מורשת יהדות מרוקו

הרבנית אסנת

ראש הישיבה בכורדיסתאן

אורי מלמד ורינה לוין מלמד

בספרו על יהודי כורדיסתאן מתאר המחבר, א׳ בראואר, בין היתר, את היהודייה הכורדית, והוא מציין כי מספר נשים ידעו קרוא וכתוב. במהלך הדיון נחשפת ועולה דמותה של אשה שאינה מוזכרת בשמה, והוא מזכיר את התעודות המאפשרות לנו ללמוד עליה. וכן כותב הוא שם:

מקרה מענין מאד מסוג זה, מן המאה השש־עשרה, נודע לנו מאחד המכתבים שנתפרסמו על־ידי מאן. מכתב זה הוא אחד מכמה מכתבים המטפלים כולם באותו ענין. יעקב בן יהודה מזרחי, מי שהיה ללא ספק יהודי כורדי, היה בעל בית־ספר בעמדיה ואחר כך במוסול. בית־ספרו, כפי שזה מתברר מן המכתבים, נתמך בעיקר על־ידי תרומות. לאחר מותו של מזרחי השתדלה אלמנתו להמשיך את עבודתו בבית־הספר. המכתב הנידון לא חובר, לפי כל הנראה, על ידה, מכיוון שהוא מלא מליצות ומראה ידיעות לא קטנות בעברית ובספרות הרבנית.

הערות המחבר: מאן, עמ' 515-507. חומר זה, המתייחס לאשה יהודייה כורדית מלומדת בשם אסנת שפירסם מאן, מצוי בכ״י סינסינטי, מס׳ 1104. מספר סרט הצילום במכון לתצלומי כתבי יד – 47251. תודתנו למר בנימין ריצ׳לר, מנהל המכון לתצלומי כתבי יד שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, על עזרתו הרבה באיתור סרטי הצילום.

עמידיה היתה מרכז באיזור הררי הקרוב יותר לפרס: מוצול (מוסול) היה המרכז באיזור אשור (נינוה), קרוב יותר לבבל. במרוצת המאות הט״ז-הי״ח היתה תחרות בין שני המרכזים הללו. לדעת ריבלין, עמ׳ 16, עמידיה נעשתה חשובה יותר במאה הי״ח.

האנתרופולוג בראואר הניח מיד שאין ביכולתה של אשה, אפילו היא יודעת קרוא וכתוב, לחבר מכתב בעברית יפה, במיוחד בשל השימוש המרובה במקורות מן הספרות הרבנית. אין ספק שהדגש בדיונו הושם על בעלה, הגם שהדיון אמור היה להתמקד בנשים למדניות. האם התמונה המוצגת על ידיו של בראואר משקפת את המציאות? מי היה אותו יעקב בן יהודה מזרחי ומי היתה אלמנתו? האם המכתב הנ״ל שראה אור בידי מאן, או האיגרות האחרות ששמה של אלמנתו, דהיינו אסנת, רשום עליהן, הן פרי עטה של אסנת או לא? האם היא ניהלה את הישיבה (ראו להלן) לבדה, או רק ״השתדלה״ להמשיך בעבודת הגברים: אביה, בעלה ובנה?

לאמיתו של דבר, תעודות בלעדיות המתייחסות לאסנת הן בעצם האיגרות שפירסמו חוקרי כורדיסתאן, כגון מאן ובן־יעקב, ועוד אחת המתפרסמת כאן לראשונה. אפשר ללמוד מהן על מצבן של הקהילות בכורדיסתאן, ובנושא זה כל החוקרים תמימי דעים שמצבן הרוחני־התורני היה ירוד במאות שקדמו לעלייתו של ר׳ שמואל בר נתנאל הלוי, אביה של אסנת. באיזו תקופה מדובר? מסתבר שהדעות חלוקות לגבי שנות חייו של ר׳ שמואל. מאן, וגם ריבלין, הניחו שחתנו של הרב ובתו אסנת חיו בסוף המאה הט״ו ובראשית המאה הט״ז; שניהם מבססים בראיות שונות את טענותיהם לגבי קביעת התאריכים הללו. אם נכונים דבריהם, הרי שאביה חי בעצם במאה הט״ו.

מאידך גיסא, גרשום שלום היה משוכנע שעלינו להוסיף מאה וחמישים שנה לתיארוך זה, ומאיר בניהו הצטרף לעמדה זו. האחרון אף הודה שאין אנו יודעים מתי חי ר׳ שמואל או מתי נפטר:

"דומה שיש רגלים לדבר שנפטר [ר׳ שמואל] בין השנים שפ״ה-שצ׳׳ה, שכן בתו נישאה לר׳ יעקב ב״ר אברהם. שנים רבות לא היו להם בנים ובסוף ימיו ילדה את בנה שמואל. נכדו זה נחשב לתלמיד חכם בזמן ביקורו של ר׳ מתתיהו בלוך בכורדיסתאן, בסוף שנות השישים של המאה הי״ז. אם כך הדבר, אפשר אולי להניח שנולד בשנת ש״ב בערך."

נראה כי דעה זו מתבססת על תגליתו של שלום. על פי טענתו של חוקר הקבלה, שני שליחים נשאו אותו שם, מתתיהו בן בנימין זאב אשכנזי, אלא שלשני היה שם נוסף – בלוך; שם משפחה נוסף זה – בלוך – בתיעוד, מאפשר למקד יותר את זיהויו הבלבדי.

אם כן, התיארוך החדש שייך לתקופתו של שבתי צבי (1676-1626), ותגלית זו מוכיחה, לפי שלום, שנכדו של ר׳ שמואל חי במאה הי״ז. כתוצאה מכך, אביו, וכנראה גם אמו, נולדו במאה הט״ז ואפשר שנפטרו במאה הי״ז.

בעיות נוספות מתלוות לתיאורו של בראואר הנזכר בפתיחת המאמר. הוא משתמש במושג ״בית־ספר״, בשעה ששאר חוקרי כורדיסתאן מתייחסים דווקא ל״ישיבה״. כל התיאורים הנוגעים לפעילות של משפחת ברזאני" ושל משפחת מזרחי נוקטים את המונח ״ישיבה״; בהקשר זה, מזכירים הם את העובדה שחינכו וטיפחו שם בחורים, אשר יצאו לאחר מכן לשרת כחכמים ומורי הוראה בקהילות שונות בכורדיסתאן ובסביבותיה. טענת בראואר שרק לאחר מותו של ר׳ יעקב מזרחי השתלבה אסנת בפעילות הרוחנית והתחילה לשמש בישיבה, טעונה כעת בירור ותיקון; ידוע לנו ששני בני הזוג עסקו יחדיו בניהול הישיבה. וכך קוראים אנו באחת האיגרות:

[!]מתחילה הרב ז״ל טרוד היה בעיונו, ולא היה לו פנאי ללמד התלמידים; כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו.

אין ספק שמשפט זה יצא מתחת ידיה של אסנת, והיא כתבה אף את האיגרת כולה, וכמו שיתברר עוד להלן, היא כתבה יותר מאיגרת זו בלבד. עובדה זו מובילה לנושא הפיקפוק בלמדנותה של אסנת. בראואר טען שהוא מסתמך על דבריו של מאן, בהתייחסותו של זה לפנייתה ולבקשתה לקבל עזרה עבור הישיבה במוצול. אך היה זה דווקא מאן שכתב שאם החיבור אכן שלה, ייזקף הדבר לזכותה, מפני שהמחבר מגלה ידע לא־מועט בעברית וגם בספרות רבנית. להפתעתנו, או אולי כבר לא להפתעתנו, הסיק בראואר מכך שנשים באזור זה לא היו מסוגלות להגיע לרמה כזו של ידע או של למדנות, והוא ביטל לחלוטין את האפשרות שאסנת היתה מסוגלת להתבטא בצורה זו, אף שידע היטב כי אביה לימדה תורה וחכמה.

בן הגאון בנימין זאב אשכנזי. מאן חשב שזהו בנו של בעל שו״ת בנימין זאב, שבאמת נקרא מתתיהו ושאביו מספר עליו בשנת רצ״ט כי מת ׳בארץ נכריה׳ ומשבחו בשבחים גדולים. בהעדר כל תעודה אחרת היתה זאת השערה קרובה ומתקבלת. ובכל ואת אינה אלא טעות. בעל האגרת שנדפסה ע״י מאן הוא הוא ר׳ מתתיהו אשכנזי בלוך, הנביא השבתאי, ולפי זה יש לתקן כל פרשת סדר הזמנים וההסברות אצל מאן. העובדה שהשמות מתתיהו ובנימין זאב אשכנזי חוזרים כאן אחרי מאה וחמישים שנה, יכולה להיות מקרה ויכולה להתבאר גם בזה, שהנביא השבתאי היה באמת מצאצאי בעל שו״ת בנימין זאב״ – ראו שלום, עמ' 177. אסף קיבל את טענתו של שלום, ובבואו לכתוב על אסנת ועל אחד ממכתביה המיוחס למאה הט״ז, העיר שכבר הוכיח שלום ״שיש לאחר מכתב זה במאה וחמישים שנה״.

וכך מעיר בראואר, בעט׳ 148 הערה 3: ״עלינו גם לזכור, שהיהודים הכורדים שומרים להם העתקות ממכתביהם, ובאופן זה יש ברשותם מעין מדריך לכתיבת מכתבים, מכתבי־דוגמה, שלפיהם יכולים לכתוב מכתבים חדשים להזדמנויות שונות״. אין בכוחה של עובדה זו לדחות או אפילו לשלול את האפשרות שמשכילים ומלומדים, כמו אסנת, אביה, בעלה או בנה, לא כתבו את איגרותיהם בעצמם.

אין ספק שבראואר טעה בנוגע לרקעה הלמדני של אסנת וגם בנוגע לנסיבות ההיסטוריות הכרוכות בכך. לעומת זאת, בן־יעקב לא היסס לתאר את אישיותה בפשטות במילים הבאות:

אסנת אשתו [של ר׳ יעקב מזרחי], שהיתה למדנית, עמדה בראש הישיבה אחרי מותו ולמדה את התלמידים תורה ותלמוד. מתוך אגרת אשר שלחה לקהלות כורדיסתאן אנו רואים את כוחה הגדול בתלמוד, בשירה ובספרות העברית.

למעשה, אין צורך להסתמך על דעות החוקרים הללו כדי להגיע למסקנה זו לגבי למדנותה של אסנת ומעמדה. הראיות לכך מגיעות מכיוון אחר לגמרי: בני דורה פנו אליה בכבוד הראוי לראשי ישיבה ולתלמידי חכמים. כך, למשל, ניכרים הדברים מתוך איגרתו של ר׳ פנחס חרירי אל אסנת, הכתובים בנוסח מליצי מחורז זה:

לכי ונשקי את ידה / כי אדונתיך והשתחוי לה.

 ליד גבירתי / וצניף תפארתי, / כמוהר״ר אסנ"ת, י״ץ^…[ ישמרה צורה.]

וכל הפותח כתב זה מלבד אדונתי אסנת נר׳׳ו, יהיה בנח״ש [בגזרת נידוי, חרם, שמתא].

 אמן… וגבירתי, / יונתי תמתי, / אמתתי ואמונתי, / ציצי ותפארתי, / אמי רבנתי, /

אשר בר״ת זכרתי שמה, / יהי ה׳ אלוהיה עמה, / ויגדיל שמה, / אכי״ר אמן.

לאיגרת לקהילת יהודי עמידיה, שנכתבה בידי שמואל בן ר׳ יעקב, בנה של אסנת, הוסיף זה האחרון את דברי התמיכה של הדיין מתתיהו בן בנימין זאב אשכנזי. בתארו את מצבה הכלכלי הקשה של הישיבה, ואת הזנחתה מצד הקהילות, כותב אותו דיין בלשון זו:

…על אשר זה כמה שנים, שעזבתם אותו ואת אמו, אשת חבר הדומה לחבר, שלא זכרתם אותם.

לאמיתו של דבר, אסנת מתארת את חייה ואת מצבה האישי בצורה מרשימה מאוד. לאחר פטירת אביה ירש בעלה את מקומו, ומילא את תפקידו כראש הישיבה במוצול;

לאחר שאף בעלה נפטר, המשיכה אסנת כראש הישיבה, בהוראה ובניהול. ממכתביהם של בני המשפחה ניכר שמעולם לא היו להם חיים שלווים: גם כשאביה הצליח, ויצא שמעו, ונעשה אהוב ומוכר כראש קהילות כורדיסתאן, הוא השקיע את כל התרומות שקיבל במוסדות החינוך שעמד בראשם, וכתוצאה מכך חי חיי דוחק. לחצי הקיום נמשכו, וקשה היה לאסנת לקבל סיוע מספיק עבור הישיבה, ולא פעם היא שקעה בחובות גדולים ונקלעה לבעיות כספיות מדאיגות:

הערת המחבר: היו לו ישיבות בברזאן, בעקרון, בעמידיה ובמוצול. ״מפעלו העיקרי היה בלי ספק הרבצת התורה ובכך פעל בשתי דרכים, העמדת ישיבות והרצת אגרות תוכחה לקהילות״ – בניהו, עט׳ לג.

תפ]ה אשמיעכם עוד לענין צרתי ותפיסתי שתפסוני והממוני, אלו רומיים רשע[י]ם. כשנפטר הרב ז״ל שלחו מאצל קאצ׳י – ר״ל, שופט – ותפסו הבית ולקחו [ה]מפתח אלו הכופרים, ומכרו בי כל בגדי ובגדי בנותי יצ״ו. אפלו ספרי[ם] שהיו לפני.

ונפלו עלי בחוב מאה קרוש ואין לי מנוסה ופליטה לשום מקום אלא רחמי שמים ורחמיכם שתרחמוני בעבור קבר אבא ז״ל והרב ז״ל, ש[ל]א תתבטל תורתם ושמם מאלו קהלות – שאני נשארתי מלמדת תורה ומ[וכ]חת ודורשת לטבילה ולשבת ולנדה ולתפלה וכיוצא. ואני בזו הצרה ש[נ]פלו עלי כמה חובות ברבית סן הנזכר, ואלו מאה קרושים במ[…] אותם, אין לי דבר למכור ולא בן גדול או שליח שיחזור לנו לקהל[ות], ג״כ אין דרכה של אשה לחזור לקהלות, ש׳<נאמר>: ״כל כבודה בת מלך פנימה <מ>משב[צ]ות זהב לבושה״ [תהלים מה, יד].

לפנינו ניבטת ומשתקפת תמונה מצוינת של המחסור, העוני והלחצים שעמדו בפניה של אסנת ואילצו אותה למצוא להם פתרונות הולמים. היא מכירה בכך שכאשה היא מוגבלת, מפני שמסוכן מדי היה לאשה להסתובב בין הקהילות ולגייס כסף. מצד שני, לא היה לה שום קושי לשמש ראש ישיבה, ותיאורה אינו מוצג כתלונה, אלא כתיאור מצב. בהמשך אותה איגרת היא מתייחסת לתחום הבית, ומתקבל הרושם שהיא מעולם לא יצאה מפתח ביתה. יחד עם זאת, ראוי לשים לב ללשון המליצית והיפה שהיא משתמשת בה, ולשליטתה המלאה בשפה העברית ובמקורותיה הספרותיים. באותה האיגרת, היא ממשיכה ומציינת:

ואני מיומי מפתח ביתי לחוץ לא יצאתי, בת מלך ישראל פ[ה] הייתי – מאן מלכי?

רבנן! בין ברכי חכמים גדלתי, מעונגת לאבי ז״ל הייתי. שום מעשה ומלאכה לא למדני, חוץ ממלאכת שמים, לקיים מ׳<ה> שנא׳<מר> ״והגית בו יומם ולילה״ [יהושע א, ח], בעונות הרבים – לא היו לו בנים כ׳<י> א׳<ם> בנות. וג״כ השביע את בן זוגי ז״ל לבלתי עשות בי מלאכה, וכן עשה כאשר ציוהו. [ו]מתחלה הרב הז״ל טרוד היה בעיונו ולא היה לא פנאי ללמד התלמידים, כי [א]ני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו. עתה בעונות הרבי[ם] הלן הוא למנוחות / ועזב אותי והילדים לאנחות.

