הולכת עם כמון -ג.בן שמחון


הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

השען

כשהייתי בן שש שלח אותי אבי לשען חכם עובדיה להביא לו את השעון שנתן לו לתיקון עוד לפני שנולדתי, מתי אביך נתץ לי את השעון? שאל אותי חכם עובדיה, ואני בתמימות השבתי: לפני שנולדתי, אה, הוא אמר, פתח את אחת המגירות, שלף משם שעון חזה עגלגל ומוזהב, הושיט לי ונזף: אם אין לך סבלנות כמו לאביך, קח את השעון ולך.

ידעתי שחכם עובדיה כבר מת מזמן, אבל הלכתי לבקר את החנות שלו, לא הייתי צריך לטרוח הרבה, כדי למצוא אותה, גומחה קטנה בקיר ואיש זקן יושב בתוכה, תלמידו אלעדלאווי, מוקף שעונים מתקתקים מכל המינים, והוא צמוד לקרביים של שעון, משקף קטן על העיין, מאחורי גבו – ילד קטן כבן שש מעיין גם הוא באותו שעון, אני מברך אותו לשלום והוא עונה אהלן וסהלן, כשהתפנה סיפרתי לו מי אני וחזרתי על סיפורהשעון של חכם עובדיה, המלמד שלו.

חכם עובדיה מת, הוא אמר, ״די זרבו מאתו״ – אלה שמיהרו מתו, הם תיקנו מהר. היום צריכים יותר סבלנות, לאן ממהרים? מה יש בצד השני של הרחוב? מה יש בראש ההר? את גן עדן לא רואים וגהינום יש גם פה, אם אני מתקן למישהו מהיום למחר, הוא כועס ופונה למישהו אחר, זה מחכה עשר שנים, הוא מניף אחד משעוני היד העגולים ומראה לי את התאריך על הפתק הצמוד, וזה מחכה שתים־עשרה, וזה עשרים, אנשים לא לוקחים לפני, כל פעם באים ושואלים מה נשמע, מה שלום הילדים, מי התחתן, מי נולד והולכים, בשביל מה שעון, אם אין לך זמן? מה שהיה אתמול זה מה שיהיה מחר, הנה תביט שם, הוא מצביע לחצר ממול ומראה לי אישה גוזזת צמר מהכבשה וחברתה מנקה את הצמר והופכת אותו עם הפלך לחוטים ושלישית כבר אורגת מעיל והילד כבר מחזיק את השוליים, עוד מעט ילבש אותו כמו לפני אלפיים שנה, הנה שעונים שהחכם השאיר לי, הוא מצביע על ערימה מאובקת, לא הספיק לתקן, מי יודע איפה הבעלים?

הזמן שלהם פה, מת או חי, הזמן עובד, מי שלוקח שעון מפסיד זמן, אז איך אתה מתפרנס? לוקחים את התשלום מראש. על מה התשלום? אנחנו תמיד מתקנים, הוא עונה, או את האנשים או את הזמן, רוצה להשאיר את השעון שלך? רק חמישה דרהם. השעון שלי בסדר, אני מראה לו, הוא מתל אביב, אבל הזמן לא בסדר, הוא עונה… הנה השעון של חראזם, תופר המרדעות, הוא מראה לי שעון יד מרובע עם ספרות רומיות, הוא הביא את זה לפני עשרים שנה, אבל לו יש סבלנות, אתה יודע מה זה לעשות מרדעת? לחבר שקים, לגזור לתפור, להכניס תבן, עם חוט ומחט מהבוקר עד הערב, אחר כך בא ברברי לשוק, מכניס לך את החמור לחנות רק לחצי שעה, חוזר בסוף היום, כשהחמוד כבר אכל את כל המרדעת, וזה השעון של אלעריידי המפרזל, הוא מראה לי שעון מצופה זהב בספרות ערביות. הוא כבר בן שבעים וחמש, כל היום עם הפטיש כפוף על חמורים ופירדות, עוקר פרסות ישנות ומרכיב חדשות, טק, טק, טק, אני מגיע אליו עםהחמור להחליף פרסה, מה אתה חושב? הוא שואל על השעון? אם אני מזכיר לו הוא נוזף, מה זה? אין לך זמן? ועבדאלחק? הוא שולף ומראה לי שעון יד מלבני עם רצועה בצבע תפוז, בן שבעים, אבל מכירים את קצב המכות שלו מרחוק, בלי הפסקה ובלי זיוף, וזה? הוא מנדנד לעיני שעון כיס עגלגל, שייך לשיך הקודם של ספרו וולד אלעדלוני, אללאה יזכור את נשמתו – מה ? הוא מת? אני שואל, ״נשבעה הזקנה שלא תמות״, הוא זורק פתגם ברברי, לומר ששום התנגדות לא תועיל.

 מתי? אני שואל. לפני שנתיים, אבל השעון שלו חי, מתקתק. אצלי זה ככה, אני אחראי לזמן שלך גם כשאתה הולך, וכשאני אלך הבן יבוא במקומי, הוא מצביע על הילד שלידו, העיקר שהזמן ימשיך, והשעון הזה של מחג׳וב אחרדאן הסופר, הוא בן שמונים וחמש, בן גילי, נתן לי לתקן עוד כשחכם עובדיה היה פה, כל פעם הוא בא ושואל: מה נשמע? אני אומר לו יהיה בסדר והוא הולך, הוא יודע שהזמן שלו בידים טובות, אצלי או אצלו מה ההבדל? אפשר לחשוב שאצל אחד זה עוצר, אצל השני אוזל ואצל אחר הוא מתרבה, את הזמן אי אפשר לקצר ולא להאריך, לא לעצור ולא לאגור, הנה הבן שלי איסמעיל הוא בן עשר, כמה זמן בינינו? ״די וופא אזלו ימדד ארזלו״, מי שסיים זמנו ימתח את רגליו, ״אלבכא מנור אלמיית אכסארה״, הבכי אחר המת – בזבוז, ״מא ערפולו באס מאת גייר עזזאוו וראחו״, לא ידעו במה הוא מת, רק ניחמו וברחו, אם הוא יהיה שען? הזמן יגיד, כל אחד מה שהזמן שלו אומר, ״לך עם הזמן איך שבא״… אף אחד לא אומר לזמן, הוא אומר לכולנו,

רוצה לדעת מה הזמן? יש ציפורים, שמש, תרנגולים, ואם מוכרחים לשאול בוא לפה, מה המרחק? כל ספרו רחוב אחד, בשביל זה צריך שעון? ואם אצלי שלוש ואצלך ארבע, מה קרה? אתה רוצה להשאיר את השעון? זה יעלה חמישה דרהם, הורדתי את השעון ונתתי לו, אלוהים יאריך ימיך, אמר לי, וחיבר פתק לשעון, אל תדאג, בעוד עשר-עשרים שנה, אם לא תהיה לך סבלנות כמו לאביך, בוא קח את השעון ולך.

פסטילה פאסיה-הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-פסטילה פאסיה

 

פסטילה פאסיה

יסמין נעצה אצבעות בעוגת הפסטילה המלאה יונים ומילאה את הפה בטעם גן עדן, בשר רך ומתוק עם עלי בצק, קינמון, זפרן ועוד אנוואר, היה משהו חושני בנעיצה הזאת של אצבעות משומנות של גברים ונשים ביחד בתוך עוגת היונים המתוקה, לפעמים אצבעותיה נגעו באצבעותיו של ז׳ו, הצעיר הישראלי שישב מולה, והם חייכו זה לזה, שלושה ימים מלווה יסמין בת השש־עשרה את קבוצת הפרופסורים, השוהים בעיר שלה פאס וחוקרים את מנהגיה, מנהל בית הספר הציע לה להדריכם, והיא קיבלה לכך את רשות ההורים, מתפעלת מהזרים האלה שיודעים על העיר שלה הרבה יותר ממנה, פעם ראשונה שאוכלת פסטילה פאסיה, אפילו שהיא עצמה נולדה בפאס, עכשיו הר של קוסקוס מעלה אדים הונח לפניהם, קישואים וגזרים וכרוב וחצילים ודלעת על הצלעות ובפסגה חומוס וצימוקים, והפיות מלאים והפנים צוחקות ונתחי כבש מציצים מתחת לירקות ולגרגרים והיא דוחפת לכיוונו של ז׳ו הבלונדי כחול העיניים את הנתח הכי יפה ומציפה את הקוסקוס לידו בכפות מרק מהקערה ומפצירה בו: ״כול! כול!״ כמו שאמא שלה עושה לאבא והוא מזיז לכיוונה את הירקות הכי שלמים וזקופים שנראים לה לפתע מגרים כל כך, קערת הקוסקוס בבית תמיד הזכירה לה את מולאיי אידריס, העיירה הקדושה על ההר, ואילו עכשיו הר הקוסקוס המהביל נראה לה כמו אישה רחבה מלמטה וצרה למעלה, התפוחים, האגסים והאפרסקים בסל הפירות נראים כמו ערימת שדיים, מסביב להן בננות זקופות ובפסגה תות ודובדבן, האורח פותח אפרסק לשניים, מסלק את הגרעין ומציע לה את חציו, היא לוקחת בעדינות ומכניסה לפה, הוא מגיש לה מפית ספוגה בבושם כדי לנגב את האצבעות, ומסב את תשומת לבה לקולו המסתלסל של המואזין, ״קול של אישה״, הוא אומר לה, ״אישה לא יכולה להיות מואזין״, היא אומרת לו.

שלשום בפאס היא הגיעה אליו למלון להביא לו ספר שהמנהל שלה מצא בשבילו והוא הזמין אותה לחדרו לתה עם נענע, אך לא העיזה להיכנס אליו לבד. כששלחו אותה היום לקרוא לו לסיור שלא תוכנן, לא ענה לדפיקות שלה על הדלת, אך היא נכנסה, הסתובבה בחדר, מסתכלת בכלי הנחושת, בגילופי העץ, יצאה למרפסת וראתה את פאס כפי שלא ראתה אותה מימיה, כל כך הרבה מסגדים! כל כך הרבה כיפות! והבתים צמודים זה לזה, מגפפים זה את זה, אבל עוצרים מתחת למגדלי המואזין, לא מעיזים להתגרות בהם, חזרה לחדר, נעצרה ליד הארון, היססה קצת ופתחה אותו, כמה חליפות! וכמה חלוקים! ועניבות! וחגורות! וכל כך הרבה נעליים! והוא בא רק לשלושה ימים! שלחה יד מהססת והורידה חלוק רקום בפרחים, לבשה עליה והסתכלה בראי, הצבעים הברברים שלה, אדומים, ירוקים וחומים, חזקים משלו! ניסתה להוסיף חגורה, להתאים צבעים, כשבדיוק נפתחה הדלת והוא הופיע, באתי לקרוא לך לסיור, היא אמרה, והתחילה להוריד את החלוק, אך הוא עצר בעדה, הוציא מכיסו תליון כסף עם השם הקדוש מולאי אידריס וענד על צווארה, ריח גופו היה זר ומופלא, היא התרוממה על רגליה עד שפיה כמעט נגע בפיו, אך מיד הסתובבה, הורידה את החלוק ויצאה, היום הסעודה האחרונה, ובערב הוא טס הביתה.

הלכה לחמאם להטהר, לבשה את שמלת הקטיפה הירוקה ויצאה איתם לסיור אחרון.

בתוך מדרסת בן יוסף העתיקה היא היתה שיכורה ולא מיין, שמי פאס נכנסו פנימה באור הדמדומים דרך החצר, והשתקפו במי המזרקה, הקשיבה לקולו הלואט כשהוא מדבר על הארכיטקטורה, הפסיפס, הגילוף בעץ, עיטורי הזליג׳, תוך שהיא מסיירת בין העמודים, הקשתות, הפתחים, הגלריות וחדרי הלימוד ולאט לאט היתה עולה במדרגות מקומה לקומה, עד שהגיעה לגג. הלילה כבר ירד והיא ראתה עיר מכושפת, הכוכבים עטפו אותה כולה עד שחשה את ידו על שערה, ראתה אותו, ראשו מסתיר את הירח והוא חופן את פניה בידיו, פיה חיפש את פיו והיא חשה טעמם של כוכבים אחרים וניחוח של פסטילה פאסיה, אך באותו רגע השומר מלמטה קרא ״סוגרים!״ והם מיהרו לרדת.

עברו ליד מסגד הקראוויין. יער עמודים מחוברים באינספור קשתות, המוני מתפללים כורעים על המחצלות, זיו רוצה להיכנס פנימה, אבל אסור לזרים, שעה ארוכה הסתובבו סביב למסגד הענק, מביטים בו מכל מיני זוויות, עד שמישהו הזכיר שהגיע הזמן לצאת לשדה התעופה. הוא ניגב לה דמעה מהעין, ואחר כך נעלם בתוך אוטובוס התיירים, לאחר זמן מצאה את עצמה שוב ליד מסגד הקראוויין, חלצה נעלים ונכנסה, טבלה במזרקת הטהרה, והתחילה מסיירת, עולה ויורדת, נעלמת בפינות חשוכות וחושפת מבוכים נסתרים, עליות ומרחפים, כשחזרה כעבור זמן לאולם התפילות כבר לא היה איש, חושך ושקט מוחלט, התחילה מגששת, ידה נוגעת בקירות, נכנסת לחראם, משם למנבר, ורגליה מוליכות אותה למגדל המואזין. טיפסה במדרגות המתעקלות, קומה אחר קומה עד שהגיעה למרפסת העליונה המקיפה אותו מארבעת צדדיו ומולה עד קצה האופק פאס, אפילה עם מליון עיניים זוהרות, הרימה עיניה לשמים וראתה את הירח המלא מחייך אליה ואת פניו של זיו בתוכם. החזירה לו חיוך והרוח שנשבה באותו רגע פרעה את שערה השחור שכיסה את העיר, והיא הרימה ראש, פתחה את פיה וקול הסתלסל מגרונה: לא אילה אילא אללאה ומוחמד ראסול אללאה, הקול הדק הולך ומתרומם: אללאהו אכבר! אללאהו אכבד! ידיה נפרשות והיא מסתובבת כמין דרוויש, מהר ועוד יותר מהר ושערותיה נושבות, מכסות את העיר, אללאהו אכבאר, אללאהו אכבאר, מעליה ז'ו מחייך בירח, והיא שולחת אליו ידיים גבוה גבוה, גוף רך ומתוק של פסטילה פאסיה וקולה מתנשא: האיא אללא אסאלא, האיא אללא אסאלא והעיר מתעוררת אט אט לשמוע פעם ראשונה קול אישה מסתלסל מעל מגדל המואזין קורא למאמינים הישנים לתפילה חדשה.

דפיקות בדלת-גבריאל בן שמחון

דפיקות בדלתהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

בדרך כלל המלון שקט, אני בוחר בו כי הוא קרוב לסורבון ברחוב שמפוליון, שכמעט אין בו תנועת רכב, צר וחד סטרי, מוקף חנויות ספרים ובתי קולנוע קטנים, שמקרינים נון סטופ סרטים טובים וישנים. בית מלון צנוע, חדרים נקיים ושקטים שמשקיפים לחצר, כל בוקר אני יוצא וחוזר בערב לישון, לא יודע מי תופס את החדרים לידי. אני אוהב את המצב הזה שנותן לי הרגשה של ניתוק ואפשרות להיות עם עצמי, הרי אני בא לפה כדי לכתוב ואין לי צורך לשוחח עם אף אחד חוץ מאשר עם עצמי. היום באופן יוצא מהכלל, כשנעלתי את הדלת והתחלתי לרדת במדריגות הצרות שמעתי גערות של מישהו מהמסדרון: הי י למה אתה פותח ?

אני מבין שהקול מתכוון אלי, חוזר ועולה ואומר לאיש, שזה רק נדמה לו, סגרתי את הדלת שלי והוא חשב שפתחתי את שלו, הוא היה ערום, סמוק וכעוס, הופרע כנראה בתוך אקט של אהבה, נרגע איכשהו וסגר בחזרה את הדלת ואני יכולתי ללכת, אחר כך בצהרים כשחזרתי, שוב קרה לי מקרה לא נעים, פקיד הקבלה נתן לי בטעות במקום את המפתח שלי 201 את זה של 202. נסיתי לפתוח את החדר אך לא הצלחתי, עד ששמתי לב, שאני משתמש במפתח של חדר אחר. ירדתי לפקיד והחלפתי, עליתי שוב, פתחתי את הדלת והתחלתי להתישב, כשמישהו עם חלוק רחצה יוצא מחדר האמבטיה ושואל מה אני עושה בחדר שלו, אני מסתכל מסביב ורואה, שאכן אני לא בחדר שלי, ריח סיגריות בכל מקום, הספרים שלי אינם על המדף ובארון בגדים זרים ומזוודה זרה, פעם במרסיי קרה לי שירדתי מהמטוס, לקחתי מסרט המטען את המזוודה הכחולה שלי ונסעתי לבית המלון, ורק מאוחר בלילה כשניגשתי לפתוח את המזוודה כדי לקחת את מברשת השיניים, המפתח לא פתח. ניסיתי שוב ושוב ולא עזר, כששברתי את המנעול והירמתי את המיכסה ראיתי רק שמלות, תחתונים וחזיות, רק אז הבנתי שטעיתי ולקחתי מזוודה דומה של מישהו אחר, צלצלתי מיד לשדה התעופה ודיווחתי על הטעות ולמחרת נפגשתי עם בעלת המזוודה והחל רומן.

הערב כשנכנסתי למיטה שלי הדלקתי את הרדיו לשמוע קצת מוזיקה, זה היה אחרי שראיתי בקולנוע למטה סרט של מנקייביץ, פתאום אני שומע דפיקות בדלת, אני כבר שבועיים פה ואף אחד לא דפק על דלתי, אני פותח את הדלת ומולי עומדת נערה אמריקאית עם שער זהב, שפתים אדומות כמו דובדבן ובושם נינה ריצ׳י, היא לבשה חלוק לילה ורוד ועליו מעיל חורף ובמבטא אמריקאי עם חיוך ביקשה אם אתה יכול להנמיך את הרדיו שלך, אני לא יכולה לישון. ברצון, חייכתי, היא פנתה לחדר הסמוך ואני סגרתי את הדלת, כיביתי את הרדיו ונכנסתי למיטה עם ספר של בוזאטי, הבושם שלה נשאר בחדר ולא נתן לי להתרכז בספר, נסיתי להמשיך את הקריאה שוב ושוב ללא הצלחה, כיביתי את האור ועצמתי את העיניים והתכנסתי לישון.

לפתע שמעתי מעבר לקיר התנשמויות ואנקות שהלכו וגברו יחד עם קולות צורמים של קפיצי מיטה, בהתחלה חייכתי לעצמי וצחקתי לבדידותי, אבל לאט לאט הפכו האנקות למשולחות רסן, עד שראיתי אותה מול עיני רוכבת עליו ערומה, שועטת ומצליפה וקולותיה נשמעים מקצה הארץ עד קצה, חשבתי לעצמי שזה לא הוגן, ממני היא מבקשת לסגור מוזיקת לילה שקטה, בעוד היא לא מתחשבת בכלל וגונחת בכל קולה, זה הטמפרמנט שלה, חשבתי, אני לא אגיד לה איך אוהבים, אבל בסוף קמתי בכל זאת, הדלקתי את האור, נעלתי את נעלי הבית, פתחתי את הדלת, יצאתי למסדרון, עמדתי מול הדלת שלה ודפקתי. הדלת נפתחה והיא עמדה מולי לבושה באותו חלוק עם משקפים ועם עט ביד, דומה מאוד לזאת מהסרט של מנקייביץ, לגמרי ברור שלא קמה מהמיטה, אלא משולחן עבודה. כן? בבקשה? לא יודע… הייתי מבקש מאוד להנמיך את הקולות…

אני מבין שאי אפשר להתערב במה שאדם עושה במיטה שלו, אבל יש לנו קיר משותף וזה כאילו את במיטה שלי. אני לא יודעת על מה אתה מדבר, אדוני, איזה קולות? הקפיצים של המיטה, ההתנשמויות… לא נעים לי להתערב בקולות שלך, אבל… משונה, היא אומרת ומראה לי על המיטה שלה, שהיא מסודרת וריקה ושהיא לבד בחדר, אני מצטער, אני לא יודע איך להסביר את זה, אולי זה מחדר אחר, סליחה… לא נורא היא אומרת, לילה טוב, וסוגרת את הדלת. אני חוזר לחדרי, נועל והולך למיטתי, משעין את הראש על הכרית ושולח מבט בוהה באוויר, שואל את עצמי מה מקור הטעות, כשדפיקות נשמעות בדלת, כן? אני עונה, אתה יכול להנמיך את הקול? אני מתפלא על איזה קול היא מדברת, אני קם, פותח את הדלת, את יכולה להיכנס לראות, אני אומר לה, לאיזה קולות את מתכוונת, אני שואל, כשהיא נכנסת פנימה. את רואה שאני לבד, אבל באותו רגע אנחנו שומעים יחד מהחדר שלה קול של אורגיה סוערת, זה הקול שלך, אני אומר, כן? היא אומרת בהבעת פליאה, אתה מזהה גם את הקול שלו? היא שואלת על קולו הגונח ואוהב של הגבר, אני מתאמץ להקשיב, אך קשה לי להבחין, זה, כנראה הסרט שמוקרן באחד מבתי הקולנוע מתחת למלון, היא אומרת, הקולות הלכו וגוועו ומאחר שכבר ישבה אצלי היצעתי לה משקה והמשכנו לשוחח, סיפרתי לה מה שקרה לי היום בסורבון, ישבתי בספריה בין מאות סטודנטים קוראים וכותבים ופתאום קול שריקה של המרסלייז נשמע בכל האולם, כולם הרימו את הראש מעל השולחנות וחייכו זה לזה.

הקול נעלם וכולם חזרו עירניים יותר לעבודה, לפתע שוב בתוך השקט הכבד פורץ המרסלייז בשריקה עליזה, שני השומרים שליד הכניסה התחילו לעבור בין השולחנות לבדוק מי שורק, אך לא מצאו ופנו לכולם, מבקשים לא להפריע יותר, וחזרו למקומם. מיד נשמעה שוב השריקה ואחד אחרי השני קמו הסטודנטים ושרו יחד את המרסילייז ואיתם גם השומרים, ואחר כך חזרו כולם לעבודתם בשקט ולא היתה יותר הפרעה, היא שאלה אם גילו מי שרק בהתחלה. לא, אמרתי, אף אחד לא חיפש ולא התעניין יותר, כולם חזרו לעבודה כאילו לא קרה כלום וכשהגיע זמן סגירת הספריה ונשמע הצלצול והאורות כבו ונדלקו, קמו כל אחד בקצב שלו החזירו את הספרים ויצאו, מעניין מי היה האיש ששרק הראשון, היא אמרה. אחרי שכולם עמדו ושרו לא חשוב כבר מי היה ראשון, אמרתי.

אתה בטוח שכולם קמו ושרו? מה זאת אומרת? אולי רק נדמה לך? אני בעצמי שרתי! לפתע שמענו שוב את קולות האורגיה מהחדר שלה, שתקנו והקשבנו, אני מזהה את הקול שלך, היא אומרת, ואני את שלך, אמרתי. כיבינו את האור ונכנסנו מתחת לשמיכה גונחים ואוהבים יחד עם הקולות העלומים, כשקמתי בבוקר מצאתי את עצמי לבד במיטה, פרט לניחוח נשים קל לא היה שום סימן שלה, התעטפתי ויצאתי ודפקתי בדלת שלה, מפתח הסתובב, הדלת נפתחה, זוג זקנים עמד בפתח ושאל מה אני רוצה, סליחה, טעות, אמרתי וחזרתי לחדרי.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון

תיקוןהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

ישבתי בבית הקפה באולם הנוסעים בשארל דה גול עם פחית קולה וחכיתי לטיסה שלי לקזבלנקה. לא רחוק מולי ישבה אישה צעירה עם ילד כבן תשע ואכלה ארוחת בוקר. הילד שחסרו לו שתי שיניים קדמיות לא ידע מנוחה, דרש כל הזמן קריפ. היא מסבירה לו שאין קריפ, אבל הוא מתעקש: יש קריפ. אין, היא חוזרת ואומרת. יש, הוא אומר והולך לשאול את המוכרת בדלפק. יש קריפ? אין, היא אומרת לו והוא חוזר לשולחן לנדנד. לא רחוק מהם עמד גבר מוזר ליד עגלת נוסעים עם שני זוגות משקפיים על צווארו ואחד על עיניו מחפש בתוך תיקים שחורים, מוציא מהם חוברות וניירות ומחזיר. הוא לבש מכנסי ג׳ינס ומעיל עור, חצי קרח ועל כל אצבע שתי טבעות כסף משובצות אבנים. כל הזמן מחליף משקפיים, מחפש בתוך התיקים ומדבר ספק אל עצמו ספק אל האישה: פקידי המכס חיפשו לי בתיקים, בלבלו לי

את הכל, הוציאו אפילו את המחשב, חיברו אותו וחיפשו את הזיכרון, לא יודע מה הם רוצים ממני. עכשיו הם לקחו לי, כנראה, את הקלסר הכי חשוב… הם סתומים, אומרת לו האישה במין השתתפות בצער, לא יודעים אצל מי לחפש… תגיד, היא זורקת בו מבט חודר. נדמה לי שאתה מוכר לי… אתה לא המורה מוסיו שארל מבית הספר מולייר במיקל אנג׳? כן, הוא אומר, כשהוא שקוע בתיקיו, אני מוכרח קודם למצוא את זה, נורא אם זה הלך לאיבוד. אז אתה היית מורה שלי, היא אומרת בחיוך, אה, כן? מתי? הוא עונה לה ופניו בתיקים. לפני ארבע עשרה־חמש עשרה שניב. מה שמך? הוא שואל בעודו מחפש. נטלי. נטלי סוטה, היא עונה. הוא מרים את פניו לרגע מהתיק ומביט עליה. ישבת בשורה האחרונה קיצונית משמאל. שתקת תמיד. אותם עיניים כחולות ואותו סרט אדוב בשיער. היית מעולה. מעולה. הציונים הכי טובים שקיבלתי בחיי היו אצלך, היא אומרת לו ומפזרת את השער הבלונדי שלה על הכתפיים. בטח מישהו גנב כשהסתובבתי לרגע בשעה שאנשי המכס חיפשו, הוא אומר, ממשיך לפשפש בתיקים, מכניס מחברות וחוברות ומוציא אחרות. אתה יודע איפה יש קריפ? שואל אותו הילד, מטפס על העגלה. אץ כאן קריפ, עונה לו מוסיו שארל. במטוס יש? שואל הילד. אני לא חושב, עונה לו האיש בלי להרים את עיניו. לא כדאי לטוס, אומר לו הילד. יותר טוב להישאר פה. בוויקנד אפשר להשיט סירות בטולרי, לראות גיניול ולאכול קריפ. אולי אנשי המכס עצמם גנבו את הקלסר, אומר שארל ספק לילד, ספק לעצמו. מנוולים, אומרת נטלי, כשהיא שותה מהקפה שלה.

תשמעי, הוא אומר לה, אני הולך לצלצל, תשימי לב, בבקשה, והוא מצביע על החבילות שעל העגלה, צועד לעבר הטלפון הציבורי הקרוב, מוציא את הארנק מהכיס ומחפש, כנראה, את הטלקרד, אבל לא מוצא, כי הוא מכניס בחזרה את הארנק לכיס ופונה למישהו שזה עתה סיים לצלצל והוציא את הטלקרד שלו. מוסיו שארל! היא קוראת לו ומושיטה לו את הסלולרי שלה. קח! קח! הוא: לא! אני לא רוצה ל… אני אמצא טלקרד. היא קמה, ניגשת אליו ותוקעת לו את הטלפון בתוך היד. הוא מצלצל ומיד קורא לתוך הטלפון: אמא! חבילה בצבע אדום נעלמה לי. תראי אם היא מונחת על השולחן שלי, מאיפה אתה מדבר? שואלת האם. אני עוד בשדה התעופה, הוא אומר. פקידי המכס כמעט הוציאו את הזיכרון של המחשב שלי, הרסו לי את העצבים, לא יודע מה חיפשו, עכשיו תגשי לשולחן שלי, הגעת? אז תמצאי חבילה בצבע אדום, אין חבילה על השולחן שלך, היא אומרת. אין? הוא שואל בדאגה, אז אם כך בטח שמתי אותה במזוודה ששלחתי במטוס, לא נורא, אמא! הוא אומר, סוגר את הטלפון ומחזיר אותו לאישה. חוזר לחפש, אבל לא עובר זמן והוא שולף חבילה אדומה, מתוכה משתרבבים הרבה דפים וניירות. מצאתי! הוא קורא בניצחון, מנפנף בחבילה בשמחה לעיני האישה. איזה יופי! עונה נטלי, תארי לך שהייתי מאבד! תכננתי לעבוד על התיקונים בזמן הטיסה… הוא מוציא מיד חבילת עפרונות אדומים, מניח על השולחן ומתחיל לתקן את הבחינות. הקפה שלך בטח התקרר, אומרת לו נטלי ומצביעה על ספל הקפה שלא הספיק עדיין לנגוע בו. כן, הוא אמר. את היית תמיד מנומסת, תמיד עשית מה שאמרו לך. ידיים תמיד שלובות, לא הפרעת אף פעם. עשר בכל המקצועות. רק פעם אחת נתת לי אפם, אמרה נטלי. אני? הוא תמה. כן, היא אמרה. זה היה בכיתה ב. במבחן בכפל. אה, כן? הוא אמר. אני לא שוכחת את זה, היא אומרת ופותחת את כפתורי החליפה הכחולה שלה, התרגיל היה 49 כפול 32 אני כתבתי 1948 ואתה מחקת את התוצאה שלי בקו אדום וכתבת 1492. אני טעיתי? התפלא שרל. אני בדרך כלל לא טועה, את רואה כמה עפרונות ומחקים יש לי. אני בודק בקפדנות. למה לא ניגשת אלי? התביישתי, אמרה לו, כשהיא מורידה את העפעפים, חיפשתי אותך בחדר המורים, אבל ראיתי אותך מתקן מחברות ופחדתי להפריע לך. שמרתי את המבחן ומפעם לפעם אני מוציאה אותו ובודקת, לא מבינה מה רצית ממני. צלצול טלפון.

הולכת עם כמון -גבריאל בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים

 

תיקוןהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר (2)

ישבתי בבית הקפה באולם הנוסעים בשארל דה גול עם פחית קולה וחכיתי לטיסה שלי לקזבלנקה. לא רחוק מולי ישבה אישה צעירה עם ילד כבן תשע ואכלה ארוחת בוקר. הילד שחסרו לו שתי שיניים קדמיות לא ידע מנוחה, דרש כל הזמן קריפ. היא מסבירה לו שאין קריפ, אבל הוא מתעקש: יש קריפ. אין, היא חוזרת ואומרת. יש, הוא אומר והולך לשאול את המוכרת בדלפק. יש קריפ? אין, היא אומרת לו והוא חוזר לשולחן לנדנד. לא רחוק מהם עמד גבר מוזר ליד עגלת נוסעים עם שני זוגות משקפיים על צווארו ואחד על עיניו מחפש בתוך תיקים שחורים, מוציא מהם חוברות וניירות ומחזיר. הוא לבש מכנסי ג׳ינס ומעיל עור, חצי קרח ועל כל אצבע שתי טבעות כסף משובצות אבנים. כל הזמן מחליף משקפיים, מחפש בתוך התיקים ומדבר ספק אל עצמו ספק אל האישה: פקידי המכס חיפשו לי בתיקים, בלבלו לי

את הכל, הוציאו אפילו את המחשב, חיברו אותו וחיפשו את הזיכרון, לא יודע מה הם רוצים ממני. עכשיו הם לקחו לי, כנראה, את הקלסר הכי חשוב… הם סתומים, אומרת לו האישה במין השתתפות בצער, לא יודעים אצל מי לחפש… תגיד, היא זורקת בו מבט חודר. נדמה לי שאתה מוכר לי… אתה לא המורה מוסיו שארל מבית הספר מולייר במיקל אנג׳? כן, הוא אומר, כשהוא שקוע בתיקיו, אני מוכרח קודם למצוא את זה, נורא אם זה הלך לאיבוד. אז אתה היית מורה שלי, היא אומרת בחיוך, אה, כן? מתי? הוא עונה לה ופניו בתיקים. לפני ארבע עשרה־חמש עשרה שניב. מה שמך? הוא שואל בעודו מחפש. נטלי. נטלי סוטה, היא עונה. הוא מרים את פניו לרגע מהתיק ומביט עליה. ישבת בשורה האחרונה קיצונית משמאל. שתקת תמיד. אותם עיניים כחולות ואותו סרט אדוב בשיער. היית מעולה.

מעולה. הציונים הכי טובים שקיבלתי בחיי היו אצלך, היא אומרת לו ומפזרת את השער הבלונדי שלה על הכתפיים. בטח מישהו גנב כשהסתובבתי לרגע בשעה שאנשי המכס חיפשו, הוא אומר, ממשיך לפשפש בתיקים, מכניס מחברות וחוברות ומוציא אחרות. אתה יודע איפה יש קריפ? שואל אותו הילד, מטפס על העגלה. אץ כאן קריפ, עונה לו מוסיו שארל. במטוס יש? שואל הילד. אני לא חושב, עונה לו האיש בלי להרים את עיניו. לא כדאי לטוס, אומר לו הילד. יותר טוב להישאר פה. בוויקנד אפשר להשיט סירות בטולרי, לראות גיניול ולאכול קריפ. אולי אנשי המכס עצמם גנבו את הקלסר, אומר שארל ספק לילד, ספק לעצמו. מנוולים, אומרת נטלי, כשהיא שותה מהקפה שלה.

תשמעי, הוא אומר לה, אני הולך לצלצל, תשימי לב, בבקשה, והוא מצביע על החבילות שעל העגלה, צועד לעבר הטלפון הציבורי הקרוב, מוציא את הארנק מהכיס ומחפש, כנראה, את הטלקרד, אבל לא מוצא, כי הוא מכניס בחזרה את הארנק לכיס ופונה למישהו שזה עתה סיים לצלצל והוציא את הטלקרד שלו. מוסיו שארל! היא קוראת לו ומושיטה לו את הסלולרי שלה. קח! קח! הוא: לא! אני לא רוצה ל… אני אמצא טלקרד. היא קמה, ניגשת אליו ותוקעת לו את הטלפון בתוך היד. הוא מצלצל ומיד קורא לתוך הטלפון: אמא! חבילה בצבע אדום נעלמה לי. תראי אם היא מונחת על השולחן שלי, מאיפה אתה מדבר? שואלת האם. אני עוד בשדה התעופה, הוא אומר. פקידי המכס כמעט הוציאו את הזיכרון של המחשב שלי, הרסו לי את העצבים, לא יודע מה חיפשו, עכשיו תגשי לשולחן שלי, הגעת? אז תמצאי חבילה בצבע אדום, אין חבילה על השולחן שלך, היא אומרת. אין? הוא שואל בדאגה, אז אם כך בטח שמתי אותה במזוודה ששלחתי במטוס, לא נורא, אמא! הוא אומר, סוגר את הטלפון ומחזיר אותו לאישה. חוזר לחפש, אבל לא עובר זמן והוא שולף חבילה אדומה, מתוכה משתרבבים הרבה דפים וניירות. מצאתי! הוא קורא בניצחון, מנפנף בחבילה בשמחה לעיני האישה.

איזה יופי! עונה נטלי, תארי לך שהייתי מאבד! תכננתי לעבוד על התיקונים בזמן הטיסה… הוא מוציא מיד חבילת עפרונות אדומים, מניח על השולחן ומתחיל לתקן את הבחינות. הקפה שלך בטח התקרר, אומרת לו נטלי ומצביעה על ספל הקפה שלא הספיק עדיין לנגוע בו. כן, הוא אמר. את היית תמיד מנומסת, תמיד עשית מה שאמרו לך. ידיים תמיד שלובות, לא הפרעת אף פעם. עשר בכל המקצועות. רק פעם אחת נתת לי אפם, אמרה נטלי. אני? הוא תמה. כן, היא אמרה. זה היה בכיתה ב. במבחן בכפל. אה, כן? הוא אמר. אני לא שוכחת את זה, היא אומרת ופותחת את כפתורי החליפה הכחולה שלה, התרגיל היה 49 כפול 32 אני כתבתי 1948 ואתה מחקת את התוצאה שלי בקו אדום וכתבת 1492. אני טעיתי? התפלא שרל. אני בדרך כלל לא טועה, את רואה כמה עפרונות ומחקים יש לי. אני בודק בקפדנות. למה לא ניגשת אלי? התביישתי, אמרה לו, כשהיא מורידה את העפעפים, חיפשתי אותך בחדר המורים, אבל ראיתי אותך מתקן מחברות ופחדתי להפריע לך. שמרתי את המבחן ומפעם לפעם אני מוציאה אותו ובודקת, לא מבינה מה רצית ממני. צלצול טלפון.

 היא מוציאה את הסלולרי מהתיק שלה. הלו! היא קוראת. סליחה טעות, עונה קול קשיש של אישה מהעבר השני. זה לא טעות, אומרת לה נטלי ברכות. אני מחפשת את הבן שלי, אומרת האישה מהעבר השני. הוא פה, עונה לה נטלי. הוא אמר לי שהוא טס, רוגזת האישה. זה לא יכול להיות שהוא איתך. הוא צריך להיות בשדה התעופה. נטלי: הוא בשדה התעופה. האם: אז מה הוא עושה אצלך? נטלי: גם אני בשדה התעופה. האם: מה? אתם טסים יחד? הוא לא אמר לי. נטלי: אנחנו לא טסים יחד, אבל, כנראה באותו מטוס. האם: באותו מטוס? עם בני?! קחי אותו, אומרת לה נטלי ומעבירה לו את הטלפון. אמא שלך, היא אומרת לו. כן, אמא! הוא לוחש לתוך השפופרת. לא אמרת לי שאתה טס עם בחורה לקזבלנקה. אמא! היא תלמידה שלי. תלמידה שלך? השתגעת? ממתי אתה מתעסק עם תלמידות? אני לא חושבת שזה דבר נכון בשבילך, התלמידות שלך צעירות מדי. היא תלמידה ותיקה, אמא, היא עכשיו אמא עם ילד. למה אתה צריך את זה? מגיע לך רווקה. אמא, לא מגיע לי כלום. בסך הכל חיפשתי את החבילה והיא עזרה לי.

תמיד זה כך, מהמהמת האם, מחפשים חבילה ומוצאים אישה, היא אומרת. מצאתי את החבילה, אמא! אל תדאגי! אז תשמור על החבילה שלך ואל תאבד אותה שוב, וכשתגיע תצלצל להודיע. בסדר, אמא. הוא מסיים ומוסר את הטלפון לנטלי, שעומדת לסגור, כשהיא שומעת את קול האם פונה אליה: אם את גרושה, הבן שלי לא צריך להתעסק אתך. אני לא גרושה, גברתי, אומרת לה נטלי. נשואה ולא מתביישת להתחיל עם גבר זר? הנשים של היום! אני לא נשואה, אומרת לה נטלי. לא נשואה? נשמע קולה המבוהל של האם, ושל מי הילד? הנשים של היום, אלוהים ישמור! בזמננו ידענו להתחתן וידענו להתגרש, הגבר היה בפנים או בחוץ, אבל לא היה מקרה שהוא לא פה ולא שם. היום קודם עושות ילדים ורק אחר כך מחפשות אבא. לאן נגיע? תני לי את בני, פוקדת האם. הוא מצמיד את השפופרת לאוזנו: תשמור על החבילה שלך, בן, ותשים לב שלא יגנבו לך, ואל תשכח להודיע כשתגיע. כן, אמא, הוא עונה ומחזיר את הטלפון לנטלי. אז היו לך פחות משקפיים, פחות טבעות ופחות קרחת, אומרת לו נטלי בחיוך. ולך חסרו שתי שיניים, הוא מצביע על הפה שלה, הייתי בגיל שלו, היא מצביעה על הילד, חשבנו שאתה אלוהים, לא יכול לטעות ושהתוצאה שלך היא הנכונה, ההורים לא רצו לשמוע אותי ולא להסתכל במבחן, היה ברור להם שהטעות שלי ושאתה צודק, עכשיו מקרוב אתה נראה לי יותר אנושי, אתה מאבד קלסר, יש לך אמא, ואנשים רעים הוציאו את הזיכרון מהמחשב שלך…

אני כל הזמן הולכת עם התרגיל הזה בראש ולא יכולה להבין מה קרה. 32 כפול 49 אתה מוחק באדום את התוצאה שלי 1948 וכותב 1492. אני לא מבינה מה רצית ממני, למה עשית לי את זה? אני ממש לא זוכר, זה קרה לפני כל כך הרבה שנים… את בטוחה שאת צודקת בתוצאה? הוא שואל, אפשר לבדוק, היא אומרת, ומוציאה מחשבון קטן מתיקה, מתקתקת בו את המספרים ונותנת לו לראות. תרשי לי, הוא אומר ולוקח מידה את המחשבון, מתקתק בו ואומר לה: את צודקת לגמרי – 1948. אני ממש מצטער. מצטער – זה לא מספיק, היא אומרת לו בפנים חמורות, אתה לא מתאר לך כמה סבלתי בגלל זה, שנים של עוגמת נפש… חיי היו יכולים להיות לגמרי אחרת. מי יודע אולי גם הנסיעה הזאת היא תוצאה של אותה טעות. מי יודע? אתה חייב לתקן. איך מתקנים, הוא אומר לה? אני רוצה קריפ, צועק הילד ומתרפק על ברכי אימו, אין פה קריפ, היא עונה לו, כשהיא מסתכלת על שרל בשפתיים חשוקות ומחכה לתשובה. איך מתקנים? הוא חוזר ושואל. אם את מתכוונת ל… אני לא יודע אם אמא תרשה… לא לזה התכוונתי, היא אומרת לו. אני חד הורית בעיקרון ויש לי מספיק כסף לכל החיים. מה שאני רוצה הוא שתתקן לי את הציון. את הציון?! הוא שואל בתמיהה. בשביל מה? בשביל מי? זה היה לפני חמש עשרה שנה בכיתה ב׳! כי זה לא היה צודק, היא אומרת בעיניים מכווצות. אבל אני לא שומר גליונות ציונים מלפני חמש עשרה שנה, הוא אומר לה. אין לי מסמכים, אין לי קשר לא עם המורים, לא עם התלמידים, מי זוכר את הציון שלך? אני! היא אומרת. אפס במקום מאה. את בטח שיפרת את הציונים שלך בכיתה ג׳ ובטח בתיכון. אני בטוח שבניגוד לי את למדת גם באוניברסיטה.

