מורשת יהדות מרוקו

ירידת עולים מארץ ישראל

הקשיים האובייקטיביים (מחסור בדירות, אבטלה) והאובייקטיביים (טענות על קיפוח ואפלייה), הביאו לירידה גדולה מהארץ בתקופת העלייה השלישית. מירידה זו לא נפקד מקומם של יוצאי ארצות המזרח וגם מעולים העיר צפרו.

בשנת תרפ"ג כותב שמעון חיים עובדיה לרבי יעקב מאיר בירושלים "…ויקוו כי בהגיעם למחוז חפצם ימצאו את ידם במסחור או בחרושת המעשה כאשר הסכינו פה בעיר מרוקו, אך לדאבון לבם, תקוותם זאת הייתה להם מפח נפש, כי מעת בואם בשערי ירושלים התעתדו לרגלם חתחתים ומכשולים רבים אשר חכו להם על ידי השער. המחסור וחרושת המעשה פנו להם עורף, מחיר הפראנקים (הנמוך) מצורף אל צוק העתים, רדפו אותם בלי חשק ויכלו את שארית כוחם, רבים הטו שכמם לסבול כובדי אבן ונטל החול ובכל זאת לא מצאו מנוח, ויאמרו נואש, עד כי לאחרונה המה ראו כי אין דרךמוציאם מן המבוכה הזאת, כי אם בשובם אל ארצם איש איש על מקום ולעומת שהלכו כן הם שבים יום יום בנפש מרה ויתמלטו בעור שיניהם באפס דמים כי הכסף אזל מכליהם, בתגרת יד מסילות הברזל וכל נושאי אדם בים וביבשה ונתקיים בהם מאמר אני מלאה הלכתי וכו…..

ואת תופעת הירידה יתאר, באותם ימים, מנהל לדכת העלייה בירושלים, זאב ליבוביץ:

"עדים היינו בימים האחרונים לתופעה מעציבה. 52 נפשות, עולים חדשים שבאו ממרוקו עזבו את הארץ. בהם 13 בעלי משפחות. בכאב לב עשו את הצעד הזה, אחרי שהסתובבו במשך של חודשים בלי עבודה….שיבתם של אלה, ומה שאפשר לחשוש שהם לא יהיו האחרונים, אם גם לא תהיה דיבת הארץ בפיהם תחליש את ההד שנשמע במקומות אלה מתחיית הארץ, תבטל האילוזיות ותפסיק לזמן, ואולי לא לזמן קצר, את ההגירה משם…מתנהלת כעת תעמולה בארצות הללו בשביל קרן היסוד וקרן הגאולה ואיזה רושם יעשה זה שישובו מספר של משפחות בידיעה שאין פה עבודה ?

באותם הימים שהם בשליחות בצפון אפריקה אברהם אלמליח, הוא המליץ ליהודים בעיר טריפולי לעלות לארץ וצירף להם מכתב המלצה. יהודים אלו עלו לארץ וחזרו לטריפולי לאחר כשבועים בעקבות פרשה זו, כותב אלמליח מכתב חריף להנהלת הציונות ובו הוא מספר כי היורדים עושים תעמולה נגד הארץ והוא מאמין לסיפוריהם ולטענותיהם על קיפוח. לטענת היודים משלמים לפועל ספרדי 3 שילינג ולאשכנזי 6 שילינג "כי הספרדי מסתפק בלחם ובצל והאשכנזי זקוק ללחם, בשר וספרים"

ספר העלייה השלישית מציין כי בתקופה זו ירדו מן הארץ כ-12 אחוז מן העולים. יצחק צבע סיפר כי בשנת 1923 הייתה ירידה גדולה מקרב העולים ממרוקו. הירדים היו בעיקר אלו אשר הגיעו בגל העלייה של שנת 1922. מבין הקבוצה שעלתה מצפרו בשנת תרפ"א עזבו את ארץ ישראל 3 משפחות בלבד…צבע מאיר, צבע שמואל, בן יעיש חיים. הרב יעקב סודרי הוסיף כי יורדים אלו קיבלו את עונשם מידי שמים-הם נפטרו בניכר ולא זכו לשוב לארץ ישראל.

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

מסקנות:

העלייה מצפרו תרפ"א

1-התייחסותו של דוד כהן ל"יציאת פאס" כאל עלייה אחת אשר מאפיינה דומים אינם מקובלת עלי. צפרו הינה עיר קטנה ובהיות כזאת הייתה נתונה פחות להשפעות מערביות כפי שהיית פאס. (אף שהמרחק ביניהן רק 30 ק"מ). לכן העלייה מצפרו נשאהיותר אופי דתי ומשיחי והייתה קשורה יותר לארץ.

פאס הייתה עבור העולים מצפרו רק תחנת מעבר הכרחית. מסיבות אלו יש לדעתי, להתייחס בנפרד לעליית משפחות אלו ובעיקר לאופן קליטתן בארץ.

2-לא מצאתי סימוכין לדבריו יצחק צבע(בטקס הענקת אות יקיר ירושלים), כי קבוצת העלוים בראשות אביו מנתה כ-50 משפחות כאשר הגיעה לארץ.

לדעתי מנתה הקבוצה כ-50 משפחות עם יציאתה מצפרו. לאחר דרישת התשלום עבור הסרטיפיקט בפאס נשארו בקבוצה רק 15 משפחות עבורן שילם מרדכי צבע את התשלום הנדרש. בשיחה נוספת שקיימתי עם יצחק צבע הוא אומר כי יתכן ומדובר ב-50 נפשות.

3-סיבות שונות הביאו ליציאת היהודים מצפרו, דתיות, משיחיות, לאומיות ואולי אף כלכליות לגבי מספר משפחות. אולם בהחלט לא הייתי שם את הדגש על הנימוקים הכלכליים כסיבת העלייה כפי שמופיע במאמרו של דוד כהן המדגיש גם מפי מקורות נוספים, את הנימוק הכלכלי.

4-לעולים מצפרו לא הייתה כל הכנה על המצב הכלכלי והחברתי בארץ אם כי היו להם, כנראה, ידיעות על המצב הקשה. פרט לסיפורו של יצחק צבע על ניסיון ההתיישבות החקלאית היו אנשי הקבוצה ברובם סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים, וזו הייתה גם שאיפתם לפרנסה בארץ.

5-מכתבו של מנשה נחמני לנשארים בצפרו, מכתב המוזכר אצל דוד כהן, מעורר תמיהות. מדוע דווקא הוא מוצג כנציג עולים בארץ דווקא הוא היה בין הנשארים? מדוע לא מנע מכתבו הפסימי את יציאת קבוצתו של מרדכי צבע לארץ ? האם לא הגיע לידיהם מכתב ? דוד כהן מציין כי המכתב המקורי לא נמצא בארכיון משרד החוץ הצרפתי, נמצא שם רק התרגום בתוספת מכתבו של מפקד אזור פאס.  

האם דבר זה מעיד כי אין התרגום מתאים למכתב המקורי? לשאלות אלה אין בידי תשובוה.

6-למרות הקשיים הרבים בהם נתקלו העולים בארץ הם לא היססו לעודד את הנשארים בצפרו לעלות לארץ. דבר זה מחזק את ההשערה על אופיים השונה של יהודי צפרו ועל היותם נפרדים מהעלייה מפאס.

7-היות ואני רואה את העלייה מצפרו בשנת תרפ"א נפרדת ושונה מיציאת היהודים מפאס, והיות ורוב אנשי הקבוצה נקלטו בארץ ולא חזרו לצפרו, לא הייתי מגדיר את קליטתם בארץ כפי שעשה זאת דוד כהן, כ"כשלון חרוץ", אלא דווקא כעלייה מוצלחת.

קליטת היהודים מארצות המזרח בארץ ישראל.

1-היישוב הותיק בארץ ישראל ואנשי העלייה השלישית מארצות אירופה העמידו למצב בארץ-פתרונות חלוציים מתוך סבל ומצוקה למען כלל הציבור ועל בסיס אידיאולוגיה שהתגבשה בעיקר במזרח אירופה. הדרישה לפתרונות אלו יכולה לבוא רק לאחר הכנה והכשרה לה זכו החלוצים באירופה ובודאי שלא התאימה לאופיים של יוצאי ארצות במזרח אשר לא קיבלו כל הכנה לחיי שיתוף.

2-התנאים החברתיים כלכליים בארץ היקשו על קליטת עולים שאינם מאורגנים. מציאת פרנסה הייתה הגורם החשוב ביותר אשר השפיע על קליטת העולים. הקושי למצוא מקורות תעסוקה פגע קודם כל בעולים שלא היו מאורגנים. בתחילה ב"קבוצה, ואחר כך במסגרת הסתדרותית. בין אלו שנפגעו היו רבים יותר מיוצא ארצות המזרח.

3-אופיים של חלק מן המוסדות הלאומיים וההתיישבותיים בתקופה העלייה השלישית לא התאים לבני עדות המזרח. לכן נוצר לעתים ניתוק בין הצדדים ולא תמיד באשמת המוסדות. עולי המזרח מצאו את הפתרון בהתארגנות ועדים לפי ארצות המוצא. פתרון זה הוא למעשה, המשך חיי הקהיליה בגולה והוא כהעניק לעולים תמיכה רוחנית ולעתים אף כלכלית. התארגנות זו עזרה להם להתגבר על חלק מן הקשיים, בעיקר החברתיים שבתהליך הקליטה.

4-היישוב האשכנזי התייחס לעולי המזרח במידה מסויימת של התנשאות. אין, לדעתי, לראות בתופעה זו מעשה מכוון, אלא תוצאה של חוסר הכרה, הבנה וידע של התרבות והערכים אותם הביאו עמם עולי המזרח. חלק מיחס זה הייתי תולה גם במאבק שבין ה חלוצים, המורדים בדת, לבין היישוב החרדי שזכה במקרים אחדים ועיקריים בתמיכת יהודי המזרח. מאבק זב הוא בין שתי תרבויות אליו נקלעו עולי המזרח בעל כורחם. בשל קרבתם לדת ולמסורת הם זוהו כתומכי החרדים וכמתנגדי החלוצים ותנועת העבודה. כך נוצרו תנאים שתרמו לקרע בינם לבין היישוב האשכנזי.

5- הקרע בין היישוב האשכנזי לבין עולי המזרח התפתח במשך שנות " העלייה השלישית, גם למחלוקת פוליטית אשר הביאה להתארגנות מפלגות ורשימות על רקע עדתי.

6- קיפוחם של יוצאי ארצות המזרח על ידי המוסדות הלאומיים לא היה, לדעתי, מכוון. והוא נבע בעיקרו מאי הבנתם של המוסדות הללו לצרכיהם המיוחדים של העולים. דאגת המוסדות לדיור והלוואות קיום  יותר מאשר לתעסוקה, לא הפלתה בין עולי המזרח לעולי אירופה. אולם בגלל אופייה של עלייה זו וחוסר ארגונה בקבוצות, השתלבותה בהסתדרות, סבלו עולי המזרח, בנקודות מסוימות, יותר מאשר יוצאי אירופה ונוצרה התמרמרות והרגשת קיפוח.

7- עולה המזרח הגיעו בלתי מוכנים לקליטה בארץ, בין השאר בגלל אופי פעולתה של ההסתדרות הציונית בארצות אלו. אולם בניגוד לרבים מיוצאי אירופה, היה להם לאן לחזור במקרה של קשיי קליטה. למרות זאת לא הייתה ירידתם של יוצאי ארצות המזרח שונה מירידתם של יוצאי אירופה בתקופה העלייה השלישית. דבר זה מעיד, לדעתי, על שורשיותה של עלייה זו ונכונות רובם של העולים להשתקע בארץ על אף הקשיים הרבים בהם נתקלו.

8- ניצני הויכוח והעמקת ההבדלים בין אשכנזים לספרדים, אשר באו לידי ביטוי חריף בקליטת העליה מצפון אפריקה לאחר קום המדינה, החלו להתפתח כבר בתקופת העלייה השלישית, ואולי אף לפני כן כאשר הגיעו קבוצות גדולות של עולים מארצות המזרח. אולם תקופת העלייה השלישית הינה ייחודית: ראשית התארגנותך  ההסתדרות, המוסדות הלאומיים ובחירות דמוקרטיות ראשונות למוסדות אלו.

אופיין של הקבוצות – הקולטים והנקלטים, יצרו הסתגרות של קבוצה בפני חברתה יתר הבנה לצרכים המיוחדים לבעיות של עולי המזרח בתקופה זו, יכלן, אולי, למנוע בעיות חברתיות חריפות שהתעוררו בשנים שלאחר מכן.

9- המוסדות הלאומיים והמיישבים לא למדו את הלקחים הנדרשים מסיפור קליטתם של יוצאי ארצות המזרח. כל אותן בעיות אשר צצו בתקופה העלייה השלישית כגון: פקידים המבינים את שפת העולים ותרבותם. הבנה ליחס העולים למסורת, דאגה לפרנסה מכובדת ועוד – עלו שוב וביתר חריפות, לאחר קום המדינה כאשר רבים מן "הקולטים" היו בעמדות המפתח במדינת ישראל.

10- חלקם של עולי המזרח, ובכלל זה צפון אפריקה, ומרוקו, מקופח בספרים ובזיכרונות המתעדים את תקופת העלייה השלישית. עליית היהודים מארצות המזרח שונה מאופייה המיוחד של עליית יהודי אירופה באותה תקופה-אופי שהפך סמלה של העלייה השלישית. אולם אין הדבר צריך לגרוע מתרומתם של עולי ארצות המזרח לבניינה וחיזוקה של הארץ בתקופת העלייה השלישית.

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור