יוסף-יעקב


סיפור מות יעקב ויוסף, עליהם חשלום-סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי-תרגום לעברית אביבה שוסמן

סיפור מות יעקב ויוסף, עליהם חשלום

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: אחר הדברים האלה ביקש המלך רַיַּאן בן אלוַליד מיוסף שיכניס אליו את אביו. ניגש יוסף אל אביו וסיפר לו את הדבר. אמר יעקב: ״הנני נענה לך בכל אשר תחפץ״. הלך יעקב ונכנס אל המלך. הושיבו המלך לצדו ואמר לו: ״בן כמה אתה, אדוני?״. אמר לו: ״בן מאה וארבעים שנה״. אמר לו עַארִים משבט עַאד: ״אתה משקר, אדוני״. כעסו יעקב וילדיו על כך, ויעקב קילל את עארים, אשר נפל ארצה, ולשונו נאלמה עד כי לא יכול לדבר. התעצב המלך על כך ואמר ליוסף: ״הן יודע אתה כי עארים מכיר את תולדות הקדמונים, לרבות מלחמותיהם ואילנות היוחסין שלהם, והנה עשה בו אביך את אשר אתה רואה; בקש נא ממנו כי ישיב אותו לאיתנו״. אז אמר יוסף: ״הוי מלכי, הוא הרי האשים את אבי בדבר שקר״. אך יעקב התפלל לאלוהים, ואלוהים השיב לו את כושר הדיבור כמקודם. אז אמר עארים: ״הוי נביא אלוהים! חי אלוהים כי לא האשמתי אותך בדבר שקר, אלא סבור הייתי כי יצחק בן אברהם אתה״.

גר יעקב בארץ מצרים ארבעים שנה, שמח וטוב לב. לאחריהן נגלה אליו אלוהים לאמור: ״הנה קצך קרב ובא, יעקב; לך־לך אפוא מארץ מצרים אל מקום קברי אבותיך למען תמות שם״. קרא יעקב ליוסף ואמר לו: ״הוי בני, הנה הודיעני אלוהים כי קצי קרב, וציווני ללכת אל ארץ אבותיי; יוצא אני אפוא ללכת שמה ומבקש ממך, בני, שבהתקרב קצך לא תבחר את ארץ מצרים למקום קבורת עצמותיך״. אחר כך הלכו הוא ובני ביתו בדרכם אל ארץ כנען. בהגיעו אל מקום קבריהם של אברהם ושל יצחק, ראה מלאכים שנאספו סביב קבר כרוי. אמר להם: ״למי נועד קבר זה?״. אמרו: ״לעובד אלוהים הנכבד בעיני ריבונו״. נשא יעקב את עיניו אל הקבר וראה בו אנשים יפי תואר עומדים על בימות נישאות. אמר: ״מי אלה העומדים על הבימות?״. אמרו: אברהם״. עמד יעקב להיכנס ביניהם ולדרוש בשלומם, אך המלאכים אמרו לו: ״לא ייכנס שמה אלא מי ששתה מכוס זו״. הגיש לו מלאך המוות כוס, שתה ממנה ונפל ארצה מת. רחצוהו  המלאכים, הלבישוהו בתכריכים מגן עדן, התפללו עליו וטמנוהו בצד קבר אביו יצחק, וכך נמצאים ארבעה קברים במקום אחד: קבר אברהם, קבר שרה, קבר יצחק וקבר יעקב. אחר הדברים האלה שבו אחי יוסף אליו, וכאשר סיפרו לו על מות אביו התעצב עצב רב.

יש אומרים כי איש לא הביע משאלה למות פרט ליוסף. אז נגלה אליו אלוהים לאמור: ״עוד שישים שנה נותרו לך לחיות, ואם תשלים אותן – אספח אותך אל קהל הצדיקים; קרא אפוא לתושבי מצרים להאמין באלוהים!״. לא חדל יוסף להטיף לתושבי מצרים להאמין באלוהים, עד שהאמינו בו רבים, אולם אחרים התלוננו על כך בפני מלכם, ריאן. קרא המלך ליוסף ואמר לו: ״אדון אדיר, הן יודע אתה כי תושבי מצרים אהבוך אהבה עזה, אולם עתה מגנים הם אותך על קריאתך להם להצטרף לאסלאם״. אמר לו יוסף: ״אכן הגיע לאוזניי הדבר שהזכרת, ולפיכך יוצא אני מארצך עם בני ביתי״.

אמר [המסרן]: נסע יוסף ממצרים עם בני ביתו ועם אנשיו, והתיישב במקום אשר בו התיישב אביו. הוא חפר לו נהר המסתעף מהנילוס, ושמו נקרא נהר ״אַלְפַיּוּם״, ומשני צדי הנהר בנה בניינים והקים שתי ערים שלהן קרא ״שני המקומות הקדושים״. יוסף נהג בבני עמו כמנהג הנביאים, עד שהזקין ובא בימים. אז ציווה את בנו אפרים להנהיג את עמו כהלכה ולהילחם בתושבי מצרים מלחמת מצווה למען ילכו בדרכי אלוהים.

 הערות המתרגמת: אַלְפַיּוּם זהו שמו של מחוז עתיק יומין במזרח המדבר המערבי של מצרים. גאוגרפית הוא מהווה שקע המופרד מעמק הנילוס על ידי רכס שבו יש פתח טבעי ותעלה מהנילוס המשמשת להשקיית השקע ונקראת בשם ״בַּחְר אליוּסֻף״, דהיינו: ים יוסף. לפרטים ראו כץ ושצ׳ופק, פיום־אל. שם התעלה ניתן לה כנראה על רקע האגדה שלפנינו, ובייחוד על רקע המשכה המובא להלן, אשר לפיו היה מקום קבורתו של יוסף בנילוס עצמו, ובתקופת משה הועבר ארונו לכנען. השוו לאגדות היהדות כמפורט במהדורה, הערה 192.

הקדושים״. בערבית: אלחַרַמַין. זהו כינויָן של שתי הערים הקדושות ביותר לאסלאם – מכה ומדינה. בסיפורנו יוסף משמש מעין תקדים סמלי למוחמד, שהרי שתי ערים אלה קשורות בתולדותיו של מוחמר: באחת נולד ובה החל בבשורתו, ואל האחרת היגר ובה ביסס אותה. לכך רומז כנראה גם האמור בסוף הפסקה הקודמת בסיפורנו, דהיינו: כמו מוחמר, כך גם יוסף לא התקבל כנביא בעירו ולכן נאלץ להגר למקום אחר. על פרשת ההגירה (הג׳רה) בחיי מוחמר ראו למנס, פרק ב בכללו, ובייחוד שם, עט׳ 22; לצרוס־יפה, פרקים, עמ׳ 52-51; קוק, עט׳ 26־27. ע"כ

אחר זאת מת יוסף, והמסרן אמר כי זֻלַיְחַ׳א מתה עוד לפניו. נקבר יוסף בצד הנהר הסמוך למדבר, ואלוהים הפריח את הצד ההוא בעוד שבצדו האחר, בארץ מצרים, פגעה בצורת. אז שלח המלך בקשה אל אפרים שיעביר את קבר אביו אל הצד המצרי, כדי שיתברכו בו. הוא עשה כן, ואז פרח אותו צד בעוד הצד האחר חרב. הדבר הכביד עליהם עד מאוד, ואז העבירו את הקבר לאמצע הנהר ושתי גדותיו פרחו. נותר יוסף קבור שם עד ששלח אלוהים את משה [כנביא] וציווה עליו לשאת את ארונו של יוסף עמו. אך הוא לא ידע היכן מקום הארון, עד שסרח בת אשר בן יעקב הובילה אותו אליו. אז הוציא את הארון, נשאו עמו וטמן אותו בצד קבר יעקב עליו השלום.

הערת המתרגמת: השוו לגרסות האגדה היהודית אצל גינצבורג, אגדות היהודים, כרך ג, עט׳ 98-96. בעניין מקום קברו של יוסף יש לשים לב לסתירה שאצל כסאאי: בפסקה קודמת ציין כי במקום אחד יש ארבעה קברים בלבד – של אברהם, של יצחק, של שרה ושל יעקב(רומז כנראה למערת המכפלה בחברון) – ואילו כאן הוא מוסיף לאותו מקום את קבר יוסף (ובמקום אחר גם את קבר דוד, ראו מהדורה, סוף הסיפור על מות דוד). בעניין יוסף, אפשר שסתירה זו משקפת את ניגודי הדעות שבין גרסות האגדה היהודית הנ״ל: שכם או חברון, ועל כך ראו גינצבורג, אגדות היהודים, שם, עמ׳ 98, בהקשר להערה 443, ופירוט מקורותיה בעמ׳ 247. לניתוח התפתחותן של גרסות אלה ראו היינימן יוסף, אגדות, פרק שלישי, עט׳ 63-49. בעניין סרח בת אשר אציין, כי בגרסת כסאאי מופיע שמה כשם ערבי: סַארִח בִּנְת בַּשִׁיר.

אמר וַהְבּ: אלוהים לא שלח נביא בלא שסיפר לו את סיפור יוסף כפי שסיפר אותו לנביאנו מוחמר, עליו התפילה והשלום. ואבן עבאס אמר: אנשי התורה היו מסתירים את סורת יוסף, וכאשר שלח אלוהים את מוחמר, עליו התפילה והשלום, כנביא, באו אליו היהודים, ובהם עבד אללה בן סלאם ורבים מה״חברים״, ואמרו: ״הוי מוחמר, אם אמנם נביא אתה, ספר לנו את סיפור יוסף ואחיו״. החל [מוחמר] קורא אותו לפניהם, והיה מרים את קולו ומוריד אותו חליפות. אז בכו היהודים ואמרו: ״אכן, למוחמד ניתנו פרטים רבים יותר על סיפור יוסף ואחיו מאלה המובאים בתורה״. כן אמרו: ״מאין לך סיפור זה, מוחמר? שהרי אנו מסתירים את הסורה הזאת!״. אמר הנביא: ״אלוהים הוריד אותה אליי ממרומים״. אמרו לו: ״אמת דיברת, מוחמר״. ויש אומרים כי היהודים נוהגים היו לכתוב את סורת יוסף במי זהב על לוחות של כסף, והיו תולים אותם בבתי קרבנותיהם מפאת רום מעמדה.

בערבית: מה״חברים״, אלאַחְבַּאר, כינוי שניתן לחכמי היהודים ומופיע בכמה מקומות בקוראן, למשל בסורה 34,9. שמו של אחד המסרנים הבולטים בספרנו, המומר כַּעְבּ אלאַחְבַאר (ראו גם הקדמה, הערה 16; מהדורה, הערה 4) רומז למוצאו מקרב היהודים ולהשתייכותו לחכמיהם.

אגדה זו משקפת את תאוריית הסילוף (תַחְרִיף) האסלאמית, ולפיה סילפו היהודים את כתבי הקודש שלהם בצורות שונות, בין השאר על ידי הסתרת דברים שניתנו להם מאת אלוהים עד שהתבררו לאשורם עם הופעת האסלאם. לפרטים ראו לצרוס־יפה, תחריף: הקדמה, הערה 8; השוו מהדורה, הערה 253 והקשרה. בגרסת כִּסאַאי כאן היהודים מתוארים כמי שהסתירו את ״הסורה הזאת״, דהיינו: את סיפור יוסף בנוסחו הקוראני ממש, ויתרה מזו: כפי שנראה בהמשך, בהקשר של מהדורה, הערה 195, זהו הנוסח שמפאת כבודו נתלה במקומות הפולחן של היהודים.

לפנינו השתקפות האגדה הערבית העתיקה על המֻעַלַּקַאת – קבוצת השירים ה״תלויים״ מהתקופה הטרום־אסלאמית. מדובר בשירים מעולים ויקרי ערך, אשר סברו כי עקב חשיבותם הם נכתבו באותיות זהב על בדים יקרים ונתלו בכַּעְבַּה. לפרטים ראו ניקולסון, ספרות, עמ׳ 86־87. דהיינו: לא רק תופעות מתרבות האסלאם, אלא גם תופעות המיוחסות לתרבות הערבית הטרום אסלאמית, מושלכות על סיפורי הנביאים, ובמקרה זה על יחס היהודים כלפי סיפורי נביאיהם.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי-תרגום לעברית אביבה שוסמן- עמ'   244-240

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר