מורשת יהדות מרוקו

יהודי המזרח בארץ ישראל

בעבר ובהוה

משה דוד גאון

כרך א^,

זכרונות׳ תולדות׳ תעודות׳ עובדות
רשמים׳ ציונים׳ מספרים
וצרופי מעשים.

אל הקוראים.

בטרם עלותי לא״י מבוסניה ארץ מגורי לפנים, לא ידעתי פירושה של ההגדרה -יהודי המזרח״, אם כי הנני ספרדי מלידה אף גדלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים׳ שרב בה היסוד הספרדי הלשאנן והשלו, על האשכנזי התוסס והקודח. אלה עם אלה דברו ביניהם על פי רב שפה אחת, ובנוסח ובסדור משותף ערכו תפלותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות קלטה אזני איזה ניב והגה על דבר ההבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד׳ אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג. רק בבואי לירושלים הקדושה, שלפני כך דמיתיה וחזיתיה בעיני רוחי כמקום הנועד לקבוץ גלויות וסשטושן, התפכחתי משכרוני הנעים, ותמימותי הילדותית חללה. רגע עמדתי כנדהם על יד הכתל, זו מצבת הקלון לעם ישראל, ולפתע פני התעותו והתכרכמו מבשת, ולבי בי המה.
בהתהלכי אח״כ ברחובות העיר נתגלתה לפני המציאות היהודית בעצם כעורה, ואדע כי עמי האומלל קרוע ושסוע לגזרים, שבט שבט ודגלו, משפחה משפחה וכוונה, מנהגיה, מסורותיה ושאיפותיה. בהמשך הזמן יכלתי להכיר, כי לכאורה אין לי שייכות לאומה בכללה בתור יחידה מאורגנת וסובלת הנלחמת על קיומה בכל עוז, אלא לעדה אחת קטנה התלויה ברשות עצמה, והמרכזת בקרבה בודדים נדחים. דבר זה עוררני להרהר על מהות השבטיות ותועלתה, ומה הוא הטעם המצדיק את ההופעה המוזרה הזאת. הגיגים אלה הטרידו את מוחי מאד, ענוני ויטלטלוני טלטלה, ובאין הרף הוליכו את רוחי שולל. בעקבותיהם נרקמה המסכת שעליה הוטבע ספרי זה, הבא להציב ציון־עד לראשוני בני גזעי׳ אלה שמדינת ספרד הקיאתם למען יתגלגלו הנה, בשביל להחיות את ארץ האבות משממונה.

עבודתי המקצועית הביאתני כעבור זמן, במגע ישר עם בני שבטי ישראל לסוגיהם, תלמידים מכל העדות והמעמדות כל אחד עם שפה אחרת בפיו, ילד ילד עם אפן תפישתו והשגתו. בחברתם בליתי עשר שנות חיים, – שנות עמל ותלאה וצער, ותוך כדי התבוננות במנהגיהם, בשיחותיהם ובמשחקיהם העליזים, נתחורו לי אגב אורחא כמה פרשיות סתומות. אכן, בסיועם חדרתי בלי משים למצב עדות המזרח השונות, והם היו הנסבה שאוסיף להתענין בהן גם להבא. אמנם עולמם המגֻון הכניס ערבוביה רבה בעולמי אני, עולם צר התחומים וההיקף, אך עתה ארגיש, עד כמה הללו העשירו את ידיעותי והשקפותי.

בינתים החלפתי את משמרתי, והעבודה אשר עסקתי בה אח״כ במשך שנים אחדות הגבירה מרצי פי כמה, וכאלו אלצתני להמשיך ולטפל בענין.

אשר לעצם החבור ותכנו. תחלה היה עם לבבי לחבר ספר עממי מקוצר׳ שיכיל פרטים וידיעות על עדות המזרח והתהוותן, הרמה התרבותית של אוכלוסיהן וכו', אך מתוך התעסקי בעבודה, התרחבה והסתעפה המסכת, ואחשב את עצמי מחויב להשתמש בכל החמר אשר הזדמן לידי, מה גם שרובו ככלו היה שייך לגוף הענין.

הספר בכללו רחוק הוא מלהיות מדעי׳ הואיל והוא נועד לעם. בכל זאת לתועלת המעיינים מצאתי לנחוץ׳ לציין אילו מקורות שמהם שאבתי את החמר בלי להיות משועבד לדבר, אף להנהיג את ציוני המקומות כהכרח בחבור ספרי זה.

יודע אנכי׳ כי כמה מן הקוראים ימצאו בספר זה םעם לפנם׳ באשר הלה אינו מתאים לסדר המדעי המקובל׳ ואחרים יטילו בו דפי על כי חסר הוא פרטים ועובדות בענין זה או אחר. ענף ספרותי זה העשיר ביותר ורב הגוונים מצד אחד׳ והדל והלקוי בתכלית מצד שני׳ דורש מאמצים כבירים וסבלנות מאת המתעסק והמתנדר בו׳ למען יוכל להעלות מסקנות מדויקות על הענין שהוא נגש לרון עליו. ובשביל להרחיק מעלי לזות שפתים׳ אני מקדים׳ שמטרתי לא היתה ללכת בדרך החוקרים הותיקים׳ הממיתים את עצמם באהלה של תורה׳ כדי להביא לקוראיהם דבר מסוים ומושלם.

מחובתי להזכיר כאן׳ שאיני נמנה בין בעלי המקצוע בחקירת א״י׳ ורק התבוננות׳ במצב שבטי ישראל באיי׳ הניעה אותי לרשום את דברי בספר.בטוח אנכי כי אין חבור זה נקי ממגרעות׳ טעויות׳ אולם יש לי הרשם כי לכשעצמי מלאתי את המשגרת תכן׳ בהתאם לכחי וליכלתי.

בהפסקות רבות נכתב הספר, ואולי זהו אחד הגורמים המכריעים להיותו חסר שלמות פנימית כחפצי. חובה להודות על האמת. סוג זה של חמר אינו מן הדברים המצויים והנלקחים בידים׳ שאפשר להשיגם בנקל. זוהי איפא אחת הסבות שספר זה אשר החל להכתב בשנת תר"פ׳ אחר לראות אור עד היום.

הדברים לא נכתבו בנטיה להבליט ולהאיר איזה צד באור יתר׳ כדי להאפיל במשהו על הצד השני. יתכן כי פה ושם ״יראו בצורה זו לעין אותם הקוראים׳ שיגשו לנתחם מתוך נקודת מבט של קנאה׳ שנאה ותחרות. פה נמסרו עובדות עד כמה שנראו הללו מתאימות אל המציאות ואל האמת ההיסטורית׳ – עובדות ותעודות הנוגעות אך ורק ליהודי עדות המזרח בארץ זו.

ושוב אני מוצא צרך להטעים׳ כי ספרי מצטמצם בגבול ידוע. שאיפתי היתה להאיר את חיי עדות המזרח באיי במאות האחרונות׳ והאמת היתר, נר לרגלי. פעולה זו לא נעשתה מתוך כונה ורצון לפגוע חלילה בזכויותיה הרבות של עדת האשכנזים׳ שגם היא כידוע הועילה ועזרה לבסוס הישוב העברי באיי׳ הגדלתו והתפתחותו. יצוין׳ כי בה בעת שישובי האשכנזים באיי עד שנת תק"ע ( 1810 ) התקימו באפן ארעי ומקרי׳ הנה הספרדים מלבד מה שיצרו ישובים עוד הרבה זמן קודם לכן׳ הם הטו שכמם לסבול את כל יסורי הארץ השונים והמשונים׳ התאבקו בהם ויחזיקו מעמד. משום כך אין לבקש בחבור זה מה שאין בו׳ מאחר כי הוא דן על יהודי המזרח ביחוד׳ אלא שלפרקים למען באר את תנאי החיים וחליפותיהס׳ הקשרים עם יהודי הגולה וכוי׳ יזכרו פה ושם גם בני עדת האשכנזים.

אולי ספר זה יתן דחיפה לאחרים׳ לגשת ברצינות אל העבודה המדעית המחכה להם׳־ ויתנו לנו ספר על א"י בכללה אשר יקיף את תולדותיה בכל הדורות׳ וישקיפו על ראשית הישוב העברי החדש ביתר פרוט ודיוק. בזה ימלאו חסרון גדול שלא יוכל להמנות׳ המורגש כיום מאד.

לא יפלא׳ אם בפרקים ידועים בספר׳ מרובה החמר על פרק משנהו. השגת החמר לפרטיו עלה לכותב הטורים האלה ברוב עמל׳ לאחר חטוט בהמון ספרים עתיקים ובתעודות בלות׳ שכמה מהן היו גנוזות עד כה מעין רואה׳ וצריך להזכיר׳ כי בזה לא נמסר אף חלק קטן ממה שהושג ורוכז. מכאן שופע הפרטים בפרק אחד׳ והצמצום ההכרחי בפרק אחר אפשר מאד כי פה ושם יתגלו סימנים של העדר קשר בין ענין אחד לשני׳ דבר העלול להכביד על הקורא. יתכן שפרטים רבים אשר נזכרו כבר במקום אחד׳ שוב יבא זכרם במקום אחר בצורתם הראשונה או בשנוים קלים. כל זה היה מן ההכרח׳ הואיל וכאן עוסקים בהעתקת מסמכים היסטוריים׳ ומן הנמנע היה להעלים עין מהם׳ אלא לחזור ולהזכירם בכל מקום שנראה צרך בכך.

איני יכל לסיים בלי להזכיר בהודאה את העזרה רבת־הערך והתועלת שנתנה לי מצד כל אלה אשר פניתי אליהם׳ לשם השגת החמר הדרוש לחבור ספרי. בראש וראשונה ועדי עדות הספרדים בירושלים׳ צפת׳ טבריה׳ חברון׳ חיפה ויפו׳ וכן הספריה הלאומית והאוניברסיטאית׳ אשר באוצרות ספריה השתמשתי במשך כל שנות עבודתי. כן עלי לציין שמותיהם של כמה מידידי אשר עמדו לימיני באסף חמר, בהמצאת ספרים נחוצים׳ בהוראות וכוי׳ ביניהם ידידי הראב"ד רבנו חנוך חסון׳ ה״ה חיים דרומי׳ ש' בן שבת׳ א' ח' לוי׳ ר׳ ברוך טולידאנו ואחרים. לכלם אני מביע בזה קבל עם׳ את תודתי העמוקה והנאמנה.

ביחוד אחשב מחובתי הנעימה להביע כאן את רחשי תודתי והוקרתי הלבביים לרעי הנאמן מר אליהו אלישר אשר עודדני ועוררני להביא את ספרי לדפוס׳ וכן לכל הנדיבים הנכבדים׳ שהואילו ברב חסדם לעזור לי בתרומותיהם לכסוי חלק מהוצאות ההדפסה ; והם הא׳ מ. ד. די פיג׳וטו׳ הועד הפועל של התאחדות הספרדים העולמית׳ ועד עדת הספרדים בירושלים׳ קופת הרבנים שעיי ועד העדה הנ"ל׳ ראש רבני א"י הרה״ג וראש״ל יעקב מאיר׳ הגב׳ פרחה ששון׳ מר דוד עזרא דוד באמצעות הרבנית וידה אלישר אלמנת הרה״ג חמ״א ז"ל׳ והיה הממונים על קרן העזבון של הגביר המנוח חיים אהרון ולירו ז"ל. כלם יבואו על הברכה המשולשת בתורה׳ ותהי משכרתם שלמה מעם ה׳ אלהי ישראל השוכן בציון וירושלים.

לבסוף הנני פונה בבקשה לקהל קוראי ספרי :

אהיה אסיר תודה לכל אלה אשר יאותו להורותני ולהדריכני בעצותיהם והערותיהם שלדעתם יש בהן משום ערך ותועלת לגוף הענינים הנדונים. למותר להטעים׳ כי כל חמר מסוג זה אקבל ברצון׳ והיה אם אזכה למהדורה השניה של כרך א׳׳ אכניס בה את התקונים והמלואים הדרושים. ירושלים׳ אלול תרפ"ח.

ה מ ח ב ר .

מבוא.

כליון הגעגועים לציון ולארץ הקדושה׳ תסס במשך כל ימי הגלות הארוכה בלבות יהודי ארצות הקדם׳ וילמדם להתקומם באף ובחימה נגד דורשי רעתם׳ וכן נגד כל אלה שנסו לשלל מהם את חופשתם האישית והלאומית. השעבוד המדיני החיצוני לכאורה – גדר בעדם׳ והוא הועיל לבצר את עמדתם הרוחנית שנתרופפה. בעטיו של זה׳ הם הפנו תשומת לבם אל עולם האצילות גדל המרחבים׳ המלא אור ודרור ונוחם׳ ובו מצאו את החפש והמרגוע שאליהם ערגה נפשם הנהלאה. תוך כדי חפושיהם המתמידים איך לשחרר את העם מעבדותו הגו והרגישו׳ כאלו רק עליהם בלבד הוטל התפקיד המסובך׳ האחראי ורב הכובד׳ להיות לשומרי גחלת האלהים באומה׳ לדאג ולהשגיח במסירות בלתי פוסקת למען לא תכבה. עצומי־עין הלכו הם לקראת העתידות׳ אל מול הקול׳ הקורא להם ממרחקים נעלמים׳ בעוד תום מוזר מרחף על פניהם כמוכי סהר׳ והם מוכנים ומזומנים לדרך ארוכה׳ קשה ומיגעת׳ המובילה למרכז הכאב והאושר׳ בהחלטה נחושה להקים עליו את חרבות חייהם.

התולדה תלמדנו׳ כי יהודי המזרח בכל מקומות תפוצותיהם נשאו בחובם את הניצוץ היוקד׳ ניצוץ התקוה המעורר׳ המסית והמדיח׳ ויחלמו השכם והערב על גאולת העם וארצו. לכודים בעשתונותיהם ובתוחלתם הממושכת לישע׳ היו מתלהבים ומתרגשים בכל מקרה שבו נשקפה תקוה כל שהיא להרוחה׳ משתדלים לנצל את האפשרויות למעלה מכפי גבול היכלת׳ בבקשם דרך ומוצא ממחשכי הכלא׳ זו הגלות המרה והארורה׳ שעם כל צרותיה ופגעיה לא הצליחה לדכא את הלבבות ההומים׳ לקצץ את כנפי ההזיה והצפיה׳ ולכופף במשהו את קומת הנודד הנצחי.
חיי יהודי ארצות הקדם מהוים מסכת של גבורה לאומית אמתית׳ צודדת ומדרכת׳ אחר גלות ישראל מעל אדמתו׳ גבורה אשר נרקמה בעקת חדוה בימי אפלה ואימים׳ ובהעלם רוקמיה כֻּסה זהרה במשאון.

התנועה המשיחית תוכיח׳ במה נפלים יהודי המזרח מאחיהם האשכנזים. קודם כל׳ באי־היכלת הגמורה להסתגל לחיי עבדות ושעבוד׳ ובמדרגה שניה׳ היותם נעדרי רצון וכח׳ להתפשר עם תנאי הסביבה הזרה והקרה שהם לא גדלו בה׳ וזו לא שמשה להם ערש מולדת. יהודי המזרח אף בדלדולם וירידתם התרבותית׳ נשארו שלמים בעצמיותם בכל ארצות מגוריהם. אין לשכח׳ כי מצדם נעשו כמה נסיונות נועזים שבהם הושקעו כשרונות גאוניים יוצאים מן הכלל׳ ונוסף להם מרץ ומאמצים מופתיים בלתי שכיחים בין שאר האומות׳ והכל במגמה להתיר מצואר
העם את כבלי הגלות אשר הכבידו׳ וכדי להסיר פעם ולתמיד את אות הקלון שעל מצחו. לאלה המצויים אצל קורות הדורות ידוע הדבר׳ ומהם לא נעלמה ההלכה המפורשת כי משלש עשרות האנשים שקמו לעמנו אשר התאמרו למשיחים׳ במשך תקופות התלאה והמשברים׳ על פי רוב בעתות פורענויות ושמד׳ רדיפות וגזרות רעות׳ המשתלשלות מזמן גלות בבל ועד ימינו אלה׳ רובם היו ילידי ארצות המזרח בחסד אלהים׳ זולת שנים או שלשה שמוצאם היה מהמערב׳ בני הגזע היהודי האשכנזי. ויצוין׳ כי גם התגלותם של אלה הבודדים היתה תחת השפעת התנועה הקימת׳ ופעולת חולמי הגאולה שקדמום.

בזה שמותיהם של אלה שהתפרסמו אם מעם או הרבה כנושאי רעיון משיחי ואשד השתדלו בדרכים שונות ליצור לו בטוי׳ אף לתת לו מהלכים בחיים. צריך לציין׳ שלא כלם היו שוים בערכם החברותי – התרבותי׳ בהלך רוחם ובהשקפותיהם השכליות׳ ביחיד במה שנוגע לאפני ההגשמה של הרעיון הנעלה הזה. חוזים אלה נזכרים כאן׳ לפי סדר חייהש וזמן פעולתם:

א• ־ ישוע בן יוסף (יש׳״ו הנוצרי)• ששים שנה לפני חרבן הבית השני(

 ב• – שמעון בר כוכבא (ששים שנה אחר חרבן הבית השני• סמוך לאותו זמן נתגלו אחדים במצרים ובא״י׳ אלא ששמם נעלם מעיני כותבי התולדה(

 ג • ־ משה האיקריטי ) בחצי הראשון של המאה החמשית)

ד • ־ שריני ־ בשנת 720

ה • ־ אבו עיסי (בשנת 750

ו .משיח שנתגלה בצרפת בשנת 1087 לפי עדות הרמב״ם בקונטרסו ״אגרת תימן״

 ז ־ משיח שנתגלה בספרד בשנת 1117 לפי עדות הרמב׳׳ם בקונטרסו-אגרת תימן״

ח • ־ משיח שנתגלה בפאס־מרוקו בשנת 1127 לפי עדות הרמב״ם בקונטרסו ״אגרת תימן״

 ט • ־ משיח שנתגלה בתימן בשנת 1172שהוא היה הגורם לחבור הקונטרס ׳-אגרת תימן״ ע ״ י הרמב״ם

 י . דוד אל ראי  בשנת 1160

יא .  שמריה האיקריטי בשנת 1350

 יב•-אברהם אבולעפיה בשנת 1279

יג . נסים בן אברהם  בשנת 1281

יד. משה בוטריל  בשנת 1539  

טו• אשר לימליין אשכנזי׳ נתגלה בשנת 1502

טז• ־ עלמה ממשפחת האנוסים בספרדבשנת 1503

 יז• – דוד הראובני בשנת 1523

יח• ־ שלמה מולכו בשנת  1528

 יט• יוסף קארו 1519

כ • יוסף גבאי די לה ריינה שנת 1521

כ א. ר ׳ חיים ויטאל (בשנת  1557

 כב ־ ר ' יצחק לוריה (האר״י׳ אשכנזי׳ בשנת 1567

כג-שבתי צבי (שנת '־ 1642

 על יד ש״צ יש להזכיר את המון שליחיו׳ נביאיו ועושי דברו וממשיכי פעולתו השלילית׳ בדורו ולאחריו: אברהם היכיני, נתן בנימין׳ העזתי, שמואל פרימו, שבתי רפאל, דניאל ישראל' אברהם מיכל קרדוזו, יעקב קירידו, מרדכי מוכיח מאיזנשטט –אשכנזי,  חיים מלאך, נחמיה חיון,  שלמה אילון, ליבלי פרוסטיץ –אשכנזי,) יעקב פרנק אשכנזי, ולבסוף, האיש צלול הדעת׳ נקי הכפים ובר הלבב משה חיים לוצאטו -רמח״ל׳ בשנת 1715. 

ברשימה הזו לא נזכרו החכמים הספרדים שהגו בסתר בתקוות משיחיות כגון ר׳ משה קורדוב׳ירו. ר׳ יוסף םאגיס׳ ועוד מקובלים רבים. ראה ספרי׳ -התנועה המשיחית בישראל׳ מתקופת החרבן הראשון ועד ימינו אלה״.

מתוך כך אפשר להחליט בבטחה׳ שבכל הנוגע לשאלת שחרור העם ממציקיו, עמדת יהודי המזרח הובלטה למדי. המקטרגים ימצאו כאן מקום להתגדר׳, בטענם, שאישים חמי מזג אלה הטעו והכשילו, אולם קשה להניח׳, כי בכונה להרע יצאו אל המערכה בה ניזוקו בעצמם ראשונה׳ בנפלם שדודים זה אחר זה. אלה הן הופעות היוצאות מגדר הרגיל׳ וכמעט שאין קנה מדה להערכתן.

