מורשת יהדות מרוקו

נספחים.

הסתדרות הפועלים החקלאים בארץ ישראל – תנועת המושבים והארגונים.

תל אביב ז' תמוז תשט"ו – 27.6.1955

לכבוד החבר יהודה גרינקר

קזבלנקה מרוקו.

חבר יקר.

….ברצוני להקדים הערה אחת על נימה במכתביך שאינה נראית, התרשמותך שכאילו אין אנו מעריכים די את מסירותך ועבודתך הפוריה במרוקו. מפליאה אותי הערתך זו. ציינתי והדגשתי עשרות פעמים בכל הדיונים בתנועה ובסוכנות, שלולא אתה לא היינו בדרך כלל עומדים במערכה זו בתנועה, ובעצם אתה היחידי שמחזיק על שכמו את ענייני התנועה במרוקו.

הבלטתי זאת גם בהודעות בעיתונות וגם בסקירות במוסדות.

הינך יכול להיות סמוך ובטוח שהתנועה כולה יודעת להעריך את המאמץ העצום שעשית עד עכשיו במערכה. ואין שום אפשרות לשחרר אותך באמצע המערכה מהתפקיד האחראי הזה. אם זה יקרה, זאת אומרת נסיגה כמעט כללית במערכה.  אני מבקשך שתאמין, שאני מבטא כאן את דעת החברים….

בברכה

י. קורן.

לכבוד מר ש.ז. שרגאי

ראש מחלקת העלייה

ירושלים.

שלום רב

בזה הנני מוסר לך דו"ח על תוצאות סיור בכפרים שמעבר לרכס האטלס. היינו, מר יהודה גרינקר, מתנועת המושבים, מר י. בואנה מהמחלקה לעליית הנוער ואנוכי.

בתחילת הסיור נלווה אלינו מר גבריאל, מנהל מחלקת ההתיישבות במחוז הצפון, בסיור 24 יום וראינו 21 כפרים. בסך הכל נרשמו לעלייה 337 משפחות שהן 1904 נפשות.מהמספר הזה מצאנו לאפשרי לבחור 192 משפחות שהן 1126 נפשות.

מדובר על משפחות שתעבורנה את הבדיקה הרפואית המקובלת בהתאם לחוקי הסלקציה הנהוגים. חוץ מזה אישרנו באופן כולל שני כפרים לעלייה למחנה בלי בדיקה רפואית המהווים ביחד 28 משפחות שהן 140 נפשות.

היישובים מפוזרים לרגלי האטלס, בשפלה ממערב למזרח, וחץ מזה לאורך הנהר "דרע" מצפון לדרום באזור הגובל עם מדבר הסהרה. אין לראות את כל היישובים שביקרנו כ "כפרים הרריים" לאל כיישובי השפלה במדבר. הופתעתי לרעה מהמצב הגופני הירוד של האוכלוסייה היהודית.

בכל האזור הנרחב הזה אין אף מרפאה של "אוזה" ואין אף בית ספר הראוי לשמו. היהודים יושבים בכפרים מעורבים בברברים, עוסקים ברוכלות ובמלאכות הטיפוסיות ליהודים, סנדלר, חייט, צורף וכשומה. לא מצאנו אף חקלאי אחד אף כי חיפשנו !

יש, וליהודי חלקת אדמה אך הגויים מעבדים אותה. בדרום הרחוק ובסביבת סקורה מצאנו משפחות יהודים עשירים העוסקים במסחר תמרים באופן סיטוני או במסחר עם סודן הנעשה על ידי שיירות.

בדרך כלל, אפשר לציין כי התופעה חוזרת בכל מקום באותה צורה "האמידים והעשירים – אינם רוצים לעלות. אלה הם בדרך כלל גם אותן המשפחות שמצב בריאותן – טוב יותר.

ישנה בעיית רכוש: הברברים בכפרים אינם מוכנים אלא לשלם אחוז קטן משווי נכסי היהודים ומחכים בסבלנות עד שהמחיר ירד. יחס השלטונות הצרפתיים, היה אוהד והוגן בכל המקומות, יחסי השכנות עם הברברים הינם טובים מאוד. בכלל, לא כל האזור – כאילו אינו מרוקו – שקט מוחלט שורר בו. בין הסיבות העיקריות למצב הגופני של היישובים היהודיים באזור שראינו אפשר לציין את הגורמים :

1 – הגרענת, שגרמה וממשיכה לגרום לאובדן הראיה באופן מוחלט או באופן חלקי. אם היה "אוזה" מטפל באופן רציני במשך השנים האחרונות באזור הזה – אפשר היה למנוע את אסון העוורון ממרבית האוכלוסייה היהודית.

2 – נישואין, במשך דורות בקהילות קטנות, בין משפחות מעטות, בלי תוספת אוכלוסייה חדשה. הופתענו לראות מה רב אחוז המנוונים, האילמים, הפוזלים והמפגרים מבחינה שכלית. לעתים היינו רואים שני כפרים שכנים שהאחד מהם, בעל יישוב עתיק, היה במצב גופני ירוד מאוד והשני על ידו, שהאוכלוסייה היהודית בו אינה עתיקת ימים ומקורה ממקומות שונים – בו היה המצב הגופני של היהודים, לאין ערוך טוב יותר.

לא מועט יהיה, כנראה, מספר חולי השחפת.אך רק בדיקת רנטגן תראה זאת.

בולט ההבדל בין מצב הבריאות של היהודים ושכניהם הברברים : העבודה הגופנית של האחרונים הינה, כנראה, הסיבה לכך.

עוד תופעה חשובה שנתקלנו בה כמעט בכל מקום, היא עזיבת הצעירים את העיר. אין לך כפר בו הצעירים החזקים ובעלי היוזמה לא עזבו את משפחותיהם. לעתים קרובות נתקלים בהזנחה גמורה ובחוסר התעניינות מצד צעירים אלה כלפי משפחותיהם שנשארו.

החברים גרינקר וגבריאלי ציינו רק אחוז אחד קטן, מבין המשפחות שאושרו על ידי לבדיקה רפואית, בהתאם לחוקי הסלקציה המקובלים – כמתאימים למושבים ולעבודה חקלאית. בולט ההבדל הגדול בין חוקי הסלקציה ובין אותה סלקציה הדרושה כיום לצורכי הארץ.

אמנם, אפשר להגיד באופן כללי, כי המשפחות שתאושרנה לעלייה לאחר הבדיקה הרפואית, תחשבנה כמתאימות יותר לעבודה חקלאית ולעבודה באזורי הפיתוח מאשר רוב המשפחות מהערים, אבל לדעתי ולדעת חברי בסיור זה, אין לתלות תקוות גדולות בחומר אנושי זה. טרם ראינו את הכפרים המפוזרים בהרים בסביבות מראקש ודמנאט, אך מתוך מה שידוע לנו על כפרים אלה, כתוצאה מעלייה של השנים האחרונות אין לתלות תקוות גדולות גם באזור זה.

היום נתקבלה ידיעה במשרד כי, כאילו הוסר המכשול של השלטונות לביקור אותם הכפרים של האטלס הגבוה, אליהם רצינו להגיע לפני כמה חודשים. נצא, כנראה, לכפרים אלה אחרי סוכות ואם נכונים דברי היהודים משם כאילו רוצים הכפרים לעלות בשלמותם – יתכן, שאפשר יהיה לאשר בלי סלקציה רפואית כמה כפרים באזור זה. אבל שוב, אני חושש שתחזור התופעה המוכרת לנו מעליית כפרים אחרים : הכפר נרשם כולו לעלייה, אך בהגיע המועד מתפצל הכפר שוב. המשפחות הטובות, הבריאות והאמידות – נשארות במקום והמשפחות "הרזות" מוכנות לעלייה ואז, כמובן, אין לדבר על עלייה בלי סלקציה.

זכור לך בוודאי הכפר איית עבס, בו לנת. כפר זה, כנראה, יעלה רק בחלקו וזה למרות כל ההבטחות לעלות יחד. לפני ימים אחדים הגיע לקזבלנקה יישוב של כפר יהודי בשם איית בלל. אחרי בדיקה רפואית החלטנו לאשר את הכפר כולו, אף כי לא הצטיין משום בחינה. (18 משפחות שהן 103 נפשות, 21 מסוגלים לעבודה גופנית ; רק שבעה נערים בגיל 12 – 15 ; 16 זקנים, ביניהם שנים משותקים ; קרטינית אחת  שתי משפחות בלי מפרנסים ; השאר ילדים, תינוקות ונשים ; 9 מבין הנשים עם זפק.

 [מצרפתית: cretin] מַצָּב חוֹלָנִי הַגּוֹרֵם לְפִגּוּר גּוּפָנִי וְשִׂכְלִי בְּעִקְּבוֹת מַחְסוֹר בְּהַפְרָשַׁת הוֹרְמוֹן בַּלּוּטַת הַתְּרִיס בְּעֻבָּרִים וּבִילָדִים.

  זפק- [אולי מיוונית: oisophagos בית הבליעה] חֵלֶק הַוֶּשֶׁט הַמֻּרְחָב בְּצוּרַת כִּיס וּמְשַׁמֵּשׁ מַחְסָן לַמָּזוֹן בְּטֶרֶם יַעֲבֹר לַקֵּבָה (חולין ג ד). זֶפֶק הָעוֹפוֹת מְצֻיָּד בְּבַלּוּטוֹת הַמַּפְרִישׁוֹת מִיץ שֶׁמְּרַכֵּךְ אֶת הַמָּזוֹן. עוֹפוֹת בַּעֲלֵי זֶפֶק הֵם: תַּרְנְגוֹלוֹת, יוֹנִים, תֻּכִּים וְעוֹד.

אישרנו את הכפר כי חשבנו שמדובר באמת על הגירה של יישוב שלם : התחשבנו גם במומנט הסנטימנטלי שהכפר לא חיכה לבואנו אלא בא ממרחק רק לקזבלנקה, והנה, אחרי האישור התברר שבכפר נשארו 8 משפחות, הטובות והאמידות.

כפריים אלו, הסתובבו בין הבתים, על מנת להביא מעט מזון, כנראה, שמה שחולק להם במחנו שבהם שהו לא הספיק להם. למעט מהם היו קרובי משפחה בקזבלנקה שהתארגנו לעזרה המונית לאומללים הללו, כך ראינו אותם אז בעינינו. חלקם אמנם היה חולה כפי שמתאר כותב המכתב, אך חלקם פשוט השתגעו, תרתי משמע מן ההמתנה הארוכה לעלייה, ובייחוד אלה שסורבו לעלות, ו / או להיקרע משאר בני משפחותיהם, ונאלצו להישאר ולהתפרנס מקיבוץ נדבות. חלקם אף אושפזו בבית חולים לחולי נפש, ומי יודע בכלל מה עלה בגורלם.

הסלקציה האכזרית שהונהגה בהוראה מלמעלה, דהיינו ממשלת ישראל דאז, על כל גווניה, הותירה צלקות רבות ומרובות ביהודים אלה, ולא רק באלה, גם יהודים מקרב תושבי קזבלנקה עצמה, שאף מהם, סורבו לעלות בשל אותה סלקציה איומה, וביניהם גם משפחתי שלי, ואנוכי אישית עברתי את הסלקציה הנוראה יחד עם אבי  ז"ל.

עד כאן – הערתי האישית – אלי פילו

לסיכום, אפשר לאמר כי העלייה מהכפרים, פרט ליוצאים מן הכלל, צריכה להיעשות בהתאם לחוקי הסלקציה ( לדעת רבים אינה מספקת ) " ואני מאוד מתקומם על המשפט הלוז הזה – אלי פילו, וכי העודף יהגר ממילא לעיר הקרובה.

עלי לציין כי נסיעתי האחרונה בכפרים תהיה עקרה אם לא יימצא איש מתאים שישב כמה חודשים באזור זה ויטפל באופן מעשי בעליית היהודית הרוצים בכך. באתי בקשר עם בית החולים הממשלתי, היחידי בכל הסביבה, והרופאים מוכנים לעסוק בבדיקה הרפואית של המועמדים. אבל זה לא מספיק : את האנשים צריך להביא לבדיקה – אחרת לא יבואו.

הדרכים, הינן מאוד משובשות, המרחקים – גדולים והעבודה תספיק לכמה חודשים, בפרט, שאפילו המשפחות שתעלנה – תעשנה זאת לא לפני שלושה חודשים, אך בינתיים צריך להספיק ולהעביר את כולם בדיקה רפואית.

בברכת שנה טובה

ד"ר א. מתן

העתק

ד"ר ש. בטיש

מר א. ציגל

מר גבריאלי

מר י. הרצל

מר י. גרינקר

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- עמ' 116-113

קפיצה על פני אלף שנה.

יצחק קורן, " עשור למושבי העולים " עמודים 79 – 80

הוצאת תנועת מושבי העובדים בישראל – תשי"ט – 1959

" זכור לי מקרה אופייני מלפני שלוש שנים בעת שהחלו להגיע העולים מהרי האטלס שבצפון אפריקה. אלה היו אנשים פרימיטיביים, שלפחות מרחק של 100 שנה הפריד בינם לבין החברה היהודית בארץ. בבואם לחיפה הובאו ישר מן האוניה לחבל לכיש להתיישב שם. המחלקה להתיישבות של הסוכנות הכינה בשבילם מראש בתים יפים ומרווחים עם כל הנוחיות, מרוהטים במיטות, מזרונים, כיסאות, שולחנות, כלי מטבח וכיוצא מזה. הייתי בין מקבלי פניהם במקום החדש. ואכן, כל מי שהיה נוכח באותו מעמד נתמלא לבו שמחה וגאווה על ההתקדמות העצומה שחלה בדרך יישוב העולים מצד המוסדות המיישבים.

והנה עברו יומיים ואנשי התנועה והסוכנות נזעקו לראות בחזיון מבהיל : בחצרות שלפני הבתים היו מתגוללים מזרונים ומיטות שהושלכו מן החדרים, ולפני פתחו של כל בית ישב בחור צעיר, כנראה היה הבכור, וחסם את הדרך בפני הזרים שביקשו לבוא אל תוך הבית. כשנכנסו בכל זאת את פנים הבית נצטיירה לעיניהם תמושנה כזאת : החדרים היו ריקים מכל ריהוט, בני המשפחה ישבו משולבי רגלים על הרצפה, הקירות היו מלוכלכים והתקרה מפויחת מן העשן שעלה מהמדורה שבערה באחת מפינות החדר. נתברר, שאת הפתיליות והפרימוסים שניתנו להם מאת המחלקה להתיישבות השליכו, ובמקומם הביאו לחדרים ענפים וקוצים להכין בהם תבשילים. אנשים אלה, שבהרי האטלס גרו בכוכים ובמערות, ואשר מימיהם לא ראו כלי בישול מודרניים, אף מזרונים ומיטות לא ידעו, התמרדו נגד הציביליזציה שכפו עליהם ללא כל הכנה מוקדמת.

יצאו שבועות מספר ואותם אנשים סיגלו לעצמם מהר את גינוני הציביליזציה, יצאו לעבודה ואף השתדלו להצטיין בה. היום, אם תבואו למושבים החדשים בלכיש ובתענך ובמקומות אחרים, בהם יושבו אנשי האטלס, תמצאו סדרים בבית ובעבודה, ואף ניצנים ראשונים של ארגון עצמי. רואים בעין כי אנשים אלה יצאו ממש מאפלה לאור גדול והם מרגישים בחוש כי נפתחו לפניהם חיים חדשים.

אכן, הקפיצה מסוף האלף הראשון לסוף האלף השני לספירה אינה עניין קל, ולא בשנה, ואף לא בחמש שנים, ייתם תהליך שיזורם של אנשים אלה לתוך הרקמה החברתית הישראלית. אפס, אם לא לגביהם, הרי לבניהם, קיימים כל הסיכויים שבמשל פחות מדור יהוו חלק אורגני מהחברה הישראלית. צריך רק שהמדינה ומוסדותיה המרכזיים לחינוך ולתרבות יקדישו להם תשומת לב ראויה. ואם תהיה שקידה לחנכם והדריכם, יהוו הם עתודה רבת ברכה לתנועת המושבים והתיישבות העובדת בכללה "

״הגואל״

שבתאי טבת: דו״ח על צפון־אפריקה (טז)

״הארץ״ 11.3.55

אנשי האדון גרינקר

ביטון אליהו בן 40, או 41, מאו 45, או 50

(הכל לפי האומדן) היה אותו יום האחד שידע מי זה בן־גוריון.

 ״מי זה דוד בן־גוריון, ביטון ?״

 ״מלך״, הוא עונה.

הוא גם שמע על וייצמן. ״מה עשה ד״ר חיים וייצמן ?״

״עשה טוב״, עונה ביטון, שזקן־מידות שחור לו.

״ועתה ביטון, שמו של מי עוד בישראל ידוע לך ?״

״שמו של האדון יהודה גרינקר, ראיתיו במו עיני בכפר שלנו״, הוא אומר.

״יהודה גריגקר, גם הוא מלך?״

״לא, לא מלך. הוא ממייסדי קרן קיימת לישראל״.

אחריו בא ווזאנה דוד. הוא בן 60.

״שמעת על בן־גוריון, וואזנה ?״

״לא, לא שמעתי״, אומר הוא.

״שמעת על הרב ש. ז. שרגאי י״

 ״לא, לא שמעתי״.

״על מי שמעת, וואזנה ?״

״על האדון יהודה גרינקר. הוא ממייסדי קרן קיימת לישראל״.

יוסף פרץ, בן 45

גם הוא לא שמע אלא על האדון יהודה גרינקר, ממייסדי הקרן קיימת לישראל, וכמוהו עוד כ־

נפשות, מ-38 הכפרים היהודיים שבהרי האטלס התיכון שבמרוקו.  3.250

אגדה חיה ושמה יהודה גרינקר – מ. אחידורון.

" מעריב " – כ"ב סיון תשט"ו – 16.6.1956

" יפרח מאיר, יהודי כבן 53 לא ידע עוד לפני שנתיים על קיומה של מדינת ישראל, הוא לא ידע שקדמה לה פלסתינה – ארץ ישראל, הוא לא ידע עובדות אלמנטאריות אחרות הידועות לכל יהודי אחר. ארץ ישראל בשבילו מושג ערטילאי, אפוף רזין דרזין וקדושה, שנקרא בפיו "ארץ ירושלים". כל מה שידע על מצבה הנוכחי שחרבה היא ברובה, שתנים מהלכים בין הריסותיה ושקיימות בה שתי ערים : צפת וטבריה. לתומם סברו הוא ובני עדתו, כי מאז חורבן בית שני טרם חודש בה יישוב יהודי. הם עלולים היו לחיות בסברה בלתי מוצדקת זו עוד שנים רבות כי בכפר בו נולדו וחיו – אסמר באזור איית בולי אשר במעמקי הרי האטלס הוא אחד המקומות הנידחים ביותר בתבל.

יפרח מאיר אינו יודע מדוע וכיצד הגיעו אבות אבותיו לאותה פינה נידחת שבהרי האטלס, הרחק מכל יישוב ומכל קהילה יהודית. הוא מודה שאילמלא אותה אגדה חיה ששמה יהודה גרינקר, קרוב לוודאי, שהוא ובניו היו ממשיכים לשבת באותו כפרון רחוק ונחשל ולפזם בחג הפסח את הפסוק : "לשנה הבאה בירושלים" – מבלי לדעת שאם רצונם בכך, הם יכולים להגיע לירושלים – השתא.

יהודה גרינקר הולך להרים.

בפנקסו של יהודה גרינקר – שליח תנועת המושבים והסוכנות היהודית, יליד יסוד המעלה ומבוני נהלל – לא היה רשום של הכפר "אסמאר". רק בדרך מקרה נודע לו, שקיים מקום כזה ושיושב בו קומץ יהודים. הדבר אירע באחד ממסעותיו לאזורים הנידחים במרוקו בשבתו בבוקר ב "חאן" (מסעדה) של עיירה קטנה.

שבועות מספר לאחר ביקורו בכפר הסתדרו קומץ יהודים ממחוז איית בולי לצד שיירת פרדות הנושאות את כל מיטלטליהן ההכרחיים ואת הללו שאין בכוחם להגיע ברגל אל מקום המפגש עם המכוניות.

מדוכאים ואבלים התהלכו בני המחוז כשהם מעתירים שידולים אחרונים על היהודים לבל יעזבום, כי עם עקירתם של הללו נותר כל אותו אזור נידח ללא אומן ובעל מלאכה אחד. בדמעות ביקשו מחילה על פוגרום זוטא בערכו לפני כ-20 שנה, ובטפיחות אגרוף על לב הבטיחו הרים וגבעות, ובלבד שיחזרו בהם היהודים מהחלטתם. אולם קסם ההליכה אל ארץ ישראל אשר בפיהם  היא "ארץ ירושלים" והתיאורים המופלאים והמפתיעים של "המשיח" גרינקר על אודות מדינה יהודית החיה וקיימת – עמדו מעבר לכל פיתוי ושידול. באחד בינואר 1955 נשקו יהודי אזור איית בולי את רציף נמלה של חיפה כשעיניהם דומעות, כמעט כולם הביאו עמם שעונים ואופניים. סוחרים ממולחים בקזבלנקה סיפרו להם שאין נותנים לשום אדם לעבור את שערי ארץ הקודש כל עוד אינו מצויד בחפצים אלמנטאריים אלה…..

קישון ותבור.

יהודים אלה ודומיהם מהווים כיום "שמנה וסלתה" של התיישבות חבל תענך שבעמק יזרעאל, למענם ולמען יהודים אחרים מצפון אפריקה בנתה הסוכנות היהודית בתי מגורים שאין דומה להם ביישובי העולים האחרים, למענם הקציבו המוסדות המיישבים חלקות אדמה נרחבות ומשובחות, כבישי גישה רחבי ידיים נסללו מכביש הסרגל (עפולה – ואדי ערה) אל עבר ששת יישובי התענך והניחו קו צינורות לספק השקאה בשפע. כל הסיכויים והנתונים מחייבים שחבל תענך יהיה בעתיד הקרוב לאחד האזורים הטובים אשר בהתיישבות העולים החדשה.

אחד "ממאושרי תענך" הוא יפרח מאיר, מי שהיה באסמאר שבהרי האטלס שוחט ומלמד וכיום הפך לחקלאי. פגשנו אותו בשדה עגבניות רחב ידיים שבירכתי המושב גדיש. לבוש היה ג'לביה בהירה, זקנו העבות מכוסה אגלי זיעה ומקלסתר פניו ניבטת אצילות הררית. כבר בראשית השיחה עמו מתברר לך, שבחירת אזור תענך כמקום יישובם של יהודים אלה, היה אחד הדברים המחוכמים שעשו מוסדות המיישבים אף כי קרוב לוודאי, שבחירה זו הייתה מקרית בלבד.

"זה כמו לשוב הביתה אחרי הרבה שנים של נדודים וגעגועים" – משיב יפרח מאיר על שאלותינו כיצד הוא מרגיש במקום החדש, "כל המקומות נראים כאן מסביב ידועים לי מן התורה ומהספרים הקדושים, הנה כאן הקישון ואחריו התבור….במקום בו עומדות רגלינו נלחמו דבורה וברק בן אבינועם בסיסרא, בפירוש כתוב : "בתענך על מי מגידו" הרי הגלבוע עליהם נפל שאול ויהונתן מידי הפלשתים….וכאן מגידו עצמה ואומרים שאפשר לראות בה את אורוות שלמה המלך. עוד לא הייתי שם כי זה מחוץ לתחום שבת, וביום חול אין פנאי, אבל אנו עוד נלך לבקר בכל המקומות האלה….."

יהודה גרינקר ושותפיו.

נוף קדומים אינו הדבר היחידי בעל ערך, שניתן כאן ביד רחבה לבאי צפון אפריקה. ליפרח מאיר, האיש אשר הוא ואבותיו ידעו רמת חיים נמוכה ביותר, אשר ההיגיינה, סאניטציה, רפואה מונעת וכיוצא באלה, היו דברים מעבר לתחום השגתם, ניתן בית נאה בן שני חדרים מרווחים, מטבח גדול ומקלחת. הברז שבבית מגיר מים בכל עת, ואין צורך לכתת הרגלים אל בור מי האגירה, יפרח מאיר מודה כי הבית המפואר ביותר באסמאר לא מגיע לקרסולי בית זה…..

יהודה גרניקר, המשיח, שחזר בינתיים ארצה, מתרוצץ כאן באותו המרץ הבלתי נדלה שאיפיין אותו במרוקו, שעה שהתרוצץ לחפש קהילות על פני שטחים רחבי ידיים, מוקפים אלפי דונמים של שדות וגני בעל, ואף על פי כן מוצאים את יהודה גרינקר בכל מקום כשהוא נחפז משולהב ונלהב, שופע דאגה וידידות, נותן שפע עצות, מלה טובה וטפיחה על השכם. במקום ההוא איינו נמצאים שותפיו ועוזריו, אף הם "יוקדים בחזות התענך", מתנדבים מבני נוער המושבים, נשים קשישות ממושבי עמק יזרעאל ומדריכים חקלאיים מטעם הסוכנות שעוד תמול שלשום היו אף בחזקת עולים חדשים ו "פרימיטיביים "……..

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרינקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- עמ' 121-117

הבדיקות הרפואיות

כשם שראיתי לאחר הביקור הראשון את מרכז פעולתנו בעלייה בשטח זה, ראיתי גם את כל הקשיים הכרוכים בהגשמת ההעברה של הכפרים הללו לישראל. אם במרכזים הגדולים או ביישובים הקטנים הסמוכים למרכזים העירוניים, יכולנו לבצע לאחר תקופת ארגון מאומצת פעולת בדיקות רפואיות מורכבות שהיו כרוכות בעלייה הסלקטיבית, הרי הניסיונות שלנו לערוך בדיקות רפואיות לבני הכפרים האלה, היושבים לעתים במרחק מאות קילומטרים מהמרכזים הרפואיים היו דבר בלתי אפשרי כמעט.  בכל זאת התחלנו עושים ניסיונות בכיוון זה והבאנו את תושביהם של כמה כפרים למראקש, בעיקר לשם עריכת בדיקות רפואיות. לשמחתנו נוכחנו לדעת, כי מצב הבריאות של תושבי הכפרים טוב בהרבה מזה שחששנו לו ובאופן כללי טוב יותר מזה של יהודי הערים. בדיקות רפואיות קל יותר היה לבצען לגבי הכפרים הרחוקים רק כמה עשרות קילומטרים מן המרכזים או שתחבורה סדירה עוברת אותם. כמעט מן הנמנע היה לבצע זאת בכפרים המרוחקים מאוד ושאינם קרובים לעורקי התחבורה.

אך חוקי העלייה הסלקטיבית חייבו אותנו לערוך את הבדיקות. פניותיי המרובות בהצעה לוותר על הבדיקות הרפואיות הקפדניות בכפרים המרוחקים הכרוכות בבדיקת רנטגן, גם וכדומה ולהסתפק בבקרות רפואיות של רופא בלבד, נפגשו תחילה בהתנגדות. אם כי מתוך גישתי הכללית לעניין העלייה לא השלמתי עם התנגדות זאת ידעתי גם שנימוקיהם של המתנגדים אתם. עוד היינו רחוקים מקליטה מושלמת, ישראל טרם "כילה" מאות אלפים עולים שהגיעו אליה, שרמת הבריאות של האוכלוסייה בישראל לא תדרדר ותרד. ניסיתי להניע גורמים שונים שיסכימו לעשות את הבדיקות הרפואיות באמצעות מכונת רנטגן נעה בכפרים הללו ; אך כפי שהתברר לא הייתה אפשרות לבצע את הדבר גם מבחינות פוליטיות. היה חשש להתנגדות של הצרפתים ל "מסע" זה של בדיקות רפואיות בין אוכלוסייה יהודית כפרית בלבד וכן חששנו מה יגידו ערביי המקום. כן נוכחנו לדעת שהדבר לא ניתן לביצוע גם מבחינה טכנית. לשם כך היינו זקוקים לצוות רציני של רופאים ופרסונל אחר, שלא יכולנו לגייסו.

גם חלק מידידי, ומהם שרצו בלכ לבם למהר ולהעלות יהודים אלה דיברו על לבי לפעמים כי ארפה מרעיון זה. הם הצביעו על העובדה שבמקרים מסויימים חלק מאנשי הכפרים היו דוחים את עלייתם אף לאחר שניתנה להם על ידינו, בסיום הבדיקות, האפשרות לעלות. היו אנשי כפרים שפחדו בבוא המועד לבצע את המעשה הנכסף אליו שאפו בכל נפשם ומאודם, להיעקר מכפרם וללכת לקראת הנעלם, אף שהכמיהה לעלייה לארץ ישראל הייתה טבועה בעומק לבם. ברגע האחרון היו מהם שנרתעו מלעשות את המעשה. כל הדברים האלה בהצטברם יחד עשויים היו לרפות ידיים. אך עמדתי על דעתי. ראיתי הכרח ליהודים האלה לעלות. ידעתי כי בהשאירם בארץ מגוריהם נידונים הם לניוון חברתי וכלכלי, לאיבוד צלם האדם, לטמיעה בים הערבי האופף אותם, ובימי סערה פוליטית – לפגיעה בחייהם. ועם זאת ראיתי אותם כאלמנט טוב יותר להתיישבות חקלאית בישראל שכמוהו כבר יושב בהרי יהודה והגליל ובנגב. ידעתי כי אנשים אלה יסתפקו במועט יותר מאנשי הערים. האמנתי הכל לבי שאם כי נערמים קשיים רבים לביצוע העברתם לישראל יבוא יום וגם אצל החולשים על העלייה בארץ וגם אצל אנשי הכפרים יחול מפנה.

מכתב הנשיא ורעייתו.

ידעתי שגם בארץ, במוסדות הקליטה וההתיישבות, חוזרים ושוקלים איך לקלוט ולהשריש ביתר יעילות ויסודיות את העלייה שבוא תבוא לישראל. עודדני במיוחד, במכתביהם, הנשיא יצחק בן צבי ורחל ינאית, רעייתו. בתשובה למכתבי ולתזכירי (שבחלקו הנוגע לכפרים מובא לעיל ) כתב הנשיא :

חבר יקר, זאב חקלאי

מתוך הדו"ח ראיתי כמה עמל השקעת בעבודת נמלים. אולם ידעתי להעריך את העבודה, אם תוצאותיה מרובות או מעטות. הן זהו אחד הפלאים שעליהם מתפלא המחוקק" "או הניסה אלוקים גוי מקרב גוי" נזכרתי בעבודת הנמלים אשר עמלתי אני עם בן גוריון לפני שלושים ושש שנים באמריקה להקים את החלוץ הראשון מאבק אדם…"

 ורחל רעייתו כתבה :

"קראתי בעיון רב את סקירתך על מצב גולת צפון אפריקה וקראתי גם רשימה טובה על הכפרים היהודיים וידע ידעתי היטב את טעם לבטיך, כי מבשרי חזיתי וחוזה בהם. רק לפני קצת למעלה ממחצית השנה הייתי עם ילדינו בכפר הנוער, ביניהם לא מועטים מיוצאי צפון אפריקה וראיתי את אחינו העולים במעברות ובנקודות ההתיישבות. מה קשה המצב במעברות פה בקרבנו אנו, בירושלים, מאוד עגום. ולא פלא שהדים לא טובים נישאים לגולה. אך גם המצב הקשה שלנו – הנחמה הם הילדים. עוד מעט קט, רק שנים מועטות והם, הטובים שבהם, כצברים שלנו, מעורים יהיו בקרקע המולדת ובתרבותה.."

כן בהיותי בישיבת הוועד הפועל הציוני בדצמבר 1953, סיפרתי בוועדה לענייני עלייה, קליטה והתיישבות על הסימנים הראשונים לתזוזה מחודשת בענייני העלייה במרוקו ונכונותם של כמה מהכפרים לעלות לישראל אם יעלום בשלמותם, ושאלתי לאפשרות יישובם כגופים שלמים.

זכרתי את תשובתו של שר האוצר והמנהל המחלקה להתיישבות בסוכנות, לוי אשכול " "הלוואי ויבואו. לא יהיה עיכוב בזאת"

אפשר היה לחוש כי אותו זמן הייתה כבר חרדה בחוגים נרחבים של היישוב בישראל גם לעובדת הירידה מישראל וגם למספר מועט ביותר של עולים, בין השאר ביקש הוועד הפועל הציוני בדצמבר 1953 בהחלטותיו את ההנהלה לבדוק מחדש את הכללים לבחירת העולים ואישורם מתוך מגמה להקת הכללים הקיימים וכן ציין את הפעולות שנעשו לעידוד עלייתם של מועמדים להתיישבות ולארגונם בגרעינים מלוכדים והטיל על מחלקת העלייה להמשיך בפעולות אלה.

מיד לאחר פסח 1954 החלה להסתמן בבירור התמורה במרוקו. גברה מאוד הנהירה וההרשמה לעלייה בערים ובמקומות הקטנים בעקב גורמים שונים. גברה המתיחות הפוליטית והטרור הפך לדבר שבקבע. נפסק הפרוספריטי היחסי ששרר זמן מה במרוקו, פסקו דברי היורדים שריפוי את ידי הרוצים לעלות והם ישבו במשרדנו ישיבות שבת מרובות כדי שיחזירום לישראל מיד.

ובישראל הוסכם לקבל את התביעות לגבי אנשי הכפרים ועל הכל נחלו לבוא הידיעות הראשונות המעודדות אשר הועברו בשיטה של " מן האוניה אל הכפר " להתיישבות.

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- יהודים בהרי האטלס – זאב חקלאי.עמ' 128

ארחות חייהם.

מאחר שהיינו מבלים בכפר שעות רבות ולרוב יום תמים ניתן לנו ללמוד פרטי הפרטים על הכפר. לרוב היינו נפגשים עם כל משפחה על הרכבה המלא באופן מיוחד ושואלים לפי שאלון מסויים את שאלותינו. לעתים הייתה השיחה חורגת מהשאלות הקצובות ואז היו מתעשרות ידיעותינו על דרך החשיבה של המועמדים לעלייה, מושגיהם וידיעותיהם.

בסיור הראשון הקפנו עשרה כפרים ובהם היו 1369 נפשות. לרוב מללאח קטן או כפר יהודי היה מורכב ממספר קטן של משפחות, מאחר שהם נישאו אחד בשני בסך הכל, כי עד גיל 15 יש 44 אחוז, מגיל 15 ועד 25 – כשתיים עשרה אחזו מ-25 עד 50 – כשלושים אחוז, ולמעלה מ-50 – 14 אחוז. המקצועות שעסקו בהם היו מסחר או רוכלות, סנדלרים, נפחים, פחחים, צורפים, רצענים, עושי אוכפים, אורגים. כמעט כל בעלי מקצוע הם גם רוכלים ומוכרים רכושם בשווקים או בנדדם בכפרים הקרובים. נשים עסקו בנוסף למשק הבית גם בתפירה, רקמה ועשיית דברי נוי זולים. ראיתי את הכלים ואופן עבודתם והנה הם פרימיטיביים עד למאוד, אבל אלה היו האנשים שבעיקרו של דבר משרתים במלאכותיהם ובמקצועותיהם סביבה ערבית של מאות אלפי תושבים ערבים.

חקלאים יהודים.

משכו את לבנו אלה שכינו את עצמם בשם חקלאים. ידעתי, כי עתיד כולם או לפחות ברובם הגדול בישראל הוא בחקלאות, ורצינו לעמוד מקרוב על טיב החקלאים. כי יש אמרו, אין חקלאים יהודים בהרי האטלס ; ויש שטענו – יש גם יש. בסיור הראשון כבסיורים הבאים נגולה תמונה זו :

גם בכפרים האלה, המוקפים סביבה ערבית חקלאית טהורה, החקלאים היהודים אינם אלא מיעוט מכלל האוכלוסייה היהודית.

יש כפרים אשר בהם היהודים עובדים כאריסים אצל ערבים (למשל בסביבות איית בולי). הם חורשים את אדמתם או עובדים במעדר  ב "עמדר" – כלשון הברברים ( המזכיר בהרבה צורת מעדר שלנו ) ובשכר זה מקבלים חיטה, לחם וכדומה. יש כפרים שבהם החקלאים מעבדים בעצמם את חלקותיהם החכורות מהערבים ומשלמים לערבים בכסף או בתוצרת. ויש בודדים, שחלק משדות התבואה ומהרכוש הערבי האחר שבסביבה היה משועבד להם לאחר שהלוו לערבים סכומים ניכרים  ואף ניהלו את עסקי המסחר שלהם.

בהרבה בתים מצאנו בעלי חיים בדירתם או בסמוך לדירתם של תושבי הכפרים : תרנגולות, חמורים, עזים, עגלות, לעתים רחוקות יותר – פרות. רבים עסקו בכיבוש הזיתים, תאנים, גפן, בטחינה  פרימיטיבית ביותר) של קמח וכו'….)

כאמור, רבים לא עסקו בכל דבר הקשור בחקלאות ; אבל עצם ישיבתם בסביבה כפרית בחיק הטבע  לעתים קרובות נפלא ורב הוד) טבע בלי שום ספק את חותמו עליהם. )

במרוצת הזמן נמשכנו לסייר בחבלים שונים של הרי האטלס, בדרומה של מרוקו ובסיבות תאפילאלת בהם פזורים כפרי היהודים. ואם כי רבתה וגדלה העבודה השוטפת הרגילה והסתעפה במשרד הראשי בקזבלנקה ובמרכזים העירוניים הגדולים האחרים דאגתי ככל האפשר להקדיש ימים לסיורים רבים. היה בהם משום "את אחי אני מבקש". מאחר שהדרכים לחלק גדול מהכפרים – בייחוד לאלה היושבים בפסגות ההרים – לא היו ידועות – דאגנו לרכז חומר מוקדם ככל האפשר מפי ראשי הקהילות במראקש ובמקומות אחרים וכן מפי אחד או שניים ממורי אליאנס שעסקו באיסוף חומר כזה. כן הייתי נוהג לקבל ידיעות מפורטות ככל האפשר מפי אנשי הכפרים שהיו באים למשרד המרכזי או למשרדנו אשר במראקש.

נתנסינו בכך שניסותינו לעתים לסביבה מסויימת הייתה נפסקת באמצע, כי השלגים שהפשירו בפסגות ההרים היו ממלאים את הואדיות ומשבשים את הדרכים ואת הכבישים, והמכונית לא יכלה לעבור בהם. יש שהצטיידו בכל הרישיונות הדרושים מהשלטונות המרכזיים הצרפתיים, והממונה הצרפתי על האזור סבר, כי דווקא בשעה שהגענו אין לבצע ביקורנו בכפר, ולמרות הטורח והיגע היינו חוזרים על עקבינו כלעומת שבאנו לאחר נסיעה של מאות קילומטרים מבלי שנבוא במגע עם היהודים, שחיכו לבואנו מזמן וגם אנו השתוקקנו לראותם. רב היה מפח הנפש במקרים כאלה. ניסיונות אלה ואחרים רק חיזקו בי את הרצון להמשיך ולבוא במגע עם כל כפר ומללאח קטן באשר הוא שם.

מהחומר שהצטבר בידי, אם על ידי סיורים ואם על יסוד חומר שכנסנו למדתי לדעת כי כ-20.000 יהודים יושבים בכפרים ובעיירות הנמצאים בהרי האטלס במבואות מראקש ודרומה עד גבול הסהרה. הם מפוזרים לפחות על פני שטח של כ-80.000 ק"מ מרובעים בהרי האטלס. מספר ישובים המונים עד 100 איש – הוא כ-70 ; מ-100 עד 500 כ-35 ; מ-500 עד 1000 איש – 7. עיירה אחת – דמנאת, מונה כ-2.000 נפשות. המרחקים בין ישוב לישוב גדולים. מפוזרים הם היהודים ומבודדים. מבין כ-20.000 יהודי אטלס כ-800 ישובים במרומי ההרים בהם גדול יותר אחוז עובדי אדמה וגם מצב בריאותם טוב יותר.

עלי להדגיש שמדובר כאן באזור הרי האטלס. מספר הנפשות הכללי של היהודים במרוקו הצרפתית נערך ב – 225.000 נפשות ; במרוקו הספרדית ב – 13 אלף ובטנג'יר – העיר הבין לאומית – כ -12 אלף.

עלית יהודי האטלס-מרוקו- יהודה גרינקר- עמוד 130

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היתה העלייה ממרוקו לישראל קטנה יחסית. בשנים 1949-1947 קיבלה העלייה – שהתנהלה אז באופן בלתי לגלי אופי של יזמה פרטית ובריחה סטיכית, שבחלקה לפחות אורגנה או קיבלה השראה דרך שליחי המוסד לעלייה ב׳ ופעילים צעירים מקומיים. נוסף לבריחה ממרוקו דרך אלג׳יריה ומשם באניות העפלה בניסיון להגיע לחופי ארץ־ישראל עברו יהודים את הגבול מאזור אוג׳דה לאלג׳יריה, ומשם המשיכו למרסיי בדרכם לישראל. בשנים הללו הגיעו לישראל לפחות 12,000 יהודים מצפון־אפריקה, מרביתם ממרוקו.

לאחר משא ומתן ממושך בין שלטונות צרפת במרוקו ומשרד החוץ הצרפתי לבין נציגי הסוכנות היהודית והפדרציות הציוניות בצרפת ובמרוקו אפשרו הצרפתים, ככל הנראה בהסכמה בשתיקה של השלטון המרוקני המקומי(המח׳זן, שהתקיים מאז 1912 לצדו של השלטון הצרפתי הקולוניאלי), לקיים מנגנון לענייני עלייה, שיפעל בתוככי מרוקו בדיסקרטיות ויעביר עולים לישראל מנמל קזבלנקה ודרך מרסיי. הצרפתים הגיעו למסקנה שלא ניתן למנוע מיהודים לעלות לישראל. גם מדינת ישראל ומנגנוני העלייה והקליטה בישראל שאפו להסכם שיבלום את הבריחה הסטיכית ממרוקו, וזאת משום שחבלי הקליטה של העולים בארץ היו קשים מנשוא. עדיף היה לישראל לארגן יציאת יהודים מסודרת, המבוססת על מבדקי בריאות ועל הכשרת עליית נוער מאורגנת ובמכסות חודשיות מוגדרות לפי אפשרויות הקליטה, הן במחנות המעבר של הסוכנות היהודית והג׳וינט בצרפת הן בישראל. עם תום קרבות מלחמת תש״ח, תבוסת צבאות ערב במזרח התיכון והיחלשותה של הליגה הערבית הרגישו הצרפתים וגם השלטונות המרוקניים, שיציאת יהודים לישראל או לכל מקום אחר תתאפשר ללא תגובה נזעמת מקהיר ומדמשק. ראוי לציין שבאותה תקופה גם השלטונות המצריים, התימניים והעיראקיים נטו לאפשר יציאה חופשית. החל מאביב או קיץ 1949 התנהלה העלייה על ידי המנגנון החדש, שנקרא ״קדימה״, מרכזו היה בקזבלנקה ולו סניפים וועדות עלייה בכמה ערים מרכזיות ומחנה מעבר ליד קזבלנקה. העלייה ה״מסודרת״ התנהלה באמצעות שליחי המוסד לעלייה ב׳ ופעילים ציונים שגויסו במקום. ״קדימה״ היה כפוף למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ומשרדיה בירושלים ובפריס. בשנת 1952, עם פירוק המוסד לעלייה ב׳, הועברו סמכויות הניהול של ״קדימה״ ישירות למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.

משנת 1949 עד נעילת שערי ״קדימה״ בקיץ/סתיו 1956 בידי השלטון המרוקני החדש התנהלה העלייה באופן כמעט חופשי. השליחים הישראלים הבולטים שעמדו בראש המנגנון היו ד״ ר ז׳אק גרשוני(1949), סמי הלוי (1949-51), יאני אבידוב (1951), זאב חקלאי (1952-55), עמוס רבל, מנדל וילנר, אריה אברהמי ויעקב חסן (1955-56). לצדם פעלו צוות המיון הסוציאלי וצוות רופאי משרד הבריאות שערכו את מיון העולים לפי קריטריונים של בריאות ומעמד סוציו־אקונומי. כמו כן פעלו בשטח שליחים של מפלגות ותנועות שונות. במיון העולים פעלו אנשי מחלקת העלייה וצוותי המיון (האחרונים הגיעו לשטח בראשית שנות החמישים) על פי הקריטריונים שלהלן, עם שינויים מסוימים במרוצת הזמן ובהתאם לנסיבות. 80% מן העולים צריכים היו להיבחר מקרב כמה קבוצות: מועמדים לעליית הנוער, חלוצים החברים בגרעינים התיישבותיים; בעלי מקצוע עד גיל 35 ; משפחות שגיל המפרנס שלהן נמוך מגיל 35. אישור לעלייה ניתן למועמדים רק לאחר בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מישראל. 20% מכלל העולים יכלו להיות בגיל שמעל 35 שנה, אך בתנאי שיתלוו למשפחות שהמפרנס שלהן צעיר ובעל כושר עבודה, או שיידרשו וייקלטו על ידי קרוביהם בישראל. בשש שנות קיומה העלתה ״קדימה״ – גם באמצעות מנגנון ״עליית הנוער״ שבראשו עמדה מינה בלומנפלד – לפחות 90,000 יהודים מכל רחבי מרוקו: הן במרכזים העירוניים (קזבלנקה, מראכש, רבט, פאס, מכּנאס, סווירה וכו') הן מהרי האטלס ומכפרי הדרום והצפון. גם בטנג׳יר פעל משרד עלייה, וסייע בהעלאת יהודים מצפון מרוקו.

ירח הדבש בין ישראל למרוקו הגיע לקצו בראשית עידן מרוקו העצמאית ותהליך הדה- קולוניזציה. בין החודשים יוני-ספטמבר 1956 נסגר מפעל ״קדימה״. בתקופה זו הצליחה מדינת ישראל, בסיוע הקונגרס היהודי העולמי, בדרכי ערמה של השליחים שנותרו בשטח ואולי אף במתן שלמונים לשרים ו/או פקידים בכירים בממשלת מרוקו, לפנות מהמדינה אלפי עולים שעברו דרך מחנה המעבר. מסתיו 1956 ועד נובמבר 1961 נבלמה העלייה בידי שלטונות מרוקו. בשנים אלה נמשכה העלייה במתכונת מחתרתית בחסות ארגון ״המסגרת״, שפעלה בהשראת ״המוסד לביון ולתפקידים מיוחדים״ ומחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.

לגוף זה, שעסק בעלייה החשאית, היו מטות בפריס (מטה מרכזי), במרוקו (מטה ״משואת״ בלשון המחתרת), בגיברלטר (״קדרון״ בלשון המחתרת), ונציגים במובלעות הספרדיות סיאוטה (״צ׳רלס״ בלשון המחתרת) ומלייה (״הלנה״ בלשון המחתרת), הקרובות לגבולה הצפוני של מרוקו, וכמו כן באלחסירס הספרדית (״דזירה״ בלשון המחתרת). פעולות העלייה החשאית בהברחת גבולות בים וביבשה ממרוקו (״משואת״ בלשון המחתרת) בהכוונת השליחים הישראלים ופעילים צעירים מקומיים בוצעו, בין היתר, דרך התחנות האלה: אלג׳יריה(״הראל״ בלשון המחתרת); נמלי הים והאוויר בקזבלנקה(״אירמה״ היה שמה של קזבלנקה בלשון המחתרת); טנג׳יר(״טעו״ בלשון המחתרת); תטואן(״אנטואן״ בלשון המחתרת)¡ המובלעות הספרדיות המוזכרות לעיל¡ דרום ספרד(אלחסירס, לפעמים מלגה); וגיברלטר(תחת שלטון בריטי).

בין המבצעים הימיים והיבשתיים החשובים היו ״מבצעי דג״ (ממרוקו לסיאוטה, בסיוע מבריחים ספרדיים. באחד המבצעים, בקיץ 1960, פתחה סירת מכס מרוקאית באש על ספינת המבריחים, ועצרה 28 עולים); ״מבצעי קו״ (מטנג׳יר לאלחסירס, באמצעות אניות מעבורת); ״מבצעי ליפ^״ (מצפון מרוקו למלייה בים וביבשה באמצעות מבריחים ספרדים, ומשם לספרד וגיברלטר)¡ ״מבצעי אניטה/אניס״, באמצעות מבריחים מרוקאיים ביבשה מנאדור-טיוסטוטין שבצפון מרוקו למובלעת מלייה הספרדית. השימוש במבריחים היה חיוני, משום שלאלה היו לעתים קשרים משני עברי הגבול, והם ידעו איך לשחד קציני גבולות. אל אלג׳יריה יצאו היהודים מהגבול היבשתי בצפון־מזרח מרוקו באמצעות הרכבת לאוראן וקולומב-בשאר שבאלג׳יריה בדרכם לצרפת ולישראל. יהודים שיצאו דרך טנג׳יר ביבשה עברו משם לסיאוטה. אחרים עלו על מעבורת בטנג׳יר הישר לגיברלטר, או לגיברלטר דרך אלחסירס. המבצעים הימיים בסירות של דייגיס/מבריחים אורגנו מאזורי תטואן ונאדור שבצפון מרוקו. העולים הגיעו לנקודות שונות בחוף המרוקאי, במרחקים של מאות קילומטרים מבתיהם, נמסרו למבריחים, ואלה העבירו אותם בספינות למובלעות הספרדיות. משם, הודות לשיתוף פעולה של השלטונות הספרדיים, הועלו העולים על ספינות מעבורת לאלחסירס (לפעמים למלגה). ישנם רמזים שאנשי משטרה שנכחו בהפלגת ספינות המעבורת שוחדו על ידי ״המסגרת׳׳. העובדה שאחדים מהם כונו ״קנויים״ מחדדת את הסברה הזאת, אם כי מוקדם מדי להסיק מסקנות חפוזות בנדון. בתוך אזורים ספרדיים אלה קיבלו נציגי ״המסגרת״ במקום את העולים והסיעו אותם למחנה הסוכנות היהודית בגיברלטר. שם, בשיתוף פעולה עם השלטונות הבריטיים, הועלו העולים למטוסים בדרכם למרסיי ולנאפולי כשלב אחרון בעלייה לישראל. היו גם ״מבצעי אגוז״: הספינה ״אגוז״ הובילה עולים ממרוקו דרך מפרץ אל-חוסיימה ליד מלייה, וצלחה את הים התיכון לגיברלטר. לאחר תריסר הפלגות שקעה הספינה במצולות הים, וכל 42 העולים שעל סיפונה נספו. מבצע חשוב נוסף באביב-קיץ 1961 היה ״מבצע קוקוס״: האנייה ״קוקוס״, שגויסה על ידי ״המסגרת״, העבירה יהודים לגיברלטר לאורך החוף האטלנטי של מרוקו ממקום לא מרוחק מרבט. מאות יהודים הוברחו באנייה גדולה זו.

שלטונות מרוקו לא ראו בעין יפה את העלייה והשתדלו לבלום אותה, במיוחד בשנים 1960-1958, עת התקרבה מרוקו לליגה הערבית ולהשפעת הנאצריזם. פעילי העלייה החשאית התאימו את דרכי עבודתם לנסיבות המשתנות. לעתים הגבירו את הפעולות על ידי שימוש ב״דרכוני תוצרת״(ניירות מזויפים), ובמשך זמן רב הבריחו יהודים אל מעבר לגבולות ללא דרכונים. ״המסגרת״ הניעה את היהודים להרבות בבקשת דרכונים מהרשויות לאחר שהיה ברור שהמדינה סירבה לאפשר חופש תנועה. על ידי כך היוותה ״המסגרת״ קבוצת לחץ על השלטון. פה ושם יצאו יהודים עם דרכונים מקוריים, אולם נושא זה עדיין לוט בערפל.

לאחר אסון ספינת ״אגוז״ בינואר 1961 התנהל באירופה משא ומתן בין אלכס גתמון, מפקד ״המסגרת״ במרוקו, לבין השלטונות ברבט. משא ומתן זה הוביל בשלהי שנת 1961 להסכם המאפשר יציאה חופשית של היהודים ממרוקו, אם כי באופן דיסקרטי. עקב ״הסדר כספי״ בין ישראל למתקנים (לטובת האחרונים) סוכם שישראל, באמצעות ״היאס״ – ארגון ההגירה היהודי הבין־לאומי – תארגן את יציאת היהודים ״לקנדה ולמדינות אחרות״, חוץ מישראל. היעד הסופי של ״המהגרים״ היה ברור לכל הנוגעים בדבר. אנשי ״המסגרת״ הישראלים ושותפיהם המקומיים פעלו בחסות ״היאס״ בארגון ״מבצע יכין״. בעיצומו של המבצע, בשנים 1964-1961, הוצאו ממרוקו בטיסות לצרפת ובהפלגות לצרפת ולאיטליה, בדרך לישראל, כ-80,000 יהודים. אלה נוספו על 18,000 היהודים שהוצאו, רבים בחשאי, בעידן המחתרת בשנים 1961-1956, ועל 90,000 היהודים שיצאו באופן לגלי-למחצה בעידן ״קדימה״. המשא ומתן שפתח את שערי העלייה מחדש בשנת 1961 והנוכחות הישראלית הכמעט גלויה במרוקו של שנות השישים ואילך פתחו גם אשנב לקשירת קשרים מסועפים בין ישראל ומרוקו במישורים המודיעיניים והביטחוניים, קשרים שסייעו מאוחר יותר בתהליך השלום בין ישראל ומצרים. בצל שתי המלחמות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, הצליחה ישראל לארגן יציאה של יהודים. מקהילה שמנתה כ-ססס,250 יהודים ערב הקמת מדינת ישראל נותרו במרוקו בשנת 1967 פחות מ-60,000.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

המצב הפנימי במרוקו והעלייה

מקור:גנזך המדינה תצ/א'/2398

זאב חקלאי כ״ח אדר תשי״ג

מנהל משרד העלייה במרוקו(קדימה) בשנים] 1955-1952. נפטר בשנת 1964.]

15 במרץ 1953

לכבוד

ראש הממשלה מר דוד בן־גוריון ירושלים.

ראש ממשלה נכבד,

הנני רואה חובה לעצמי לפנות עתה אליך באופן ישיר, מאחר שהנני משוכנע, כי יש להעמיד בדחיפות את בעיית העלייה הסלקטיבית מארצות צפון־אפריקה ובמיוחד ממרוקו (מקום בו הנני אחראי לעלייה) לבחינת נוספת בעקב התפתחות פוליטית מסוימת שחלה בארצות אלו ולאור הניסיון של השנה האחרונה.

ידעתי, ככל אחד בישראל, חרדתך להמשך העלייה לישראל ולאחר שהנני משוכנע, כי גורל העלייה ואף ־ אולי – גורל חלקים מסוימים של היהדות במרוקו תלויים במידה רבה בהחלטות שתתקבלנה על-ידך, הנני מבקש ממך לתת בדחיפות דעתך לבעיה זו.

לפני כשנה קיבלתי על עצמי הנהלת העלייה ממרוקו לפי כללי העלייה הסלקטיבית שנקבעו על-ידי המוסדות. גם אם לא השלמתי עם פרט זה או אחר מהחוקים החמורים של העלייה הסלקטיבית ידעתי הכרחיותם בשביל ישראל בתקופה זו ונסיתי לעשות הכול כדי לבצעם בתנאיה המורכבים של מרוקו.

ההכרח בעלייה סלקטיבית לגבי ישראל מנעה ממני להתריע בפומבי על הסכנות המחמירות הצפויות ליהדות צפון־אפריקה. ההתפתחויות הפוליטיות באזור זה הן אינטנסיביות למדי ואיש אינו יכול להיות בטוח (למרות השקט היחסי כיום) מה ילד יום לגבי היהודים. כן למדתי עד כה במשך שנה זו מתוך מראה עיני כי הניוון הכלכלי, הסוציאלי, אוכל בחלקים מסוימים של היהדות בכל פה ואין להעלות על הדעת כי נשלים עם כך לתקופה ממושכת ולא נעלהם לישראל ־ הפתרון היחיד להצלתם מנוון זה. ומצד שני גם תהליכי ההתבוללות ומגמות ההשתרשות בכלכלה ובחברה הצרפתית-מרוקאית (ולאחרונה גם אמריקאית) עלולים גם הם לקרוע מאתנו חלקים בריאים ומבוססים יותר של היהדות הזאת. אסור לנו להשלות עצמנו כי היהדות הזו (שהיא ברובה הגדול קשורה כיום בנימי נפשה למדינת ישראל) תשאר עמנו אם המוצא לקשר זה לא יתבטא בעלייה וישאר ערטילאי. גורל חלקים

גדולים ממנה עלול להיות דומה לזה של מרבית יהודי צרפת – התבוללות והתרחקות מן הרעיון הציוני. זה כמובן מחייב אותנו להחדרת ההכרה העברית הישראלית בכתלי בית הספר היהודי, במיוחד באליאנס, להגברת ההסברה הציונית ועוד.

במשך שנת 1952 עלו ממרוקו לישראל – על אף הפעולה הגדולה שפתחנו כאן ־ 5,000 איש, מהם כ-1,200 ילדי עליית הנוער, 700 צעירים והשאר בני משפחות. כדי לאשר להסיע חמשת אלפים איש אלה טיפלנו בכל רחבי מרוקו ב-16 וחצי אלף איש, אשר רצו גם הם לעלות ונפסלו לעלייה בגלל חוקי העלייה הסלקטיבית, אם מבחינה סוציאלית או מבחינה רפואית. חשוב לציין, כי אין פירושו של דבר, כי 11 וחצי אלף איש אלה נמצאו כולם פסולים. רק חלק קטן מהם נפסל, אבל על־ידי זאת בוטלה עלייתם של הנלווים אליהם.

אינני רוצה להכביד עליך בפרטים איך מבוצע עניין מורכב זה של העלייה הסלקטיבית בין יהודי מרוקו הצרפתית והספרדית, הפזורים בכ-150 נקודות יישוב (ערים, עיירות, כפרים), בין יישוב ערבי, בחלקם הגדול באזורים צבאיים על פני שטח כשטחה של צרפת, אבל אני חייב לשם ביסוס והבהרת הצעותי שאציע אותן בסוף מכתבי זה לשרטט לך בקווים כלליים איך מבוצעת העלייה הסלקטיבית.

תחילה קובעים במקום מגוריהם אם משפחה הרוצה לעלות מתאימה לעלייה מבחינת הרכבה הסוציאלי (גילם, מספר המפרנסים, מקצועם וכו'). אחר-כך משפחה זו צריכה להגיע למרכז בו מצאנו רופא – לרוב צרפתי, גוי – העושה עבודה בשבילנו, הצלחנו לקבוע 12 מרכזים כאלה. במרכזים אלה עוברים המועמדים לעלייה בחינות רפואיות שלמות ככל האפשר. מאחר שברוב הכפרים אין לא רופא ולא מכונת רנטגן – כל העולים הבאים לבדיקות למרכזים אלה חוזרים לאחר הבדיקות למקום מגוריהם במרחק של 30 – 100 – 150 – 200 ק״מ ויותר – וזאת באזורים צבאיים. כרטיסי הבריאות שלהם נשלחים למרכזנו בקזבלנקה והרופא הארץ־ישראלי קובע אם הם ראויים לעלייה או לא – בהתאם לחוקים הרפואיים שנקבעו על-ידי משרד הבריאות בישראל. במקרים מפוקפקים פונים להחלטה למוסדות בארץ והדבר אורך זמן רב עד לאישורם.

המחנה המרכזי שלנו ליד קזבלנקה יכול לקלוט עד 800 איש, אליו באים העולים, שאושרו לעלייה, לשם סידורים פורמליים הקשורים בנסיעתם ולשם ריפוי מטרכומה – מחלת עיניים – המחלה העיקרית בה נגועים מרבית העולים שמבחינות בריאותיות אחרות נמצאים ראויים לעלייה. כדי להיות בטוחים שאנו מעלים אלמנט בריא לישראל ושלא נעשו טעויות או ״רמאויות״ – עוברים העולים שוב במחנה שלנו, בדיקות נוספות. בממוצע זקוקים העולים כיום ל־3 חודשים ריפוי מטרכומה גם באמצעות התרופות החדישות ביותר. אם נמשיך בדרך זו – אומר החשבון הפשוט שנוכל להעלות כל 3 חודשים 400-350 איש בלבד. המחנה שלנו מלא כל הזמן ומאות רבות שאושרו על-ידינו מבחינה סוציאלית ורפואית מחכים לעתים חצי שנה ויותר במקום מגוריהם, כדי להתקבל למחנה לשם ריפוי והסעה לישראל. מחובתי להעיר, כי למרות כל המאמצים שלנו לא אורגן באופן יעיל ריפוי מטרכומה במקומות מגוריהם ואין גם סיכוי שהדבר יבוצע בקנה מידה רציני במרבית המקומות הקטנים בגלל חוסר ברופאים, אחיות וכו׳ וגם מפני שהם נשארים לגור בתנאי מגוריהם הבלתי היגייניים (וכידוע טרכומה נחשבה בעיקרה למחלה הנובעת מתנאים בלתי היגייניים). אם ננהג בדרך זו גם להבא נוכל להעלות מספר זעום של עולים על אף שגם כיום יש אלפים רבים של מועמדים בריאים (מחוץ לטרכומה) התובעים עלייתם.

הדבר דורש את תיקונו המידי, במיוחד לאור ההתפתחות האחרונה גם מבחינה פוליטית-חיצונית – דהיינו: יחסם של הצרפתים לעניין העלייה.

בשבועות האחרונים חל שינוי לרעה ביחסם של הצרפתים לעבודתנו. עד עתה היה מצדם יחס אוהד לעבודתנו; לא הופרענו על-ידם ואף נעזרנו למרות שאנשי ה׳איסתיקלאל׳ [המפלגה הלאומית המרכזית שדגלה בעצמאות מרוקו משלטון הצרפתי-הספרדי הקולוניאלי. נוסדה בשנת 1944]וחצר הסולטן רואים כמובן את עבודתנו בעין רעה. היו לנו קשרים טובים עם רחבי מרוקו. לאחר מאורעות דצמבר במרוקו חרדים הצרפתים לעתידם הם שוקלים מחדש אם לא כדאי להם להפריע לעליית יהודים – מיעוט הנראה להם – באופן טבעי – כאלמנט שיש לסמוך עליו כיום ולעתיד יותר מאשר על המוסלמים. זאת ועוד: גם על הצרפתים גובר לחץ הערבים המתנגדים (אם כי עדיין לא באופן אקטיבי ביותר) לעליית יהודים מתוך נימוקים שונים. הדברים האלה נאמרו באזני באופן הגלוי ביותר על-ידי הפקידים האחראים ביותר של השלטון הצרפתי כאן. על כך יש להוסיף גם התנגדות מסוימת של חלקים קטנים של היהודים המקומיים מתוך גישה של ״מה יהיה לגבי הצרפתים או הערבים, והעושים פעולתם בכיוון זה בסתר נגדנו״. אין גם לדעת כמה זמן ישררו עוד יחסי שלום בין היהודים והערבים, אבל אף אם נניח, כי הם יתמידו עוד זמן ממושך, יש לקחת בחשבון כי הצרפתים יגבירו לעתיד לבוא את התנגדותם לעלייה ויש בידיהם להקטינה (בתנאי העלייה הסלקטיבית) ולהביאה לידי מספר זעום ביותר.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

לכבוד

ראש הממשלה מר דוד בן־גוריון ירושלים.

ראש ממשלה נכבד,

המשך מהודעה קודמת

כיום יושבים במרוקו הצרפתית והספרדית 250-225 אלף יהודים. מהם כ-30-25 אלף בכפרים, השאר בערים גדולות וקטנות. מרבית תושבי הערים יושבים עד עתה ב״מלח״ – גטו. תנאי החיים של היושבים ב״מלח״ ובכפרים הם ירודים ביותר. הדברים ידועים ולא אחזור עליהם.

לעומת השנה-שנתיים הראשונות לאחר הקמת המדינה פחת במידה מסוימת הרצון לעלייה אצל חלק מיהודי מרוקו. הסיבות לכך: הידיעה על הקשיים בקליטה בארץ, ״פרוספריטי״ מסוים כאן שמקורו בהגברת הפעולה הכלכלית של הצרפתים ושל האמריקאים הבונים כאן בסיסים גדולים, המספקים עבודה בכמה אזורים לצעירים, לבעלי מקצוע, ופרנסה לסוחרים, קבלנים וכו׳. התנאים והכללים של העלייה הסלקטיבית המונעת מאלפים עלייתם, הקשיים הרבים בהם נתקלים בני משפחה הנדרשים על־ידי בניהם או קרובים בישראל, אם בגלל כך שהדורש בישראל אינו ממלא את תנאי הקליטה ואם בגלל כך שהנדרשים הנמצאים כאן אינם מתאימים מבחינה בריאותית (והנני מתיר לעצמי להגיד לאור הניסיון, כי במקרים רבים יש גישה בלתי נכונה ונוקשה יתר על המידה מצד מוסדות שונים בארץ), פעילות ניכרת של מוסדות סוציאליים וחינוכיים שונים כאן, הנותנת סיפוק לחלק קטן והמעוררת תקוות מסוימות אצל חלקים אחרים (להסברת הסיבה האחרונה: השלטונות הצרפתים החלו לבנות בתים מחוץ ל״מלח״ —   ועשרות משפחות יהודיות החלו לצאת מן ״המלח״; מוסדות ג׳וינט ואוזע –

 הגדילו תמיכתם לעניים, מחלקים אוכל למחוסרי יכולת במספר בתי-ספר וכו' ).

הסיבות הנ״ל ואחרות הפחיתו במידה מסוימת את הדחיפה לעלייה, אבל עדיין יש אלפים הרוצים בעלייה, ואם כי אצל מרביתם המניע העיקרי לעלייתם ־ רצון לתקן מצבם הסוציאלי-כלכלי – הרי תהא זו טעות לחשוב, כי דווקא הם האלמנט החלש ביותר שקליטתם בישראל תהא יותר קשה.

היהודים התובעים עלייתם במיוחד הם יושבי הכפרים, ביקרתי בחלק גדול מהם. בהשוואה ליהודים יושבי ה״מלח״ או מחוץ לכתליו בעיירות ובערים, הרי אין ספק כי הם מהווים כיום האלמנט המתאים ביותר לעלייה. מצב בריאותם הכללי (מחוץ לעניין הטרכומה והגזזת – מחלות הניתנות לריפוי) טוב יותר מאשר זה של יושבי הערים והגטאות. מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים והולכים עשרות רבות של ק״מ בסביבה, למספר מהם יש מושג מה בעבודת האדמה ונכונות לעבור לחיי עבודה ועמל בישראל. מצבם בין הגויים (או בלשונם הם בין ״אומות העולם״) הוא עדין ביותר. כאמור לעיל, היום שורר שקט, אבל איש אינו יודע מה ילד המחר והם חיים באי ודאות זו ובפחד ותלויים בחסדם של פקידים צרפתים גבוהים ונמוכים. מרבית הכפרים נמצאים באזורים צבאיים. הולך וגובר התהליך של הוצאת ״הפרנסות״ מידיהם על-ידי הערבים הלומדים גם הם מקצועות היהודים (סנדלרות, רצענות, חייטות, צורפות וכו') והמתחילים גם הם לעסוק ברוכלות ובמסחר.

הנני מונע עצמי מלתאר עתה לפניך בפרטות את כפרי היהודים. מרביתם מרוכזים בהרי האטלס הגבוה בדרום מרוקו באזור מרכש ובאזור טפיללט וכו'. מספר כפרים נמצא בדרגה נמוכה ביותר מבחינה סוציאלית ובריאותית. אבל ישנם כפרים שלבן רחב בראותם; חזות בריאה, גבוהים וחסונים. חיוניות יהודית בלתי-רגילה שמרה עליהם ועל ישראליותם במשך מאות בשנים בסביבה ערבית או ברברית במרחק של עשרות או מאות קילומטרים ממרכזים. רוב הכפרים חסרים בית-ספר או מורה (ואם ישנו ״חדר״ – רמתו החינוכית היא נמוכה ביותר). כמעט בכל כפר כזה תמצא קופסת הקק״ל וידיעה (לא תמיד מדויקת) על ישראל וכמיהה משיחית לעלות אליה. כאחד מתפקידי בסיורי הרבים – ראיתי להסביר היטב לדורשים לעלות, את תנאי הארץ, את הצורך בעבודת כפיים, את הצורך בהסתפקות במעט וכו'; זאת עושים כיום כל עובדי העלייה כאן ובכל זאת מרביתם הגדול בשלהם: ״העלונו לישראל, אין אנו חוששים מכך״.

אבל הרוב המוחלט של יושבי הכפרים מתנה תנאי אחד: העלו את כולנו, אל תפרידו בין זקנים וצעירים. עלי להדגיש, כי נוכחתי לדעת שאין כל אפשרות לנקוט לגבי הכפרים האלה בחוקים הרגילים של העלייה הסלקטיבית.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

קשריהם המשפחתיים הם הדוקים ביותר ובדרך־כלל הם אינם נכונים להיפרד משפחה אחת מרעותה. גם מבחינה ביטחונית – כולם יושבים בסביבה ערבית – אסור לבחור את הצעירים ולהשאיר את הקשישים. אין אני בא לטעון, כי יש להעלות חולים במחלות הקשות ביותר (שחפנים או משותקים), אבל צריכה להיות גישה ליברלית יותר. לדוגמא: הנני משוכנע, כי עיוור או חירש אחד על עשרות רבות יוכל לעלות עם משפחתו. פסילתו לעלייה מבטל עלייתם של עשרות ולעתים של כל הכפר. במקרים מסוימים יעשו כל המאמצים על-ידינו, כדי שג׳וינט או הקהילות בערים הסמוכות תקבלנה את המקרים הסוציאליים הקשים. הנני בטוח כי הכפרים האלה יכולים להיות אלמנט טוב ביותר למושבי עובדים בייחוד אם העברתם לישראל תהיה מחושבת ומאורגנת מראש ובמידת האפשר הם צריכים עם הגיעם לישראל להיות מובאים מיד למקום התיישבותם בעתיד. גם  ריפויים מטרכומה צריך להעשות בישראל במקום מגוריהם לעתיד. במשך 4-3 חודשי ריפויים בישראל הם יהיו מבודדים במקומם, אבל יוכלו כבר לגשת מהימים הראשונים לבואם להכשרת קרקע התיישבותם או שיכונם לעתיד.

במקרה שהצעה זו אינה ניתנת מסיבות כלשהן לביצוע – גם אז יש לרכזם במחנות ריפוי בישראל – מקום בו יעשה הריפוי מטרכומה עם וזאת יתחילו כבר בשלבים הראשונים של חייהם בישראל (אפשר יהיה לפתח בתי-ספר לילדים ולהקנות למבוגרים ידיעות ראשונות על הארץ). כפי שתיארתי בראשית מכתבי אין כל אפשרות להשהותם במחנה כאן לריפוי במשך  4-3 חודשים מפני שעל-ידי כך חוסמים עלייתם של אחרים וגורמים לדמורליזציה מסוימת בין יושבי הכפרים, מאחר שאין כל סיכוי שנוכל להעסיק את כולם בעבודה (אם כי אנו מעבדים במחנה שלנו על-יד קזבלנקה שטח אדמה מסוים המעסיק עשרות אחדות של אנשים), ואין גם כל תקווה שנמצא כאן מדריכים ומורים. מבחינה ביטחונית-פוליטית אסור לנו גם להגדיל את המחנה כאן יתר על המידה.

והחשוב ביותר: השהייתם לשם ריפוי, פירושו של דבר עלייה אטית ביותר, בשעה שהטנדנציות – הנטיות –  המתנגדות לעלייה אצל הערבים ואצל הצרפתים גוברות והולכות. אודה על האמת: לבי מלא חרדה אם לא איחרנו כבר את המועד, אבל זאת לא נוכל לדעת אלא רק כשנתחיל הלכה למעשה בהעלאת הכפרים. כדרכנו בעבר: נקבע עובדות ואם נתקל בקשיים גדולים נפעל כולנו לביטולם.

לגבי העלייה מהערים והגטאות הנני מציע כי ייקבע הפרינציפ של עלייה סלקטיבית הלוקחת בחשבון לא את הפרט – המועמד לעלייה, כי אם את המשפחה בשלמותה היכולה לקבל על עצמה דאגה לזקן בתוכה או אף לנכה בדרגה מסוימת (יכול אני להבטיחך, כי המטפלים בעלייה כאן חרדתם ורצונם שלא להכביד על מדינת ישראל ידריכום גם לעתיד והם ימנעו גם עם סידור זה, העלאת משפחות שאין להם תקווה לסידור בישראל).

כן יש להקל בהרבה על עליית הנדרשים ועליית הורים שבניהם עלו בעבר עם עליית הנוער ועליית הצעירים או שבניהם נפלו חלל במלחמת השחרור. כללי העלייה הסלקטיבית- הרפואית כיום אינם מאפשרים אלא עלייתם של המיעוט שבמיעוט מסוגים אלה.

יש גם רבים מאלה שחזרו למרוקו בגלל סיבות שונות: חלקם אלמנט חיובי ביותר – ולאחר שהייתם כאן נוכחו לדעת כי עשו טעות. ישראל, גם כיום למרות קשיי הקליטה – כוח משיכתה רב והם תובעים שובם לישראל. הסידורים ביחס לאלה מצד המוסדות גם הוא נוקשה ביותר. שובם של חלק מהחוזרים לישראל, יהיה מחדש מעלה את קרנה של ישראל בעיני אלה מיהודי מרוקו הפוסחים על שתי הסעיפים: לעלות או להשאר בגלות מרוקו.

מחובתי להעיר כי עליית הנוער ועליית הצעירים תלויים כיום קשר בל ינתק בעליית המשפחות. אין לקוות עתה למספרים גדולים של עליית הנוער ועליית הצעירים (גם אם הנני סבור כי סוג עלייה זה הוא החשוב ביותר לישראל). התביעה הכללית של היהודים כאן היא לעליית משפחות. רק אם נגביר את עליית המשפחות בכלל ואת המשפחות שילדיהם עלו בעבר, ונשארו כאן תקועות, נגביר את עליית הנוער והצעירים. כל זה כמובן בתנאי גם שנמצא את המסגרת המתאימה לקליטתם בישראל. לגבי עליית הצעירים המסגרת המתאימה – לדעתי ־ היא של גדנ״ע ונח״ל (בעניין עליית הצעירים ביקר כאן ישראל עמיר מעובדי משרד הביטחון ואני תקווה, כי הוא הביא לפניך מסקנות מפורטות יותר).

הכרחי גם שיחול שינוי יסודי בטיפול של עליית בעלי הון בינוני וגדול ובעלי מקצוע לישראל. טיפול מסוים הושקע בכך במרוקו. במשך השנה החולפת עלו כמה עשרות משפחות של בעלי הון בינוני, מכאן. אפשר עוד לעשות כהנה וכהנה אם יהיה טיפול של ממש ויעיל בזאת גם כאן וגם בישראל. אינני מתעלם שעניין זה קשור בבעיה כללית של עליית בעלי הון והקו הכלכלי הכללי של מדינת ישראל. לצערי אני נוכח לדעת, כי רחוקים אנו עדיין מפעולה יעילה גם בשטח זה ומקטינים במו ידינו נכונותם של בעלי הון להשקעות ולעלייה. תמה אני מדוע לא מופעל עד עתה ״המרכז לעולה המשקיע״, שהוחלט עליו.

בהצעותי הקונקרטיות שהבאתי לפניך: עליית כפרים בשלמותם, הקלות מסוימות בכללי העלייה הסלקטיבית לגבי יושבי הערים והגטאות (פרינציפ של סלקציה משפחתית ולא אינדיבידואלית), דרכים להגברת עליית הנוער ועליית הצעירים, העברת עולים לריפוי מטרכומה לישראל, פעולה מעשית לעליית בעלי הון, אינני מתעלם אפילו לרגע אחד ממצבה של ישראל, מבעיותיה ומקשייה.

עם זאת משוכנע אני, כי אם נמשיך בדרך כזו של העלייה הסלקטיבית, לא נוכל להעלות לישראל ממרוקו גם מספר זה של 5,000 איש שהעלינו אותו בשנה החולפת וכי העלאת הכפריים בשלמותם היא תוספת רצינית וחיובית של אלמנט עמל ומסוגל לתנאי הארץ ועם זאת הצלתם מניוון כלכלי וסוציאלי ואולי אף מנגישות.

לצערי, גם במקרה שתתקבלנה הצעותי אינני יכול להעריך מספר העולים ממרוקו במספר יותר גדול מאשר 20-15 אלף במשך השנה (לפי הערכתי לו בוטלו כל הגבלות העלייה היו מוכנים לעלות כיום לישראל עד 35-30 אלף איש ואינני מציע כיום ביטולן של כל הגבלות העלייה).

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר-פניה של זאב חקלאי אל בן גוריון

עליית הנוער ממרוקו

ישיבה שנייה: יום א׳, 11.12.55, אחר־הצהרים

דיון במשרדי הסוכנות היהודית לארץ־ישראל שבפאריס על ענייני מחלקת עליית הנוער.

מקור: גנזך המדינה חוץ 191/6 ואצ״ם 86/333.

יושב-ראש: מר ב. דובדבני

גב׳ מינה בלומנפלד, [מנהלת מנגנון ׳עליית הנוער׳ במרוקו לסירוגין בין השנים 1956-1950] .נציגת המחלקה לעליית ילדים ונוער במרוקו, מרצה על עליית הנוער בצפון־אפריקה.

עליית הנוער בצפון־אפריקה התחילה בפעולותיה ב-1949, ההתלהבות לעלייה בארצות צפון־אפריקה באותו הזמן היתה גדולה. הילדים נהרו בהמוניהם ומשפחותיהם הסכימו לעלייתם דרכנו. ייתכן שהדבר נבע מתוך לחצם של הילדים על ההורים, והורי הילדים קיוו בעקבות ילדיהם לעלות גם הם. עובדה היא שבה בשעה שהעלייה הכללית אז היתה בין 25 עד 200 עולים לחודש ־ עלו ממרוקו בלבד קבוצות של 200־240 ילדים לחודש.

באותה התקופה לא החמירו בתנאי קבלת הילדים לעליית הנוער, פרט לבדיקות רפואיות פיזיות, שגם הן לא היו חמורות ביותר, לא נעשו כל בדיקות פסיכיות, קיווינו, כי בתי- הילדים שהתקיימו אז ברחבי צרפת, נורבגיה ושוייץ ימצאו את הדרך הנאותה לטפול גם בילדים העזובים או המוזנחים. אם כי תקווה זו לא נתבדתה כליל, עלי להודות כי היו מקרים בהם נכשלנו, ומספר מסוים של ילדים כאלה מהווים עד היום נטל כבד על מוסדות עליית הנוער בארץ.

תנועה זו נמשכה עד שנת 1953-1952. באותה התקופה החלה כבר הירידה. היורדים הראשונים החלו מגיעים לצפון־אפריקה ובפיהם (לשם הצדקת ירידתם) סיפורי זוועות על הנעשה בישראל. גם במכתבים שהגיעו מהארץ סיפרו על רעב, חוסר שיכון וקשיים שונים. שמועות אלו נפוצו ברחוב היהודי ומצב הרוח לעלייה ירד. באותו זמן החלו להופיע במרוקו האמריקאים, שיצרו מקומות עבודה וקלטו מספר ניכר של צעירים או צעירות יהודיים בעבודות שהשתלמו יפה. שני גורמים אלה חברו יחד ואותותיהם נראו במספר העולים שקטן והלך, ובייחוד בעליית הנוער.

העולים החלו מהססים למסור לנו את ילדיהם; הם נוכחו שמשפחות רבות לא עלו בעקבות ילדיהם. אז גם החלו בסלקציה בעלייה הכללית, וחלק מההורים נפסלו לעלייה מטעמי בריאות, גיל, מצב סוציאלי ונכות. משפחות אלה והילדים בארץ סבלו מגעגועים ומפיצול הבית, והדברים הגיעו לידי כך שבשנת 1953 נשלחו ממרוקו לארץ קבוצות קטנות של 20-15 ילדים לחודש, ובכל שנת 1954 עלו מכל צפון־אפריקה 198 ילדים בלבד. באותה התקופה באה גם דרישה מההורים, כתנאי למסירת ילדיהם לידינו ־ התחייבות בכתב שהם יעלו אחרי ילדיהם, ואנו לא יכולנו להבטיח זאת.

ממרץ 1955 שונו דרכי קבלת הילדים למוסדות עליית הנוער. הבדיקות הרפואיות נעשו קפדניות יותר, והוכנסו הבחינות לקביעת רמת השכלתם של הילדים ומצבם הנפשי. למרות כל ההחמרות עלה מספר הפונים אלינו במידה רצינית, משרד עליית הנוער החל להוות גורם חשוב בעליית משפחות.

צוות המיון של מחלקת הקליטה אשר החל פועל אז פסל משפחות בהן היו למעלה מ-7 נפשות על מפרנס אחד. משנודע הדבר למועמדים לעלייה, התחילו למסור לעליית הנוער את הילדים למעלה מהמכסה הנ״ל, והיו מופיעים בפני צוות המיון במספר מתאים של נפשות. היו גם מקרים של משפחות, אשר מסרו חלק מילדיהם לידי קרובים או שכנים והתייצבו בפני צוות המיון כמשפחה קטנה, ורק אחרי שהפליגו העולים באו הילדים ותבעו מאתנו להעלותם. לא היתה לנו ברירה אלא לשלחם לארץ, כי אחרת היו מופקרים לרחוב. אולם היו מקרים, שהילדים לא התאימו בשום אופן למסגרת עליית הנוער, והדבר גרם לטרגדיות; לפעמים נגזר על-ידי כך גורל עלייתה של המשפחה כולה. באוגוסט 1955, אישרה מחלקת העלייה בארץ העלאת ילדים עם הוריהם; זמן מועט לאחר כך, ביטל הוועד הפועל הציוני את קנה־המידה של מספר נפשות במשפחה כגורם במיון העולים. בעקבות החלטה זו, ביטלה מיד גם המחלקה לעליית הנוער את האישור להעלאת הילדים עם הוריהם ארצה; בסך הכול, הספיקו לעלות בדרך זו 98 ילדים. בחודש אוגוסט 1955 הועלו 91 ילדים, בספטמבר ־ 53, באוקטובר – 126, בנובמבר – 131. כרגע נמצאים במחנה "קדימה" 98 ילדים העומדים בפני עלייה, ועוד כ-120 מועמדים לכניסה למחנה.

הסיבות לריבוי מספר המועמדים בחודשים אלה נעוצות בעיקר בזה, שהמשפחות המטופלות במספר ילדים רב יודעות שיקשה עליהן לטפל כראוי בילדיהם, וכן השמועות שהגיעו להורים בדבר חוסר בתי-ספר במקומות ההתיישבות. אם כי מעלים כרגע כאילו רק ילדים שהוריהם אינם עולים, הרי, למעשה, רבים מהעולים האלה עומדים גם הם על סף העלייה, אלא שברצונם להבטיח את סידור ילדיהם במוסדות עליית הנוער. ברור כי אם נודע לנו כי המשפחה מועמדת לעלייה בזמן הקרוב, אנו נאלצים לסרב לקבל את ילדיהם בהתאם להחלטות הנ״ל; אולם לא תמיד הדבר ידוע לנו.

רוב הילדים הבאים אלינו הם מקזבלנקה ומערי השדה, ורק מעטים מן הכפרים. בעבר היו אלה כמעט כולם ילדי ה״מלח״, ואפילו מהשכבה הנמוכה שבה; ביניהם כאלה, שמצב משפחתם מעורער מבחינה כלכלית וסוציאלית, ילדים עזובים ועזובים למחצה; בזמן האחרון חל שינוי רב במובן זה. התחילו להגיע אלינו ילדים משכבות סוציאליות גבוהות יותר. אמנם, גם עכשיו רוב הילדים באים מה״מלח״, אולם יש ביניהם גם כאלה שהוריהם גרים בריכוזי יהודים שמחוץ ל״מלח״, ומעטים אפילו מהעיר האירופית יוצאי המעמד הבינוני. פחתו האנאלפביתים, שופר בהרבה מצב הבריאות, אחוז הגרענת והגזזת, שהיווה בעבר בעיה רצינית (היו 98% חולי גרענת ו-65% חולי גזזת), ירד בהרבה. סיבת הדבר

נעוצה בפעולתם של הג׳וינט, ״אוזה״, ה״אליאנס״, ״אוצר התורה״, ו״אם הבנים״. המוסדות האלה חדרו גם למקומות רחוקים ונדחים, וכולם יחד עזרו להרמת דרגת הבריאות וההשכלה של יהודי מרוקו בכלל והנוער בפרט.

יש לנו נציגים בכל ערי השדה ועיירותיה של מרוקו. לאחר שאצל נציג כזה נרשם מספר מסוים של ילדים, אנו באים למקום, עורכים את בחינות הקבלה המקובלות, נפגשים עם ההורים ומשתדלים לברר אתם את עברו של הילד, תנאי המשפחה, עורכים ביקורי בית אצל הילדים, ורק לאחר כל זה מקבל הילד אישור לגשת לבדיקות הרפואיות, שהן קפדניות. לילדים במקומות שאין בהם רופא מוסמך, נעשות הבדיקות בקזבלנקה. לאחר אישור כרטיסי הבריאות על-ידי רופא האמון של משרד הבריאות ־ קובעים לילד את התאריך להכנסתו למדור עליית הנוער שבמחנה העולים בקזבלנקה.

עד עכשיו היו הילדים מתגוררים במחנה הכללי, אם כי בצריף נפרד. התנאים היו קשים ביותר, ללא מים חמים, ללא חשמל, ובחוסר מדריכים מתאימים. ביחוד היה קשה גורלו של ילד, אשר נאלץ לשהות במחנה לרגל איזה סיבה שהיא זמן ארוך, ובמיוחד לילדים שנתגלתה אצלם גזזת. ילדים כאלה היו נאלצים לפעמים להשאר במחנה למעלה משנה, כשהם רואים את חבריהם, ולפעמים גם את ההורים, עולים והם נשארים במחנה. אין פלא שילדים כאלה היו מתפרעים. אני רואה מחובתי לציין את מסירותם של המדריכים, אשר הסכימו לחיות במחנה בתנאים אלה. מצב זה הניענו לטפל בהקמת בית במחנה. הפעולה התחילה עוד בשנת 1952, אולם לרגל סיבות שונות נשתהה הדבר, ורק לפני שבוע ימים זכינו סוף סוף להכניס את הקבוצה הראשונה לבית זה, אשר בהקמתו נעזרנו בהרבה על-ידי יהודי מרוקו. המחנה הזה מורכב משני מבנים: באחד חדר אוכל המשמש גם מועדון, כיתה ומטבח; במבנה השני – חדרי שינה מיוחדים לילדים וילדות (ביחד 60 מיטות), מקלחות, חדרי שימוש ושני חדרים למדריכים. מאחר שמספר הילדים העולים גדול מכוח קיבולו של המחנה, נאלצנו להשאיר חלק מהילדים בצריף של המחנה הכללי; אולם גם אלה רק ישנים שם, ואילו את כל היום הם מבלים בבית הילדים שלנו, ומאחר שהצפיפות בצריף אינה כל כך גדולה ניתן לנו גם לשפר קצת את התנאים.

במחנה מעבר זה יכולים הילדים לשהות לכל היותר חודש ימים. עם הגיעם למחנה נמסרות תעודותיהם למחלקת העלייה לשם הכנת הדרכונים, והילדים עוברים בינתיים בדיקות נוספות ובדיקות ביקורת. מבחינה חינוכית משמש המחנה הזה להסתכלות ראשונית בילד (כי הסתכלות מעמיקה יותר נעשית בקמבוז). כן משתדלים להקנות לילד בזמן הקצר הזה ראשית תרגילי ניקיון, נימוס, סדר ומשמעת חברותית.

העליות הגדולות מארצות האסלאם- עליית הנוער ממרוקו

חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.

ש.ז. שרגאי, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, ועמוס רבל מנהל קדימה ב-1956. המכתב נשלח ב-2 בינואר 1956. מקור: 42/256צ אצ״מ תיקי גיורא יוספטל.

הנני רוצה להביא לפניך דו״ח קצר על פעולת המחלקה מאז הישיבה האחרונה של ״הוועד הפועל הציוני״ ותכניותינו לחודשים הקרובים בעניין הנ״ל.

כפי שידוע לך, ניגשנו לבעיית הכפרים בשלוש דרכים שונות:

• חיסול כפרים: פנינו לקהילה בעיר מקנס כדי לאפשר קליטת המקרים הסוציאליים, ונענינו על כך לפי אותם הקווים שבזמנו קבענו אותם לקהילה במרכש. בדרך זו העברנו עד היום כ-800 איש (ארבעה כפרים מאזור ״איית-בוולי״). מספר הנפסלים מבחינה בריאותית וסוציאלית מגיע בערך ל־20% (מעל ל-130 איש). תכניתנו להעביר דרך עיר זו שבעה כפרים נוספים מאזור ״תלואת״ (בין 700-600 איש).

לדאבוני הרב עלי לציין שעד כה עוד לא מצאנו סידור סופי לאף אחת מהמשפחות הפסולות, למרות רצונם הטוב של אנשי הקהילה במקנס. בעיה זו מעמידה בסימן שאלה את המשך הפעולה בעיר זו. אמנם אנחנו מצדנו נעשה את כל המאמצים כדי לאפשר לפחות את העברת אנשי ״תלואת״ דרך מקנס. במקרה שמקנס תסגור את שעריה, לא תשאר לנו אפוא עיר אחרת שדרכה נוכל לפעול בעתיד.

בעיר ״פס״ קיימת היום צפיפות איומה לרגל בואם של אנשי השדה, אשר זורמים שמה על דעת עצמם; ואין בידי הקהילה אפשרות להיות לנו לעזר בעניין זה.

״רבאט״ ו״סלה״ אינן באות בחשבון מבחינות פוליטיות (מושב הממשלה והאדמיניסטרציה הצרפתית) ו״מרכש״ אינה באה בחשבון בגלל מאתיים איש שעדיין יושבים בחדרים שלנו(על חשבוננו), והמצב המתוח השורר כרגע בתוך הקהילה.

בכל יתר הערים במרוקו שבהן נמצאות עוד קהילות, אינן יכולות לקלוט מקרים סוציאליים, אלא הם מתחילים לעורר אצל ה״ג׳וינט״ ובמוסדות אחרים את בעיות העלייה הסלקטיבית.

• עלייה מכפרים שמועמדיהם יכולים לעבור בריקה רפואית כמרכזים שלנו: בעניין זה אנו מנהלים פעולה רבה והעלינו את כל התושבים מהכפרים: תפזרת, אל-בריזה,

וארבע-די הגנה. במקרה היה מספר הנפסלים בשלושת הכפרים הנ״ל קטן מאוד והם מצאו את דרכם לערים הגדולות לפי יזמתם הם.

שונה במקצת המצב בתשעת הכפרים הבאים: ההנאות, אסני, יסין־תאנות, סידי-רחאלת, הזרת, אית-תננה, אוריקה, אולאד-זנגייה ואיית-עתאב.

הכפרים האלה בחלקם כבר עברו את החוליה ואת הבדיקה הרפואית ובחלקם יעברו אותם עוד החודש. בתוך הכפרים הנ״ל ישנם כאלו, שאחוז הנפסלים מגיע ל-50-40 אחוז, על־ידי עליית הבריאים יצרנו מצב חברתי וביטחוני ללא נשוא עבור אלה שמוכרחים להשאר שם, ואנו מותקפים בלי הרף על-ידי משלחות המביאים את טענותיהם בדבר גורל הנשארים.

אני מרשה לעצמי להביא את הבעיה הזאת לפניך בכל חריפותה, כי יש לי הרגשה, שאיש שאינו מכיר את המצב במרוקו כיום, לא יוכל להבין את חומרת המצב.

• עלייה מכפרים מרוחקים שאנשיהם לא יכולים לבוא למרכזים שלנו לשם בדיקות:

התכנית הזאת ירדה לעת עתה מן הפרק לרגל המצב הביטחוני הן בנוגע לשליחים ולרופאים שלנו, והן בנוגע לביטחון תושבי הכפרים עצמם. נוסף על כך אין אנו יכולים להשאיר במקומות האלה את הנפסלים.

• חיסול אזורי: כפי שמסרתי לך, התחלנו בחיסול הדרגתי של אזור ״קס־א-רסוק״ העניין הזה מתקדם יפה ואני מקוה שהאזור כולו יחוסל במשך חודשים מספר, מחוץ לשלוש העיירות המרכזיות שהן: קס-א-רסוק, ארפוד, ומידלת. אני רוצה לציין שתנועת המושבים של הפועל המזרחי מארגנת כרגע ארגון מתוך הכפרים שבאזור הזה, ובעיקר מהכפרים הבאים: קרנדו, טינשדט, גוראמה, טילית ואיית־חוסין.

במה שנוגע לעתיד: בדבר תכניות החיסול, אבקשך לתת לנו הוראות ברורות. לפי דעתי, יש להפריד בהחלט בין הבעיה של ארגון מושבים לבין חיסול כפרים להצלת נפשות. כדוגמא: ביצוע התכנית שהבאתיה בסעיף ח׳ מנע אפשרות גישה לאותם המקומות באזור ה״ריף״, באזור ״אוז׳דה״ ובאזורים ״ואראזאת״ ו״תיזנית״, שהידיעות המגיעות משם היו דורשות מאתנו פעולה מידית. הכפרים הנמצאים באזורים האלה, צריכים לפי מצבם של היום, לקבל זכות קדימה לפני כל העולים האחרים.

באם שליחי ההתיישבות רוצים להבטיח עולים למושביהם, הרי בכך די ואין עליהם להכנס לבעיות של חיסול למען הצלה, כי עצם דרישותיהם מונע מאתנו להכנס לאזורים, שאיני יודע אם בעתיד הקרוב, תהיה לנו גישה אליהם.

נוסף על כך, יכולה כל פעולה לחיסול כפרים להעשות בהתחשב עם המצב במרוקו, ולפי התגובות שאנו רושמים מפי חוגים אדמיניסטרטיביים והממשלה.

בטוחני שאתה תבין את עדינות המצב, ואני רוצה לחזור על הנימוק שעניין של חיסול כפר עלול להחשב כיום כהתערבות בדברים פנימיים של מדינת מרוקו. יתר על כן, אין היום אפשרות לגשת לכפרים, אם ברצוננו להעלות אותם רק בעתיד הרחוק. ביקורנו יכול להעשות רק במקרה שאנחנו יכולים להוציא את העולים מיד. כי כל ביקור מעורר ניתוק מוחלט ביחסים בין תושבי הכפרים לשכניהם, והוא שעלול לגרום לשפיכת דמים.

עניין חיסול הכפרים, הוא עניין יקר לכולנו, אולם אי-אפשר לגשת אליו בעיניים סגורות לפי אחוזים ולפי הוראות שאינם מתחשבים במצב כאן. כל השליחים מוכנים לעשות למענו לפי מיטב יכולתם, אמנם אסור לנו לעשות את זה בלי תכנון מדויק שהוא מצריך זמן וגמישות מסוימת, ויש להביא אלינו תכניות לא רק ברגע האחרון אלא לפחות חצי שנה למפרע כי אחרת תווצר אנדרלמוסיה גמורה. באותה ההזדמנות אני רוצה להודיע לך על תכנון העלייה ועל מספרים כדי שתהיה לך תמונה יותר שלמה.

העליות הגדולות מארצות האסלאם- חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.