שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי


שירים לכבוד שלוחים

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ר׳ חיים פאלאג׳י היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, ובנו ר׳ אברהם פאלאג׳י כותב עליו! ״פתו מצויה ועושה משתה לשלוחי ארץ ישראל… וכמה שלוחים אכלו על שלחנו אין מספר… וכמה פעמים מצטער על השליח להמציא לו אכסנייא, ואומר: אלולא דהוא ביטול מלאכתנו בעבודת ה׳ הייתי מעכבו בביתי " וכן הוא מספר עליו! ״השתדל הרבה עם בני ארץ ישראל עד שעשה קופה לארץ ישראל בטרחתו מרובה ושכר טורחו מועטת, וגם חיבר ספר ארצות החיים על מעלות ארץ ישראל [נדפס בירושלים בשנת תרל״ב]…

 וכמה פעמים גמר בדעתו לילך לא״י ולא הניחוהו רשומי העירה… ״ ועוד במאה השבע־עשרה מתפאר ר׳ מרדכי הלוי אב״ד מצרים! ״וידוע לכל באי שעד עירנו, עם היותנו במצור ובמצוק, בהגיע תור נדבת ארץ ישראל נכנסים אנו בעובי הקורה להחזיק יד שלוחי מצוה לתת להם נדבת ה׳… ״

הכבוד שמכבדים שליח א״י לובש צורות שונות! מקבלים את פניו בבואו לקהילה, מלווים אותו לדרכו בצאתו, מאכסנים אותו כראוי לו, נותנים לו כל מיני מתנות, מראים לו את שכיות העיר, עתים מציגים אותו לפני חשובי השלטונות, מהנים אותו במצוות כגון עליה־ לתורה, פתיחת ארון־הקודש וכו׳— כללו של דבר, משתדלים להנעים לו את ישיבתו בקהילה. וכל זה מלבד הסיוע לעצם שליחותו, שעליו ידובר עוד להלן.

בואו של שליח לעיר עושה רושם, והכרוניקאים המקומיים רושמים את דבר בוא השלוחים בין המאורעות החשובים שאירעו בקהילה. כך רושם ר׳ מנחם מן ב״רשלמה הלוי בספרו " שארית ישראל "  בין המאורעות שאירעו בימין את דבר בואם של שני שלוחי קהילת האשכנזים בירושלים לאמשטרדם בשנת תפ״א (1721) לאחר שהחריבו הערבים את בית־הכנסת של ר׳ יהודה חסיד. הכרוניקאי ר׳ אברהם כלפון מטריפולי שבצפון־אפריקה רושם ב״סדר הדורות״ שלו את דבר בואם של כל שלוחי א״י לטריפולי בימיו, ואם נודע לו אח״כ על פטירתו של אחד השלוחים, הוסיף אח״כ בצד שנת בואו לטריפולי גם את שנת מותו. המדפים אלעזר עראקי הכהן מכלכתא, שהיה גם מנהל עניני הקהילה ההיא, רשם ביומנו את דבר בואם של שלוחי ירושלים לכלכתא.

שירים לכבוד שלוחים

הכבוד לשלוחי א״י התבטא גם בשירים שחיברו בקהילות לכבוד השלוחים ושליחותם. דבר זה נהוג היה ביחוד בקהילות איטליה וצפון אפריקה. הרב המקובל והמשורר רבי משה זכות זכות שר שירים לכבוד ירושלים וחברון לזמר אותם בנעימה ידועה, ואין ספק שהשירים הללו נכתבו לרגל בואם של שלוחי ירושלים וחברון לעיר, שהרי הרבה ר׳ משה זכות להתרועע עם שלוחי א״י ולסייע להם בכל מאדו ולהמליץ עליהם בפני ידידיו בקהילות אחרות. בין שלוחי א״י שנהנו מעזרתו ידועים לנו ר׳ מאיר ב״ר חייא רופא שליח חברון בשנת תי׳׳ב (1652), ר׳ נתן שפירא שליח האשכנזים בירושלים בשנת תט״ו (1655), ר׳ בנימין הלוי שליח צפת בשנות תי״ז—תי״ט (1657—1659), ר׳ חייא ב״ר יוסף דיין שליח חברון בשנת תל״ג(1673), ר׳ חייא גבריאל ור׳ יוסף שליט ריקיטי שלוחי צפת בשנת תל״ד (1674), ר׳ אברהם קונקי שליח הברון בשנת תמ״ז (1687), ר׳ אריה יהודה ליב הכהן, בנו של בעל ״שער אפרים״, שליח לעצמו מירושלים בשנת תמ״ח (1688), ר׳ שמעון ב״ר יהודה חבילייו, שליח לעצמו מחברון בשנת תנ״ט (1699), ואף לכבודו של האחרון ולכבוד חיבורו של אביו כתב ר׳ משה זכות שיר מיוחד. ר׳ שמואל ב״ר משה הכהן מליוורנו שר שיר לכבוד שליח חברון ר׳ אברהם רובייו, שהדפים בליוורנו בשנת תקנ״ג (1793) את ספרו של אביו ״שו״ת שמן המר״! ברומא שרו בשנת תקנ״ד (1794) שיר לכבוד שליח חברון ר׳ יהודה ליאון, שנתקבל אחר־כך לרב ברומא. בפירארה שר ר׳ שמואל יצחק פינצי שיר לכבוד ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו שליח טבריה בשנת תר״ג(1843). לכבוד ר׳ יצחק פרחי, שליח חברון בשנת תר״ח (1848) שרו שירים ר׳ רפאל חיים מפרגולה בליוורנו ור׳ משה עוזיאל בפירינצי. ר׳ יוסף אלמנצי שר שיר לכבוד ר׳ ישראל משה חזן שליח ירושלים שנתקבל לרב ברומא.

וכן בצפון־אפריקה. רבי דוד ך חסין במכנאס שבמרוקו, הפייטן המפורסם ביותר בצפון־אפריקה במאה השמונה־עשרה, כתב שירים לכבודם של ששה שלוחי ארץ־ישראל (ר׳ עמרם דיואן, ר׳ משה שפירא, ר׳ צבי הלוי, ר׳ שלום עמאר, ר׳ דוד ן׳ מרגי ור׳ יעקב עייאש). משורר אחר ממכנאס, ר׳ יעקב בירדוגו, כתב פיוטים לכבוד שני שלוחי א״י, ר׳ יוסף מצליח שליח טבריה ור׳רפאל פראנקו שליח צפת, וחיבר פיוט שלישי עפי׳י הצעתו של שליח א״י ר׳ חיים אשכנזי שהביא אתו מנגינה וביקש מהפייטן לחבר לה שיר מתאים.

 במכנאס, פאס וארבאט, כתבו משוררים שירים לכבוד ר׳ יצחק אירגאס, שליח צפת במרוקו בשנת תקפ״א (1821) ואילך. שלוחי א״י שנפטרו בדרך־שליחותם או שנתקבלה שמועה בקהילות על מותם נספדו כהלכה ע״י רבני הקהילות, והמשוררים קוננו עליהם שירי־קינה. ר׳ ישראל נג׳ארה קונן על מותו של ר׳ בצלאל אשכנזי, שהמשורר הכירו בדמשק בעבור הרב שם בשליחותירושלים, בשנת ש״ן(1590) לערך. משוררי צפון־אפריקה קוננו על שלוחי א״י ר׳ עמרם דיואן ור׳ אליעזר גאלימידי, שנהרגו בדרך־שליחותם. באיטליה קוננו על ר׳ רפאל עמנואל חי ריקי, שליח הישיבה שיסד בירושלים, שנהרג בדרכו ליד מודונא בשנת תק׳יג(1743). בשירים שכתבו המשוררים לכבוד שלוחי א״י, וגם בקינות שקוננו אחרי מותם, הדגישו כמובן את מעלותיו האישיות של השליח, את גדולתו בתורה, את רוב חכמתו, את מסירותו לשליחותו ואת שבח מקום־הקודש שממנו הוא בא. וכן בהספדים שהספידו רבני הקהילות את השלוחים שמתו או נהרגו בדרך־שליחותם. ר׳ רפאל יוסף חזן אב״ד אזמיר שהספיד בשנת תק״ס (1800) את שליח חברון ר׳ אברהם חאייון, אמר עליו  ״עד היכן הגיע רוב חסידותו, דעם רוב זקנתו אך יצא יצא בימות החורף לסובב נתיבות לדפוק על פתחי המתנדבים בעם לשליחות עה״ק חברון תוב׳״ב״.״ ר׳ רפאל יהושע פאלקי שליח חברון, שנפטר בדרך־שליחותו בשאלוניקי בשנת תפ״ה (1725) נספד ע״י שלשה רבנים בשלשה בתי מדרש שונים. אחד מהם אמר בהספדו, שהנפטר ראוי להספד משני טעמים ״אי משום יקרא דשכבי [כבוד הנפטר] כי רב הוא בקי בפרד״ס, ואי משום יקרא דחיי רבני חברון, וקיימא לן שלוחו של אדם כמותו…וכי הוא שליח קדוש מעה״ק חברון…ומה גם כי ראיתיהו תוארו כמלאך ה׳ אהוב אוהב את הבריות… ״  מספיד אחר שהספיד שם את השליח הזה ניסה לתרץ בדרך־דרוש את השאלה שניקרה בודאי בראשם של כמה מהשומ­עים! ״מה זאת עשה אלהים, דקיימא לן! שלוחי מצוה אינן נזוקין, ועל הראשונים אנו מצטערים כמה וכמה שליחי מצוה מעה״ק שלא חזרו לבתיהם ולא זכו לקבורת א״י, ומהם שלא ניתנו לקבורה כלל…."

כבוד השלוחים. אברהם יערי

בכמה קהילות, ובמיוחד באיטליה ובצפון אפריקה, נהוג היה להזכיר בימי חג את נשמו­תיהם של שלוחי א״י שנפטרו בדרכם. באלג׳יר הזכירו בליל יום־כפור את נשמות שלוחי ירושלוחי ארץ ישראלשלים ר׳ יעקב ן' נאיים שנפטר בשנת תקס״ד (1804) ור׳ יעקב פייתוסי שנפטר בשנת תקע״ב (1812).״״ באנקונא מזכירים בכל יום טוב ראשון את נשמת שליח א״י ר׳ יעקב צבע.

על שלוחים שונים מאו־ץ־ישראל נוצרו בקהילות הגולה, ביחוד באיטליה ובארצות המזרח, ספירי אגדות שבהן מסופר על כוחם לחולל נפלאות ולנבא עתידות. כך, למשל, סיפרו על רבי נסים רוזילייו שליה חברון בתורכיה בשנת תנ׳יג(1693) שנזדמן לקושטא בימי מאסרו של הגביר ר׳ אברהם שונצינו וניבא על פי פסוק שעתיד הלה לצאת לחרות ; לר׳ אברהם ישראל, שליח ירושלים באירופה בשנת תקיי׳ב (1752) ואחר־כך רב באנקונא, ייחסו נס של ברכת־גשמים וקראוהו! ראבינו דיל אקואה (הרב של המים)! נס דומה של הורדת גשמים בשנת בצורת יחסו בתוניס לר׳ רפאל מאיר פאניז׳יל שליח ירושלים בשנת תרכ״ג(1863) ! במרוקו סיפרו מעשה־נסים על שליח א״י ר׳ יחייא לחלו שהביא עונש בידי שמים על בעל דין שלא ציית לפסק־דינו! על ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן, שליח חברון שנהרג במרוקו בשנת תקמ״ב (1782) מספרים נפלאות שנעשו על קברו! על הרב חיד״א, שליח חברון שהתישב באי­טליה׳ סיפרו ״שהיה לו מלאך מגיד מן השמים רזי התורה וסודותיה׳׳.״ על ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף, שליח ירושלים באיטליה, סיפרו שנתרחש לו נס בחזרו משליחותו שניצל מידי שודדי־ים יוונים שניסו לשדוד את כסף השליחות. בסיינה סיפרו אגדה מופלאה על בתו של שליח א״י שהצליחה להציל את שרידי ספר־התורה שחיללוה פורעי־פרעות בשנת תקנ״ט (1799).

לירידת כבוד השליחות ברבות הימים הביאו שתי תופעות, האחת שלא באשמת א״י, ואחת באשמת א״י גופא, השולחים והשלוחים גם יחד.  

התופעה שפגעה בכבוד שלוחי א״י שלא באשמתם הייתה העובדה של מציאת רמאים שהיו משימים עצמם שלוחי א״י — ביחוד בארצות אשכנז שבהן לא ידעו במנהגי א״י ולא

הכירו את חתימותיהם המסולסלות של חכמי הספרדים שבא״י — וכשנתגלה קלונם של הרמאים, התחילו ראשי הקהילות חושדים גם בשלוחים כשרים שלא תמיד הצליחו להוכיח את זהותם. החיד״א מספר כמה סבל בגלל זה בעברו בקהילות אשכנז בשליחותו הראשונה מחברון באמצע המאה השמונה-עשרה.» עוד בראשית המאה השש־עשרה הסתובב באי­טליה איש אחד ושמו יוסף איש חלפו, שהצליח להוציא כסף מידי הקהילות בהיותו משים עצמו שליח ירושלים, וברשתו נלכד אפילו חכם גדול ותקיף כר׳ עזריאל דאיינה, עד שנתגלה קלונו ע״י ר׳ משה נוויירה בפירארה.

מחשש רמאים כאלה התקין ועד מדינת ליטא בשנת תכ״ד (1664) תקנה זו! ״המשולחים של א״י עם כתבים העברו וחלפו משך שני שנים, אשר המה מסבבים בחו״ל עם הכתבים ההם [ואריכות זמן פעולתם מעידה על אי־ישרם] מחויבים המנהיגים ההם בכל קהילה ליקח מהם בחזקה הכתבים ההם ולקרוע מיד הכתבים ההם וליקח מידם כל המעות אשר עלה ונפל בידם ע״פ כתבים ההם וליקח וליתן ליד גבאי עניי א״י, אם לא שיהיה בידם כתב ראייה מראשי הקהילה במדינתינו שנתן בפניהם התנצלות ואמתלא נכונה על זה ע״פ הכרח או אונם שהוכרח לעכב בחו״ל יותר משתי שנים״.

בשנת תקס״ח (1808) נתפסו בקארלסרוה ״שנים אנשים מרגלים רשעים יתהלכון בדמות משולחין מעה״ק ירושלים תוב׳׳ב הולכין הלוך ממקום למקום בכל תפוצות ישראל לקבץ על ידם מחצית השקל מקופת א״י ונדרים ונדבות מאת כל איש אשר ידבנו לבו לתת לעה״ק ירושלם תוב״ב ועשו להם פנקס מזוייף וכתבים… וקבצו על ידם סכום ממון רב״. לבסוף נתפסו שם ע״י הפרנס ר׳ זליקמן שהוציא מידם את הפנקס והכתבים המזויפים, ואף סכום כסף.

מעשים כאלה הורידו כמובן את כבוד השלוחים בעיני הקהילות שלא ידעו להבחין בין שלוחים כשרים ופסולים, ובבוא ד״ר דוד הוניגמן, משכיל מברעסלוי במאה התשע־עשרה, לכתוב סיפור היסטורי מחיי קהילת ברעסלוי באמצע המאה השמונה־עשרה, הוא משים בפי גבאי צדקה את הדברים האלה שאמר בבוא שליח ספרדי מדומה ו ״אין אנו זקוקים לאורחים ירושלמים… שלעתים קרובות הם מתגלים בדמותם האמתית כקבצנים נודדים אנשי תוך ומרמה מפולין, שמעולם לא דרכה רגלם על אדמת הקודש… ״

תופעה אחרת שגרמה לירידת כבודם של השלוחים היתה ההתחרות בין שלוחי ערים שונות בא״י שנזדמנו למקום אחד, התחרות שהביאה לעתים לידי חיכוכים גלויים ביניהם. הרב חיד״א נפגש בדרך שליחותו מטעם הברון בכמה שלוחי ירושלים וצפת שהפריעו לעבודתו, כגון ר׳מסעוד בונאן, ר׳ יקר ב״ר גרשון, ר׳ יעקב בורלה, ר׳ אפרים ב״ר יונה נבון ור׳ בכור אלמוסנינו, מהם שתבעוהו לדין על חוב שחייבת להם קהילת חברון ורצו לעקל בחובם את הכספים שאסף חיד״א למען חברון, ומהם שהתנצחו עמו בהלכה. הוא גם מספר על חיכוכים בין שלוחים אחרים ש״היו מבזים זה את זה בפני הגבירים״. דברים כאלה גרמו, לדברי חיד״א, במקומות רבים לכך, ״כי בעוונותינו הרבים חרפת אדם לוקח אשר בשם שליח יכונה״.  מקרים כאלה לא היו שכיחים ביותר, ויחס הזלזול הזה לשלוחים ודאי שלא היה כללי, כפי שמעיד יחס־הכבוד לחיד״א עצמו ולכמה שלוחים אחרים בימיו, אבל גם המקרים המעטים, ואף אם נסתיימו בפשר ובפיוס, היה בהם כדי לחתור תחת כבוד שלוחי ארץ ישראל.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

 

שלוחי ארץ ישראלב. תקיפותם של השלוחים

בפרק הקודם ראינו את הכבוד שנהגו קהילות הגולה בשלוחי ארץ־ישראל, וזה בעיקר בזכותה של הארץ שממנה נשלחו. אולם היו גם מקרים שבהם לא כיבדו את. השליח כראוי לו או גם זלזלו בכבודו, ואז נתעורר השליח עצמו לתבוע את זכותו, ואפילו שליח ענו שהיה מוכן למחול על כבודו האישי — על כבוד ארץ־ישראל לא היה רשאי למחול, כי ויתור כזה היה עשוי לערער את כל שליחותו. לפיכך אנו מוצאים שלוחי א״י נוהגים תקיפות וזורקים מרה בקהילות שבהן אין הם מוצאים יחס־כבוד, ואת הכוח והסמכות לכך הם שואבים כמובן מארץ־ישראל. ולא זה בלבד שהם תובעים את הכבוד המגיע להם, אלא שהם מוכנים להטיל את הדבר על הקהילות בכוח החרם, והחרם אינו חרם סתם אלא הרם שמכריזים עליו בארץ הקדושה ובמקום הקדוש ביותר בא״י — לפני הכותל המערבי.

ודאי שהיו שלוחים שהגזימו בשימוש הזה והטילו חרם לשם לחץ אפילו כשהסירוב אינו בא מתוך העדר־רצון אלא מתוך חוסר יכולת. החוקר־הנוסע נחום סלושץ, שכבר שמענו לעיל את סיפורו על יחס־ההערצה הנלבב לשלוחי א״י בצפון אפריקה, אינו עובר בשתיקה גם על הצד השני של המטבע, באמרו: ״מצד אחר… נמצאו בין שליחי קודש אלה אשר השתמשו לרעה בממשלתם… האנשים שבאו להרים תרומת כסף מבני אדם… אשר בנפשם יביאו לחמם, אינם נסוגים לפעמים מלהטיל על צבור דל וקטן משא כסף לעיפה שאינו יכול לעמוד בו, וגם יש אשר אינם נמנעים מלהטיל אימה על הצבור ולהכריז חרם על קהילה נדחה החיה באמונתה ומפחדת יותר מכל מחומר החרם אשר שם ציון קשור בו… ״! אולם שלוחים ממין זה מעטים הם, ורוב השלוחים, וביחוד החשובים שבהם, מטילים אימה רק במקום שאין עוד ברירה אחרת ודוקא במקום שהם רואים זלזול במזיד בכבוד ארץ־ישראל. עוד במאה העשירית אנו מוצאים שליח ירושלים בוֵינוסה שבדרום־איטליה, שאחד מחשובי הקהילה, הפייטן ר׳סילאנו, התיר לעצמו להתלוצץ בו, והוא הביא הדבר לפני שולחיו והללו נידו את ר׳ סילאנו בירושלים, ודרושה היתה השתדלות מרובה מצד נשיא קהילת ועיסה כדי לבטל את הנידוי. ואם נקפוץ עתה קפיצת־זמן של תשע מאות שנה, נמצא באמצע המאה התשע־עשרה את שליח הפרושים בירושלים, ר׳ מנחם ב״ר אברהם זאמוט, שבבואו לקהילה אחת ברוסיה סירב לקבל בתורת תרומה אדום־זהב שנפחתה צורתו, באמרו ״שאי־אפשר לזלזל כל־כך בקדושת הארץ״.

יש אשר השליח נוהג תקיפות לא רק כשהענין נוגע לכבודו או לכבוד ארץ־ישראל, אלא לכבוד הקהילה שנזדמן לתוכה, או לכבוד ישראל או לכבוד התורה. כך, למשל, החרים ר׳ יוסף הכהן שליח חברון בעיר קשטורייא בשנת תל״ו (1676) אחד מבני הקהילה שנדו לתרום לפדיון שבויים ולא קיים את נדרו, ומנע מהקהילה אפשרות לפדות שבויה אחת,          והשליח עשה זאת ״בכח התורה ובכח רבני א״י״.  ר׳ משה ישראל שליח ירושלים באיטליה תקמ״ח כותב בשנת תפ״ח (1728) לראשי קהילת פיסארו שהתיחסו בקלות־ראש למקרה נערה שנתקדשה בדרך־צחוק והתירוה בלא גט! ״גם לי לבב נוע ינוע כאשר ינוד הקנה, שכן ראוי להיות כל איש אשר נגע אלקים בלבו לקנא קנאת ה׳ צבאות, דאין מקיפין בחילול ה׳ כל עיקר, כי ע׳יכ יצאתי לקראת נשק לדבר אתכם משפט… וביום הראות על אדמת הקודש אעמוד למנין בהדי ראשי אלפי ישראל… נגד הבית והעליה אחר כתלנו זה כותל מערבי שלא זזה שכינה משם כל הימים ונחרים כל עיר פיסארו, את שיש בידם למחות…ולא מיחו״.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל

כשהסכימו שני שלוחי צפת, ר׳ ישראל מבראד ור׳ משה שמואל, בשנת ת׳יץ (1730), עפ״י הצעת ר׳ משה חאגיז, להחרים את ספרי רמח״ל שנכתבו מפי ״מגיד״, עשו זאת ״בכח המסור לנו מחכמי רבני גאוני עה״ק צפת… בכח התנא האלקי רשב״י ז״ל ושאר תנאים הטמונים בגליל העליון״. ואפילו על הסכמה פשוטה שלא להדפיס ספר תוך זמן מסוים כדי שלא להסיג גבול המחבר, כותב ר׳ אליהו ישראל שליח ירושלים בעיר קארפינטראץ בשנת ובזה תקכ״ה (1765) ! ״גם אני… בכח המסור בידי ממעלת רבני וגאוני עה״ק ירושלים תוב״ב    ובכח שכינת עוזנו שלא זזה מכותל המערבי אני גוזר… ״

כשהגיע ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי בדרכו בשליחות חברון לעיירה מונטי סאן סאבינו באיטליה בחשון תקי״ד (1753), ואיש לא אסף אותו הביתה, צעק ברחוב! ״מי הוא הפרנס כאן ? ענה אחד מהם: אני אני הוא. אמרתי לו! אוי לו לדור שאתה מפרנסו, הטוב בעיניך לזלזל בשליח א״י כאחד הפחתים, רק אין יראת אלהים במקום הזה״. דבריו הועילו, ומיד הזמינו הפרנס לביתו. שליח זה מתרעם מאד על אותם שלוחי א״י שמוחלים על כבודם וכבוד א״י, כגון ר׳ בכור אלמוסנינו שליח ירושלים, שנזדמן אתו בתוניס בשנת תקל״ד (1774), אשר ״היה מבזה עצמו ובעוה״ר היה ללעג וקלס״.לעומת זה הוא קובל על ר׳ חיים רחמים באגאייו, שליח חברון שקדם לו בצרפת בשנת תקל״ב (1772) שהכביד לתבוע יתר על המדד, והיה ״שוהה כמה זמן בכל עיר, הולך וסובב מבית לבית, עד שבאה השליחות למדה זו שנראה בעיניהם כפחות וכעול גדול״.

ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, שליח ירושלים באיטליה בשנות תקנ״ט—תקס״ב (1799— 1802) אוחז סגנון תקיף במכתבו להרב ולראשי הקהילה באקוי, מלגלג על הסכום הקטן שהקציבו לשליחותו, מתרעם על תלונותיהם שאין ידם מספקת, מוכיח אותם על שידם משגת לדברי־מותרות ולמחלוקת ואין ידם משגת לתרום כראוי לא״י, ואינו שוכח לדרוש מהם ״להזמין לי אכסניא נאה לפי כבודי וכבוד ירושלם עיקר״.

אמנם אם באיטליה די היה בהרמת־קול, בגערה, בלגלוג או באזהרה, הרי בארצות המזרח לא נרתעו כמה שלוחי א״י (לא החשובים שבהם) מלהוציא את איום החרם מתוך נדנם בכל עת מצוא. כך אנו מוצאים שני שלוחי א״י שנזדמנו לכורדסתאן, אחד סמוך לשנת תקמ״ח (1788) ואחד בשנת תקנ״ו (1796) ! שניהם פחדו לילך לקהילות הקטנות שבהרים ונשארו איפוא בעיר הראשית עמדיא, ומשם שלחו שלוחים מבני המקום לקהילות קטנות. בני הקהילות הקטנות טענו שהם מוכנים לתרום רק בתנאי ששלוחי א״י עצמם יבואו אליהם, ואז כתבו להם השלוחים מכתבים מעין זה! ״אני שליח חברון תובב״א, והיה בדעתי לילך אל מחנה קהלכם, אמנם יען דרך עירם הוא מסוכן הרבה מהרים וגבעות קשים ונהרות וגשרים, וכחי חלש הרבה, אין בי כח לילך אצלכם, ובפרט כי הוא זמן גשמים וקרירות גדול, על כן אני מחלה פני קדשם שתכף לנטילה זה כתבי יתאזרו כגבורים להפריש ממונם נדבה לה׳ לשם ע׳יק חברון…ואני מודיע אתכם שאם ח״ו תתנו כתף סוררת שלא לשלוח נדבה, תדעו שאני מחרים אתכם בתוך קהל פה עמדייא יע״א, ומעתה ומעכשיו תדעו כי לא יבא טובה עליכם, כי בעה״ק ירושלם ת״ו לפני כתל המערבי יחרימו ויפרישו אתכם מעדת ישראל, וגם בעה״ק חברון ת״ו לפני מערת המכפלה כמו כן, באופן שתהיה עיר הנדחת ורעה יבא אליכם בשתי עולמות… וטענתכם שילך השליח אצלם ובזה יתנו ואם לא ילך לא יתנו, אינה טענה, כי הנדבה אשר אתם נותנים אינה לשליח כי אם לרבני עיר הקדושה אשר הם עוסקים בתורה יומם ולילה ומתפללים בעדכם ובעד כל ישראל הנפוצים בגולה…

 

פרק שלישי

פעולות השליח בקהילות הגולה

א. פתיחה

פעולותיו של השליח בקהילות הגולה מתחלקות לשלשה סוגים!

א) פעולותיו לטובת ארץ־ישראל.

ב) פעולותיו לטובת עצמו.

 ג) פעולותיו לטובת הקהילות.

פעולותיו מהסוג הראשון הן־הן עיקר שליחותו שלשמן נשלח מא״י, ובהן כלולים מעשים מעין אלה: קבלת קצבה קבועה מהקהילה, ובעיר שיש בה שתי קהילות, של ספרדים ואשכנזים, למשל, לקבל קצבה משתיהן, לקבל קצבה מחברות שונות שבקהילה, לקבלת תרומות מיחידים (עתים גם מידי בלתי־יהודים), לאסוף את כספי הקופות הקבועות, לקבוע קופות במקום שאינן, לגבות כספי הקדשות, קרנות וקנסות המוקדשות לשם העיר השולחת, לגבות כספי חובות והתחייבויות, לתבוע את חלקה של העיר השולחת בתוך כספי קופות וקרנות המוקדשות לא״י סתם, למנות גזברים, למנות שליח לקהילות שהוא עצמו אינו יכול להגיע אליהן, ולבסוף, להעביר את הכספים בדרך המתאימה לארץ־ישראל.

לשם כך הוא משתמש באמצעים שונים! האגרת הכוללת שהביא אתו, האגרות לקהילות מיוחדות ולנדיבים מיוחדים בתוך הקהילות, פנקס־השליחות שבו נרשם מה נתנו בקהילות אחרות, אגרות־המלצה מקהילה לקהילה ומרב לרב ומנדיב לנדיב, אגרות שהשליח עצמו כותב לקהילות ולנדיבים, יחסים אישיים, דרושים בשבח א״י ובמיוחד בשבח העיר השולחת ובשבח הצדקה בכלל, ויכוחים עם המתנגדים לארץ־ישראל או לשליחות, ספרי־תעמולה — הכוללים ספרים בשבח א״י, ספרים שבהם מתוארת א״י והמקומות הקדושים שבה, או תפלות מא״י — ציורי קברי־הצדיקים בא״י, עפר א״י, חפצי־זכרון מארץ־ישראל, ספורים ושירים על א״י וחכמיה.

פעולותיו מהסוג השני כוללות: הדפסת חיבוריו, הדפסת ספרים על פי כתבי־יד שהביא מא״י או שמצא בדרך־שליחותו, מכירת הספרים שהדפיס, מכירת ספרים סתם לשם ריוח, השתדלות לשם ייסוד קרן לטובתו או לטובת ישיבתו בא״י.

פעולות השליח מהסוג השלישי — הבאות עתים לפי יזמת השליח ועתים לפי תביעת בני הקהילה — כוללות! התקנת תקנות בקהילה, שינוי בתקנות הקיימות או מתן תוקף לתקנות קיימות, השמעת חידושי תורה משלו או משל חכמי א״י, תשובות בעניני הלכה קשים, מתן היתר־הוראה לרבנים והיתר־שחיטה לשוחטים ותארים לתלמידי־חכמים והסב מות למחברים, דרושי־מוסר ודרושי־הספד, בירור מנהגים, עדות על מנהגי א״י, חוות־דעת בעניני אמונות ודעות ובעניני מנהגים שנתחדשו, הכרעה במחלוקת בעניני צבור ובעניני יחיד, ריפוי חולים ע״י סגולות וקמיעות. את כל אלה פועל שליח אי׳י בתוקף סמכות שליחותו ובכוח מקורו מארץ־ישראל.

לסוג זה שייכות גם כל מיני פעולות פרטיות שיש להן מגע לא״י, כגון עצות והדרכות בעניני עליה לא״י, העברת עולים בלוית השליח, הסכם עם עולים עשירים בדבר פיטורם ממסים בא׳׳י על יסוד תרומה גדולה לטובת א״י, העברת מכתבים פרטיים, סכומי־כסף וחפצים לקרובים בא״י וכו'.

על כל אחת מהפעולות הנזכרות, על דרכי ביצוען ועל האמצעים שמשתמש בהם השליח, ידובר בפרקים הבאים.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

ב. דרושי השלוחיםשלוחי ארץ ישראל

אחד המעשים הראשונים שעושה השליח לאחר שבא לקהילה ומצא בה אכסניא ראויה, ולאחר שביקר בבית הרב מרא דאתרא וראשי הקהילה, הוא דורש ברבים דרוש בשבח ארץ ישראל ובהכרח שליחותו. על פי רוב הוא דורש את הדרוש בשבת הראשונה לבואו, בבית הכנסת הגדול שבקהילה, והדרוש משמש מעין פתיחה למגבית הכספים. הדרוש נקרא דרוש ״למעלת ארץ ישראל״ (או ״למעלת ירושלים״, ״למעלת חברון " וכו', ובו דברים בשבח ארץ הקודש או עיר הקודש השולחת והחובה לסייע לתושביה, או דרוש ״למעלת הצדקה״ ובו מדובר בשבח הצדקה וגמילת־חסדים. עתים ממוזגות שתי המגמות בדרוש אחד. בתקנות העיר פאס במרוקו בענין שלוחי א״י משנת תפ״ח (1728), נאמר שפעולת־הגביה מתחילה ״תיכף ומיד בבואו בשבוע שאחר הדרשה״. ר׳ יוסף ממאן, שליח צפת שהגיע לבוכארה בשנת תקנ״ג (1793) דרש שם בשבת הראשונה לבואו ״בקדושת א״י ובמצות צדקה״.  הרב חיד״א בשליחותו הראשונה בשם חברון באירופה בשנות תקי״ג— תקי״ח (1753—1758) דרש בכל קהילה מהקהילות החשובות שעבר בהן. בדרד־כלל היה הדרוש בעברית, אולם יש אשר שליח ספרדי דרש בקהילה ספרדית בלשון הספרדית. שני דרושים כאלה בספרדית שעשו רושם על בני הקהילה נדפסו על־ידם עוד בימי שהותו של השליח בקהילה, והם דרוש ר׳ חזקיה די סילוא, שליח ירושלים, על יסודי תורתנו, שנדפס באמשטרדם בשנת תנ״א (1691) ודרוש ר׳ חיים יצחק קאריגאל, שליח חברון, שדרש בחג השבועות בעיר ניופורט בארצות־הברית בשנת תקל״ב (1772).

