טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-העיוורת.

ספרי לי אמא.....

ספרי לי… אימא על המלאח במרקש

העיוורת

מדי יום בשובנו מבית הספר, פסענו בנות כיתתי ואנוכי בשדרה הגדולה שהפרידה בין בית העלמין היהודי לבין המלאח, לפני שעשינו את דרכנו לבית מגורינו. לעיתים קרובות, נתקלנו באישה עיוורת וזקנה, עטופה בשחורים מראשה ועד כף רגלה, בצאתה מבית הקברות שבו, כך סברתי, היא בילתה את ימיה. מקל העץ שאחזה בידה הימנית שימש אותה לגישוש אחר דרכה בבטחה. בדרך כלל כולנו נהגנו לגשת אליה מתוך כוונה לסייע לה להגיע ליעדה.

היא תמיד נראתה לנו תשושה ועצובה. לבי ומצפוני מעולם לא אפשרו לי להתעלם ממצוקתה ולכן התנדבתי באופן קבוע להוביל אותה אל "כל עולמה הקט", שהיה חדרון צר ועלוב בבית גדול וישן במלאח, בו היא ניהלה את חייה. מפעם לפעם, התעקשה העיוורת להזמין אותי פנימה ומזגה לי כוס לימונדה פושרת או שלפה ממתק מסלסלת פח חלוד. מעולם לא העזתי לסרב לה, פן תיעלב.

יום אחד, מיד לאחר שפתחה את דלת חדרה, היא ביקשה ממני בקול נעים: "ילדה, תודתי הנצחית לך. היכנסי, בבקשה והניחי לי ליהנות מחברתך, אם דבר זה אינו מכביד עליך".

"בוודאי שלא", השבתי מיד. "האם את זקוקה לעזרתי בדבר מה?" שאלתי אותה.

"כן, ללא ספק. רציתי רק שתקשיבי לדבריי, אם לא מפריע לך".

בלי לחכות לתשובתי, היא החלה לדבר בקול שלא הכרתיו עד כה. קול צעיר, מלודי, שהנעים לי את השעות שחלפו. היא סיפרה לי עלילה מפתיעה מאוד, נוגעת ללב וקשה גם יחד.

"היה היה…" לחשה, וכאילו נגע בה מטה קסמים, תווי פניה השתחררו וקרן אור האירה את עיניה הכבויות. "בארץ רחוקה מאוד, בעמק רחב ידיים, בית קטן עם גג רעפים אדומים אשר שכן ליד כותלי וילון של עצי אשור ארוכים. בבית זה חיה בניחותא משפחה: אבא, אמא ובן. האב, חקלאי, עבד את אדמתו מעלות השחר ועד האור האחרון; האם, שרק לאחרונה ילדה את בנה יפה התואר, הייתה עקרת בית שטיפחה, בישלה, כיבסה והשגיחה על הרך הנולד.

חייהם היו יפים, למרות העמל הרב. לפני שקיעת השמש, האישה דאגה תמיד שהמרק שלה יישמר חם ושהלהבות באח ירקדו בבערן, מחממות את הבית היטב בלילות החורף הקרים והארוכים. בני הזוג היו מאושרים ולא נשמעה מפיהם שום טענה או תלונה, אפילו כאשר זמנים נוראים הקשו עליהם.

ביום הולדתו הראשון של בנם הקטן, חזר האב חולה לביתו. רוח החורף הקפואה הכניעה את בריאותו והוא נפל למשכב, קודח מחום. מסורה כתמיד, טיפלה האישה בבעלה ללא דופי. היא ישבה לידו והשגיחה עליו בסבלנות ובמקביל פקחה עין על בנם השובב. היא האכילה את בן זוגה בכפיות קטנות מהמרק הטעים והוסיפה אליו את חתיכות הבשר המעטות שנותרו. מעת לעת היא ניגבה את הזיעה מעל מצחו במטלית לחה.

ימים חלפו אך לא חל כל שיפור במצבו של החולה והוא הלך לעולמו. האלמנה הזילה מבול של דמעות לשווא, שכן הן לא יכלו להשיב את בעלה לחיים. השכנים אשר באו תחילה לסייע לה, הותירו אותה בודדה מיד לאחר ההלוויה.

האלמנה הצעירה ננטשה לבדה בבית הקטן עם פעוטה. את חלקת האדמה שירשה היא לא ידעה לעבד, ובין כה וכה כוחותיה הדלים עזבוה להתמודד עם העמל הרב.

לעתים הייתה מניחה את תינוקה על גבה, מצמידה אותו אל גופה בתמיכת רצועת בד רחבה, ויוצאת אל השדות. המאמץ וכובד משקל הילד במהלך שעות היום הגבילו את תנועותיה; ואף על פי כן, הצליחה האלמנה לזרוע ירקות אשר שימשו לתבשילים השונים. הפרה היחידה שהייתה לה סיפקה די והותר חלב כדי להאכיל את הילד ולהכין חמאה וגבינה עבור האם ובנה.

בוא האביב מצא אותה תשושה וחסרה אונים. "עלי למכור את חלקה האדמה לחוואים השכנים ולשמור לעצמי רק את הבית וגינת הירק". לרוע המזל, אף קונה לא נמצא. באין תקווה לשיפור במצבה, נאלצה המסכנה להתאים את עצמה לעוני שפקד אותה.

 

הילד גדל והתפתח והוא החל לעמוד על רגליו הקטנות והשמנמנות. האם הבינה שללא השגחה מתמדת חיי בנה בסכנה. אך אין מנוס מלעבד את האדמה, שאם לא כן, לא יצמח בה דבר ולא יהיה מה לאכול.

כשהימים נעשו חמימים יותר, היא לקחה את בנה איתה, פרשה עבורו שטיח על הקרקע החשופה לצלו של עץ גדול והציבה סביבו כריות. אך הילד היה צעיר וסקרן מדי, ומשתוקק לנסות את רגליו הקטנות והחדשות. הוא נעמד והחל ללכת, נתקל בכריות והזיז אותן הצדה. מן המעבר שנוצר הוא צעד החוצה אל הגן. הוא נפל מספר פעמים ונעמד שוב וזחל הרחק ככל יכולתו.

בין צמחיית הגן נרדם לו נחש שחור תחת קרני השמש. כשהילד דרך בטעות על זנבו, הנחש התעורר והכיש את הפעוט במהירות הבזק. הרך צרח מרוב כאב וזעקתו פילחה את האוויר. האם רצה מהר ככל שרגליה אפשרו לה וחשה אל בנה. בעזרת האת שבידה ריסקה את ראש הנחש; בינתיים הילד בכה מכאב וגופו הקטן הפסיק לנוע. מיקום ההכשה של הנחש היה גלוי – בין קפל בטנו התחתונה לתחילת שוק רגלו. האם אחזה בסכין ומיד הרחיבה את הפצע שכבר השחיר והחלה מוצצת את הדם והרעל ויורקת אותו אל האדמה, אך ללא הועיל. מצבו של הילד נותר ללא שינוי ואט אט אבדה הכרתו. מבולבלת וכמעט מאבדת את עשתונותיה, היא עטפה את הילד עם סדין, לקחה אותו בזרועותיה ומיהרה אל בקתת מכשפת היער, הידועה בשל יכולותיה הרפואיות.

"פתחי נא את דלתך", התחננה האישה מול השער הנעול. "בני גוסס, עזרי לי".

הדלת נפתחה ובשער עמד יצור זקן, כחוש ומקומט כנייר קלף ישן, לבוש בשחורים מראשו ועד כף רגלו. "מה קרה?" שאלה בשקט המכשפה.

"נחש שחור מהזן המסוכן ביותר הכיש אותו", צרחה האישה.

"תני לי לראות" אמרה המכשפה, כשהיא מסירה מעל גופו את הסדין. לאחר מבט חטוף אל מיקום ההכשה, היא הרכינה את ראשה ואמרה: "אישה אומללה את, ילדך אבוד. אין דבר שאוכל לעשות למענו. התקווה היחידה שנותרה לך היא לבקש תרופת פלא מהקוסם שחי בצידו השני של היער. האסון הוא שלא תוכלי לחצות את היער ואת הנהר שבתוכו ולעמוד בכל המכשולים והסכנות שיארבו לך שם. היער ידוע כמכושף והנהר אינו מאפשר לאדם להגיע לגדתו השנייה. אם בכל זאת תצליחי לפגוש את הקוסם, הוא ידרוש ממך משימות מאוד מסובכות".

"לא חשוב! אעשה הכול כדי להציל את בני!" הצהירה האישה בלהט וייאוש.

"בתנאים אלה", ענתה המכשפה כשהיא עוטפת חזרה את הילד בסדין, "עלייך לקחת את כל זה אתך", אמרה והושיטה לה כיכר לחם, פרוסת גבינה וקנקן מים, שנוספו למשאה מלבד הילד הגוסס.

"זכרי נא לא להסתכל אחורה, אחרת היער יטיל עלייך כישוף ולא תוכלי לעולם לצאת ממנו בחיים!"

"לא אסתכל לעולם אחורה", הבטיחה האישה, כשהיא חוצה את שער הבית.

"כולם מתחייבים ואף אחד אינו מקיים את הבטחותיו", מלמלה המכשפה בלעג.

 

האישה החלה את דרכה, כשהחושך מתח את כנפיו על העמק. עם רדת הלילה, דרגת הקור צנחה ומזג האוויר הורע. נדמה היה שהטבע שחרר את כל כוחותיו נגדה. התקדמותה הואטה כשהשלג החל לרדת, הרוח נשבה בחזקה וכאילו צווחה בתוך אוזניה עד כמה מעשיה נועזים ושפיותה רופפת. אבל היא לא הפסיקה לומר לעצמה שאסור לה להיכנע ולתת לבנה למות. ושוב, השלג יצר מערבולות סביבה והרוח סטרה על פניה ללא רחם. אולם, במאמץ עילאי, היא הגיעה לעץ השחור של היער.

"לאן מועדות פניך, אישה?" שאל אותה העץ הענק.

"אני בדרכי אל הקוסם. בני גוסס והוא זקוק לתרופות הפלא שלו".

"נטרפה עליך דעתך. שום עץ לא יאפשר לך להיכנס ליער. הם יבנו חומה בלתי חדירה בפנייך וענפיהם יחסמו את דרכך", אמר לה העץ.

"עזור לי, אנא", התחננה האישה כשדמעות זולגות מעיניה. "אעשה כל שתבקש, אם תאפשר לי לחצות את היער."

"כל שאבקש?" השיב העץ.

"כן, כן, כל שתבקש. רק עזור לי", שבה ואמרה.

"טוב, אז חבקי אותי חזק בזרועותייך, כי אני קפוא. חממי אותי עד שחיים ישובו אל ענפיי ואל העלים שלי", אמר העץ.

האישה הורידה את המעיל מעליה וכיסתה בו את שורשי העץ, ולאחר מכן חיבקה את הגזע, מתעלמת מדקירות הקליפה הגסה והענפים שפצעו את עור זרועותיה ושדיה. היא גם נתנה ללבו של העץ את נשימתה החמה, עד שהרגישה שפעימותיו והתעצמו לסדרם.

"אני מרגיש הרבה יותר טוב", אמר העץ, מרוצה. "ראי, העלים שלי החלו לבהוק. עמדת במילתך ואני אעמוד בשלי", הוא אמר ובשניות – שביל נפתח לרגליה.

"תודה לך, עץ", אמרה לו האישה והמשיכה אל דרכה.

"אני שמח שיכולתי לעזור לך", ענה העץ.

המסע המייגע המשיך תחת יללות הרוח, מערבולות השלג והחושך המכביד. נדמה היה לה שגופה פסק מלכאוב והתנכר בעזות מצח לכל נשיכות הסערה. היא לא ידעה כמה זמן שוטטה כעיוורת עד שמצאה את עצמה עומדת מול הנהר. היא צעדה לאורך גדת הנהר בחיפוש אחר נקודה שבה ניתן יהיה לחצותו, אך לשווא. הנהר העמיק והתרחב ככל שהתקדמה. היא הביטה בנהר ואמרה לו: "נהר, נהר, אנא, עזור לי להגיע לגדתך השנייה. אעשה כל שתדרוש."

"כל מה שאדרוש?" שאל הנהר. "את בטוחה?" התעקש.

"כן, כן, אני מבטיחה. תן לי בבקשה להמשיך בדרכי אל הקוסם", אמרה האישה.

"יש לך עיניים יפות" אמר הנהר, "הן ינצנצו יותר במעמקי המים שלי".

"לא, בבקשה, לא את עיניי. אם אתן לך אותן, לא אוכל לעולם להגיע אל הקוסם", השיבה האישה.

"צר לי", ענה הנהר, "זו העסקה ואין לה תחליף".

האישה האומללה גנחה, בכתה והתחננה, אבל הנהר נשאר תקיף ואדיש. כנועה ומותשת, היא הוציאה את עיניה והניחה אותן בין הסלעים שבתחתית הנהר.

 

לפתע הנהר נחצה לשניים ואפשר לה מעבר אל הגדה השנייה. ללא עיניה היא גיששה בהססנות עד להגעתה לצדו השני של הנהר ושם עמדה חסרת ישע.

עורב שחור שראה את כל המהלך ניצב על ענף של עץ וכשהאישה דרכה על האדמה היבשה הוא פנה אליה ואמר: "אוכל לכוון אותך אל הקוסם, אבל אדרוש את שערך היפה בתמורה".

"תקבל אותו", השיבה האישה, כשהיא באפיסת כוחות.

הצוות המוזר החל את דרכו. הם התקדמו אל תוך היער וצעדו שעות, ימים, שבועות, חודשים ואולי אפילו שנים, אבל לא מצאו את הקוסם. גופו של הילד הפך מאובן וקר כגזע העץ שהיא חיבקה בזרועותיה בתחילת המסע אל תוך היער, ובכל זאת האישה לא חדלה להאמין שתמצא את הקוסם שכה ייחלה לפגוש.

הזקנה הכריעה אותה. שערה, שדמה בעבר לחוטי דבש, אבד לה ועיניה הבוהקות כיהלומים נשארו בתחתית הנהר. גופה האצילי והרך הפך למצומק ומקומט כנייר קלף. נעוריה ויופייה חלפו ויחד אתם גם כל תקוותיה.

העורב שכיוון אותה, גם הוא הגיע לשיבה. אך בוקר אחד, מותש ומיואש, הוא גילה לפתע בין הענפים העבים קצה אור. הוא עף מעל פסגת העצים והנה ראה כי מתחתיו השתרע עולמו הנפלא של הקוסם.

"אישה", אמר לה הקוסם, "אני נרעש ועצוב מלשמוע מה שעברת ללא הועיל.

אף קוסם לא יוכל להשיב חיים שאבדו ובנך היה כבר מת כשדפקת על דלת המכשפה. היא ידעה זאת היטב, אבל תבונתה לחשה לה שאף יצור חי עלי אדמות לא יוכל להשלים את המסע המייגע והארוך של החיים בלי שבלבו לא יהיה קומץ של תקווה. זאת הסיבה שהיא שלחה אותך כל כך רחוק. בכל זאת, אוכל לעשות למענך דבר חריג: אוכל לקחת אותך לסייר בגן העדן שאליו הולכים הילדים הנפטרים."

"אבל אני עיוורת", השיבה האישה, "השארתי את עיניי בנהר".

"אין צורך בעיניים כדי לראות או בידיים כדי למשש. את תראי, תגעי ותרגישי בעזרת נשמתך, כי בעולם שאליו אני אכוונך, לא יהיה לך צורך בגופך".

כשהעיוורת סיימה את סיפורה הייתי כולי שטופת דמעות.

"האם את אמו של הילד?" שאלתי אותה, נבוכה.

היא לא השיבה. במקום זאת היא חייכה, גופה ופניה נצצו בזוהר השמש השוקעת והיא פשוט עפה לה אל העולם המופלא של הקוסם, לצד בנה.

טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-העיוורת

עמוד45

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר