מורשת יהדות מרוקו

לדברי הכותבת, קצב ההתפשטות של התנועה הפמיניסטית בצרפת הרבה יותר מתון מזה שבאנגליה, אך אין פירוש הדבר שהתנועה בצרפת נחלה כישלון – המצב הוא שדעת הקהל בצרפת אינה פתוחה כמו באנגליה, ולכן האם הצרפתייה מקדישה עדיין שעות מרובות לטיפול בילדיה. לעומת זאת, בשבדיה ובנורבגיה הגיעו הנשים למשרות מכובדות, ובדנמרק הן קיבלו אפילו זכות בחירה. האשה האיטלקייה מוגבלת לעשייה בחוג המשפחה, ואינה חפצה להשיג לעצמה גלימה של עורן דין או קתדרה של פרופסור באוניברסיטה. המחברת מגנה בתקיפות את התנהגותן של הנשים באיטליה, ואומרת שברגע שהאשה האיטלקייה מפנה עורף לפמיניזם, היא פוגעת בעצם באחיותיה. המצב העגום ביותר של הנשים בסקירה הוא מצבן של הנשים ברוסיה. שם נחשבת האשה לבעל חיים, והיא מצויה בתחתית הסולם החברתי. ברגע שהשכנים של המשפחה מתלוננים על רעש, בעלה מכה אותה; אין חוק שיגן על האשה הרוסייה ואין כל דרך להישמר מפני האלימות הגואה. על התפשטות הרעיון הפמיניסטי כלל אין מה לדבר ברוסיה, שכן בנות צעירות בנות שבע או שמונה ״נמכרות״ על ידי אמותיהן לעבודה במשק בית, וזאת כדי להגן על הבנות הצעירות מפני פורעים או שיכורים אכזריים.

תיאור מצב האשה בארצות אירופה נועד לסקור את קצב ההתפשטות של התנועה הפמיניסטית ולבחון את סיכוייה להיקלט בארצות השונות. מטרה נוספת היתה הנחת יסודות לדיון במעמד האשה בקהילות המזרח (״לה מוז׳יר אורייאנטאלה״). לדעת ״רבקה״, האופי של האשה המזרחית סגור והוא נוטה לשיגרה; כל חדשנות מפחידה אותה ולרוב הנשים מתרחקות מהשתתפות בתנועות רעיוניות־חברתיות. לדבריה ״עלינו לעבור דרך ארוכה עד שהמהפכה תגיע גם אלינו. איננו יודעות כמה דורות יחלפו עד שנגיע למעמד האירופאיות״.

בחלק האחרון של מאמרה המקיף מגיעה הכותבת לתכלית הדיון שלה – בחינת מעמדה של האשה ביהדות. המחברת משבחת את עמדותיה של היהדות, אשר לדבריה מקפלת בתוכה את עקרונות הפמיניזם, שמעורר ויכוח ער ברחבי אירופה. רבקה אומרת בין היתר את הדברים הבאים:

היהדות, בניגוד לדתות האחרות, מעניקה חשיבות מיוחדת לאשה. הגבר מחויב לברך את אשתו כיוון שהיא משרה ברכה בבית… הגבר צריך להיזהר מלצער את אשתו, כיון שהיא נוטה לבכות במהירות ומכאן כל שורש הרע, אשה טובה היא כמציאת אוצר יקר מציאות.

כדי לחזק את דבריה שילבה הכותבת סיפורי מעשיות על אודות כיבוד האשה ביהדות, ובין היתר הביאה את הסיפור הבא:

יום אחד איבדה אמו של רבי טרפון את נעלי הבית שלה בחצר הבית. רבי טרפון הניח את ידיו מתחת לרגליה, כדי שהיא תוכל להיכנס לביתה. כשרצתה לנוח, רבי טרפון היה מתכופף, כדי שהיא תוכל לעלות למיטה.

באופן דומה הביאה הכותבת גם סיפורים על אודות שלמה המלך, ועל דמויותיהן המקראיות של דבורה, רחל, רות, חנה ואסתר. לדבריה, כל הדמויות האלה מאירות את היהדות באור יפה: חשיבותן רבה במיוחד לאור מעמדה הנחות מאוד של האשה בארצות הנצרות, שבהן הוא מעורר רחמים.

סיכום

נשות ״התחיה״ לא ניסו לחולל מהפך נגד התפיסה היהודית, אלא בתוכה. הן גייסו את תנועת הפמיניזם העולמית, גילו בקיאות בתולדותיה ובמחולליה, כדי לומר את הדבר הפשוט מכל: עלינו, הנשים היהודיות, להאמין בתפקיד שהוענק לנו מכוח התפיסה היהודית – תפקיד הגורם מעמד מכובד ואיתן של האשה בעולם היהודי.

בראשית שנות העשרים החלה נחשפת סלוניקי לרוחות ההשכלה והקידמה, ובפרט לצידן המכוער. מקרים של נישואי תערובת התרבו והמגע עם העולם היווני־הנוצרי עורר גל של מעשי פריצות: אווירת בתי הקפה והמסבאות והמגע עם מלחים וספנים אנגליים וצרפתיים הביאו לחשיפתה הפתאומית של האשה היהודייה לדגמי התנהגות חדשים. המימסד הרבני נתן את דעתו לתופעה זו וגם מערכות החינוך השתדלו להשפיע. נשות ״התחיה״ בחרו בדרך המקורית ביותר – ניסיון לדבר בשבח המודרניזם והפמיניזם, וזאת ברוח היהדות, כפי שנתפסה בעיניהן. דומה אפוא כי לא הרעיון הפמיניסטי עמד בראש מעייניהן של נשות ״התחיה״, אלא הניסיון להשיב לאשה היהודייה בסלוניקי את מעמדה ואת כבודה.

נשות ״התחיה״ לא גרסו כי מקומה של האשה המזרחית בין כותלי ביתה. המסר של הגיליון השלישי של ״התחיה״ הוא שעל האשה היהודייה בסלוניקי לשוב לכור מחצבתה, וליטול חלק במאמצים לקידום המעשה הלאומי. נשות ״התחיה״ עמלו להשיג מטרה לאומית וחינוכית כאחת, מתוך האמונה כי בכך יביאו להצלת האשה היהודייה מפני הידרדרות מוסרית ורוחנית, ועל כך ראוי לשוב לדבריהן של דודון רקנטי ותמר מסא על אודות תפקידה של ״התחיה״ כתנועת נשים יהודית במלוא מובן המילה ולאו דווקא כתנועת נשים ציונית, במובן הצר של המילה. ״התחיה״ ניסתה לשלב בין הרעיון הציוני, על מכלול משמעויותיו לבין השליחות החברתית דהיינו טיפוח מעמדה של האישה, תוף חינוכה ברוח ערכי היהדות. ״הפעילות רבת האנפין נמשכה כל הזמן ביעילות מקסימלית להעלאת רמתן של החברות ולהגברת הכרתן הלאומית… האש הקדושה שהוצתה בלבות הבנות, הצעידה אותן בחיים בדרך הנכונה, ורבות מהן זכו לעלות לארץ עם זרם העליה הגדולה שהגיעה לארץ בשנים תרצ״א-תרצ״ו״.

[1] ״לה מאדרי די רבי טרפ׳ון אב׳יינדו און דיאה פיידרידו סו פאנטופ׳לאס אל קורטיז׳ו, איל מיטייו סוס מאנוס דיבאשו לום פייס די סו מאדרי פורקי פודיירה אינטראר אין קאזה סין אינקאנייארסי. קואנדו איסטה אולטימה קייריאה ריפהארסי, רבי טרפ׳ון סי אבוקאב׳ה פארה קי סי סוב׳יירה אין ריב׳ה אי לה ייביאב־ה אלה קאמה״(עמי 34). ראו קידושין לא ע״ב.

מאסף ספרותי לנשים ציוניות בסלוניקי-שמואל רפאל-פעמים 82 – חורף תש"ס עמוד 93