדות היהודים, שם, עמ^׳ 98, בהקשר להערה 443, ופירוט מקורותיה בעמ׳ 247. לניתוח התפתחותן של גרסות אלה ראו היינימן יוסף, אגדות, פרק שלישי, עט׳ 63-49. בעניין סרח בת אשר אציין, כי בגרסת כסאאי מופיע שמה כשם ערבי: סַארִח בִּנְת בַּשִׁיר.

אמר וַהְבּ: אלוהים לא שלח נביא בלא שסיפר לו את סיפור יוסף כפי שסיפר אותו לנביאנו מוחמר, עליו התפילה והשלום. ואבן עבאס אמר: אנשי התורה היו מסתירים את סורת יוסף, וכאשר שלח אלוהים את מוחמר, עליו התפילה והשלום, כנביא, באו אליו היהודים, ובהם עבד אללה בן סלאם ורבים מה״חברים״, ואמרו: ״הוי מוחמר, אם אמנם נביא אתה, ספר לנו את סיפור יוסף ואחיו״. החל [מוחמר] קורא אותו לפניהם, והיה מרים את קולו ומוריד אותו חליפות. אז בכו היהודים ואמרו: ״אכן, למוחמד ניתנו פרטים רבים יותר על סיפור יוסף ואחיו מאלה המובאים בתורה״. כן אמרו: ״מאין לך סיפור זה, מוחמר? שהרי אנו מסתירים את הסורה הזאת!״. אמר הנביא: ״אלוהים הוריד אותה אליי ממרומים״. אמרו לו: ״אמת דיברת, מוחמר״. ויש אומרים כי היהודים נוהגים היו לכתוב את סורת יוסף במי זהב על לוחות של כסף, והיו תולים אותם בבתי קרבנותיהם מפאת רום מעמדה.

בערבית: מה״חברים״, אלאַחְבַּאר, כינוי שניתן לחכמי היהודים ומופיע בכמה מקומות בקוראן, למשל בסורה 34,9. שמו של אחד המסרנים הבולטים בספרנו, המומר כַּעְבּ אלאַחְבַאר (ראו גם הקדמה, הערה 16; מהדורה, הערה 4) רומז למוצאו מקרב היהודים ולהשתייכותו לחכמיהם.

אגדה זו משקפת את תאוריית הסילוף (תַחְרִיף) האסלאמית, ולפיה סילפו היהודים את כתבי הקודש שלהם בצורות שונות, בין השאר על ידי הסתרת דברים שניתנו להם מאת אלוהים עד שהתבררו לאשורם עם הופעת האסלאם. לפרטים ראו לצרוס־יפה, תחריף: הקדמה, הערה 8; השוו מהדורה, הערה 253 והקשרה. בגרסת כִּסאַאי כאן היהודים מתוארים כמי שהסתירו את ״הסורה הזאת״, דהיינו: את סיפור יוסף בנוסחו הקוראני ממש, ויתרה מזו: כפי שנראה בהמשך, בהקשר של מהדורה, הערה 195, זהו הנוסח שמפאת כבודו נתלה במקומות הפולחן של היהודים.

לפנינו השתקפות האגדה הערבית העתיקה על המֻעַלַּקַאת – קבוצת השירים ה״תלויים״ מהתקופה הטרום־אסלאמית. מדובר בשירים מעולים ויקרי ערך, אשר סברו כי עקב חשיבותם הם נכתבו באותיות זהב על בדים יקרים ונתלו בכַּעְבַּה. לפרטים ראו ניקולסון, ספרות, עמ^׳ 86־87. דהיינו: לא רק תופעות מתרבות האסלאם, אלא גם תופעות המיוחסות לתרבות הערבית הטרום אסלאמית, מושלכות על סיפורי הנביאים, ובמקרה זה על יחס היהודים כלפי סיפורי נביאיהם.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי-תרגום לעברית אביבה שוסמן- עמ'   244-240

סיפור בריאת הארץ, ההרים והימים

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: וכאשר רצה אלוהים לברוא את הארצות, ציווה על הרוח להכות במים, [למען יתנגשו] אלה באלה, וכאשר רגשו ועלה קצפם, התנשאו גליהם ועלה אדם. אז ציווה אלוהים על הקצף [לקפוא], והוא קפא ויבש, וממנו ברא את הארץ על פני המים ביומיים, כמו שנאמר: {?} ״אמור: האומנם כופרים אתם בזה אשר ברא את הארץ ביומיים?״ (סורה 41, 9). قُلْ أَئِنَّكُمْ لَتَكْفُرُونَ بِالَّذِي خَلَقَ الْأَرْضَ فِي يَوْمَيْنِ وَتَجْعَلُونَ لَهُ أَندَادًا ذَلِكَ رَبُّ الْعَالَمِينَ 9 אחר זאת ציווה על אותם גלים [לשקוט], והם שקטו, והם־הם ההרים. ועשה אותם עמודים לארץ, כמו שנאמר: ״והצבנו על הארץ הרים נטועים איתן, לבל תנוע תחתם״ (סורה 21, 31). ולולא ההרים, לא הייתה הארץ מוחזקת איתנה על יושביה. אמר [המסרן]: ועורקי ההרים האלה קשורים בעורקי הר ושמו קאף, הוא ההר המקיף את הארץ.

אחרי כן ברא אלוהים שבעה ימים: הראשון שמו יַבְּטַשֻ, והוא המקיף את הארץ מאחורי הר קאף. מאחוריו ים ושמו אלאַצַםּ; מאחוריו ים ושמו קַיְנַס; מאחוריו ים ושמו אלסַאכִּן; מאחוריו ים ושמו אלמֻגַלֹבּ; מאחוריו ים ושמו אלמֻאַנַּס; מאחוריו ים ושמו אלבַּאכִּי והוא אחרון שבעת הימים האלה. כל ים מקיף את קודמו, ושאר הימים הם במפרצים להם. ובימים הללו שוכנים יצורים שאין יודע את מספרם, אלא אלוהים יתעלה.

ביום הרביעי ברא אלוהים את מזונותיה של הארץ, כמו שנאמר: ״אשר בהימלא ארבעה ימים […] נתן בה ברכה וקצב חלק בתנובתה לכל דורש״(סורה 41, 10). והארץ היא שבע ארצות: הראשונה שמה אלרַמַכַּה; תחתיה מצויה הרוח העקרה והיא מחושקת בשבעים אלף מלאכים שבאמצעותם השמיד אלוהים את עם עַאד." תושביה נקראים בשם אלמושם והם צפויים לשכר ועונש. הארץ השנייה שמה חַ׳לַדַה ובה מצויים סוגי עינויים לשוכני הגיהינום, ותושביה הם אומה הנקראת בשם אלטַמִיס; מאכלם הוא בשרם שלהם ומשקם הוא דמם שלהם.

עם עַאד :עם עתיק הנזכר בקוראן לרוב (למשל סורה 11, 50 ואילך) כעם של רשעים שהתכחשו לנביאם הוּד ונענשו על כך קשות.

הארץ השלישית שמה עַרַקַה ובה עֵיטים בדמות פרדות, שלהם זנבות כרמחים, ולכל זנב מהם שלוש מאות ושישים כדי רעל, אשר לו הושם אחד מהם על פני האדמה, היה העולם כולו נכחד בעטיו. תושביה הם אומה בשם אלקַיְס; מאכלם עפר ומשקם חלב אם. הארץ הרביעית קרויה אלחַרְבַּא ובה נחשים שנועדו לשוכני הגיהינום וגודלם כגודל הרים . לכל נחש ניבים בדקלים נישאים, ולו היכה בניביו את גדול ההרים, היה כותשו עד היסוד.{10} שוכניה הם אומה הנקראת אלגִ׳לַּה, אשר אין להם לא עיניים, לא רגליים ולא ידיים, אך כנפיים יש להם ככנפי תרנגול הבר, ולא ימותו אלא מזוקן. הארץ החמישית שמה מַלְתַ׳אם ובה אבני גפרית הנתלות בצווארי הכופרים, ועת תבערנה האבנים יהיה הדלק על חזותיהם [של הכופרים] והלהבות על פניהם, כמו שנאמר: ״אש אשר הדלק לה הם האנשים והאבנים״(סודה 2, 24), וכמו שנאמר: ״ואש מכסה את פניהם״(סורה 14, 50). תושביה הם אומה הנקראת אלחַגְ׳להַ, אשר בניה לא ייספרו מרוב, ואוכלים הם איש את רעהו. הארץ השישית נקראת בשם סִגִּ׳ין, ובה ספרי רשומות על יורשי הגיהינום ועל מעשיהם המתועבים, כמו שנאמר: ״לא ולא! מעשי הרשעים, הלוא הם כתובים בסִגִ׳ין (סודה 7,83). שוכנת בה אומה הנקראת אלקִטַאט, ותושביה הם בדמות עופות, ועובדים הם את אלוהים עבודת אמת. הארץ השביעית שמה עַגִ׳יַּבה והיא מקום מושבו של אבליס, עליו המאֵרה. בה שוכנת אומה, ושמה אלחַ׳צוּם. תושביה הם שחורי עור ונמוכי קומה, וציפורניהם כציפורני חיות טרף. הם אלה אשר יושלטו [על ידי אלוהים] על גוג ומגוג והללו יושמדו בידיהם.

הערות המחבר:   השטן מכונה בקוראן בשני שמות: שַׁיְטַאן – בהשפעה יהודית־עברית, ואִבְּלִיס – בהשפעה נוצרית־לטינית (diabolos), שם שכסאאי מרבה להשתמש בו, וכך הוא יופיע במהדורה זו. על הזיקה בין השטן לבין עולם השדים ראו גם להלן בסיפורי שלמה (מהדורה, הערה 315 והקשרה). על השדים המועילים לבני אדם ראו מהדורה, הערות 231, 309 והקשריהן. על עולם השדים בתרבות האסלאם, הרשמית והעממית, ראו מקדונלד ואחרים, ג׳ן; ליין, מנהגים, עט׳ 234-228.

גוג ומגוג           בערבית: יַאג׳וּג׳ ומַאג׳וּג׳. שני עמים הנזכרים בקוראן(סודות 18, 99-94; 21, 96-95) ומקבילים לגוג ומגוג המקראיים (בראשית י, 2; יחזקאל לח-לט). לפרטים נוספים עליהם במסורת האסלאם ראו דונזל ואוט, גוג ומגוג. לפי כסאאי הם נמנים עם צאצאי יפת בן נוח. על גורלם באחרית הימים ראו גם מהדורה, סוף סיפור ישוע בן מרים, והערה 343.

