מורשת יהדות מרוקו

פרשת תזריע

אֶעֱרֹךְ זֶמֶר תּוֹךְ מַקְהֵלוֹת / עַל חֲתַן דָּמִים לַמּוּלוֹת.

'אֲשֶר קִדֵּש יְדִיד מִבֶּטֶן, וְחֹק בִּשְאֵרוֹ שָֹם, וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶש' נוסח זה של ברכת הברית קושר בין מצוות המילה שנצטווה אברהם אבינו, והיא אחד מעשרה ניסיונות שנתנסה בהם, לבין קיום המצווה לדורות עולם,  כפי שהיא מובאת בפרשתנו כבדרך אגב ' וביום השמיני ימול בשר ערלתו'. מפסוק זה נלמדות הלכות רבות מעבר לתיאור המצווה בספר בראשית. הציווי לאברהם 'ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם' (בראשית יז, יב) מקבל בפרשתנו תוקף של מצווה מסיני והקביעה הנאמרת לאברהם 'והיה לאות ברית ביני וביניכם' (שם,יז, יא) מתקשרת לקביעה אחרת בעניין השבת 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם' וחוזרת לפסוק בפרשתנו בשני עיקרים: מילה דוחה שבת, ועל הילוד לעבור לפחות שבת אחת לקראת מילתו.

חביבה היא מצוות המילה על ישראל בכל הדורות כולם, ופייטנים בכל הדורת שרו תהילתה ושבחיה. תיארו את גודל המצווה המציינת את ייחוד עם ישראל בין האומות, ובירכו את הנימול בבריאות ואריכות ימים וכי יזכה לראות גואל בימיו, כשם שהוא זוכה שאליהו מלאך הברית ומבשר הגאולה נוכח בטקס הברית.

מבין הפיוטים הרבים לברית מילה נציג את פיוטו של רבי משה בוג'נאח פיוט הנוהג בקהילות צפון אפריקה ובעיקר בקהילות תוניסיה ולוב. פיוט זה מביא אל טקס הברית נימה של שעשוע ושובבות בצד החשש לילוד ולבריאותו.     

                 אֶעֱרֹךְ זֶמֶר תּוֹךְ מַקְהֵלוֹת

                 עַל חֲתַן דָּמִים לַמּוּלוֹת.

                 נִמּוֹל מִתְבּוֹסֵס בְּדָמִים

                 יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים

5               תִּרְצֶה דָּמוֹ, צוּר עוֹלָמִים,

                 כְּדַם זֶבַח וּכְדַם עוֹלוֹת.

                 יָהּ, חֹן וַחֲמֹל בְּרֹב חֶמְלָה

                 עַל בֵּן יִכָּנֵס לַמִּילָה

                 יִזְכֶּה לַחְזוֹת יוֹם גְּאוּלָּה,

10             יוֹם יֶשַׁע, יוֹם אוֹר וְגִילוֹת.

                 מוֹהֵל, לְאַט נָא לַנַּעַר,

                 וּרְאֵה אֵיךְ תַּחֲזִיק בַּתַּעַר

                 לִכְרוֹת עָרְלָה בִּבְלִי צַעַר,

                 וּזְרוֹק אֶל גִּבְעַת הָעְרָלוֹת!

15             שׁוֹמֵר אֱמוּנִים, שָׁמְרֵהוּ

                 וּבְקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ,

                 אוֹרֶךְ יָמִים הַשְׂבִּיעֵהוּ

                 לְמַעְנָךְ, נוֹרָא עֲלִילוֹת.

                 הַקְשֵׁב רִנַּת דַּל נַעֲנֶה,

20             וּבְחַיֵּי נִמּוֹל זֶה תִּקְנֶה

                 עַמָּךָ, וּדְבִירָךְ חִישׁ תִּבְנֶה,

                 וּזְכוֹר אַהֲבַת כְּלוּלוֹת!

                 חַזֵּק עַמָּךְ, צוּר מִבְטָחִי

                 וּלְצִיּוֹן קַבֵּץ נִדָּחִי,

25             קַבֵּל שַׁוְעִי וּרְצֵה שִׂיחִי

                 כְּבֶן יִשַׁי בְּשִׁיר מַּעְלוֹת!

1. אערוך זמר: אסדר שיר ואזמר. תוך מקהלות: בתוך הקהל בטקס, על פי תה' מח, כז. 2. חתן דמים למולות: הוא התינוק הנימול, והלשון מתוך שמ' ד, כו. 3. מתבוסס: כאשר ימולו אותו, וראו טור 6, והלשון על פי יח' טז, ו. 4. יראה… ימים: יש' נג, י. 5. תרצה דמו: מצוות המילה שקוימה בו תהא רצויה לפניך. 6. כדם… עולות: כדם הקרבנות על גבי המזבח. הלשון על פי מל"ב טז, טו. 7. ברוב חמלה: בחמלה רבה. 8. בן יכנס: נו"א: בן הנכנס, והעניין אחד. 9. יזכה: הנימול. 10. יום… וגילות: יום הגאולה הוא יום ישועה ויום גילה ושמחה, וחידש צורת ריבוי 'גילות' לתקנת החרוז. 11. מוהל: פנייה למוהל לעוררו להיזהר במעשהו לבל יפגע בנימול, חלילה. לאט נא לנער: על פי שמ"ב יח, ה. 12. וראה: שים לב והתבונן במעשיך. 14. גבעת הערלות: שימוש הומוריסטי, על פי יהוש' ה, ג. 15. שומר אמונים: כינוי לקב"ה, על פי תה' לא, כד. 16. ובקרב שנים חייהו: חב' ג, ב. 17. אורך ימים השביעהו: תה' צא, טז, בשינוי הוראה. 18. למענך: לכבודך ולכבוד שמך, לפי שמקיימים מצוותיך. נורא עלילות: כינוי לקב"ה על פי תה' סו, ה. 19. הקשב: שמע וקבל. 20­-21. ובחיי… עמך: תולה בקשת הגאולה בברכה לנימול: בחייו תפדה עמך. 22. וזכור אהבת כלולות: על פי יר' ב, ב. 26. כבן… מעלות: כשירי דוד ששר את שירי המעלות, תה' קכ-קלד.

השיר כתוב מתוך שמחת המאורע, שהרי 'ששון זו מילה' (בבלי מגילה טז ע"ב) והוא מיועד לטקס הברית, מתאר את הנימול לקראת הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו ומשגר לו ברכות לבריאות ולאריכות ימים, וכי יזכה לגדול ולראות בבוא גואל. הדובר עומד לפני המוהל, מחזק את ידיו, מזרזו על מעשהו וקורא לו לעשות מצוותו ביד אמונה ובמומחיות. דבריו נאמרים מתוך דאגה לשלום הילוד, אך גם בקורטוב של חיוך: מוֹהֵל, לְאַט נָא לַנַּעַר,/ וּרְאֵה אֵיךְ תַּחֲזִיק בַּתַּעַר / לִכְרוֹת עָרְלָה בִּבְלִי צַעַר, / וּזְרוֹק אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת!' כיוון שהזכיר את הצער ואת הסכנה העלולה לפגוע ביילוד מיד פונה הוא אל הקב"ה כי ישמור וירפא את הנימול ויחייהו, והוא שב ומברכו באריכות ימים ובגאולת ישראל בימיו, והשיר מסתיים בבקשת הגאולה ובהזכרת שירי המעלות, המביאים אל השיר את שמחת הגאולה והעלייה לרגל, ובכך הוא קשר את סוף השיר לתחילתו 'אערוך זמר תוך מקהלות' תוך רמיזה לפסוק 'בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים יְקֹוָק מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל' (תהלים סח, כז) מתוך מזמור המתאר גאולה ונדרש על הגאולה, וכפירוש רש"י שם 'אף עוברים במעי אמן אמרו שירה' (על פי בבלי סוטה ל ע"ב). שירת העוברים והתינוקות מימי קריעת ים סוף עונה כהד לשירת הקהל בעת ברית המילה. יתר על כן המשורר מזכיר לנו כי בזכות דם פסח ודם המילה נגאלו ישראל ממצרים ברמיזה אל יחזקאל טז, ו 'מתבוסס בדמים', ובעיקר אל מדרשו (שיה"ש רבה א ועוד) 'ואמר לך בדמיך חיי, זה דם הפסח, ואמר לך בדמיך חיי זה דם המילה' וכך המשורר את מצוות ברית המילה הנערכת בזמנו אל גאולת מצרים ואל הגאולה לעתיד לבוא.

למעלה: הגדה בתרגום לגרוזית (ללא טקסט עברי)

למטה: הגדה בתרגום לתאתית

גרוזית

היהודים הגיעו לגרוזיה בתקופת כורש מלך פרס או בתקופת הבית השני. תחילה דיברו עברית. תקופה מסוימת היו דו-לשוניים: עבריח וגרתית. אחר כך עברו לנרוזית שכללה יסודות עבריים דכים. לשונם נבדלת מהגרחית של הלא־יהודים במיוחד במיבסא, אך היהודים גם פיתחו ז׳ארגון לענייני מסחר שאיננו מובן ללא־יהודים.

• קרימצ׳אקית

היהודים בחצי־האי־קרים, הן היהודים הרבניים והן הקראים, השתמשו בדיאלקט התורכי: קפצ׳אקית, הנכתבת באותיות עבריות וכוללת יסודות עבריים. בשנת 1838 נדפס בקושטא תירגום התנ״ך בקרימצ׳אקית. לפי אומדנים משוערים חיים כיום כ־2,0001 קרימצ׳אקים בעולם, מתוכם כ־7000 בארץ־ישדאל.

• יוונית־יהודית

הכיבוש הערבי במאה ה־7 צימצם את השימוש ביוונית לתחום שלטונה של ביזאנטיון. יוונית־יהודית נכתבה מעתה בידי יהודים באותיות עבריות, והיא קלטה יסודות עבריים וארמיים. היסודות היווניים שבה לא היו זהים ליוונית התקנית הנורמאטיווית של התקופה מבחינת אוצר־המילים ומבחינת הדיקדוק. החל מהמאה ה״51 עם כיבוש ביזאנטיון בידי התורכים, חודרים גם יסודות תורכיים ליוונית היהודית.

בשפה זו חיבר נחום בן יחיאל מלון תלמודי בשם ״ערוך״ בשנת 1101, ואליה תורגמו ספרי יונה וקוהלת. ב־5471 נדפסה בקושטא מהדודה תלת־לשונית של התורה, בעבריח־לאדינו־יוונית. מהמבוא לספר זה אנו למדים. שהיוונית היתה אחת משתי השפות ״המורגלות ביותר״ בין היהודים באימפריה העותמאנית, בשנת 1576 נדפס בקושטא ספר איוב בתרגום יווני. רוב היהודים דוברי־היוונית שבאימפריה הביזאנטית, שהפכה לאימפריה העותמאנית, נעשו בהדרגה, אחר גירוש ספרד, דוברי לאדינו, באותה תקופה חדרו יסודות יווניים ללאדינו.

רק בדוום־יוון, בישובים קורפו, לאריסה, יאנינה, טרוקלב, המשיכו היהודים לדבר יוונית עד עצם היזם הזה. הקראים שבקושטא היו דוברי יוונית והמשיכו לדבר בשפה זו גם תקופה מסויימת לאחר הכיבוש התורכי ב־1453. היהודים ביוון בזמננו מדברים לרוב יוונית תקנית.

• איטלקית־יהודית

היהודים במרכז איטליה ובדרומה פיתחו בימי־הביניים המוקדמים דיאלקט איטלקי מיוחד, שהחל מהמאה ה־13 התפשט על־פני איטליה כולה. דיאלקט זה שכונה בשם latino או volgaeve ונכתב באותיות עבריות חלו בו שינויים רבים במשך הדורות ואופיו הארכאי נשתמר ברומא בלבד. יסודו של דיאלקט זה הוא האיטלקית של המאה ה־13, ומצויים בו יסודות עבריים, וכן דה־קריסטיניזאציה של האיטלקית.

באיטלקית״יהודית מצויים תרגומים של התנ״ך, הסידור, הגדה של פסח ופרקי־אבות, מורה נבוכים ומלות ההגיון של הרמב״ם ועוד. האיטלקית־יהודית כמעט נעלמה היום בתור שפת־דיבור, אך עדיין משתמשים בה, פה ושם, אנשים ממעמד־הפועלים היהודי ברומא.

לשונות יהודיות-במזרח ובמערב-פעמים מספר 1

עמוד 63