הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן
מאוחר יותר, לאחר שאמשטרדם ביססה את מוסדות החינוך שלה, היא היתה מסוגלת לספק תלמידי חכמים לפזורה הספרדית המערבית כולה. בנוסף לפעולתם החינוכית הישירה הצטיינו רבים מחכמים אלה בהכנת חיבורים כוללים, שהיו מיועדים להציג את היהדות בפני האנוסים המבקשים להצטרף אל בריתו של אברהם. כמו כן תורגמו לספרדית ולפורטוגלית יצירות יסוד מן המורשת היהודית לדורותיה, אשר הפכו נכסי צאן ברזל של הפזורה היהודית ההיספנית. ׳ספר חובות הלבבות׳ לבחיי אבן פקודה תורגם לספרדית על־ידי דוד פארדו, בנו של החכם יוסף פארדו, ונדפס באמשטרדם בשנת 1610; שמואל בן יצחק עבאס תרגם יצירה זו לפורטוגלית (אמשטרדם 1670). ר׳ יעקב אבן דנא, ששימש חכם בלונדון, תרגם לספרדית את ׳הכוזרי׳ לר׳ יהודה הלוי(אמשטרדם 1663). מאיר די ליאון תרגם לספרדית את ׳ספר שבט יהודה׳ לר׳ שלמה אבן וירגה (אמשטרדם 1640). כמו־כן תורגמו לספרדית ולפורטוגלית חיבורים מאת הרמב״ם ור׳ יונה גירונדי. לא רק ספרי תפילה תורגמו לספרדית ולפורטוגלית אלא גם ספרי דינים. ר׳ מנשה בן ישראל פרסם ב־1645/6 ספר בפורטוגלית ושמו Thesouro dos Dinim (אוצר הדינים;2 כרכים), והוא קובץ מסכם של דינים ומנהגים. דוד בן יוסף פארדו תרגם לספרדית את חיבורו של אביו ׳שלחן טהור׳, שהוא קיצור ה׳שולחן ערוך׳.
הצורך להתמודד עם טענות התועמלנים הפרוטסטנטים, שביקשו לקרב את היהודים לנצרות, והחובה שהרגישו להזים את העלילות ואת ההאשמות נגד כלל ישראל, שהופצו מאוד בספרות האירופית בעידן הדפוס, הולידו חיבורים אפולוגטיים רבים. מרביתם לא נדפסו אלא הועתקו לעתים בעשרות כתבי־יד. החיבורים נגד טענות הנצרות, פרי עטם של ד״ר אליהו מונטאלטו, ר׳ שאול לוי מורטירה, ר׳ משה רפאל ד׳אגילאר והד״ר יצחק אורוביו דה קאסטרו, היו נפוצים מאוד בעולם ״האומה הספרדית־פורטוגלית״ המערבית. אין לשכוח כי בזכות עברם וחינוכם המיוחדים, היתה ליהודים אלה ידיעה עמוקה בתיאולוגיה הנוצרית על זרמיה, והם ניצלו זאת בהתקפותיהם החריפות על תיאולוגים ואנשי דת מכנסיות ומכיתות שונות.
כמו־כן נשתמרו בכתב־יד חיבורים חשובים המשקפים את התסיסה הרעיונית שפקדה את עולם היהודים הספרדים במערב אירופה במאה ה־17 ובראשית המאה ה־18. על החיבורים הפולמוסיים שנותרו בכתב־יד יש להוסיף את היצירות שזכו לדפוס ובהן ספרו הפורטוגלי של הד״ר שמואל דה סילבה מהמבורג נגד אוריאל ד׳אקוסטה ׳בהגנת האמונה בהישארות הנפש׳ (אמשטרדם 1623); Nomologia של עמנואל אבוהב מונציה (אמשטרדם 1629); Conciliador של ר׳ מנשה בן ישראל (אמשטרדם 1651-1623), וספרו של ר׳ דוד ניאטו ׳מטה דן, שנדפס בעברית ובספרדית(לונדון 1714).
הרופא המלומד יצחק קרדוזו מדרונה, אחיו הבכור של המנהיג השבתאי אברהם מיכאל קרדוזו, כתב בספרדית יצירה אפולוגטית מפורטת ביותר, ׳מעלות העברים׳, שנדפסה באמשטרדם ב־1679. הגביר אברהם ישראל פרירה כתב שני חיבורי מוסר בספרדית, שקורעים אשנב לעולמו הרוחני של סוחר בינלאומי יהודי בתחילת המחצית השנייה של המאה ה־17. החיבור הראשון, La Certeza del Camino (׳ודאות הדרך׳), שיצא לאור באמשטרדם ב־1666 ברגעי השיא של התסיסה השבתאית, משקף את אמונתו המשיחית העמוקה של המחבר, שאף יצא באותה שנה עצמה אל ארץ ישראל לקבל את פני שבתי צבי. משהתאכזב לאחר המרתו של המשיח, חזר לאמשטרדם מאיטליה, וחיבורו השני רומז לתהפוכות שחלו בתפיסותיו.
הספרות היפה זכתה לעדנה ונמצאו בפזורה זו לצד משוררים פוריים כדניאל לוי די באריוס גם משוררים לעת מצוא, שהפיצו את חרוזיהם בדפוס ובכתב־יד והשתתפו באורח פעיל באקדמיות הספרותיות שפעלו באמשטרדם ובלידרנו בשלהי המאה ה־17.
מבחינות רבות ניתן לראות ביהודים אלה את מבשרי ההשכלה והמודרניזציה בחברה היהודית האירופית. דמות עולמם עוצבה במסגרות לא־יהודיות ובהן הם הפנימו ערכים ומושגים שבאמצעותם הם ביקשו מאוחר יותר לתת ביטוי ליהדותם. יחד עם זאת יש לזכור, כי בניגוד למשכילים בגרמניה במחצית השנייה של המאה ה־18, ולאלה שפעלו בעקבותיהם גם במקומות אחרים, לא התקיימה בקרב בני הפזורה הספרדית המערבית אידיאולוגיה משכילית מפורשת המכוונת לחולל תמורות בחברה היהודית. התמורות שנתרחשו בעולמם במהלך המאה ה־17 היו פועל יוצא של הווייתם החברתית והתרבותית המיוחדת. על־אף העובדה שהכול הכירו בעליונות ההלכה, נמצאו תחומי חיים שונים שהשתחררו מתלותם בה וגיבשו לעצמם ערכים אוטונומיים משלהם. דבר זה בולט באופן מיוחד בתחום הכלכלי, כשכמעט ואין ניכרת התערבות מצד המימסד בהתנהגות הכלכלית של חברי הקהילה. הדת הצטמצמה יותר ויותר לד׳ אמותיו של המוסד הדתי, ומכאן היחס החמור שנתגלה בקהילות אלו כלפי התנהגות לא הולמת בבית הכנסת וכדומה.
באותה מידה שתהליכי המודרניזציה הקדימו להסתמן ביהדות זו, כך גם הקדימו להתפתח בה מגמות ההתבוללות. התנאים הנוחים יחסית ששררו במדינות שבהן ישבו בני הפזורה הספרדית המערבית וההשתלבות בחברה הסובבת דחפו בסופו של דבר רבים מהם אל מחוץ למסגרות היהודיות.
לשיא כוחה הגיעה יהדות זו בימים שבהם היא חלשה על נתיבי סחר בינלאומיים חשובים בעולם המערבי, במיוחד בין אירופה לאמריקה. לקראת אמצע המאה ה־18 איבד המסחר בנתיבים אלה את המשקל הסגולי שהיה לו קודם לכן, ובשל כך נחלש כוחה של הפזורה הספרדית המערבית. עשירים רבים ירדו מנכסיהם; סוחרים ותעשיינים נטשו אט־אט את פעילותם הקודמת והפכו בעיקרו של דבר למשקיעים בבורסות ולא תמיד הוכתרו השקעותיהם בהצלחה. אוכלוסיית העניים בקרב ״האומה״ הלכה ותפחה, וקופות הצדקה לא יכלו להושיט סיוע לכל הנצרכים. גם העובדה, שמספר האנוסים היוצאים מספרד ופורטוגל וחוזרים ליהדות הלך ופחת, תרמה לא מעט לירידתה ולקפאונה של הפזורה הספרדית המערבית. מובן שירידה זו מצאה לה גם ביטוי ביצירה הרוחנית והתרבותית של בני הפזורה, שזוהרה עומעם ורחוקה היתה מן השיאים שאליה הגיעה בימי ״תור הזהב״ שלה.
מבחר ביבליוגרפי
עיין בספרו של ח׳ ביינארט(עורך), מורשת ספרד, ירושלים תשנ״ב, במאמרים הבאים:
- י׳ קפלן, ״הפזורה הספרדית בצפון־מערב אירופה ובעולם החדש״, עמ׳ 599-562.
- הנ״ל, ״התסיסה הרוחנית בקהילה הספרדית־הפורטוגלית באמסטרדם במאה הי״ז״, עמ׳ 621-600.
- ה׳ משולן, ״מנשה בן ישראל״, עמ׳ 639-622.
- ג׳ נהון, ״היהדות הספרדית בצרפת — מ׳נוצרים חדשים׳ ועד לאומה היהודית הפורטוגלית״, עמ׳ 663-640.
- י׳ י׳ ישראל, ״תרומתה של היהדות הספרדית לחיי הכלכלה ולקולוניזציה באירופה ובעולם החדש (המאות הט״ז-הי״ח)״, עמ׳ 693-644.
י׳ קפלן, ״נתיבה של היהדות הספרדית המערבית אל המורמה״, פעמים, 48 (קיץ תשנ״א), עמ׳ 103-85.
לעיון נוסף:
א׳ ויז׳ניצר, היהודים בברזיל למן ראשית התיישבותם ועד לעצמאות ברזיל (1882-1500), ירושלים תשנ״ב.
צ׳ לוקר, יהודים באזור הקריבי, ירושלים תשנ״א. י׳ קפלן, מנצרות ליהדות. חייו ופעלו של האנוס יצחק אורוביו די קאסטרו, ירושלים תשמ״ג.
הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן
עמוד 116
חכמי המערב-שלמה דיין-הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.
״חכם״ יוסף שלוש
מאת: י. בן חגי
ואותו המקל אשר היה צמוד אליו בירושלים לווה אותו גם במרוקו, במקל זה דפק על דלתותיהם של יהודי מרוקו ובקש מהם לקום לעבודת הבורא. הערבים שגרו סמוך לשכונות היהודים התרעמו על היהודי הירושלמי הזה המפריע את שנתם. הלכו השכנים והתלוננו בפני ״הקאיד” הערבי. כשבא הרב שלוש לפניו שאלו משום מה נוהג אתה לדפוק בחצות בדלתותיהם של היהודים, ומפריע על ידי כך את מנוחתם של השכנים המוסלמים? ענה לו: אדוני המושל. מעורר אני את אחי לקום לעבודת הבורא. כלום, אינך סבור שמצווה היא זאת. והקאיד ענה לו. אם לעבודת הבורא אתה מעורר את אחיך לך בדרכך זו גם להבא.
ואכן, מי יודע אם חכם שלוש לא התכוון בדפיקות אלו לעורר את אלה אשר ישנו שנת ישרים בגולה.
בשובו לארץ בשנת 1920 התחיל לעסוק במסחר סת׳׳ם. הוא רכש יחד עם חבר נעוריו הרב עמרם אבורביע רב ראשי של פ״ת את הפירמה הידועה של משה בן נאים אחד היצואנים הראשונים של סת״מ. ומירושלים, שלח לארצות צפון אפריקה ואיטליה ספרי תורה תפילין ומזוזות. ממסחר זה התפרנס בכבוד.
אולם יחד עם זאת, הוא טיפל גם בעניני עדתו, ובית דינו היה ברחוב ובבית. תמיד היה ביתו מלא בעלי דין וסתם יהודים שבאו לשאול בעצתו. אין פלא, איפוא, אם אלה שהטרידוהו בחייו ישבו בשבוע האחרון לפני מותו ולמדו בחדר הסמוך כדי שנשמתו תצא בטהרה יחד עם למוד התורה. כך שלם לו העם שלמענו הקריב את חייו שלא על מנת לקבל פרס.
בשנות חייו האחרונות ראה את כל יעודו בחברה קדישא. נדמה היה שכלו היה קודש לשליחות מצווה זו. ומאחר שהיה פדוי הרי כנהוג אין חייו שייכים לו אלא לצבור, לכלל. כי נהוג במרוקו שעל ״פדוי״ להכנס כחבר ב״חברת רשב״י״ שמטרתה לעסוק בעניני גמ״ח עם המתים והחבר נקרא ״חברי״ ואם עד גיל שתים עשרה שנה התלבש הוא על חשבון הכלל, הרי הוא חייב להחזיר לכלל את אשר קבל ממנו והוא מלא חובה זו בכל נימי נפשו.
עם הכרזת המדינה נעשתה הדרך להר הזיתים משובשת והיתה בחזקת סכנה. אולם הוא לא נרתע ולא חת. נהל מלחמה קשה וחריפה עם המשטרה הבריטית ותבע משמרות כדי ללוות את הלויות. ואף כשהמצב החמיר והלך לא ויתר על תביעתו. ובלויה האחרונה שהיתה מורכבת משיירה גדולה, נפלו קרבנות בהר הזיתים והוא נצל בנס.
ובדידי הווה עובדה. כשנפטר חמי בשנת 1936 הגיעה הלויה עד בית החולים טיכו. משם לקחו את המטה במכונית להר הזיתים. אני לא יכולתי לעלות להר הזיתים מחמת המאורעות, אך הוא עלה עם ״החברים,׳. שאלתי אותו ״האם אינך חושש לחייך? האם יש בידך נשק?״ באותה שעה נופף את מקלו באויר ואמר אינני מפחד מסתפק אני במקל הזה שבידי.
לפני הפרד החברה קדישא המערבית מהח״ק הספרדית שמש באמונה את עניני העדה הספרדית, ואת המשכורת שהקציבה לו הח״ק העביר לקופת גמ״ח ולרכישת מכונית לח״ק.
אהבתו לעיר העתיקה לא ידעה גבול. בקושי עקרה אותו אשתו בשנת 1938 מהעיר העתיקה. הוא לא רצה להפרד ממנה. ״אני אישן בעיר העתיקה ואת תגורי בעיר החדשה״— אמר לאשתו- כל מי שראה את חכם יוסף שלוש מאותה שנה עד קום המדינה ברחובותיה של העיר החדשה נדמה היה כי הוא אבד את שלותו ומנוחתו. נשמתו רחפה בסמטאותיה המקומרים של העיר העתיקה. ורק גופו הצנום התהלך בעיר חדשה.
בכל שנות מאורעות הדמים היה נכנס לעיר העתיקה ויוצא ממנה והערבים לא הרהיבו עוז בנפשם לנגוע בו לרעה. הוא התהלך חופשי בין שורות הפורעים והמשטרה הבריטית. אף לאחר הכרזת המדינה המשיך במנהגו זה ולא ויתר על בקורו היומי בעיר העתיקה ועל יד הכותל המערבי. ואכן משנת 1938 ועד קום המדינה התפלל ערב ערב בבית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו אשר בדרג׳ אל טבונה, וזאת כדי להחזיק במתפללי בית הכנסת לבל יסגר. ואילו עד שנת תרצ״ח 1938 היה קם בחצות לילה ולומד באותו בית כנסת אשר למדו בו כתות של לומדים תהלים, זהר, ועד לת״ח שעסקו בהלכה עד לתפלת השחר. ואת התמיכות שחילק ללומדים בבית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו, קבל מיחידי ״חברת חצות״ מקזבלנקה. הכנסות שהיו מוקדשות למטרה זו. כך קשר את הגולה עם ירושלים וכך זיכה את יחידי בית הכנסת של ״חברת חצות״ במצות תמיכה בתלמידי חכמים בירושלים.
כשנפלה העיר העתיקה ותושביה יצאוה, דאג הרב יוסף שלוש לצרכיהם והשתדל להנעים להם את גלותם.
עוד בחייו של חכם יוסף שלוש, התהלכו בקרב תושבי ירושלים המון אגדות ומעשי נסים שנעשו לו בזכות אביו רבי דוד שלוש אשר דאג לבנו יחידו בכל שעת צרה שעברה עליו אם בירושלים אם במרוקו. העם האמין כי היתה לחכם שלוש זכות אבות.
מיום פטירת אביו רבי דוד שלוש נהג בנו לערוך סעודה לתלמידי חכמים שלמדו באותו לילה משניות וזוהר לעלוי נשמתו. בערב מלחמת העולם הראשונה לא היתה לו אפשרות כספית לערוך את הסעודה ואמר לאמו כי יסתפק רק בסעודה ״של כעכים״. בא אביו בחלום ואמר לה, תגידי ליוסף שלא מכספו יערוך לי את הסעודה הוא יקבל ״מנדט״ (המחאות דואר) וממנה יערוך את הסעודה. ואכן באותו יום הלך לבית הדואר ונתקבלה המחאת כסף, דמי שכירות של חצר שהיתה שייכת לאביו במרוקו. בא הביתה ולא ספר את הדבר לאמו. אמרה לו אמו היום קבלת ׳׳מנדט״ אל תכחד ממני, ערוך את הסעודה כדין וכהלכה ואל נא תעשה טובות. ואכן מאותה שנה לא פסק מלערוך מדי שנה בשנה את הסעודה הגדולה ביום פטירת אביו. עד יום פטירתו ואף נכדיו ממשיכים באותה מסורת ועורכים את הסעודה לסבם ולאביהם עד היום.
אגדה מספרת כי בשנת 1922 הלך לשליחות במרוקו מטעם העדה המערבית. בהתקרבו לאחד הכפרים הנדחים ששלטונה של צרפת טרם הגיע אליו, עמדו שודדים להתנפל על השיירה שבה נמצא חכם יוסף שלוש. ושוב בא אביו רבי דוד שלוש בחלום פעמיים לרב אותו הכפר שנמנה בין תלמידיו ואמר לו בני עומד לבוא לכפרך ונמצא בסכנת לסטים השתדל לשלוח שומרים להצילו. הרב התעורר משנתו ושלח לנכבדי הקהל, ויחד הלכו בחצות הלילה למושל הערבי והודיעו לו כי עומד להגיע שליח מארץ ישראל ומן הראוי לשלוח פרשים להצילו מידי השודדים. נעתר להם המושל הערבי ושלח פרשים אשר הצילוהו מידי השודדים.
חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.
עמוד 380
שירי ההילולא והזיארה-יששכר בן עמי – קו לקו-
- שיר על ר׳ מאיר בעל הנס
גם שיר זה מופיע על דף בודד כתובת השיר: ״אני אברהם אמסלם הי״ו נוסח (לחן) מלא העלם״ על אף שהוא מכונה על ידי מחברו ״אלהא די מאיר עננו ביום קראנו, פיוט למעלת התנא האלקי ר׳ מאיר בעל הנס זיע״א זוהי קסידה ביהודית־מוגרבית. השיר כולל שמונה עשרה מחרוזות כאשר בכל מחרוזת יש ארבעה טורי סטרופה וטור אזור אחד. החריזה : אאאאב, גגגגב…
״אנא נשכר ונרפד עלאם. פשכראני ונדדם לכלאם. פוזה לחכם ר׳ מאיר עליה סלאם סללמו עליה יא נאס לעאלאם. רבי מאיר
אני אשבח וארים דגל, אוסיף להלל ולחרוז דברים למען החכם ר׳ מאיר עליו השלום. דרשו בשלומו תושבי העולם רבי מאיר
ברשותכם נקול כלמא עלאס בעל הנס תשמא מיילו אודניכום למואלין לחוכמה יא לגאלס פשמא זכותו תכון מעא לעאלאם. (פזמון) רבי מאיר
ברשותכם אגיד מלה, למה בעל הנס נקרא, הטו אוזניכם לבעלי החוכמה, הוא יושב בשמים, זכותו תעמוד לדרי העולם ר״מ
רדו באלכום להאד לקצייא לוקת די תשאבת כתהא די ברוריה חב רבי מאיר יפכחא בנייא, חב יבדקהא ואס הייא נקייה וטהורה קדאם מול לעולם רבי מאיר
שימו לב למעשה הזה, בעת שנשבתה אחותה של ברוריה, רצה ר׳ מאיר לשחרר אותה באמת, רצה לבדוק אם היא נקייה וטהורה .לפני בורא עולם ר״מ
התחכם באס יגויהא לדבר עבירה תבעהא באש יזררבהא קאלתלו פנידה דייאלהא אסידי מא ענדי מעאך כלאם,
התחכם כדי לפתותה, לדבר עבירה שדלה, כדי לנסותה, ענתה לו שהיא בנידתה, אדוני אין לי מה לדבר אתך ר״מ
מערוף טריק נסא אייאם שבעה תעדהום מלוקת לוקת ומשאעה לשעה, עטאהא רבי עקל דשפאעה באס ואזבת האד לחכם רבי מאיר
ידוע שדרך הנשים, ימים שבעה, תספור אותם מזמן לזמן ומשעה לשעה, אלוהים נתן לה שכל ורצון כדי להשיב בטעם לחכם ר״מ
אמת בפמו קאל והודה צדיקה הייא וטהורה וחסידה, קאל יפכהא בזמיע לפדדא, יכרזהא מדין לחראם רבי מאיר
אמת מפיו יצאה והודה, כי צדיקה היא וטהורה וחסידה, החליט שיצילה בכל סכום כסף, יוציאה מן הטומאה ר״מ
מאל כתיר עבא פידו לבואב דנסא, באס ירגבו וישוחדו; עטאה למאל באס יתלקהא מענדו כררזהא מן דלאם רבי מאיר
כסף רב לקח איתו לשוער הנשים, כדי לבקשו ולשחדו4 נתן לו כסף כדי שישחררה, יוציאה מהחושך ר״מ
סאף לבואב וקאל אנא כאייף מן אסידי אצולטאן, לאמא יקטע ראצו בסאייף, הז עניה בעל הנס ודמוע מן עינו חאייף, צללא קדאם מול לעולם רבי מאיר
ראה השוער ואמר אני מפחד מאדוני המלך, שמא יערוף את ראשו, הרים עיניו בעל הנס ודמעות זורמות מעיניו התפלל לאדון העולם ר״מ
לסוף קאללו זרבני רפד חזרא ודרב ביהא סי כלאב וזראו וחאבו יאכלוני, אלהא דמאיר עניני הרבו בעד סמעו האד לכלאם רבי מאיר
לבסוף אמר לו נסני, קח אבן וזרוק על הכלבים, רצו ורצו לאכול אותו, אלהא דמאיר ענני ברחו בשמעם מלים אלה ר״מ
שירי ההילולא והזיארה-יששכר בן עמי – קו לקו-
עמוד 132
מסכת מכות-מואיז בן הראש-חפירות ארכאולוגיות
מסכת מכות-מואיז בן הרוש
מואיז בן הרוש…..
משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001
משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2001
משה בן הראש מספר לנו על מולדת שתמיד נמצאת במקום אחר, ואיננה על מפה כלשהי. היר ריח של עץ תפוזים בגרנדה בערב שמעולם לא היה – חוסה לאויס גרסיה מרטין, אל מונדו, ספרד 2000.
- מתוך הכריכה של ספרו " לוסנה "
מואיז בן הראש, יליד מרוקו, כותב את יצירותיו בספרדית, בעברית ובאנגלית ונע באמצעותן בין תרבויות, מדינות ודתות. עד כה הוא פירסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה, שירה ורומאנים. שלושה רומנים מרכיבים את הטרילוגיה התטואנית שלו: ״מפתחות לתטואן, ״לרסנה״ ו״בשערי טנג׳יר״ שהופיע בספרד בהוצאת דסטינו ויופיע בקרוב בתרגום לערבית. בשנת 2010 ראה אור הרומן שלו ״אהבה והגירה״ בהוצאת אסקלרה בספרד. שירים רבים מתוך תשעת ספרי השירה שפירסם בעברית תורגמו לחמש־עשרה שפות. יש הרואים בו סופר מרוקאי, אחרים רואים בו סופר ספרדי או סופר ישראלי ואפילו יש הרואים בו סופר ביטניקי. בספרד הוא נתפס בעיקר כסופר של גלות היהודים ושל מגורשי ספרד במאה החמש־עשרה.
חפירות ארכאולוגיות
כְּכָל שֶׁאֲנִי חוֹפֵר יוֹתֵר
בְּתוֹךְ שְׁנוֹתַי הָרִאשׁוֹנוֹת
אֲנִי מוֹצֵא יוֹתֵר חָרָא
בֶּאֱמֶת אֵין לִי מִלָּה אַחֶרֶת
כְּדֵי לְתָאֵר אֶת הַזְּוָעָה
אֲנִי מֵבִין יוֹתֵר אֶת פְּחָדַי
הַפַּחַד מִמַּגָּע מִשִּׂיחָה
מִצְּעָקָה מֵחִבּוּק
שֶׁאַחֲרֵיהֶם תָּבוֹא
הַמַּכָּה
אֲנִי תָּמִיד בַּמַּכָּה
אֲנִי מֵבִין אֶת הַצֹּרֶךְ לְהַשְׁמִין
אֶת הַפַּחַד לְקַבֵּל בִּקֹּרֶת
אֶת הַיְּכֹלֶת לְקַבֵּל דְּחִיּוֹת
אֶת הַרְגָּשַׁת הַדְּחִיָּה מִן הַסְבִיבָה
אֶת הַתֵּאוֹרְיוֹת הַפּוֹלִיטִיּוֹת שֶׁהִנֵּה הַמִּלְחָמָה בָּאָה
וְשֶׁמָּחָר יִהְיֶה יוֹתֵר גָּרוּעַ
אֶת הַעֲמָדַת הַפָּנִים
שֶׁהִנֵּה
הֲרֵי לֹא תּוּכְלוּ לְהַכּוֹת אוֹתִי
כְּפִי שֶׁהִכְּתָה אוֹתִי מִשְׁפַּחְתִּי
אֲנִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּכָל
הַמַּכּוֹת עָשׂוּ אוֹתִי חָזָק יוֹתֵר
אַךְ חוֹלֶה יוֹתֵר
חָזָק יוֹתֵר אַכְזָרִי יוֹתֵר
חָזָק יוֹתֵר אַךְ חַלָּשׁ יוֹתֵר.
מסכת מכות-מואיז בן הראש-חפירות ארכאולוגיות
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-L’erudit mechant et le boucher vertueux
L’ERUDIT MECHANT ET LE BOUCHER VERTUEUX
Un erudit avait une fille d’un premier lit. Comme il devait faire un long voyage, il demanda a sa deuxieme femme de prendre soin de sa fille. Il prit conge de sa femme, monta sur son cheval et se mit en route.
Apres plusieurs heures de voyage la jument entendit une voix qui emanait de la terre. Elle s’arreta et commenca a creuser le sol. Elle creusa et creusa jusqu’a ce qu’apparut une caisse a 1’interieur de laquelle se trouvait la tete d’un homme, dont le front portait cette inscription: “Cet homme est ne a Bagdad et est mort dans le quartier des Sept Portes de la ville Sale.” L’erudit expedia la caisse par la poste a son adresse. Lorsque sa femme le recut, elle pensa: “Est-ce que mon mari a des secrets devant moi?”
Elle se rendit chez sa voisine et lui raconta ce qui etait arrive. La voisine lui conseilla: “Ouvre la caisse et vois ce qui s’y trouve.” La femme ouvrit la caisse et elle y apercut la tete d’un homme. Elle remit celle-ci a sa fille pour qu’elle la jette au four. En sentant l’odeur de la tete la fille devint enceinte et lorsque l’erudit rentra de voyage, elle ne lui souhaita pas la bienvenue. Il demanda a sa femme: “Pourquoi ma fille ne vient-elle pas me voir?” “Il est arrive quelque chose et ta fille est devenue enceinte”, repondit la femme.
“Tu m’avais promis de la surveiller.”
“Elle n’a jamais quitte sa chambre”, repondit la femme. Durant toute la periode de sa grossesse, la fille ne quitta jamais sa chambre et les anges du ciel lui apportaient a manger.
Au bout de neuf mois, elle donna naissance a un fils, qui au bout de sept jours commenga a marcher. Le meme jour, l’erudit et le boucher de la ville moururent subitement. Le premier fut enterre en grande pompe, tandis que le boucher fut conduit a sa demiere demeure sans aucune ceremonie.
L’enfant alla chez les habitants de la ville et leur demanda: “Qui est mort ici aujourd’hui?”
“L’erudit et le boucher.”
Il leur dit: “Venez avec moi”.
L’enfant les conduisit au cimetiere. Arrive devant la tombe de l’erudit, l'enfant se mit a crier: “Debout, mechant. Debout, mechant. Debout, mechant.” Et voici, l’erudit se leva.
L’enfant demanda: “Q’as-tu fait tous les jours de ta vie?” L’erudit repondit: “J’ai transgresse toutes les prescriptions de la Tora.”
L’enfant conduisit les hommes vers la tombe du boucher et se mit a crier: “Leve toi, homme vertueux. Leve toi, homme vertueux. Leve toi, homme vertueux.” Et voici, le boucher se leva. Et l’enfant lui demanda: “Qu’as-tu fait tous les jours de ta vie?” “Tous les jours de ma vie, repondit le boucher, etaient consacres a l’aide aux necessitcux.”
L’enfant dit alors: “Raconte nous l’une des bonnes actions que tu as faites.”
“Un jour je me rendis au marche et j’y apercus une petite fille parmi les prisonniers. Je demandai: “Que fait cette enfant ici?” On me repondit: ‘C’est une petite Juive que des Arabes ont enlevee et maintenant elle est offerte comme marchandise aux passants.’ Je demandai: ‘Est-ce que je peux l’acheter?’ On me repondit: ‘Si tu paies tu peux l’emmener’.
“J’ai achete la petite fille et je l’ai prise avec moi. Je l’ai aimee comme si e’etait ma propre fille et je l’ai gatee. Elle grandit et je vis qu’elle etait jolie et avait bon coeur. Et je decidai de la donner a mon fils en mariage. Je me rendis donc chez mon fils et lui dis: ‘Mon fils, veux-tu me faire plaisir?’ ‘Ce que tu diras, sera!’, repondit mon fils. ‘Je veux te donner cette fille pour que tu l’epouses.’ ‘Ainsi sera fait, mon pere.’
“Je preparai une grande reception a laquelle j’invitai tous les pauvres de la ville. Je fis de mon mieux pour que tous mes hotes se regalent et soient heureux et il en fut ainsi. Mais lorsque j’arrivai a l’une des tables, je m’apercus que l’un des invites ne touchait a rien. Etonne, je demandai: ‘Pourquoi cet homme ne mange-t-il pas?’ On me repondit: ‘Il est tellement triste qu’il n’a pas envie de manger.’ Je demandai a l’homme pourquoi il ne mangeait rien et il me repondit qu’il ne pouvait pas me le dire. Je lui dis: ‘Parle et ne crains rien.’ L’homme me dit: ‘Je suis malheureux parce que la jeune fille qui m’etait destinee comme femme se marie aujourd’hui.’ ‘S’il en est ainsi, lui repondis-je, ne t’en fais pas. Bois et mange. Et ce que tu desires, tu l’obtiendras.’ “J’allai trouver mon fils et lui dis: ‘Mon fils, j’ai un service a te demander — ‘Parle mon pere, ce que tu diras, sera.’ Je lui dis: ‘Je veux t’enlever ta fiancee et la donner a un autre homme.’ ‘Fais comme tu penses, mon pere.’
“Je courus immediatement chez l’un de mes amis et lui demandai la main de sa fille pour mon fils. Et le meme soir les invites assisterent a deux mariages ..
L’enfant dit: “Voyez-vous maintenant, qui des deux fut l’homme vertueux et qui fut l’homme mechant.”
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965–L’erudit mechant et le boucher vertueux
Page 115
ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958- ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו
ד״ר יגאל בן־נון
מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958
סיבות רבות גרמו ליהודים לעזוב את מרוקו אחרי הקמתה של מדינת ישראל. חלקן עקרוניות וחלקן נסיבתיות. עובדת היסוד הייתה העובדה שמרוקו הוגדרה כמדינה מוסלמית. כל ניסיון להתגבר על קיומה של קהילה יהודית בקרב חברה מוסלמית רחוקה מחילוניות נדון לכישלון. הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל ותהליך המרוקניזציה והערביזציה של המנהל הכריעו את הכף ומחקו כל סיכוי שמעמדם של היהודים במדינה העצמאית יהיה זהה או דומה למעמדם של היהודים במדינות מערב אירופה. בין החששות להתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים יש להציב גם את הסכסוך בין ישראל לארצות ערב. סכסוך זה עורר דאגות באשר לעתיד היהודים במדינה החדשה. קורות היהודים בשאר ארצות ערב לא היה מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים למוסלמים. לצד חדירת הנושא המזרח תיכוני התעורר החשש לאיבוד היתרונות שהושגו בזכות החינוך הצרפתי עקב הערביזציה הצפויה להתבצע. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה אלא דרך הנטישה. חשוב לציין שהגירת היהודים ממרוקו הייתה חלק מתהליך דמוגרפי שהתנהל זמן רב בקרב יהודי המדינה. תהליך זה התקיים כבר במאה ה-19 והואץ בתקופת החסות הצרפתית במסגרתו נטשו היהודים את הכפרים לכיוון העיירה הסמוכה ועברו מן העיירה לערים הבינוניות והגדולות יותר. עם הפיכת קזבלנקה למוקד כלכלי חשוב עברו יהודים רבים ישירות מן הכפר המרוחק אל המרכז הכלכלי החדש.
הנרטיב הישראלי מייחס את העליות לישראל למניעים ציוניים. בכל העולם, נרטיבים לאומיים ניזונים יותר ממיתוסים וירטואליים, מאשר מאמת היסטורית. ואולי טוב שכך. היום ברור להיסטוריון, שחלקם של המהגרים לישראל ממניעים אידאולוגיים, זעום ביותר. סגירת שערי ארה״ב בשנת 1923 בפני הגירה הייתה אחד מהגורמים לעליות הגדולות ממזרח אירופה ומרכזה. כאשר הגיעו יהודים מארצות מוסלמיות, השתנה הנרטיב. עלייתם לא הוגדרה כציונית, שהוא מושג יוקרתי. המציאו עבורם הגדרה חדשה: ׳׳עלייה משיחית׳׳ משיחיות זו נשמעת יותר כמתנה צנועה לקרוב עני, שלא רוצים לראות בו חלוץ ציוני. יהודי מרוקו לא עלו ממניעים משיחיים אלא מחשש לחיים במדינה ערבית-מוסלמית שמשטרה מעורפל.
החשש מעתיד מעורפל הביאו רבים לבחור ביציאה ממרוקו. שליחי ישראל קבעו את גורל הקהילה, על סמך הערכה שגוייה, שסכנה מידית אורבת לה, ולכן מחובתם להצילה, יהיה המחיר אשר יהיה. קברניטי המדינה התעקשו להוציא את יהדות מרוקו לישראל תוך נטילת סיכונים ובמחיר של קרבנות. למרות שבמהלך ביצוע המשימה התגלתה מציאות מנוגדת לגישה זו, להט העשייה אטם את עיני השליחים, והתנהגותם שיקפה את הציפיות שתלו בהם, יותר מאשר המצב בשטח. שלושה עקרונות הנחו את קברניטי ישראל ביחסם לקהילה היהודית במרוקו וקבעו את קווי היסוד של תפיסתם הציונית: האנטישמיות היא אוניברסלית ועל זמנית, וכל קיבוץ יהודי בגולה צפוי ביום מן הימים להכחדה. לכן על מדינת ישראל להקדים תרופה למכה ולהעבירו ארצה. אחרי שואת יהודי אירופה, יהדות צפון־אפריקה הפכה למאגר היהודי החשוב ביותר בעולם.
על חשיבות יהודי מרוקו באספקת חיילים לצבא יש ללמוד משליחותו של ישראל עמיר, מנהל אגף כוח־אדם במשרד הביטחון, שביקר בקהילות צפון־אפריקה במרס 1953. הדו׳׳ח שמסר בישיבת המוסד לתיאום השפיע על עמדות ראש הממשלה דוד בן־גוריון לעניין ההקלות בכללי המיון של העולים. לצד הצרכים הפונקציונליים נאחזה האידאולוגיה הרשמית של ראשי היישוב באקסיומת היסוד הציונית שקובעת שיהודי בגולה, באשר הוא יהודי, חי בסכנה מתמדת. עבור האורתודוקסיה היהודית זו הקהילה שתנציח את היהדות מול איום ההתבוללות. ישראל מצדה, ראתה במאגר זה מקור שיספק כוח אדם לביצור ההתיישבות היהודית, כדי להתגבר על מה שמכונה ׳׳הבעיה הדמוגרפית׳׳. לא די היה להכריז חגיגית על מדינה. מי שעיניו בראשו ידע שעם 600,000 יהודים בארץ, מדינה לא יכולה להתקיים.
אי לכך, הנרטיב הלאומי נאחז כאקסיומה הקובעת שללא הצלת יהדות הגולה מסכנת האנטישמיות, ישראל תחטא להצדקת קיומה, כיוון שקיום זה לא היה דבר מובן מאליו. רק כך אפשר להבין את עקשנותם של שליחי ישראל להוציא את יהדות מרוקו לישראל תוך נטילת סיכונים ובמחיר של קרבנות. למרות שבמהלך ביצוע המשימה התגלתה מציאות שלא תאמה אידאולוגיה זו, להט העשייה באותם ימים, אטם את עיני השליחים, ודוחותיהם שיקפו את הציפיות שתלו בהם, יותר מאשר המצב בשטח.
הסופר מטנגייר קרלוס דה-נזרי הדגיש את ההבדל בין תולדות יהודי מרוקו ובין תולדות עם עולם: ׳׳הרי זו טעות לחשוב שמרוקו הייתה בשביל היהודים תומכי הלאומיות, מה שצרפת היא בשביל יהודי צרפת, ואנגליה בשביל יהודי אנגליה. לטעון זאת תהווה כניעה לאינטרפולציה מטעה׳׳. נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, שניהל את המגעים עם שלטונות מרוקו, עמד אף הוא על הבדל זה. לדבריו, לכל אורך תולדות התפוצה היהודית באירופה המזרחית, בלטה תדמית היהודי המנודה, המיטלטל ממקום למקום בחיפוש אחר ארץ מקלט שתאפשר לו לחיות את חייו כראות עיניו ולהתפרנס בכבוד. ואילו במרוקו המצב הפוך: המרוקנים נאחזו ביהודי ארצם בכל מאודם, מבחינה פוליטית וכלכלית גם יהד״. לעומתם, שרת החוץ גולדה מאיר ראתה בטביעת ספינת העולים אגוז חוליה בשרשרת קורות היהודים במאבקם באנטישמיות על ידי העפלה לישראל. כמוה, משה שרת ראה באירוע זה דף מתוך המרטירולוגיה היהודית: ׳׳אני סבור שבכל פרשת המרטירולוגיה של העלייה שלנו עד כה, לא היה פרק כזה כמו העלייה עכשיו ממרוקו׳׳.
ההיסטוריון מטעם המוסד, אליעזר שושני, עמד על האוניברסליות העל-זמנית של האיבה ליהודים: ׳׳ניסיון העבר ־ ובמיוחד לקח החורבן הגדול שבא על קהילות ישראל באירופה הנאצית – יש בו משום עדות, שסדרי חברה שהותקנו בעמל דורות נמחקים עד לבלי הכר עם בא הגל העכור שאין לו מעצור. במובן זה לא הל כל שינוי במעמד תפוצות ישראל בגולה מיום שהלכו היהודים אליה. אמנם הקמת מדינת ישראל חוללה תמורה בהרגשתם היהודית, אך גולה היא גולה, ומיעוט הוא מיעוט ואיבה לזר, ובמיוחד ליהודי, היא איבה׳׳. ישראל חייבת להתערב במרוקו ״בין אם מבקשים ממנה אותם יהודים זאת, ובין אם אינם מבקשים זאת, בגלוי ובקול רם״ לדבריו, שיגור שליחי המוסד למרוקו לא שונה משליחות הישראלים שהוצנחו באירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה: ׳׳אם מטילים אשמות מאשמות שונות על מדינת ישראל על מעשים שהיא עושה ועל מעשים שהיא אינה עושה, הרי האשמתה בהתערבות במצב היהודים באותן התפוצות בעוד זמן, תתקבל על ידה באהבה. יותר מזה, יש בו במעשה זה שלה, תוספת צידוק לקיומה בעולם׳׳.
ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958– ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו
עמוד 68
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen Scali
COHEN-SCALI
Appelatif donné à une des branches de la famille Cohen de Debdou au Maroc. Sur sa signification il y a plusieurs versions. La plus vraissemblable est une ethnique d'origine: la Sicile, en arabe Scala, qui au Moyen Age et jusqu'à l'expulsion de 1492, abritait une très importante colonie juive. Les 30.000 Juifs de l'ile, alors sous souveraineté espagnole, furent expulsés comme en métropole, malgré l’opposition de la population locale et son intervention pressante auprès des autorités qui n'aboutit qu'à un sursis de quelques mois, le temps d'apprendre les métiers exclusivement pratiqués jusque là par les Juifs. On peut y trouver confirmation dans le fait que ce patronynme était également porté par des familles musulmanes de Fès, qui se disaient originaires de Sicile, les Scali – à moins que ces mêmes familles ne soient d'anciens Cohen convertis à l’islam … Selon une autre version tout aussi plausible, Scali serait un indicatif de métier: le brodeur de fils d'or (en arabe Sklli), métier juif par excellence et qui rappelerait leur tradition antique de brodeurs des habits des prêtres au temps du Temple de Jérusalem. Cet artisanat était particulièrment développé à Séville et dans l'ancien temps on appelalit le fil d'or travaillé "Sklli sévilliani". En restant dans la même explication on peut ajouter que ces fils d'or pour la broderie viennent rappeler par leur brillant la pureté de leur ascendance, remontant au Grand Prêtre du temps des Rois David et Salomon, Sadok Hacohen, dont les successeurs devaient furent les grands pontifes du Temple jusqu'à sa destruction. Significativement, la valeur numérique des lettres hébraïques formant le mot Scali est la même que celle de Sadok: 200. Le berceau de la famille au Maroc est dans la bourgade de Debdou que l'on dit avoir été fondée par les membres de cette famille qui lui donnèrent le nom du roi David, en berbère Dbidou, Debdou. En 1676, ils furent chassés de Debdou par l’empereur Moulay Ismael et ils s'installèrent à Dar Iben-Méchal. Quand ils furent autorisés à y revenir, ils trouvèrent que pendant leur absence d'autres familles dont le Benaïm et surtout les Marciano les avaient supplantés dans la direction de la communauté et depuis ce furent des relations très tendues entre les deux grandes familles. Leurs querelles devinrent célèbres et furent souvent portées devant le tribunal rabbinique de Fès. Elles reprirent une nouvelle actualité sous la domination du rebelle Bou-Hmara (1903-1909) qui favorisa la famille Cohen et persécuta celle des Marciano. Elles ne devaient s'apaiser qu'avec l'installation française qui donna le signal à un exode progressif des membres de la communauté vers Fès, Oujda, Mélilia, Casablanca et l'Algérie. Cet appelatif est attesté en Espagne dès le XlVème siècle. Au XXème siècle, appelatif peu répandu, porté à Debdou et par émigration à Taxa, Fès, Tlémcen, Oran, Mostaganem, Oujda et Casablanca.
- DAVID: Il fut avec une dizaine d'autres membres de sa famille, le fondateur quartier juif de la bourgade de Debdou dans l'Est marocain dans laquelle ils trouverent refuge en fuyant les terribles massacres de Seville en 1391.La legende raconte que manquant d'eau, rabbi David frappa le rocher et une source en jaillit qui porte jusqu'à ce jour le nom de "source de Séville". Depuis la famille Cohen assuma presque sans discontinuité la direction de cette plus vieille communauté de Mégourachim au Maroc.
- SHIMON: Rabbin originaire de Debdou installé dans le village voisin de Dar iben Mechal. Il fonda la première synagogue dans le village, ses habitants priant jusque là en plein air. Ses enfants rabbi Yéhouda, rabbi Moché et rabbi Shélomo allèrent dans la même voie et fondèrent une école pour les enfants du village, avant de revenir dans leur ville d'origine, Debdou.
- SHELOMO: Fils de rabbi Shimon. Grand rabbin de Debdou du XVIIIème siècle, auteur d’une histoire de sa communauaté "Yahas Debdou" publiée avec son livre de Responsa "Vayahel Shélomo", (Casablanca, 1929).
YOSSEF: Notable de la communauté d'Oran au moment de la conquête française. Il fut désigné en 1832 par les autorités françaises comme l'adjoint de Mordekhay Amar, le chef de la Nation Juive de la ville. Après la suppression de cette fonction, il fut en 1843 le premier Juif à entrer au Conseil Municipal d'Oran.
- YEHOUDA: Rabbin à Fès, mort en 1841, célèbre en son temps pour son érudition, sa piété et son dévouement pour le bien public "courant comme un cheval pour subvenir aux besoins des pauvres" comme l'écrit rabbi Avner Israël Sarfati dans son "Yahas Fas". Refusant de vivre de la Torah, il exerçait le métier de bijoutier.
- ABRAHAM: Fils de rabbi David. Rabbin né à Debdou et mort à Taza où il fut appelé à servir de guide spirituel, en 1871. Auteur d'un traité sur la circoncision qu'il rédigea à la suite d'un rêve prémonitoire, "Bérit Kérota". Mort sans laisser d'héritier pour continuer son nom.
- HAYIM (1836-1925): Célèbre rabbin enseignant à Fès descendant de la famille de Debdou. Devenu aveugle à la fin de sa vie, il supporta avec amour toutes les souffrances et après sa mort sa tombe devint un lieu de pèlerinage.
- YOSSEF. Célèbre rabbin enseignant à Fès au début du siècle, mort en 1927. Il compta parmi ses disciples rabbi Yossef Benaïm l'auteur de "Malké Rabanan". Educateur dévoué, il fut parmi les fondateurs du Talmud Torah Em Habanim au début du siècle et son premier directeur. Il fonda aussi l'association "Or Hayirn” dont les membres se réunissaient les chabbat et jour de fêtes pour étudier la Torah.
- DAVID (1861-1949): Rabbin né à Debdou en 1861 d'une famille dont les origines remontent à Séville. Après des études dans les yéchibot des rabbanim Abraham Bensousoussan et Chélomo Cohen, il décida de monter en Terre Sainte, mais il fut retenu à Tlemcen par rabbi Haim Beliah qui lui demanda de rester y enseigner. En 1913, il fut nommé juge à Oran, puis Président du Tribunal Rabbinique d'Oran. Il termina sa vie à Jérusalem. Auteur d'un livre de Responsa qui connut une grande diffusion "Kiriat Hanna David"(1935). Le rav David Kalifa a fondé à Jérusalem dans les années 80 une Yéchiva pour francophones qui porte son nom "Kiriat Hana David". Parmi ses disciples les plus célèbres furent les grands rabbins Yaacob Ben Assaraf, Chélom Lasry et David Khalifa d'Aïn Temouchent. Auteur de "Léklia David", (Jérusalem 1937), commentaires de la Torah; "Keren Ledavid" sur le Talmud ( Meknès, 1946) et "Ledavid barukh", sermons.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano.Cohen Scali
Page 335
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"-הרב משה אסולין שמיר.
"א-ח-ד-ו-ת" = אח + אחד + אחות + א-ת.
אחדות עם ישראל = כאחד, כמו בין אח לאחות, מ-א' ועד ת'.
אחדות עם ישראל – בסיס לגאולה במהרה.
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א).
משה רבנו הקהיל את בני ישראל למוחרת יום הכיפורים,
כדי למשוך את אותה אחדות המאפיינת את כיפור – לכל השנה (כלי יקר)
"התורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל.
כל אחד יעשה היכולת שבידו… ואולי, כי לזה רמז באמרו:
"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח, יט). פירוש, לצד שהוא כמותך.
כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.
ואם כן, אינו אחר אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך"
(רבנו-אור-החיים-הק' שמות לה, א).
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
פרשת השבוע "ויקהל" נאמרה למחרת יום הכיפורים, כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות כדברי רש"י.
רבנו ה"כלי יקר" לומד מוסר השכל מן העיתוי בו הקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" – אנשים, נשים וטף, למחרת יום הכיפורים: כמו שביום הכיפורים, עמ"י מתקהל בביהכנ"ס מתוך פיוס ואחדות בין כל חלקי העם, כך בשאר ימות השנה – יש למשוך את אותה אחווה ורעות בין כל חלקי המחנה.
וכדברי קדשו: "לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום כיפור – כי ביום כיפור – השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא, כולם כאגודה אחת. על כן היה בנקל להקהילם ביום המחרת – כל זמן ששלום האתמול קיים".
כל זה מסביר מדוע, זו הפרשה היחידה הפותחת במילה "ויקהל".
"מה יפו פעמיך – בנעלים" (שיר השירים ז, ב). היופי של פעמיך, לא רק בכיפור בו לא נועלים נעלים, אלא "בנעלים" – גם כשנועלים נעלים בכל ימות השנה, יש לנהוג כלפי הזולת ביופי ונועם הליכות.
רבנו ה"כלי יקר" מוסיף עוד, שמשה שפט את העם באותו יום, כדי ליישב כל מחלוקת אפשרית בין האנשים, כך שכולם יתקהלו מתוך שלום ואחווה ביניהם, ויוכלו לתרום למשכן משלהם, ולא ע"י גזל חלילה, ככתוב בהמשך: "קחו מאתכם תרומה לה'" – משלכם, ולא משל גזל. את זה הוא מוכיח מהכתוב לעיל (שמ' יחי ג): "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם", ופירש רש"י שם, שזה היה למחרת יום הכיפורים.
בהמשך נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו'" (שמ' לה, ה). כלומר לא להצית אש המחלוקת ביניכם. ורק אחר כך ציווה אותם להביא את התרומות למשכן, כך שהמשכן יבנה ביושר ומתוך אחדות המחנה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב: "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" בלשון רבים? על כך עונה רבנו:
"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך".
ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל, ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן, כמו בצלאל ואחיסמך, וכל חכם לב.
על חשיבות האחדות בעמ"י בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל מדוע פרשתנו מתחילה בביטוי "ויקהל משה", הרי זה "דבר הרגיל בכל עת" שמשה מדבר עם בני ישראל, והתורה לא מציינת זאת ע"י הביטוי ויקהל. על כך רבנו עונה כמה תירוצים:
בראשון שבהם הוא אומר: בסוף הפרשה הקודמת "כי תישא", בני ישראל פחדו לגשת למשה רבנו, בגלל שעור פניו קרן מקדושה לאחר ירידתו מהר סיני ככתוב: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו – וייראו מגשת אליו", לכן היה צריך "להקהיל את כולם לבל ימנעו קצת מהמורא".
רבנו-אור-החיים-הק' מציין בתשובתו השנייה ע"פ הזהר, משה רבנו ראה את מלאך המוות "מרקד" בתוך עמ"י לאחר חטא העגל, לכן "הקהיל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד, ולא עמדו במסיבה אחת" כדי לתרום למשכן. את זאת הוא לומד מייתור המילה "בני" בביטוי "עדת בני ישראל", היות והמילה "עדת" כוללת גברים ונשים, וכן ממה שכתוב בהמשך "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה, ח), ולא כתוב "ויביאו". כלומר, הם באו בנפרד, תוך הפרדת כוחות בין המינים. (זהר ויקהל קצו ע"ב).
"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמ' לה כ). מה בא לחדש לנו שהם יצאו מלפני משה?
רבנו-אור-חיים-הק': "שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו". כלומר, דמותו של משה רבנו כל כך השפיעה עליהם, עד שהם יצאו מתוך אחדות כאיש אחד, ומתוך זריזות כדי לתרום למשכן.
"מלפני משה": רבנו אומר: "קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו" והרי היו צריכים לקבל ממנו רשות כדי לצאת? רבנו משיב: הרשות הייתה כאשר אמר להם, "קחו מאתכם תרומה".
תשובה שניה: "או אפשר, כי אהבת הדבר, קלקלה השורה". כלומר, מרוב החשק לתרום, לא חיכו לקבל רשות.
תשובה שלישית: הם פחדו לחכות, שמא משה רבנו שהיה עשיר, יתרום את כל הנצרך למשכן, ולכן הקדימו לצאת.
רבנו אברהם אבן עזרא: "למדנו מזה, שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד – כת אחר כת".
כלומר, בהתחלה באו כת אחרי כת כדי לשמוע תורת משה, אבל בגלל שהוקסמו מתורתו, כל הכתות נשארו לשמוע מחדש את השיעור שנאמר לכתות הראשונות, ובסוף יצאו כולם – כאיש אחד מלפני משה.
"ויקהל משה".
הקב"ה אמר למשה: "עשה לך קהילות גדולות,
ודרוש לפניהם בהלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים
להקהיל קהילות – בכל שבת ושבת" (י. שמעוני ויקהל, תח).
כל זה מסביר, מדוע זו הפרשה היחידה הפותחת בביטוי "ויקהל".
בשבתות וימים טובים, מתכנסים רבים וטובים מעמ"י בבתי הכנסת, כדי לשמוע דברי תורה.
המקור לכך הם דברי המדרש: הקב"ה אמר למשה רבנו: "עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהתכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני ישראל" (ילקוט שמעוני פר' ויקהל, סימן תח).
מכאן אמרו: "משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום. הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת", כדי ללמד את ב"י את מצוות התורה.
אכן זו מסורת יפה, המלווה את עמ"י מאז ומעולם, היות ובן זוגה של השבת הוא עמ"י המזדווג עמה ע"י לימוד תורה.
הודו ליהוה כי טוב, שזיכני מזה עשרות בשנים להית שותף במתן שיעורי תורה בחינם מידי שבת בשבתו, כדברי ה' למשה: "מה אני בחינם, אף אתם נמי בחינם" (נדרים לז ע"א).
רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת": כנסת ישראל היא הבת זוג של השבת וזה בעצם התיקון לשבת שאין לה בן זוג כשאר הימים. וכדברי קודשו: "ושמרו… לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן" (שמ' לא, טז). בשבת, מקבלים שכר פי אלף על לימוד תורה, כדברי ה"בן איש חי".
להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.
"ששת ימים תעשה מלאכה –
וביום השביעי יהיה לכם קודש…" (שמות לה, ב).
השבת – כמקור הברכה לכל השבוע.
ביום שבת, משתלשל השפע – של ששת ימי המעשה
(זהר, שמ' פח, ע"ב)
"לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה"
("לכה דודי". רבי ש. אלקבץ).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על מצות שמירת השבת, כאשר בפרשה הקודמת הוקדשו לכך פס' רבים, ורבנו אף חידש בזה שנים עשר פירושים מתוקים מדבש. {עיין במאמר לפרשת כי תישא}.
על כך רבנו עונה: כדי להכין את המשכן שהקב"ה ישכון בתוכו, ודרכו בתוך ב"י, צריכים היו לעבור טהרה מחטא העגל, ולתקן את אשר פגמו בתרי"ג ענפי הנשמה כנגד תרי"ג מצוות התורה.
לכן, נבחרה מצות השבת השקולה כנגד כל מצוות התורה כדברי המדרש: "השבת שקולה כנגד כל המצוות", (שמ' רבה, כה, יב), וכן, כדברי הזהר הק': "מאן דנטיר {שומר} שבת – כאילו נטיר אורייתא כולא" (בשלח, מז ע"א). וכדברי קודשו: "כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי להיות מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצוות השבת ששקולה כנגד כל התורה – היא תקנת עבודה זרה כאומרו: "אשרי אנוש יעשה זאת" (ישעיה נו ב). ודרשו חז"ל (שבת קיח ע"ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו".
את הרמז לכך הוא מוצא בביטוי "אלה הדברים" כדברי רבי (שבת צז ע"ב) המרבה את ל"ט מלאכות מהביטוי הנ"ל:
אלה = 36 + דברים = 2 + ה– הידיעה של ה-דברים = 1. ביחד 39 = ל"ט.
קדושת המקום – וקדושת הזמן.
התורה באה ללמד אותנו מסר חשוב: במשך ששת ימי השבוע, האדם עסוק בעשייה לפרנסתו בבחינת "ששת ימים תעשה מלאכה", ואילו בשבת, חייב לעצור את המרוץ אחרי הזמן, ולהתמקד בקדושת הזמן של השבת.
כנ"ל בעבודות המשכן, במשך השבוע כל בית ישראל היה שותף בהקמת המשכן, ואילו בשבת הם נדרשו לנוח, היות ועבודת המשכן אינה דוחה מצות שבת.
פועל יוצא מכך: במשכן/במקדש/במקדש מעט – מקומות בהם שוכנת השכינה לאורך הדורות – זוהי קדושת המקום. ואילו בשבת – זו קדושת הזמן בה האדם עוצר את הרדיפה אחרי הממון, ומתחבר לקב"ה, ע"י שמירת שבת ולימוד תורה, בבחינת הכתוב: "וביום השביעי – יהיה לכם קודש".
רבנו אומר על הכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה – ולא נאמר 'ב-ששת', "כדי שבל תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם" כדברי קדשו. כלומר, אין מצוה לעבוד, אלא דברים שנועדו לקיום האדם בעולם. ואם עושה את מלאכתו לשם שמים – עלה בידו שכר מצוה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שאם נשמור את "השביעי קודש", מלאכתנו במשך השבוע תתברך, היות והשבת היא מקור הברכה. וכלשון קדשו: "אולי שיכוון לומר, שאם יהיה יום שביעי קודש, תֵעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים".
גם בפיוט "לכה דודי" של רבי שלמה הלוי אלקבץ ע"ה נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר עוד: במשך השבוע גם גוי יוכל לעשות מלאכת יהודי, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לעשות מלאכתנו גם בשבת, באה התורה ואומרת "השביעי… קודש" שגם גוי לא יעשה מלאכת יהודי בשבת, כדברי רבי יאשיה האומר: אמירה לגוי אסורה בשבת (מכילתא דר"י. בא מס' דפסחא פרשה ט). לכן, המילה "תֵעשה" מנוקדת בציר"י תחת התי"ו. כלומר, המלאכה תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו ע"י אחרים לא…".
רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש: אם לא תהיה שבת, גם לששת ימי השבוע לא יהיה קיום, כפי שהסביר בהרחבה רבנו בפרשת בראשית את הפסוק: "וינח ביום השביעי" (בר' ב, ב) שם הוא מסביר שהשבת מהווה את נפש/מנוע העולם, ושבלעדיה העולם לא יוכל להתקיים. וכדברי קודשו: "כי העולם היה רופף ורועד, עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה כי ביום השבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמ' לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש… שנתכוון לומר כיוון ששבת = בא שבת. "וינפש" – פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת, לא היה נפש לכל הנבראים".
רבנו גם מסביר את דברי חז"ל: "כל השומר שבת – כאילו שותף במעשה בראשית" (שבת קיט).
רבנו שואל: איך יתכן להיות שותף במעשה בראשית שנעשו בבריאת העולם, לפני אלפי שנים?
רבנו משיב: הקב"ה ברא את העולם רופף, ומידי שבוע הוא נעמד מחדש בזכות שאנחנו שומרים את השבת, לכן יכולים אנו להיות שותפים מחדש עם הקב"ה מידי שבוע, בחידוש מעשה בראשית.
הגמרא בקידושין (לט ע"ב) אומרת: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה".
רבנו אומר שהאדם נוטל שכר ע"י שמירה שלא לעשות מלאכה בשבת.
רבנו–אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויברך אלהים את יום השביעי" (בר' ב, ג): "ולמה שפירש (זהר שמות פח, ע"ב) כי ביום שבת משתלשל השפע של כל ששת המעשה, יכוון על זה אומרו "ויברך", כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות". כלומר, השבת מחיה את העולם, ומהווה את המקור והשרש לשפע השבועי, של ששת ימי המעשה.
"וביום השביעי – יהיה לכם קודש": רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר: קדושת השבת באה אלינו מאליה מידי שבת בשבתו, ומחכה לנו שנתחבר אליה, וזו גדולת השבת.
ישנן שלש מצוות אותן אנו מקיימים בכל גופנו: ברית מילה, מקוה וסוכה. השבת לעומת זאת, היא באה אלינו מידי שבת בשבתו ועוטפת אותנו בקדושה, מבלי לשאול אותנו, שלא כמו בסוכה וכו', שזה תלוי בנו, אם להיכנס לסוכה.
"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמ' לה ג)
אסור לכעוס בכלל – ובשבת בפרט.
בעשיית המשכן, ראינו שיש צורך בעשייה מתוך הלב, בבחינת הכתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – כך בשמירת שבת קודש. רבי שמעון בר יוחאי אומר בתיקוני הזוהר: אשרי המכין דירה לשבת בליבו, שלא יהיה עצוב וכועס, שכל הכועס בשבת, כאילו הבעיר את הגהינום. ולכן נאמר בהמשך הפס': "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אפילו את הגהינום, ה' משבית בשבת, ועלינו ללמוד ממנו יתברך.
הגימטריה המשותפת של המילים: מקוה – {אל} קנא – כאעס (עם המילוי א) = 151. כלומר, האדם הכועס כאילו כופר בה', ועליו לטבול במקוה.
רבי מאיר בעל הנס שכדרכו בקודש אהב להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עשה שתי שבתות אצל בני זוג שהבעירו את אש המחלוקת ביניהם בערבי שבתות, והוא הצליח להשכין ביניהם "שבת שלום" הלכה למעשה.
"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). הזהר הק' אומר על הפס' הנ"ל: ביום שישי אחרי הצהרים, יורדים לעולם "טל אורות" של מלאכים, המתחברים לאלה המצפים לקבל את שבת המלכה מתוך שמחה ולימוד תורה, בבחינת "לכה דודי – לקראת כלה", כפי שנהג מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, בשבתו על משמרתו ועל תורתו בימי שישי אחרי חצות היום, כשהוא מוכן ומזומן לקראת שבת המלכה כחתן, וגם כדי לזרז את בני הבית לכבוד שבת.
"שבת שבתון – ליהוה" – על השבת נאמר לה', ועל יום כיפור נאמר 'לכם' – "שבת שבתון – לכם".
יוצא אפוא, שהשבת יותר חמורה מכיפור. מי יתן וכולנו נרגיש את אותה התרוממות רוח של יום כיפור, גם בשבת קודש.
"ויאמר משה אל בני ישראל:
ראו קרא יהוה בשם – בצלאל בן אורי בן חור…
וימלא אותו רוח אלהים בחכמה,
בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.
ולחשוב מחשבות לעשות בזהב, ובכסף ובנחושת (שמ' לה, ל– לב).
רבנו-אור-חיים-הק' דורש מהמילה בפס' "בשם", את שמו של בצלאל בפרשת "כי תישא" (לא, א –ה): "אולי שיכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו. בצלאל = שעשה צל לאל. בן אורי = שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור = שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל כאומרם ז"ל בפסוק: משכן העדות – עדות לישראל שנמחל להם עוון העגל, כדברי רבי שמעון ב"ר ישמעאל: עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל (ש. רבה פרשה נא, ד). הרי שנרשם בשמו הדבר. בשמו ושם אבותיו, ובזה יבוא על נכון אומרו, "ואמלא" בתוספת וא"ו, לומר מלבד זו, עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואומרו "בחכמה" ולא אמר חכמה, ואולי שיכוון על פי דבריהם ז"ל בפסוק: יהב חוכמתא לחכימין (דניאל ב, כא – ברכות נה, ע"א). שאין הקב"ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה". והוא אומרו ואמלא אותו רוח אלהים". בצלאל זכה לעשות את כלי המקדש בזכות חור סבו, שמסר את נפשו נגד חטא העגל, עד שנהרג.
על השאלה מדוע ה' נותן חכמה לחכמים כדברי דניאל הנ"ל. שיתן חכמה לחלשים הזקוקים יותר לחכמה.
ההסבר הוא כך: חכם שמשקיע ומתאמץ לדעת – ה' משפיע עליו מטובו.
רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. בפשט ניתן לפרש שדעת, היא יישום הנלמד.
הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".
ה"דברי חיים" ובעל ה"ערבי נחל" אמרו, שכל תורת רבנו-אור-החיים-הק' נאמרה ברוח הקודש.
בברכת "אתה חונן לאדם דעת", מבקשים אנו מהקב"ה שיחונן אותנו בחינם – חכמה, בינה ודעת. שנזכה אמן סלה ועד.
מגילת "שיר השירים" בחג הפסח.
סגולת אמירתה גם בערב שבת,
והתיקון שעשה שלמה המלך בחיבורה.
"שיר השירים" הוא אחד מחמש המגילות אותו ציוותו חכמים לחג הפסח, כמו שמגילת "אסתר" נקראת בפורים, וספר "קהלת" בחג הסוכות. הזהר הק' בפרשת נח (דף סב עמוד ב) אומר: שלמה המלך "חטא" בשלשה לוין: "לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף". [מאחורי מעשי שלמה מסתתרים רזין דרזין}. על כל לאו חייב 39 מלקות * 3 = 117. כדי לתקן זאת ולהינצל מדינה של גהינום, שלמה המלך מחליט לכתוב את "שיר השירים" הכולל 117 פסוקים.
"שיר השירים" הוא קודש קדשים, כדברי רבי עקיבא.
הגהינום עובד במשך השבוע 117 שעות, החשבון כך: בשבוע יש 168 שעות, מינוס 24 שעות של השבת שכאמור הגהינום אינו פועל בה, ועוד יש להוריד 27 שעות של זמני שלש תפילות ביום: ערבית, שחרית ומנחה בהן הגהינום לא עובד, (שעה וחצי לכל תפילה). יוצא שנשארות 117 שעות, כנגד 117 פסוקים של "שיר השירים".
מהסיבה הנ"ל, נוהגים בבתכנ"ס רבים, לקרוא בשירה את "שיר השירים" כל ערב שבת, כדי להינצל מהגהינום.
בחג הפסח, הנוהגים כהגר"א קוראים את שיר השירים מתוך מגילה כשרה, ומברכים עליה. יהודי המזרח וחסידי חב"ד, גור וקוצק, לא נוהגים (הגרש"י זוין. המועדים בהלכה).
הרמב"ן כותב בהקדמתו לשיר השירים: "להודיעך כי הספר 'שיר השירים' חיברו שלמה… ברוח הקודש, והזכיר בו כל המאורעות שהיו ויהיו לעם ישראל מיציאת מצרים עד האלף השביעי…".
מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, נהג לקבל את השבת מוקדם מאוד כשהוא ישב ולמד את שיר השירים, שניים מקרא ואחד תרגום וכו'. בהרבה שבתות, הוא נהג לעשות תענית דיבור, כך שכל דיבורו עסק בתורת אלוקים חיים, ובכך זכה לקיים: "וביום השביעי יהיה לכם קודש".
רבנו-אור-החיים-הק' בגוב האריות.
"שמאי אומר: עשה תורתך קבע…" (אבות א, טו).
"חייב לעשות תורתו קבע – ומלאכתו עראי…" (שו"ע הל' ת. תורה פ"ג, ה"ב).
"ולמות מתוך תורה חשבתי,
ואל אור-החיים נתתי לבי ועיני שכלי" (בהקדמה לפירוש אור החיים).
מרכזיות לימוד התורה – אצל רבנו-אוה"ח-הק'.
."נאה דורש ונאה מקיים". ידוע ומפורסם שרבנו-אור-החיים-הק' עסק בלימוד והפצת תורה יומם וליל, ולפרנסתו הוא זכה ל"תמכין דאורייתא" ממו"ר חמיו הנגיד הרה"ג רבי משה בן עט"ר ע"ה, שהיה יועץ המלך, ועשיר מופלג.
בצוק העיתים כאשר חמיו נפטר בשנת תפ"ה {1725}, נוצרו בעיות רציניות ומחלוקות רבות מסביב לירושה, דבר שרושש את רבנו, ואילץ אותו לעסוק לפרנסתו בשזירת חוטי זהב בבגדים יקרים, לתקופה לא ארוכה.
רבנו החליט שהוא יעבוד, רק כאשר הפרוטה תכלה מכיסו. בשאר הזמן, הוא ישב ועסק בתורה.
יום אחד, הוא נדרש ע"י נציגי המלכות במרוקו, לטפל בבגד מפואר לחתן המלך.
רבנו סירב לבקשה, בטענה שכל עוד יש לו במה להתפרנס, הוא ימשיך לעסוק בתורה.
לאחר סירובים נשנים, הוא הושלך לגוב האריות הסמוך לארמון המלוכה.
צופים רבים התיישבו מסביב לגדרות, וציפו בכיליון עיניים לראות איך האריות יטפלו בסרבן.
הפתעת הצופים הנדהמים, האריות רבצו מסביב לרבנו, שהמשיך לעסוק בתורה.
אחד השרים טען שהאריות שבעים, ולכן הם לא טורפים את הרב.
המלך החליט להשליך את אותו שר לגוב האריות, כדי לוודא שאכן הוא צודק.
בעודו באויר, הוא הפך לגל עצמות בין מלתעות האריות.
כל זאת, בגלל שדיבר סרה בקדוש עליון.
המלך ויועציו הבינו שרבנו-אור-החיים-הק' הוא איש קדוש,
ולכן מיהרו לשחררו אחר כבוד, עם מתן משאת כיד המלך.
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.
יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
שלום בן עישה.
לברכה והצלחה לספרי "להתהלך באור החיים". וכן לזכות לברך על המוגמר על ספרי החדש: "להתהלך באור הגאולה"
תעודה מספר 47-רבי דוד עובדיה-קהלת צפרו כרך א'
תעודה מספר 47
בשם ה' נעשה ונצליח.
החכמים השלמים הדיינים המצויינים כמה"ר ישראל…תשמרם.
אחרי דרישת שלום ושלומכם אות לטובה, על אודות כי לא טובה השמועה ששמענו על דברת כה"ר יחייא צבע ששמענו באומרים שהפליא לעשות לדבר תועה נגד הרבים והיחיד ובפרט נגד הנגיד כה"ר יצחק אביטבול נ"י שהוא מדבר עליו לשון הרע ומסירות דברים שלא נתנו ליאמר.
והנה בעתה בא לפנינו כבוד הרב יצחק נ"י ודינא קא תבע באומרו שאם יש לו דין או תביעה נגדו הוא כופף ראשו כאגמון לדין תורה שתעלה מגופו ומממונו, ולא ידבר עליו שום לשון הרע או מסירות, ואם הקשה ערפו, וןלא רצה לקבל עליו את הדין.
עודינו מחזיק ברשעו, הנה הוא מותרה ועומד שיש רשות ביג הנגיד לרדוף אותו עד חרמה, וגם אנחנו נחלץ חושים ולא נדע מה נעשה, יען שהרב יצחק הנזכר הוא קרי בחיל שאם ימצא בו איזה מרמה ועולה או עושה איזה דבר שלא כהוגן עליו רמי לקבל עליו כל מה שיגזרו עליו החכמים והקהל, בעונש ממון ועונש הגוף.
אך אם הוא נקי כפים חלילה לכם לשמוע חרפתו וביזיונו, וכ"ש דברי מסירות ולשון הרע חס וחלילה, ואתם בני עליה התאזרו והיו לבני חיל לשבר מלתעות עול ולא תעשנה ידיהם תושיה דמה זו שתיקה והסתר פנים בנדון זה, ותשובתכם מהרה תצמח עם הרב יפה שעה אחת קודם שצריכים אנו לבעלי תשובה ואין להעירך כל אחד בשלום שלום ורב שלום.
יהונתן סירירו ס"יט – רפאל אהרן מונסונייגו סלי"ט – יעקב סיריו סי"ט
אחדש״ו כת״ר כראוי ליראי השם ולחושבי שמו זאת אומרת על דברת ריב ומדון שיש לידידינו הנבון כה״ר יצחק אביטבול עם כהרי״ח צבע, אנחנו צעירי הצאן לא ראינו בו שום דופי הן מענין המסירות הן דבר אחר ח״ו, ואדרבא מיום שנתמנה לנגיד הקים דגל התורה וכל אשר היה עושה היה ע״פ הדין, ובבקשה מכם רודפי שלום לשפות שלום למו כי לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום 4ולהוכיחם בשבט לשונכם להיות לאחדים כי הפירוד רע ומר ובפרט לעת כזאת, ולכת״ר החיים והשלום מאדון השלום.
יהושע יש״י סי״ט יהודה אלכאז ס״ט עמוד אגיטכול סי״ט
תעודה מספר 47-רבי דוד עובדיה-קהלת צפרו כרך א'
עמוד 56
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780. מעלליו של יזיד המזיד
יהודי טטואן שעוד מכבר בעת בריחת מולאי אליזיד מאביו, דרש את עזרתם, אף הם מאנו לתת ידם לו, היו עתה הם הראשונים למטרה לחציו, ביום שבת בא מולאי אליזיד שם לטטואן ויחד עם המון תושבי העיר שבאו להקביל את פניו, באו גם כל ראשי הקהל והמון רב מיהודי טטואן ומנחה בידם לתת איליו, אך רק ראה את זעומי נפשו אלה.
ויצו מיד לקחת נקמתו ולפגוע בם, גם, בפומבי להתיר את דם היהודים אשר בכל ערי מלכותו, וכי כל אשר יביא לו ראש יהודי הרוג יקבל סך מה, ככה חשב מולאי אליזיד להכחיד את יהודי מרוקו כלה, כי כן היו דבריו עוד בטרם מלכו, אל שבט משפחות אמהיוס, שבט קנאים וחפצי נקם ביהודים, אשר רק בתנאי זה, נאותו לעזור אליו לתת בידו את רסן המלוכה בתנאי, שיהרגו את כל היהודים אשר במדינות מלכותו. ואמנם בעת יצאה הפקודה הזאת הראשונה מאת אליזיד בתיטואן, נמצא אז שם כהן מושלמי אחד שיעץ אותו להמיר את פקודתו זאת באחרת, ותחת להרוג אותם, יתן את רכושם והונם לשלל, כי עני חשוב כמת את אותם האנשים שהיו בעוכריו של אליזיד, בימי אביו, יוכל הוא להורגם.
וכן העצה הזאת מצאה אזן קשבת בלב אליזיד, ויוציא אותה מיד לפעולות. המון רב ממחנותיו נקראו בפקודתו להתנפל על רחוב היהודים ולנצל אותם, והיהודים אשר לא חכו לפקודה כזו, לא ידעו להתכונן אליה ולמלט מרכושם עד מה, ופתאום ביום השבת ההוא, יום בוא אליזיד תיטואנה לעת ערב, נמלא רחוב היהודים בהמון שודדים רבים, אשר פשטו עד מהרה בכל הבתים ויקחו את כל אשר מצאו, וגם את תכשיטי הנשים ובגדי האנשים הפשיטו בחזקה מעליהם, יש שנתצו עוד קירות בתים וגגות, ויש שחפרו באדמה ובבורות סתומים, למצוא אולי ממון מה בהם.
גם את בתי-כנסיות ומדרשות הרסו ויקחו את כלי הקדש, ולא רק ברכוש ובנכסים שלחו ידם, עוד נטלו את צרכי האוכל וישאירו את היהודים בלי מזון, ואלה שנאלצו אחרי כן לשלוח את עולליהם לשאול להם מתושבי העיר, ומהם נשארו גוועים ברעב שלושה ימים, נשים בתולות רבות עונו בתוך הבהלה ההיא. גם מקרה רצח והרג היו, ביחוד באותם היהודים שהיה להם איזה יד ושם אצל מולאי מוחמד אביו של אליזיד , גם את ציר ספרד בתיטואן, היהודי שלמה החאסאן, המית אליזיד מיתה משונה ואכזרית על כי חשד אותו שהוא גלה אזן שר העיר סוויטא, כי אליזיד חשב לשום על העיר מצור, כן גם שר העיר תיטואן הוא ושלושה סופריו אתו, נהרג על ידי אליזיד לפי חרב על כי לא אנס את יהודי העיר לעזור לו, לאליזיד בברחו מפני אביו .
נקל לשער כמה היה נורא המצב של יהודי תיטואן אז בעת צרה ההיא, היו רבים אשר בחרו להם למות מות חיים. ויש מי ששחת זקנו בכעסו, ומי ששרט בבשרו עד זוב דם, בכל זאת נפלא הדבר שלא נמצא אז אך אחד מיהודי תיטוואן שהמיר דתו, ואף אלה מהם אשר נשפטו ליהרג, הצדיקו את הדין עצמם ויסבלו בדומיה.
מתיטוואן, אחרי כלה אליזיד את חמתו בהם, נשלחו מאתו עוד פקודות כאלה לאיזה ערים אחרות במרוקו, לפאס ומכנאס, הגיעו הפקודות ההם עוד בכחצי אייר, בחודש הראשון למלכו, בפאס נקבצו המון שחורים רבים בני בריתו של אליזיד, ובראשם אחדים משרים וגדולי העיר, ויבואו ביום י"ד לחודש ההוא אל רחוב היהודים, ויתחלקו ביניהם למשמרות, אשר כל משמר יבוא אל חלק מיוחד מרחוב היהודים להיות השלל בסדר ומשטר, והאחד לא יכנס בגבול השני, ואת יום הפרעות קבעו להם ליום המחרת, כמובן, הרחוב שראו אז בערב יום הפרעות ההוא, כי שכיניהם צורריהם כבר מתכוננים המה לפרעות, נפל להם מפחד, נשים רבות הרימו עוד אז קול צעקות, ויש גם בהפילו ילדיהן, ובלילה נקבצו אנשים ונשים למשפחות, לבכות על גורלם עד כי יאמר סופר הקורות האלה. לא היה אדם שלן בביתו באותו לילה, ואמנם, לאושרם, הגיעה צוחת היהודים עד לאזני אם אליזיד, שישבה בפאס, אשר לקול הצעקה נכמרו רחמיה ותשלח צו אל ראשי הפורעים לחדול ממחשבתם וכן, ניצלו אז יהודי פאס בפעם ההיא, אך, לא כן קרה את יהודי מכנאס, הם, יהודי מכנאס היותר שנואים בנפש לאליזיד ידעו, כי אם ימלוך הוא, ידו תהיה בם הראשונה ולכן רק מלך אליזיד בסביבות תיטוואן, מיהרו הם לשאת את אשר יכלו, מרכושם והונם, ויעזבו את העיר ויתחבאו באהלי הערבים מכריהם עד יעבור זעם. ואמנם כאשר באה פקודת אליזיד אל אנשי בריתו במכנאס, אל שבט לודאיה, לשלול את יהודי העיר, עשו הלודאים בערמה, להעביר כרוז בשם המלך, כי הוא קרה סליחה לכל העמים והאנשים אשר היו נגדו בהיותו מורד באביו, וכי יוכלו לשוב לביתהם באין מפריע.
בערמתם זו יכלו לרמות את היהודים הנחבאים במדבר לבוא ולהכנס לעיר, ורק הם נכנסו, והאוייבים הקיפו אותם מכל עבר, יש אשר יתאחרו מבוא אל תוך העיר, אך אלה היה גורלם יותר רע. כי אותם תפסו השודדים מחוץ לעיר ויהרגום וככה "מחוץ שכלה חרב ומחדדים אימה ותהי צרה גדולה ליהודי מכנאס אשר כמוה לא ראו אבותם ואבות אבותם"
כi יאמר סופר הקורות ההוא, הבהלה הזאת הייתה ביום י"ד אייר, שאז המון השוללים נפוץ בעיר וחוצה לה, אך בלילה שאחרי ליל חמישה עשר, נאספו כל השוללים ויבואו בסך אל תוך העיר, ועבודתם, עבודת הביזה החלה אז. ותמשך עוד חמישה עשר יום, לא הייתה בית אשר לא נכנסו בה השוללים, במקומות רבים חפרו עוד בקרקע הבתים והחצרות וימצאו הרבה מטמוניות, ובכל זאת גם אחרי עבודה של חמישה עשר ימים, לא יצאו השוללים את העיר אף כי לא היה להם עוד מה לשלול, והיהודים שבכל העת הזאת התגוררו מחוץ לעיר מהפחד השורר בעיר, לא יכלו עוד גם אז להיכנס, וישארו ככה מתגוללים בחוץ משך אחד ועשרים יום, עד אשר ניתן להם רישיון לשוב.
והעריץ אליזיד לא אמר די בפקודותיו אשר שלח, ויוסף לעשות זר במעשהו, הוא בעצמו. מתיטוואן נסע דרך תאזה, טאנג'יר, ארזילא, אלקסאר, לאראצ'י, רבאט ומוגדור, ועוד למכנאס ופאס. ויעש שמות בקהילות היהודים שמה, בכל מקום אשר דרך עשה שם רושם נורא או מות או עוני. בעיר תאזה נתן את הון היהודים לשלל ואחרי כן גירש אותם לחוץ לעיר וישבו ערומים יחפים במערות ובמחלות עפר, ואת רחוב היהודים השכין בהמון שחורים לוחמי מלחמותיו, הם הרסו את בית הכנסת שברחוב היהודים ושוב בנו אותו בית מסגד, וכן, ישבו יהודי תאזה במערות שמחוץ לעיר בכפן ובחסר כל, משך שבועות אחדים. עד אשר השתדל שר העיר אלחלף בעדם לפני אליזיד, ויואל להשיב להם את רחובם.
בעיר טאנג'יר אילץ אליזיד את יהודי העיר למכור גם את חפצי ביתם למען לשלם את הסכום הרב אשר הטיל עליהם, שם תפש גם את שני מיודעי אביו, יעקב עתאלי ואחיו, את הגדול הרג על ידי כדור עופרת שיצק לגרונו, אך האח השני הספיק להמיר את דתו ולמלט נפשו. ( הערת ביניים שלי, לפי פסק של הרמב"ם, עדיף להתאסלם ולא למות, יען כי המוסלמים אינם עוסקים בעבודה זרה, ויש הגורסים, כך קראתי באחד הספרים, שגם הרמב"ם עצמו התאסלם הוא לתקופת מה, וזאת למלט נפשו, אך אין לידיעה על מה לסמוך, וזו השערה בלבד.
בעיר טאנג'יר אילץ אליזיד את יהודי העיר למכור גם את חפצי ביתם למען לשלם את הסכום הרב אשר הטיל עליהם, שם תפש גם את שני מיודעי אביו, יעקב עתאלי ואחיו, את הגדול הרג על ידי כדור עופרת שיצק לגרונו, אך האח השני הספיק להמיר את דתו ולמלט נפשו. כן במוגאדור, ובארזילא, אלקאסר, לאראגי, וראבאט, נצל אליזיד את היהודים ויציגם ככלי ריק. בין המנוצלים היה גם רבי שלמה די אבילא מראבאט, אשר לקח אליזיד את כל הונו מבלי השאיר לו שריד(*) בלאראגי נתפש יועצו של מו׳ מחמד, אליהו לוי אך גם הוא, כמו עתאלי לא עמד בנסיון, ועוד בטרם בואו לפני אליזיד, מיד כשנתפש ע״י אנשי־צבא, המיר דתו ואז סלח לו אליזיד וישלחהו לפאס ללמוד את חקי דת מחמד אך שם לא ארכו ימיו וימת אחרי זמן קצר.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780. מעלליו של יזיד המזיד
עמוד רמא
ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים-אריק לווי מתוך יהדות פורטוגל במוקד –מחקרים על יהודים ויהוים בסתר-עורכים:יום טוב עסיס-משה אורפלי
כפי שהערנו בתחילת המאמר, החוקרים החדשים רואים את מרבית יצירתו של אברבנאל באיטליה – דהיינו את רוב רובה של כלל יצירתו – ובפרט אותם חיבורים שחיבר בנאפולי ובמונופולי בין השנים 1498-1492, ככתובים לאור הגירוש מספרד ותופעות הלוואי של גירוש זה. במיוחד נתפס הגירוש כמקור להתעניינותו המשיחית החדשה של אברבנאל ולמאמציו לנחם ולעודד את גולי ספרד – נושאים השולטים לכאורה ברוב או בכל כתיבתו בתקופה שלאחר 1492. על פי תפיסה זאת, כתביו המשיחיים של אברבנאל הם המייצגים הטובים ביותר של עבודתו באיטליה, ואת יתר עבודתו יש לראות בעיקר בהקשרים של גלות וגאולה, שהם תוצאה של הגירוש. וכך, החיבור ההיסטורי ״ימות עולם״, שאותו תכנן אברבנאל לאחר הגירוש ושבכתיבתו החל מספר שנים מאוחר יותר, היה בעיניו של בן־ציון נתניהו תגובה ל״אסון הגדול״ שפקד את עמו, ומטרתו המוצהרת של החיבור הייתה בעיניו להציג ולנתח את כוח עמידתו של העם היהודי בימי אסונו. המסה ״ראש אמנה״ הדנה בעיקרי האמונה היהודית, אשר נכתבה בנאפולי בשנת 1494, הייתה תגובתו של אברבנאל ל״נפילת רוחם״ ול״הידרדרות המוסרית״ שראה בקרב גולי ספרד. ופירושו של אברבנאל להגדה של פסח, ״זבח פסח״, שנכתב במונופולי בשנת 1496, הוא ניתוח של ״בעית הגאולה״, אשר באותם ימים הפכה ל״ראשונה במעלה״ במחשבותיו. בפירושו למסכת אבות, ״נחלת אבות״, שנכתב מיד לאחר מכן, באה לידי ביטוי דאגתו של אברבנאל למצבם המוסרי של בני עמו בכלל, וה״עליה בנטיות החומריות אשר להם היה עד בקרב מי ששרדו את גירוש [ספרד]״ במיוחד. מחקרו המורכב של אברבנאל על בריאת העולם, ״שמים חדשים״, אשר הושלם במונופול, בשנת 1498, נתפס כמאמץ ״לחזק ולהרחיב את היסודות התיאורטיים של נס הגאולה הגדול״, וכן הלאה. חוקרים אחרים של כתבי אברבנאל נקטו אף הם בפרשנות דומה, וקבעו נחרצות שאחרי 1492 ״חיזוק עמו בשעתם הקשה על ידי החייאת גאוותם הלאומית והאמונה בגאולתם הקרובה הפך למשימה העיקרית שהציב לעצמו אברבנאל בשנות חייו האחרונות״. קיצורו של דבר, ההנחה היא שפעילותו הספרותית של אברבנאל באיטליה ״יותר ממה שהייתה לה מטרה בפני עצמה, הייתה מונעת על ידי שיקולים לאומיים״.(הדגשה א.פ)
בוודאי שאין לדחות הנחות אלה כדברים של מה בכך. אף על פי כן ישנן סיבות טובות לא לראות את יצירתו האיטלקית של אברבנאל בראש ובראשונה דרך משקפי הגירוש. אמנם, קרוב לוודאי שהמניע לכתיבת שלושת החיבורים המשיחיים שכתב אברבנאל במונופולי שבאיטליה בשנים 1498-1496 (מעייני הישועה, ישועות משיחו, משמיע ישועה) אכן היה האסון שקרה; אך יש לשים לב שהוויכוח הנוצרי־יהודי בהקשר לענייני המשיח, מהותו והדינמיקה שלו, כפי שהוא מופיע בכתבים אלה, אינו משקף כלל את השפעת הגירוש. אין לשלול גם את האפשרות שכתיבתו ההיסטורית של אברבנאל אכן זורזה על ידי תחושת הטראומה שבאה בעקבות הגירוש; למרות שפרופיט דוראן כתב כמאה שנה לפני 1492 חיבור דומה על תולדות הסבל היהודי, חיבור שלא שרד עד היום אך אברבנאל הכיר אותו. אברבנאל גילה עניין מיוחד – אם כי לא היה יחיד בכך – בכותבי היסטוריה בחצי האי האיברי שלפני.1492 סמוך לגירוש החל אברבנאל בכתיבת יצירה נוספת, תאודיציה בשלושה חלקים בשם ״צדק עולמים״. ייתכן שאף חיבור זה קשור בתחושת הסבל והעקירה שנגרמו על ידי הגירוש, אם כי הספר עצמו בודק מגוון רחב של נושאים, מעבר לבעיה המידית של עשיית צדק בעולם; הוא דן, בין היתר, בגזירת הדין בראש השנה וביום הכיפורים, בחיים שלאחר המוות (כולל דיון בגן עדן ובגיהינום), וגם בתחיית המתים.
אך הנקודה העיקרית היא זאת: על פי רוב, נוכל על נקלה לתאר לעצמנו שחלקם הגדול של כתביו האיטלקיים של אברבנאל נכתבו – בצורה זו או אחרת (וברוב המקרים בצורה שונה רק במקצת מזאת המוכרת לנו היום) – כבר בפורטוגל, לפני 1492. בכך אין אנו שוללים את האפשרות שקשריו האינטלקטואליים של אברבנאל עם ספרד ואיטליה, וכן הלם הגירוש ותוצאותיו, השפיעו מדי פעם על תוכנם או על הרטוריקה של כתביו אלה. אנו טוענים רק שבדיקה הנערכת ללא דעות קדומות, ואפילו חטופה למדי, תראה שבאופן כללי עבודתו הספרותית שלאחר הגירוש ממשיכה מאותה נקודה בה נעצרו כתביו הפורטוגליים, מעטים ככל שיהיו, כאשר היא מפתחת נושאים בעלי עניין פרשני ותאולוגי שאברבנאל טיפח בכתב ובעל פה במשך מספר עשורים של פעילות והתפתחות אינטלקטואלית בשבתו בליסבון.
ההמשכיות בולטת במיוחד ברמה הצורנית, להוציא (חלקית) את חיבוריו המשיחיים: כתביו האיטלקיים של אברבנאל, לא זו בלבד שאינם חיבורים הנראים כחיבורים הנכתבים לצורך השעה, אלא שניכר בהם סגנון הידוע מכתביו שנכתבו לפני 1492 : שיטה כוללת, היקף רחב, וכו'. בפירושו שמים חדשים דן אברבנאל בשיטתיות ובאופן ממצה במורכבות הקוסמולוגית הסבוכה של המורה נבוכים לרמב״ם. יש לפקפק אם רבים מגולי ספרד שקיוו למצוא מזור למכאוביהם האישיים או מענה לייאושם התאולוגי, הצליחו להתגבר על פירוש ארוך זה על סוגיה אחת במורה נבוכים. ובדומה, לקראת סוף ימיו לקח אברבנאל על עצמו עיבוד נרחב של ״צדק עולמים״, אך הספיק לסיים דיון אחד בלבד בצורתו החדשה. התייחסותו בפירוש לספר ויקרא לפרק השבעים ותשעה של חיבור זה,59 לא מותירה ספק באשר להיקפו האדיר ולמהותו התאורטית בעיקרה.
אפילו ״החיבורים המשיחיים״ מתעוותים במידה מסוימת כאשר אנחנו מתייחסים אליהם כאל ״משיחיים״ בלבד, וגם אם הם אכן נכתבו כדי לעודד את רוחם ואמונתם של הגולים המדוכדכים. לדוגמה, מעייני הישועה הוא גם מסה ארוכה ומורכבת, הדנה בעניינים היסטוריים־ פרשניים, ולעתים קרובות מרחיקה הרבה מעבר לעניין המשיחי. לו רצה אברבנאל רק למסור את תמצית ״תוכנו המשיחי״ של ספר דניאל כדי להרגיע את נפשם המדוכאה של גולי ספרד, יכול היה לפרש את הפרקים ב, ז, ח, ט ו־יב בלבד, ולא את ספר דניאל כולו.
ההמשכיות בין פורטוגל לאיטליה קיימת לא רק לגבי הצורה אלא גם לגבי המהות. דבר זה ניכר במיוחד בעבודתו הראשונה של אברבנאל באיטליה, פירושו לספר מלכים. למרות שמלאכתו הושלמה שנה לאחר 1492 אין הפירוש מציג למדן מבוזבז בגלל האסון או צורכי השעה, אלא דווקא חכם הנחוש לסיים משימה שתכנן משכבר הימים – כתיבת פירוש לספרי נביאים ראשונים – שעליה חלם בפורטוגל, והחל בה הלכה למעשה בספרד, כך שהחיבור הוא כמעט המשכו הגמור של מה שעשה קודם לכן.
המשכיות ניכרת גם ביצירות האחרונות שכתב באיטליה, בחיבור שאברבנאל חשבו לחשוב מבין עבודותיו, הוא הפירוש לחמשת חומשי התורה,60 שגם אותו הגה בליסבון (ואת הפירוש לספר דברים אף החל לכתוב שם). כך הדבר גם לגבי שני חיבורים נוספים עליהם החל לעבוד בליסבון: פירושו למורה נבוכים לרמב״ם ומחקרו על הנבואה מחזה שדי, אשר אליו חזר אברבנאל בסוף ימיו, כפי שעשה, כך נראה, גם לגבי הפירוש למורה נבוכים. תשובותיו הארוכות של אברבנאל לשאלותיו של שאול הכהן בנושא המורה נבוכים והזמנתו את שאול להשתתף עמו בלימוד ספר זה, מעידים גם הם על המשך התעניינותו ומעורבותו בחקירת מורה נבוכים. על כך מלמדת גם עדותו של סופר אשר עבד עם אברבנאל בסוף ימיו ואשר שמע מפיו ישירות פירושים על מורה נבוכים. יש לשים לב גם לקיומם של שני חיבורים קצרים, עדיין בכתב יד, על נושאים מתוך הרמב״ם, שאותם הכתיב אברבנאל על פי בקשתו של אותו סופר. ובכן, אם נשפוט על פי כתביו, על פי התבטאויותיו הספרותיות בעניין ועל פי עדותם של אחרים, הרי שנותיו המאוחרות של אברבנאל היוו חזרה ללב נושאי התעניינותו הדתית כפי שהתעוררו בראשונה בפורטוגל: פירושים לספרי המקרא, ותאולוגיה יהודית אשר המורה נבוכים משמש לה נקודת מוצא. או כפי שאברבנאל סיפר בשנותיו המאוחרות יותר לשאול הכהן: ״יחדתי לעצמי עיון ספר המורה ופרושי כתבי הקדש כי ממנו יצאו כל דרושי חכמת התור׳ןה] וספיקות הרבה בענייניה וחכמת רבינו [הרמב״ם] בהתירם״.
ביוגרפיה אינטלקטואלית של יצחק אברבנאל לאור כתביו הפורטוגליים-אריק לווי מתוך יהדות פורטוגל במוקד –מחקרים על יהודים ויהוים בסתר-עורכים:יום טוב עסיס-משה אורפלי
עמוד 117
תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה
ב. התקכ״ד
בדין חלוקת עזבון ראובן שהניח שלש נשים ויורש שאינו מתאבל ובדין מי שערער אחר החלוקה שאחת מהנשים לא נשבעה שבועת אלמנה.
עמודי שמים ומצוקי ארץ, הרבנים המובהקים שלמים, וכן רבים ועצומים, דיינים ומצויינים, כמוהר״ר שמואל שאול אבן דנאן נר״ו וכמוהר״ר רפאל עובד אבן צור נר״ו וכמוהר״ר אליהו הצרפתי נר״ו וכמוהר״ר מתתיה סירירו נר״ו, כלם כא׳ ירומו סלה ויאירו ויזהירו כזוהר הרקיע בארבע עולמות אבי״ע [אצילות בריאה יצירה עשיה]כי״ר.
אחר נשיקת עפר ארץ הדום רגלי רבותי, יודיעוני מכת״ר[מעלת כתר תורתם] מה יהיה משפט חלוקת עזבון ראובן שמת והניח ג׳ נשים ויורש שאינו מתאבל, ואם אין חילוק בזה האופן בין מתאבל לשאינו מתאבל, דלא נאמר חילוק זה אלא במי שהיה נשוי אשה א׳ והבו דלא לוסיף עלה. וג״כ יודיעוני רבותי אם אחר שחלקו ב״ד העזבון לנשים שום א׳ מהיורשים לומר שלא נשבעה א׳ מהנשים וכבר נלב״ע ואחר שכן יתחלק חלקה בין הנשים הנשארות והיורש, וב״כ האשה טוענים שכבר חלקו להם הב״ד ובדין חלקו, דחזקה אינו יוצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן.
ומפי השמועה למדתי שכבר אירע כעין מ״ש בשאלה הא׳ בימי הרבנים המובהקים והסכימו וחלקו נכסי המאורות הגדולים כמוהה״ר יעב״ץ זלה״ה וכמוהה״ר שב״א [שמואל בן אלבאז]. הנפטר לשלש נשים ויורש שאינו מתאבל, ולא הגריעו כח היורש שאינו מתאבל מהמתאבל, אלא השוו המדות ועשו שאינו מתאבל כמתאבל. ועל הכל תרום בכבוד תשובת מכת״ר הרמתה להודיעוני משפט צדק ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה. גם באתי בנא ותחנה לפני מלכ׳י צד׳ק משי״ח״[ מורנו שיחיה]. נר״ו שישתדל להשיבני בזה עם הבא ראשון ושכמ״ה [ושכרו כפול מן השמים] ושלם רבותי יכון כימי השמים על הארץ, נאם עבדיכם הצעיד דלית כוותיה מלרע[מנחת שי שמות פרק יב פסוק יא. מליצה שפירושה שהוא במצב לא טוב] העלה נבול, ע״ה ישועה בר יצחק אביטבול סיל״ט.
תשובה האמת הוא, דלא נאמר חלוק זה אלא במי שהיה נשוי אשה א׳, והבו דלא לוסיף עלה במי שהיה נשוי ב׳ נשים או ג׳ נשים, דבזה יורש מתאבל ושאינו מתאבל שוים הם, דבתקנה שנתקנה שנת ש״ה לפ״ק הוא דהזכירו חכמי התקנה חלוק זה, ולשם איידי במי שהיה נשוי אשה א׳, אבל בתקנת של מי שהיה נשוי ב׳ נשים שנתקנה באייר שנת תט״ו לפ״ק, שתקנו שיתחלקו הנכסים לעשרה חלקים לא חילקו חכמי התקנה בין היורשים אלא כתבו סתם ארבעה חלקים וכו׳ לאשה א׳ והב׳ ג׳ חלקי׳ והג׳ אחרים יזכו בהם יורשי הנפטר, דמשמע דהג׳ חלקים יטלו אותם היורשים לעולם במושלם, ואם איתא היל״ל דלפעמים לא יטלו היורשים הג׳ חלקים במושלם, כגון אם אינם מתאבלים אלא יטלו כי אם ב׳ חלקים ומחצה שיתנכה להם חצי חלק לפי ערך מה שניכו חכמי התקנה, למי שהיה נשוי אשה א׳ דכשאינו מתאבל מנכים לו שתות מהמחצית ולא יטול כי אם שליש או לרמוז בה שיהיה עה״ד האמור בתקנה שנתקנה שנת ש״ה.
תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה
עמוד תמא
חכמי המערב-שלמה דיין-הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.
באחד הימים אבד לו, כדרכו, ארנק ובו מספר גדול של ״המחאות דואר״. הצטער חכם שלוש צער רב, שכן כסף זה היה מיועד לאלמנות. ובראות האלמנות את צערו השתדלו לנחמו בקשו ממנו שלא יצטער וותרו לו על כספן שאבד.אולם הוא לא ויתר על האבידה. ובשבתו באחד הימים בביתו עצוב ושקוע בהרהוריו, נתגלה לפניו הארנק.
הוא היה נענה לכל דורש. בהיותי בביתו באחד הימים בא אליו צעיר רכוב על קטנוע ובקש ממנו שיבוא לביתו לערוך ״קריעה״ לאמו שקבלה ידיעה על מות אחותה במרוקו. הוא נענה מיד. קיפל את גלימתו, עלה על הקטנוע מאחורי אותו צעיר והלך למלא את שליחותו. ואני עמדתי והסתכלתי על פשטותו וחביבותו של זקן זה אשר לא היסס להענות לבקשת הצעיר וכצעיר עלה על הקטנוע.
☆
מאת: הרב אברהם שלוש שליט״א הרב הראשי הספרדי של כפר סבא. בנו ותלמידו של רבי יוסף זצ׳׳ל:
אורחותיו ומעשיו
״…כל מי שבא עמו במגע כל מי שנזקק לעזרתו ולעצתו או עמד במחיצתו ושמע ממנו תורה ודעת ואף שיחת חולין של ת״ח, הרגיש וראה כמה תוסס וחי ומלא חדוה היה. ומחדותו היה נוטף על כל הבא אליו חדוה וחיות, מעורה מאד היה בכל שטחי החיים ומעורב עם הבריות רבים השיב מעוון במתק אמריו ונועם לקחו. וכל אלה ששבו על ידו אל מקור הקדושה מעידים כי אילולא הוא שהשיבם ספק אם היו אי פעם שבים, הוא קדש את רחובות העיר ירושלים בתורתו ובתפלתו הן בדבור והן במחשבה.
אפילו בשנות הדמים של תרצ״ו תרצ״ז לא מש מהעיר העתיקה, ובימי העוצר בשעה שהמשפחה היתה בירושלים החדשה היה הולך לפני שעת העוצר ללון בירושלים העתיקה שאותה העריץ מאוד, ואני הצעיר נלויתי אליו תמיד, בדרך היה שר לי מפיוטי המערב ומשננם לי עד שקלטתים, כך שגם בשעת צרה וסכנה, היה לבו שמח ובטוח בחסדי ה׳ פודה ומציל ומקדים שירה לנס והודיה להצלה. בשנים כתקונם היה יורד לפני עלות השחר חול ושבת לקבוע תורה ותפלה עם הצבור במקום הקודש, רגיל הייתי ללכת עמו בלילי שבתות כשהדומיה שוררת בכל ורק צעדי רגלינו נשמעו ברחוב הריק, לעתים נפגשנו בדרכינו עם שוטרים וכראותם אותו ברכוהו לשלום ואיחלו לו דרך צלחה, בדרך היה קורא פרקי תהלים בנעימה שר שירי שבת ויו״ט וגם שואלני שאלות שונות בסוגית הגמרא שלמדתי באותו שבוע והיה אם עניתי נכון על שאלותיו היה שמח שמחה גדולה וברכני ואם שגיתי הוכיחני והסביר לי את הדברים בצורה נכונה וברורה, ושנן לי אותם היטב, כך קיים את הכתוב, ושננתם לבניך ובלכתך בדרך.
בבואנו לביהכ״נ מצאנו חסידים ואנשי מעשה היושבים יחדיו חברים מקשיבים ושפתותיהם אומרים שירות דוד המלך ע׳׳ה בשפה ברורה ובזמרה נעימה ואף כי האורות שדלקו היו פמוטות של נפט לא גדולות היה ביהכ״נ זוהר באור התורה ופני היושבים קורנים מרוב אושר ושמחה על חבלם הטוב שזכו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו. לאחר התהלים שרו את הפיוט יגדל אלקים חי ושירים ובקשות שבת. עם סיום הבקשות כאשר הלב מלא שמחה של מצוה קמו להתפלל, כמו ששנינו: אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, ומו״א עי׳ה היה עובר לפני התיבה ומנעים בזמירותיו, ובעת שמחה מוסיף הוא תוספת מרובה של שירים וזמירות לכבוד בעלי השמחה.
פעמים רבות התעכבנו עד חצות היום מלבוא הביתה והיה זה קודש למצות ג׳׳ח עם החיים ועם המתים. בעלותנו הביתה הנפשנו קמעה מן הדרך וישבנו לסעודת החמין, בסעודה היה מאיץ בנו לשיר שירי שבת וזמירותיו, ובעצמו היה נושא קולו בשיר להתחרות אתנו, כדי שננעים קולנו יותר ונדקדק יותר בלחן לכבוד השבת. אחר הסעודה נוהג היה לישון מעט, למעשה זה היום היחידי שבו היה יכול לנוח קצת, אולם גם ביום זה לא נח כדבעי. ביודעו כי עלולה השנה להתגבר עליו בקש מבני הבית שיעוררוהו בשעה מסוימת ואז שם פניו לעיר העתיקה לביהכ״נ העתיק של הר״א בן טובו זצ״ל(מחבר ספר פקודת אלעזר). לתת שעורים בתורה לשומעי לקחו, דבקותו במקום קדוש זה היה עפ״י חלום שנגלה לו הרי׳א הצדיק בן טובו בעודו צעיר ואמר לו: ”אני אלעזר בן טובו מייסד ביהכ׳׳נ ואני מצוך: אתה תהיה על ביתי ויהיה אלקיך עמך כי מצאת חן בעיני וכי בן גדולים אתה, וכשתערוך לי השכבה אמור: ״המרחם הוא ירחם על נר״ו עבדו בן אמתו אלעזר בן טובו״, מאז שמרה רוחו במסירות ובהקרבה את פקודת הרב והיתה לו ס״ד בכל אשר עשה והיה תולה זאת בזכות אבות ובזכות הרב זצ״ל.
בבואנו לביהכ׳נ מצאנו את הקהל יושבים ועוסקים בתורה ומחכים לו לשמוע מפיו הסברים על פר׳ השבוע עם פירש״י, בשבתות שבין פסח לעצרת היו קוראים את ה״פרקי אבות״ בשירה ובנעימה מסורתית כפי הסדר בספר ארבעה גביעים, אני הייתי נכנס לביהכ׳ע הגדול של הרב ״צוף דבש״ שהיה בצדו של ביהכ״נ הנ״ל. ובספסל שליד תיבה הגדולה הגבוהה וההדורה הייתי יושב וחוזר על לימודי שלמדתי בישיבה במשך השבוע, מדי פעם היה נכנס מו״א ע״ה להשגיח עלי אם לומד אני ולהקשות לי איזה קושיא או לבקש ממני הסבר של קטע בגמרא או בתוס׳. והיה אם כונתי אל האמת שמח ויעלוז ואמר ״חשוב״ כלומר טובים דבריך ויקר אתה בני, ואם שגיתי הוכיחני בדברים קשים וגם שבטו לא חשך ממני, לאחר מכן פייסני ושב בסבלנות ובאהבה להסביר לי הענין עד שקלטתי במוחי וחזרתי עליה לפניו. מדקדק היה על כל מילה בגמרא וברש״י ובתוס׳ ועי״כ היו מתעוררות קושיות ותירוצים שעליהם עמד המהרש״א או יתר המפרשים והיה זוכה ומכוון לדעתם ברוחב בינתו. היה מקפיד מאוד שכל מחשבתי תהיה מרוכזת בלמוד ולא אשחק בידי זב״ז, עסוק ומשמוש הידים מפריע לרכוז המחשבה וממילא להבנתה המלאה של הסוגיא.
לאחר מנחה סעדנו סעודה שלישית וישבנו ללמוד הסוגיא מחדש ברציפות ובריכוז כי אז כל איש הלך לביתו והיה שקט. שוב נתאספו האנשים לקרוא את האלפא ביתא ושירות בנעימה ובהגיע הזמן התפללנו ערבית. לאחר מכן נאמרה ההבדלה כשכל הקהל משתתף באמירת קטעים ממנה בניגון ובהטעמה וכשהשמחה אופפת את כלם, לאחר מכן נפרדו איש לביתו לשלום. שמחים וטובי לב כשברכת ״שבוע טוב ומבורך״ ״עליכם ועלינו״ מהדהדת בחצר ביהכ״נ ובסימטאות שמחוצה לה, ואנו עלינו לביתנו לשלום כשפינו מפזמן שירים ותשבחות, דברי מוסר, ושיחת חולין של ת״ח. זה היה דרכו בקודש מדי שבת בשבתו.
בשבתות הקיץ הארוכים היינו הולכים לאחר סעודה שלישית לביהכ״נ המקובלים ״בית אל״ ושם באוירה הספוגה רוח קדושה רבה והאפופה מסתורין במקום השקט ושלות הנפש שם ישבנו והגינו בתורה והרגשנו כי ״אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים״ שם נפקחו עיני ולבי להבין דברי תורתנו כפי שהסבירם לי מו״א עט״ר זצוק״ל שם ישבו התלמידי חכמים עטופים לבנים ועטרותיהם בראשיהם רכונים על ספרי קדש ונהנים מזיו השכינה ומאור התורה. דומים למלאכי עליון, פניהם פני להבים וזוהר להם ויראה להם קדושים בגופם ונשמתם גם מחשבותיהם בקודש יהלכו, והדרכתו זאת היא שמאירה לנו דרכנו עד היום הזה״.
נוסח הציון שעל מצבת קברו
ציון במרר תבכה וירושלים תתן קולה
על האי שופרא דבלי בעפרא
פה נטמן הרה״ג
איש האשכולות
אוהב שלום ורודף שלום
רב פעלים מקבצאל לתורה
ולעבודת ה׳
עושה חסד לאלפים
בגופו ובממונו
עם החיים ועם המתים
כל ימי חלדו
איש על העדה המערבית בירושלים
מעורר השחר וקובע עתים לתורה
ולא מחזיק טיבותא לנפשיה
ה״ה הדיין המצויין החסיד ועניו
ר׳ יוסף יצחק שלוש זצ״ל
בן להגאון המפורסם אדוננו
המלך דוד שלוש זיע״א
עלתה נשמתו השמימה
עודנו במלוא מרצו ואונו
בשנת הס״ח לחייו
בליל שב״ק
א׳ דר״ח תמוז שנת תש״ך
ת נ צ ב ״ ה
חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.
עמוד 386