הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל 1/2-פעמים מס' 1
אליעזר בשן
הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל
במסגרת זו אינני מתיימר להקיף את כל מיגוון הקשרים בכל התפוצות הכוללות את יהדות המזרח במשך הדורות, אלא לציין כמה נקודות. ופייניות. דבריי אין מטרתם אקדמית בלבד, אפשר שהם גם יסייעו להבנה טובה יותר של האווירה, שאפפה את אחינו מארצות האיסלאם מן המזרח והמגרב, שעלו בהמוניהם ארצה לאחר הקמת המדינה, והודות לעלייתם מצויה בארץ אוכלוסיה נכבדה בכמות ובאיכות, שמוצאה מארצות־המזרח. מן הראוי לקבוע, כי רובה של יהדות זו עלה ארצה הודות לזיקה המסורתית ולמשקע של הרגשות הדתיים והעממיים שפיעמו בקרבם ובקרב אבותיהם דורות רבים, ורק מיעוטה היא תולדה של הציונות המדינית, שהורתה ולידתה באירופה, שהרי ההתעוררות הלאומית באירופה במאה הי״ט כמעט לא הגיעה לתפוצות ישראל בארצות האיסלאם.
הנחה שנייה היא, כי יהדות זו באה ארצה לא על רקע פוגרומים המוניים או סכנה של חיסול פיסי או רוחני; אף כי היו השפלות ופגיעות ברכוש ובנפש, ואלה היו עשויים לזרז את תהליכי העלייה, המניעים העיקריים לעלייתם היו משיחיים ודתיים.
כשאנו בודקים את הזיקה המסורתית של עם ישראל בתפוצותיו, באירופה ובמזרח, לארץ־ישראל, אנו מוצאים הרבה קווים משותפים ודומים במהלך־הדורות, כל עוד עמדה החברה היהודית כולה על בסיס המסורת. שהרי כולם ינקו מאותם שורשים: מהתורה שבכתב ושבע״פ, מהאגדות, מהפיוטים, מההלכה ומאורח־החיים היהודי, מהתפילות ומהמנהגים, שהזכירו ליהודי דרך קבע את הקשר של העם עם מולדתו ואת התקוה להיגאל ולשוב אליה. תודעה זו חוזקה על־ידי גורמים חיצוניים: העובדה שהיהודים נחשבו זרים בעיני הגויים, שהשפילום והבדילום מתוכם, בצל הצלב כמו בצל האיסלאם. קשיים כלכליים חיזקו את הרגשת זרותם וארעיותם, והתקוה לגאולה מעול הגויים התמזגה עם אמונה בפתרון כלכלי אישי, בחינת ״איש תחת גפנו ותחת תאנתו״.
זעזועים פוליטיים וכלכליים, מלחמות, רדיפות וקנאות דתית, גירושים או החמרה במעמדם והגבלת זכויותיהם – תופעות שפקדו את החברה היהודית מדי פעם, הוציאוה משלוותה ומן אשלייתה בדבר יכולתה להתקיים בין הגויים, ואלה כמו הופעת משיחי־שקר חיזקו את הזיקה לארץ. חוטים אלה היו עשויים להיחלש או להינתק בעקבות רוחות ההשכלה והשוויון שהחלו להגיע ליהודי אירופה במאה וד18 וליהודי צפון־אפריקה במחצית השנייה של המאה ה־19, על״ידי הכיבוש הצרפתי ופעולות כי״ח (״אליאנס״), תהליך שעודד התבוללות. ואמנם, ככל שהיהודים נטשו את המסורת, וביחוד אמור הדבר במגרב, גם זיקתם לא״י ולמדינת ישראל נחלשה או נעלמה. ודוגמה לכך גורלה של יהדות אלג׳יריה, שהתבוללה במידה רבה בתרבות צרפת ורובה לא הגיע לישראל.
העלייה וההגבלות עליה
מכלל הנקודות האופייניות למערכת הקשרים בין יהודי המזרח לא״י הקשר המוחשי ביותר הוא העלייה. בכל התקופות באו יהודים מארצות־המזרח לארץ בתורת יחידים או קבוצות, אבל לא היתה עלייה המונית. וגם כאשר התחזק הישוב היהודי בארץ, שרובו עלה מארצות האיסלאם או מספרד, לא היו לישוב זה יומרות להקמת מדינה יהודית ואף לא לאוטונומיה. בדור שאחרי הגירוש הראשון מספרד בשנת קנ״א (1391), כאשר היה רצון מצד יהודים רבים לעלות, לא ראתה המנהיגות היהודית בעין יפה עלייה המונית, שהיתה עלולה לפגוע במעמדם העדין של הנשארים בגלות ולהביא אולי לשינוי פוליטי בארץ־ישראל. הנחה זו מתאשרת בין השאר במיסמך שפירסם ב. דינור מהשנים שאחרי קנ״א. זו איגרת של מוקדמי סאראגוסה, שמטרתה לשכנע המוני יהודים מספרד שרצו לעלות לא״י לבל יעלו, ובין הנימוקים לכך הם מזכירים: סכנות־דרכים, חשש שמא הדבר ירגיז את הגויים והתנגדות לדחיקת־הקץ. האיגרת מסיימת, כי יש לחכות לימים ״בשוב ה׳ את ציון… ואז נעלה עם ישראל חברים״ (ציון ל״ב, תשכ״ז, עמ׳ 174-161).
גישה זו מובעת גם על־ידי שני חכמי התקופה, ר׳ יצחק בן ששת (הריב״ש, 1407-1326), שכיהן כרב בסאראגוסה וואלנסיה ואחר גירוש קנ״א עבר לאלג׳יר, ור׳ שלמה בן שמעון דוראן, הרשב״ש, שאביו עבר מספרד לאלג׳יר אחרי קנ״א. שניהם מבחינים בין חובת העלייה לא״י, החלה רק על יחידים בתנאי שאין גורמים מעכבים או מפריעים, ובין עלייה מאורגנת נגד רצונם ורשותם של השלטונות, שאותה הם שוללים. שניהם מצטטים את הנאמר בכתובות קי״א ע״א, על״ידי ר׳ יוסי בר׳ חנינא על השבועות שהשביע הקב״ה את ישראל שלא ימהרו את הקץ, שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות (שו״ת הריב״ש, סי׳ ק״א; רשב״ש, סי׳ב; השווה, חיים פאלאג׳י, נשמת כל חי, שאלוניקי תקצ׳׳ב, יור״ד, סי׳ מ״ט.)
תנאים פוליטיים חיוביים שנוצרו בארץ לאחר כיבושה בידי העותמאנים (1516) אמנם הגדילו את מספר היהודים ממגורשי־ספרד, שבאו לארץ ובנו את המרכז הרוחני והכלכלי בצפת, שפרח עד שנות ה־70 של המאה הט״ז. אולם האתגר שבבניינה של טבריה בתורת מרכז לחבל יהודי, על־ידי יוזמתם של דונה גראציה מנדס ודון יוסף נשיא, לא נענו לו המוני בית ישראל בארץ ובחו׳׳ל. התנגדות ושיטנה מצד האפיפיור והערבים המקומיים התפרשה, כי יד ה׳ אינה חפצה במעשה זה ולא היה רצון להתמודד ולהיאבק. אפשר לומר, כי עד המאה ה־19 לא היו תוכניות ומעשים ממשיים להגשמת עצמאות יהודית בארץ ישראל. העליות והקשרים אליה נשאו אופי אישי, דתי ורגשי, אך לא מדיני.
אף לגבי עליית יחידים קבעו הפוסקים מחכמי־המזרח הגבלות מסויימות. היו חכמים שאימצו את קביעתם של התוספות (כתובות, ק״י, ע״ב) כי הדין שאדם כופה אשתו בקיאים במצוות התלויות בארץ. הגורם הראשון היה המכריע, שכן העלייה היתה כרוכה בתנאי־הפלגה קשים ומסוכנים, בחשש לסערות וטביעה, בסכנת שוד, שבייה או הריגה בידי שודדי-ים או בדווים במדבריות. בהקשר לכך קבע הרשב״ש גבולות גיאוגראפיים: ״כל שהוא מסוף המערב עד נא אמון (=אלכםנדריה) אין כופין לעלות, ונא־אמון ולמעלה (=מזרחה) כופין ביבשה, וגם דרך־ים בימות החמה, אם אין שם לסטים בים בארצות הללו״. (שו״ת, סי׳ א)
אולם, חרף קביעתו עלו יהודים גם ממארוקו הרחוקה, אף שנשקפו להם סכנות בדרכם לארץ. בקרב חכמי מארוקו בדורות הבאים קיימות שתי גישות: האחת – המתחשבת בסכנות, במיגבלות כלכליות ובגורמים אנושיים ומשפחתיים, כגון טובת הבנים וחינוכם, שדוחים עלייה לארץ. וגישה שנייה, שנקרא לה אמונה מיסטית, כי ״שומר מצוה לא ידע דבר רע, ושלוחי מצוה אינן ניזוקים״, הגורסת, כי אף שקיימות סכנות בכל זאת צריך אדם לעלות, ועליו להתחזק באמונה שלא יקרה לו אסון. זו למשל גישתם של שני חכמים מצפרו: של ר׳ שאול ישועה אבוטבול (תצ״ט-תקס״ט, 1809-1739) (אבני שיש, ח״ב סי׳ צד) ושל ר׳ רפאל משה אלבאז (נפטר תרנ״ו, 1896, הלכה למשה, אהע״ז, סי׳ ו). שונה הדבר החל משנות ה־30 של המאה הי׳׳ט, כשחלפו הסכנות של שודדי־הים בים התיכון,. וקובעים החכמים, כי על־פי מצוות העלייה לא׳׳י,• יכול אדם לכפות אשתו לעלות.
יש להעריך את מאמציהם של יהודים לעלות לארץ לא רק בגלל סכנות הדרך, אלא על רקע הקשיים הכלכליים. עקירה ממקום כלשהו והליכה למקום אחר שאין יודעים מה צפוי בו לאדם הוא סיכון. מה עוד שידוע היה, כי הארץ ענייה ואינה מפרנסת בעליה בכבוד. היו גם מגבלות כלכליות עם היציאה, למשל, על העוזבים את מארוקו הוטל מם מיוחד על־ידי השלטונות, וזאת נוסף להוצאות־הדרך הרבות. אולי על רקע זה יש להבין את פסק־דינו של ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאם (תק׳׳ד-תקפ״א, 1821-1744), כי מותר למכור ספר־תורה כדי לממן מכסף זה הוצאות הדרך לארץ־ישראל. לדבריו, ״העולם נהגו היתר זה, …ונראה כללמוד תורה״, כלומר למרות שאין לזה היתר בתלמוד, הרי הוא מדמה זאת ללימוד תורה, שלמענה מותר למכור ס״ת. נוהג זה במארוקו מעיד על החשיבות שייחסו לעליה לא״י(תורות אמת, אהע״ז, סי׳ א׳).
מניעים לעלייה
מלבד מצוות העלייה לארץ־ישראל והרצון לחונן עפרה, היו מניעים אחרים שעוררו יהודים לעלות לארץ. להלן נציין את המניעים העיקריים:
תחושת גאולה: גירוש ספרד והמאבק בין ספרד הקאתולית ובין תורכיה העותמאנית האיסלאמית נתפשו על״ידי יהודים רבים כמלחמת גוג ומגוג, ורבים ראו בכך חבלי־גאולה. העלייה לארץ נתפשה כחלק מתהליך זה, העשוי לקרב את הגאולה. גם הופעתם של משיחי״שקר, כמו שבתי צבי, חוללה עליות לירושלים.
עלייה כדי להיקבר בארץ: גברים ואלמנות עלו לעת זיקנה, כדי לבלות שארית־ימיהם בירושלים ולהיקבר בה. שכן הטמון באדמת א׳׳י עוונותיו מתכפרים לו, והוא פטור מגילגול־מחילות בעת תחיית־המתים. אגב, התיירים הנוצרים שביקרו בא״י מבליטים גורם זה, שהרי לפי תפיסתם אין א״י ארץ חיים בשביל היהודים. אך האמת היא. שעלו לארץ גם אנשים בגיל העבודה והפריות וכן בעלי משפחות.
אנוסים שחזרו בתשובה: בדורות שאחרי גירוש ספרד יכלו אנוסים לחזור ליהדות בגלוי רק בארץ שתחת שלטון מוסלמי, ומהם שבחרו לבוא אל א״י בהיותה מקום לכפרת עוונותיהם.
לימוד תורה: לעתים היתה זו סיבה נוספת לאחרות. למשל, ר׳ דניאל אישטרושה יליד שאלוניקי(שמ״ב-תי׳׳ד, 1654-1586) כותב על יהודי שחשקה נפשו לעלות, כי בגולה אינו יכול לעסוק בתורה מחמת המיסים שהם כבדים יותר מאשר בא״י. ועוד, דאווירא דא׳׳י מחכים (מגן גבורים ח״ב סי׳ ז), היו שקשרו את לימודם עם פעילות כלכלית.
בעקבות נדר: נהוג היה לנדור נדר, שאם ה׳ יעשה ויצליח בעסקיו, או יתרפא הוא או מי מבני־משפחתו, או יינצל מסכנה כלשהי, או יזכה בפרי־בטן, או בבנים זכרים _ יעלה לארץ ישראל.
ריפוי: היתה אמונה, כי עקרות עשויות להיפקד בזכות הארץ הקדושה, וחולים יתרפאו על־ידי טבילה בים־המלח וכדומה. ר׳ חיים פאלאג׳י (המאה הי״ט) מספר, כי יהודי עלה מתורכיה כדי להתרפא בבית־חולים נוצרי בירושלים (רוח חיים, יור״ד סי׳ רסג, דף קנח ע״ב).
מי שנכשל בעברה, שהוציאה לו שם רע, בייחוד בתחום האישות, העדיף לעזוב מקומו, מהם שבאו לארץ גם כדי לכפר על חטאם. למשל, ר׳ שלמה בן אברהם הכהן (המהרש״ך, מיוון, ר״פ-שס״א, 1601/2-1520) כותב על יהודי מברוסה שבא על פנויה ובא לא״י כדי לכפר על מעשהו(שו״ת מהרש״ך ח״א סי׳ כט).
היו גם גורמים פרוזאיים, אישיים וכלכליים אחרים לעלייה, כמו: פשיטת־רגל, אדם שפוטר ממשרתו, מאיסה בכבוד ובריחה מתפקיד בגלל מחלוקת, חכם שנרדף על־ידי גבירים ועריצים, סכנות ולחץ מסים.
הרכב העולים היה מגוון. בירושלים היו יותר תלמידי־חכמים, מקובלים ואלמנות. במקומות אחרים היו מרובים יותר: בעלי־משפחות, מהם גם אנשי־עמל וסוחרים.
אליעזר בשן
הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל 1/2–פעמים מס' 1