צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה-רדיפת היהודים במרוקו

בוקר יום חמישי כ׳׳ח בחשוון תש״ג(8 בנובמבר 1942). קולות ירי בבוקרו של יום היו הפתעה מוחלטת. יהודי העיר קזבלנקה שהיו במתח מתמיד לקראת הפוגרום המתוכנן ל־15 לחודש, חששו כי לגיון הלוחמים הקדימו את יום הדין. אולם זו הייתה תחילתו של 'מבצע לפיד׳, תחת פיקודו של הגנרל אייזנהאואר, שלמעשה הוביל את מבצע התקפה ראשון של בעלות הברית מאז תחילת המלחמה, כנגד הנאצים ושותפיהם. הייתה זו פעולה משולבת, כשבו זמנית נחתו הכוחות בהפתעה בחופי מרוקו ואלג׳יריה. ואילו את תוניסיה, למרות שהייתה בסכנה מיידית יותר, כיבושה נדחה בשל כך שהכוחות האמריקניים לא היו מיומנים דיים לפעולה בהיקף כזה.

כחלק מההכנה למבצע זה, נציגו של נשיא ארצות הברית תזוולט באלג׳יר, הקונסול הכללי רוברט מרפי, ניסה לאתר מסייעים מהאוכלוסייה המקומית שתשתף פעולה עם הכוחות, ויעבירו להם מידע מודיעיני חשוב שיסייע להם לקראת הפלישה. כחלק ממאמץ זה, ניסה מרפי לגייס בזהירות את הגנרל נוגס, הנציב הצרפתי העליון במרוקו, בזכרו את התנגדותו בזמנו לשביתת הנשק, בניגוד לעמדת וישי. אולם הוא נתקל בקיר אטום, שכן הוא התיישר עם מדיניותו של המרשל פטן ונשבע לו אמונים. הוא עדיין האמין בניצחון גרמניה במלחמה.

הקונסול הכללי האמריקאי הגיע לרבאט, בניסיון אחרון לגייס את הגנרל נוגס. ״תיארתי בפניו בצורה החיה ביותר את כוחה הבלתי מוגבל של ארצות הברית, היכולה לנהל מלחמה בכל החזיתות בו זמנית", יספר מרפי לימים, ״ואז העזתי לשאול אותו אם יקבל בברכה נחיתה של חמש מאות אלף חיילים אמריקאים מצוידים היטב במטוסים, במשוריינים ובאוניות מלחמה״. אלא שנוגס התפרץ לעברו וצעק: ״אל תחשבו לנסות! אם תעשו כך אפעיל נגדכם את כל כוח האש שברשותי. זה מאוחר מדי, צרפת אינה יכולה עוד לחזור ולקחת חלק במלחמה הזאת. אם מרוקו תהפוך לשדה קרב, היא תהיה אבודה עבור צרפת״.

מרפי לא הרפה, והמשיך לחפש דרכים לעקוף את הנציב הכללי העיקש. הוא הצליח לגייס מספר קצינים ומפקחים בראשות הגנרל בטואר, מפקד חיל המצב בקזבלנקה. הם הופקדו על שיבוש ההתנגדות הצרפתית שתגיע בעקבות הופעת הצי האמריקאית העצומה מול נמל קזבלנקה. בלילה שקדם להשתלטות, השתלט הגנרל בטואר על הנציבות הכללית ברבאט, כמתוכנן, אך הוא נמנע מלעצור את הנציב הכללי נוגס והסתפק במעצר בית בארמונו. הגנרל בטואר העביר לנוגס מסר המודיע על נחיתת כוח עצום של חיילים אמריקאים, והתקרבות של מאות כלי שיט כבדים מול חופי קזבלנקה. תקוותו הייתה שמול כוח כזה יוותר נוגס על נאמנותו לממשלת וישי ויעמוד בראש ההתקוממות כנגדם.

אלא שהגנרל נוגס לא קיבל משירותי המודיעין שלו כל התראה על הצי האמריקני המתקרב, וגם מפקד חיל הים שעמו שוחח בטלפון, הכחיש בתוקף כל נוכחות של אוניות מלחמה אמריקניות מול חופי קזבלנקה. התברר שהאמריקנים אכן לא עדכנו את בטואר על שינוי בתכנית. הם התחילו את הנחיתה ברבאט ולא בקזבלנקה, ועל כן לא נראתה כל אונייה מול חופי קזבלנקה. בעקבות כך הורה נוגס לעצור את בטואר וחבריו, ומאחר שלא היו מוכנים לתפיסה בכוח של הפיקוד ולשפיכות דמים, הם לא גילו כל התנגדות. הם הועמדו למשפט שדה באשמת בגידה ונידונו למוות. רק בהתערבותו התקיפה של הקונסול מרפי לא הוצאו להורג.

כאשר סוף סוף, בבוקרו של יום, הופיעו האוניות האמריקניות מול נמל קזבלנקה, הן נתקלו בהתנגדות עזה של הצבא הצרפתי. נוגס הודיע לראש הממשלה לאוואל על ההתקפה האמריקנית וקיבל הוראה חד־משמעית: ״חובתך ברורה. הממשלה סומכת עליך. אתה חייב לדכא בכל הכוח כל ניסיון מרידה היום או בעתיד״. הייתה זו נחישות להוכיח להיטלר שעומדים הם בדיבורם, וכי בהתאם להסכם שביתת הנשק יגן הצבא הצרפתי על שלמותה של צפון אפריקה בפני כל ניסיון פלישה.

מיד עם תחילת הקרבות נפלו פגזים על מתקני נמל קזבלנקה ועל בתי התושבים. מספר הפצועים וההרוגים היה רב, בהם יהודים. מאות חברי הקהילה מצאו מחסה זמני בבית הכנסת ובמשרדי ועד הקהילה. פחד רב אחז בקהילה היהודית, שלא הבינה את פשר התנגדות הכוחות הצרפתים לנחיתת המשחררים. בתחילה ניסה נוגס להרגיע את האוכלוסייה המבוהלת, שכוחות משולבים של אמריקנים ואנגלים ציפו למרד אך הוא דוכא סופית. במסגרת זו, נאסר קיומן של הפגנות והתכנסויות בשטח הציבורי, והוטלו עונשים כבדים על מפירי האיסור. כך גם הונהג עוצר לילי, ומשום מה, ללא כל סיבה הנראית לעין, עוצר מחמיר יותר על היהודים. העוצר היה בתוקף מהשעה שמונה וחצי בערב עד חמש בבוקר בשכונות המוסלמיות, ואילו במלאח הוטל עוצר משבע וחצי בערב עד שמונה בבוקר.

מטוסים אמריקנים פיזרו עשרות אלפי כרוזים בצרפתית ובערבית מטעם מפקד הכוחות האמריקנים הגנרל אייזנהאואר, שנועדו להסביר את מטרות המבצע, ללא כל אזכור מיוחד לגורל הקהילה היהודית, הצמאה ביותר לשמוע את המסר המושיע. בכרוז נאמר כי ״אנו באנו אליכם כדי לשחרר אתכם מכובשים הזוממים לשלול מכם את זכויותיכם לחופש הדת ולחופש לחיות את חייכם כרצונכם בשלום ובשלווה. איננו חפצים להזיק לכם במאומה״. אולם היה בכך כדי להרגיע ולו במעט את האווירה המתוחה ששררה בקהילה היהודית.

הקרבות נמשכו במלוא עוזם, וכך לאחר ימים ספורים התחילו האמריקנים לחדור לרבאט, והם התקרבו לקזבלנקה כאשר הצי האמריקני פתח בהרעשה כבדה ביותר על מתקני הנמל. פלישה זו של בעלות הברית לצפון אפריקה בשלהי חודש חשוון תש״ג(נובמבר 1942), הייתה אחד האירועים החשובים במלחמה. לא זו בלבד שהיטלר נחל לראשונה את התבוסה הצבאית הגדולה שלו, אלא שהפלישה גם פתחה חזית נוספת מכרעת שממנה התכוונו בעלות הברית לפתוח במערכה הקשה והארוכה על פני צפון אפריקה ומשם לתוך אירופה הכבושה. אלא שההגנה על היהודים מפני הרדיפות של שלטונות וישי לא הייתה כלולה בסדר היום של כוחות בעלות הברית.

כמובן שהיהודים היו השעיר לעזאזל. המחלקה לענייני פנים האשימה את האוכלוסייה היהודית כולה בגילוי עוינות כלפי הכוח הצרפתי. ״היהודים שהתאספו מעל חומות המלאח ובמרפסות הפונות לים בקזבלנקה וברבאט, עוקבים אחרי השתלשלות הקרבות", נכתב באחד הדו״חות, ”אחדים מקללים את הצרפתים גם כשמדובר בחיילים שנפצעו ומפונים לבית החולים. ההתלהבות הולכת וגדלה בשכונות היהודיות עם התקדמות הכוחות האמריקנים״.

עשרה ימים לאחר הפלישה, ביום ח׳ בכסלו תש״ג(17 בנובמבר 1942), הודיע נשיא ארצות הברית רוזוולט בשידור רדיו, לקול תשואותיהם של מתנגדי הנאצים בכל העולם, על כוונתו ״לבטל את כל החוקים והצווים שפרסמו ממשלות נאציות״. מילותיו של רוזוולט היו מרשימות, אך למעשה לא היה להן שום ערך. הבכירים האמריקנים בצפון אפריקה, הגנרל אייזנהאואר, והשליח האישי של רוזוולט לאזור, רוברט מרפי, העדיפו להעביר לאנשי משטר וישי המובסים את הטיפול בכל העניינים המקומיים.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה–רדיפת היהודים במרוקו

עמוד 262