הכל השתנה בגלל אותו ציון, היא אומרת לו. במקום ללמוד באוניברסיטה הלכתי לעבוד… במה עסקת? הוא שואל, חיפשתי כל הזמן הסבר לטעות. תשובה לשאלה – מה רצית ממני? איפה הטעות? למה תיקנת? אז מה תיקון הציון יכול עכשיו לעזור? מה שהיה היה, הוא אומר, ומכל מקום גליונות הציונים של כיתה ב׳ שלך מזמן לא קיימים, אין אפילו איפה לתקן. תתקן לי את הציון בעבודה שלי, היא אומרת. הוא עושה העוויה של אי הבנה ואי אימון. אני שומרת אותה, היא ממשיכה. אני ממש לא מבין מה המשמעות של התיקון בעבודה שלך… אני תובעת תיקון, היא מתעקשת. תראי, אם את מתעקשת על התיקון, זכותי לבדוק אם הטעות שלי, אני אדם שלא טועה, אם יש לך מבחן אני רוצה קודם לראות אותו. מה? אתה לא מאמין לי? היא אומרת, אני משקרת אותך? בשביל מה אני צריכה לשקר? זה בסך הכל ציון מכיתה ב׳! מי יודע? אולי בלבלת אותי עם מורה אחר? אני לא מתקן שגיאות של מורים אחרים. שכל אחד יהיה אחראי לשגיאות שלו. יש לי מספיק לתקן גם ככה, הוא מצביע על החבילה שלפניו, אני לא מוכן לקחת על עצמי שגיאות של אחרים, אני רוצה לראות שהטעות שלי. רק היום לפני שיצאתי מהבית פתחתי שוב את הקלסר כדי לראות את המבחן הזה ואת התיקון שלך אדום על גבי לבן. פיליפ, תגיד לו! והבן מתיישב על ברכי האיש, מושך לו זוג משקפיים ואומר: 32 כפול 49 שווה 1492 כל יום בארוחת בוקר אמא חוזרת על זה… Seeing is believing, שולף המורה לפתע פתגם אנגלי, מבקש לומר: נראה קודם את המסמך. קול צרוד של דיילת בוקע מהרמקול: ״הנוסעים לקזבלנקה בטיסה 49 מתבקשים לפנות לכניסה 32״. קח את כרטיס הביקור שלי, אומרת נטלי, קמה ללכת ומושיטה לו כרטיס ורוד, וכשתחזור מהוויקאנד צלצל אלי. אני אראה לך את זה.

מה פתאום? הוא אומר, אם עשיתי טעות, אני רוצה תיקון עכשיו! אני לא מתכוון להשאיר את זה כך. אני לא נוסע לפני שאני מתקן. אבל קוראים לנו לטיסה, היא אומרת לו. מצטער, הוא אומר לה, אם את רוצה לתקן את הטעות שלך, גם אני רוצה לתקן את הטעות שלי. אני לא נוסע עם טעויות ועוד טעויות מכיתה ב׳! חסר שאמא שלי תדע! עכשיו או אף פעם! אתה באמת משונה, היא אומרת. אפסיד טיסה בגללך? אני לא יכול לטוס כשעוול יושב על מצפוני. יש טעות – אני לא טס. מעולם לא טסתי עם חטא על המצפון. או. קיי! היא אומרת בפנים סמוקות, יהיה כמו שאתה רוצה, אתה בא אלי עכשיו הביתה, אני מוציאה את הטעות מהארון ואתה מתקן במקום. פילים! היא קוראת לילד. אנחנו לא נוסעים, אנחנו הולכים לאכול קריפ! יופי! מתרומם הילד בשמחה מעל ברכי האיש ומתיישב על החבילות. נטלי ושרל דוחפים יחד את העגלה עם הילד והתיקים לכיוון היציאה כמו זוג נשוי שהגיע זה עתה עם הבן בטיסה מקזבלנקה לפאריס.

הולכת עם כמון -גבריאל בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים

רוטוויילרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר (2)

כל יום הייתי יוצא מהבית לטיול בוקר בגני האוניברסיטה. אהבתי את הגן עם השבילים הנקיים והמסודרים ליד הנחל השקט, שכולו מדשאות מטופחות ופינות שמש וצל. הולך הייתי באותו מסלול רגוע על גדות התמזה, שספסלי עץ חדשים וישנים זרועים לאורכו, תרומתם של אזרחי אוקספורד שנפטרו שבעי ימים ומודים בכתובת קטנה החרוטה עליהם על העונג שהיה להם בטיילם בשבילי הגן. יום אחד עייפתי לחזור על אותו מסלול ונתתי חופש לרגלי להוביל לאן שרצו. וכך מצאתי את עצמי חוצה גשר קטן, עובר שער ברזל והולך לאיבוד בתוך שטחי מרעה ירוקים אין סופיים שאבדו לתוך יער עבות. השמיים היו נקיים ללא טיפת ענן והשעה שעת צהריים, אבל איש מלבדי לא נראה שב וככל שהרחקתי לתוך היער החלו חששות לנקר במוחי, האב אדע לחזור? עננים יכולים להציף לפתע את השמים ולשטוף

את האזור בגשם, ובכלל האם השקט הזה לא מסתיר בחובו סכנה? ולפתע לאחר עיקול השביל במרחק מה ממני הבחנתי בדמות. בהתחלה חשבתי שזה נער צעיר שהתרחק תוך כדי ריצת התעמלות, אך מקרוב ראיתי שזאת נערה ותהיתי מה היא עושה לבד ביער. אוקספורד היא אמנם עיר שקטה של אוניברסיטה, לפעמים אתה תוהה איפה תושביה האמיתיים, כי היא מלאה בעיקר סטודנטים ופרופסורים, היא לא עיר של דרמות ואתה יכול לחיות בה חודשים בלי לראות חתונה, לידה או מוות, האנשים כל כך שקטים שנראה שהם חיים לבד, מתחתנים לבד ומתים לבד, אבל בכל זאת מסוכן לאישה לשוטט לה ככה לבד רחוק כל כך מהעיר, אני עצמי, פרופסור אורח לקולנוע, עושה זאת לצורכי כתיבה, אינני יכול לחשוב אלא אם אני נמצא בתוך בועה של שקט, מנותק לגמרי מהמולת החיים, אבל מה יש לאחרים לעשות פה? היא בטח תעתה, חשבתי בלבי. כשהתקרבתי יותר ראיתי פנים בעלי תווים יפניים, שיער חום מתוח לאחור וקשור בסרט אדום, חייכה אלי ואמרה: היי! עניתי: היי! וכדי שלא אפריע לה בהתבודדות לא התעכבתי והמשכתי ללכת. ביני לבין עצמי חשבתי: איזה עונג יש לה? היא בטח חוששת מכל גבר שיזדמן בדרכה, קיוויתי שלא הפחדתי אותה ושאלתי את עצמי, אם יש אפשרות שניפגש שוב באחד השבילים, היא אמנם בכיוון הפוך בדרך חזרה, אבל ייתכן והיא תבחר במסלול ארוך יותר משלי או תלך בקצב איטי משלי ונצטלב שוב, אני רק מקווה שבמקרה כזה היא לא תחשוב שחיפשתי אותה, או שאני עוקב אחריה, לך דע אחרי כל הסיפורים הנוראים שמתפרסמים כל יום בעיתונים ובטלוויזיה על מעשי אונס ורצח בדרכים ובגנים. כל גבר חשוד, עד שלא יוכיח שהוא זכאי, חשבתי והמשכתי בדרכי, נושם את אוויר היער כשאני הוגה שוב בסיפורי, שוכח אותה לגמרי.

חלפתי ליד שערים נעולים ונכנסתי מאזורים מוצפי אור לשבילים מוצלים, עם עצי ענק מזה ומזה שצמרותיהם נפגשות, מעצבות מעין מערות ומנהרות ירוקות שמובילות לשטחי פרא. שם, לא רחוק ממולי, בהצטלבות של שבילים סמויים, כמעט לא

נראים, היא נתגלתה שוב, יוצאת מצד שמאל של החורש וממשיכה ימינה, קיוויתי שלא ראתה אותי והמשיכה בדרכה בלי שתאבד את השקט שלה, נעצרתי לזמן מה, עד שתתרחק ואז המשכתי, כשהגעתי לנקודת ההצטלבות ראיתי אותה מחכה ליד אחד העצים, חשבתי שאולי היא מתכוונת לחזור על עקבותיה ותהיתי איך אני צריך להתנהג, והחלטתי למהר הלאה לדרכי, כדי שהיא תשאר אחרי ולא תרגיש מאוימת. לפי התווים הרכים של גופה מבעד לחולצת הקיץ ומכנסי הג׳ינס, היא צריכה להיות סטודנטית לאמנות, אם היא מוזיקאית ומנסה להתרכז בקולות ובצלילים המתנגנים לה בראש מי אני שאפריע את שלוותה? לכן שמחתי לשמוע את צעדיה מאחרי והבנתי שהיא רגועה, הרגשתי שהיא אפילו מאיצה את הליכתה, ואכן היא חלפה על פני, כשהיא מתחככת בי ומהמהמת משהו ביפנית, משאירה אחריה ניחוח רענן של בושם לא מוכר. אחר כך היא האטה את קצב ההליכה, עד שנאלצתי לעצור, כי היא חסמה לי את הדרך. יש לך כלב? היא שאלה בחיוך שחשף שיניים מושלמות ויפהפיות. לא, למה? שאלתי, כי הכלב שלי נהיה פראי ומשתולל כשהוא רואה כלב אחר, אין פה שום כלב, אמרתי. איפה את רואה כלב? אתה מתבדח? היא אומרת. אני?! אני שואל בתמיהה, למה אתה צריך להתחכם? אם אין לך כלב, אין לנו על מה לדבר. לך יש, אני מבין, אלא מה? היא אמרה, רוטוויילר כזה, היא מסמנת ביד בגובה מותניה, סוס כמעט, הוא משתולל כשהוא רואה כלב אחר, איפה הוא? שאלתי, הוא משוטט, ענתה והצביעה על היער מסביב, ככל שעיני רואות ואוזני שומעות אין שום סימן חיים בחורש חוץ ממנה. הוא מסוכן? שאלתי. אני מציעה לך לא ללכת לבד, לך איתי זה יותר בטוח. למה את משחררת אותו? התעניינתי בעודנו הולכים צד בצד. לא כדאי להחזיק אותו ברצועה? אם אני לא משחררת אותו, הוא לא משחרר אותי, אני לא באה לפה כדי להיות קשורה לכלב, אנשים קשורים לכלב אני לא סובלת. טוב שאין לי בעיות כאלה, אמרתי. אני לגמרי משוחרר, הרצועה שלך למה היא קשורה? היא שאלה, אין לי כלב, אמרתי. אין דבר כזה,

היא אמרה, איפה הרצועה? באמת שאין לי, אז אני אתן לך אחת, היא אמרה והוציאה מהתיק שלה רצועה אדומה וארוכה עם אבזם זהוב. קח קח, היא אומרת, שיהיה לך, לי יש הרבה רצועות, כל יום אני מחליפה לכלב שלי, שירגיש טוב, אבל אין לי כלב, אני חוזר ואומר, את יכולה לשמור לך על הרצועה. קח, היא אמרה, אל תתבייש, מי שיש לו רצועה, יש לו כלב, קח ושתהיה בריא. עודה מדברת ונביחות רכות נשמעות ופודל חום וצמרירי עב סרט שחור מסביב לצוואר מתקרב, מתכרבל בין רגלי ומטפס על מכנסי כאילו הכירני. אתה רואה, היא אמרה, טוב שיש לך רצועה והיא לוקחת את הרצועה מידי, קושרת אותה לצוואר הכלב, נותנת את הקצה בידי, עכשיו נחכה לכלב שלי, היא אמרה ונוכל לחזור הביתה.

בעוד אנחנו מתקדמים אני רואה אישה קשישה עם בגד אדום ממהרת לעברנו, כשרצועת כלב בידה ופניה מודאגות. שושו! שושו! היא קוראת, שולחת מבטים ימינה ושמאלה לעבר השיחים. כשהיא רואה אותנו עב הכלב נפתח בפניה חיוך של רגיעה ואומרת לנו תודה. הייתי בטוחה שאיבדתי אותו, היא אומרת, הוא היחיד שיש לי. את מתכוונת לפודל? שואלת הצעירה שלצידי, זה עתה הוא עבר לידנו והמשיך לכיוון ההוא, היא אומרת לה ומורה בידה למעבה היער מימין. אה! עונה הזקנה, הייתי בטוחה שזה הכלב שלי, סליחה, הכלבים היום כל כך דומים, כולם אותה תסרוקת, כולם אותו סרט, היא מפטירה וממהרת הלאה, נעלמת בין העצים. כל מי שיש לו רצועה, חושב היום שיש לו כלב… נו… באמת… מסננת הצעירה מבין שפתיה, כשהיא גוררת בכוח את הפודל הנובח המתעקש למשוך לעבר האישה באדום, עד שכמעט נחנק, הואיל והיא החזיקה ברצועה ניתקתי את ידי ואמרתי לה: טוב, אז אני הולך.

המשך……..

הולכת עם כמון -גבריאל בן שמחון

רוטוויילרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר (2)

כל יום הייתי יוצא מהבית לטיול בוקר בגני האוניברסיטה. אהבתי את הגן עם השבילים הנקיים והמסודרים ליד הנחל השקט, שכולו מדשאות מטופחות ופינות שמש וצל. הולך הייתי באותו מסלול רגוע על גדות התמזה, שספסלי עץ חדשים וישנים זרועים לאורכו, תרומתם של אזרחי אוקספורד שנפטרו שבעי ימים ומודים בכתובת קטנה החרוטה עליהם על העונג שהיה להם בטיילם בשבילי הגן. יום אחד עייפתי לחזור על אותו מסלול ונתתי חופש לרגלי להוביל לאן שרצו. וכך מצאתי את עצמי חוצה גשר קטן, עובר שער ברזל והולך לאיבוד בתוך שטחי מרעה ירוקים אין סופיים שאבדו לתוך יער עבות. השמיים היו נקיים ללא טיפת ענן והשעה שעת צהריים, אבל איש מלבדי לא נראה שב וככל שהרחקתי לתוך היער החלו חששות לנקר במוחי, האב אדע לחזור? עננים יכולים להציף לפתע את השמים ולשטוף

את האזור בגשם, ובכלל האם השקט הזה לא מסתיר בחובו סכנה? ולפתע לאחר עיקול השביל במרחק מה ממני הבחנתי בדמות. בהתחלה חשבתי שזה נער צעיר שהתרחק תוך כדי ריצת התעמלות, אך מקרוב ראיתי שזאת נערה ותהיתי מה היא עושה לבד ביער. אוקספורד היא אמנם עיר שקטה של אוניברסיטה, לפעמים אתה תוהה איפה תושביה האמיתיים, כי היא מלאה בעיקר סטודנטים ופרופסורים, היא לא עיר של דרמות ואתה יכול לחיות בה חודשים בלי לראות חתונה, לידה או מוות, האנשים כל כך שקטים שנראה שהם חיים לבד, מתחתנים לבד ומתים לבד, אבל בכל זאת מסוכן לאישה לשוטט לה ככה לבד רחוק כל כך מהעיר, אני עצמי, פרופסור אורח לקולנוע, עושה זאת לצורכי כתיבה, אינני יכול לחשוב אלא אם אני נמצא בתוך בועה של שקט, מנותק לגמרי מהמולת החיים, אבל מה יש לאחרים לעשות פה? היא בטח תעתה, חשבתי בלבי. כשהתקרבתי יותר ראיתי פנים בעלי תווים יפניים, שיער חום מתוח לאחור וקשור בסרט אדום, חייכה אלי ואמרה: היי! עניתי: היי! וכדי שלא אפריע לה בהתבודדות לא התעכבתי והמשכתי ללכת. ביני לבין עצמי חשבתי: איזה עונג יש לה? היא בטח חוששת מכל גבר שיזדמן בדרכה, קיוויתי שלא הפחדתי אותה ושאלתי את עצמי, אם יש אפשרות שניפגש שוב באחד השבילים, היא אמנם בכיוון הפוך בדרך חזרה, אבל ייתכן והיא תבחר במסלול ארוך יותר משלי או תלך בקצב איטי משלי ונצטלב שוב, אני רק מקווה שבמקרה כזה היא לא תחשוב שחיפשתי אותה, או שאני עוקב אחריה, לך דע אחרי כל הסיפורים הנוראים שמתפרסמים כל יום בעיתונים ובטלוויזיה על מעשי אונס ורצח בדרכים ובגנים. כל גבר חשוד, עד שלא יוכיח שהוא זכאי, חשבתי והמשכתי בדרכי, נושם את אוויר היער כשאני הוגה שוב בסיפורי, שוכח אותה לגמרי.

חלפתי ליד שערים נעולים ונכנסתי מאזורים מוצפי אור לשבילים מוצלים, עם עצי ענק מזה ומזה שצמרותיהם נפגשות, מעצבות מעין מערות ומנהרות ירוקות שמובילות לשטחי פרא. שם, לא רחוק ממולי, בהצטלבות של שבילים סמויים, כמעט לא

נראים, היא נתגלתה שוב, יוצאת מצד שמאל של החורש וממשיכה ימינה, קיוויתי שלא ראתה אותי והמשיכה בדרכה בלי שתאבד את השקט שלה, נעצרתי לזמן מה, עד שתתרחק ואז המשכתי, כשהגעתי לנקודת ההצטלבות ראיתי אותה מחכה ליד אחד העצים, חשבתי שאולי היא מתכוונת לחזור על עקבותיה ותהיתי איך אני צריך להתנהג, והחלטתי למהר הלאה לדרכי, כדי שהיא תשאר אחרי ולא תרגיש מאוימת. לפי התווים הרכים של גופה מבעד לחולצת הקיץ ומכנסי הג׳ינס, היא צריכה להיות סטודנטית לאמנות, אם היא מוזיקאית ומנסה להתרכז בקולות ובצלילים המתנגנים לה בראש מי אני שאפריע את שלוותה? לכן שמחתי לשמוע את צעדיה מאחרי והבנתי שהיא רגועה, הרגשתי שהיא אפילו מאיצה את הליכתה, ואכן היא חלפה על פני, כשהיא מתחככת בי ומהמהמת משהו ביפנית, משאירה אחריה ניחוח רענן של בושם לא מוכר. אחר כך היא האטה את קצב ההליכה, עד שנאלצתי לעצור, כי היא חסמה לי את הדרך. יש לך כלב? היא שאלה בחיוך שחשף שיניים מושלמות ויפהפיות. לא, למה? שאלתי, כי הכלב שלי נהיה פראי ומשתולל כשהוא רואה כלב אחר, אין פה שום כלב, אמרתי. איפה את רואה כלב? אתה מתבדח? היא אומרת. אני?! אני שואל בתמיהה, למה אתה צריך להתחכם? אם אין לך כלב, אין לנו על מה לדבר. לך יש, אני מבין, אלא מה? היא אמרה, רוטוויילר כזה, היא מסמנת ביד בגובה מותניה, סוס כמעט, הוא משתולל כשהוא רואה כלב אחר, איפה הוא? שאלתי, הוא משוטט, ענתה והצביעה על היער מסביב, ככל שעיני רואות ואוזני שומעות אין שום סימן חיים בחורש חוץ ממנה. הוא מסוכן? שאלתי. אני מציעה לך לא ללכת לבד, לך איתי זה יותר בטוח. למה את משחררת אותו? התעניינתי בעודנו הולכים צד בצד. לא כדאי להחזיק אותו ברצועה? אם אני לא משחררת אותו, הוא לא משחרר אותי, אני לא באה לפה כדי להיות קשורה לכלב, אנשים קשורים לכלב אני לא סובלת. טוב שאין לי בעיות כאלה, אמרתי. אני לגמרי משוחרר, הרצועה שלך למה היא קשורה? היא שאלה, אין לי כלב, אמרתי. אין דבר כזה,

היא אמרה, איפה הרצועה? באמת שאין לי, אז אני אתן לך אחת, היא אמרה והוציאה מהתיק שלה רצועה אדומה וארוכה עם אבזם זהוב. קח קח, היא אומרת, שיהיה לך, לי יש הרבה רצועות, כל יום אני מחליפה לכלב שלי, שירגיש טוב, אבל אין לי כלב, אני חוזר ואומר, את יכולה לשמור לך על הרצועה. קח, היא אמרה, אל תתבייש, מי שיש לו רצועה, יש לו כלב, קח ושתהיה בריא. עודה מדברת ונביחות רכות נשמעות ופודל חום וצמרירי עב סרט שחור מסביב לצוואר מתקרב, מתכרבל בין רגלי ומטפס על מכנסי כאילו הכירני. אתה רואה, היא אמרה, טוב שיש לך רצועה והיא לוקחת את הרצועה מידי, קושרת אותה לצוואר הכלב, נותנת את הקצה בידי, עכשיו נחכה לכלב שלי, היא אמרה ונוכל לחזור הביתה.

בעוד אנחנו מתקדמים אני רואה אישה קשישה עם בגד אדום ממהרת לעברנו, כשרצועת כלב בידה ופניה מודאגות. שושו! שושו! היא קוראת, שולחת מבטים ימינה ושמאלה לעבר השיחים. כשהיא רואה אותנו עב הכלב נפתח בפניה חיוך של רגיעה ואומרת לנו תודה. הייתי בטוחה שאיבדתי אותו, היא אומרת, הוא היחיד שיש לי. את מתכוונת לפודל? שואלת הצעירה שלצידי, זה עתה הוא עבר לידנו והמשיך לכיוון ההוא, היא אומרת לה ומורה בידה למעבה היער מימין. אה! עונה הזקנה, הייתי בטוחה שזה הכלב שלי, סליחה, הכלבים היום כל כך דומים, כולם אותה תסרוקת, כולם אותו סרט, היא מפטירה וממהרת הלאה, נעלמת בין העצים. כל מי שיש לו רצועה, חושב היום שיש לו כלב… נו… באמת… מסננת הצעירה מבין שפתיה, כשהיא גוררת בכוח את הפודל הנובח המתעקש למשוך לעבר האישה באדום, עד שכמעט נחנק, הואיל והיא החזיקה ברצועה ניתקתי את ידי ואמרתי לה: טוב, אז אני הולך.

הי, ומה עם הכלב? היא אומרת, את יכולה להחזיק אותו, אני אומר, סליחה, אני לא אשמור לך על הכלב שלך, היא אומרת, מצידי את יכולה לשחרר אותו, אני אומר, ואז הכלב שלי יטרוף אותו, היא אומרת, הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר

בשטח, הוא יעשה ממנו קציצות מהפודל שלך, היא אומרת, יותר טוב תחזיק אותו, מי שיש לו כלב לא מפקיר אותו כך ביער, לפני שהספקתי לענות ראיתי איש קשיש עם מגבעת מתקדם לעברנו וכלב ענק, אריה ממש, מושך אותו בכוח. סופי! סופי! התחנן האיש לכלב, אך זה לא שמע ולמרות המאמץ, הוא לא יכול היה להשתלט עליו, לוע החיה פעור, הניבים ארוכים וחדים והקולות שיצאו מגרונו מאיימים. הרמתי את הפודל הקטן והצמדתי אותו לחיקי מפחד, אתה רואה, היא אמרה לי, מזה בדיוק פחדתי, מה נעשה עכשיו? שאלתי בדאגה. יש ברירה? היא המשיכה, התקרבה לאיש ושלפה מידו את הרצועה, זה גדול עליך, היא אמרה לו, תודה, אמר לה האיש ונפל על האדמה, מוחה את הזיעה מעל פניו, מתנשם ומתנשף ואילו הרוטוויילר העצום נהיה עכשיו שקט כמו פודל, הכל עניין של טעם וריח, היא אומרת, צריך לתת לו את מה שמתאים לו, וכל אחד צריך להכיר את גבול יכולתו, הוא חושב שהוא עוד נער צעיר, היא מצביעה לכיוון האיש הקשיש המוטל על הקרקע, כלבים בגודל הזה לא לפי כוחו. בגיל מסוים צריך להחליף את הכלב, במקום שהוא יסחוב את הרוטוויילר, הרוטוויילר סוחב אותו, אבל עכשיו כדאי לך להיצמד אלי, כי אם תנסה להתרחק עם ריח הפודל הוא יטרוף אותך יחד עם הפודל. לך לצידי, בלי מתח, תשתחרר, תרגיש נוח, כל זמן שאתה רגוע הוא רגוע, אם תתחיל לעשות תנועות מיותרות הוא יזנק עליך.

הלכתי אחריה עד שהגענו לשער הברזל המוביל בחזרה לגן האוניברסיטה, השוער עם מגבעת ציידים כבר עמד שם וזרז אותנו לצאת, שאל אם יש עוד מישהו שם ביער, כי הגיעה השעה והוא עומד לנעול, אין שם איש, היא אמרה לו, אתה בהחלט יכול לסגור. הוא חייך וליטף את הרוטוויילר. יש לך כלב? היא שאלה אותו, למה? הוא שאל. כי הרוטוויילר שלי מסוכן, כשהוא רואה כלב זר הוא מתחיל להשתולל. לא גבירתי, אמר לה השומר, לי אין כלב. אז תיזהר שלא יהיה לך אחד. גן האוניברסיטה היה כבר ריק, הדייגים שהיו בצהרים עם

החכות הארוכות שלהם נעלמו, הערב כבר רד ושום סירה לא שטה, רק ברבורים צחורים שחו על המים, יצאנו מהגן והתחלנו ללכת ברחובות הירוקים של אוקספורד, התכוונתי להיפרד ממנה וללכת לדרכי הביתה, אלא שרצועת הפודל היתה בידי והוא משך אותי אחרי הרוטוויילר עד שהגענו לבית לבנים אדום בפינת וודסטוק וסטיבנס קלוז. שם, בחצר, היא קשרה את הרוטוויילר ליד הכניסה, פתחה את הדלת והפודל זינק מידי ונעלם. עכשיו שהם בפנים ואני בחוץ הושטתי יד להגיד שלום ולהיפרד, קח, קודם את הכלב שלך, היא ביקשה. ידעתי שזה לא יעזור אם אגיד לה שוב שאין לי כלב ונכנסתי פנימה. הכלב קפץ על הספות והשתולל בין הארונות, טיפס לקומה העליונה וירד ולבסוף נחת על הספה והתכרבל בתוכה, הזנב ליד הפה, נובח עלי ולא מתכוון בכלל לציית לי. אם אתה רוצה לשתות משהו, שמעתי את קולה מלמעלה, תפתח את המזווה ותמזוג גם לי כוסית ויסקי. נכנסתי למטבח ומצאתי את ארון המשקאות, מזגתי לשתי כוסיות וישבתי על הספה ליד הפודל מגלגל את הוויסקי על לשוני, קול של מים זורמים נשמע מהמקלחת ואחרי זמן מה היא הגיעה עם שיער רטוב, התישבה לידי נודפת ריחות יער נדירים, נותנת לי את גבה שאעזור לה לרכוס את החולצה, אבל אני הייתי מבושם ובמקום לרכוס ליטפתי את הפלומה שעל צווארה ונישקתי את עורפה, היא הורידה את הכתפיות והסתובבה אלי, החולצה כבר למטה ושני שדיים זקופים התפרצו לעברי כשני רוטוויילר דוהרים.

אותו רגע הדלת נפתחה והרוטוויילר שנראה כמפלצת ענק נכנס פנימה דוהר על טלפיו לכיווני, פותח את לועו, ונוהם לעומתי באיום. מרוב פחד נלחצתי אליה. יש לך כלב? היא לחשה לאוזני. כן, אמרתי. אז תיזהר, היא לחשה. כי הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר בסביבה. בעוד אני בין שדיה לבין הלוע המאיים של החיה, קלטה אוזני קול צעדים בחצר. הפודל כבר ליד הדלת מרחרח, מי זה יכול להיות? לחשתי. אני לא יודעת, היא אמרה ולחצה את פיה אל פי. דפיקות נשמעו בדלת, ומיד אחריהן קולה של האישה הקשישה מהיער: שושו! שושו! זה אני! זאת הזקנה,

אמרתי, איך היא הגיעה לפה? אולי צריך להחזיר לה את הכלב? זה הכלב שלך! עונה לי הנערה ברטינה ואתה תשמור עליו! בשום אופן אל תוותר! בשום אופן! כעבור זמן נשמע קולו המייבב של הזקן: סופי! סופי! איפה את? איך הם הגיעו? תהיתי. איך ידעו איפה אנחנו, איך יצאו מהגן? מי פתח להם את השער?

סופי מתוקה שלי, המשיך הזקן ליילל מבחוץ, איזה מזל יש לי! כולם בוגדים בי היום, רק את נאמנה לי, כולם רוצים אותך, אבל את תמיד חוזרת אלי! בואי אלי סופי שלי! הנערה לא יכלה לעמוד בדברי התחנון, קמה ופתחה את הדלת, הזקן נכנס והרוטוויילר זינק עליו בפראות, מטפס על האיש הקשיש, מפיל אותו לארץ והם מתגלגלים בחיבוקים וליקוקים של אהבה. בעקבותיו הסתננה גם הזקנה, רצה מיד לפודל, לוקחת אותו לחיקה ומנענעת אותו כאילו היה תינוק אהוב.

אין לך מה לדאוג, אמרה לי הזקנה, אתה יכול להישאר פה, אם זה טוב בשבילך. לא נפריע לכם, אמר הזקן, מצביע על הנערה שכבר נחרה על הספה. הוא הוציא שמיכה מאיזה מקום, הושיט לי ונעלם עם הזקנה באחד החדרים. פרשתי את השמיכה על הנערה וישבתי על קצה הספה, חושב אולי זה הזמן להסתלק ולחזור הביתה, כשדפיקות נשמעו בדלת, מי זה עוד יכול להיות? הכלבים ניתרו וכבר היו על הדלת שורטים, נושכים ונובחים בקולי קולות. מי שם ? אני קורא, זה אני, עונה הקול הצרוד של שומר הגן שאי אפשר לטעות בו. הכל בסדר? כן, עניתי. הכל בסדר. הזקנים חזרו? כן, תודה, אמרתי. אני יכול ללכת לישון? כן, כן, אמרתי. כבר מאוחר. אז לילה טוב, הוא אומר. לילה טוב, אני עונה ונכנס מתחת לשמיכה, נצמד לשדיה הערים של הנערה הישנה.

רוטוויילר- הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-גבריאל בן-שמחון

רוטוויילרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר (2)

כל יום הייתי יוצא מהבית לטיול בוקר בגני האוניברסיטה. אהבתי את הגן עם השבילים הנקיים והמסודרים ליד הנחל השקט, שכולו מדשאות מטופחות ופינות שמש וצל. הולך הייתי באותו מסלול רגוע על גדות התמזה, שספסלי עץ חדשים וישנים זרועים לאורכו, תרומתם של אזרחי אוקספורד שנפטרו שבעי ימים ומודים בכתובת קטנה החרוטה עליהם על העונג שהיה להם בטיילם בשבילי הגן.

יום אחד עייפתי לחזור על אותו מסלול ונתתי חופש לרגלי להוביל לאן שרצו. וכך מצאתי את עצמי חוצה גשר קטן, עובר שער ברזל והולך לאיבוד בתוך שטחי מרעה ירוקים אין סופיים שאבדו לתוך יער עבות. השמיים היו נקיים ללא טיפת ענן והשעה שעת צהריים, אבל איש מלבדי לא נראה שב וככל שהרחקתי לתוך היער החלו חששות לנקר במוחי, האב אדע לחזור? עננים יכולים להציף לפתע את השמים ולשטוף

את האזור בגשם, ובכלל האם השקט הזה לא מסתיר בחובו סכנה? ולפתע לאחר עיקול השביל במרחק מה ממני הבחנתי בדמות. בהתחלה חשבתי שזה נער צעיר שהתרחק תוך כדי ריצת התעמלות, אך מקרוב ראיתי שזאת נערה ותהיתי מה היא עושה לבד ביער. אוקספורד היא אמנם עיר שקטה של אוניברסיטה, לפעמים אתה תוהה איפה תושביה האמיתיים, כי היא מלאה בעיקר סטודנטים ופרופסורים, היא לא עיר של דרמות ואתה יכול לחיות בה חודשים בלי לראות חתונה, לידה או מוות, האנשים כל כך שקטים שנראה שהם חיים לבד, מתחתנים לבד ומתים לבד, אבל בכל זאת מסוכן לאישה לשוטט לה ככה לבד רחוק כל כך מהעיר, אני עצמי, פרופסור אורח לקולנוע, עושה זאת לצורכי כתיבה, אינני יכול לחשוב אלא אם אני נמצא בתוך בועה של שקט, מנותק לגמרי מהמולת החיים, אבל מה יש לאחרים לעשות פה? היא בטח תעתה, חשבתי בלבי. כשהתקרבתי יותר ראיתי פנים בעלי תווים יפניים, שיער חום מתוח לאחור וקשור בסרט אדום, חייכה אלי ואמרה: היי! עניתי: היי! וכדי שלא אפריע לה בהתבודדות לא התעכבתי והמשכתי ללכת. ביני לבין עצמי חשבתי: איזה עונג יש לה? היא בטח חוששת מכל גבר שיזדמן בדרכה, קיוויתי שלא הפחדתי אותה ושאלתי את עצמי, אם יש אפשרות שניפגש שוב באחד השבילים, היא אמנם בכיוון הפוך בדרך חזרה, אבל ייתכן והיא תבחר במסלול ארוך יותר משלי או תלך בקצב איטי משלי ונצטלב שוב, אני רק מקווה שבמקרה כזה היא לא תחשוב שחיפשתי אותה, או שאני עוקב אחריה, לך דע אחרי כל הסיפורים הנוראים שמתפרסמים כל יום בעיתונים ובטלוויזיה על מעשי אונס ורצח בדרכים ובגנים. כל גבר חשוד, עד שלא יוכיח שהוא זכאי, חשבתי והמשכתי בדרכי, נושם את אוויר היער כשאני הוגה שוב בסיפורי, שוכח אותה לגמרי.

חלפתי ליד שערים נעולים ונכנסתי מאזורים מוצפי אור לשבילים מוצלים, עם עצי ענק מזה ומזה שצמרותיהם נפגשות, מעצבות מעין מערות ומנהרות ירוקות שמובילות לשטחי פרא. שם, לא רחוק ממולי, בהצטלבות של שבילים סמויים, כמעט לא

נראים, היא נתגלתה שוב, יוצאת מצד שמאל של החורש וממשיכה ימינה, קיוויתי שלא ראתה אותי והמשיכה בדרכה בלי שתאבד את השקט שלה, נעצרתי לזמן מה, עד שתתרחק ואז המשכתי, כשהגעתי לנקודת ההצטלבות ראיתי אותה מחכה ליד אחד העצים, חשבתי שאולי היא מתכוונת לחזור על עקבותיה ותהיתי איך אני צריך להתנהג, והחלטתי למהר הלאה לדרכי, כדי שהיא תשאר אחרי ולא תרגיש מאוימת. לפי התווים הרכים של גופה מבעד לחולצת הקיץ ומכנסי הג׳ינס, היא צריכה להיות סטודנטית לאמנות, אם היא מוזיקאית ומנסה להתרכז בקולות ובצלילים המתנגנים לה בראש מי אני שאפריע את שלוותה? לכן שמחתי לשמוע את צעדיה מאחרי והבנתי שהיא רגועה, הרגשתי שהיא אפילו מאיצה את הליכתה, ואכן היא חלפה על פני, כשהיא מתחככת בי ומהמהמת משהו ביפנית, משאירה אחריה ניחוח רענן של בושם לא מוכר. אחר כך היא האטה את קצב ההליכה, עד שנאלצתי לעצור, כי היא חסמה לי את הדרך. יש לך כלב? היא שאלה בחיוך שחשף שיניים מושלמות ויפהפיות. לא, למה? שאלתי, כי הכלב שלי נהיה פראי ומשתולל כשהוא רואה כלב אחר, אין פה שום כלב, אמרתי. איפה את רואה כלב? אתה מתבדח? היא אומרת. אני?! אני שואל בתמיהה, למה אתה צריך להתחכם? אם אין לך כלב, אין לנו על מה לדבר. לך יש, אני מבין, אלא מה? היא אמרה, רוטוויילר כזה, היא מסמנת ביד בגובה מותניה, סוס כמעט, הוא משתולל כשהוא רואה כלב אחר, איפה הוא? שאלתי, הוא משוטט, ענתה והצביעה על היער מסביב, ככל שעיני רואות ואוזני שומעות אין שום סימן חיים בחורש חוץ ממנה. הוא מסוכן? שאלתי. אני מציעה לך לא ללכת לבד, לך איתי זה יותר בטוח. למה את משחררת אותו? התעניינתי בעודנו הולכים צד בצד. לא כדאי להחזיק אותו ברצועה? אם אני לא משחררת אותו, הוא לא משחרר אותי, אני לא באה לפה כדי להיות קשורה לכלב, אנשים קשורים לכלב אני לא סובלת. טוב שאין לי בעיות כאלה, אמרתי. אני לגמרי משוחרר, הרצועה שלך למה היא קשורה? היא שאלה, אין לי כלב, אמרתי. אין דבר כזה,

היא אמרה, איפה הרצועה? באמת שאין לי, אז אני אתן לך אחת, היא אמרה והוציאה מהתיק שלה רצועה אדומה וארוכה עם אבזם זהוב. קח קח, היא אומרת, שיהיה לך, לי יש הרבה רצועות, כל יום אני מחליפה לכלב שלי, שירגיש טוב, אבל אין לי כלב, אני חוזר ואומר, את יכולה לשמור לך על הרצועה. קח, היא אמרה, אל תתבייש, מי שיש לו רצועה, יש לו כלב, קח ושתהיה בריא. עודה מדברת ונביחות רכות נשמעות ופודל חום וצמרירי עב סרט שחור מסביב לצוואר מתקרב, מתכרבל בין רגלי ומטפס על מכנסי כאילו הכירני. אתה רואה, היא אמרה, טוב שיש לך רצועה והיא לוקחת את הרצועה מידי, קושרת אותה לצוואר הכלב, נותנת את הקצה בידי, עכשיו נחכה לכלב שלי, היא אמרה ונוכל לחזור הביתה.

בעוד אנחנו מתקדמים אני רואה אישה קשישה עם בגד אדום ממהרת לעברנו, כשרצועת כלב בידה ופניה מודאגות. שושו! שושו! היא קוראת, שולחת מבטים ימינה ושמאלה לעבר השיחים. כשהיא רואה אותנו עב הכלב נפתח בפניה חיוך של רגיעה ואומרת לנו תודה. הייתי בטוחה שאיבדתי אותו, היא אומרת, הוא היחיד שיש לי. את מתכוונת לפודל? שואלת הצעירה שלצידי, זה עתה הוא עבר לידנו והמשיך לכיוון ההוא, היא אומרת לה ומורה בידה למעבה היער מימין. אה! עונה הזקנה, הייתי בטוחה שזה הכלב שלי, סליחה, הכלבים היום כל כך דומים, כולם אותה תסרוקת, כולם אותו סרט, היא מפטירה וממהרת הלאה, נעלמת בין העצים. כל מי שיש לו רצועה, חושב היום שיש לו כלב… נו… באמת… מסננת הצעירה מבין שפתיה, כשהיא גוררת בכוח את הפודל הנובח המתעקש למשוך לעבר האישה באדום, עד שכמעט נחנק, הואיל והיא החזיקה ברצועה ניתקתי את ידי ואמרתי לה: טוב, אז אני הולך.

הי, ומה עם הכלב? היא אומרת, את יכולה להחזיק אותו, אני אומר, סליחה, אני לא אשמור לך על הכלב שלך, היא אומרת, מצידי את יכולה לשחרר אותו, אני אומר, ואז הכלב שלי יטרוף אותו, היא אומרת, הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר

בשטח, הוא יעשה ממנו קציצות מהפודל שלך, היא אומרת, יותר טוב תחזיק אותו, מי שיש לו כלב לא מפקיר אותו כך ביער, לפני שהספקתי לענות ראיתי איש קשיש עם מגבעת מתקדם לעברנו וכלב ענק, אריה ממש, מושך אותו בכוח. סופי! סופי! התחנן האיש לכלב, אך זה לא שמע ולמרות המאמץ, הוא לא יכול היה להשתלט עליו, לוע החיה פעור, הניבים ארוכים וחדים והקולות שיצאו מגרונו מאיימים. הרמתי את הפודל הקטן והצמדתי אותו לחיקי מפחד, אתה רואה, היא אמרה לי, מזה בדיוק פחדתי, מה נעשה עכשיו? שאלתי בדאגה. יש ברירה? היא המשיכה, התקרבה לאיש ושלפה מידו את הרצועה, זה גדול עליך, היא אמרה לו, תודה, אמר לה האיש ונפל על האדמה, מוחה את הזיעה מעל פניו, מתנשם ומתנשף ואילו הרוטוויילר העצום נהיה עכשיו שקט כמו פודל, הכל עניין של טעם וריח, היא אומרת, צריך לתת לו את מה שמתאים לו, וכל אחד צריך להכיר את גבול יכולתו, הוא חושב שהוא עוד נער צעיר, היא מצביעה לכיוון האיש הקשיש המוטל על הקרקע, כלבים בגודל הזה לא לפי כוחו. בגיל מסוים צריך להחליף את הכלב, במקום שהוא יסחוב את הרוטוויילר, הרוטוויילר סוחב אותו, אבל עכשיו כדאי לך להיצמד אלי, כי אם תנסה להתרחק עם ריח הפודל הוא יטרוף אותך יחד עם הפודל. לך לצידי, בלי מתח, תשתחרר, תרגיש נוח, כל זמן שאתה רגוע הוא רגוע, אם תתחיל לעשות תנועות מיותרות הוא יזנק עליך.

הלכתי אחריה עד שהגענו לשער הברזל המוביל בחזרה לגן האוניברסיטה, השוער עם מגבעת ציידים כבר עמד שם וזרז אותנו לצאת, שאל אם יש עוד מישהו שם ביער, כי הגיעה השעה והוא עומד לנעול, אין שם איש, היא אמרה לו, אתה בהחלט יכול לסגור. הוא חייך וליטף את הרוטוויילר. יש לך כלב? היא שאלה אותו, למה? הוא שאל. כי הרוטוויילר שלי מסוכן, כשהוא רואה כלב זר הוא מתחיל להשתולל. לא גבירתי, אמר לה השומר, לי אין כלב. אז תיזהר שלא יהיה לך אחד. גן האוניברסיטה היה כבר ריק, הדייגים שהיו בצהרים עם

החכות הארוכות שלהם נעלמו, הערב כבר רד ושום סירה לא שטה, רק ברבורים צחורים שחו על המים, יצאנו מהגן והתחלנו ללכת ברחובות הירוקים של אוקספורד, התכוונתי להיפרד ממנה וללכת לדרכי הביתה, אלא שרצועת הפודל היתה בידי והוא משך אותי אחרי הרוטוויילר עד שהגענו לבית לבנים אדום בפינת וודסטוק וסטיבנס קלוז. שם, בחצר, היא קשרה את הרוטוויילר ליד הכניסה, פתחה את הדלת והפודל זינק מידי ונעלם. עכשיו שהם בפנים ואני בחוץ הושטתי יד להגיד שלום ולהיפרד, קח, קודם את הכלב שלך, היא ביקשה. ידעתי שזה לא יעזור אם אגיד לה שוב שאין לי כלב ונכנסתי פנימה. הכלב קפץ על הספות והשתולל בין הארונות, טיפס לקומה העליונה וירד ולבסוף נחת על הספה והתכרבל בתוכה, הזנב ליד הפה, נובח עלי ולא מתכוון בכלל לציית לי. אם אתה רוצה לשתות משהו, שמעתי את קולה מלמעלה, תפתח את המזווה ותמזוג גם לי כוסית ויסקי. נכנסתי למטבח ומצאתי את ארון המשקאות, מזגתי לשתי כוסיות וישבתי על הספה ליד הפודל מגלגל את הוויסקי על לשוני, קול של מים זורמים נשמע מהמקלחת ואחרי זמן מה היא הגיעה עם שיער רטוב, התישבה לידי נודפת ריחות יער נדירים, נותנת לי את גבה שאעזור לה לרכוס את החולצה, אבל אני הייתי מבושם ובמקום לרכוס ליטפתי את הפלומה שעל צווארה ונישקתי את עורפה, היא הורידה את הכתפיות והסתובבה אלי, החולצה כבר למטה ושני שדיים זקופים התפרצו לעברי כשני רוטוויילר דוהרים.

אותו רגע הדלת נפתחה והרוטוויילר שנראה כמפלצת ענק נכנס פנימה דוהר על טלפיו לכיווני, פותח את לועו, ונוהם לעומתי באיום. מרוב פחד נלחצתי אליה. יש לך כלב? היא לחשה לאוזני. כן, אמרתי. אז תיזהר, היא לחשה. כי הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר בסביבה. בעוד אני בין שדיה לבין הלוע המאיים של החיה, קלטה אוזני קול צעדים בחצר. הפודל כבר ליד הדלת מרחרח, מי זה יכול להיות? לחשתי. אני לא יודעת, היא אמרה ולחצה את פיה אל פי. דפיקות נשמעו בדלת, ומיד אחריהן קולה של האישה הקשישה מהיער: שושו! שושו! זה אני! זאת הזקנה,

אמרתי, איך היא הגיעה לפה? אולי צריך להחזיר לה את הכלב? זה הכלב שלך! עונה לי הנערה ברטינה ואתה תשמור עליו! בשום אופן אל תוותר! בשום אופן! כעבור זמן נשמע קולו המייבב של הזקן: סופי! סופי! איפה את? איך הם הגיעו? תהיתי. איך ידעו איפה אנחנו, איך יצאו מהגן? מי פתח להם את השער?

סופי מתוקה שלי, המשיך הזקן ליילל מבחוץ, איזה מזל יש לי! כולם בוגדים בי היום, רק את נאמנה לי, כולם רוצים אותך, אבל את תמיד חוזרת אלי! בואי אלי סופי שלי! הנערה לא יכלה לעמוד בדברי התחנון, קמה ופתחה את הדלת, הזקן נכנס והרוטוויילר זינק עליו בפראות, מטפס על האיש הקשיש, מפיל אותו לארץ והם מתגלגלים בחיבוקים וליקוקים של אהבה. בעקבותיו הסתננה גם הזקנה, רצה מיד לפודל, לוקחת אותו לחיקה ומנענעת אותו כאילו היה תינוק אהוב.

אין לך מה לדאוג, אמרה לי הזקנה, אתה יכול להישאר פה, אם זה טוב בשבילך. לא נפריע לכם, אמר הזקן, מצביע על הנערה שכבר נחרה על הספה. הוא הוציא שמיכה מאיזה מקום, הושיט לי ונעלם עם הזקנה באחד החדרים. פרשתי את השמיכה על הנערה וישבתי על קצה הספה, חושב אולי זה הזמן להסתלק ולחזור הביתה, כשדפיקות נשמעו בדלת, מי זה עוד יכול להיות? הכלבים ניתרו וכבר היו על הדלת שורטים, נושכים ונובחים בקולי קולות. מי שם ? אני קורא, זה אני, עונה הקול הצרוד של שומר הגן שאי אפשר לטעות בו. הכל בסדר? כן, עניתי. הכל בסדר. הזקנים חזרו? כן, תודה, אמרתי. אני יכול ללכת לישון? כן, כן, אמרתי. כבר מאוחר. אז לילה טוב, הוא אומר. לילה טוב, אני עונה ונכנס מתחת לשמיכה, נצמד לשדיה הערים של הנערה הישנה.

הולכת עם כמון , חוזרת עם זעתר – גבריאל בן שמחון

אלוהים הוא לפעמים בן אדםהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר (2)

כשאני מגיע לפאריס אני מתמקם באיזה מלון ליד הלוקסמבורג, זאת הסביבה בה ביליתי בתקופת לימודי בסורבון ואליה אני קשור באהבה עמוקה, כפי שאדם קשור לימי נעוריו, הגן המלכותי על עציו ופרחיו ומזרקותיו מפה ובתי הקפה, חנויות הספרים, הסורבון והסיין מפה – מה עוד אדם צריך? בסופו של דבר יש לי את בית הקפה שלי, שאני רגיל למלצרים שלו, לאנשים, לריחות ולצבעים שלו ושם יש לי השולחן שלי, שם אני שותה את הקפה שלי ויושב מול המחברת שלי, לפעמים אני חושב הנה מה שאדם בסופו של דבר מחפש בעולב – שולחן קטן וספל אספרסו קטן וזה הכל, כשאני מתעייף ורוצה להניע את אברי אני עושה סיבוב בגן לוקסמבורג וכשרוצה להרחיק יורד לתחנת המטרו לוקסמבורג, שמביאה אותך תוך דקות לכל נקודה שאתה רוצה בפאריס.

היום ירדתי לשם, כדי לנסוע לתפוס שמש בלאדיפאנס, השמים מעוננים כבר שבועות והקור דוקר ועוקץ והמים במזרקות הפכו לקרח ולפתע זורחת שמש של יום ראשון. בכניסה למטרו אני נתקל מזה זמן בין יתר מכונות אוטומטיות לצילום, לממתקים ומשקאות גם בקונדומט, במקום הכי ציבורי, דרכו נכנסים ויוצאים עשרות אלפי בני אדם, עומדת באופן מופגן ובמקום גלוי מכונה למכירת קונדומים ומסבירה לך איך להכניס מטבע ולקבל את הקונדומים.

אני עובר פה כל יום ואף פעם לא ראיתי מישהו עומד ליד המכונה. אנשים משתמשים בטלפונים הציבוריים, במכונות הצילום והמשקאות, אך אליה איש לא ניגש, אז מה היא עושה שם, אם לא משתמשים בה ? מתוך סקרנות החלטתי לנסות אם היא בכלל פועלת. לא היה לי צורך בקונדום, בסופו של דבר באתי לפאריס לכתוב, פאריס עוזרת לי לנתק מגע ולהיכנס לתוך בועה, בה אני מנסה לשוחח עם עצמי, עם החרדות, הפחדים, התהיות, וההיסוסים, אני לא בא להתחבר. כך שאני את מכונת הקונדומים לא חיפשתי כמו שהיא חיפשה אותי.

תקעתי מטבע כמו שכתוב, לחצתי על הכפתור, חכיתי לקונדום שיפול ושום דבר לא נפל. דפקתי על המכונה כמו שעושים במקרים כאלה כדי שהאסימון ייפול וכלום. תרשה לי, בבקשה, אני שומע קול נערה בצרפתית, אני מביט אחורה ורואה אותה בת עשריס-עשרים וחמש, יער של שיער שחור ומתולתל, משקפיים של טרוצקי, פה של מרלין מונרו, גומות חן וחיוך ילדותי שמאיר את כל הפנים. תן לי, היא אומרת, מוציאה את המטבע שלי, מכניסה מחדש, לוחצת על כפתור והקונדום יורד. קח, היא מחייכת ומושיטה לי את החפיסה. אני עומד ומביט בה, כשהיא תוקעת מטבע בקלילות מוציאה לעצמה חפיסה, מכניסה לתיק ומתחילה ללכת, בבקשה, אני קורא לה, כשאני מושיט לה את החפיסה שלי, אני לא צריך את זה, אם את רוצה… למה, היא אומרת, אתה קנית, זה היה רק בצחוק, אמרתי, כשאני עולה איתה במדרגות הנעות, רציתי לראות אם המכונה פועלת, למה שלא תפעל, היא שואלת.

סיפרתי לה שאני עובר פה פעם־פעמיים ביום ואף פעם לא ראיתי מישהו משתמש בה, אני תמיד קונה פה, היא עונה, זה יותר פשוט מבית מרקחת וזה פתוח עשרים וארבע שעות, טוב, בכל אופן, אם את צריכה… אני חוזר ומציע לה, ואתה ? היא תמהה, היום זה מסוכן בלי. אני לא מתכוון ל… לא מתכוון מה ? היא שואלת, זאת אומרת… תראי… אני פה בפאריס… באתי רק ל… צריך שיהיה לך בארנק כמו טלקרד, אתה לא יכול לדעת מתי תצטרך, והיא פותחת את התיק שלה ומראה לי שתי חפיסות נוספות מאותו סוג, תראה, היא אומרת. אז למה קנית… אני שואל, כשאנחנו עולים ביחד במדרגות הנעות, זה בשביל אמא שלי, היא אומרת, ביקשה ממני לקנות לה, אז קחי, אני אומר ומושיט לה שוב את שלי, בשביל האמא שלך. תשמע, היא אומרת, אני הולכת לשתות קפה ממול, אתה רוצה ללוות אותי ? ברצון, אני אומר ואנחנו צועדים יחד לבית הקפה לוקסמבורג, בית הקפה שלי. ואיפה היא בוחרת לשבת אם לא ליד השולחן שלי, בו אני לוקח תמיד את האספרסו שלי ויושב לכתוב את הסיפורים שלי. תראה, אני אומר לעצמי, הסיפור בא ומתישב לך על השולחן. הזמנו קפה וישבנו מביטים זה בזה, הידיים שלנו כמעט נוגעות זו בזו והחיוך שלה תמים וחושני ואי אפשר לדעת לאיזה צד בו להאמין. תשמע, היא אומרת לי, הקונדום שלך לא יצא, כי האסימון לא ירד. מה לא ירד? אמרתי. האסימון, היא ענתה. לפעמים, היא הוסיפה, האיש לא רוצה להשתמש בקונדום, אבל הקונדום רוצה להשתמש בו, אתה מבין ? השפתים שלה היו מלאות ויבשות, כאילו צמאות למגע, והאצבעות שלי כמעט נגעו בהן, כשצלצול טלפון נשמע מתוך הארנק שלה. היא שולפת את הטלפון ועונה: כן, קניתי, אביא לך את זה, אין מה לדאוג. מסביב יושבים אנשים על ארוחת בוקר, אחרים עם כוס קפה, מול מחברת או מחשב נייד, ואני מביט בה וחושב מה אני עושה איתה ? יכולה להיות בגיל של ביתי, די חצופה, מפתיעה, כשהיא רואה את המחברת שלי, שואלת מה אני כותב. אני פותח ומראה לה. וואוו! היא פותחת את הפה בפליאה. מה קרה ? אני אומר.

דבר כזה לא ראיתי, היא אומרת ומעיינת בכתב היד שלי. אתה כותב מימין לשמאל ? כל כך קטן ? אתה יכול לקרוא ? סיבוך מוחלט.

אי אפשר להיכנס אליך. אי אפשר לצאת. אלוהים, מי אתה ? מבוך אפל ובפנים, שב המינוטאורוס שלך. מפחיד! מה מפחיד ? אני שואל. תן לי את היד, היא אומרת, לוקחת את ידי, מחבקת אותה בידיים חמות, מעיינת בכוונה ואומרת: אתה צריך עזרה.

המפלצת רוצה לטרוף אותך. איזה מפלצת ? מה ? תיזהר! תיזהר! היא קוראת בידי, מעבירה את האצבע על קווים בכף ידי ואחר כך על כתב היד ועל גבותי ושפתי כשצלצול הסלולרי נשמע שוב. היא שולפת ועונה: שמע אני כבר באה. מצטערת, היא אומרת לי, גומרת ללגום את הקפה ומושיטה לי כרטיס ביקור, תצלצל אלי מתי שאתה רוצה. אני מוכרחה לרוץ. פתאום פולשת אישה לתוך הבועה שלך, משאירה לך קונדום ביד והולכת….המשך

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר -גבריאל בן שמחון- פרק האחרון בספר

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר (2)

לפני לא הרבה זמן קרה לי סיפור מוזר בוונציה, עמדתי ברציף הנמל, כשאני מנפנף לשלוב לבתי על הסיפון של האוניה המתרחקת, יפהפיה ג׳ינג׳ית עמדה לא רחוק ממני וניפנפה גב היא לזוג קשישיב שעמדו למעלה, כשהאוניה נעלמה עלינו יחד על סירה שהחזירה אותנו לפיאצה סאן מרקו, מחוסר שפה לא יכולנו לשוחח, הבנתי רק שהיא נפרדה מהוריה, נוצרים אדוקיב, שנסעו לטיול לארץ הקודש ושהיא לוקחת את הרכבת חזרה לפדובה, עיר מגוריה, ואכן בפיאצה סן מרקו נפרדנו, היא לכיוון הסטאסיונה צ׳נטרלה ואני לכיוון הגראנד קאנאל לחפש בית מלון. כמה אתב, שואל אותי פקיד הקבלה במלון אליו נכנסתי. אחד, אני עונה. מצטער, הוא אומר, אין לנו חדר ליחיד, אשלם בעד חדר זוגי, אני אומר. בלתי אפשרי, הוא עונה, חשבתי שאסור לו לקחת מבודד תעריף לשניים והלכתי למלון אחר, אבל גב בשני אותו דבר, אין חדר לבודד ולא מוכנים לקבל מיחיד תשלום לשנייב. הייתי צריך לכתת את רגלי, כדי לגלות שבבתי המלון בוונציה אין כלל חדרים לבודד. מה שאומר שאישן ברחוב,

מניעים דתיים, שיערתי. העיר הנוצרית רוצה לשמור עלי מחטא ועל טוהר מידות במלון. יצאתי לרחוב מבלי לדעת מה אני עושה ואת מי אני רואה, אם לא את הג׳ינג׳ית מהרציף. אני מחייך אליה ובמלים האיטלקיות המעטות שיש לי אני מסביר לה: ניל הוטילו נו צ׳ה קמירה פיר אומיני סולו. צ׳ה ביזוניו די אונה דונה. ובקיצור שכדי להשיג חדר, אני צריך בת זוג, היא מיד שילבה ידה בידי ונכנסנו לבית מלון, וזה היה ליל האהבה הארוך והיפה ביותר שהיה לי אי פעם ותחילתו של רומן סוער ששיאיו היו בירושלים, נצרת ובית לחם, בכנסיית המולד ובכנסיית הקבר ומאז אני אסיר תודה לרעיונות האירוח הרומנטיים של ונציה, החלטתי לצלצל אליה לסלולרי, מה להגיד לנערה שאפילו את שמה לא ידעתי? חיפשתי שקט, להתבודד באיזה בית קפה אנונימי ופתאום באה מישהי עם שפתיים מלאות ותוקעת לך קונדום ביד, עם קונדום ביד אתה יכול לכתוב? שלפתי את כרטיס הביקור שהשאירה לי, אני מעיין ואוף! זה לא הכרטיס האישי שלה, אלא כרטיס של איזה מסעדה במארי, בטח אכלה שם עם חברים ונשאר לה בין הניירות ובטעות נתנה לי במקום את שלה. ניתק הקשר, שער שנפתח נסגר.

הרגשתי פתאום דחף חזק למצוא אותה, אבל איך? אני יכול לצלצל למסעדה אבל אפילו את שמה אני לא יודע, ונגיד שיזכרו את הפנים שלה, אותם קשה לשכוח – רעמת שיער גדולה, פנים ילדותיות וחושניות, פה של מרלין מונרו ומשקפיים של טרוצקי, אבל מי יודע מתי היתה שם ? וכי המסעדות שומרות על קשר עם כל לקוח? לפני כמה שנים היגעתי מוקדם מאוד בבוקר לקורינתוס, העיר שבה גדל אדיפוס המלך, עד שנודע לו שהוא בן מאומץ, העיר החרבה היתה מכוסה ערפל ואי אפשר היה לראות אלא קטעים של חורבות, חלקי עמודים קורינתיים וקשתות שבורות, אבל שמעו את קול המים של מעין פירינה הידוע כפי ששמע אותו אולי אדיפוס עצמו לפני אלפי שנים, היגעתי לשם עם שלושה חברים והייתי הלום מהמראה המופלא של המקום העתיק שהיה חי ומת באחת, כשלפתע מבין הערפילים על רקע העמודים הקורינתיים הלכה

והתקרבה אלי אלה, אי אפשר לתאר את זה אחרת, צעירה גבוהה לבושה תוגה יוונית כחולה היתה מרחפת אלי מתוך ערפילי הבוקר, יפה כפי שרק אלות ויצירי דמיון יכולים להיות, ושיער זהב גולש על כתפיה, פי נפתח בפליאה מול החיזיון שלא ידעתי כמוהו, אבל עודי בדרך אליה ואוטובוס תיירים בצבע ארגמן קרע את הערפל, אסף אותה ואת מלוויה, סגר את הדלת בפני והתרחק, לא יכולתי להסכים לכך, והחלטתי לנסוע אחריה, חברי צחקו עלי: אנחנו לא ראינו כלום.

זה הדמיון שלך. מרוב קריאה במיתולוגיה אתה הופך גם את המציאות לדמיון, אין אלים לא בשמים ולא בארץ ואם יש נשים, לא ראינו אותן הבוקר. אבל אני נוסע חזרה לאתונה, יורד בכיכר סינטגמה, נכנס לסוכנות הנסיעות הראשונה שאני מוצא ומבקש עזרה מהפקיד: תראה, הבוקר בשבע, בקורינתוס, מתוך הערפל הופיעה מולי אלה עם שיער בלונדי, תוגה יוונית כחולה, כשהתקרבתי אליה… הוא לא נתן לי להמשיך, מה אתה רוצה ממני? חשבתי לבקש ממך… אולי תעזור לי… הוא הוריד את משקפיו ומלמל: כאן סוכנות למכירת כרטיסים, לא משרד שידוכים, להתראות. כיתתי את רגלי בין משרדי נסיעות וחזרתי וסיפרתי את הסיפור בהמון גרסאות עד שבסוף היום מצאתי את האיש שהיה מוכן לשמוע אותי עד הסוף.

תראה, הוא אמר לי, כשהוא מלטף את זקנקנו הלבן, כשהייתי צעיר קרה לי מקרה דומה באותו מקום ובאותה שעה, אולי זאת אותה אלה, מי יודע, אבל לא עשיתי שום מאמץ לחפש אותה, אני מוכן לעזור לך, כדי לתקן את מה שאני קלקלתי. רק תגיד לי איך. אולי נסעה אתך, אמרתי. נוסעים אצלי מאות כל יום, איך אני יכול לדעת? אפילו את שמה אתה לא יודע, אולי בסוכנות אחרת? יש מאות סוכנויות, האוטובוס היה אדום. יש כמה חברות עם צבע אדום, הוא אמר, היו איתה עוד שני קשישים, אולי הורים שלה, אני אומר. הוא הרים את שפופרת הטלפון והתחיל לחייג לסוכנויות עד שבסוף קיבל תשובה חיובית. כן, באוטובוס הראשון לקורינתוס בשש בבוקר נסעו הורים עם

ביתם, גרים בהילטון בסינטגמה, הוא טרח לצלצל בעצמו, נתן לי את השפופרת, קול אישה מבוגרת ענה מהצד השני. סיפרתי לה בחשש: תראי, גברתי, את לא מכירה אותי. היום עם שחר בין קרעי הערפל בקורינתוס, לקול פכפוך המים במעין פירינה ראיתי אלה הולכת לקראתי, תוגה כחולה מרפרפת עליה ושיער הזהב שלה נושב, רציתי להתקרב, כדי לנגוע ולראות אם אני רואה אלה, אבל… זאת הבת שלי, אורסולה, אמרה לי האישה מהעבר השני של הקו בקול שהיה בו חיוך ונעימות. אני יכול לדבר איתה? יצאה לסידורים, אתה מוזמן אלינו לתה של ארבע.

בשעה ארבע ישבנו כולנו במרפסת חדרם בהילטון ושתינו תה אנגלי. היא היתה שם. ביתו של שגריר אנגליה בקניה, סטודנטית באוניברסיטה של נאירובי מבלה חופשה במולדת של האם, ושלובי זרוע ירדנו למסעדת הדגים מול הים, אכלנו קלמארי ושתינו רטסינה, שהיה כמו נקטר ואמברוסיה ואת הקפה שתינו אצלי, שם מקרוב מאוד, על גופה החם והפריך, למדתי לדעת שאלוהים הוא לפעמים בן אדם ובן אדם הוא לפעמים אלוהים, מאושר חזרתי למחרת לסוכן הקשיש שלי להודות לו, ולקנות אצלו כרטיס לנאירובי.

פה בפאריס לא היה לי שום קצה חוט, לאיזה סוכנות לפנות, להשבת אבידות? היא אפילו לא יודעת שמסרה לי כרטיס ביקור מוטעה. אישה משאירה לך קונדום ביד והולכת. לאן הלכה? מי צלצל אליה? ספל הקפה שלה עוד מונח מולי על השולחן, אני נוגע בו ומסתכל על סימני הקפה בתוכו, אם הייתי יודע לקרוא בקפה, הייתי יכול אולי לדעת את שמה וכתובתה, אולי אפילו את מספר הטלפון שלה, מי יודע? אני משלם ויוצא, יורד בסאן מישל, עובר ליד טלפון ציבורי, רוצה להיכנס ולצלצל למסעדה שבכרטיס, אבל אז אני רואה אותה יוצאת מחנות ג׳ילבר עם חבילת ספרים גדולה תחת בית שחייה ועוצרת טקסי. הי! אני קורא לה מהצד השני של הכביש, אבל היא לא שומעת והמכונית כבר זזה, אני עוצר טקסי ומבקש מהנהג לנסוע אחריה. אנחנו חוצים את פאריס, מגיעים עד קרוב לאופרה, בצומת הם עוברים

בירוק, כשהרמזור מתחלף בדיוק מולנו לאדום והנהג שלי עוצר, אני מבקש שימשיך, אבל מכוניות כבר חוצות את דרכו, אני יושב על קוציב, עד שהרמזור מתחלף והמכונית מזנקת, למזלי, אנחנו מזהיב אותב בצומת שאחרי, נצמדיב אליהב, היא נוסעת דרך המדלין לקונקורד, שב היא נעצרת, הנערה יורדת ונכנסת לטולרי, אני יורד אחריה, יוב קר, היא עומדת ליד המזרקה הגדולה, המיב קפואים, הפכו לקרח, מעטים האנשים בגן וכולם עם צעיפים מסביב לצוואר, מכסיב להם חצי פניב והכובע מלמעלה את^החצי השני, רק היא עב רעמת השיער הגדולה חשופה לרוח, איך לפנות אליה? מה להגיד לה? חסר שהיא תסתובב ותזהה אותי, תחשוב שיש לה עסק עב מטורף, אבל היא השאירה לי הזמנה, כרטיס ביקור, אני צריך להגיד לה שטעתה בכרטיס, שאין לי הטלפון שלה… הי! אני מתקרב וקורא לה, היא מסתובבת ואני רואה שזאת לא היא, אותו שיער, אותב משקפייב, אותו מעיל ואותו ארנק, אבל אישה אחרת, בת ארבעיב-ארבעים וחמש, שמביטה אלי בהבעה של מה אתה רוצה ממני. לעזאזל! אני אומר לעצמי ומתרחק נואש לגמרי לכיוון הלובר. ליד הפירמידה הקונדום נופל לי מהיד, אני מתכופף ומריב אותו, קורע את החפיסה ושולף אותו החוצה, רך מאוד, חלק, נעים למגע, צבע ורדרד, אני מקרב אותו לאפי, ריח ורד, אני נושף אוויר לתוכו, הוא מתנפח, הולך וגדל, עד שעומד להתפוצץ, אני קושר את פיו, שולף עט מהכיס ורושם עליו: לעזאזל, את עם הקונדוב שלך! ומעיף אותו לגובה, הוא מרחף מעלה מעלה כמו שד ענק והרוח מכוונת אותו לצד הקונקורד, אני עוקב אחריו, רואה איך עמוד הקונקורד נוגע בו נגיעות קלות והוא מגביה והולך, משוטט לבד באוויר עב הרוח לכיוון המיזרקה, אישה צעירה עוקבת אחריו ומראה לבת הקטנה שלה, הבלון מתקרב אליהן, גדול מאוד דומה לעטין ענק עב הפטמה בחוץ, היא מבחינה בכתובת שעליו, מחייכת לעצמה, הבלון נוסק גבוה ושט לכיוון הסיין, אני מנסה לעקוב אחריו, הרוח סוחפת אותו והוא כמו שד קוסמי הולך ומתרחק במהירות גדולה, עובר מעל הסיין, כמעט נוגע בארובות

הבתים של הרובע הלטיני, אני מסתובב בסמטאות הרובע, עיני כל הזמן למעלה בעקבותיו, הוא כמו ירח עם פטמה משוטט מעל הטור סאן ז׳אק, חולף מעל הנוטר דאם, על הפאלי די ז׳וסטיס, כשהוא חולף מעל כיפת הפנתיאון הוא נעלם מאחורי ענן. המשכתי לחפש בשמים שהיו קרים וריקים מאוד, אבל שום קרן שמש ושום סימן, העוברים ושבים מכורבלים בבגדיהם, רוטנים כל פעם שאני בלי משים, עם העינים למעלה נתקל בהם, לאן הוא המשיך? שאלתי את עצמי ולאן אני הולך? בלי להתכוון מצאתי את עצמי מתקדם למטרו לוקסמבורג, שוב אני יורד במדרגות, פותח את השער ושוב עומדת מולי מכונת הקונדומים וכרגיל איש לא נמצא לידה, אנשים עמדו ליד מכונת הממתקים, קנו עוגות, דיברו בטלפונים הציבוריים, נכנסו ויצאו בשערי המטרו, אבל אליה איש לא ניגש, תהיתי שוב מי משתמש בה, בשביל מי היא ניצבת שם וניגשתי שוב להפעיל אותה, שלפתי מטבע מתוך הארנק, דחפתי פנימה וחכיתי לחפיסה שתצא. לא יצא כלום, לחצתי על עוד כפתור ושום שינוי, טלטלתי אותה – אין תגובה. תרשה לי בבקשה, אני שומע קול צעיר מאחורי גבי, אני מסובב את הראש ומולי היא עומדת, כן היא עם החיוך של מרלין מונרו והמשקפיים של טרוצקי והחיוך שמאיר את כל העיר, לעזאזל הקונדום שלך, היא אומרת בחיוך ומגישה לי את הבלון, משלבת זרועה בזרועי ויוצאים.

סוף הספר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר