מורשת יהדות מרוקו

העובדות לאמיתן שונות לחלוטין. מרדכי כהן (1929-1856) איש טריפולי כַּתב של כמה עיתונים יהודיים בעולם, חיבר את ׳הגיד מרדכי׳ על ההיסטוריה של לוב ויהודיה ועל מנהגיהם ומוסדותיהם, שהוא ספר יסוד בתחומו. הוא היה משכיל אוטודידקט, שלמד שפות וענייני הלכה ומשפט, איש ציבור ומעמודי התווך של הרפורמה בחינוך היהודי בלוב. חלקו הרביעי של ספרו מתאר את הכיבוש האיטלקי בשנת 1911. אומר על כך פרופ׳ ה׳ גולדברג, מהדיר הספר: ׳כאן מתגלה הכהן כאדם שניחן בראיה חודרת ובעל חוש התמצאות בענייני דיומא […]׳. כמה מאמרים מאת מ׳ כהן ב׳החרות׳ – הוא פירסם מאמרים רבים גם ב׳היהודי׳, ב׳הצבי׳ וב׳הצפירה׳ – על לוב הם אכן מרובי עניין. תגובת ׳מוריה׳ על דברי כהן אין לה אפוא שום יסוד במציאות או באישיות המחבר מטריפולי, אולם היא ספוגה דעה קדומה ורטוריקה נמוכה, סטירית כביכול.

העימות השני הוא במלחמת השפות, ששיאו הוא משפט שהגיש ׳החרות׳ נגד ׳מוריה׳ והוא נידון בפירוט בפרק השישי לעיל.

העימות השלישי הוא תגובה לדברי הסופר מ׳ מבש״ן ב׳החרות׳ בגנות היורדים מהארץ למצרים במהלך מלחמת־העולם. לדבריו, בני ישראל יצאו ממצרים לא מרצונם אלא גורשו בידי פרעה, כשם שכורש גירש את היהודים מבבל. ׳מוריה׳ פירסם על כך כמה מאמרים זועמים ובהם הואשם מבש״ן ב׳מלשינות׳, כמי ש׳עומד בגלוי על דם אחיו׳ ומחרף ׳את כל עם ישראל בכלל׳, שמאמרו מהווה ׳כגולת הכותרת לכל המאמרים האנטישמיים […] מאז ומעולם׳. ואילו ׳החרות׳ הוא ׳עתון משולל כל אחריות מוסרית ולאומית׳. עד כדי כך! האשמות בוטות אלו ללא כל פרופורציה לטיעון של מבש״ן, גם אם לא מסכימים לדבריו, יסודן בדעה קדומה עויינת כלפי ׳החרות׳.

סיכום: ׳החרות׳ – הניסיון להשתלב ושברו

אפיונו של ׳החרות׳ כעיתון להלן הוא על רקע העיתונות העברית בארץ באותה תקופה, וכן הטיעונים וההערכות כלפיו שהובאו לעיל.

׳החרות׳ היה ׳עיתון לאומי׳, נאמן לציונות, לתחייה העברית ולאחדות הכלל־יהודית, ואלה ניכרו בתכני הפרסומים בו, בזיקותיו הציבוריות ובעמדות של ראשיו ורוב משתתפיו.

הוא לא היה עיתון עדתי, אף שמייסדיו ועורכיו היו ספרדים והיסוד הספרדי בין משתתפיו ובתכניו היה מרובה יותר מאשר בעיתונים עבריים אחרים ביישוב.

׳החרות׳ היה עיתון מסחרי לטוב ולמוטב. לטוב – כי הצליח מבחינה כלכלית, היה עיתון יחיד ביישוב עד אז שלא קיבל סיוע כספי ציבורי ושרד זמן ארוך יחסית, יצא ברציפות, הגביר את תדירותו וזכה להשג בריבוי המודעות בו ובתפוצתו.

טוב גם בהיותו בלתי מחויב לציבור או למוסד כלשהו, פתוח יותר מעיתון כלשהו לפניו ביישוב למשתתפים מכל מגזרי היישוב ולדעות שונות זו מזו כל עוד אינן חורגות מהנאמנות הכוללת לתחייה הלאומית והעברית. הוא גם היה הוגן כלפי השונים ממנו בדעה ואף כלפי מתנגדיו. לכך יש יוצא מן הכלל אחד, בריב הרבנות הספרדית הוא נטה לצד אחד.

׳החרות׳ היה אבי עיתונות האקטואליה המסחרית ביישוב, בעוד שאת עיתוני בן־יהודה ראוי לאפיין, מבחינת עקרונות עריכתם, כעיתוני אקטואליה אידיאולוגיים, בדומה לעיתונות הדתית, הציבורית והמפלגתית.

׳החרות׳ היה עיתון מסחרי גם לשלילה, בכך שלא הקפיד להבדיל בין שיקוליו המערכתיים ובין אינטרסיו המסחריים. אך יש שתי דרגות שונות של תופעה זו. האחת, כאשר עיתון מפרסם כתבה שכוללת פרסומת מוסווית תמורת תשלום, או כאשר כתב העיתון גם מגייס מודעות או מטפל במנויים. הדרגה השנייה היא כאשר עיתון מקבל או דורש תשלום כדי לפרסם או לא לפרסם ידיעה או מאמר שיש בו הבט ציבורי – האשמה אשר ׳הפועל הצעיר׳ ו׳מוריה׳ חזרו והטיחו ב׳החרות׳. נראה לי כי יש הבדל מוסרי ומקצועי־תקשורתי בין שתי תופעות אלו. הראשונה היא פגם עיתונאי, ובלי להקל ראש בה אפשר להתייחס אליה על רקע הנסיבות הכלכליות ביישוב בזמנם של עיתונים אלה. גם קל יותר לקורא להבחין בה. התופעה השנייה ממוטטת את יסוד ההגינות של עיתון ואין להתייחס אליה בהבנה או בסלחנות כלשהי. ב׳החרות׳ היו תופעות מהדרגה הראשונה, אך ספק אם עיתון אקטואליה כלשהו ביישוב באותו זמן – להוציא שני עיתוני הפועלים המסובסדים – נמנע מהן.

אשר להאשמת ׳החרות׳ כעיתון מכור שאלה היא עד כמה זו מיוסדת על עובדות ומה היה היקפה, אף כי יש קושי בבירור העובדות כשמדובר בשוחד. במאמרים החריפים בנידון נגד ׳החרות׳ בדרך־כלל מסכת הטיעונים היא רטורית ומתלהמת, רוב המאמרים לא מיוסדים על עובדות או שהן מועטות ודלות, ההאשמות לא תמיד משכנעות בהגיונן ולא אחת הוכחשו. את העובדה הממשית היחידה ציין ברנד, אך אין היא משכנעת בהגיונה (שהעיתון קיבל כסף משני הצדדים ופירסם את גרסת שניהם). האשמה שכמה גורמים חוזרים עליה מסתברת כתופעה רווחת, אך היא לא בהכרח נכונה. כך במלחמת הלשון, כאמור לעיל, הואשם ׳החרות׳ בקבלת שלמונים והזמין את המאשימים למשפט, ׳הפועל הצעיר׳ סירב להתדיין, ׳מוריה׳ נענה ויצא זכאי במשפט, אך המשפט והזיכוי הם פרסה. אנו יודעים בודאות ש׳החרות׳ צידד במחנה העברי לא תמורת תשלום.

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח עמ'350

אשר להאשמת ׳החרות׳ כעיתון מכור שאלה היא עד כמה זו מיוסדת על עובדות ומה היה היקפה, אף כי יש קושי בבירור העובדות כשמדובר בשוחד. במאמרים החריפים בנידון נגד ׳החרות׳ בדרך־כלל מסכת הטיעונים היא רטורית ומתלהמת, רוב המאמרים לא מיוסדים על עובדות או שהן מועטות ודלות, ההאשמות לא תמיד משכנעות בהגיונן ולא אחת הוכחשו. את העובדה הממשית היחידה ציין ברנד, אך אין היא משכנעת בהגיונה (שהעיתון קיבל כסף משני הצדדים ופירסם את גרסת שניהם). האשמה שכמה גורמים חוזרים עליה מסתברת כתופעה רווחת, אך היא לא בהכרח נכונה. כך במלחמת הלשון, כאמור לעיל, הואשם ׳החרות׳ בקבלת שלמונים והזמין את המאשימים למשפט, ׳הפועל הצעיר׳ סירב להתדיין, ׳מוריה׳ נענה ויצא זכאי במשפט, אך המשפט והזיכוי הם פרסה. אנו יודעים בודאות ש׳החרות׳ צידד במחנה העברי לא תמורת תשלום.

ואף זו, בגוף הפרק צוטטו מאמרים המאשימים את העיתונות הירושלמית – ׳חבצלת׳, עיתוני בן־יהודה ו׳החרות׳, בצוותא או בנפרד – בקבלת שלמונים, ומשתמע מהם כאילו זה היה הכלל בעריכתם ובברירת המאמרים לפרסום בהם. והנה מצאתי רק ראיה אחת המאמתת את ההאשמה. ש״י שיריזלי כתב אל גבאי בית־היתומים הספרדי: כדי ׳לפרסם המאמרים המזוהמים ב״השקפה״ לפני שנה שקלתם על ידי כסף רב׳. כאמור, גם ׳מוריה׳ קרוב לודאי קיבל תשלום מחברת ׳עזרה׳ במלחמת השפות, נוסיף את סיפורו של ברנר על ׳החרות^, והרב שמעל – ועדיין שאלה היא האם עובדות מועטות אלה מעידות שהתופעה היתה רווחת בעיתונות הירושלמית או שמא אפשר להסתייע ב׳עדות אופי׳ על בעליהם של עיתונים אלה מהידע הכללי שלנו. ׳חבצלת׳ של י״ד פרומקין ועיתוני בן־יהודה, חרף פגמיהם, לא היו עיתונים מושחתים ועורכיהם לא היו רודפי בצע שיסדו עיתונים כדי להרבות הון אלא אישי ציבור בעלי ערכים שנאבקו וסבלו ונאסרו על אמיתותיהם. אולי גם כשלו בקבלת תשלום בעבור פרסום, אך אין יסוד להאשמה גורפת כלפיהם, כי קבלת שלמונים היתה הקו המנחה בהתנהלות עיתוניהם. כף הזכות של פרומקין ושל בן־יהודה ועיתוניהם, שאישיותם ופועלם הציבורי והעיתונאי ידועים, אינה מיניה וביה עדות לזכותם של ׳החרות׳ וראשיו, אך היא מלמדת שההאשמות הגורפות כלפי העיתונות הירושלמית אין לקבלן כלשונן ללא ביסוס עובדתי. מסקנתי, כי ׳החרות׳ לא היה עיתון ׳מכור׳ יסודה בשלושה נימוקים: ההאשמות בנידון לרוב חסרות ביסוס עובדתי, ראשי ׳החרות׳ היו מוכנים לא־אחת להתדיין על כך ומאשימיהם הם שסירבו, עמדה לא מוסרית בעליל. גם האשמות גורפות אחרות כלפיו, כגון היותו עיתון חסר תכנים וערכים הן חסרות יסוד, כי בכל שנותיו נאבק ׳החרות׳ על ערכים ותכנים לפי תפישתו. לבסוף, כל הידוע על אישיותם של המו״ל והעורכים של ׳החרות׳ מלמד כי היו בעלי ערכים שנאבקו ונאסרו על אמיתותיהם.

׳החרות׳ לא היה עיתון שחור, או צהוב, שכן לא פירסם מעשי פלילים, אסונות טבע, רכילות אישית ושאר סממני פיקנטריה וסנסציה. אשר לסגנון פרסומיו, אכן הוא היה עיתון עממי, קולני, שלשונו לא תמיד נקייה, לא־אחת מועצמת ולפעמים גסה, ועריכתו לא היתה מוקפדת ולא מקצועית. קשה לקבוע עד כמה ׳המציא׳ ידיעות, שיקר או פיברק, לרוב ייחסו אמירה זו לטיפולו בשאלה הערבית, אולם בסוגיה זו היה ׳החרות׳ מצוי ובקי יותר מיריביו ותרם יותר מהם לידע של קוראיו לדעתי גם צדק יותר מהם. עוד טענו נגדו שהעלה סוגיות שכבר נידונו בלי לחדש בהן אולם עיתון שלא ככתב־עת מדעי אינו מחוייב לחדש, שרוי לו לחזור ככל המתבקש לדעתו על עניין שנראה לו ראוי להדגשה.

חלק מפגמיו של ׳החרות׳ נבעו מהקשיים להוציא עיתון אקטואליה עברי בארץ: קוראים מעטים, יישוב שאין בו די אירועים ודי כותבים כדי להזין עיתון, כלכלה דלה שאינה שופעת מודעות מסחריות, מו״לים שמניעיהם רעיוניים אך הם חסרי הון וידע מקצועי נאות. לא בכדי נכשלו כל נסיונות היישוב החדש להוציא עיתון לאקטואליה (לרבות ׳חיינו׳), אפילו בגיבוי כספי מהחוץ, והעיתונים שיצאו לאור כולם נתמכו, קירטעו והופיעו עת קצרה או עם הפסקות.

הופעת ׳החרות׳ יש לה חשיבות לתולדות היישוב, להתפתחות העיתונות העברית – והעיקר לענייננו – לתולדות הספרדים בארץ ונסיונם להשתלב בתחייה העברית. לתולדות היישוב – המאמרים והידיעות בו הם חלק מהשיח הציבורי המרכזי ובלעדיהם התמונה המשתקפת במקורות אחרים היא חסרה בתחומים שנידונו בפירוט בספר זה. לתולדות העיתונות העברית – ׳החרות׳ הצליח לצאת כסדר וברציפות בכוחות עצמו, בתקופה שאחרים כשלו בכך. יותר מעיתון אחר, הוא אבי העיתונות המסחרית בארץ. יש בו מן הראשוניות בתור עיתון לאקטואליה ועיתון המשקף בכמה אירועים דעת־קהל ומעורר אותה. לתולדות הספרדים – נוסף להיותו מקור יסודי להן, בשל מיעוט המקורות בנידון, ׳החרות׳ תרם לצמיחת אינטליגנציה ספרדית צעירה, בערים הקדושות וביישוב החדש.

׳החרות׳ היה הניסיון הקבוצתי החשוב הראשון של הספרדים להשתלב בתחייה הלאומית ולתרום לה. אי־התקבלותו מלמדת גם על מידת אי־הצלחתם להשתלב בנרטיב הלאומי, הן משום שהעיתון נוסד במוצהר כדי לתרום לתחייה הלאומית ותרם לה כמידת הבנתו והן משום חריפות הביקורת עליו. שכן יש חשיבות ראשונה במעלה להופעתם של ספרים ועיתונות לגיבוש ציבוריות מודרנית בקרב לאום, ונראה כי גם בקרב עדות בתוכו. במיוחד במציאות שבה פרט לשתי מפלגות הפועלים הקטנות היו מעט ארגונים ציבוריים ואלה שיקפו דעת־קהל של חוגים מצומצמים.

הופעת ׳החרות׳ והמשתמע ממנה לענייננו ראויה לציון במיוחד על רקע תקופתה – העלייה השנייה שעיצבה דפוסי מדיניות והתייחסות ציבורית בתחומים רבים. בתקופה זו גם החל המפגש בין הספרדים ליישוב החדש, לתנועת הפועלים ולתנועה הציונית שלכאורה החשיבו את המפגש הזה אך הקשרים ביניהם למעשה היו מצומצמים. את החשיבות שבהופעת ׳החרות׳ והתגובות עליו הבינו רק מעטים – במיוחד א׳ בן־יהודה, יצחק בן־צבי ור׳ בנימין.

עוצמת הביקורת, ואף העוינות, של האינטליגנציה היפואית, במיוחד בקרב ׳הפועל הצעיר׳, כלפי ׳החרות׳, ובהרחבה כלפי העיתונות הירושלמית, נבעה לא רק מחמת ליקוייו. היא ניזונה לא־מעט מהניגודים שבין היישוב החדש לישן, בין יפו לירושלים, אולי גם מכשלון המאמצים להוציא ׳עיתון הגון׳, כאשר שני צעירים ספרדים חסרי ׳הילת׳ סופרים ועורכים הצליחו בכך. הביקורת על ׳החרות׳ ניזונה גם מהניכור ואף הניגוד בין העדות, כפי שמעידים הכתובים הבוטים על כך שהובאו לעיל. הכשל של ביקורת זו הוא בדחייה של קבוצה שהיתה ראויה לעידוד אך הוטחו בה פגמים מדומים, משום שהמבקרים לא השלימו עם השוני בתפישותיה לגבי הציונות, בהשקפת עולמה החברתית־מעמדית וביחסה אל הדת ומסורת העבר.

אך על אף אופן התקבלותו, ׳החרות׳ תרם תרומה חשובה לקירוב בין עדות הספרדים והאשכנזים וכן בין חלקים ביישוב הישן ליישוב החדש.

נולדתם ציונים-הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית-יצחק בצלאל-תשס"ח-סיום המאמר