לפנינו תיאור של נערה יהודייה, בת לתלמיד חכמים, אשר בהיעדר יורש ממין זכר רכשה חינוך תורני כמו בן זכר. אין ספק שמדובר אף בנערה מוכשרת, אשר בעיני אביה מילאה את חלל ה״יורש״ בהצלחה. התנאי שהיתנה הרב שמואל עם חתנו יעקב מזרחי הוא תנאי יוצא דופן ויוצא מן הכלל, ועשוי לעורר קנאה אצל נשים אפילו בימינו אלה. אך כללו של דבר, תוכנו ברור: אסנת קיבלה חינוך מסורתי תורני והוכשרה על ידי אביה להיות תלמידת חכמים. מסתבר שניקרו בפניה הזדמנויות אחדות למלא את ייעודה בתפקיד זה, הן בהיותה נשואה ואף לאחר מכן, בהיותה אלמנה. אין אנו שומעים על סימני מאבק או רישומי מתח בקרב הקהילה או בישיבה, שנוצרו על רקע נוכחותה של אסנת או תפקידה כרבנית. היה ברור לכול, ובמיוחד לשניים מן הרבנים המכובדים ביותר שחיו אז בכורדיסתאן – אביה ובעלה – שלאסנת היו כל הכישורים המתאימים והנחוצים, כדי להמשיך את מסורת אביה, לרשת את מקומו ולשמש כראש ישיבה.

באיגרת שחלקים ממנה צוטטו לעיל, המצב הקשה שבו אסנת מצאה את עצמה קובע את הנימה הכללית של התוכן, ונדמה לנו שהכוח הלירי המצוי בכתיבתה אינו בולט במיוחד. לעומת זאת, חלקה הראשון של האיגרת, מקדים ב״שיר פתיחה״, ואפשר להבחין ממנו בכישוריה הספרותיים והפואטיים ולהעריך אותם כראוי:

 הערות המחבר: קיימות דוגמאות רבות של אלמנות הנכנסות לתחומים ״גבריים״ והקהילה מקבלת אותן בגלל מצבן האישי. המקרה שלפנינו מתייחד בעובדה שאיש לא עירער על מעמדה של אסנת אפילו בהיותה נשואה!

הצעת ההסבר של צבר, ברזאני, עמ׳ 187, לגבי הגורם האפשרי להופעה של ״רבנית״ דווקא בקרב יהודי כורדיסתאן, נראית בעינינו בעלת נימה אנאכרוניסטית שאיננה הולמת את הנסיבות החברתיות של התקופה הנידונה בימי הביניים. מודל המעבר ״החלק והטבעי״ ממצב של ״עקרת בית״ למעמד של ״רב וראש ישיבה״ המוצג שם בידי כותב המאמר, אינו משקף את מציאות הנתונים הביוגרפיים הידועים לנו בתולדותיה של אסנת. ראו לעיל בדבריה האישיים של אסנת ביחס לתפקידה כ״עקרת בית״, בפיסקה שליד הערה 33.

הרבנית אסנת-ראש הישיבה בכורדיסתאן -אורי מלמד ורינה לוין מלמד –פעמים 82

לפנינו תיאור של נערה יהודייה, בת לתלמיד חכמים, אשר בהיעדר יורש ממין זכר רכשה חינוך תורני כמו בן זכר. אין ספק שמדובר אף בנערה מוכשרת, אשר בעיני אביה מילאה את חלל ה״יורש״ בהצלחה. התנאי שהיתנה הרב שמואל עם חתנו יעקב מזרחי הוא תנאי יוצא דופן ויוצא מן הכלל, ועשוי לעורר קנאה אצל נשים אפילו בימינו אלה. אך כללו של דבר, תוכנו ברור: אסנת קיבלה חינוך מסורתי תורני והוכשרה על ידי אביה להיות תלמידת חכמים. מסתבר שניקרו בפניה הזדמנויות אחדות למלא את ייעודה בתפקיד זה, הן בהיותה נשואה ואף לאחר מכן, בהיותה אלמנה. אין אנו שומעים על סימני מאבק או רישומי מתח בקרב הקהילה או בישיבה, שנוצרו על רקע נוכחותה של אסנת או תפקידה כרבנית. היה ברור לכול, ובמיוחד לשניים מן הרבנים המכובדים ביותר שחיו אז בכורדיסתאן – אביה ובעלה – שלאסנת היו כל הכישורים המתאימים והנחוצים, כדי להמשיך את מסורת אביה, לרשת את מקומו ולשמש כראש ישיבה.

באיגרת שחלקים ממנה צוטטו לעיל, המצב הקשה שבו אסנת מצאה את עצמה קובע את הנימה הכללית של התוכן, ונדמה לנו שהכוח הלירי המצוי בכתיבתה אינו בולט במיוחד. לעומת זאת, חלקה הראשון של האיגרת, מקדים ב״שיר פתיחה״, ואפשר להבחין ממנו בכישוריה הספרותיים והפואטיים ולהעריך אותם כראוי:

 הערות המחבר: קיימות דוגמאות רבות של אלמנות הנכנסות לתחומים ״גבריים״ והקהילה מקבלת אותן בגלל מצבן האישי. המקרה שלפנינו מתייחד בעובדה שאיש לא עירער על מעמדה של אסנת אפילו בהיותה נשואה!

הצעת ההסבר של צבר, ברזאני, עמ׳ 187, לגבי הגורם האפשרי להופעה של ״רבנית״ דווקא בקרב יהודי כורדיסתאן, נראית בעינינו בעלת נימה אנאכרוניסטית שאיננה הולמת את הנסיבות החברתיות של התקופה הנידונה בימי הביניים. מודל המעבר ״החלק והטבעי״ ממצב של ״עקרת בית״ למעמד של ״רב וראש ישיבה״ המוצג שם בידי כותב המאמר, אינו משקף את מציאות הנתונים הביוגרפיים הידועים לנו בתולדותיה של אסנת. ראו לעיל בדבריה האישיים של אסנת ביחס לתפקידה כ״עקרת בית״, בפיסקה שליד הערה 33.

השיר מובא להלן לאחר השוואה חוזרת עם תצלום כתב היד המקורי. השיר נדפס אצל מאן, עמי 509-507, וכן בניקוד מלא אצל בן־יעקב, עמ׳ 165-164.

פשוט ומרובע

שִׁמְעוּ הַחֲכָמִים מִלָּי / וּנְבוֹנִים יַאֲזִינוּ אֵלָי

צִירֵי מַחֲלָתִי אַשְׁמִיעַ / אוּלַי יָשׁוּב כֹּחִי, חֵילִי

עַל תּוֹרָה אֶזְעַק אֶנְאָקָה / כִּי נֶעֶדְרָה מִכָּל גְּבוּלִי

נִתְכַּסָּה נִיצוֹץ מֵאִיר, / תּוֹךְ עֲנַן מָעוֹן מִקְּהָלִי

אָפְסוּ מוֹשְׁכֵי עִיּוּן, / אִישֵּׁי חָכְמָה, מֵעִמְקֵי מֻושְׂכָּלִי

נִסְגְּרוּ שַׁעֲרֵי הַבִּינָה, / לֹא נוֹדְעוּ אָרְחִי וּשְׁבִילִי

הַדּוֹר אָפֵל, אֵין מוֹכִיחַ, / אֶבְכֶּה לִזְמַנִּי גַּם חֶדְלִי

אֲנִי עָמַדְתִּי בְּמַצָּב צָרוֹת / הִקִּיפוּנִי אֶת יָדַי, רַגְלִי

תִּכַּנְתִּי עַמּוּדֵי אָרֶץ,/  אָז אַצִּיב דַּיָּנִים בִּפְלִילִי

 גַּם סָגַרְתִּי הַנִּפְרָצוֹת, מִדְרַשׁ וּתְפִלָּה בִּגְלִילִי

הִטְרִידוּ שִׂכְלִי, בִּמְבוּכַת / הָרַבּוֹת עוֹנֶשׁ שֶׁלִּי [עָ]לָי

הִצִּיגוּנִי רֵיק, הִפְשִׁיטוּ / אֶת שִׂמְלַת אֶדֶּר וּמְעִילִי

 קָרָאתִי: חָנוּנִי, רֵעַי, / כִּי צַר! אַלְלַי, אַלְלַי לִי

וּלְמִי מִקְּדוֹשִׁים אֶפְנֶה, /  לִנְדִיבִים רוֹפְאֵי מֵחֲלִי

אַתֶּם חֲסִידִים, חִמְלוּ־נָא אֶל / תּוֹרַת אֵלִי, צוּרִי פּוֹעֲלִי

לֹא אֶל הוֹדִי אוֹ תּוֹעַלְתִּי, / הִיא בְּכִיָּיתִי אוֹ תּוֹלָלִי

 גַּם לֹא אֶל צוֹרֶךְ בֵּיתִי, אוֹ / אֶל מַלְבּוּשַׁי וּמַאֲכָלִי

אַךְ אֶל קִיּוּם הַמִּדְרָשׁוֹת, / שֶׁלֹּא יָפוּץ מֶנִי חֵילִי

חֲיָילִים אַגְבִּיר אֶל תּוֹרָה, /  עַל־זֹאת, מָתְנַי מָלְאוּ חַלְחָלִי

אָקִים סֻכָּה הַנּוֹפֶלֶת, / אֲסִירָה אֶת כָּל מִבְּדִילִי

עַל־זֹאת, יֶחְרַד כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל, / גַּם נָבוֹן יֶחֱרַד לְמִלּוּלִי

אֵם עָשִׁיר אִם עָנִי, / יִשְׁלַח צֳרִי אֶל לִבִּי וּלְכִסְלִי

אֶפֶס עוֹזֵר, סוֹמֵךְ אָיִן, / גַּם אַח קָרוֹב מִגּוֹאֲלִי

אַךְ לִנְדִיבֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל / הָרֵי עֶזְרָתָם אֶשָּׂא קוֹלִי

הַרְבֵּה מֻוטִּים אֶל הַהֶרֶג / הִצַּלְתֶּם, הַתִּירוּ שַׁלְשְׁלִי

שֶׁלֹּא תִּכְבֶּה גַּחֶלֶת הָהָר /  נִיצוֹץ דּוֹלֵק בְּזֹךְ שִׂיכְלִי

וּלְהָרִים קֶרֶן מִדְבָּר שָׁמֵם / וְחָיְיתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלִי

אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱשׁוּ /  יָשִׂישׂוּ נָא כָּל חֲלִילִי

 אֶעֱשֶׂה חַיִל, אַרְבֶּה, כִּי / בָּאתִי בִּכְתַב מִשְׁאָלִי

וּזְכוּתְכֶם נֶאְדֶּרֶת עַד / רוּם שַׁחַק, אֶל רֹאשׁ מִגְדָּלִי

שִׁמְכֶם יוּחַק בִּמְרוֹם שַׁחַק, / קֶרֶן הוֹדְכֶם לִגְדוֹלִי

אִם יָפוּצוּ תַּלְמִידַי אֶל / תֵּבֵל, מָה הֵם יוֹמִי, לִילִי

לָכֵן שָׁמְעוּ הַחֲסִידִים / אַנְשֵׁי צֶדֶק הַאֲזִינוּ אֵלָי..

בסגנונה האישי מבקשת אסנת תמיכה כספית בישיבה שבניהולה, וכפי שנהג אביה אף היא אינה מבקשת עבור הצרכים האישיים שלה אלא עבור ״קיום המדרשות״. בשיר אין פרטים אישיים לגבי חייה או תלאותיה; ישנה פנייה אישית ישירה לחכמים, לצדיקים, לנבונים, לאנשי צדק ולנדיבים, האמורים לתרום מכספם לישיבה ולתמוך בה מבחינה כלכלית.

הרבנית אסנת-ראש הישיבה בכורדיסתאן -אורי מלמד ורינה לוין מלמד –פעמים 82