ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר
הכנריות הצהובות
אמי, תופרת בחסד עליון, נהגה לצאת מדי יום ולתפור בבתים במרקש. רוב לקוחותיה היו צרפתיים תושבי גליז, היוקרתי שברובעי העיר. לא הרחק מפרוור זה, השתרעה שכונה ערבית מעורבת בשם "לה מדינה", שבה קבעו את מעונן מספר לא מבוטל של משפחות עשירות מצרפת. מבין בתי המידות המרשימים, בלט יותר מכול מבנה הווילה של דוקטור זיק…. בדרך כלל כשיצאה אמי לעבודתה, שמרה עליי סבתי, מלבד אותן פעמים בהן הייתה עייפה מדי, ונאלצתי להתלוות לאמי. באחת מן הפעמים הללו, נקלעתי להרפתקה עם ציפורי השיר של משפחת זיק….; הייתי אז בת ארבע.
למשפחת זיק… היו שלוש בנות. לורה הצעירה שביניהן, נולדה באותו יום שבו נולדתי אני – אם כי עשור לפניי. נהגנו לחגוג את יום הולדתנו יחד. היו אלה ימים קסומים, מאושרים, עמוסי מתנות, צחוק ושעשועים. הווילה של משפחת זיק… הייתה מוקפת גנים רחבים ועצים גדולים אשר השתרעו על פני שטח עצום. רוב אנשי צוות העובדים שהועסקו בה היו מרוקאים; הם בישלו, כיבסו, עדרו, טיפחו את הגנים ותחזקו את המבנה כולו וגם את הטרסות המרווחות.
חדר עבודתה של אמי אצל משפחת זיק… היה בקומה השנייה. ה"ממלכה" הפרטית הזו של אמי כללה מכונת תפירה חדישה, שולחן גדול ומגהץ. במגהץ השתמשה אמי לאחר שסיימה לטפל בשמלות ובחולצות שגזרה.
מרפאתו של דוקטור זיק… הייתה ממוקמת בקומת הקרקע. באגף המזרחי של קומה זו היו חדרי שינה רבים. בקצהו של פרוזדור אינסופי הוקמה פינת חמד עם מרפסת ענקית, מוקפת עציצים עמוסי פרחים ריחניים. כיסאות רבים כיתרו את השולחן שהוצב במרכזה. גבוה על הקיר היה תלוי כלוב מלא כנריות צהבהבות. שעות רבות ניצבתי מול הכלוב, מרותקת למקומי ומהופנטת מיופיין. מיותר לציין שהוזהרתי מראש שאין להתקרב לכלוב או לנסות לגעת בו. אבל, מי מבין הילדים מציית להוראות המבוגרים?
אהבתי לפקוד שני אתרים: אחד מהם היה מגירותיהן של בנות זיק… והשני היה הגן הקסום, שבשל היקפו העצום דמה יותר ליער. שדרות מטופחות של י׳רחים ססגוניים ושל צמחי פרא טרופיים עיטרו את השבילים, ואני השתוקקתי לשוטט ביניהן ולגלות בכל פעם מחדש דבר מה מסתורי הגלום בתוכן. שבתי תמיד משיטוטי, כשזרועותיי עמוסות בפרחים שתלשתי ללא רחם מן הערוגות המרהיבות; אין לי ספק שמשפחת זיק… נסערה מההרס שלי, ולמרות זאת, לא נשמעה כל תלונה. הם חששו יותר מאוכלוסיית הזוחלים ששרצה בין הצמחייה הצפופה. בני משפחת זיק… התעקשו שהגנן ייצמד לעקביי כשרדפתי אחרי פרפרים. הקשיתי עליו את המלאכה, אך לא תמיד בהצלחה, ולא פעם נתקלתי באבן ופצעתי את ברכיי עד זוב דם.
יום אחד, לאחר שעייף ממרדפיו אחרי, החליט הגנן לנעול אותי במרפסת, יחד עם כלוב הציפורים התלוי על וו. לא חלף זמן רב ולורה, בתו של דוקטור זיק…, ניגשה אליי והציעה ללמד אותי לגלוש בגלגליות. כמובן ששמחתי והתרגשתי, אולם כאשר נעלתי את הגלגיליות התקשיתי להתיישר בחזרה. הלעג שעוררתי הביך אותי אך לא הביס אותי. למרבה הצער, בניסיוני השני נפלתי על הקרקע כשק מגושם. הנערה העבירה את הגלגליות לעוזרת, אישה כהת עור, נחמדה ועגלגלה, שלמרות משקלה המרשים גילתה מיומנות והציגה בפנינו מופע גלגליות מרהיב: היא ירדה במדרגות כשהגלגליות לרגליה ולא מעדה. יכולותיה רק זרו מלח על פצעיי; כדי להתנחם, התכרבלתי לצד בובתי ולא גיליתי עניין נוסף בגלגיליות. שבתי למרפסת יחד עם לורה, ולאחר ארוחה קלה ומשחק בכדור, נרדמתי. לורה הותירה אותי לבדי על כיסא כשראשי מונח על השולחן, בין זרועותיי השלובות.
היה זה יום יפה למדי. אי שם ברקיע כיוונה השמש את קרניה הנוצצות למרפסת, ואלה הציפו אותה באורם המסנוור. כמו מתוך חלום, אני זוכרת שטיפסתי על כיסאי בניסיון נואש להגיע אל כלוב הציפורים. שאפתי ללטף אותן, אך הן לא התלהבו כלל מאצבעותיי אשר זחלו לעברן. נהפוך הוא, הן נסו בבהלה אל פינת הכלוב, משיקות את כנפיהן תוך השמעת ציוצי מצוקה.
"מדוע שום דבר אינו מצליח לי היום?" הרהרתי. בעקשנות – ונטולת … היגיון ובטיפשות גדולה לא פחות, רציתי בכל מאודי לאחוז בידיי את הציפורים, נחושה בדעתי להצליח. הפעם לא היססתי : תפסתי את הכלוב בשתי ידיי וניערתי אותו, על מנת לשחררו מהוו אשר הידק אותו אל הקיר. בלהט מאמציי, כמעט ואיבדתי את שיווי המשקל.
"אולי עדיף שאטפס על השולחן? כך אהיה קרובה יותר לוו," חשבתי לתומי, ומיד פעלתי לביצוע התוכנית; אך זו הייתה משימה בלתי אפשרית! הכלוב היה הדוק כל כך לקיר עד כי נדמה שהוא חלק ממנו. לא נותרה בידי ברירה אלא לפתוח את הדלת הקטנטנה של הכלוב וללכוד את הציפורים בידיי. לפני שהספקתי לאחוז באחת מהן, נמלטו הציפורים במהרה מן הפתח במשק כנפיים. תחילה חגו סביבי כאילו הן לועגות לי, ואז עפו לכיוון הגן, לעבר כחול השמים וכהרף עין נעלמו כלא היו.
רדפתי אחריהן בבכי קורע לב, אך ללא הועיל. לפתע נשמעו מכיוון הגן צרחות. הייתה זו העוזרת אשר הבחינה באסון. היא החלה לרדוף אחריהן בניסיון ללכדן, אך ללא הצלחה: נדמה היה שהן פשוט התאדו באוויר. בינתיים, יצא דוקטור זיק… מפתח מרפאתו על מנת לבדוק מה פשר המהומה.
"הציפורים נמלטו מן הכלוב," אמרו לו יחד הגנן והעוזרת.
גם גברת זיק…, אשר הוזעקה למקום, לא הצליחה להרגיע את ההיסטריה הרבה. גופי רעד מכף רגל עד ראש. יותר מכל, פחדתי מתגובתה של אמי כאשר תשמע מה עוללתי. גם הבעת פניה של גברת זיק… הייתה רחוקה מלהפחית את חששותיי: מבטה חשף תסכול ומורת רוח.
למרבה ההפתעה פרץ דוקטור זיק… בצחוק קולני: "יקירתי, הציפורים, לחופש נולדו. להחזיק אותן בכלוב באסירות עולם ־ זה מעשה נפשע. רק לילדים יש התבונה, החכמה והרגישות להבין את צורכיהן האמתיים. הדיירת הצעירה שלפנינו עשתה את אשר היינו אנו אמורים לעשות מזמן." הוא ניגש אליי, ליטף ברוך את ראשי, וביקש מלורה להרגיעני ולכבדני בממתק.
"ביקשתי רק ללטף את הכנריות הזעירות…" לחשתי באוזניה של לורה, עת ישבנו יחד בחדרה.
לורה פרצה בצחוק ואמרה:
"עדיף שתשמרי את סודך, שדה קטנה, אחרת עונשך יהיה חמור מאוד!" היא חיבקה אותי אל חיקה ולחשה באוזניי: "ציפורי השיר הללו היו שייכות לאמי והאמיני לי, הן עלו לה הון!"
שנים רבות אחרי הרפתקת הכנריות, עוד נשמר הדבר בסוד כמוס ביני לבין חברתי לורה.