ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר


ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר

ספרי לי אמא.....ספרי לי…אימא על המלאח במרקש

טרז זריהן-דביר

באדיבות של טרז כהן-דביר

טרז זריהן-דגיר

פתיח

״היום הוא יום הולדתו של גיא, אימא", אמרה לי מונה, בתי הבכורה,

והביטה בי עמוקות. "השי המשמעותי ביותר שביכולתך להעניק לו ולדורות הבאים אחריו הוא כתיבת הרפתקאות ילדותך. כך תורישי לכולנו מעט מקסמו של הימלאח, של מרקש ויחדיו ניכנס למנהרת הזמן כדי לחוות דרך עינייך וכתיבתך את הרובע היהודי בו צמחת. בדרך זו נוכל להכיר את תושביו, את חייהם, את אופיים ואת אהבותיהם. הרי הייתי ילדה קטנה כששמעתי לראשונה את סיפורייך ואלו הותירו אותי מרותקת וצמאה לעוד. הייתה להם משמעות כה גדולה עבורי; אני זוכרת את רובם ובמיוחד את הדרך בה נעלת את דברייך במשפט: 'כמה חבל לי על אותם ילדים שהחמיצו ילדות כה עשירה בחוויות ובאירועים כפי שלי הייתה",.

"החיים היו כל כך שונים אז, מלאי תוכן ועניין", עניתי לבתי. "זמנים לא פשוטים, שהכו בנו ללא רחם ובחנו אותנו מדי יום. אך הם גם יצרו את היימבוגרים" שהפכנו להיות. לא היו לנו מלאי של צעצועים ואביזרי בידור; הורינו לא חסו עלינו והטילו עלינו שלל מטלות ומלאכות; אך האתגרים שהוצבו בפנינו היו לצעצוע הענק איתו שיחקנו. ממנו גם הפקנו לקחים ולעיתים אף נפגענו. מיותר להזכיר לי זאת ילדתי, הצדק עמך. כמוך, גם אני חשה שחובתי לשתף את בני משפחתי ואת הקהל הרחב שלא חוו את 'המלאה'. אין הם אשמים בכך שלא היו שם, ואין זו סיבה להחסיר מהם את החוויה ואת מוסר ההשכל שבצידה.

"ובעוד אני מספרת לך כל זאת, תחושה עזה של מסתורין אופפת אותי. בו­זמנית נשאבת אני חזרה אל עולם עתיר דמיון ילדותי אך בוהק. אני מתמלאת בדחף גדול לחקור שוב את אשר קרה, מביטה סביבי ורואה את שלל הטיפוסים והדמויות שהקיפו אותנו: ביניהם נמנו מקומיים ועוברי אורח שצבעו את חיינו. אני חשה שוב את ניחוחות 'המלאח'; את כור ההיתוך של עתיקות הרובע היהודי ׳העולם המודרני שדחק בגבולותיו; ועיניי כאילו מביטות בהמולה המרגשת הזו דרך עדשת קלידוסקופ צבעוני.

"את יודעת ילדתי, כאשר המשאבים דלים, היצירה הופכת למפלט העיקרי מאפרוריות החיים. האמיני לי, חבריי ואנוכי מיצינו אותה עד תום. יצרנו משחקים והמצאנו צעצועים תוך אלתורים שלא היו מביישים את גדולי הממציאים. תוך כדי כך בנינו עולם חלופי שהזכיר במשהו את עולם המבוגרים, מבלי שיהיה שלהם; הוא היה בלעדי לנו. אני זוכרת כיצד הרכבנו תבניות מבלי שיהיה להן גלגלים מאולתרים כדי שיהפכו לעגלות מקרטעות; יצרנו נעליים מפיסות קרטון ומעיסה דביקה, שאותה רקחנו ממים מהולים בקמח; דבר לא עמד בדרכנו. אם לא יכולנו לרוכשו, היינו חשים את הצורך ליצור צעצוע, אביזר או חפץ, ותמיד ידענו כי נמצא פתרון, גם אם התוצאה תהיה רעועה לעיתים ואף מגוחכת.

"עמלם של הורינו הביס אותם. יומם העמוס במשימות ובעשייה לא הותיר להם פנאי להשגיח עלינו. הקרקע הוכשרה לניצחוננו הראשון: רחובות הרובע היו לממלכת הילדים. בנים נמרצים ומיוזעים משכו בשערותיהן של בנות, שבשוך הסערה נעזרו בתכונתן על מנת לנקום ולבצע את זממן. אנו הבנות היינו כמו חיות בג׳ונגל העומדות היכון לבואם של הטורפים. האדרנלין זרם בעורקינו וחשנו את החיים כמו שאף מבוגר לא היה מסוגל אפילו לדמיין. פחדנו, שמחנו, נרתענו, נפצענו, אהבנו, כאבנו, אך בעיקר, בעיקר ניהלנו חיים עצמאיים.

"ובאשר לי, בתי היקרה, בוודאי לא תופתעי לשמוע כי אני לא הייתי כאחת הבנות. לרוב, שיחותיהן הטפלות ורכילויותיהן הריקות מכל תוכן שעממו אותי עד מוות. בכל פעם שמצאתי את עצמי במעגל שכזה, בער בי העוז להתנתק ממנו ולחפש את חברת הבנים, להתחרות איתם, להיות שוות כוחות לשדים הקטנים ולא פעם גם צלחה דרכי בכך. אזרתי אומץ ועזבתי את בנות מיני על מנת לצאת להרפתקה סוערת יותר, עם ה״בנים היריבים.

"אך, אם לשוב אל עולמי את חפצה, עליי לתאר לך את תפאורת ילדותי, את הסביבה בה גדלתי שהייתה לשחקן מרכזי בחיי ולרוח שהשפיעה עליי ועל תחושותיי…

ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר

ספרי לי…אימא על המלאח במרקש

טרז זריהן-דביר

באדיבות של טרז זריהן-דבירספרי לי אמא.....

 

השכונה המסוגרת בשם "הימלאח, היה הרובע האתני היהודי, המוקף חומות בגווני חמרה מתקופת ימי הביניים. מעל עיטורי חרכי-הירי של חומות אלה, קננו חסידות ענק שתצפתו בהתמדה על חיינו, כמו סוכני ריגול של ממלכה לא ידועה. צדו המזרחי של 'המלאח' היה סבך של סמטאות צרות ואפלות, שבהן התגוררו משפחות קשות-יום לצד משפחות מהמעמד הבינוני. בין שורות בתי המגורים היו שזורים בתי כנסת רבים, מהם בקעו קולות תפילה רמים מעלות השחר ועד רדת החשיכה ולא הותירו ספק למהותם. בטרום תקופת החגים, בתי כנסת אלו נצבעו מחדש וכל נברשותיהן צוחצחו כך שאי אפשר היה להחמיץ את ריחם החריף, אשר עבורנו סימל את החגים הקרבים ובאים.

"רוב בתי הימלאח, תוכננו באותה שיטה; לכולם היו שתי קומות, חצר פנימית ולעיתים אף באר. לא כל תושבי המלאח נהנו מאותו מעמד. עד סוף מלחמת העולם השנייה, מים וחשמל זרמו בבתים מעטים ומשפחות רבות שאבו מים מן המשאבה הציבורית ונעזרו באורות המרצדים של עששיות השמן. בחגים, נצבעו בסיד בתים צנועים רבים. בחלקו הצפוני של ה׳מלאח', ניתן היה למצוא עולם שונה בתכלית. אותם מבנים ארכיטקטוניים נבנו גם שם, אך בעיצוב מרשים פי כמה. התגוררו בהם משפחות עשירות שמעמדן היה רם ונישא: חצרותיהם מרוצפות מרצפות מרשימות, מעוטרות בברזיות ולעיתים אף מלאו במזרקות מוקפות עצים, עציצים ושלל פרחים.

"זיכרונות ילדותי מתחילים כאשר הייתי בת שנתיים, כשלקיתי במחלת האדמת. אמי הביאה לי ארנבון חי ותוסס, ולמרות שחום גופי הרקיע שחקים, זה לא מנע ממני לרדוף אחריו בחצר. כעסה של סבתי נחתם בהעלמתו של הארנבון ובהחלפתו בחתולה. פעוטה הייתי כאשר רכבתי לראשונה על אופניי והקפתי את הברזייה אשר עמדה בחצר המרשימה של בית סבי וסבתי.

"גיא, נכדי היקר, בדיוק כמוך הייתי ילדה נמרצת שלעיתים רבות מדי, לא חשבה על תוצאות מעשיה. לא נותרה פינה בביתנו שבה לא פשפשתי. "חטטנית", כינו אותי כל אלה אשר ידעו היטב שאם דבר מה נעלם מהבית אדע היכן למוצאו.

"כבר בגיל ארבע, לא היה מנוס אלא למצוא לי תעסוקה הולמת. בדידותי בבית סבי וסבתי, בשילוב התזזיתיות שכה אפיינה אותי, הבהירה לכולם כי יש לדאוג לי באופן מידי. צעירה ורכה בשנים הייתי, כוחי ויכולותיי לא אפשרו לי לעזור לסבתי במלאכות המטבח. את רוב זמני ביליתי בעליית הגג: שם החזיקה סבתי בבקתה מוצלת לול זעיר ובו מעט יונים, פנינייה, טווס ותרנגולות ספורות. שם גם רקמתי חלומות ומזימות, מנסה ומתנסה, צוללת לעולם של דמיון ללא גבולות. איש לא חשד מעולם שלפעמים, במקום להשתעשע עם העופות התמימים, סיכנתי את חיי. בסתר, טיפסתי על שרפרף וממנו אל המעקה הבנוי סביב גג הבית. התהלכתי עליו כלוליינית קרקס, בעוד תהום שעומקה עשרים מטר לפחות פעורה בצדו החיצוני של המבנה ואספלט לוהט מחכה בתחתיתה שרק אמעד. אך אני חשתי כמו ציפור דרור כאשר פרשתי את ידיי בניסיון לשמור על יציבותי, קרוב לחוטי החשמל שנתלו בסמוך למעקה על עץ תורן. ימים חלפו עד שהבנתי את הסכנה הגדולה שריחפה מעלי, כאשר נודע לי באקראי שאחד מילדי השכונה התחשמל למוות. הוא היה יחף כאשר נגע במקרה בחוטי החשמל של המגהץ אותו החזיק, ואני, מזועזעת, נזכרתי בכפות ידיי הקטנות שכמעט אחזו בחוטי החשמל כדי למנוע את נפילתי מהגג.

תוספת שלי אלי פילו : פְּנִינִיָּהח, פנייניה (נ') [מן פְּנִינִים, על שום הכתמים כעין פנינים בנוצה] סוּג שֶׁל תַּרְנְגוֹלוֹת מִמִּשְׁפַּחַת הַפַּסְיוֹנִים (Numida meleagris). הַפְּנִינִיָּה גְּדוֹלָה מִתַּרְנְגֹלֶת הַבַּיִת הָרְגִילָה. רֹאשָׁהּ חֲסַר נוֹצוֹת וְעָלָיו בְּלִיטָה קַרְנִית דְּמוּיַת קוֹבַע. הַזָּנָב קָצָר מְאוֹד. הַנּוֹצָה אֲפֹרָה כֵּהָה עִם כְּתָמִים עֲגֻלִּים לְבָנִים בְּצוּרַת פְּנִינִים. בֵּיצֵי הַפְּנִינִיָּה טוֹבוֹת לְמַאֲכָל וּבְשָׂרָהּ טָעִים.

"החשכה שאפפה את הרובע שלנו הביאה עמה חששות גדולים מפני שודדים, חששות שהפכו לחלק משגרת חיינו. על כן, מיד ברדת הלילה, סבי וסבתי הטילו עליי לוודא שכל הדלתות והחלונות נעולים היטב, שמא יכנס מי מבין פורעי החוק האלה ויפר את שלוותנו. באחת הפעמים הללו משכתי בחוזקה במפתח הדלת במקום לסובבו, המפתח ניתק ממנעולו ומשקל גופי הצניח אותי לנפילה ארוכה וכואבת במורד המדרגות. דלי ריק שהונח כדרך נס על מדרגה מזער את זעזוע הצניחה ואף הציל את חיי, ששוב עמדו כמרחק שערה מתהום הנשייה.

"שום דבר לא הפחיד אותי. לא השודדים, לא הנפילות, לא הגבהים ולא חוטי החשמל. דבר לא הצליח להרתיע אותי מלסכן את חיי כאוות נפשי, חוץ מאותו מקרה שבו צפיתי בבעתה כיצד נחש צונח על ראשה של סבתי. ההלם היה כה גדול עד כי הרגשתי איך הדם אוזל מראשי הקטן ומשליך אותי, ללא הכרה, אל הרצפה.

"לעיתים, כאשר אני נזכרת בשנות חיי הראשונות, אני עדיין מופתעת איך צברתי כל כך הרבה חוויות עוד לפני שבאמת התחלתי בחיי…"

ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר

ספרי לי…אימא על המלאח במרקש

טרז זריהן-דביר ובאדיבותה….ספרי לי אמא.....

הכנריות הצהובות

אמי, תופרת בחסד עליון, נהגה לצאת מדי יום ולתפור בבתים במרקש. רוב לקוחותיה היו צרפתיים תושבי גליז, היוקרתי שברובעי העיר. לא הרחק מפרוור זה, השתרעה שכונה ערבית מעורבת בשם "לה מדינה", שבה קבעו את מעונן מספר לא מבוטל של משפחות עשירות מצרפת. מבין בתי המידות המרשימים, בלט יותר מכול מבנה הווילה של דוקטור זיק…. בדרך כלל כשיצאה אמי לעבודתה, שמרה עליי סבתי, מלבד אותן פעמים בהן הייתה עייפה מדי, ונאלצתי להתלוות לאמי. באחת מן הפעמים הללו, נקלעתי להרפתקה עם ציפורי השיר של משפחת זיק….; הייתי אז בת ארבע.

למשפחת זיק… היו שלוש בנות. לורה הצעירה שביניהן, נולדה באותו יום שבו נולדתי אני – אם כי עשור לפניי. נהגנו לחגוג את יום הולדתנו יחד. היו אלה ימים קסומים, מאושרים, עמוסי מתנות, צחוק ושעשועים. הווילה של משפחת זיק… הייתה מוקפת גנים רחבים ועצים גדולים אשר השתרעו על פני שטח עצום. רוב אנשי צוות העובדים שהועסקו בה היו מרוקאים; הם בישלו, כיבסו, עדרו, טיפחו את הגנים ותחזקו את המבנה כולו וגם את הטרסות המרווחות.

חדר עבודתה של אמי אצל משפחת זיק… היה בקומה השנייה. ה"ממלכה" הפרטית הזו של אמי כללה מכונת תפירה חדישה, שולחן גדול ומגהץ. במגהץ השתמשה אמי לאחר שסיימה לטפל בשמלות ובחולצות שגזרה.

מרפאתו של דוקטור זיק… הייתה ממוקמת בקומת הקרקע. באגף המזרחי של קומה זו היו חדרי שינה רבים. בקצהו של פרוזדור אינסופי הוקמה פינת חמד עם מרפסת ענקית, מוקפת עציצים עמוסי פרחים ריחניים. כיסאות רבים כיתרו את השולחן שהוצב במרכזה. גבוה על הקיר היה תלוי כלוב מלא כנריות צהבהבות. שעות רבות ניצבתי מול הכלוב, מרותקת למקומי ומהופנטת מיופיין. מיותר לציין שהוזהרתי מראש שאין להתקרב לכלוב או לנסות לגעת בו. אבל, מי מבין הילדים מציית להוראות המבוגרים?

אהבתי לפקוד שני אתרים: אחד מהם היה מגירותיהן של בנות זיק… והשני היה הגן הקסום, שבשל היקפו העצום דמה יותר ליער. שדרות מטופחות של י׳רחים ססגוניים ושל צמחי פרא טרופיים עיטרו את השבילים, ואני השתוקקתי לשוטט ביניהן ולגלות בכל פעם מחדש דבר מה מסתורי הגלום בתוכן. שבתי תמיד משיטוטי, כשזרועותיי עמוסות בפרחים שתלשתי ללא רחם מן הערוגות המרהיבות; אין לי ספק שמשפחת זיק… נסערה מההרס שלי, ולמרות זאת, לא נשמעה כל תלונה. הם חששו יותר מאוכלוסיית הזוחלים ששרצה בין הצמחייה הצפופה. בני משפחת זיק… התעקשו שהגנן ייצמד לעקביי כשרדפתי אחרי פרפרים. הקשיתי עליו את המלאכה, אך לא תמיד בהצלחה, ולא פעם נתקלתי באבן ופצעתי את ברכיי עד זוב דם.

יום אחד, לאחר שעייף ממרדפיו אחרי, החליט הגנן לנעול אותי במרפסת, יחד עם כלוב הציפורים התלוי על וו. לא חלף זמן רב ולורה, בתו של דוקטור זיק…, ניגשה אליי והציעה ללמד אותי לגלוש בגלגליות. כמובן ששמחתי והתרגשתי, אולם כאשר נעלתי את הגלגיליות התקשיתי להתיישר בחזרה. הלעג שעוררתי הביך אותי אך לא הביס אותי. למרבה הצער, בניסיוני השני נפלתי על הקרקע כשק מגושם. הנערה העבירה את הגלגליות לעוזרת, אישה כהת עור, נחמדה ועגלגלה, שלמרות משקלה המרשים גילתה מיומנות והציגה בפנינו מופע גלגליות מרהיב: היא ירדה במדרגות כשהגלגליות לרגליה ולא מעדה. יכולותיה רק זרו מלח על פצעיי; כדי להתנחם, התכרבלתי לצד בובתי ולא גיליתי עניין נוסף בגלגיליות. שבתי למרפסת יחד עם לורה, ולאחר ארוחה קלה ומשחק בכדור, נרדמתי. לורה הותירה אותי לבדי על כיסא כשראשי מונח על השולחן, בין זרועותיי השלובות.

היה זה יום יפה למדי. אי שם ברקיע כיוונה השמש את קרניה הנוצצות למרפסת, ואלה הציפו אותה באורם המסנוור. כמו מתוך חלום, אני זוכרת שטיפסתי על כיסאי בניסיון נואש להגיע אל כלוב הציפורים. שאפתי ללטף אותן, אך הן לא התלהבו כלל מאצבעותיי אשר זחלו לעברן. נהפוך הוא, הן נסו בבהלה אל פינת הכלוב, משיקות את כנפיהן תוך השמעת ציוצי מצוקה.

"מדוע שום דבר אינו מצליח לי היום?" הרהרתי. בעקשנות – ונטולת … היגיון ובטיפשות גדולה לא פחות, רציתי בכל מאודי לאחוז בידיי את הציפורים, נחושה בדעתי להצליח. הפעם לא היססתי : תפסתי את הכלוב בשתי ידיי וניערתי אותו, על מנת לשחררו מהוו אשר הידק אותו אל הקיר. בלהט מאמציי, כמעט ואיבדתי את שיווי המשקל.

ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר

הכנריות הצהובותספרי לי אמא.....

אמי, תופרת בחסד עליון, נהגה לצאת מדי יום ולתפור בבתים במרקש. רוב לקוחותיה היו צרפתיים תושבי גליז, היוקרתי שברובעי העיר. לא הרחק מפרוור זה, השתרעה שכונה ערבית מעורבת בשם "לה מדינה", שבה קבעו את מעונן מספר לא מבוטל של משפחות עשירות מצרפת. מבין בתי המידות המרשימים, בלט יותר מכול מבנה הווילה של דוקטור זיק…. בדרך כלל כשיצאה אמי לעבודתה, שמרה עליי סבתי, מלבד אותן פעמים בהן הייתה עייפה מדי, ונאלצתי להתלוות לאמי. באחת מן הפעמים הללו, נקלעתי להרפתקה עם ציפורי השיר של משפחת זיק….; הייתי אז בת ארבע.

למשפחת זיק… היו שלוש בנות. לורה הצעירה שביניהן, נולדה באותו יום שבו נולדתי אני – אם כי עשור לפניי. נהגנו לחגוג את יום הולדתנו יחד. היו אלה ימים קסומים, מאושרים, עמוסי מתנות, צחוק ושעשועים. הווילה של משפחת זיק… הייתה מוקפת גנים רחבים ועצים גדולים אשר השתרעו על פני שטח עצום. רוב אנשי צוות העובדים שהועסקו בה היו מרוקאים; הם בישלו, כיבסו, עדרו, טיפחו את הגנים ותחזקו את המבנה כולו וגם את הטרסות המרווחות.

חדר עבודתה של אמי אצל משפחת זיק… היה בקומה השנייה. ה"ממלכה" הפרטית הזו של אמי כללה מכונת תפירה חדישה, שולחן גדול ומגהץ. במגהץ השתמשה אמי לאחר שסיימה לטפל בשמלות ובחולצות שגזרה.

מרפאתו של דוקטור זיק… הייתה ממוקמת בקומת הקרקע. באגף המזרחי של קומה זו היו חדרי שינה רבים. בקצהו של פרוזדור אינסופי הוקמה פינת חמד עם מרפסת ענקית, מוקפת עציצים עמוסי פרחים ריחניים. כיסאות רבים כיתרו את השולחן שהוצב במרכזה. גבוה על הקיר היה תלוי כלוב מלא כנריות צהבהבות. שעות רבות ניצבתי מול הכלוב, מרותקת למקומי ומהופנטת מיופיין. מיותר לציין שהוזהרתי מראש שאין להתקרב לכלוב או לנסות לגעת בו. אבל, מי מבין הילדים מציית להוראות המבוגרים?

אהבתי לפקוד שני אתרים: אחד מהם היה מגירותיהן של בנות זיק… והשני היה הגן הקסום, שבשל היקפו העצום דמה יותר ליער. שדרות מטופחות של י׳רחים ססגוניים ושל צמחי פרא טרופיים עיטרו את השבילים, ואני השתוקקתי לשוטט ביניהן ולגלות בכל פעם מחדש דבר מה מסתורי הגלום בתוכן. שבתי תמיד משיטוטי, כשזרועותיי עמוסות בפרחים שתלשתי ללא רחם מן הערוגות המרהיבות; אין לי ספק שמשפחת זיק… נסערה מההרס שלי, ולמרות זאת, לא נשמעה כל תלונה. הם חששו יותר מאוכלוסיית הזוחלים ששרצה בין הצמחייה הצפופה. בני משפחת זיק… התעקשו שהגנן ייצמד לעקביי כשרדפתי אחרי פרפרים. הקשיתי עליו את המלאכה, אך לא תמיד בהצלחה, ולא פעם נתקלתי באבן ופצעתי את ברכיי עד זוב דם.

יום אחד, לאחר שעייף ממרדפיו אחרי, החליט הגנן לנעול אותי במרפסת, יחד עם כלוב הציפורים התלוי על וו. לא חלף זמן רב ולורה, בתו של דוקטור זיק…, ניגשה אליי והציעה ללמד אותי לגלוש בגלגליות. כמובן ששמחתי והתרגשתי, אולם כאשר נעלתי את הגלגיליות התקשיתי להתיישר בחזרה. הלעג שעוררתי הביך אותי אך לא הביס אותי. למרבה הצער, בניסיוני השני נפלתי על הקרקע כשק מגושם. הנערה העבירה את הגלגליות לעוזרת, אישה כהת עור, נחמדה ועגלגלה, שלמרות משקלה המרשים גילתה מיומנות והציגה בפנינו מופע גלגליות מרהיב: היא ירדה במדרגות כשהגלגליות לרגליה ולא מעדה. יכולותיה רק זרו מלח על פצעיי; כדי להתנחם, התכרבלתי לצד בובתי ולא גיליתי עניין נוסף בגלגיליות. שבתי למרפסת יחד עם לורה, ולאחר ארוחה קלה ומשחק בכדור, נרדמתי. לורה הותירה אותי לבדי על כיסא כשראשי מונח על השולחן, בין זרועותיי השלובות.

היה זה יום יפה למדי. אי שם ברקיע כיוונה השמש את קרניה הנוצצות למרפסת, ואלה הציפו אותה באורם המסנוור. כמו מתוך חלום, אני זוכרת שטיפסתי על כיסאי בניסיון נואש להגיע אל כלוב הציפורים. שאפתי ללטף אותן, אך הן לא התלהבו כלל מאצבעותיי אשר זחלו לעברן. נהפוך הוא, הן נסו בבהלה אל פינת הכלוב, משיקות את כנפיהן תוך השמעת ציוצי מצוקה.

"מדוע שום דבר אינו מצליח לי היום?" הרהרתי. בעקשנות – ונטולת … היגיון ובטיפשות גדולה לא פחות, רציתי בכל מאודי לאחוז בידיי את הציפורים, נחושה בדעתי להצליח. הפעם לא היססתי : תפסתי את הכלוב בשתי ידיי וניערתי אותו, על מנת לשחררו מהוו אשר הידק אותו אל הקיר. בלהט מאמציי, כמעט ואיבדתי את שיווי המשקל.

"אולי עדיף שאטפס על השולחן? כך אהיה קרובה יותר לוו," חשבתי לתומי, ומיד פעלתי לביצוע התוכנית; אך זו הייתה משימה בלתי אפשרית! הכלוב היה הדוק כל כך לקיר עד כי נדמה שהוא חלק ממנו. לא נותרה בידי ברירה אלא לפתוח את הדלת הקטנטנה של הכלוב וללכוד את הציפורים בידיי. לפני שהספקתי לאחוז באחת מהן, נמלטו הציפורים במהרה מן הפתח במשק כנפיים. תחילה חגו סביבי כאילו הן לועגות לי, ואז עפו לכיוון הגן, לעבר כחול השמים וכהרף עין נעלמו כלא היו.

רדפתי אחריהן בבכי קורע לב, אך ללא הועיל. לפתע נשמעו מכיוון הגן צרחות. הייתה זו העוזרת אשר הבחינה באסון. היא החלה לרדוף אחריהן בניסיון ללכדן, אך ללא הצלחה: נדמה היה שהן פשוט התאדו באוויר. בינתיים, יצא דוקטור זיק… מפתח מרפאתו על מנת לבדוק מה פשר המהומה.

"הציפורים נמלטו מן הכלוב," אמרו לו יחד הגנן והעוזרת.

גם גברת זיק…, אשר הוזעקה למקום, לא הצליחה להרגיע את ההיסטריה הרבה. גופי רעד מכף רגל עד ראש. יותר מכל, פחדתי מתגובתה של אמי כאשר תשמע מה עוללתי. גם הבעת פניה של גברת זיק… הייתה רחוקה מלהפחית את חששותיי: מבטה חשף תסכול ומורת רוח.

למרבה ההפתעה פרץ דוקטור זיק… בצחוק קולני: "יקירתי, הציפורים, לחופש נולדו. להחזיק אותן בכלוב באסירות עולם ־ זה מעשה נפשע. רק לילדים יש התבונה, החכמה והרגישות להבין את צורכיהן האמתיים. הדיירת הצעירה שלפנינו עשתה את אשר היינו אנו אמורים לעשות מזמן." הוא ניגש אליי, ליטף ברוך את ראשי, וביקש מלורה להרגיעני ולכבדני בממתק.

"ביקשתי רק ללטף את הכנריות הזעירות…" לחשתי באוזניה של לורה, עת ישבנו יחד בחדרה.

לורה פרצה בצחוק ואמרה:

"עדיף שתשמרי את סודך, שדה קטנה, אחרת עונשך יהיה חמור מאוד!" היא חיבקה אותי אל חיקה ולחשה באוזניי: "ציפורי השיר הללו היו שייכות לאמי והאמיני לי, הן עלו לה הון!"

שנים רבות אחרי הרפתקת הכנריות, עוד נשמר הדבר בסוד כמוס ביני לבין חברתי לורה.

ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר

ספרי לי אמא.....

הענק והילדה

במהלך חודשי הקיץ הלוהטים, מרקש בוערת בגיהינום. החל מהאור הראשון של הזריחה צולות קרני השמש את הקרקע עד שלבסוף ממסות הן גם את אספלט הכבישים בשעות הערב, היינו זוכים לרגעים מעטים של הפוגה. הכבשן שקע ורוח קלילה ונעימה הייתה נשבה מן ההרים.

היינו בני מזל כי עליית-הגג שלנו כללה מרפסת ענקית, שהפכה למקלטנו בלילות של חום קיצוני ובימים של כפור מקפיא. קומת הקרקע בה התגוררנו הייתה ללא תועלת בקיץ, עקב פלישת הזוחלים שאיימו עלינו עם השקיעה. נהגתי להישאר ערה על המרפסת ולבהות בכיפה הקטיפתית של הרקיע, משובצת במיליוני כוכבים זעירים ונוצצים, אך משום מה הירח המלא החריד אותי עד מאוד. אורו החיוור הקנה לנוף מראה הטרוגני, כמעט שקוף. קווים וצורות המרחב טושטשו ועורפלו, ועם דמיוני הפורה הייתי כמעט אחוזת אימה.

מה שהרתיע אותי לרוב היו פניו המעומעמות והעגולות של הירח שנראה לפעמים הוא כאילו מחייך אליי. כדור האור הענק והמגוחך לא נראה לי רומנטי כלל. תכופות רצתי לזרועותיה הבטוחות של סבתי כשפחד חובק וחונק אותי

"מה מבהיל אותך כל כך, ילדתי?" שאלה סבתי בדאגה.

"הירח, ממה, הוא ענקי! ונדמה לי לפעמים שיש לו עיניים. פיו נראה כאילו הוא מחייך אליי, אך הוא דומה לראש בעל ממדים עצומים המתנוצץ באוויר", עניתי לה נחרדת.

"בואי, שבי צמודה אליי ואספר לך אגדה על הירח" השיבה לי בחיוך. "

…היה הייתה פעם, לפני אלפי שנים, ממלכה רחוקה החבויה בין רכסי הרים ויערות סבוכים. היה בה עמק מרהיב וירוק. בגן העדן הקטן הזה חיו בשלווה אנשי עמל פשוטים: חקלאים, נפחים, רועי צאן, נגרים ואורגי שטיחים ובדים בשלל צבעים.

