אליעזר בשן-הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל 2/2- פעמים מס' 1

עליית קבוצות בעקבות זעזועים פוליטיים

ציינו לעיל, כי השאיפה הכמוסה לעלות לארץ לובתה על־ידי מאורעות חיצוניים, שבעקבותיהם גבר מספר העולים. כך אירע, לדוגמה, באלג׳יר, לאחר הפרעות שערכו ינאצ׳יארים ביהודים בשנים 1805-1804, על רקע התסיסה נגד הדאי והסתה בגלל הצלחת המשפחות בקרי ובוג׳נאח. גם העליה בתרמ״ב (1882) מתימן פרצה על רקע המצוקות שפקדו את יהודי־תימן בשנות ה־70 בעקבות כיבוש תימן בידי התורכים העותמאנים ב־1872, וכן שחיתות של השלטונות המקומיים, קשיים כלכליים והגבלות. מאידך גיסא, חלה באותו זמן יתר פתיחות ונוצרו קשרים בין יהודי תימן לעולם היהודי, באמצעות שליחים ועיתונים, ועד שליחי הקהילות בבריטניה וחברת כי״ח החלו להתעניין בגורלם של יהודי תימן, שבתוכם החלו להתגלגל שמועות על קניית אדמות א״י בידי רוטשילד.

לעומת זאת, העליות מבבל במאה ה־19 לא היה להן רקע של משבר כלכלי ופוליטי. בתקופה זו עלו מבבל תלמידי״חכמים אמידים, שהתיישבו בחברון ובירושלים.

הסכמות לעידוד העלייה לארץ

היו עולים שהשאירו נכסיהם בחו״ל. מסרום לבן־משפחה או לנאמן כדי שהרכוש יעשה פירות, והרווחים היו נשלחים לארץ לפרנסת בעליו. במקרים אחרים היה העולה משאיר רכוש בחו״ל, כי לא היה בטוח אם ישאר בארץ.

ברודוס היתה הסכמה קדומה, וכן באיזמיר, ובתיריה שבתורכיה החל משנת תקפ״ה (1825) – כי על רכוש של עולים עד סכום מסויים חל פטור ממסים, ומעל סכום מסויים ישולמו מסים בשיעור נמוך מזה ששילמו תושבי־המקום.

זיארות: נפוץ היה המנהג לעלות למקומות קדושים ולקברי צדיקים וחכמים בא״י, והדבר נחשב כתחליף לעלייה. חכמים, ובמיוחד חכמי־הקבלה, עודדו זאת, ונכתבה ספרות של שבחי א״י, ובה ציוני הקברות הקדושים. היו שקשרו את עלייתם לזיארה עם מטרות אחרות, כגון אלה שמנינו לעיל, או עם פעילות כלכלית, חלוקת צדקה לעניים ועוד. היו יהודים שעלו עם משפחותיהם, וידועות נשים שהיו מעוניינות במיוחד לבקר במקומות מקודשים מסיבות אישות (פרי־בטן, בן זכר, ריפוי וכיוצ״ב). ומי שנדר לעשות זיארה ולא היה יכול לעמוד בנדרו היה עושה מעשה של מצוה כתחליף. התרת הנדר של זיארה היתה קלה יותר מאשר נדר לעלות לא״י לצמיתות, שהרי המצוה אינה העלייה החד־פעמית אלא הישיבה בה (ראה למשל, חסדאי הכהן פרחיא, תורת חסד, סי׳ א׳).

קשרי רוח עם א״י

הזיקה לארץ כמה פנים לה, היו קשרים רגשיים, מעשיים וכספיים.

שמות ערי ארץ ישראל: היו מקומות במגרב ובמקומות אחרים, שנקראו על שם ערים בא״י. למשל, ראבאט במארוקו היתה מכונה ״ירושלים החדשה״, העיר תיריה – ״צפת הקטנה״, ועוד רבים. בכתביהם של רבנים מכונות ערים בחו״ל על שמות מקומות בארץ ישראל, ולא רק טבריה וצפורי אלא גם עזה, שכם, חברון, באר־שבע, צור, צידון, ירושלים, ארץ הנגב, יהודה והגליל.

הסכמות על־דעת חכמי ארץ־ישראל: על חכמי ארץ־ישראל חפפה הילה של קדושה, והיו חכמים ובתי דינים בקהילות ישראל בארצות המזרח שהיו כותבים פסקיהם ״על דעת חכמי ארץ־ישראל״. כמו־כן מצויות הסכמות־קהל שבהן נאמר, כי הן נתקבלו על דעת חכמי צפת וחכמי ירושלים. חכמי ארץ־ישראל נתבקשו לתת הסכמותיהם לספרים, למען יהיו מקובלים ונפוצים.

שאלות מחו״ל הופנו לחכמי ארץ־ישראל, לא משום שחסרו גדולי־תורה בחו״ל אלא משום קדושתה של הארץ. לר׳ משה מטראני (המבי״ט), חבר בבית־דינו של ר׳ יוסף קארו, למשל, הופנו שאלות מדמשק, מחלב, מטרבלוס אשאם (טריפולי בלבנון), ממצרים, משאלוניקי ועוד, וכך גם לחכמים בדורות הבאים.

בית־הדין בירושלים נקרא ״בית דין הגדול״ או ״בית דין היפה״ שבירושלים. אלה כינויי־כבוד, שניתן למוסד זה לא משום שיש לו סמכות הלכתית לגזור על קהילות אחרות, אלא משום מקומו של בית־דין זה.

שלוחי ארץ־ישראל

שלוחי או־ץ־ישראל שהיו חכמים ואנשי־מעשה מילאו בתחום זה שליחות ראשונה במעלה מעבר לתפקידם באיסוף כספים. הם היו הגשר החי בין הישוב בא״י ליהודי הגולה, הפיחו בהם תקוות הגאולה והביאו אליהם את בשורת הארץ. דבריהם נתקבלו כדבר ה׳ מירושלים, שהרי אין כתורת א״י. מפיהם למדו לא רק את המתרחש בארץ, אלא גם תקנות, מנהגים ואמונות. הקמיעות שכתבו שלוחי א״י ליולדות, לריפוי ולהצלה היו מבוקשים ביותר. הם נתבקשו להיות בוררים בסכסוכים מקומיים, להכריע במחלוקות ובשאלות הלכתיות ועיוניות שלא נמצא להן פתרון במקום. הם היו משפיעים על בתי־הדין להתקין תקנות ולהוציא פסקי־דין, שנראו להם משרתים את טובת הציבור או את טובת הישוב בארץ, לשם הגברת התרומות. למשל, לפי יוזמתו של ר' יוסף הכהן, שליח טבריה לצנעא בשנת תקפ״ח (1828), תוקנו על־ידי בית־הדין תקנות להגבלת ההוצאות לסעודות שלפני החתונה ובשבעת ימי המשתה. חכמי א״י רצו להגביל את הביזבוז שבהפרזה בשמחות גם על־מנת להגביר התרומות למען ארץ־ישראל.

שלוחי א״י נחשבו אנשי״מופת, ואין תימה כי נשים מעוברות ביקשו לראות את החיד״א בהגיעו לתוניס, והיו נוגעות בשולי־מעילו ומנשקות אותם, בהאמינן כי על־ידי כך זכו לברכת שמים.

שלוחי א״י שנפטרו או נרצחו בדרכי המגרב ונקברו על אם־הדרך, מהווים מוקד לזיארות לא רק ליהודים אלא גם למוסלמים, המאמינים כי בכוחו של הצדיק לחולל נסים ולהושיע.

תרומות, מסים והקדשות שניתנו לא״י

התרומות שניתנו לשלוחי א״י היו חובת כבוד וזכות. היו שלוחים שתבעו כספים לא כמתת, אלא כחובה המוטלת על יהודי הגולה כחלקם בנטל החזקת הישוב, והשלוחים מזכים אותם במצוה זו. החיד"א הגדיר חובה זו, בין השאר. בנימוקים אלה:

• התרומה היא תחליף למצוות יישוב או־ץ־ישראל, שיושבי חו״ל חייבים בה, ואינם מקיימים אותה.
• תפילותיהם של בני־הגולה עולות לכיסא־הכבוד דרך ארץ־ישראל, שהרי אין האדמה הטמאה בחו״ל מוכשרת להעביר התפילות ישר לשמים. יושבי־א״י מהווים איפוא מתווכים ביניהם ובין הקב״ה.
• יסוריהם של בני ארץ־ישראל מכפרים עוונותיהם של בני־הגולה.
• בני־א׳׳י נתונים ביד אדונים קשים הסוחטים מהם מסים, ואם היהודים לא עומדים בתשלומים הם צפויים למאסר. התרומות הן איפוא בבחינת תשלומים לפדיון־שבויים, חובה שחלה על כל ישראל.

תיירים נוצרים שביקרו במגרב מזכירים את תרומות היהודים לא״י, ואלה כמה מההסברים שהם נותנים לתופעה זו: ל. אדיסון(1703-1632) כותב, כי היהודים תורמים לבית־המקדש שלפי תקוותם ייבנה בבוא המשיח. האמריקאי ג. ריילי, שביקר במארוקו בשנים 1816-1815, כותב שקיום הישוב היהודי בארץ דרוש כדי שהעם יהיה מוכן לכבוש בעתיד את ירושלים, על־פי הבטחת ה׳ לעמו הנבחר. כלומר, תפקידו של הישוב הוא כעין שומר־הגחלת עד בוא הגאולה. התרומות להחזקתו לא נשאו אופי פילאנטרופי, אלא השתלבו במערך נפשי־משיחי, כחלק מן ההכנה והציפייה לגאולה.

מצויות תקנות שונות בנידון ונזכיר רק אחדות. בפאם שבמארוקו הוסכם על־ידי חכמי המקום בשנת שס׳׳ג(1603), כי יש לתת תרומות לא״י ככופר־נפש בהזדמנויות הבאות: ביום־חתונתו, כפי מסת ידו. כשיזכה לבן זכר. בא׳ באדר יעמדו חמישה מטובי־הקהל בכל בית־כנסת לגבות לשקלים וכן ביום־פורים. בהמשך נאמר, שבכל בית כנסת יש לבחור גזבר מיוחד לנדבות ירושלים. (אברהם אנקאוה, כרם חמר, ח״ב, סי׳ מ״ח).

תקנה באותה עיר משנת תפ״ח (1728), שנתקנה במעמד הקהל, נועדה למנוע משלוחי״א׳׳י את הטירחה לדפוק על דלתות־נדיבים, והיא קובעת כי בבוא שליח למקום, חייבים מנהיגי העיר לצאת בכל לילה לאלמלאח ולגבות מכל איש ואשה, ולכוף ולהכריח לכל אחד. (יעקב בן מלכא, נר מערבי, ח״א, סי׳ ע״א).

מספר שיטות היו נהוגות על מנת לגייס כספים למען יושבי או־ץ־ישראל. מלבד נדרים ונדבות, היו מטילים קנסות שההכנסות מהם היו מיועדות לא״י, והיו מקומות שבהם הוטל מס־חובה יומי או שבועי למטרה זו. בשנת תפ״ז (1727) הוטל על־ידי פקידי ארץ־ישראל בקושטא על כל קהילות תורכיה והמזרח מם של פארה לשבוע. בשנת תקכ״ג(1763) הוטל בקושטא היטל מיוחד על יין ושיכר, במטרה להציל את יהודי חברון מחובותיהם. מוסד זה בקושטא שהחל לפעול בשנת תפ״ז (1727) עזר לא רק לספרדים וליוצאי ארצות האיסלאם בא׳׳י, אלא אף לשיקום הקהל האשכנזי בירושלים בשנות ה־30 של המאה ה״18, לאחר שנשדד ונהרס ב־1720.

בקהל תיריה הוטל בשנת תקפ׳׳א (1821) מם על קניית חוטי־רקמה, שההכנסות ממנו היו קודש לשלוחי או־ץ־ישראל ולשאר ההוצאות של הקהל. בקהילות מרובות של ספרדים ויהודי־המזרח היו חברות וקופות לא׳׳י, כמו גם קופות מיוחדות לערים ולכוללים שונים. קופת־טבריה נקראה קופת ר׳ מאיר בעל־הנס וקופת צפת נקראה קופת רשב״י. לכל קופה היו פקידים מיוחדים ונבחרו גבאים וגזברים שעשו מלאכתם בהתנדבות, לעיתים גם מילאו תפקיד מקביל למען קופת פדיון־שבויים, שתי מטרות שהיו קרובות זו לזו במשקלן ונחשבו כ״מצווה רבה״ (=גדולה).

למגביות א״י ניתנה קדימה על־פני תרומות לעניי המקום, וחוייבו להשתתף בהן גם תלמידי־חכמים, שבדרן־״כלל היו פטורים ממסים.

ההקדשות היו מקור נוסף של הכנסה בעבור א״י. מן המקורות עולה, כי יהודים בקהילות־המזרח היו נוהגים להקדיש חלק מרכושם קודם מותם למטרות צדקה מקומיות, וחלק ליושבי ירושלים וערי הקודש. לעיתים היו מקדישים קרן, שמפירותיה החזיקו תלמידי־חכמים בעיר מסויימת בארץ, ואלה יעסקו בתורה לעילוי נשמתו של הנפטר, ולעיתים היו משאירים הקדש בלי לקבוע יעדו וסמכו על האפוטרופוס שינצל את הכסף למטרה מכובדת.

לסיכום, צדדים רבים לזיקתם של יהודי־המזרח לארץ־ישראל, מהם הטבועים בחותם הרגשי־העממי, מהם בתחום ההלכה והיצירה, ואחרים בעולם המעשה. תורה וקמח שלובים זה בזה. קשרים אלה היו דו־צדדיים והדדיים. יהודי א״י נזקקו לתמיכתם החומרית של יהודי־הגולה, אולם אלה ציפו לתורה שיצאה מציון, ולאור שהקרינה או־ץ־ישראל על סביבותיה. ולא באנו למנות אלא מקצת מאופיים של קשרים אלה.

(על יסוד הרצאה למורים שניתנה בימי־עיון מטעם יד בן־צבי.

ירושלים, חנוכה תשל״ט)

אליעזר בשן

הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ־ישראל 2/2– פעמים מס' 1

עמוד 22