מעמד היהודים בין הברברים – אליעזר בשן
מעמד היהודים בין הברברים
מעמדם של היהודים בין הברברים היה שונה מזה שתחת חסות הסולטאנים. בוואדי דרעה היו סביב שנת 1880 כ־80 כפרים וחיו בהם מעל 1,000 משפחות יהודיות. עד הזמן החדש היהודים גרו במבצרים מוקפים חומות חימר שסגרו על חצרות. עד מחצית המאה ה־19 בערך היו היהודים מזוינים, רכבו על סוסים ולחמו להגנתם. לאחר מכן נהנו מחסותם של פטרונים ראשי משפחות או שבטים, ומעמדם היה מבוסס על ברית ה'עאר, (בתרגום מילולית: בושה), שהיתה כעין אמנה פולחנית מיסטית שקשרה את היהודי לסייד – האדון ראש השבט. הביטוי הסמלי לברית זו התבטא ב'דביחה, – הקרבת שור או כבש שהקריבו היהודים. תמורת זאת היו הברברים מחויבים לשמור עליהם, ונקמו במי שפגע בהם, כמו שנקמו במי שפגע בבן משפחתם. אם יהודי נשדד, היה השבט שהתוקף יצא ממנו חייב לפצות אותו ואת משפחתו בראשי צאן. אבל ליהודים היה אסור לעזוב את מקומם לצמיתות, ואשתו וילדיו של היהודי היו ערבים שהוא יחזור לביתו, אחרת הסייד היה יכול לקחתם ממנו. הוא היה יכול למכור, להוריש או לגרש את היהודי ולהרוס את ביתו, אם רצונו בכך. בתקופות של מלחמות בין־שבטיות ומרידות של הברברים נגד הסולטאנים, סבלו היהודים מהתנפלויות וגירושים ממקומות מגוריהם.
היהודים היו חיוניים לברברים בתור אומנים שייצרו, תיקנו או רכשו בגדים, סנדלים, רסנים ופרסות לסוסים, כלי מלאכה ונשק. תמורתם קיבלו היהודים מהברברים צמר ועורות. הם היו המתווכים ביניהם ובין יושבי הערים, מכרו את הדרוש להם ושיווקו את תוצרתם. בעל המלאכה והסוחר הנודד היה לן בביתו של הברברי, וחוזר לביתו לשבת או לחג. הברברים העדיפו לסחור עם היהודי במקום עם המוסלמי, שאיים על מעמדם וכבודם. עם זאת הדימוי השלילי של היהודי בעיניהם דמה לזה של המוסלמים, והתבטא בין השאר באמונה, שהם זייפו את התורה, ושאינם מלים את ילדיהם.
בראש הסולם החברתי בין היהודים עמדו הסוחרים, שהיו מלווים לברברי או שותפים עמו. היו יהודים שעסקו בחקלאות ובמרעה, על אדמות שחכרו מהברברים. לעתים הם היו נודדים בחיפוש אחר מקורות פרנסה, ולפיכך היו מקומות בהם חיו רק כמה עשרות משפחות יהודיות, ואף פחות מזה. יהודים אלה היו שונים מאחיהם יושבי הערים. גופם היה חסון, והיו להם מסורות ומנהגים שונים מאלה של התושבים׳ והמגורשים.
יחם המוסלמים לנוצרים
הנוצרים במרוקו במאה ה־19 היו מעטים, בהשוואה לארצות אחרות במגרב. למשל, ב־1850 היו במרוקו קרוב ל־400 נוצרים, ובאותו זמן היו בתוניסיה כ־12 אלף נוצרים. בהדרגה עלה מספר הנוצרים במרוקו, וב־1894 היו 6,000 מהם.יש פתגמים מוסלמים שבהם הנוצרי זוכה ליותר אמון מהיהודי. למשל, ׳תישן במיטתו של נוצרי ואל תאכל את מאכלם, אכול את מאכל היהודים ואל תישן במיטתם,. אך בפועל, ההסתייגות מהנוצרים היתה חזקה יותר מאשר מהיהודים. לואי דה שנייה ,l.m.Chenier1722־1795), שכיהן בתור קונסול צרפת במרוקו בין השנים 1767־1785, כתב, שהשנאה לנוצרים גדולה מזו שכלפי היהודים, כי הם אוכלים חזיר ודם של בעל חיים שנטרף. כלפי הנוצרים היתה עוינות משום שחשדו בהם שהם מרגלים למען מדינה זרה. לכן סוחרים ומיסיונרים נוצרים נדדו בדרכים כשהם מחופשים ליהודים. כך נהגו הצרפתי 1799 Rene Caillié־1838 שסייר במרוקו בשנים 1824־1828; הגרמני גרהרד רוהלפס (,Rohlfs1831־1896), שביקר שם ב־1861; הגרמני אוסקר לנץ (1925-1848, Lenz), שסייר במרוקו בשנים 1879־ 80«18 והקצין הצרפתי דה פוקו(C. de Foucauid) שביקר במרוקו ב־1883־1884. חוא ביקר בעיר דבדו והתחבא בביתו של ר׳ משה מרציאנו מראשי הקהילה, כי חשש שמא יתגלה בתור נוצרי ויואשם בריגול. למרות שאיכסנוהו תיאר את היהודים במלאח במלים בוטות. היו מקומות שנוצרים הלכו בהם רק בליוויו של מוסלמי, והיו ערים שליהודים הותר לגור בהן אבל לא לנוצרים – למשל בעיר ששואן במערב הרי הריף. לכן כדי להיכנס לעיר היו נוצרים לובשים בגדי יהודים.
בתחילת המאה ה־20 פעלו בפאס רק כתריסר נוצרים. בערי החוף ובערים שבהן חיו ספרדים רבים היתה עוינות המוסלמים גדולה. לפי מקור ממשרד החוץ הבריטי ב- 1892, איימו מוסלמים שישחטו את 6,000 הנוצרים שחיים בטנגייר.
אנשי הדת המוסלמים טיפחו את היחס השלילי כלפי הנוצרים והיהודים, והדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בהתנגדותם לסחר עם יהודים ונוצרים. במאה ה־19 הוציאו אנשי הדת פסקי דין נגד יבוא סחורות מאירופה, בגלל החשש של מגע עם חזיר.
דו קיום של יהודים ומוסלמים
הדו־קיום בין מוסלמים ליהודים התבטא ביחסי שכנות וחברה טובים, נוסף על קשרי כלכלה. בחגיגות משפחתיות ועממיות, כמו המימונה, נהגו גם מוסלמים לבקר אצל היהודים. מוסלמים היו מבקרים בבתי כנסת, והיו שעשו כן כדי לקבל את ברכתו של חכם. בפורים היה נהוג לחלק מעות גם לעניי המוסלמים שהיו וכנסים לבתי הכנסת. דוד אלקיים (1855־1940) כתב, כי כאשר ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור, חגג בר מצווה לבנו, הוא תרם לעניים מוסלמים כמו לעניים יהודים. בסלא היה נהוג שמוסלמי שרצה להכיר נערה לנישואין היה פונה ליהודייה שתבקר בבית אותה נערה, במסווה של מוכרת, ותמסור לו פרטים עליה. לפי עמדת ההלכה כפי שקבעה הרמב״ם, הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, בניגוד לנוצרים (תשובות הרמב״ם, מהד' בלאו, סי׳ תמח). הדבר הקל על שיתוף פעולה בתחומים שונים, וחכמים הבדילו בין הנוצרים למוסלמים. ר׳ משה מרצייאנו מדבדו(1917־1996) נשאל האם כסף שערבי שכח אצל יהודי מותר שלא להחזיר לבעליו ולתת אותו לצדקה, באשר לפי דברי רב יהודה (סנהדרין עו ע״ב) אין להחזיר אבדה לגוי. החכם חייב החזרת האבדה, והבחין בין גויים עובדי עבודה זרה ובין ׳הישמעאלים שהם אדוקים ביוצר כל ומאמינים בחידוש העולם ובתחיית המתים ודאי חייב להחזיר להם אבדתם׳(׳מורשת משה׳, סי׳ פז).
בין היהודים והמוסלמים היו השפעות הדדיות בתרבות החומרית, באומנות, במנהגים ובאמונות עממיות. יהודים וביניהם צדיקים היו פונים למוסלמים. צדיק בשם סעדיה אדאתי ביקש מיהודי מלילה להכין לו הדרוש לקבורתו כי קרובה שעת פטירתו. יהודים לא נענו לבקשתו והצדיק פנה לעזרתו של מוסלמי. זה הודיע לו שאחרי פטירתו תתחולל סערה וסלע יכסה את קברו, וכך היה. גם היום רבים באים להשתטח על קברו. מוסלמים היו מאמינים בכוחם של צדיקים יהודים לחולל נפלאות, והיו חולקים כבוד לחכמים ולשלוחי ארץ־ישראל. בעתות בצורת, מגפות ומכות מידי שמים היו פונים ליהודים להתפלל כדי לפתוח את שערי השמים ולהפסיק את המכות. אך לעובדה זו נספח תיוג שלילי: הסיבה לכך שאללה שומע לתפילות היהודים, היא שהוא רוצה להיפטר במהירות מהם ומריחם הרע.
היו יהודים שהאמינו בכוחם המאגי של המוראבטון, הצדיקים המוסלמים. יש במרוקו קברים של מוסלמים הנערצים גם על ידי יהודים, וקברי יהודים הנערצים על ידי מוסלמים.
חכמים הכירו את הלהטים והלחשים של הערבים. למשל ר׳ יוסף משאש (1892־ 1974) כותב שבעת המלחמה ב־1912 נגד צרפת שחטו הערבים ׳תרנגול שחור והזו את דמו על המזוזות ועל המשקוף ובצירי הדלתות עם קטורת מכמה עשבים וסמים והרבו להטיהם ולחשיהם על כל שער.
בתחום התרבות האינטלקטואלית הסתגרה כל עדה מאז ימי הרמב״ם ואילך, והקשרים בין חכמי הדת משני המחנות היו נדירים. אחד מאלה היה ר׳ יששכר אצראף מסלא, בן המחצית השנייה של המאה ה־19, שנפגש עם תיאולוג מוסלמי, קרא בפניו מחיבורי הרמב״ם ודן עמו בענייני אמונה. ר׳ אבנר ישראל הצרפתי (1827*1885) שכתב ב־1879 על עברה של פאס, מזכיר כי הוא שאל שני חכמים מוסלמים האם ידוע להם על ייסוד העיר, והם השיבו לו. בזמן החדש היו תזמורות מעורבות של נגנים יהודים ומוסלמים.
ראשית הישוב היהודי במרוקו-תולדות יהודי אל-מגרב – י.ג.הררי
מרוקו – סקירה כללית קצרה
מרוקו שוכנת בצפון מערבה של יבשת אפריקה. היא משתרעת על פני שטח של 443,680 קמ״ר. גבולותיה: הים התיכון בצפון, סהרה הספרדית בדרום, האוקינום האטלנטי במערב ובצפון מערבה, אלג׳יריה במזרחה. למרוקו חוף באורך1440 ק״מ.
את הארץ ניתן לחלק לכמה אזורים: האחד — מישור החוף הצפוני, המשתרע לאורך חופי הים התיכון. השני אזור הרמות והשפלות, הבאות בין שלושה רכסים של הרי האטלס, מן החוף האטלנטי ועד לים התיכון. כאן נכללת גם שלשלת הרי ריף, המתחילה במיצר גיברלטר והנמשכת מזרחה. האיזור השלישי, בדרום מזרחה של מרוקו היא הצחיח ביותר, והמגיע עד לסהרה, ואף נכלל במדבר זה.
נהרותיה של מרוקו מוליכים ברובם אל האוקינוס האטלנטי. בכלל זה הגדולים שבהם, הסאבו, הקוראגראג׳ האוומדרביה, הטנסיפט והסוס. אל הים התיכון זורם הנהר מולויה. דרומה לעבר הסהרה פונים הנהרות זיז וגרים.
האקלים ברוב חלקי הארץ מתון ונוח. במורדות המזרחיים של הרי האטלס שאינם פתוחים הם קרירים יחסית עם כמות משקעים מספקת.
אוכלוסיה קדומה של הגזע הלבן או תערובת של כושים ולבנים יושבת בכל האיזור הצפוני של אפריקה מן הים התיכון ועד למדבר סהרה.
לפני פלישת הערבים השמיים לאפריקה, ישבו החמיים בחלקו הגדול של צפון היבשת. גם היום הם מהווים כחמישית מתושבי אפריקה כולה. בקרב החמיים הצפוניים נכללים הברברים שבטריפולי, תוניס, אלגיר ומרוקו. במרוקו בניגוד לאזורים אחרים לא הפך האזור הברברי לעיקר לאחר הכבוש המוסלמי. הברברים מהווים היסוד המקומי הבולט ביותר מבחינה מספרית וחברתית, כשהם שונים מהערבים באורח חייהם. הם עוסקים בעבודת אדמה ובמסחר. גם משטרם החברתי לא נישתנה בעיקרו בעקבות הכיבוש המוסלמי. הוא מבוסס על שלטון פנימי של כפרים המאוגדים בצודה רופפת לשבטים. הקשר בין תושבי הכפר אינו משפחתי אלא מינהלי בלבד. המשטר השבטי מתייחס בעיקר לשטחם הצבאי והדתי. האוטוריטה החאריזמאתית חשובה אצלם יותר מן המעמד החברתי הבא בירושה. השפה היא ערבית־המורית, ניב מיוחד לתושבי מרוקו, נפוצה מאד כשפת דיבור, אולם השפה הרשמית היא הערבית הקלאסית (הספרותית).
לפני שהגיעו שבטים ידועים אחרים, נאחזו בחופי אפריקה הפיניקינים, שהתמזגו לאט לאט עם תושבי המקום, ומן המיזוג הזה צמחה האוכלוסיה הקרויה לובים־פונים. אבל אנשי צור כפו על תושבי אזור החוף את לשונם, הקרובה ללשון העברית, ואת נימוסי דתם הכנענית. נתגלו כתובות רבות בלשון הפונית והפונית החדשה (ה״ניאופונית״, כפי שמכנים הבלשנים האירופיים את הלשון הפונית שלאחר חורבן קרת החדשה)! ולפי כל הסימנים היו עדיין משתמשים בה בזמן כיבושי הערבים, ואף לאחריהם. וזאת על אף העובדה, כי החל מתקופת אלכסנדר הגדול הלך וגבר לחץ היוונים, וחלקו המזרחי של האיזור, שנקרא קירינאיקה, הובא תחת שלטונו של בית־תלמי במצרים. אל חלקו המערבי התחילו פולשים הרומאים, שהחריבו בשנת 146 לפני םה״נ את המטרופולין הפיניקית, ולפי המסופר חרשו את עיי מפלתה וזרו עליהם מלח. מעתה באו שבטי הברברים. שהיו עד כה כפופים לפונים, תחת עול רומי. לא כל המלכים וראשי השבטים הברבריים שמרו אמונים לרומי; היו שהתקוממו וניסו לפרוק עולם.
הרבה תמורות עברו על אפריקה הצפונית במשך אלפיים ומחצית אלף השנים, שהעפנו עליהן עין: שבע מאות שנה של הגמוניה פיניקית־פונית, עשרה יובלות של שלטון רומי, עשרה דורות של הפצת הנצרות באמצעי־לחץ מדיניים ולאחר־מכן בכוח הזרוע החמושה של הביזאנטים. בשעתם נדמה היה כאילו הכובשים והשולטים משפיעים השפעה עמוקה על האוכלוסיה הברברית. אך רק שרידים ארכיאולוגיים נכבדים ושמות מקומות־יישוב רבים מעידים עתה על מציאותם של הכובשים הזרים ותרבותם בחבל־עולם זה. תקופות היסטוריות ארוכות ומפוארות נמחו כלא היו. לעומתן עומדים עשרים וחמישה יובלות של שלטון האיסלאם — במובנו הרחב ביותר של המושג, המשתרע על רשויות רבות שהן מחוץ לתחום הדת, — שכפה על העמים הנכבשים לא רק את דתו, אלא גם את לשונו, את ספרותו ואף את ההיסטוריה של העם, שאליו השתייך מייסד האיסלאם. שילוב מרכיבים אלה העמיד את תודעת השתייכותה של האוכלוסיה לאומה הערבית. אמנם, לא לכל אזור במידה שווה ובצורה שווה! כרחוק מזרח ממערב רחוק אופיה של החוויה הדתית המוסלמית במגרב — הוא המערב המוסלמי של אפריקה הצפונית וספרד — מזו של האיסלאם המזרחי, שהתגבש ברחבי אסיה. גם הלשון הברברית עדיין מחזיקה מעמד בטריפוליטאניה (23% של האוכלוסיה), באלג׳יריה (33%) ובמארוקו (40) — על אף נחשלותה התרבותית.
ההתרחשויות בתקופות אלה, הועידו תפקיד חשוב ביותר בקורות עמנו, ובמקרים מסוימים גם בכיוון מהלכה של ההיסטוריה האנושית. תפקידים כאלה מילאו, למשל, יהדות חצי־האי ערב בעת צמיחת האיסלאם! היהדות בספר הצפוני של הכליפות הערבית ושל ביזאנטיון והמתייהדים בממלכה הכוזרית; הזעזועים המשיחיים, שהיו מתגלים מדי פעם בפעם במאות השנים דווקא בקרב ״עמ־הארץ״ היהודי, בחברה שדמותה כמעט אינה ידועה לנו, לא במרכזי התורה והחכמה ולא בקרב החברה האמידה והמסודרת.
במחקר היהדות שבארצות ה״פריפריה״ האלה נועד מקום חשוב לתפוצה שבאפריקה הצפונית.
פרק ראשון
העברים בין יורדי הים הראשונים. — מסורת יהודי האטלס, השתייכותם לשבטי זבולון, אשר ונפתלי. — האבן בקיר בית־הכנסת בג׳רבה המיוחסת למקדש שלמה.—ציוני התלמוד על המצאות יהודים באפריקה. — סיפורי אגדות על משה רבנו ועל קבר יהושע בן־נון. — היחסים בין השלטון הרומאי לבין היהודים עד 400 לספירה.
הצידונים היו יורדי הים הראשונים שבין העברים הקדמונים. עריהם המסחריות (המפורסמות מביניהן: צור וצידון), שתחילה היו פזורות רק לאורך חופי לבנון, ארץ ישראל וסוריה של היום, נפוצו לאורך חופי הים התיכון. המפורסמת ביניהן היא קרתא־חדשה, הידועה יותר בשמה הרומי — קרתגו. מקומה ליד העיר טונים של היום.
קשריהם של הצידונים על מלכי ישראל רשומים בספרי מלכים ודברי הימים: ״וישלח חירם — מלך צור — באוני את עבדיו אנשי אוניות יודעי הים עם עבדי שלמה ויבואו אופירה ויקחו משם זהב ארבע־מאות ועשרים כיכר ויבואו אל המלך שלמה״ (מלכים א׳ ט! כ״ז—כ״ח). לפי מסורת אחת הגיעו עבדי שלמה אלה לצפון אפריקה, והם ראשוני הישוב היהודי שם. מסורת דומה קיימת גם בין יהודי תימן.
מסורת אחרת הנפוצה בקרב יהודי האטלס, מיחסת את ראשית יישובם לבני השבטים זבולון, אשר ונפתלי. לפי המסופר במלכים ב׳ הוגלו שבטים אלה על ידי האשורים לפני יתר שבטי מלכות. במשנה צויין: ״רבי שמעון בן גמליאל אומר: זבולון ושבט נפתלי גלו תחילה״. אסכולה אחרת של חוקרי המקרא משייכת את השבטים הללו רק לזבולון. (״זבולון לחוף ימים ישכון״ — ״ברכת יעקב״, ספר דברים).
רמזים נוספים לביסוס תאוריות אלו, מוצאים אנו בסיפור התלמודי על יונה הנביא, בן אמיתי מזבולון, שברח לתרשיש, שהיא ״עיר תוניס באפריקי״, בה ישבו מבני עמו.
בין היהודים הראשונים בצפון אפריקה היו כנראה עבדים שבויי מלחמה. עמום הנביא אומר: ״על שלושה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו: על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים״ (עמוס א, ט—י). יואל הנביא אומר: ״וקיבצתי את כל הגויים… ונשפטתי עמם… על עמי… ישראל אשר פוזרו בגויים״. בראש הגויים הללו מזכיר יואל את צור וצידון (יואל ד/ ב—ד).
בקיר בית הכנסת שבאי ג׳רבה קבועה אבן המיוחסת למקדש שלמה, שלפי האגדה הובאה לשם מירושלים על־ידי יהודי האי, בהגיעם למקום באניות תרשיש. בדרום מרוקו, מול הרי האטלס, רווחת בין היהודים האמונה, כי מוצאם משבט אפרים.
דברים מפורשים על הגלית בני ישראל לצפון אפריקה נאמרים במדרש ובתלמוד — ״לאן הגלה אותם ?— מר זוטרא אומר: לאפריקי״. ״אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא״ — ברבקיה היה שמה הקודם של אלג׳יריה. השם סמטריא מיוחם למרוקו. ״אמר רב יהודה : אמר רב : מצור ועד קרטגו מכירין את ישראל״.
קיימות גם אגדות המייחסות את תושבי מרוקו לכנענים, שברחו מארץ ישראל מפני יהושוע ולפלישתים שהוכו בימי דוד. האגדה מספרת כי יואב, המצביא העליון של דוד, המשיך במסעו עד לחוף האוקינוס האטלנטי. יהודי מוגדור מספרים, כי טבעת הזהב של יואב נמצאה ליד עירם. היום מכונים הברברים בפי יהודי מרוקו בשם פלישתים.
בסוף המאה השנייה לסה״נ ובראשית המאה השלישית משלו ברומי הקיסרים ספטימיוס סוורוס ובנו מארקים אברליוס אנטונינוס, הם נודעו ביחסם הטוב כלפי היהודים. ספטימיוס עצמו נולד בלפטיס מאגנה שבטריפוליטאניה, ומוצאו האפריקאני ניכר היה בדיבורו כל ימיו. בנו מארקוס אברליוס אנטונינוס נתחנך יחד עם יהודים באפריקה. עליו מסופר, כי פעם אחת, בהיותו ילד בן שבע, שמע שאחד מחבריו למשחקים הוכה קשה בשל היותו יהודי. אנטונינוס (אז היה שמו עדיין יוליוס באסיאנוס, על שם סבו מצד האם) נמנע זמן רב להסתכל בפני אביו של חברו או בפני אביו הוא, כי הרגיש שהם אחראים לסבלו של הילד היהודי. יש סוברים כי אנטונינוס זה הוא ידידו של רבי, הנזכר תכופות באגדה. שני הקיסרים הירשו ליהודים לקבל משרות־כבוד, והירונימוס בפירושו לדניאל (יא, לה) אומר, כי היהודים מפרשים ״וללבן עד עת קץ״ בספטימיוס ואנטונינוס. בחורבות בית- הכנסת בקציון, צפונית לצפת, נמצאה כתובת יוונית, ״לטובת שלומם של האדונים שלנו השליטים הקיסרים לוקיוס ספטימיום סוורוס ומארקוס אברליוס אנטונינוס (הוא קאראקאלה) ולוקיוס פפטימיוס גיטה בניו, בעבור שנדרו היהודים״. כתובת שהקדישו יהודי ארץ־ישראל לקיסרי רומי.