"בכיכר השוק, תחת כיפת השמים, נהגו הרוכלים לפרוש את מרכולתם. האיכרים משכו את עגלותיהם עמוסות הפירות והירקות והאופים הציעו את לחמם ואת מגוון עוגותיהם, אשר הדיפו ריח משכר שערפל את חושיהם של העוברים והשבים. מידי יום נפגשו כולם בלבו של השוק, אך מעת לעת פילחו את האוויר גם מעין קריאות מצוקה מן ההרים הרחוקים ומן היערות הסבוכים אשר הקיפו את העמק. קולות אלו שיסעו את שלוותם של כל התושבים.

במדרון ההר, למרגלות היערות, חי לו ענק איום ונורא בטירה אפורה, מרשימה בגודלה. לאורך חומותיה המקיפות שום עץ לא הניב פרי. גושי שיח צפופים ודוקרניים הסוו המוני גזעי עץ מתים ויבשים אשר חסמו את המעברים; צבא שלם של עורבים שחורים שרץ בין השיחים באין מפריע; מדי פעם, הם יצרו ענן חשוך וסמיך שהקיף את החומות ואת חלונות הטירה ומילאו את האוויר בצרחותיהם הנוראיות.

הרחק ממרכז הבקעה, סמוך ליער, חיו בבקתה צנועה, אם ובתה יחידתה, פלורה. "פלורה", אמרה האם לבתה, "אל תנסי להתקרב לטירתו של הענק האיום והנורא הזה. בנות שלא שמעו בקול הוריהן וחגו סביב המקום המקולל, נשחטו ונטרפו על ידי הענק. יש אומרים שעצמותיהן עדיין פזורות בגני הטירה", לחשה האם באוזני בתה.

"אל דאגה, אימא, לא ארחיק לכת עד לשם", השיבה פלורה. "התוכלי, בבקשה, לתת לי עוגת תפוחים עבור חברתי השוכבת חולה בביתה?" "ברצון רב", ענתה האם.

מיד עם קבלת עוגת התפוחים, הניחה אותה פלורה בסלסלה, הודתה לאמה והלכה חיש לעבר השטח האסור, לא לפני שווידאה שאיש אינו עוקב אחריה.

היא פתחה בריצה לעבר היערות וכשהגיעה לרגלי הטירה הציצה בין השיחים הגבוהים והסבוכים וצפתה מקרוב על המקום אשר היה מטיל אימה על תושבי העמק כולו. היא החליטה שהיא חייבת לגבור על פחדיה ולפצח את התעלומה. באומץ רב נקשה פלורה על דלת הענק. בצדה האחר של הדלת נשמע קול תרועה מבעית, "מי מעז להעירני בשעה כה מוקדמת?"

"זו רק אני", השיבה הילדה וחשה שתעוזתה עומדת להתנדף ממנה. "אהה!" חשב בלבו הענק. "יש לי כאן לפניי ארוחת בוקר טובה ועסיסית!"

לפתע נפתחו לרווחה שערי הטירה. פלורה הציצה מבעד לרגליו העצומות והשעירות של הענק וגילתה מאחוריהן חדר רחב ממדים מרוהט בכיסאות גבוהים ובשולחן שמידותיו גדולות יותר מהיקפו של בית. היא הרימה את מבטה אל הענק ופגשה לבסוף בפניו המכוסות זקן שחור. מתחת לגבותיו הסבוכות, נדהמה לגלות את העיניים הכחולות ביותר שראתה מימיה.

"אנא, היכנסי פנימה", ביקש הענק. "את תהיי לי היום לארוחת בוקר דשנה וטעימה."

"זה לא רעיון כדאי", השיבה פלורה בקול חרד ומשתנק מעט כשצמרמורת אוחזה בכל חלקי גופה. לרגע קט, הפשילה את שולי שמלתה מול עיניו החשודות של הענק ואמרה: "אני רזה מאוד, הבשר שעל גופי דל מדי עבור ענק כמוך. אך אם אתה באמת חש רעב, אשמח להעניק לך דבר שימצא חן בעיניך ויהיה לך לארוחה משביעה ומהנה יותר".

"הראי לי מה הבאת", גער בה הענק.

פלורה שלפה חיש את עוגת התפוחים מן הסל והניחה אותה מול הענק. ריח משכר חושים נדף מעוגת התפוחים החמימה והמתוקה.

"איזה ניחוח!" אמר "ייתכן שזה רעיון טוב לאכול את העוגה במקום את העלמה הרזונת הזו?" חשב לרגע ובמהרה חטף את העוגה ובלע אותה על הפירור האחרון. הענק שבע לעת עתה ודיווח לה "אני רוצה עוד".

פלורה חייכה אליו והשיבה : "ברצון רב! מחר אביא לך עוד אחת, גדולה יותר מזו" היא הבטיחה ועזבה במהרה את הטירה לפני שיחזור בו. היא פתחה בריצה אל ביתה, שיכורה מהצלחתה הכבירה.

למחרת בבוקר, שבה פלורה אל ארמונו של הענק ובסלסלה שבידה עוגת דובדבנים אשר גורלה היה כגורל קודמתה : הענק טרף אותה בלא ניד עפעף וכילד קטן ביקש עוד…

מדי בוקר הופיעה הילדה בשער הטירה ובידה עוגה נפלאה וחדשה שהשביעה את רעבונו של הענק.

"אמרי לי פלורה, ממה עשויות העוגות הללו?" שאל הענק. "מפירות ומקמח", השיבה פלורה. "ומהיכן לוקחים את הפירות והקמח הללו?"

"מהעצים ומהחיטה, טיפשון. הם עצמם גדלים באדמה. העניין פשוט למדי", השיבה הילדה. "בכדי לגדל מעט פירות וחיטה עליך להסיר תחילה את כל העשבים ;סביב ולהפוך את האדמה. יש לסקל גם את האבנים והסלעים ולעקור את השיחים אשר גדלים פרא בגינתך. אשוב מחר עם מעט זרעי פירות וחיטה ואנו נזרע אותם יחד." היא הציעה ויצאה לדרכה.

הענק החליט להירתם למשימה ומיד החל במלאכה. הוא תלש את העשבים, עקר את השיחים, הפך את האדמה והשקה אותה עד שהפיצה ריח משכר.

פלורה שבה למחרת וידיה עמוסות זרעי חיטה ואינספור שורשי עצי פרי. תחילה הילדה התפעלה מתוצאות עמלו של ידידה החדש, שהתגלמו במראה האדמההתחוחה. השניים החלו מיד במלאכת הזריעה והשתילה. יחד, הציבו עצי תפוחים, תפוזים, אגסים, שזיפים ודובדבנים בשורות אנכיות לאורך החומה. בחלק אחר של הגן הם זרעו גרגרי חיטה וגרעינים אחרים. לפני שעזבה את הטירה התריעה פלורה בפני הענק: "אל תשכח להשקותם! היה להם חברה נעימה ודבר אתם; הם אוהבים להקשיב למי שמשוחח עמם. ראה איך שהם מרכינים את ראשם לפניך!"

לא חלפה תקופה ארוכה וכבר נבטו הזרעים באדמה הפורייה. הצמחים האחרים החלו לפרוח ולשוות אווירה נעימה לגן החדש. השטח שהיה כה פראי התמלא בצבעים מרהיבים של פירות ופרחים.

מאותו יום פלורה והענק הפכו לחברים קרובים ובילו שעות ארוכות יחדיו בין המטעים ושדות החיטה. הם סיפרו זה לזו את סודותיהם והשתעשעו יחדיו, עד כי הענק לא טרח לטרוף עוד את ילדי העמק אשר באו לגלות את פינת החמד הירוקה שהחליפה את היער השחור שהקיף את הטירה. העורבים, שלא מצאו את מקומם ולא הבינו לאן נעלמו השיחים שלהם, נואשו ועזבו את החלקה במשק כנפיים אדיר.

הענק החל להזמין בעצמו את ילדי העמק לגנו ולטירתו וחלק עמם את עוגות הפרי שאפה, בסיועה של פלורה כמובן.

עם הזמן הגיעה השמועה על המהפך גם לעוברי אורח אשר בחרו לעצור ללילה אחד או שניים בטירה ולנפוש במקום המקסים ביותר שראו עיניהם. הענק הגיש להם עוגות פרי להשביע את רעבונם ומיצים מפירות העונה להרוות את צימאונם.

דבר נפלא נוסף קרה. גם הענק שינה את חזותו. צבע זקנו התבהר ולא היה עוד שחור משחור. גבותיו התעדנו והבליטו את עיני התכלת הנאות שקמטי חיוך נצבטו בצידן. בימים חמים מאוד בילו פלורה וחבריה שעות ארוכות בצלם של העצים, שהפכו כבר לאדירי ממדים.

חומות הטירה לא הפחידו עוד את הילדים ומעל אדני החלונות הרבים צצו להם פרחים ססגוניים אשר יצרו כעין וילון צבעוני שהתנועע קלות עם הרוח. אפילו השמש נאותה להיכנס פנימה ולחמם את חלל הטירה, את לבבות הנופשים ובעיקר את לבו של הענק.

בין הענק לתושבי העמק שררו עתה יחסים של הרמוניה ועזרה הדדית. תושבי הכפר ביקשו מן הענק סיוע וייעוץ בגידול החיטה בשדותיהם ובטיפוח העצים בגינותיהם.

והנה, הגיע היום שבו נאלצו פלורה ואמה להגר למדינה אחרת. ליבם של שני החברים נקרע מכאב צורב נוכח הפרידה הקרובה. רגע לפני שעזבה את המקום, הביט הענק ארוכות בפניה האהובות של ידידתו ולחש: "פלורה יקירתי, האחווה והאהבה שאנו חולקים לעולם לא תיעלם. הבאת את האהבה אלי במטרה להעלים ממני כל יצר של אכזריות ושל הרס. שתלת בתוכי זרעים של חיבה שמחקו את השנאה ממני והלאה. לימדת אותי להיות סובלני ולקטוף את פרי עמלי במקום לחטוף ולהשמיד את כל הבא לידי. חינכת אותי להיות רך וחביב במקום הדחליל המאיים שהייתי. כבשת את לבי בתמימותך ובפשטותך, בעובדה שסמכת עליי והושטת לי את ידך. לעולם לא אשכח את דמותך והיא תישאר חרוטה בלבי, כל עוד זה האחרון יהלום בקרבי.

"אני מבטיח לך להיות לידך כשתזדקקי לי. ובכדי שתמיד תוכלי לראות את דמותי, אני מעניק לך את האבן היקרה הזו. הביטי בה ברגעים שתבקשי להיזכר בי ותחושי את נוכחותי עמך. אבן זו תזהר בין ידייך כאילו הייתה נתח מן השמש ותפיץ את קרניה ואורה בלבך. קרני האור שלה יחצו את השמים כדי לגעת בירח. שם תוכלי לראות את פניי הזוהרות אשר יפגשו עם פנייך המקסימות."

מספרים שמאז אותה פרדה, אשר קרעה את ליבם, יכולים האוהבים בכל פינה בעולם לצפות בירח המלא ולהבחין בפניוהזוהרות של הענק. הרי למה זקוק האדם כדי להפוך את העולם למאושר יותר אם לא למעט רוך ואהבה?

"מַמַה" אמרתי לסבתי אחרי שסיימה את סיפורה. "אני מניחה שאין לי סיבה לפחד מהירח. האם בכל פעם שאני מביטה בו ורואה את פניו המחייכות של הענק, עליי להשיב לו בחיוך?"

"בוודאי נכדתי היקרה!" לחשה סבתי, בעודה מלטפת את ראשי.

ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר – החוטמית

 החוטמיתספרי לי אמא.....

במהלך טיוליי הרבים בפארקים הציבוריים מחוץ למלאח, נהגתי ללטף את מרבדי הפרחים שכיסו את שטחי הגן. באחד הימים, זכיתי לתגלית יוצאת דופן: מלב שיח סבוך הציצה כותרתה ההססנית של חוטמית קטנה ומרהיבה. המראה הקפיץ את לבי. כמה רציתי בה! "אך אי אפשר", ידעתי. "סבתי הזהירה אותי פעמים רבות שאם שומר הגן יתפוס אותי קוטפת פרחים יהיה גורלי רע ומר".

ואולם, נדמה היה שהחוטמית הטילה עליי כישוף, כי במהרה רוב הנחיותיה של סבתי התאדו ממוחי כלא היו מעולם. דחקתי כל התלבטות וגלשתי אל מאחורי השיח. שם עקרתי את החוטמית משורשיה והסתרתי אותה תחת חולצתי. איש לא ראה אותי. הייתי מרוצה שדווקא ביום מיוחד הזה הפארק היה ריק ממבקרים. השומר, למזלי, התמקד בהפעלת מערכת ההשקיה ולא התייחס אליי, לכן הבחין בחולצתי הנפוחה למדי. התחלתי לרוץ, מאושרת ומגחכת מעצם הצלחתי הראשונה בביזה.

אין לתאר את להיטותי להגיע הביתה. במקלט חדרי הנחתי את הפרח על שולחני הקטן, מוקסמת ממגוון צבעיו, ורצתי לחפש צנצנת על מנת למלא אותה באדמה ולשתול את הפרח לתוכה.

"עליי לפעול מהר ככל האפשר פן יבול וימות הפרח לנגד עיניי", חשבתי.

אלתרתי במטבח עציץ מקופסת שימורים ריקה מאלומיניום אשר מילאתי באדמה מהחצר מחוץ לביתנו. לאחר שהשקתי את האדמה שתלתי במרכזה את הפרח הגנוב שלי והשתדלתי שלא להכתים בבוץ את הגבעול ואת עלי הכותרת שלו. אינני זוכרת כמה זמן עמדתי מול הפרח שלי בהערצה בטרם נכנסתי למיטתי. לפני שהלכתי לישון, הצבתי את הצמח על אדן חלוני, כדי שייהנה מאוויר צח.

משהתעוררתי בבוקר השכם, חשתי לעבר הקופסה כדי לוודא שהפרח שלי מסתגל למקומו החדש. שם המתינה לי אכזבה מרה: עלי הכותרת של החוטמית איבדו בין לילה את זיוום והתקמטו מעט. נגעתי באדמה ומצאתיה לחה עדיין. לא יכולתי להבין מה גרם לפרח שלי ליבול. נטלתי את קופסת השימורים ורצתי למטבח כדי להתייעץ עם סבתי.

"מדוע היא גוססת כה מהר? האם לא טיפלתי בה נכון?" שאלתי את סבתי כשגרוני חנוק מדמעות.

"בהחלט טיפלת בה היטב ילדתי", השיבה לי בעצב סבתא למראה דמעותיי. ״ אך כמו כל דבר שחי עלי אדמות, הפרח הזה הזדקן ולכן הוא גוסס".

"איך ייתכן ? הרי הוא רק נולד. אתמול הוא היה ניצן בלבד! למה הוא צריך למות כל כך מוקדם?" עניתי לה.

"אנא הירגעי", עודדה אותי סבתי. "אורך החיים של הפרח תלוי בסוגו: יש פרחים שמצליחים לשרוד שבוע; אחרים, חיים בדרך כלל יום או יומיים למרות כל מאמצינו לשמר אותם. פרח מסוג זה שבידייך חי, כנראה, רק יום אחד. אינך צריכה להיות עצובה! לפני שהפרחים נובלים, הם דואגים להשאיר עמוק באדמה גרעינים לדור חדש. כמו בני אדם, הם מתרבים, ולכן לעולם אינם נכחדים".

"אנא ממך, ממה, הפרח שלי גוסס. בוודאי יש דרך להאט את נבילתו", התחננתי בפניה.

"האמיני לי ילדה, שום דבר אינו יכול לעצור את גסיסתו. עליך ללמוד לקבל את המוות כפי שאת מקבלת את החיים, שכן האחד הוא חלק בלתי נפרד מהשני. הרשי לי להסביר לך שוב מדוע שום דבר אינו מת באמת: מחר או בעוד כמה ימים ינבטו הזרעים של הפרח הגוסס שבידייך ויגדלו לפרחים הזהים לו במקרה. הפרחים, העצים, הדגים, החיות והאדם – כולם מעמידים צאצאים בצורה זו או אחרת. את, למשל, הנך המשך של אביך ואמך, שהם עצמם דור המשך של הוריהם. את דומה מאוד לאביך, אבל יש לך גם את החיוך של אמך. יבוא יום ויהיו לך ילדים והם ימשיכו את השושלת, כפי שקבעה הבריאה. זכרי שהמוות הוא רק שלב נוסף לקראת חיים חדשים".

הסבריה של סבתי לא נחמו אותי או המתיקו את יגוני במאום. אחזתי בקופסת השימורים ובה הפרח הגוסס וחזרתי לחדרי, שם המשכתי להביט בו כל שעות הבוקר. שוב ושוב, בדקתי אם יש סימן כלשהו של שיפור במצבו. בערב הרכינה החוטמית שלי את ראשה וענפיה התייבשו ונבלו. נכנסתי למיטתי כשדמעות של עצב זולגות מעיניי, בתקווה להירדם, אך רק כשהשחר הפציע הכניעה אותי השינה. למחרת היה ברור לי שעלי להיפטר משרידיה של החוטמית. לפני שסילקתי את הקופסה על תכולתה, הציעה לי סבתי: "אל תזרקי את תוכן העציץ. רוקני אותו כאחת האדניות שלנו והמשיכי להשקותה" אמרה. "מדוע? הרי בטוח ששום דבר לא יצמח", השבתי. "את טועה. עשי כדבריי ואנו נדבר בעוד שבוע או שבועיים", התעקשה. רוקנתי את המתקן באחת האדניות ובמשך שבועות מספר השקיתי אותן עד שאבדו תקוותיי המטופשות; רק אז חדלתי מכך.

הסתיו חלף ואחריו הגיע חורף קר וגשום. סיפורה של החוטמית שלי כמעט נשמט מזיכרוני. עם בוא האביב החלו לפרוח אט-אט הצמחים השתולים באדניות של סבתי. לפתע, בין השתילים הצעירים והשברירים, גיליתי כמה ניצנים של חוטמית. צהלתי משמחה לנוכח המראה המרהיב. הם היו רבים כל כך. רצתי אל סבתי כדי להכריז על הבשורה הנפלאה והיא פרצה בצחוק לנוכח הפתעתי.

"אמרתי לך, נכון? שום דבר אינו נצחי אך גם לא אובד לגמרי. אבל יהיה לך די זמן כדי ללמוד את כל הלקחים החשובים של החיים בבית הספר וגם במהלך חייך. בינתיים, לכי ותיהני מפרחייך, אבל אל תופתעי אם הם יבלו. דעי כי הם עוד ישובו חזרה, כמו גלי הים הנשטפים על החוף."

הצעצועים -טרז זריהן דביר

הצעצועיםספרי לי אמא.....

עוד בטרם מלאו לי חמש שנים, הצעצועים הפשוטים אשר עברו מיד ליד

במלאח חדלו מלסקרן אותי ולכאורה גדלתי מהעניין בבובות ודובונים. מכיוון שכך היה זה מפתיע כאשר דודתי, שהייתה מבקרת אותנו לעיתים תכופות, ידיה לרוב עמוסות בחבילות, ניגשה דווקא אליי עם חיוך זורח ומסתורי על פניה והניחה בזרועותיי את שתי החבילות הענקיות שגררה עמה.. עליזה כיום אביבי. הן הכילו בתוכן צעצועים מיוחדים שלא הכירו כמותם ילדי הרובע היהודי. באחת מהן הייתה בובה אשר גובהה כשלי ויכלה להניע את רגליה, להזיז את זרועותיה, לדבר וגם לישון. קראו לבובה 'מדו' והיא לבשה שמלה יפהפייה, שכמותה לא ראיתי מעולם. הפלא הנוסף היה יכולתה לומר "אימא", "אבא" ו-״לישון׳׳.

לרגליה היו גרביים לבנות ונעליים זעירות מעור שחור בוהק. עיניה הכחולות היו מעוטרות בריסים עבים, ארוכים וקשיחים כמו מברשת שער; הן תמיד היו פקוחות לרווחה כשעמדה ונסגרו כששכבה. שערה היה בגוון בלונד פלטינה, מעוצב על פי צו האופנה האחרון.

המתנה הנוספת כללה כדור ענק, המכוסה בשלל צבעי פסטל מרהיבים. כדור זה היה יחיד במינו הן בגלל גודלו והן בגלל צבעיו: היה זה בוודאי הכדור הגדול ביותר שנראה אי פעם ברובע שלנו. כמה שהייתי גאה בצעצועיי החדשים!

נמלטתי לחדרי על מנת לשחק בכדור ובבובה. לפני שהנחתי את הבובה לידי על מיטתי, החלטתי קודם להפשיטה. גופה הוורוד דמה בצורה מפתיעה לזה של תינוקת, אבל בבדיקה מדוקדקת יותר גיליתי כמה פרטים שסיקרנו אותי: מדוע אין שפתיה נעות כשהיא דיברה, כפי שקורה לכל אחד מאתנו כאשר אנו מדברים? מדוע זרועותיה ורגליה יכלו לנוע בצורה ובסיבוב שונה משלי? הן הסתובבו סביב עצמן במעגל מושלם. לכל השאלות האלה הייתי חייבת למצוא תשובות. "מהם סודותיה של הבובה? עליי לגלות אותם", אמרתי בליבי בנחישות. גופה של בובתי היה בנוי מחומר קשיח, אבל בנקודות החיבור בין גפיה לגופה גיליתי ווים וקפיצים. הקפיצים ללא ספק סייעו לבובה לשבת, ללכת או להניע את איבריה. כאשר משכתי בזרועותיה, ללא כל מאמץ, הגעתי לווים ושחררתי את הגפיים. בתוך דקות ספורות נותר בידי גוף ללא ידיים ורגלים, מלבד הראש. מובן שהראש המסכן קיבל״טיפול״ דומה. מה שהכה אותי בתדהמה היה שמן הבטן והגב בקעו הקולות: אימא, אבא, לישון.

השחלתי את ידי בתוך פתח הצוואר ושלפתי משם מין מילוי מנסורת ובתוכו קופסה קטנה ועגולה שלא הפסיקה לקרוא "אימא, אבא, לישון" לפי מצב זווית הקופסה: אנכית או עומדת. ברור שהייתי לגמרי מבולבלת. "זהו", פסקתי לבסוף. "הקופסה היא לבה ונשמתה של הבובה. עלי להודיע זאת לסבתי מיד".

רצתי אל סבתי בעודי אוחזת בקופסה ובמה שנותר מן הבובה.

"מֵמֵה! הצלחתי להוציא לה את הנשמה!"

"כלל לא ילדתי. הצלחת ללא ספק להשמיד את הבובה היפה שהייתה לך. מה חיפשת בה בדיוק, אמרי לי?"

"רציתי לגלות מדוע היא לא הזיזה את שפתיה כשהיא דיברה, כמוני וכמו כולם", אמרתי לה.

"עלי להזהיר את דודתך להפסיק לבזבז את כספה על הצעצועים שלך. עם ראש כמו שלך, שום דבר לא יחזיק מעמד".

פרצופה החמוץ ותשובתה העוקצנית אילצו אותי לברוח מפניה. בחדרי נרתמתי להשבת האיברים לבובה. בסוף ההרכבה מדו שוב דמתה לבובה שלמה, כמעט. הצבתי אותה באחת הפינות החדר ולאחר התגליות המאכזבות שיחקתי בה לעתים רחוקות. היא הפכה לדבר בנאלי בעיניי, והעניין שעוררה בי בתחילה נמוג.

למחרת בבוקר, יצאתי אל הרחוב על מנת להקניט את הבנים ברובע בעזרת הכדור הענק והחדש שלי. התמלאתי חדווה כשהבחנתי במבטי הקנאה בעיניהם בעת שראו אותי עם הכדור. ילד אחד מתוך המעגל שהקיף אותי עד מהרה ככל הנראה זמם תוכניות זדוניות מלבד הערצת הכדור שלי: הוא התנפל עליי בפתאומיות, חטף את הכדור מידי ונעלם במהירות הבזק בין הסמטאות. רדפתי אחריו, אך תוך שניות ספורות נעלם כלא היה.

מיררתי בבכי. רגע לפני שפסעתי לעבר ביתי, על מנת לדווח לסבים שלי על המאורע, הופיע שוב הילד הנבזי באופן מסתורי, בדיוק כפי שנעלם, ובידיו הכדור קרוע לשניים. המומה וכואבת, הבטתי במה שנותר מן הכדור. "אבל… מדוע?" שאלתי אותו בזעם.

"כי כך התחשק לי. הכדור שלך גמור, בואי וקחי את שאריותיו", השיב לי בחיוך ציני.

מבלי להרהר ולקחת פסק זמן, כאילו נשלטת על ידי גל של זעם פראי, התנפלתי עליו כנמר על טרפו. אחזתי בשתי ידיו המושטות וכלאתי אותן בשלי, בעודי מסובבת את כל גופו במהירות מסחררת כשבשבת רוח בטורנדו. הסחרור המהיר הפך את גופו קל כנוצה ורגליו התרוממו מעל הקרקע בתוך שניות ספורות. לדעתי, ארך המהלך דקות מספר לפני שחזרתי לעשתונותיי ושחררתי בפתאומיות וללא מחשבה את אחיזתי בו. גופו של הנער עף באוויר ונחת כמו מריונטה על הקיר הסמוך. לא היה צל של ספק שהוא נחבל כהוגן. למרות פגיעתו הוא נעמד חזרה על רגליו וברח, מיילל וכואב. למזלי, הרחוב היה ריק מאדם. איש לא יוכל להעיד לטובתו של הילד. עד עצם היום הזה איני יודעת או מצליחה להסביר למה ואיך הגבתי בצורה כה קיצונית.

שבתי אל ביתי, די מדוכדכת מרוח האלימות שאפפה אותי ובשל הצער העמוק שחשתי כלפי הכדור החדש שאבד. ידעתי גם שהוריו של הנער לא יאחרו לבוא כדי להתלונן על התנהגותי החמורה כלפי בנם.

לא חלף זמן רב מרגע שהגעתי הביתה והאם, מלווה בבנה המיילל, דפקה בחוזקה על דלתנו.

"גברת אזואלוס", אמרה בקול רם עם כניסתה פנימה, "נכדתך פראית ואלימה. ראי מה היא גרמה לבני המסכן". ובאמרה כן, הפשילה את חולצתו של בנה מעל גבו שהיה מכוסה בחבורות סגולות ואדומות עד לחלקו התחתון.

התקפתה הפתאומית של האם זעזעה באמת ובתמים את סבתי והיא התכופפה כדי לבדוק את פגיעותיו של הילד. לאחר שהעריכה את גודלו ואת חוזקו של הנער, סובבה את מבטה לעברי ואחר כך לעבר האם האומללה ובנימה כעוסה, השיבה: "איך את מעזה להאשים את נכדתי השברירית במעשה נפשע שכזה? הביטי בה היטב. היא רזה ועדינה כל כך, והשווי אותה לבנך הגדול והחסון! הפסיקי להזות, גברת ברדוגו, ונסי לשאול את בנך באיזה סוג של קטטה הוא הסתבך עם משוטטי הרחוב. אין לי צל של ספק שלנכדה הקטנה שלי אין חלק בכל האירוע הזה."

הילד עמד מאחורי אמו, מבויש לחלוטין, ואני הסתתרתי ככל יכולתי בין קפלי החצאית הרחבה של סבתי.

שתי הנשים התעמתו זו עם זו במשך כמה דקות וגברת ברדוגו, שכעסה כבתחילה, עזבה את המקום. בחוץ, שמעתי אותה תוקפת את בנה וגוערת בו.

"עליך לספר לי את האמת, אלברט! נכדתה של גברת אזואלוס בהחלט אינה יכולה לחבל בך בצורה כה חמורה!"

"אך זו האמת!" צרח אלברט לעבר אמו. ועדיין האם התקשתה להאמין שילדה כה רכה וקטנה יכלה להתגרות בבנה השרירי.

לפני שהלכתי לישון, נכנסה סבתי לחדרי וישבה לידי.

 "ילדה", אמרה לי, "אני יודעת שאין לך חלק בפציעותיו של הילד המסכן, אבל אם ידוע לך מי גרם לו לחבלות ההם, עדיף שתגלי לי את שמו."

"אני אשמה בזה סבתא", אמרתי, מוצפת בושה וכלימה, כשפניי סמוקות עד שורשי שערי. "אלברט גנב לי את הכדור וקרע אותו לשניים, ראי מה נותר ממנו. מעשיו הוציאו אותי מכליי. מוכת זעם, אחזתי בידיו וסובבתיו מהר ככל האפשר עד שעייפתי ורק אז שחררתי את אחיזתי בו. הוא נזרק אל הקיר אשר גרם לחבלות

התיאור המדויק שלי החריד את סבתי והיא הביטה בי בהלם מוחלט.

 "עד מתי תמשיכי להפתיעני, ילדתי?" שאלה בנימה מרירה. "להבא, אל תשכחי, שבכל מצב, אסור להידרדר לאלימות. תגובתך הייתה התגובה הרעה ביותר. הצעצוע שלך נהרס כגורלו של כל צעצוע. חשבי לרגע מה אם, לרוע המזל, היה הנער הזה נחבל בצורה בלתי הפיכה בגלל תגובתך החפוזה? איך היית מרגישה לאחר מעשה שכזה? תודה לאל ששום חבלה רצינית לא נגרמה לו! הבטיחי לי שלא תאפשרי עוד לזעמך להשתלט עלייך ושתתני לעצמך פסק זמן ומחשבה על כל תוצאה של תגובה לפני שתחליטי לבצעה".

"לא עוד, מֵמֵה", הבטחתי מיד, מודעת לכובד האשמה ומודה לה על עצתה החכמה.

ימים ספורים לאחר מכן, שמעתי אותה מתרברבת מולי דודיי: "חדלו מלהאמין בשבריריותה של השדה הקטנה שלנו! סמכו עליה, היא מאוד חסונה ומסוגלת להגן על עצמה ללא שום עזרה מאיש!" ופרצה בצחוק רם אשר הדהד בין הקירות זמן רב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 85 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031