הייתה הארץ מתנודדת על יושביה כספינה. הוריד אלוהים אליה מלאך גדול ממדים ורב כוח, וציווה עליו להיכנס תחתיה. נשאה [המלאך] על כתפיו, הוציא את ידו האחת אל המזרח ואת האחרת אל המערב, והחזיק בקצות הארץ ממזרח וממערב, אך לא היה מנוח לכפות רגליו. ברא לו אלוהים סלע מרובע מאבן חן ירוקה, אשר במרכזה שבעת אלפים נקבים, ובכל נקב מהם ים, אשר אין יודע את תוארו אלא אלוהים יתעלה. ציווה אלוהים על הסלע להיכנס תחת רגלי המלאך, ורגליו נחו עליו, אך אז לא היה לסלע מנוח. ברא לו אלוהים שור עצום, ולו ארבעים אלף ראשים, וכמספר הזה גם עיניים, אוזניים, אפים, פיות, לשונות וכרעיים. ציווהו אלוהים לשאת את הסלע, והוא נשאו על גבו ועל קרניו, ושם השור הזה אלרַיַּאן. אולם אז לא היה מנוח לרגליו של השור. ברא לו אלוהים לווייתן ענק, אשר לא יוכל איש להביט בו מעוצם גודלו{11} ומרוב עיניו, עד כי יש אומרים, שלו הושמו הימים כולם באחד מנחיריו, היו כגרגר חרדל בארץ צייה. ציווהו אלוהים להיות מנוח לרגליו של השור, וכך עשה, ושם הלווייתן הזה בהמות. אחר זאת שת אלוהים את המים מנוח ללווייתן, ותחת המים – האוויר, ותחת האוויר – מחשכי הארצות כולן, וכאן נפסקו הידיעות על הברואים שתחת המחשבים.

מסורת זו, על השור והלווייתן הענקיים הקשורים זה בזה, מזכירה במידת מה את אגרות היהדות על שור הבר והלווייתן המזומנים לצדיקים כסעודה בגן עדן; זאת בייחוד לאור השם ״בהמות״, הנראה כשם עברי והנזכר באגדות היהדות בצד הלווייתן כאחד מבעלי החיים שנועדו למטרה זו. ראו ביאליק ורבניצקי, ספר האגדה, כרך ב, עמ^׳ שיג-שיד, אגדות יא-יד. בערבית: עקל. על נושא זה באסלאם בכלל ואצל כסאאי בפרט ראו שוסמן, כסאאי, עמ^׳ 170-166. ראו גם מהדורה, סיפור הנביא איוב, עליו השלום, והערה 204.

אחר הדברים האלה ברא אלוהים את השכל, וציווה עליו: ״פנה לפנים״, ופנה. אמר לו: ״פנה לאחור״, ופנה. אמר [אלוהים]: ״חי עוזי ותפארתי, לא בראתי ברייה האהובה עליי יותר ממך; בך אקח ובך אתן, בך אגמול ובך אעניש״. והנביא, עליו התפילה והשלום, כאשר נשאל עד כמה טוב השכל [לאדם] למרות החטאים, אמר: ״אלוהים ימחל לו על חטאיו, ואז ייוותר יתרון השכל וייכנס לגן עדן״. עוד אמר הנביא: ״המשכיל [כלומר, בעל השכל – עאקל] הוא הדובר אמת, המאריך בשתיקה ואשר הבריות בטוחים מפני רעתו. האל לא יעניש את המשכיל ביום הדין כפי שיעניש את הבער [כלומר, חסר השכל – ג׳אהל], שהרי הבער הוא הדובר שקר בלשונו, התוחב את אפו לעניינים שלא לו, גם אם יודע הוא קרוא וכתוב״. ועוד אמר הנביא: ״אין עובד אלוהים מתקשט בקישוט יפה יותר מהשכל, ואין דבר מכוער יותר מהיעדר שכל״. אמר אבו הרירה: ״מי שיארך עיצבונו היום ישמח מחר, ומי שתארך שמחתו היום יתעצב מחר, ומי שחושב שהאחד עדיף על רעהו בזכות הבריאות גרדא, הריהו בער. ביום הדין יגיע המשכיל לדרגות שלא ישיגו אף לא מקיימי מצוות הצום והתפילה, והראוי ביותר מבין הבריות בהשתדלותו [לעבודת אלוהים] הוא הטוב שבהם בשכלו״. יש אומרים שכעב אלאחבאר ציווה על בנו לאמור: ״בני, אין דבר יפה יותר משכל עטור בידע, ומידע עטור ביראת שמים, ומיראת שמים עטורה בוודאות, ומוודאות עטורה בחמלה, ומחמלה עטורה בנימוסים טובים, ומנימוסים טובים עטורים בענווה, ומענווה עטורה בחסידות, ומחסידות עטורה באורח מישרים; לפיכך, בני, היה בעל אלה הסגולות, ועלית על גדולי הבריות״.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן—2013 עמ'41-39

סיפור בריאת השמים והמלאכים

אמר אבן עבאס: אחר הדברים האלה ציווה אלוהים על האֵד אשר{12} עלה מן המים כי יתרומם באוויר וברא ממנו את השמים ביומיים, ואת מה שביניהם – בארבעה ימים. אז ניתקו השמים מן הארץ מפחד הדרו של אלוהים, והיו לשבעה רקיעים ולשבע ארצות, כמו שנאמר: ״האם לא יראו הכופרים כי השמים והארץ היו מקשה אחת, ואנו קרענו חלל ביניהם וגו׳״(סורה 21, 30); ועוד נאמר: ״אז, ביומיים, גזר כי יהיו שבעה רקיעים וגו״׳(סורה 41, 12), [כלומר: ביומיים] מעלות השמש, הירח והכוכבים אשר בהם.

הרקיע הראשון עשוי אבן ברקת ירוקה; שמו בִּרְקִע , ויושביו הם מלאכים בדמות פרות. הפקיד עליו אלוהים מלאך ושמו ישמעאל, והוא השומר עליו. הרקיע השני עשוי אבן חן אדומה; שמו פַיְדוּם, ויושביו הם מלאכים בדמות עיטים. המלאך המופקד עליהם שמו מיכאל, והוא השומר עליו. הרקיע השלישי עשוי אבן חן צהובה; שמו עַוְן, ויושביו הם מלאכים בדמות נשרים. המלאך המופקד עליהם שמו צַעַדְיַאאִיל , והוא השומר עליו. הרקיע הרביעי עשוי כסף. שמו אַרְקַלוֹן, ויושביו הם מלאכים בדמות סוסים. המלאך המופקד עליהם שמו צְלְצַאאִיל, והוא השומר עליו. הרקיע החמישי עשוי זהב אדום; שמו רַתְקַא, ויושביו הם מלאכים בדמות ״עלמות צחורות עור ויפות עין״.(17) המלאך המופקד עליהם שמו כַּלְכַּאאִיל, והוא השומר עליו. הרקיע השישי עשוי פנינה לבנה; שמו רַפְקַא, ויושביו הם מלאכים בדמות יילודים. המלאך המופקד עליהם שמו שַׁמְחַ׳אאִיל והוא השומר עליו. הרקיע השביעי עשוי אור מתנוצץ; שמו גַרִיבַּא, ויושביו הם מלאכים בדמות בני אדם. המלאך המופקד עליהם שמו רִזְקַאאִיל, והוא השומר עליו.

(17)-בערבית: אלחור אלעין. כאלה המובטחות לצדיקים בגן עדן. ראו למשל סורה 54,44; מהדורה, הערה 30 והקשרה.

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַאר: המלאכים האלה אינם חדלים לשבח ולקדש [את אלוהים] בעמדם ובישבם, בכרעם ובהשתחוום, כמו שנאמר: ״לילה ויום יספרו בשבחו ולא יחדלו״(סורה 21, 20).

אמר עבד אללה בן סלאם: הם הכרובים, הרוחניים, הערוכים בשורות והנאספים סביב, הכורעים והמשתחווים. וביניהם יש העומדים בין הררי הלהבות במעמד רם ונישא, מהללים את אלוהיהם ומקדשים אותו.

אמר וַהְבּ: ומעל לשבעת הרקיעים יש מסכים, ובמסכים שוכנים מלאכים שאין האחד מהם מכיר את רעהו מרוב מספרם, והם משבחים את אלוהים בשפות שונות כרעמים המתנפצים.

אמר אבן עבאס: ומעל למסכים שוכנים מלאכים שרגליהם כבר חצו את שבעת הרקיעים ואת שבע הארצות, ואף עברו אותם מרחק חמש מאות שנה. רגליהם נחות תחת הארץ השביעית הנמוכה ביותר, כמו היו דגלים לבנים.

אמר כַּעְבּ, לעניין תוארו של גבריאל, כי הוא המובחר שבמלאכים והוא ״הרוח הנאמנה״(18) שש כנפיים לו, ובכל כנף עוד מאה כנפיים, ומאחורי כל אלה שתי כנפיים לו ירוקות, שאין הוא פורשן אלא בעת השמדת הערים.(19) כל כנפיו עשויות מינים שונים של אבני חן, ועוד זאת: לחייו צחות, שיניו זוהרות, גופו לבן ושערו שחור. לובן גופו כלובן השלג, רגליו טובלות באור, ודמותו ממלאת את היקום כולו.

אמרה עאאִשה [אשת מוחמר]: ״הוי כּעב, שמעתי את שליח אלוהים אומר: ׳הוי ריבונם של גבריאל, מיכאל ואִסְרַאפִיל, מחל נא לי^,. אשר לגבריאל ולמיכאל, אכן שמעתי את שמעם בקוראן,(20) ואשר לאסראפיל, ספר נא לי עליו״, אמר: ״אספר לך עליו ועל זולתו, הוי אם המאמינים. אסראפיל הוא מלאך רב חשיבות. לו ארבע כנפיים; באחת יכסה את המזרח, בשנייה – את המערב, בשלישית – את מה שבין השמים והארץ, וברביעית יכסה את פניו מפני גדולת אלוהים. רגליו נחות תחת הארץ השביעית, הנמוכה ביותר, וראשו מגיע אל משענות רגליו של כס הכבוד. בין עיניו לוח עשוי אבן חן, וברצות אלוהים למסור דבר לעובדיו, יצווה על הקולמוס לרשמו על הלוח, ואז יורד הלוח [על ידי אלוהים] אל אסראפיל ויהיה בין עיניו. אחר זאת יגיע הלוח אל גבריאל, הקרוב [אל הארץ] יותר מאסראפיל, ויתקיים מה שציווה אלוהים, כמו שנאמר: ׳למען יקיים אלוהים את הדבר אשר אין להשיבו״׳(סורה 8, 44).

(18) כך לפי פרשנות הקוראן, סורה 26, 193, שהרי גבריאל הוא המלאך שבאמצעותו הועבר דבר אלוהים – הלוא הוא הקוראן – אל הנביא מוחמר. ראו גם פדרסן, גבריאל.

(19)השמדת הערים בידי אלוהים חוזרת ונשנית בקוראן (למשל סורה 18, 59) כעונש שמשית אלוהים על יושביהן הלא מאמינים, המסרבים לקבל את הבשורה המונותאיסטית. מדובר בסיפורים על עמים קדומים.

(20)גבריאל (מהדורה, הערה 18) מוזכר רבות בקוראן, ואילו מיכאל – רק פעם אחת, יחד עם גבריאל, בסורה 2, 98. על מעמדו של מיכאל באסלאם ראו ונסינק, מיכאל.

[עוד] אמר כּעב: מאחורי ״הבית הנושב״(21) יש מלאכים שאין יודע את מספרם  אלא אלוהים, ואלוהים הפקיד עליהם מלאך הדובר בשבעים אלף שפות שבהן הוא משבח את אלוהים. מעליו יש מלאכים נוספים, ומעליהם מלאכים גדולים מהם, וביניהם מסך, למען לא יישרפו אלה שמתחתם. ומעליהם מלאכים גדולי מידות, אשר מפיותיהם נופלות גחלים בעת שבחם את אלוהים. מגחלים אלה בורא אלוהים מלאכים המתעופפים באוויר בשבחם, וביניהם מסכים, למען לא יישרפו השוכנים מתחתם על ידי אותן גחלים. ומעל לכל אלה מלאך בדמות בן אדם, אשר אילו התיר לו אלוהים לבלוע את השמים ואת הארץ, היה הדבר קל בעיניו, והוא־הוא הרוח אשר עליו נאמר: ״ביום אשר יתייצבו הרוח והמלאכים שורות־שורות, איש לא ידבר זולת מי שיתיר לו הרחמן״(סורה 78, 38). ומעל לכל אלה מלאכים גדולים יותר מהללו בגופם וברוב תשבחותיהם לאלוהים.

(21)בערבית: אלבַּיְת אלמַעְמוּר (סורה 52, 4). על פי הפרשנות מדובר במקדש הכַּעְבָּה, אך לא במקדש הארצי השוכן במכה, שהוא המקום הקדוש ביותר למוסלמים (ראו עליו ונסינק, כעבה; רובין, כעבה), אלא במקדש השמימי, שסביבו מקיימים המלאכים את הפולחן, ובהתאם לו בנה אדם הראשון את המקדש הארצי בהדרכת המלאך גבריאל. עניין זה יוזכר להלן, בסיפורי אדם הראשון ועוד, וראו גם מהדורה, הערה 63 והקשרה. השוו לאגדות יהודיות על בית המקדש של מעלה, המופיעות אצל אפטוביצר, בית מקדש, בייחוד בפרק רביעי: ״תבנית בית המקדש של מטה היא תבנית ביהמ״ק של מעלה״, והוא סבור(שם, עמ׳ 67), כי השקפה זו היא המקור לאגדות האסלאם.

אמר אבן עבאס: לאלוהים מלאכים משוטטים באוויר, הנאספים מעל המושב של טקסי ״הזכרת שם אלוהים (22) והתפילה, ואומרים ״אמן״ על תפילת המוסלמים. אין יודע את מספרם אלא אלוהים יתעלה.

נמסר מפי הנביא, עליו התפילה והשלום, שיום אחד הוא אמר לגבריאל: ״הוי גבריאל, חפץ אני לראותך בדמות הענקית שבה בראך אלוהים״. אמר גבריאל: ״הוי אהובו של אלוהים, דמותי מבעיתה, ולא תוכל שאת ראותה, לא אתה ולא איש זולתך, בלא שייפול אפיים ארצה מעולף״. אמר הנביא: ״אמנם כן, אך חפץ אני להביט בך, בדמותך הענקית״. אמר גבריאל: ״הוי אהוב אלוהים, היכן חפץ אתה לראותני?״. ענה: ״מחוץ למכה, בעמק רחב הידיים״. אמר: ״הוי אהוב אלוהים, העמק לא יכילני״. אמר: ״בהר ערפאת״.(23) פנה הנביא לכיוון ערפאת, והנה הוא שומע קולות שקשוק ורעם אדיר ורואה דמות המכסה את האופקים, ואך הביט בה הנביא – נפל אפיים ארצה מעולף. אז שב גבריאל אל דמותו הקודמת, ניגש אל הנביא, חיבקו, נשק לו ואמר: ״אל תירא, אהוב אלוהים, כי אחיך גבריאל אנוכי״. אמר הנביא: ״אמת דיברת, אחי גבריאל, לא עלה על דעתי כי  איש מברואי אלוהים נברא בדמות זו״. אמר גבריאל: ״הוי אהוב אלוהים, אף למעלה מזה, שכן לו ראית את אסראפיל, כי אז קטנה בעיניך דמותי ורפתה״.

(22) בערבית: דִ׳כּר. הזכרת שם אלוהים היא מצווה מן הקוראן(למשל סורה 33, 41). מושב הדִ'כְּר – מַגְ׳לְס אלדִ׳כְּר – הוא מושג הלקוח מעולם המיסטיקה המוסלמית, ומשמעו: מקום התכנסותם ומושבם של חסידים המרבים להזכיר את שם אלוהים ולספר בשבחו. לפרטים ראו ארברי, צופיות, עט׳ 20, 89, 132-130; גרדה, ך׳כר.

(23) מקום השוכן מזרחית למכה, ובו מגיע פולחן העלייה לרגל למכה ולסביבותיה (חַג׳) לשיאו. מדובר בטקס ה״עמידה״(וֻקוּף), שבו עומדים המוני עולי הרגל למרגלות ההר, מאזינים לדרשה מיוחדת ומשמיעים את קריאת ההיענות לפקודתו של אלוהים(תַלּבִּיַה). לפרטים ראו לצרוס־יפה, חג׳(תשל״ו).

אמר כּעב אלאחבאר: וברקיע השביעי מצוי הים הגועש, ובו מלאכים שבידיהם רמחים עשויים אבני חן, ואורכו של כל רומח מהלך שנה אחת. הפקיד אלוהים על הים הזה מלאך ושמו מיכאל, שאין יודע את תוארו אלא אלוהים. לו פתח את פיו, לא היו השמים והארץ בהשוואה אליו אלא כגרגר חרדל בים העמוק, ולו השקיף על שוכני השמים והארץ, היו נשרפים מאורו. הוא זה המשגיח על הים הגועש ועל מלאכיו.

[עוד] אמר כעב: מלאך המוות שמו עַזְרַאאִיל, ומקום מושבו ברקיע התחתון. אלוהים ברא לו עוזרים כמספר כל טועמי המוות. רגליו בתחומי הארץ השביעית התחתונה, ראשו ברקיע השביעי העליון, ליד אחרון המסכים, ופניו אל מול הלוח הגנוז. לו שלוש מאות ושישים עיניים, ובכל עין עוד שלוש עיניים. ולו גם שלוש מאות ושישים לשונות, ובכל לשון עוד שלוש לשונות. ועוד לו שלוש מאות ושישים ידיים, ובכל יד עוד שלוש ידיים. ולו גם שלוש מאות ושישים רגליים, ובכל רגל עוד שלוש רגליים. ולו ארבע כנפיים: כנף במזרח, כנף במערב, כנף אצל אחרון המסכים וכנף תחת תחומי הארץ השביעית, התחתונה. מביט הוא אל הלוח הגנוז, וכל נברא מצויר בין עיניו. לא ייטול את נשמתו של נברא אלא אחרי שניתנה לו [לנברא] פרנסתו במלואה ונקבע מועד חייו הקצוב לו. את נשמות המאמינים ייטול בימינו וישימן ברקיע השביעי (עליין; סורה 83, 18) ואת נשמות הכופרים ייטול בשמאלו וישימן בארץ התחתונה (סִגִּ׳ין; שם, 7), זאת עד בוא יום הדין.(24)

(24) התרגום ל״עִלִיּיך ול״סִגִּ׳ין״ הובא כאן לפי אחד מפירושי הקוראן למילים יחידאיות אלה; ראו ג׳לאלין, פרשנות, וכן הערות מתרגם הקוראן לפסוקים הנידונים. כן ראו מהדורה, הערות 106,12 והקשריהן.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן—2013 עמ'47

סיפור בריאת השמים והמלאכים

סיפור בריאת השמש והירח

אמר וַהְבּ: אחר הדברים האלה ברא אלוהים את השמש והירח. את השמש ברא מאור כס הכבוד, ואילו את הירח ברא מאור מסכו.

כַּעְבּ היה אומר {16} שהשמש והירח יובלו ביום הדין כאילו היו שני שוורים, ואז יושלכו אל אש הגיהינום. הגיעו דברים אלה לאוזניו של אבן עבאס, והוא כעס ואמר: ״שקר דיבר כַּעְבּ! שהרי אלוהים יתעלה דיבר בשבחם של השמש והירח, כמו שנאמר: ׳והכפיף לרצונכם את השמש ואת הירח אשר ינועו כמנהגם׳(סורה 14, 33). כיצד אפוא יושלכו אל אש הגיהינום?!״.

אמר וַהְבּ בן מֻנַבִּה: אלוהים הפקיד על השמש ועל הירח מלאכים המשלחים אותם במידה ועוצרים בעדם במידה, כמו שנאמר: ״מבליע את הלילה בתוך היום ומבליע את היום בתוך הלילה״(למשל סורה 61,22); וכך, מה שייגרע מהאחד יתווסף אל האחר.

אנשי התורה אמרו: אלוהים החל בבריאה ביום ראשון וסיימה ביום השבת, ובו ישב בגאון על כס הכבוד; לפיכך עשוהו חג להם. אמרו הנוצרים: ההתחלה הייתה ביום שני, והסיום – ביום ראשון, ואחרי כן ישב בגאון על כס הכבוד; לפיכך עשוהו הם חג להם. ואבן עבאס אמר: ההתחלה הייתה ביום השבת, הסיום – ביום שישי, והישיבה בגאון [על כס הכבוד] – גם היא ביום שישי; לפיכך קבענוהו אנו חג לנו.

אמר הנביא, עליו התפילה והשלום: יום השישי הוא אדונם של שאר הימים, וחשוב הוא אצל אלוהים אף יותר מחג שבירת הצום ומחג הקרבן. ניחן הוא בחמש סגולות: בו ברא [אלוהים] את אדם, בו הפיח בו רוח חיים, בו נשא [אדם] אישה, בו אספו [אלוהים] אליו, ובו יש שעה שלא יבקש בה עובד אלוהים מריבונו דבר בלא שייתן לו אלוהים את מבוקשו; ועל פי מסורת אחרת: ובלבד שאין עליו [כלומר, על מבוקשו] איסור הלכתי. [ועוד זאת]: בו יהיה מעמד יום הדין.

״ישב בגאון על כס הכבוד״ הוא משפט מהקוראן, המתקשר עם סיום מעשה הבריאה לפי הקוראן(למשל סורות 25, 59; 32, 4) ולא לפי התורה (השוו בראשית ב, 3-1).

על מקורו, על חשיבותו, על תפקידו ועל משמעותו של יום שישי(אלג׳מעה) באסלאם, כיום התפילה בציבור, ראו גויטיין, שישי. על מעמדו המיוחד של יום שישי אצל כסאאי, כגורם המאסלם את תולדות העולם החל בבריאתו, ראו שוסמן, פסאאי, עט׳ 135-134. ראו גם מהדורה, הערה 301 והקשרה.

חג שבירת הצום (עִיד אלפִטְר) חל בסיומו של צום חודש רמדאן, וחג הקרבן (עִיד אלאַדְחַא) חל בסיום העלייה לרגל למכה. הללו הם החשובים שבחגי האסלאם, שכן מקורם בהלכה האסלאמית. שאר החגים מקורם במנהגים עממיים. לפרטים ראו לצרוס־יפה, חגים.

סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם

אמר אבן עבאס: לאחר זאת ברא אלוהים את גן העדן, והוא בן שמונה גנים: הראשון – משכן התפארת, העשוי פנינה לבנה; השני – משכן השלום, העשוי אבן חן אדומה; השלישי – גן המקלט, העשוי אזמרגד ירוק; הרביעי – גן הנצח, העשוי מרגלית צהובה; החמישי – גן הנועם, העשוי כסף לבן; השישי – גן הבוסתן, העשוי זהב אדום; השביעי – גן המנוח, העשוי מושק ריחני, והשמיני – גן העדנים, העשוי דר אדמדם. לגן זה שני שערים ושתי כנפיים מזהב, והמרחק בין כנף אחת לרעותה כמרחק שבין השמים והארץ. בנוי הוא לבנים – לבנת כסף ולבנת זהב; מרצפותיו מושק, עפרו ענבר, ועשביו כרכום. ארמונותיו פנינים, חדריהם אבני חן, ודלתותיהם אבנים יקרות.

[עוד] אמר אבן עבאס: העדיפים בנהרות גן העדן הם שישה: הראשון – נהר הרחמים (אלרַחְמַה), והוא זורם בכל הגנים; אבני קרקעיתו פנינים, ומימיו לבנים מחלב ומתוקים מדבש. אחריו – נהר השפע (אלכַּוְתַ׳ר); על גדתו עצי פנינים ואבני חן, והוא שייך לנביאנו מוחמר, עליו התפילה והשלום, כמו שנאמר: ״הן הענקנו לך את השפע״ (סורה 108, 1). אחריו נהר הקמפור (אלכּאפוּר); אחריו נהר נקטר גן העדן (אלתַסְנִים); אחריו נהר המשקה הנבלע בנעימים (אלסַלְסַבִּיל); אחריו נהר היין הצלול המותיר ניחוח (אלרַחִיק אלמַחְ׳תוּם), ומאחורי כל אלה נהרות שאין יודע את מספרם אלא אלוהים יתעלה, מפני שרבים הם יותר ממספר כוכבי השמים, וכך גם הארמונות המצויים שם.

הערת המתרגמת: הנהרות ששמותיהם מפורטים כאן – נוסף על נהר השפע של הנביא מוחמר (סודה 108, 1)- נזכרים גם הם בקוראן בהתייחס לתיאורי גן העדן ולגמול הניתן לצדיקים ולברי הלבב הזוכים להגיע אליו(ראו סורות 6-5,76, 18; 83, 28-25). ראו גם מהדורה, הערה 48.

ולגני העדן שמונה שערים עשויים זהב משובץ {1$} באבנים יקרות. על השער הראשון כתוב: ״אין אלוה מבלעדי אלוהים, ומוחמד הוא שליח אלוהים״. על השער השני כתוב: ״שער המתפללים את חמש התפילות, לרבות מלוא טהרותיהן וכלליהן המחייבים״. על השער השלישי כתוב: ״שער נותני הצדקה בטוב לבם״. על השער הרביעי כתוב: ״שער המצווים על הצדק והמביאים מן הרע״. על השער החמישי כתוב: ״שער המרחיקים עצמם מן התאוות״. על השער השישי כתוב: ״שער העולים בעלייה לרגל הגדולה (חג׳) ובעלייה לרגל הקטנה (עֻמְרַה)״. על השער השביעי כתוב: ״שער לוחמי מלחמת הקודש״, ועל השער השמיני כתוב: ״שער החסידים״, הלוא הם המשפילים את עיניהם ועושים את הטוב, כמו כיבוד אב ואם וקרובי משפחה. בשערים הללו נכנסים אלה המקיימים את המצוות הכתובות עליהם.

אמר [המסרן]: עוד יש בהם [בגנים] עלמות יפות עין וצחורות עור, שלא יוכל לתאר את יופיין והדרן אלא מי שבראן. ועוד יש בהם יפות עין, במידה שלא ראתה עין ולא שמעה אוזן ולא עלתה על לבו של בן אנוש. ובהם גם כל שתתאווה אליו נפש ותתענג עליו עין, ומנעמים אין קץ ואין ספור, אשר הכין אלוהים לעבדיו ישרי הדרך, הצדיקים הגמורים.

הערות המתרגמת: על השערים הראשון, השני, השלישי והשישי הנזכרים כאן, כתובות ארבע מחמש מצוות היסוד של האסלאם, ועל השאר – מצוות נוספות שמקורן בקוראן. מצוות הצום, הנמנית גם היא עם מצוות היסוד, משום מה אינה מופיעה כאן. על מצוות היסוד בכלל ראו לצרוס־יפה, פרקים, עט׳ 101-91: למנס, האסלאם, עמ^׳ 47-43; וליתר פירוט: על הצהרת האמונה, היא העדות (שַהַאדַה) – גימארה, שהארה; על התפילה – גויטיין, תפילה; על הצדקה – זיסוב, זכאת(ראו גם מהדורה, הערה 188 והקשרה); על הצום – גויטיין, צום; על העלייה לרגל, על שני סוגיה הנזכרים כאן – חַגּ׳ וְעֻמְרַה – לצרוס־יפה, חג׳ (תשל״ו). מצוות אלה עוד יוזכרו להלן בסיפורים שונים, כחלק מהאסלאמיזציה שלהם, ועל כך ראו שוסמן, כסאאי, עמ׳ 137-126.

העלמות היפהפיות ושאר מנעמי גן העדן הנזכרים כאן, מבוססים על כמה וכמה מקומות בקוראן; ראו למשל סורה 44, 55-51; מהדורה, הערה 17 והקשרה. ראו גם גרדה, גַ׳נַּה, המביא תיאור מפורט של מגוון התפיסות באסלאם לדורותיו על גן עדן ומנעמיו.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם – עמ'51

סיפורי הנביאים מאת מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי

Muhammad ibn 'Abd Allah al-Kisa'1, The Stories of the Prophets

محمد بن عبد الله الكساءي، قصص الأنبياء

תיאור הגיהינום

אמר וַהְבּ בן מֻנַבִּה: אשר לגיהינום, לה שבעה שערים, אשר המרחק בין כל שניים מהם מהלך חמש מאות שנה. בכל שער שבעים אלף סוגי עינויים, כגון: כבלים, מוסרות, אזיקים, שלשלאות, אש לוהטת, מים רותחים ועץ הזַקוּם. השער הראשון קרוי גיהינום (גַ׳הַנַּם). השני קרוי אש מתלקחת (לַזַא) (סורה 70, 15) ונועד לעובדי האלילים. השלישי קרוי מרסקת (חֻטְמַה)(סורה 104, 5-4) ונועד לגוג ומגוג ולכופרים כיוצא בהם. הרביעי קרוי אש תבערה (אלסַעִיר), ונועד לשטן, כמו שנאמר: ״והבינונו להם [לשטנים! עונש באש תבערה״ (סורה 67, 5). החמישי קרוי אש התופת (סַקַר), ונועד למי שאינו מקיים את מצוות התפילה והצדקה, כמו שנאמר: ״מה הורידכם אל אש התופת? יגידו: לא היינו במתפללים, ואביון לא האכלנו, ונסחפנו עם הנסחפים, והכחשנו את יום הדין, עד אשר בא עלינו {19] הקץ הוודאי״ [כלומר: המוות](סורה 74, 47-42) השישי קרוי השאול (אלגַ׳חִים), ונועד ליהודים, לנוצרים ולבני דת זרתוסטרא. השביעי קרוי התהום (אלהאוִיַה), ונועד למתחסדים הפוסחים על שתי הסעפים, כמו שנאמר: ״המתחסדים יהיו במדור התחתון של האש״ (סורה 145,4). כל הדברים הללו לקוחים מדבר אלוהים יתעלה: ״יש לו שבעה שערים, ולכל שער תוקצה קבוצה מתוכם״ [מהנוהים אחר השטן](סודה 15, 44).

אמר אבן עבאס: גן עדן שוכן לימין כס הכבוד, והגיהינום נמצאת לשמאלו, ולה שבעה ראשים. אמר כַּעְבּ אלאַחְבָאר: לה שבעה מדורים, שבעה שערים ושבעה ראשים. בכל ראש שלושים ושלושה פִיות, ובכל פה לשונות אשר לא ימנה את מספרן אלא אלוהים יתעלה, והן משבחות את אלוהים בגוני תשבחות. בתוכה אילנות מאש, אשר ענפיהם הדוקרניים ברמחים זקורים והם מתלהטים בלהבות. על האילנות פירות מאש, ועל כל פרי נחש, האוחז בשפתותיו את עין הכופר ואת שפתיו, ומפיל את בשרו על רגליו. ובו מלאכי חבלה, שבידיהם מוטות ברזל. בראש כל מוט שלוש מאות ושישים עמודי אש, אשר תקצר ידם של שדים ושל בני אנוש משאתם, ועליהם תשעה עשר מלאכים, כמו שנאמר: ״[אש התופת…] את הבשר היא חורכת, תשעה עשר מופקדים עליה״(סורה 74, 30-29), ״אשר לא יפרו את פקודת אלוהים ויעשו את אשר יורום״(סורה 66, 6).

אמצעי עינוי אלה נזכרים במקומות שונים בקוראן המתארים את עונשם של הרשעים. עץ הזקום צומח בגיהינום, ופריו משמש מאכל לפושעים. ראו סורה 43,44 והמשך הקטע שם, המתאר את העינוי הנגרם על ידי אכילתו ועינויי גיהינום נוספים, כנגד מנעמי גן העדן הניתנים לצדיקים, כאמור במהדורה, הערה 30.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-2013 סיפור בריאת גן העדן והגיהינום ומה שבהם-עמוד 53