ברור הוא, כי האנשים הקטנים אינם עלולים לחולל תנועה בת״היקף׳ ולהניע את גלגלי התולדה אף במעט. ישנו הכרח שהגבור יאמין בגבורתו׳ כדי שיוכל ליצור ערכים קימים בחברה׳ המנחילים לו שם וזכר. בשים לב לכך יש הרשם, כי כל אותם האישים הטפוסיים העוברים כבשלשלת בין דפי התולדה המאובקים, הנשכחים למחצה, אישים, אשר שחקו תפקידים משיחיים במשך הדורות, יש הרשם, שהם לא היו רמאים במובן המקובל, סתם פוחזים ומאחזי עינים, שעיניהם אל הכבוד ואל הבצע׳, כי אם להפך, ישרים ותמימים וכואבים, שבכל הנוגע לעצמם הם האמינו
בתעודתם הנעלה, אלא שאחר כך מסבות בלתי תלויות בהם שאינן ענין לכאן נהפכו למשיחי שקר׳ מאחר כי רעיונם לא יכול להתגשם.

״שפע קודש רענן השיבו עליהם רוחות השחר מכל השפים, ויהיו כהולכים לקראת סוד קדושים. שמים חדשים חפשו הם׳, ותכלת חדשה וזהר חדש, ולבסוף, התעותו פניהם פתאם, ופקי ברכיהם ונפלו ממרום שבתם, וימותו מות זועה על ארץ ברזל תחת שמי נחושה קודרים, באפס נחמה ובאפס חמדה…״

הגולים מגורשי ספרד ופורטוגאל התישבו ברובם, החל משנת רנ״ו ואילך בארצות המזרח, אשר תחת חסות ממשלת תורכיה. כמה מהם מצאו מקלט במדינות הבלקן וייסדו שם קהלות גדולות ומפוארות. חלק נכבד של הגולים התישב במדינות אסיה וצפון אפריקה, אילו מאות משפחות באטליה, ומקצתם גם במצרים ובא״י. מעטים נדדו לצרפת׳, הולנד, בלגיה, אנגליה, המבורג וכו׳. במקומות האחרונים הם התישבו בתור סוחרים פורטוגיזים.

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה –משה דוד גאון-כרך א

היסוד החשוב ביותר שבקרב הגולים, אלה המצוינים בעושר ובחכמה, מצאו את מקומם בתוך עמים מחוסרי תרבות, ולאט נטמעו בהם לא טמיעה דתית אלא תרבותית ומוסרית. וכך, היהודים האצילים גולי ספרד ופורטוגאל נהיו לבסוף תורכים, מרוקנים, וכו'.

אל היהודים יוצאי ספרד ופורטוגאל, ביחוד אלה שהתישבו בחצי אי הבלקן ואשר אצל חלקים מהם עוד נשתמרה בפיהם השפה הספרדית אם כי בצורה משובשת ובלתי נאותה, ושמספרם עולה לכדי חצי מליון נפש, מצטרפים באפן טבעי ומדיני, וכן בתקף המסורות והמנהגים הדתיים, כל אותם הקבוצים השונים הנפוצים ברחבי העולם המתפללים בנוסח ספרד׳ ואשר יש להם שייכות כל שהיא לאבות הגזע הספרדי ולנמוסיהם. לפי זה, לא רק יהודי תורכיה, סרביה, בולגריה,יון, בוסנא־הרצגובינה, רומניה, וכו׳ שמסבות הזמן הניעום להתישב באחת המדינות
הללו, ושבעצם הם בני בניהם של מגורשי ספרד נחשבים ליהודים ספרדים, אלא גם כל אלה אשר מרצונם הטוב נספחו אל החוג, או שיש להם קרבה ויחסים אל הראשונים. באילו מקרים אפשר גם להוכיח שבמדינה זו או אחרת בארצות המזרח הישוב היהודי קדום בהן׳,כמו למשל בבבל, מרוקו ומצרים. כנסת ישראל שבבבל יכלה היתה להבנות על חרבותיה של א״י הדוויה, השותתת דם בניה ובנותיה שהלכו בשבי, וכן ארץ מצרים בה נמצא ישוב יהודי כביר־כח עוד מתקופת החשמונאים וחוניו הכהן הגדול. אשר למרוקו, אם גם לא נחפץ להודות שיש ליחס ראשית ישוב בני ישראל בארץ זו לימי הגלות השבטים ע״י שלמנאסר מלך אשור אך זאת אפשר להחליט, כי גם לפני ספירת הנוצרים ישבו יהודים במרוקו אם מהגולים אשר הוביל תלמי לאגוס מירושלים, ויפיצם בכל גבול ממשלתו והלאה בצפון אפריקה, או מפליטי בני יהודה אשר באו פעם בפעם לארצות היונים. איך שהוא, ברור הדבר כי היה קהל יהודי במרוקו לפני הספירה הרגילה, שאח״כ התרבה ע״י הגולים אשר הובאו ע״י הרומאים, ויושבו במקומות הנשמים אשר בברבריה. ואחר שקימת בין אוכלוסי היהודים בארצות הללו ובין היהודים הספרדים קרבת רוח, קרבת הרגלים ומסורות של דורות, יש כי השם ספרדים יהיה משותף לכל הקבוצים באין הבדל ארץ מוצא, או גם שיכונו בשם כולל ־ בני או יוצאי ארצות המזרח.

התימנים אמנם נפלים במובן ידוע מכל שאר בני עדות המזרח, לשבטיהם ולארצותיהם, וכמעט שמן הנמנע הוא לכלול אותם ־־ ואפילו אלה שבא״י ־־ בין האלמנטים האחרים, הואיל ואין חוק ההתמזגות הגזעית חל עליהם, תנאי החיים בתימן הכריחום להיות מופרשים ונתוקים מאנשי סביבתם בני דת מחמד, ובמשך הדורות, הפך אצלם הרגל זה למסרת שיסודה בשעבוד ובהכנעה. ההרגשה, שמושלי ארץ מגורם לפנים קפחו את זכויותיהם האנושיות חליפות, ויניחו אבני נגף על דרך התפתחותם הטבעית והתרבותית תוססת בקרבם עוד, והם ממשיכים לחיות
גם עתה תחת שמי א״י הבהירים בתוך התחום שלהם, כשבט נעזב ונעלב.

ישנם עוד פרורי שבטים אשר בזמן היותם בחו״ל לא נמנו בין עדות המזרח, אלא שאחר עלותם לא״י באו לידי יחסי קרבה ואהוד עם הספרדים. אלה הם ־־ הבוכרים, הגורז׳ים וההרריים.

אכן, מחוץ לאיזו הבדלים קלים במנהגיהם ובארח חייהם שבין אלו לאלו, רוח של אחוה והבנה הדדית מאחדת את כלם.

ישעיה פרק ט' לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ; עַל-דְּרָכִים יִרְעוּ, וּבְכָל-שְׁפָיִים מַרְעִיתָם.

געגועי הגולים לציון

חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות, הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים, ודויים, זמירות ותפלות. לפיכך אין לתמוה׳, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.

כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת׳,וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה.

בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם׳ שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח-

יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה׳ שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:

״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חסר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו"

מתפלת נוחם לתשעה באב.

נַחֵם אֲדוֹנָי אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם

וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה –

הָאֲבֵלָה – מִבְּלִי בָּנֶיהָ, הֶחֳרֵבָה – מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ' הַבְּזוּיָה – מִכְּבוֹדָהּ,

וְהַשּׁוֹמֵמָה – מֵאֵין יוֹשֵׁב

וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חֲפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יַלְדָּה

וַיִבְלְעוּהָ לִגְיוֹנוֹת וַיִּירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְּסִילִים —

וַיָּטִילוּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לַחֶרֶב וַיַּהַרְגוּ בְּזָדוֹן חֲסִידֵי עֶלְיוֹן

עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ

לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם.

אנשי כנסת הגדולה.

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלוּיוֹתֵינוּ

וְקַבְּצֵנוּ בִּמְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ.

הֵשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה וּמְלֹךְ עָלֵינוּ מְהֵרָה

אַתָּה ה' לְבַדְּךָ בְּרַחֲמִים בְּצֶדֶק וּבַמִּשְׁפָּט. —

תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דָּבְרַת וְכִסֵּא דּוֹד עַבְדֶּךָ מְהֵרָה בְּתוֹכָהּ תָּכִין

וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדֶּךָ בִּמְהֵרָה תַּצְמִיחַ וְקַרְנוֹ, תָּרוּם בִּישׁוּעָתְךָ

כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוינוּ כָּל הַיּוֹם.

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א

געגועי הגולים לציון

חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות, הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים, ודויים, זמירות ותפלות. לפיכך אין לתמוה׳, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.

כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת׳,וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה.

בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם׳ שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח-

יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה׳ שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:

״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חסר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו"

ר׳ יוחנן בן נורי: מלכות שדי

וּבְכֵן: תֵּן כָּבוֹד לְעַמְּךָ תְּהִלָּהּ לִירֵאֶיךָ וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶׁיךָ

וּפִתְחוֹן פֶּה לַמְיַחֲלִים לְךָ —

שִׂמְחָה לְאַרְצְךָ' שָׂשׂוֹן לְעִירֶךָ וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ

וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ —

וְתִמְלֹךְ אַתָּה אֲדוֹנָי לְבַדְּךָ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ

בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֵךְ וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ

כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשְׁךָ: יִמְלֹךְ יְהוָה לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדוֹר וָדוֹר הַלְלוּיָהּ.

מתפלת מוסף לרגלים וימים נוראים.

מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ

וְאֵין אָנוּ יְכֹלִים לַעֲלוֹת וְלִרְאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנֶיךָ בְּבֵית בְּחִירָתְךָ' בִּנְוֵה

הֲדָרֵךְ' בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשְׁךָ.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מֶלֶךְ רַחְמָן שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם

עָלֵינוּ וְעַל מִקְדָּשֶׁךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וְתִבְנֵהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ'

גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה' וְהוֹפַע' וְהִנָּשֵׂא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָּל חַי'

וְקָרַב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִים וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אֶרֶץ.

וַהֲבִיאֶנּוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְצִיּוֹן עִירְךָ בְּרִנָּה וְלִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ בְּשִׂמְחַת עוֹלָם.

בְּנֵה בֵּיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה כּוֹנַן בֵּית מִקְדָּשֶׁךָ עַל מְכוֹנוֹ'

הַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ' שָׂמַחְנוּ בְּתִקּוּנוֹ' וְהַשֵּׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם'

וּלְוִיִּים לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם וְהַשֵּׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם.

מתקופת התנאים והאמוראים.

אָשַׁמְנוּ מִכָּל עִם בּוֹשְׁנוּ מִכָּל גּוֹיֵי גָּלָה מִמֶּנּוּ מְשׂוֹשׂ דָּוָה לִבְנוֹ בַּחֲטָאֵינוּ    

הֻחְבַּל אֶוְיֵנוֹּ וְנִפְרַע פְּאֵרֵנוּ זְבוּל מִקְדָּשֵׁנוּ חֶרֶב בַּעֲוֹנֵינוּ

טִירָתֵנוּ הָיְתָה לְשַׁמָּה יֹפִי אַדְמָתֵנוּ לְזָרִים כֹּחֵנוּ לְנָכְרִים.

לְעֵינֵנוּ עָשְׂקוּ עֲמָלֵנוּ מְמוּֽשָּׁךְ וּמוֹרַט מִמֶּנּוּ נָתְנוּ עֻלַּם עָלֵינוּ

סָבַלְנוּ עַל שִׁכְמֵנוּ עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פּוֹרֵק אֵין מִיָּדָם.

רַחַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ:

וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל הַר צִיון מִשְׁכַּן כְּבוֹדֵךְ

וְעַל הֵיכָלְךָ' וְעַל מְעוֹנָךְ' וְעַל דְּבִירָךְ וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהִקְדִּישׁ שֶׁנִּקְרָא

שִׁמְךָ עָלָיו.

וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ תַּחֲזִירֶנָּה לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ

הָרַחֲמָן הִיא .יְחַיֵּינוּ וִיזַכֵּנוּ וְיִקְרָבֵנוּ לְימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְבִנְיָן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

ר׳ יוסי ב יוסי:

מְכוּרֵי בְּלֹא הוֹן פְּדוּיֵי בְּלֹא כֶּסֶף סַלּוֹ לְמַטָּה כְּמַלָּם לֵב הַמְּלוּכָה

נִמְכְּרוּ יוֹנִים לִבְנֵי יְוָנִים וְרִחֲקוּם מֵעַל גְּבוּל מְלוּכָה

נֵאֲרוּ בְרִית וְדָת וְהִמְרִידוּ עָם בְּאֵל וּמִגְּרוּם בְּלֹא כֹּחַ מְכַהֲנֵי מְלוּכָה

עֲשֵׂה לְךָ בְּצִיּוּן שֵׁם נוֹרָאוֹת כְּאָז תַּצְלִיחֶנָּה בְּכִסֵּא מְלוּכָה

עוֹרֵר וְהָקֵץ מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ וְכוֹנֵן כִּסְאֲךָ בְּקִרְיַת מְלוּכָה

פְּנֵי מְאוֹר לְבָנָה וְחַמָּה תַּחְפִּיר וְיֵבוֹשׁוּ עוֹבְדֵימוֹ בִּשְׂאֵתְךָ מְלוּכָה

תַּחֲלִיף אֱלִילִים תְּשַׂגֵּב לְבַדְּךָ תִּקְרָא נֶצַח יָחִיד בִּמְלוּכָה.

אָנוּסָה לְעֶזְרָה אֶמְצָא נֶגְדִּי אֵל קָרוֹב לִי בְּעֵת קָרָאֵי בְּקוֹל

אֲשֶׁר בַּעֲדַת אֵל בְּקִרְבִּי נִצָּב וּפֹה בְּמִקְדָּשׁ מְעַט אֲצַפְצֵף לוֹ בְּקוֹל

בַּקְּרֵנִי דָּרְשֵׁנִי שֶׂה פְּזוּרָה אֲנִי נִגְזַרְתִּי וְנֶאֱלַמְתִּי בְּלִי לְהָרִים קוֹל

בֶּאֱמוֹר גּוֹזְזַי: נִדָּחָה הִיא, שׁוֹמֵרָה וְצִלָּה לֹא יִשְׁאַג בְּקוֹל

פְּקֹד צִפּוֹר בַּיִת דְּרוֹשׁ יוֹנַת אֵלֶם תְּקַע לָמוֹ בְּשׁוֹפָר וּשְׁרֹק לָמוֹ בְּקוֹל

תַּרְעֵם לְבוֹזְזַי תִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן אָז יֵלֵךְ קוֹל.

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א

אמתי בן שפטיה.

מתוך האינטרנט : רבי אמיתי בן שפטיה היה מגדולי פייטני איטליה, מחכמי היהודים וראש הישיבה בקהילת אוריה) איט') (באיטלקית: Oria. בספרות הרבנית: אוֹיְרִי,( במחוז פוליה שבדרום איטליה, ובנו של החכם והפייטן שפטיה בן אמיתי. חי ופעל באזור שנת ד'תר"ן (890). ראש אסכולת הפיוט הדרום-איטלקי וממעצבי הפיוט המרכז-אירופי בכלל. מפיוטיו הרבים היו לאבני היסוד של הסידור ומחזור התפילה היהודי, מהם הידוע ביותר הוא פיוטו המונומנטלי אזכרה אלהים ואהמיה.

אֵיךְ מִכָּל אֻמּוֹת הָשְׁפַּלְתִּי עַד תְּהוֹמוֹת וּמִיּוֹם שֶׁנִּתַּתִּי לְשַׁמּוֹת אֵין עֵזֶר וּתְקוּמוֹית.

מדוע כל שכנים מתוך חרבותיהם נבנים ואני כמה שנים בוכה על שני חרבנים

תרבוכות כל בנות בשמחה ובנגינות ובנות יהודה וישראל האנונות תמיד בנהי וקינות.

יודעי בי מעליבים מה לכם עניים ועלובים,  כי מקדם כבנים חשובים ועתה ככלי ריק וכלבים

חזות קץ גלות, עד מתי אתם בסכלות, הלא תדעו בפלילות כי תקותכם הבל והוללות.

זאת בעת אשמע עיני דמוע תךמע׳ במר נפש אזעק ואשמע׳ עד אנה ה׳ שועתי ולא תשמע.

קדוש שוכן ערבות תפלותינו תהיינה ערבות אשר הראיתנו צרות רבות הראנו נא נחמות טובות.

אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר בנויה על תלה ועיר אלהים משפלת עד שאול תחתיה

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעתנו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזרות אכזריות כי לך

לבד עינינו תלויות

ר׳ משולם בן קלונימוס: גאולה.

מתוך האינטרנט: רבי משולם בן קָלוֹנִימוּס (ידוע גם בכינויים רבנו משולם, "משולם הגדול", "משולם הרומי" וגם בכתיב חסר "משלם"; סביב 950 – סביב 1010, נולד בלוּקָא, איטליה, או במגנצא, גרמניה) היה פוסק בן תקופת הגאונים, פרשן המשנה ופייטן.

מעט מאוד ידוע על תולדות חייו. השמות "קלונימוס" ו"משולם" חוזרים ומופיעים בשושלת משפחת קלונימוס (ואף בכינוי "הגדול". ) מקובל על רוב החוקרים שרבי משולם דנן הוא בנו של קלונימוס בן משה. משערים שמשה בן קלונימוס הוא בן המשפחה שהיגר מלוקא למגנצא, בערך בין השנים 900 ל-926, ועל כן ייתכן שרבי קלונימוס ובנו, רבי משולם, פעלו ממגנצא והיו מראשוני החכמים של יהדות גרמניה. עם זאת, יש לציין שיש גם מקורות לטענה שהם פעלו בלוקא.

גם לגבי שנת לידתו ושנת מותו הדעות חלוקות. צונץ מקדים את זמן מותו לשנת 975, אך מקובל היום להניח שנפטר בין השנים 1000 ל-1010.

על פי איגרת מרבי שמואל בן דנאן,  מן הדור השני של מגורשי ספרד, כשהיה רבנו משולם בן ארבע עשרה, נלקח מאביו על ידי סוחרים שהוליכו אותו עמם לבבל. שם מכרוהו לנשיא וראש הישיבה שבבל. בתחילה רבנו משולם היה אחראי על מטבחו, ובסתר היה מגיה בכתביו של ראש הישיבה על פי מה שלמד מאביו. שני תלמידים נשארו בסתר לגלות את זהות המגיה, וכשגילו שזהו רבנו משולם הושיבוהו עמם בישיבה. בשלב מסוים אף הוצעה לו בתו של הנשיא לאשה, אך רבנו משולם סירב להנשא שלא ברשות אביו. על פי האיגרת, רבנו משולם חזר למגנצא ונשא שם קרובתו והוליד ממנה בן ושמו תודרוס. והיה רבי תודרוס ראש ישיבה במגנצא אחר פטירת אביו.

בנו, רבי קלונימוס בן משולם הוא הידוע מהאגדה על רבי אמנון ממגנצא כמי שקיבל בחלום את התפילה ונתנה תוקף מפי מחברה.

הוא הקדים בדור את הפוסקים הראשונים שחלקם חיו בתקופתו, כגון: רבנו גרשום מאור הגולה, הפייטן רבי שמעון בן יצחק (בן למשפחת "אבון" שהייתה מקושרת בקשרי נישואין למשפחת "קלונימוס"), ונחשב לגדול חכמי אשכנז בתקופתו.

בְּרַח דּוֹדִי אֶל מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ וְאִם עָבַרְנוּ אֶת בְּרִיתֶךָ

אָנָּא זְכֹר אִוּוּי חֻפָּתְךָ הָקֵם קֹשֶׁט מִלָּתְךָ

כּוֹנֵן מְשׂוֹשׂ קִרְיָתְךָ הַעֲלוֹתָהּ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתְךָ.

בְּרַח דּוֹדִי אֶל שָׁלֵם סֻכַּךְ וְאִם תָּעִינוּ מִדַּרְכָּך

אָנָּא הָצֵץ מֵחֲרַכָּך וְהוֹשַׁע עַם עָנִי וּמָתְכָּך

חַמַּתְךָ מֵהֶם לְשַׁכָּךְ וּבְאֶבְרָתְךָ סֶלָה לְהִסְתּוֹכָךְ.

בְּרַח דּוֹדִי אֶל מְרוֹם מֵרִאשׁוֹן וְאִם בָּגַדְנוּ בְּכַחֲשׁוֹן

אָנָּא סֻכּוֹת צְקוּן לַחֲשׁוּן דַּלְתִּי מִטִּבּוּעַ רִפְשׁוֹן

גְּאַל נְצוּרֵי בְּאִישׁוֹן כְּאָז בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן —

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א