גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי-ביקור בצפון אפריקה, 1955.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.

סיבת ההתנגדות, כפי שבוטאה אז : אם נפעל נגד אנגליה, לא תגן עלינו מעצמה זו מפני התקפות הערבים. אל לנו לקום לקומם את המעצמות הגדולות המעוניינות בידידותן של מדינות ערב…..ונימוק נוסף שנאמר באותם הימים :

אנו נאבקים על הקמת מדינה שהובטחה לנו. מדוע נטלטל יהודים בדרכים לא דרכים, נסכן חיי אנשים, ונוציא ממון רב……ויכוחים אלו התנהלו בחדרי חדרים ולא היה להם פומבי.

עם הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ לעלייה שהתפרצה אליה. אולם לא חלפו אלא חמש שנים וכבר הועלו בעיות העלייה הן בממשלה והן בהנהלה הציונית. הנהגת העם חיפשה דרכים לקיצוץ העלייה עד למינימום בלתי נסבל – פחות מריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה ! היכן היה חוק השבות שקבע זכות לכל יהודי העולם לעלות לארץ אבותיו ! 

נטלתי על עצמי, בדפי ספר זה, להביא בפני הקוראים, את האמת בכל מערומיה ובכל אכזריותה.

תודתי נתונה לחברי ביגור על העזרה שהגישו לי בכתיבת הספר ובמיוחד לצבי סלע שעשה שעות ברישום דברי. אני מודה לאלה שסייעו במימון ספרי : א. ל. דולצ'ין; ישעיהו אברך מן הוועד הפועל של ההסתדרות ; אחד נדבן עלום שם וקיבוצי שלי – יגור.

המחבר.

עם הקמת מדינת שיראל ותיחת שעריה לעלייה יהודית החלה עלייה המונית שלא ידעונה עד אז. בתקופה שמן החמישה עשר במאי 1948 ועד סוף יוני 1951 – במשך שלוש שנים וחצי עלו לישראל שש מאות ושנים אלף עולים, ובממוצע, מאתיים אלף עולים בשנה.

והנה בשל נסיבות שנוצרו הן בשטח העלייה ואפשרויות היציאה מארצות שונות, הן בשל תנאי הקליטה – ירדו אחר כך ממדי העלייה באופן מפתיע. במשך השנים 1952, 1953 ו-1954 הגיעו לישראל בסך הכול חמישים אלף עולים, כלומר – כשבעה עשר אלף עולים בשנה. ממדי העלייה התקופה זו מתאזנים בערך עם ממדי הירידה מן הארץ, ירידה שהחלה להסתמן באותן השנים.

מארצות האסלאם מן האוקיאנוס האטלנטי ועד לגבול הודו, עלתה בשלוש וחצי השנים הראשונות של קום המדינה, מרבית האוכלוסייה היהודית שבהן או חלק נכבד ממנה לפי הפירוט הבא :

עיראק – 121.000 , טורקיה – 31.000 , פרס – 25.000 , תימן 45.000, לוב – 31.000, מצרים – 16.000.

אך בשלוש ארצו המגרב – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, על חצי מיליון היהודים, הייתה תמונה אחרת לעלייה ;

מרוקו – 30.000, תוניסיה 13.000, אלג'יריה 1.500.

ובסך הכול 44.5000, כ10% מן האוכלוסייה היהודית, חלק זעיר לעומת אחוז העלייה מארצות המוסלמיות האחרות.

אני מנסה הים להעלות בזיכרוני את מצב הדברים מלפני 22 שנה ולשחזר את חוויות חברי בעבודת הקליטה, את הפגישות הרבות, הישיבות והביקורים המחנות ובמעברות. ימים קשים היו הימים, רבבות העולים שבאו בגל הגדול היו עייפים כולם, מן המלחמה, מן השואה, מן המתח הנפשי.

החוג הצר שלנו, חוג אנשי הקליטה, היה המום. אוכלוסיית ריכוזי העולים הייתה מתחלפת לעתים בתוך יממה אחת. מספר העובדים במחלקת הקליטה הגיע ל-300 איש. אך למעט עובדי המטבחים, הניקיון ושאר העיסוקים הטכניים, היו מאות אחדות של אחראים על ניהול העניינים ממש.

מנהלי המחנות, המזכירים הטכניים, המטפלים שהוצרכו להסתגל אל נוהגי העולים ושפתם, עולים שבאו מ-72 ארצות. אנחנו, אנשי הקבוצה המצומצמת שניהלה את כל הקליטה, היינו עייפים ומתוחים מקצב המאורעות שהתרחשו לנגד עינינו, מן האנדרלמוסיה.

עדיין לא נמצא אז המימון הדרוש לסידור הצרכים המינימאליים, העולים החדשים לא נפגשו עדיין עם בני עדותיהם תושבי הארץ. הכול זעק אז – רמים ! מנוחה !

והנה באה המנוחה המיוחלת. בשנת 1952 יבשו נחלי העלייה. היישוב היהודי בארץ תפש ברובו את כל עניין העלייה כקטסטרופה, כמטרד שהפריע למהלך החיים התקין במדינה. נתעורר כעין ויכוח האם העלייה אוכלת ומכלה את מסי האזרחים הוותיקים, או להיפך, הוותיקים דווקא נהנים מכמה יתרונות שבאו על העלייה : ביקוש רב לעבודה ומטבע זר שהזרימו יהודים מחוץ לארץ.

לפי חלוקת התפקידים במדינה החדשה, קיבלה הסוכנות היהודית על עצמה את הדאגה והמימון לפעולות העלייה, הקליטה וההתיישבות. המדינה נטלה על עצמה את השיכון, אבל לא היו אמצעים לכך. עד מהרה התברר שהקמת שיכונים בממדים מינימאליים, בתנאים הנתונים בארץ ובנוהגים המקובלים, תארך לא פחות משנתיים או שלוש. ואז נולד הרעיון על בניית שיכון ארעי : צריפין, פחון, בדון, ולפני כל אלה האוהל.

צריך היה להיות מאמין גדול בחזון העלייה, נוכח המצוקה שנוצרה, שעה שצרכים אלמנטאריים בשביל העולים שכבר הגיעו לארץ, לא סופקו – לקום ולחפש מקורות עלייה חדשים. ונמצאו מאמינים, אם כי לא במספר כה רב.

כחבר קיבוץ המאוחד, וכתלמידו של המורה הדגול יצחק טבנקין, ראיתי את תפקידי במחלקת הקליטה של הנהלת הסוכנות, כמי שהוטל עליו למצוא דרכים לאי הפסקת זרם העלייה לארץ ולעודד כל עלייה בכל מקום – היום, מחר, מחרתיים, מבלי להתייאש מן התנאים הלא מספקים של הקליטה.

עניין העלייה מצפון אפריקה הועמד בהנהלת הסוכנות באופן בלתי צפוי לגמרי. כאמור, שרר בארץ מצב קשה : התקפות פדאיון, אי ביטחון בדרכים ; מצב כלכלי קשה ומשטר של צנע. בתחילת 1954, בהגיעו לארץ, מסר ד"ר גולדמן בישיבת הנהלת הסוכנות על הנעשה בקרב יהדות ארצות הברית.

הוא התאונן על שאין לנו סיסמה להלהיב בה את המוני בית ישראל לעניין הציונות והעלייה לארץ. ומכאן שמלאכת ההסברה אינה מתגייסת לעזרה כספית. הגבתי ואמרתי שאם דרושה לנו דרמטיזציה, כלום אי אשפר להציג את הנחיצות של ביסוס היישוב בארץ והרחבתו ?.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר