עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרינקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג

קפיצה על פני אלף שנה.

יצחק קורן, " עשור למושבי העולים " עמודים 79 – 80

הוצאת תנועת מושבי העובדים בישראל – תשי"ט – 1959

" זכור לי מקרה אופייני מלפני שלוש שנים בעת שהחלו להגיע העולים מהרי האטלס שבצפון אפריקה. אלה היו אנשים פרימיטיביים, שלפחות מרחק של 100 שנה הפריד בינם לבין החברה היהודית בארץ. בבואם לחיפה הובאו ישר מן האוניה לחבל לכיש להתיישב שם. המחלקה להתיישבות של הסוכנות הכינה בשבילם מראש בתים יפים ומרווחים עם כל הנוחיות, מרוהטים במיטות, מזרונים, כיסאות, שולחנות, כלי מטבח וכיוצא מזה. הייתי בין מקבלי פניהם במקום החדש. ואכן, כל מי שהיה נוכח באותו מעמד נתמלא לבו שמחה וגאווה על ההתקדמות העצומה שחלה בדרך יישוב העולים מצד המוסדות המיישבים.

והנה עברו יומיים ואנשי התנועה והסוכנות נזעקו לראות בחזיון מבהיל : בחצרות שלפני הבתים היו מתגוללים מזרונים ומיטות שהושלכו מן החדרים, ולפני פתחו של כל בית ישב בחור צעיר, כנראה היה הבכור, וחסם את הדרך בפני הזרים שביקשו לבוא אל תוך הבית. כשנכנסו בכל זאת את פנים הבית נצטיירה לעיניהם תמושנה כזאת : החדרים היו ריקים מכל ריהוט, בני המשפחה ישבו משולבי רגלים על הרצפה, הקירות היו מלוכלכים והתקרה מפויחת מן העשן שעלה מהמדורה שבערה באחת מפינות החדר. נתברר, שאת הפתיליות והפרימוסים שניתנו להם מאת המחלקה להתיישבות השליכו, ובמקומם הביאו לחדרים ענפים וקוצים להכין בהם תבשילים. אנשים אלה, שבהרי האטלס גרו בכוכים ובמערות, ואשר מימיהם לא ראו כלי בישול מודרניים, אף מזרונים ומיטות לא ידעו, התמרדו נגד הציביליזציה שכפו עליהם ללא כל הכנה מוקדמת.

יצאו שבועות מספר ואותם אנשים סיגלו לעצמם מהר את גינוני הציביליזציה, יצאו לעבודה ואף השתדלו להצטיין בה. היום, אם תבואו למושבים החדשים בלכיש ובתענך ובמקומות אחרים, בהם יושבו אנשי האטלס, תמצאו סדרים בבית ובעבודה, ואף ניצנים ראשונים של ארגון עצמי. רואים בעין כי אנשים אלה יצאו ממש מאפלה לאור גדול והם מרגישים בחוש כי נפתחו לפניהם חיים חדשים.

אכן, הקפיצה מסוף האלף הראשון לסוף האלף השני לספירה אינה עניין קל, ולא בשנה, ואף לא בחמש שנים, ייתם תהליך שיזורם של אנשים אלה לתוך הרקמה החברתית הישראלית. אפס, אם לא לגביהם, הרי לבניהם, קיימים כל הסיכויים שבמשל פחות מדור יהוו חלק אורגני מהחברה הישראלית. צריך רק שהמדינה ומוסדותיה המרכזיים לחינוך ולתרבות יקדישו להם תשומת לב ראויה. ואם תהיה שקידה לחנכם והדריכם, יהוו הם עתודה רבת ברכה לתנועת המושבים והתיישבות העובדת בכללה "

״הגואל״

שבתאי טבת: דו״ח על צפון־אפריקה (טז)

״הארץ״ 11.3.55

אנשי האדון גרינקר

ביטון אליהו בן 40, או 41, מאו 45, או 50

(הכל לפי האומדן) היה אותו יום האחד שידע מי זה בן־גוריון.

 ״מי זה דוד בן־גוריון, ביטון ?״

 ״מלך״, הוא עונה.

הוא גם שמע על וייצמן. ״מה עשה ד״ר חיים וייצמן ?״

״עשה טוב״, עונה ביטון, שזקן־מידות שחור לו.

״ועתה ביטון, שמו של מי עוד בישראל ידוע לך ?״

״שמו של האדון יהודה גרינקר, ראיתיו במו עיני בכפר שלנו״, הוא אומר.

״יהודה גריגקר, גם הוא מלך?״

״לא, לא מלך. הוא ממייסדי קרן קיימת לישראל״.

אחריו בא ווזאנה דוד. הוא בן 60.

״שמעת על בן־גוריון, וואזנה ?״

״לא, לא שמעתי״, אומר הוא.

״שמעת על הרב ש. ז. שרגאי י״

 ״לא, לא שמעתי״.

״על מי שמעת, וואזנה ?״

״על האדון יהודה גרינקר. הוא ממייסדי קרן קיימת לישראל״.

יוסף פרץ, בן 45

גם הוא לא שמע אלא על האדון יהודה גרינקר, ממייסדי הקרן קיימת לישראל, וכמוהו עוד כ־

נפשות, מ-38 הכפרים היהודיים שבהרי האטלס התיכון שבמרוקו.  3.250

אגדה חיה ושמה יהודה גרינקר – מ. אחידורון.

" מעריב " – כ"ב סיון תשט"ו – 16.6.1956

" יפרח מאיר, יהודי כבן 53 לא ידע עוד לפני שנתיים על קיומה של מדינת ישראל, הוא לא ידע שקדמה לה פלסתינה – ארץ ישראל, הוא לא ידע עובדות אלמנטאריות אחרות הידועות לכל יהודי אחר. ארץ ישראל בשבילו מושג ערטילאי, אפוף רזין דרזין וקדושה, שנקרא בפיו "ארץ ירושלים". כל מה שידע על מצבה הנוכחי שחרבה היא ברובה, שתנים מהלכים בין הריסותיה ושקיימות בה שתי ערים : צפת וטבריה. לתומם סברו הוא ובני עדתו, כי מאז חורבן בית שני טרם חודש בה יישוב יהודי. הם עלולים היו לחיות בסברה בלתי מוצדקת זו עוד שנים רבות כי בכפר בו נולדו וחיו – אסמר באזור איית בולי אשר במעמקי הרי האטלס הוא אחד המקומות הנידחים ביותר בתבל.

יפרח מאיר אינו יודע מדוע וכיצד הגיעו אבות אבותיו לאותה פינה נידחת שבהרי האטלס, הרחק מכל יישוב ומכל קהילה יהודית. הוא מודה שאילמלא אותה אגדה חיה ששמה יהודה גרינקר, קרוב לוודאי, שהוא ובניו היו ממשיכים לשבת באותו כפרון רחוק ונחשל ולפזם בחג הפסח את הפסוק : "לשנה הבאה בירושלים" – מבלי לדעת שאם רצונם בכך, הם יכולים להגיע לירושלים – השתא.

יהודה גרינקר הולך להרים.

בפנקסו של יהודה גרינקר – שליח תנועת המושבים והסוכנות היהודית, יליד יסוד המעלה ומבוני נהלל – לא היה רשום של הכפר "אסמאר". רק בדרך מקרה נודע לו, שקיים מקום כזה ושיושב בו קומץ יהודים. הדבר אירע באחד ממסעותיו לאזורים הנידחים במרוקו בשבתו בבוקר ב "חאן" (מסעדה) של עיירה קטנה.

שבועות מספר לאחר ביקורו בכפר הסתדרו קומץ יהודים ממחוז איית בולי לצד שיירת פרדות הנושאות את כל מיטלטליהן ההכרחיים ואת הללו שאין בכוחם להגיע ברגל אל מקום המפגש עם המכוניות.

מדוכאים ואבלים התהלכו בני המחוז כשהם מעתירים שידולים אחרונים על היהודים לבל יעזבום, כי עם עקירתם של הללו נותר כל אותו אזור נידח ללא אומן ובעל מלאכה אחד. בדמעות ביקשו מחילה על פוגרום זוטא בערכו לפני כ-20 שנה, ובטפיחות אגרוף על לב הבטיחו הרים וגבעות, ובלבד שיחזרו בהם היהודים מהחלטתם. אולם קסם ההליכה אל ארץ ישראל אשר בפיהם  היא "ארץ ירושלים" והתיאורים המופלאים והמפתיעים של "המשיח" גרינקר על אודות מדינה יהודית החיה וקיימת – עמדו מעבר לכל פיתוי ושידול. באחד בינואר 1955 נשקו יהודי אזור איית בולי את רציף נמלה של חיפה כשעיניהם דומעות, כמעט כולם הביאו עמם שעונים ואופניים. סוחרים ממולחים בקזבלנקה סיפרו להם שאין נותנים לשום אדם לעבור את שערי ארץ הקודש כל עוד אינו מצויד בחפצים אלמנטאריים אלה…..

קישון ותבור.

יהודים אלה ודומיהם מהווים כיום "שמנה וסלתה" של התיישבות חבל תענך שבעמק יזרעאל, למענם ולמען יהודים אחרים מצפון אפריקה בנתה הסוכנות היהודית בתי מגורים שאין דומה להם ביישובי העולים האחרים, למענם הקציבו המוסדות המיישבים חלקות אדמה נרחבות ומשובחות, כבישי גישה רחבי ידיים נסללו מכביש הסרגל (עפולה – ואדי ערה) אל עבר ששת יישובי התענך והניחו קו צינורות לספק השקאה בשפע. כל הסיכויים והנתונים מחייבים שחבל תענך יהיה בעתיד הקרוב לאחד האזורים הטובים אשר בהתיישבות העולים החדשה.

אחד "ממאושרי תענך" הוא יפרח מאיר, מי שהיה באסמאר שבהרי האטלס שוחט ומלמד וכיום הפך לחקלאי. פגשנו אותו בשדה עגבניות רחב ידיים שבירכתי המושב גדיש. לבוש היה ג'לביה בהירה, זקנו העבות מכוסה אגלי זיעה ומקלסתר פניו ניבטת אצילות הררית. כבר בראשית השיחה עמו מתברר לך, שבחירת אזור תענך כמקום יישובם של יהודים אלה, היה אחד הדברים המחוכמים שעשו מוסדות המיישבים אף כי קרוב לוודאי, שבחירה זו הייתה מקרית בלבד.

"זה כמו לשוב הביתה אחרי הרבה שנים של נדודים וגעגועים" – משיב יפרח מאיר על שאלותינו כיצד הוא מרגיש במקום החדש, "כל המקומות נראים כאן מסביב ידועים לי מן התורה ומהספרים הקדושים, הנה כאן הקישון ואחריו התבור….במקום בו עומדות רגלינו נלחמו דבורה וברק בן אבינועם בסיסרא, בפירוש כתוב : "בתענך על מי מגידו" הרי הגלבוע עליהם נפל שאול ויהונתן מידי הפלשתים….וכאן מגידו עצמה ואומרים שאפשר לראות בה את אורוות שלמה המלך. עוד לא הייתי שם כי זה מחוץ לתחום שבת, וביום חול אין פנאי, אבל אנו עוד נלך לבקר בכל המקומות האלה….."

יהודה גרינקר ושותפיו.

נוף קדומים אינו הדבר היחידי בעל ערך, שניתן כאן ביד רחבה לבאי צפון אפריקה. ליפרח מאיר, האיש אשר הוא ואבותיו ידעו רמת חיים נמוכה ביותר, אשר ההיגיינה, סאניטציה, רפואה מונעת וכיוצא באלה, היו דברים מעבר לתחום השגתם, ניתן בית נאה בן שני חדרים מרווחים, מטבח גדול ומקלחת. הברז שבבית מגיר מים בכל עת, ואין צורך לכתת הרגלים אל בור מי האגירה, יפרח מאיר מודה כי הבית המפואר ביותר באסמאר לא מגיע לקרסולי בית זה…..

יהודה גרניקר, המשיח, שחזר בינתיים ארצה, מתרוצץ כאן באותו המרץ הבלתי נדלה שאיפיין אותו במרוקו, שעה שהתרוצץ לחפש קהילות על פני שטחים רחבי ידיים, מוקפים אלפי דונמים של שדות וגני בעל, ואף על פי כן מוצאים את יהודה גרינקר בכל מקום כשהוא נחפז משולהב ונלהב, שופע דאגה וידידות, נותן שפע עצות, מלה טובה וטפיחה על השכם. במקום ההוא איינו נמצאים שותפיו ועוזריו, אף הם "יוקדים בחזות התענך", מתנדבים מבני נוער המושבים, נשים קשישות ממושבי עמק יזרעאל ומדריכים חקלאיים מטעם הסוכנות שעוד תמול שלשום היו אף בחזקת עולים חדשים ו "פרימיטיביים "……..

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרינקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- עמ' 121-117