יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א

היסוד החשוב ביותר שבקרב הגולים, אלה המצוינים בעושר ובחכמה, מצאו את מקומם בתוך עמים מחוסרי תרבות, ולאט נטמעו בהם לא טמיעה דתית אלא תרבותית ומוסרית. וכך, היהודים האצילים גולי ספרד ופורטוגאל נהיו לבסוף תורכים, מרוקנים, וכו'.

אל היהודים יוצאי ספרד ופורטוגאל, ביחוד אלה שהתישבו בחצי אי הבלקן ואשר אצל חלקים מהם עוד נשתמרה בפיהם השפה הספרדית אם כי בצורה משובשת ובלתי נאותה, ושמספרם עולה לכדי חצי מליון נפש, מצטרפים באפן טבעי ומדיני, וכן בתקף המסורות והמנהגים הדתיים, כל אותם הקבוצים השונים הנפוצים ברחבי העולם המתפללים בנוסח ספרד׳ ואשר יש להם שייכות כל שהיא לאבות הגזע הספרדי ולנמוסיהם. לפי זה, לא רק יהודי תורכיה, סרביה, בולגריה,יון, בוסנא־הרצגובינה, רומניה, וכו׳ שמסבות הזמן הניעום להתישב באחת המדינות
הללו, ושבעצם הם בני בניהם של מגורשי ספרד נחשבים ליהודים ספרדים, אלא גם כל אלה אשר מרצונם הטוב נספחו אל החוג, או שיש להם קרבה ויחסים אל הראשונים. באילו מקרים אפשר גם להוכיח שבמדינה זו או אחרת בארצות המזרח הישוב היהודי קדום בהן׳,כמו למשל בבבל, מרוקו ומצרים. כנסת ישראל שבבבל יכלה היתה להבנות על חרבותיה של א״י הדוויה, השותתת דם בניה ובנותיה שהלכו בשבי, וכן ארץ מצרים בה נמצא ישוב יהודי כביר־כח עוד מתקופת החשמונאים וחוניו הכהן הגדול. אשר למרוקו, אם גם לא נחפץ להודות שיש ליחס ראשית ישוב בני ישראל בארץ זו לימי הגלות השבטים ע״י שלמנאסר מלך אשור אך זאת אפשר להחליט, כי גם לפני ספירת הנוצרים ישבו יהודים במרוקו אם מהגולים אשר הוביל תלמי לאגוס מירושלים, ויפיצם בכל גבול ממשלתו והלאה בצפון אפריקה, או מפליטי בני יהודה אשר באו פעם בפעם לארצות היונים. איך שהוא, ברור הדבר כי היה קהל יהודי במרוקו לפני הספירה הרגילה, שאח״כ התרבה ע״י הגולים אשר הובאו ע״י הרומאים, ויושבו במקומות הנשמים אשר בברבריה. ואחר שקימת בין אוכלוסי היהודים בארצות הללו ובין היהודים הספרדים קרבת רוח, קרבת הרגלים ומסורות של דורות, יש כי השם ספרדים יהיה משותף לכל הקבוצים באין הבדל ארץ מוצא, או גם שיכונו בשם כולל ־ בני או יוצאי ארצות המזרח.

התימנים אמנם נפלים במובן ידוע מכל שאר בני עדות המזרח, לשבטיהם ולארצותיהם, וכמעט שמן הנמנע הוא לכלול אותם ־־ ואפילו אלה שבא״י ־־ בין האלמנטים האחרים, הואיל ואין חוק ההתמזגות הגזעית חל עליהם, תנאי החיים בתימן הכריחום להיות מופרשים ונתוקים מאנשי סביבתם בני דת מחמד, ובמשך הדורות, הפך אצלם הרגל זה למסרת שיסודה בשעבוד ובהכנעה. ההרגשה, שמושלי ארץ מגורם לפנים קפחו את זכויותיהם האנושיות חליפות, ויניחו אבני נגף על דרך התפתחותם הטבעית והתרבותית תוססת בקרבם עוד, והם ממשיכים לחיות
גם עתה תחת שמי א״י הבהירים בתוך התחום שלהם, כשבט נעזב ונעלב.

ישנם עוד פרורי שבטים אשר בזמן היותם בחו״ל לא נמנו בין עדות המזרח, אלא שאחר עלותם לא״י באו לידי יחסי קרבה ואהוד עם הספרדים. אלה הם ־־ הבוכרים, הגורז׳ים וההרריים.

אכן, מחוץ לאיזו הבדלים קלים במנהגיהם ובארח חייהם שבין אלו לאלו, רוח של אחוה והבנה הדדית מאחדת את כלם.

ישעיה פרק ט' לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ; עַל-דְּרָכִים יִרְעוּ, וּבְכָל-שְׁפָיִים מַרְעִיתָם.

געגועי הגולים לציון

חבתם וכסופיהם העזים של יהודי ארצות המזרח כלפי ארץ הקודש היו מתבטאים באפנים שונים במשך כל תקופות הגלות, הן בכח והן בפעל, פעם בקול ענות חלושה ופעם ביתר עוז. בנדון זה צריך להביא בחשבון בתור גורם עיקרי ומכריע את הסביבה עצמה, בה האנשים הללו חיו ופעלו, שבודאי היתה זו עלולה להשפיע אם מעט או הרבה על הלך רוחם ורעיונותיהם, ויש כי געגועים אלו הוצקו לפרקים בחרוזי שירה רוויי רגש, אשר נתגלו אח״כ בצבור בצורת פיוטים, ודויים, זמירות ותפלות. לפיכך אין לתמוה׳, אם גם אישים בלתי מחוננים בכשרון רב, שבעצם לא היה להם כל מגע חי ונפשי עם השירה העברית וסודותיה, גלגוליה ודרכי התרקמותה, נסו אף הם את כחם בשיר.

כידוע, עוד מתקופת התנאים והאמוראים החלה מתפתחת הספרות הפיוטית, וזו שמשה כעין אמצעי להבעת רחשי הלב לכבוד שוכן מרום, שעל צד האמת היתה כלה חדורה עגמה וצער, הכנעה וקלוסים ותחנונים, ספרות המיוסדת על רוע מזלו וגורלו של העם העברי הנענה, המרוחק מארץ מולדתו החרבה. אין ספק כי פיוטים אלה בהיותם נקראים כעבור זמן על ידי ההמון, היה בהם כדי לדכא את הרוח, אך יחד עם זה יכלו לעודד, לעורר ולהרעיד נימים, וצריך להניח, כי אמצעי זה עזר לא מעט לקשר את היהודי הגולה אל עברו המזהיר, עברה של האומה הישראלית עוטה התפארת׳,וכן לרתקו כבחבלי קסם אל ארץ אבותיו רבת הזכרונות. מכל מקום, הוא הועיל להכשיר את הקרקע לעליה המונית לארץ, ובה בעת לסלול את הדרך לנוסעים ועולי רגל אליה, רובם בכונה מראש, על מנת
להשתקע בה.

בזה דוגמאות אחדות מהפיוטים לסוגיהם ולצורותיהם׳ שחוברו בתקופות שונות ע״י ספרדים ובני ארצות המזרח-

יסודם של הכסופים טבוע גם באחד מי״ג עיקרי האמונה׳ שיהודי המזרח רגילים לקראם בצבור בבתי הכנסת בכל ערב ראש חדש. וזה תכן העיקר האמור:

״אנו מאמינים באמונה שלמה כי דבר ה׳ לא ישוב ריקם ויצא חסר מגזע ישי והוא יהיה משיח צדקנו, ונחה עליו רוח חכמה יותר משלמה המלך ורוח נבואה קרוב למשה רבנו ע״ה והוא יפדה את ישראל ויקבץ נדחיו, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים לעבודת אלהינו"

מתפלת נוחם לתשעה באב.

נַחֵם אֲדוֹנָי אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם

וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה –

הָאֲבֵלָה – מִבְּלִי בָּנֶיהָ, הֶחֳרֵבָה – מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ' הַבְּזוּיָה – מִכְּבוֹדָהּ,

וְהַשּׁוֹמֵמָה – מֵאֵין יוֹשֵׁב

וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חֲפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יַלְדָּה

וַיִבְלְעוּהָ לִגְיוֹנוֹת וַיִּירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְּסִילִים —

וַיָּטִילוּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לַחֶרֶב וַיַּהַרְגוּ בְּזָדוֹן חֲסִידֵי עֶלְיוֹן

עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ

לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם.

אנשי כנסת הגדולה.

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלוּיוֹתֵינוּ

וְקַבְּצֵנוּ בִּמְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ.

הֵשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה וּמְלֹךְ עָלֵינוּ מְהֵרָה

אַתָּה ה' לְבַדְּךָ בְּרַחֲמִים בְּצֶדֶק וּבַמִּשְׁפָּט. —

תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דָּבְרַת וְכִסֵּא דּוֹד עַבְדֶּךָ מְהֵרָה בְּתוֹכָהּ תָּכִין

וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדֶּךָ בִּמְהֵרָה תַּצְמִיחַ וְקַרְנוֹ, תָּרוּם בִּישׁוּעָתְךָ

כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוינוּ כָּל הַיּוֹם.

יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהוה געגועי הגולים לציון-משה דוד גאון-כרך א