המנהג ששליח א״י דורש בשבת לפני בני־הקהילה קדום הוא, והידיעה הראשונה שהגיעה אלינו על דרוש כזה היא מהמאה העשירית, והיא על שליח ירושלים שדרש בוינוסה בדרום־ איטליה.

רבים מהדרושים שדרשו שלוחי א״י בקהילות הגולה נקבעו ע״י מחבריהם בספרי־הדרוש שלהם ועל־ידי כך נשתמרו והגיעו אלינו בשלמותן. ר׳ יהודה ב״ר עמרם דיואן, מחכמי ירושלים במאה השמונה־עשרה, שיצא שלש פעמים לארצות שונות בשליחות ירושלים, צפת וחברון בשנות תס״ח—ת״ץ (1708—1730) קיבץ בספרו את כל הדרושים שדרש בדרך שליחויותיו, וציין ברובם את המקום והזמן שבו נדרשו. ר׳ יוסף ב״ר מרדכי הכהן, שליח לעצמו מירושלים באירופה בשנות תס״ז—תעי׳ה (1707—1715), הכליל בספר־דרושיו את הדרושים שדרש בדרכו. בספר־דרושיו של ר׳ יום טוב אלגאזי, נכלל דרוש ״על גודל מעלת א״י ובפרט מעלת ירושלם״, שהוא בודאי הדרוש העיקרי שדרש בלכתו בשליחות ירושלים באירופה (יחד עם ר׳ יעקב חזן) בשנות תק״ל—תקלי׳ה (1770—1775). ר׳ שאלתיאל ב״ר אברהם, שליח צפת בתורכיה בשנות תקפ״ב—תקפ״ד (1822—1824) אסף בספר מיוחד את כל הדרושים שדרש בדרך שליחותו וציין בשער־הספר שהדרושים הם ״נחלת עבדי ה׳ משוט בארץ ומתהלך בשליחותייהו דרבנן קדישי מצפת״.  ר׳ יצחק פרחי הדפיס בשני ספרים קטנים את הדרושים שדרש בפירינצי בהיותו שם בשליחות חברון בשנת תר״ט (1849). וכן שלוחים רבים אחרים.

המגמה בדרושי השלוחים היתה לעורר את לב בני הקהילות בגולה לבוא לעזרת אחיהם שבארץ. אולם יש אשר לא יכול היה השליח להסתפק בהתעוררות־הלבבות אלא היה צריך לנמק ולהסביר את עיקר זכותה של א״י לבקש — או גם לתבוע — את עזרת בני הגולה, כי יש אשר קמו בקהילות מתנגדים, מקטרגים ומשטינים שהטילו ספק בזכות זו או גם כפרו בה במפורש. ר׳ משה חאגיז, שליח לעצמו מירושלים שסיבב באירופה כארבעים וחמש שנה במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, חיבר ספר שלם — ספר ״שפת אמת״ שנדפס באמשטרדם תס״ז(1707) — נגד מקטרגים אלה, לא בצורת דרוש אלא בצורת ויכוח, ועליו ידובר להלן בפרק אחר.

אחת הטענות השגורות ביותר בפיהם של המקטרגים היתה איזו זכות יש לשלוחי א״י ארץ־ישראל לבוא ולתבוע מקהילות הגולה עזרה לבני א״י ולהזיק בזה לעניי הגולה, הלא הלכה מפורשת היא! עניי עירך קודמין? על שאלה זו היו שלוחי א״י חייבים להשיב, והם עשו זאת בתשובות־של־הלכה ובדרושים של אגדה. ואלה הנימוקים העיקריים שבפיהם!

 א) מצות ישוב א״י מוטלת על כל אדם מישראל, ומי שאינו יכול לקיים את המצוה בגופו ולעלות לא״י, חייב לקיים את המצוה בממונו ע״י עזרה ליושבי א״י וייחשב לו כאלו ישב בה.

ב) אף על פי שאנו קובעים עתה את החדשים ואת המועדים לפי חשבון ולא לפי הראיה, כבימי הבית׳ הרי יש לחשבון של בני הגולה תוקף רק משום שהוא נסמך על בני א״י שקובעים את המועדים לפי אותו חשבון, ואם לא יהא ישוב בא״י לא יהא שום תוקף לחשבונם של בני הגולה ולא יוכלו כלל לקבוע את המועדים.

ג) תפלות ישראל בגולה אינן יכולות לעלות לשמים דרך אויר ארצות־העמים הטמאות אלא הן מצטרפות לתפלות בני א״י ועולות דרך ירושלים, ואם לא יהא ישוב בא״י לא תוכלנה תפלות ישראל בגולה להגיע לפני שוכן מרומים.

ד) היסורים שמתיסרים בהם בני א״י מכפרים על עוונות בני הגולה.

 ה) בני א״י נתונים בידי מושלים קשים שיש בידם לעשות בהם כחפצם, והעזרה הניתנת להם נחשבת לא כצדקה סתם אלא כפדיון שבויים.

 ו) כשאמרו ״עניי עירך קודמין׳ התכוונו רק לשתי ערים שבא״י או לשתי ערים שבגולה, אבל לגבי כל עיר מערי הגולה, נקראים עניי א״י תמיד ״עניי עירך״, כי ירושלים היא עירנו וא״י היא נחלתנו.

 הרב חיד״א משיב על שאלה זו בכמה מחיבוריו. במקום אחד הוא כותב:

 ״זאת הארץ חלק אלוה ממעל מעונה אלהי קדם מכון שבתו…וסדר ברכות ותפלות הנאמרים באמת בארץ ישראל החלו עולין דרך ישר זה שער השמים בלי שום מסך או עם שרים, והיא עבודת ה׳ באמת. אכן יושבי חוצה לארץ, ארץ לא מטוהרה, ממשלת שרי עם ועם, כל תפלות וברכות ולימוד ומצוות עלו זה בנג׳ב אויר ארץ העמים בלתי טהור, והדברים עתיקים וגובה להם… כשם שרצה הקב״ה לזכות ישראל כי לא יחדל אביון לזכות לעשירי עם יקנו עולמם בצדקת פזרונם, כן הדבר הזה, כי הן בעון, יושבי הארץ קצרי יד עניים ואביונים וגזרות קשות ורעות… ואין להם תקומה כי אם בצדקת בני הגולה… מחזיקים ביד שארית ישראל יושבי ארץ הקדש, ומסרת בידינו! גדול המעשה יותר מן העושה, הנה כי כן יושבי ארץ ישראל שלוחי כל הגולה לעבוד ה׳ עבודה שלימה עבודה תמה, וכל ישראל המחזיקים בידם יש להם חלק בתורתם ותפלתם… וכזאת וכזאת קיום מצות ישיבת ארץ הקדושה…״

 ובמקום אחר כותב הרב חיד״א!

״ואשריהם ישראל אשר בבוא אליהם שליח א״י מכבדין אותו ומחבבין אותו כגלגל עיניהם… ובזה שבני גולה הם סיבה שיהיה ישוב בא״י ובלעדם לא מצו למיקם, הם זוכים במצות ישיבת א״י, דאמרינן: גדול המעשה. וכל אלה הם דברים אמתיים למי שאין .עיניו טרוטות, לאפוקי איזה מההמון אשד ייבואו בטענות נגד השליח והם סיבה למעט בכבודם והנאתם וכיוצא… אשר מבקשים טענות ותואנות ודברי נרגן להפיל שליח א״י ובזה לטבוח ישרי דרך, הם יושבי א״י.,.׳״

לטענות אלה נזקק הרב חיד״א גם בתשובה של הלכה על שאלה שנשאל ״מה כח בני א״י לשלוח שלוחים לכל בני הגולה ולאפקועי מעניי עירם״. הוא משיב!

׳דע לך דאמרו בספרי שקולה ישיבת א״י ככל המצות שבתורה אף בחרבנה… ולדעת הרמב״ן היא מכלל רמ״ח מצוות עשה דאורייתא… כי בא״י כל תפילה כל תחינה החלו עולין אל השמים… לא כן בארץ העמים מסך מבדיל… ובמה יתרצה עבד ה׳ להיות לו חלק בישיבת א״י ותורת א״י אם לא בהחזיק ביד יושביה… ועוד אמרתי אגלה, דכתב הרמב״ם סוף פרק ה׳ מקדוש החדש, דמה שאנו חושבין ר״ח והמועדות בח״ל אנו סומכין על בני א״י… והוסיף בס׳ המצות עשין קנ״ג, שאם יעדרו ח״ו בני ישראל מארץ ישראל, חשבונינו לא יועיל כלום… ואם כן חיובא רמיא על כל בני ח״ל להשתדל שיהיו ישראל בא״י, דאם לא ח״ו יהיו בני גולה בלי ר״ח ומועדים… ובר מן דין, כמה החמירו רז״ל משום ישוב א״י עד שהתירו לכתוב בשבת… ועוד, דאיכא פדיון שבויים דיושבי הארץ נתונים נתונים בידי אדונים קשים גוי עז פנים בשבט עברתו… והנני יוסיף לדבר… דע שכתבו המקובלים דיושבי א״י נאנחים ונאנקים ביסורין ורעב ורשעת הגוים… לכפר על כל ישראל על כל חטאות הצבור והיחיד״.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

 שלוחי ארץ ישראל

אותם הנימוקים אנו שומעים לאחר כך מפי שליח אחר, ר׳ יעקב פייתוסי, שנשלח  מירושלים לארץ מולדתו תוניס ונפטר שם בדרך־שליחותו בשנת תקע״ב (1812). בדרכו הדפיס את חיבוריו ובכללם גם את הדרושים שדרש בשליחותו. באחד מדרושיו הוא מעורר את לב העם להתנדבות בדברים אלה! ״דלהרמב״ן ז״ל ישיבת א״י אפילו בזמן הזה מצות עשה, ואם אל סודו תדרוש כל תפלות בני חייל אינן עולות אלא דרך שער בהמ״ק ובמה יתרצה בן ח"ל להיות לו חלק ונחלה בלימוד וישיבת בני א״י ? היינו ע״י שמחזיקים בידם… שאלו שלום ירושלים, בבוא שליח כולל אל תצערוהו, אלא כל אחד יתנדב בלב טוב מה שיכול ויביאה בעצמו שלא יצטרך השליח לחזר אחריהם… כי הנה כמה בני אדם שאומרים שמתאוים ומצטערים הרבה על א״י שלא זכו לה מחמת איזה סיבה, והי׳ יראה ללבב, מחשבה טובה מצטרפה למעשה, אך ורק במה יודע איפה אמתות כונתם ?

היינו ע״י כשבא אצלם שליח א״י טורחים בשבילו ומהנין ומכבדין אותו יותר מדי, דאם לא כן, הרי כתיב ואת עפרה יחוננו, ומה גרוע שליח א״י ח"ו, ומה גם שע״י שמהנין אותו בכל יכלתם יהיה לו חלק ושותפות עם למוד ותפלות ומעשים טובים דבני ארץ ישראל״»

 ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שליח טבריה באיטליה בשנות תר״ג—תר״ד (1843—1844) השאיר אחריו בכתב־יד את הדרושים שדרש בדרך שליחותו, ובאחד הדרושים הוא מסביר לקהל שומעיו למה רגילים לקרוא גם לכל תושב א״י היוצא לחוץ־לארץ לקבץ כסף מחמת דוחקו בשם שליח (״שליח לעצמו״), וכי איזו שליחות יש כאן ? ועל כך הוא משיב! ״נראה לי לתת טעם לשבח על מה שיצא לנו שם בעולם ומרגלא בפומייהו דכל ישראל, כשחד מינן מבני א״י יוצא מקדש לחו״ל מפני דוחק השעה לדפוק על דלתי נדיבי עם אלהי אברהם, זה שמו אשר יקראו לו שליח, ולנו לדעת למה כינו אותו בשם זה. והגם דפשט הענין הוא על שם שהוא משולח מחכמי ורבני ארץ ישראל להביא להם הקצבות שיש להם ונדרים ונדבות, מכל מקום הא ניחא אם היו קורים כן למי שהוא שליח כולל, שייך טעם זה, אבל אנו רואים דאפילו מי שהוא שליח לעצמו, שהוא יוצא מעצמו ואינו עושה שליחות לשום אדם, אפילו הכי עדיין קורין אותו שליח. נראה שהטעם הוא כמו שאמרתי לעיל משם הרב מוהרי״א ז״ל – רבי יוסף אזולאי, והכוונה להרב חיד"א בספרו " ראש דוד " שדבריו הובאו לעיל –  דעל ידי שבני ח״ל הם מחזיקים ביד אנשי א״י נעשים כל יושבי א״י שלוחי כל בני־הגולה, אם כן משום הכי קורין לבני א״י בשם שליח, רוצה לומר! אתה שלוחינו ועל ידך תהיה סליחתנו, לנו חלק בתורתכם ותפלתכם״.

לענין זה נזקקו שלוחי א״י בדרושיהם עד הדורות האחרונים. ר׳ אהרן עזריאל, שיצא כמה פעמים בשליחות ירושלים וחברון, והשאיר אחריו בכתב־יד דרושים מרובים שדרש בדרכי־שליחותו בצפון־אפריקה בשנות תר״ט—תרכ״ו (1849—1866), ראה צורך אף הוא להשיב באחד מדרושיו על השאלה! ״על מה סמכו שלוחי א״י בצאתם לקרית חוצות… דעניי עירם קודמיך.

דעת לנבון נקל, שלא הסתפקו השלוחים בדברי הגיון, נימוק והוכחה, אלא תיבלו את דרושיהם בדברים המושכים את הלב והמעוררים את הנפש, כגון סיפורי־מעשיות שונים בשבח א״י ובשבח הצדקה, וגם סיפורי־אגדה ומשלי־חיות שיש בהם לבדח ולשעשע. קצת מהשלוחים לקחו אתם פנקס מיוחד שבו רשמו סיפורי־מעשיות ושיחות חולין של תלמידי־חכמים העשויים לשמש חומר לדרוש ולשיחה. כך רשם לו ר׳ יהודה בירדוגו, שליח טבריה במרוקו משנת תרמ״א (1881) ואילך, בפנקס מיוחד ספורי־מעשיות בשבח מתן צדקה וחידושים שונים על תנ״ך שאפשר לתבל בהם את דרושיו. ר׳ יחיאל פישל קעסטילמאן, שליח החסידים בצפת לארצות המזרח בשנות תרי״ט—תרכ״א (1859—1861), רשם לו בראש פנקס־מסעותיו כל מיני דברי־תורה של גדולי החסידים לתבל בהם את שיחותיו ודרושיו. ״ וכאלה הרבה.

ובודאי ששלוחי א״י הם שהפיצו ספורי־פלאים שאירעו לאנשים שתמכו בא״י ביד נדיבה, כגון המעשה בנער משרת אצל גביר שהוסיף לשליח א״י תרומה משכרו הדל, וסופו שנתעשר בדרך נס וזכה לתורה וגדולה, או הסיפור על ר׳ חיים פאלאג׳י שתמך כל ימיו בשלוחי א״י, ולא זכה לעלות לא״י ונפטר באזמיר, אבל מלאכים הביאו את גופו לקבורה בצפת, וסיפורים כיוצא באלה. מעשיות כאלה כבר סיפרו בימי קדם על אדם מאנטיוכיה שהתנדב למעלה מיכלתו למגבת חכמים ששליחיה היו רבי אליעזר ור׳ יהושע ורבי עקיבא. מלבד הדרוש שדרש השליח בשבת הראשונה לבואו לעורר את העם לנדבת אי׳י, נתבקש ע״י בני הקהילה לדרוש להם דרושים סתם כדי שיתבשמו מתורתו ומתורת ארץ־ישראל. במיוחד נתבע השליח לדרוש בהזדמנויות חגיגיות, כגון חנוכת בית־כנסת, או הכנסת ספר־תורה לבית־כנסת, או בחגים ומועדים. וכן אם נפטר אדם חשוב, רב, חכם או נדיב, בימי שהותו של השליח, נתבקש השליח להספידו, ולכבוד גדול היה למשפחת הנפטר אם שליח א״י הספידו. עוד במאה השמינית כתבו בעיר וינוסה בדרום־איטליה על מצבת נערה בת נדיב ״שהספידו אותו שני שלוחים ושני רבנים״.  ר׳ יהודה דיואן שליח ירושלים בשנת ת״ץ (1730) הספיד בעיר מוצול אחד מנדיבי העיר שנפטר אז. הרב חיד״א, שליח חברון, נתבקש בשנת תקי״ד (1754) בעיר גואסטלה להספיד את הרב גור פינצי שנפטר אז במנטובה. ר׳ רפאל מאיר פאניז׳יל, שליח ירושלים בצפון אפריקה בשנת תקצ״א (1831), הספיד בתוניס שני נדיבים שנפטרו בימי היותו שם. וכן אם נתקבלה שמועה בקהילה על פטירת אחד מחכמי א״י, מיד נדרש השליח להספידו, כי מי כמוהו יודע להעריך את חכמי א״י, ובמקרים רבים אף ידע השליח את הנפטר פנים אל פנים.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

 

שלוחי ארץ ישראלוכאן יש להוסיף עוד, שמלבד הדרושים שדרשו השלוחים עצמם בשבח א״י, דרשו רבני הקהילות לטובת שליחותם. עוד בראשית המאה השש־עשרה מתפאר אחד מחכמי דמשק שהוא דרש בקהילתו לטובת שליח הישיבה בצפת, והוא כותב לנגיד רבי יצחק הכהן שולשאל:  ״כששלח [ר׳ משה הדיין, ראש ישיבה בצפת] לדמשק ולכל הגלילות לקבץ מעות על שם הישיבה, אז עמדתי באהבה וחבה, ומשכתי את הקהל במתק אהבה ודרשתי בכל קהילות דמשק, ועשו נדבה בשביל ישיבת התורה שנים עשר זהובים״.  ר׳ משה אלמושנינו דרש בשאלוניקי בשנת שכ׳׳ח (1568) דרוש לטובת שליחותו של ר׳ יוסף ארזין (תלמידו הראשון של האר״י), שנשלח מטעם התלמוד־תורה אשר בצפת.

ר׳ יהודה מוסקאטו, מרבני ויניציאה, דרש שם ברבע האחרון של המאה השש־עשרה דרוש מיוחד ״להודיע לבני האדם גבורת הצדקה הנעשית לצורך עניי ארץ־ישראל״, ויש להניח שהדרוש נדרש בהזדמנות בואו של שליח מארץ־ישראל. וכבר בדרוש זה מובע הטעם לחיוב העזרה בזה שתושבי א״י הם שלוחי בני הגולה לקיום מצות ישוב א״י והמצוות התלויות בארץ! ״אין ספק שתועיל התפלה שיתפללו בעדנו העניים הנז׳ בארץ הקדושה מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה, כי שלוחי מצוה הם וידם כיד המחזיקים בם לשמור משמרת המצות במקום עיקר שמירתן, ופיהם כפי המחיה נפשם לשאת בעדם רנה ותפלה בארצות החיים מן הכלל שבידנו! שלוחו של אדם כמותו, כי זה היה משפט תקון המעמדות…על כן אנכי מצוך לאמור! פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך… ונרמז בו שעם היותנו מטופלים בעניי עירנו אין לנו להעלים עין מאביוני א״י, וזאת אומרת! ולאביונך בארצך, כי היא הארץ המיוחדת לך באמת…

באותה ויניציאה דרש דור אחד לאחר־כך, בראש השנה של שנת ת״ד (1644), ר׳ עזריה פיגו דרוש ״על נדבת עיר קדשנו ותפארתנו תוב״ב״, ובו תבע מאת קהל־שומעיו ״להרים מפלט לעניים המרודים תושבי ירושלים עיר הקדש תוב״ב אשר מרוב צרות ולחץ אויביהם הדוחקים אותם בחזקה על סך גדול ונורא הוכרחו גם הם לרבות שלוחיהם בכל תפוצות גלות אחיהם אנשי גאולתם, להוציא ממסגר נפשם ולהצילם ממוקשי מות״. וכן דרש שם פעם אחרת ביום ראשון של פסח לטובת ״נדבת הברוך, ״אשר חננו אלהים והזמין לידינו ביום זבח חג הפסח הזה״. ויש לשער ששני הדרושים נדרשו בהזדמנות בואם של שלוחי ירושלים וחברון לויניציאה.

כשבא הרב חיד״א בשליחות חברון לאנקונה בשנת תקי״ד (1754), דרש הוא עצמו בשבת הראשונה לבואו, ובשבת השניה דרש לכבודו ולכבוד שליחותו רב העיר ר׳ יחיאל ב״ר יעקב הכהן. ר׳ יוסף נחמולי דרש בשנת תקכ״ב (1762) בעיר טראפוליצה ביון לטובת שליחות טבריה. גם בספר־דרושיו של ר׳ יצחק פראנסיס, מרבני שאלוניקי במאה השמונה־עשרה, אנו מוצאים דרוש ״למעלת א״י״, ויש לשער שנדרש בעת בוא שליח א״י לשם.

אנקונה באיטלקיתAncona  היא עיר בת כ-100,000 תושבים במחוז מארקה באיטליה, לחוף הים האדריאטי. אנקונה היא בירת הנפה והמחוז. חשיבותה של העיר התבטאה בעבר בנמל שלה.

אנקונה שוכנת 210 ק"מ צפונית-מזרחית מרומא ו-200 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה. העיר בנויה במדרונות של שלוחות הרי האפנינים : מצדה האחד היא משתרעת על מדרונות מונטה קונרו (Monte Conero) ומונטה אסטניו (Monte Astagno), שם שוכנת מצודת העיר; ואילו מעברה האחר מתנשא מונטה גואסקו ( Guasco; 150 מ' מעל פני הים), עליו ניצבת הקתדרלה העירונית, הדואומו. הקתדרלה מקודשת ליהודה קיריאקוס, הקדוש המגן של העיר. נטען[דרושה הבהרה] כי הקתדרלה הוקמה על חורבות מקדש עתיק לאלה ונוס.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי – גביית התרומות

שלוחי ארץ ישראל

וכאן יש להוסיף עוד, שמלבד הדרושים שדרשו השלוחים עצמם בשבח א״י, דרשו רבני הקהילות לטובת שליחותם. עוד בראשית המאה השש־עשרה, מתפאר אחד מחכמי דמשק שהוא דרש בקהילתו לטובת שליחי הישיבה בצפת, והוא כותב לנגיד ר' יצחק הכהן שולאל ; ״כששלח [ר׳ משה הדיין, ראש ישיבה בצפת] לדמשק ולכל הגלילות לקבץ מעות על שם הישיבה, אז עמדתי באהבה וחבה, ומשכתי את הקהל במתק אהבה ודרשתי בכל קהילות דמשק, ועשו נדבה בשביל ישיבת התורה שנים עשר זהובים״.

 ר׳ משה אלמושנינו דרש בשאלוניקי בשנת שכ׳׳ח (1568) דרוש לטובת שליחותו של ר׳ יוסף ארזין (תלמידו הראשון של האר״י), שנשלח מטעם התלמוד־תורה אשר בצפת. ר׳ יהודה מוסקאטו, מרבני ויניציאה, דרש שם ברבע האחרון של המאה השש־עשרה דרוש מיוחד ״להודיע לבני האדם גבורת הצדקה הנעשית לצורך עניי ארץ־ישראל״, ויש להניח שהדרוש נדרש בהזדמנות בואו של שליח מארץ־ישראל. וכבר בדרוש זה מובע הטעם לחיוב העזרה בזה שתושבי א״י הם שלוחי בני הגולה לקיום מצות ישוב א״י והמצוות התלויות בארץ! ״אין ספק שתועיל התפלה שיתפללו בעדנו העניים הנז׳ בארץ הקדושה מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה, כי שלוחי מצוה הם וידם כיד המחזיקים בם לשמור משמרת המצות במקום עיקר שמירתן, ופיהם כפי המחיה נפשם לשאת בעדם רנה ותפלה בארצות החיים מן הכלל שבידנו! שלוחו של אדם כמותו, כי זה היה משפט תקון המעמדות…על כן אנכי מצוך לאמור! פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך… ונרמז בו שעם היותנו מטופלים בעניי עירנו אין לנו להעלים עין מאביוני א״י, וזאת אומרת! ולאביונך בארצך, כי היא הארץ המיוחדת לך באמת…

באותה ויניציאה דרש דור אחד לאחר־כך, בראש השנה של שנת ת״ד (1644), ר׳ עזריה פיגו דרוש ״על נדבת עיר קדשנו ותפארתנו תוב״ב״, ובו תבע מאת קהל־שומעיו ״להרים מפלט לעניים המרודים תושבי ירושלים עיר הקדש תוב״ב אשר מרוב צרות ולחץ אויביהם הדוחקים אותם בחזקה על סך גדול ונורא הוכרחו גם הם לרבות שלוחיהם בכל תפוצות גלות אחיהם אנשי גאולתם, להוציא ממסגר נפשם ולהצילם ממוקשי מות״. וכן דרש שם פעם אחרת ביום ראשון של פסח לטובת ״נדבת הברוך, ״אשר חננו אלהים והזמין לידינו ביום זבח חג הפסח הזה״. ויש לשער ששני הדרושים נדרשו בהזדמנות בואם של שלוחי ירושלים וחברון לויניציאה.

כשבא הרב חיד״א בשליחות חברון לאנקונה בשנת תקי״ד (1754), דרש הוא עצמו בשבת הראשונה לבואו, ובשבת השניה דרש לכבודו ולכבוד שליחותו רב העיר ר׳ יחיאל ב״ר יעקב הכהן. ר׳ יוסף נחמולי דרש בשנת תקכ״ב (1762) בעיר טראפוליצה ביון לטובת שליחות טבריה. גם בספר־דרושיו של ר׳ יצחק פראנסיס, מרבני שאלוניקי במאה השמונה־עשרה, אנו מוצאים דרוש ״למעלת א״י״, ויש לשער שנדרש בעת בוא שליח א״י לשם.

ג. גביית התרומות

משניגש השליח לעצם פעולת גביית הכספים, הוא משתדל תחילה לקבל קצבה גדולה ככל האפשר מיד הקהילה. לשם־כך הוא בא בדברים עם הרב וראשי הקהילה ומכשיר את הלבבות לקראת אספת הועד המחליט על גודל הסכום. גם בקהילות שבהן נהוגה קצבה שנתית קבועה, יש צורך בהשתדלות מיוחדת, כי לפעמים לא נשלח אליה שליח במשך כמה שנים, ואז משתדל השליח הבא עתה לגבות את הקצבה גם לכל השנים שעברו. וכן להיפך, שהקהילה נתנה לשליח הקודם את הקצבה מראש לכמה שנים ועדיין לא עבר מספר השנים, ואז משתדל השליח לקבל את הקצבה ״בתורת מוקדם״ לשנים הבאות. במקרים של צורך מיוחד משתדל השליח שהקהילה תגדיל או גם תכפיל את קצבתה הקבועה, או תנדב נדבה מיוחדת לשם הצורך המיוחד, וזה נקרא ״נדבה חדשה״. הקהילה מקציבה גם סכום מיוחד להוצאות הדרך לשליח ולמשרתו, וזה נקרא ״צידה לדרך״.

תרומות יחידים

לאחר שהשיג השליח את קצבת הקהילה, הוא ניגש לקבל תרומות מידי יחידים נדיבים שבקהילה. לא בכל קהילה מרשים לו זאת. בכמה קהילות אסור לפי התקנות לשום איש לגבות תרומות ונדבות מידי יחידי הקהל לאיזה צורך שהוא, כי רצו שתהא הצדקה מרוכזת בידי ועד הקהילה. אבל היו קהילות שבהן הוציאו את שלוחי א״י מכלל איסור זה. כך נאמר בתקנות קהל־הספרדים ״שער השמים״ בלונדון משנת תכ״ג (1663) ! ״אין איש רשאי לקבץ צדקה בשביל מישהו מידי יחידי הקהל… מלבד במקרה של שליח מהארץ הקדו­שה״.  בקהל־הספרדים בהמבורג נכללו גם שלוחי א״י באיסור זה, אולם במקרים יוצאים מן הכלל נתן ה"מעמד״ (ועד הקהילה) רשות לשליח לגבות תרומות גם מידי יחידים. רשות כזו ניתנה לר׳ בנימין ב״ר מאיר הלוי בשנת תי״ז(1657).

בקהילות ארצות המזרח ובאיטליה רשאי השליח לגבות תרומות מיחידים כחפצו, ולא עוד אלא שמנהיגי הקהילה מסייעים לו בזה. בפאס שבמרוקו אין השליח עצמו הולך לגבות מיחידים אלא הרבנים וטובי הקהל עושים זאת למענו. בתקנה שהותקנה שם בשנת תפ״ח (1728) נאמר! ״והסכמנו הסכמה גמורה…שכל שליח מצוה…הן לעיר הקדש ירושלם תוב״ב, הן לחברון, הן לצפת ת״ו, תיכף ומיד בבואו, בשבוע שאחר הדרשה, נשנס מתנינו, ב״ד ושאר ת״ח וכל מנהיגי עם קדש והגזברים והשמשים, לצאת כל לילה ולילה בהאלמלאח [שכונת היהודים] לגבות לו נדבה לשם ולזכות שולחיו,״׳ באיטליה וגם באמשטרדם נהוג ליתן לשליח ״פאדרינו״ (פטרון) אחד או שנים, מחשובי הקהל, המלוים את השליח לבתי הנדיבים, מדריכים אותו למי ילך וממליצים עליו בפני הנדיבים. באגרת־השליחות שניחנה בירושלים לשליח ר׳ רפאל אברהם לב־אריה בשנת תקנ״ט (1799) מבקשים השולחים את קהילות איטליה ״שיתנו רשות ללוות למע' השליח ב׳ פאדרינוש, דהיינו שילכו שני אנשים מהמכובדים שבכם עם מע׳ השליח מבית לבית״.

הרקת הקופות – קנסות לטובת ארץ ישראל – שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

הרקת הקופות%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%97%d7%99-%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-1

בכל קהילה יהודית חשובה היתה קבועה קופה או קופות מיוחדות לשם נדבות א״י, ובקהילות רבות היו קופות מיוחדות לשם אחת מערי הקודש (ועל כך ידובר בפרוטרוט באחד הפרקים הבאים). השליח בבואו לקהילה מריק את כספי הקופות המיוחדות לעיר השולחת אותו, ומקבל מהקופות המוקדשות לשם א״י סתם את החלק המגיע לעירו לפי מפתח מוסכם בין ערי הקודש בא״י, כמבואר לעיל. בעיר שאין בה קופות קובע השליח קופות כאלה.

בקהילות רבות נהוג לגבות בימים מסוימים בשנה או בהזדמנויות חגיגיות מיוחדות תרומות לטובת א׳׳י׳ או לנדב לשם א״י בשעת העליה לתורה. הכספים הללו מרוכזים בידי גזבר, הנקרא ״גבאי ארץ ישראל״ או ״פקיד ארץ ישראל׳, והוא מתמנה ע״י הקהילה, ובקהילות המזרח ע״י שלוחי א״י. מידי גבאי זה מקבל השליח את כספי הנדרים והנדבות. כמעט בכל קהילה חשובה היה איזה הקדש לשם א״י או לשם אחת מערי הקודש מכספי עזבון שהוריש נדיב מבני הקהילה. שליח א״י שבא לעיר מתעניין בהקדשות כאלה ומשתדל לקבל את פירות ההקדש, ואם הקרן מוקדשת לא״י סתם, הוא משתדל לקבל את הלק עירו, כפי המפתח המקובל. במקומות רבים מוצא השליח נטיה מצד היורשים או מנהיגי הקהילה להשתמש בכספי ההקדשות לצרכי הקהילה או לטובת קרובים עניים של המוריש. השליח נלחם במגמות כאלה, ואם יש צורך בכך הוא תובע בפני בית־דין את זכותה של א״י.

קנסות לטובת ארץ ישראל

בקהילות שונות נהוג היה להטיל קנסות על עבריינים לטובת א״י. כך, למשל, התקין ר׳ שמואל ב״ר אלישע משער אריה באמצע המאה השבע־עשרה בעיר סאן־מארטינו בסביבת רג׳יו תקנות נגד משחקים בקוביא ובהן הוטל קנם על המשחקים וחלק מן הקנס הוקדש לטובת א״י. בעיר קאסטוריה הטילו ראשי הקהילה בסוף המאה השבע־עשרה קנס לטובת א״י על אחד מבני הקהילה שכתב אגרת־שטנה על מעריכי המם בקהילה.

הערת המחבר : ראובן שנקבצו עליו מקצת יחידי סגולה ק״ק קאסטורייאה יע״א ביום השבת על ענין כתב אחד שכתבו וחתמו מעט מזער אנשים מעניי העיר הנז׳ לזכותו על ענין המס. קמו יחידי סגולה ואמרו לו: תן לנו הכתב ונראה מה שכתוב בה, ולפי ששמענו מאחורי הפרגוד שכתבו עלינו שטנה לאמר שאנו עושים שלא כדת והלכה. והשיב להם ראובן: הכתב שלחתיה במקום רחוק ולא היה בידי וכששמעו הדברים האלה, הביאו לראובן במצור ובמצוק, שהיו אומרים להוליכו בעש״ג [בערכאות של גויים] עד שנתחייב ראובן בשבועה לתת קנס מאתים גסים לא״י אם לא יביא הכתב לידם עד שני חדשים״. (כרם שלמה, שו״ת, לר׳שלמה אמארילייו, שאלוניקי תע״ט, חו״מ, סימן נייד ! תשובות ר׳ יהודה שמואל פרימו שנדפסו בס׳ ״כהונת עולם״ לר׳ משה הכהן, קושטאנדינא ת״ק, סימן י״ו).

כל מיני קנסות כאלו משתדל השליח לגבות, אם מידי הנקנס ואם מידי גבאי א״י שכבר גבה את סכום הקנס. וכן אנו מוצאים שליח א״י המשתדל לגבות קנס שהטיל על עצמו איש אחד בשבועה. כך היה מעשה בבצרה, באמצע המאה השמונה־עשרה, באיש שנשבע בשעת כעסו שלא יכנס לבית חמיו ואם יכנס יתן אלף אריות (גרוש) לטובת חברון, לימים נכנם לשם בשעת משתה, מתוך תקוה שיעלה בידו להתפשר עם כוללות חברון בסכום מועט. אז נזדמן לבצרה ר׳ מרדכי דובייו שליח חברון, ו״ביום שהיה השליח מוכן לצאת מן העיר שמע את הדברים ומעשה שהיה ושלח לקרא להר׳ אברהם הנודר ובא אליו…ואמר השליח…אתה חייב לפרוע לכוללות עה״ק היא חברון האלף אריות שנדרת״. ״

משסיים השליח לגבות את הכספים לכל סוגיהם, רשם ראש הקהילה או סופר הקהילה בפנקס־השליח את הסכומים שקיבץ השליח בקהילה, לעדות בפני שולחיו ולהמלצה בפני שאר הקהילות שהוא עתיד לילך אליהן, כמבואר לעיל.

והשליח מצדו מאשר בפנקס הקהילה שקיבל סך כך וכך, לעדות בידי מנהיגי הקהילה בפני בני קהילתם וגם בפני שלוחי א״י העתידים. לבוא אליהם בשנים הבאות. בסוף האישור מוסיף השליח ברכה למנדבים ותפלה לשלומם. בקצת קהילות רושם סופר הקהילה עצמו לזכרון, שבא שליח פלוני ביום פלוני, הציע את בקשתו והקהילה נענתה לו ותרמה השליח סך כך וכך. ידיעות כאלו על שלוחי א״י נשתמרו בפנקסי קהילות ואיגודי־קהילות אלה !

אייזנשטאט, אמשטרדם, אנקונה, ביאליסטוק, ברלין, דובנא, האצפעלד, המבורג, ויתנה,  וירמייזא, טיקטין, טריפולי(צפון אפריקה), לונדון(ק״ק הספרדים שער השמים), מגנישיאה, ניו־יורק (ק״ק הספרדים שארית ישראל), קרעמזיר, תוניס, תירייה! ועד ארבע ארצות, ועד מדינת ליטא, ועד גליל מונפיראטו, ובודאי בפנקסים רבים אחרים שעוד לא נתפרסמו בדפוס, או שאבדו בצוק העתים.

עתים נמסרים הכספים לידי השליח, והוא לוקחם אתו או מעבירם כרצונו לא״י, ועתים נשלחים הכספים לידי מרכזי כספי א״י — קושטא, ויניציאה, ליוורנו, אמשטרדם, פרנקפורט, לבוב — ונזקפים שם לזכות השליחות, והשליח מקבל אישור על כך. בראשית המאה התשע־עשרה היו שלוחי החסידים במזרח־אירופה מוליכים בעצמם לאי׳י את כל הכספים שקיבצו הם וגם כל כספי תרומות א״י שנמצאו במרכזים — וילנא, ורשה — והולכת כספי א״י מרוסיה ומפולין לא״י היתה אחד מתפקידי השליח. עתים השקיעו השלוחים את הכספים בסחורה ושלחו את הסחורה לא״י, מטעמי ריוח או מטעמי בטחון בדרכים, ועתים התנו השולחים עם השליח בפירוש שלא יעשה כך אלא יעביר מעות מזומנים בעין או בהמחאה.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

תרומות מנוצריםשלוחי ארץ ישראל

במקרים מעטים נטלו שלוחי א״י רשות לעצמם לקבל תרומות גם מידי נוצרים. כך עשה המקובל ר׳ נתן שפירא, שליח האשכנזים בירושלים בשנות תט״ז—ת״כ (1656—1660), שקיבל באמשטרדם מידי נוצרים ידידי היהודים סך 390 דוקטים, והנוצרים בהולנד פנו מצדם לנוצרים שבאנגליה, ואף הם שלחו לירושלים 300 לירות־שטרלינג, תרומה הגונה בימים ההם. אמנם הדבר לא עבר בלי התנגדות. הכומר ידיד־היהודים שעסק באוסף הכספים באנגליה. מספר, שבשעה ששמעו היהודים הספרדים באמשטרדם שר׳ נתן שפירא קיבל תרומות מידי נוצרים, חשדו בו שהוא ביקש את התמיכה והיה בדעתם לנזוף בו בבית־הכנסת, אבל נרגעו בהודע להם שהשליח לא פנה בבקשה לנוצרים אלא הם תרמו מאליהם בשמעם על צרות יהודי ירושלים. ואף על פי כן נתעוררה שאלה בא״י אם מותר להשתמש בכספים אלה, ור׳ יעקב חאגיז, מרבני ירושלים בימים ההם נשאל: ״בהיות שיש באינגילטירא גויים שאינן עובדין את הצלמים אבל משתפין שם שמים עם דבר אחר, ויש שמתנדב לבו לשלוח צדקה לעניי א״י מספקא לן אם מותר לקבל מהן לפרוע חובות הגוים שמצרים לישראל ויש סכנה בדבר״, והוא פסק להתיר בדיעבד. במאה התשע־עשרח התירו לעצמם שלוחי א״י שונים באמריקה ובאוסטרליה לעשות תעמולה גם בין הנוצרים ולקבל תרומות מידם. כך נהג ר׳ חנוך זונדל שליח ירושלים בניו־יורק בשנת תקצ״ב (1832) ודבר זה עורר עליו תרעומת מנהיגי היהודים שם״. הוא גם בא בדברים עם חכמים נוצרים ונתן הסכמה על מלון עברי שנתחבר עי׳י אחד מהם. ר׳ משה סוזי שליח טבריה בניו־יורק בשנת תר״ח (1848) לא נמנע אפילו מלהשתתף גם באספה בכנסיה מתודיסטית. ר' חיים צבי שניאורסון, שליח כולל חב״ד באוסטרליה באמצע המאה התשע־עשרה, הרבה לגבות תרומות מידי נוצרים, ובשל כך רננו אחריו בירושלים.

בכלל לא נמנעו שלוחי א״י מלבוא בדברים עם חכמי הנוצרים. אפילו קנאי גדול כר׳ משה חאגיז, הלך לבקר בהמבורג את הביבליוגרף הנוצרי הנודע י. ר. וולף וראה את אוסף הספרים וכתבי־היד העבריים שבאוצרו. הרב חיד״א הלך בפאריז לראות את אוצרות האקאדמיא שם בלוית מנהל המוסד ההוא. שלוחי חברון באמריקה ר׳ שמואל הכהן ור׳ חיים יצחק קאריגאל נפגשו בניו־פורט עם התיאולוג הנוצרי עזרא סטילס ושוחחו אתו ארוכות. ביקו­ריהם של שלוחים אלה בעיר העלו את כבוד היהודים בעיני שכניהם.

בקהילה חשובה שוהה השליח כמה שבועות ולפעמים גם כמה .חדשים, והוא משתמש בזמן שהותו בה לא רק לשם גביית הכספים וסידור הענינים הנדרשים ממנו ע״י הקהילה, אלא גם ממשיך את פעולתו בקהילות שכבר עבר בהן ומכשיר את הקרקע לפעולות בקהילות שהוא עתיד לילך אליהן. הוא משתדל לשמור על הקשרים האישיים עם מארחיו ותומכיו בקהילות שכבר ביקר בהן, מודה להם על מעשיהם, מעוררם למלא את הבטחותיהם ולעורר אחרים לעשות כמוהם, שולח להם ידיעות על פעולותיו ועל המתרחש בקהילות וכו'.

הרב חיד״א, שליח חברון, שהה בשליחותו הראשונה, בשנות תקי״ג—תקי״ח (1753—1758), בליוורנו קרוב לשני חדשים, באנקונה שלשה שבועות, בויניציאה שלשה חדשים, בפראנקפורט־דמיין שלשה חדשים, באמשטרדם שלשה חדשים, בלונדון שני חדשים, בבורדו חמשה שבועות, בבאיונה שלשה שבועות, בטורינו חודש, וכוי.

 

וכן כותב השליח לקהילות שהוא עתיד לבקר בהן ומבקש להכין בהן את כל הדרוש להצלחת שליחותו. מהקהילות הקטנות שאין הוא יכול ללכת אליהן הוא דורש לשלוח לו את התרומות לקהילה הגדולה. הוא שולח להן העתק אגרת־השליחות או האגרת־לנדיבים, או מתאר באגרתו את המצב בא׳׳י, מצטדק על שלא יכול היה לבוא בעצמו בנימוקים של חסכון־בהוצאות, חוסר זמן, פחד שודדים, חולשה, מחלה, זקנה, מזג־אויר קשה וכר, ודורש מהן למלא את חובתן אף על פי שלא זכו לראות את השליח.

שליח  עושה שליח

 במקרים רבים ממנה שליח א״י שליח מבני המקום לקהילות הקטנות שהוא אינו יכול לילך אליהן, ומוסר בידו שטר כוח־הרשאה וגם אגרות לקהילות הקטנות. ר׳יום־טוב קריספו, שליח ירושלים במרוקו בשנת תע״ח (1718) שולח מפאס את ר׳ יוסף בן סעיד אבוזאגלי אל הקהילות הנדחות בנאות מדבר סהרא.». ר׳ אהרן אשכנזי, שליח טבריה בארצות ערב בשנת תקמ״ח (1788) לערך, ממנה בעמדיה את ר׳ ששון בן שמואל לשלוחו אל הקהילות הנדחות אשר בהררי כורדסתאן. וכך עושים שם כמה שלוחי א״י אחרים סמוך לאותו זמן. ר׳ שמואל בנימין, שליח ירושלים לאותן הארצות לפני שנת תקל״ב (1772), שולח מעיר עמדיה את משרתו סעדיה כהן לקהילות הקטנות שבהרי כורדסתאן. שליח א״י בבגדאד סמוך לאותו זמן ממנה בבגדאד שליח במקומו אל ״כל העירות והכפרים שהם קרובים לבבל דרך ה׳ ימים, ז׳ ימים, עשרה ימים״.  ר׳ יוסף ישראל הלוי, שליח ירושלים באיטליה ובצרפת בשנת תקפ״ח (1828), ממנה את ר׳ מיכאל עלון ממרוקו לשלוחו אל הקהילות הקטנות. וכן רבים. לא תמיד מקבלים על עצמם בני הקהילות הקטנות סידור זה. בני הקהילה הכורדית כויסנג׳אק כותבים בשנת תקכ״ג (1763) אל ר׳ שלמה אזנאתי שליח צפת, ששלח אליהם את משרתו לגבות תרומה! ״אם ירצה האדון יבוא ונראה פניו כהקבלת פני השכינה ונתן לו נדבה״, אבל הם מסרבים ליתן לבא־כוחו.

השליח עומד בקשר־מכתבים גם עם שלוחי־א״י אחרים הפועלים באותו אזור־השליחות והם מחליפים רשמים וידיעות, מסייעים זה לזה ע״י המלצות, או מגינים על עצמם זה מפני הסגת־גבולו של זה.

וכן נמצא השליח בקשר עם העיר השולחת לא רק בענין משלוח־כספים, אלא גם בשעה שהוא צריך לעזרתה של א״י, כגון אם יצא קול לעז של זיוף על אגרות שליחותו או  השליח שמעל בכספי שליחותו. במקרים כאלה מבקש השליח את שולחיו בארץ להעיד על כשרותו וכשרות אגרת־שליחותו. וכן מבקש השליח את שולחיו להכחיש שמועות העשויות להזיק לשליחותו. כך מבקש, למשל, שליח טבריה בצפון אפריקה בשנת תק״ט (1749) להכחיש את השמועה שטבריה נחרבה, שמועה שנתפשטה במחוז שליחותו והזיקה לפעולתו. השליח הוא איפוא איש טרוד מאד, אפילו בשעה שאינו מטלטל בדרכים, ונאמנים עלינו דברי הרב חיד״א שליח חברון שכתב בשנת תקט״ו(1755) לאחד ממארחיו באיטליה  ״ומיום בואי אל הארץ הזאת רבו טרדות דמצוה ורשות, ולא אני בן חורין לכתוב אפילו אגרת שלומים״.

לפני פרידתו מהקהילה משתדל השליח לקבל ממנהיגי הקהילה, נדיביה ורבניה, אגדות־המלצה לקהילות אחרות. קהל קנדיא ממליץ בשנות רל״ג—רל״ד (1473—1474) על שלוחי ירושלים ר׳ יוסף הדיין ור׳ משה עשרים וארבע. קהל דמשק ממליץ, בשנת ש״ן (1590) לערך, על שליחותו של ר׳ בצלאל אשכנזי מירושלים. קהל ויניציאה ממליץ בפני קהילות איטליה על שליח ירושלים ר׳ דוד אמרו נזיר בראשית המאה השבע־עשרה. קהל בצרה בארם־נהרים ממליץ בפני קהל קוג׳ין בהודו, בסוף המאה השמונה־עשרה על שליחותם של ר׳ דוד מאימראן שליח טבריה ועל ר׳ חיים אברהם ישראל זאבי שליח חברון. ר׳ משה זכות ממליץ בפני תלמידיו וידידיו על שלוחי א״י ר׳ חייא דיין, ר׳ חייא גבריאל ור׳ יוסף שליט ריקיטי, ר׳ יחודה אריה די מודינא מויניציאה ממליץ בשנת שנ״ח (1598) בפני ר׳ מנחם עזריה מפאנו על שליח א״י ר׳ רחמים איש רומא. ר׳ דוד לחנו רב בקרסובזר בקרים ממליץ בשנת תפ״ח (1728) בפני קהל הקראים בכפא על שליח חברון ר׳ אליהו ן׳ ארחא וכאלה רבות.

קופות ארץ־ישראל בקהילות הגולה

ד. קופות ארץ־ישראל בקהילות הגולהשלוחי ארץ ישראל - כרך 1

בראשונה לא היתה שיטה וקביעות בענין גביית תרומות לצרכי עניי א״י. התרומות ניתנו בשעת בוא שליח א״י, או משהגיעה אגרת קריאה לעזרה מא״י, או מתוך התעוררות לבם של יחידים. החל מסוף המאה השש־עשרה מתחיל הדבר לובש צורה של קביעות בדמות קופות א״י, מסים לטובת א״י ומגביות בימים מסוימים לצרכי ארץ־ישראל.

 תחילה נקבעו בקהילות קופות מעות א״י סתם. לתוך הקופות הללו היו בני הקהילה משלשלים את נדבותיהם בשעת צרה ובשעת חדוה, בימים מסוימים או בשעת התעוררות הלב. את הקופות מריקים גבאי א׳יי שבקהילות או שלוחי א״י, והכסף מתחלק בין ערי הקודש שבארץ לפי מפתח מוסכם, כמבואר לעיל. הקופות נקראו בשם ״קופות ארץ ישראלי׳ והכסף בשם ״מעות ארץ ישראל״. וכדי שלא תהא הקופה תלויה בנדבת־לבם המקרית של בני הקהילה, נקבעו בקהילות רבות ימים מסוימים בשנה לגבייה, ימים שבהם היו גבאי א״י מהלכים עם קופות ובני הקהילה משלשלים תרומות כנדבת לבם. בקהילות הקראים בליטא נקראו קופות אלה בשם ״אם אשכחך״ או ״זכרון אם אשכחך״ (תהלים קל״ז, הי). הזכות לגבות לקופה זו נמכרה כשאר המצוות, וכסף הקופה היה מוקדש להחזקת קהל הקראים שבירושלים.

לימים נוספו קופות מיוחדות למען כל עיר מערי הקודש. הראשונה בזה היתה חברון, שחלקה בכספי א״י סתם היה מועט, ומשנתרבה בה הישוב במאה השבע־עשרה היה לה צורך בקופה משלה. בשנת תפ״ט (1729) מתחייבת קהילת ברלין בפני שליח חברון ר׳ חייא זאבי ״לעשות לחברון תוב״ב מהיום קופה חדשה ויעמידו על זה גבאים נאמנים וראויים לגבות צדקה… שיגבו צדקה בבה״כ בכל הד׳ צומות, וגם פעם אחת בכל תעניות בה״ב, דהיינו פעם אחת אחר חג הפסח ופעם אחת אחר חג הסוכות, וגם בשאר תעניות צבור אשר יסכימו עליהם הציבור לחובה על כל צרה שלא תבוא, וגם יגבו צדקה על בית עלמין בערב ראש השנה וערב יום הכפורים״.« קביעה זו של קופות מיוחדות לחברון נמשכה עד המאה התשע־עשרה, וכשנשלח בשנת תרי׳׳א (1851) ר׳ דוד הכהן בשליחות חברון לצפון אפריקה, נתבקשו הקהילות באגרת שליחותו ״לקבוע קופה חדשה… ונקרא בשם קופת מגן אבות״.  קופה זו נקראה בקצת קהילות בארצות המזרח גם בשם ״קופת אברהם יצחק ויעקב״. בערי מרוקו נקבעו קופות מיוחמת לטובת חברון על שם ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן, שליח חברון במרוקו שנפטר שם בדרך שליחותו בשנת תקמ״ב (1782) וקברו נעשה מקום קדוש שרבים באים להשתטח עליו.

משנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) לאחר שהיה חרב במשך שני דורות, ראו בוניה הכרח לעצמם לקבוע קופות חדשות מיוחדות לשם טבריה בקהילות הגולה. הראשון שקבע קופות אלו היה ר׳ חיים וינטורה, שליח טבריה באיטליה ובתורכיה בשנות תק״ב— תק״ה (1742—1745), וכן נוסדו על ידו מרכזים לכספים אלה בקושטא ובליוורנו. במכתב שכתב בחודש כסלו תק״ב אל ר׳ משה חיים שבתי מורפורגו באנקונא בקש ממנו ״מהיום ואילך לקבוע קופות מיוחדות לשם עה״ק טבריא ת״ו בכל בתי כנסיות ולמנות פקיד עליהן, ובעה״י בכל שבת קודש כשיעלו לס״ת ובשלש רגלים ובשמחות וגילות יהיו נודרים… לשם עה׳׳ק הנזכרת״.  קופות אלו נקראו בהוסדם על שם ר׳ מאיר בעל הנס הקבור בטבריה. שלוחי טבריה שלאחריו המשיכו לקבוע קופות כאלו בכל מקום בואם. ר׳ אלעזר אבן דנאן שליח טבריה קבע קופות ר׳ מאיר בעל הנס לשם טבריה בקוג׳ין שבהודו בסוף המאה השמונה־עשרה. שליח טבריה אחר, ר׳ יוסף ן' סאמון, כותב בשנת תקס״ד (1804) מבצרה לקהל קוג׳ין ומבקש אותם לשלוח לו את תרומתם וגם ״לקבץ ממה שנמצא בקופה שקבע לכם החכם… כהה״ר אלעזר בן דנאן הי״ו לשם התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס״.  באגרת שליחותו של ר׳ יהודה סגרי שליח טבריה לאיטליה בשנת תק״ן (1790), כותבים חכמי טבריה שיהודי תורכיה יש להם ״קופות קבועות לכוללות עיר קדשנו ולרבי מאיר בעל הנס״ ומלבד זה הם נותנים לשם טבריה פארה (אחד מארבעים בגרוש) בשבוע, מחצית השקל בשנה, ונדבות בערבי החגים ובפורים ובשעת שמחת נשואין. באמצע המאה התשע־עשרה כבר היו קופות קבועות לשם טבריה בשם ״קופות ר׳ מאיר בעל הנם״ בכל ארצות ערב, תורכיה וצפון־אפריקה ובקהילות רבות באירופה. בבוכארה הרחוקה נקבעו קופות אלו בשנת תרמ״א (1881) ע״י שליח טבריה ד׳ רפאל אוחנא.

קופות ר׳ מאיר בעל הנס נתחבבו עד מהרה מאד בין המוני־העם, בעיקר בזכות הקדוש הנקרא עליהן, ובמיוחד בארצות המזרח שבהן לא רק נדרו לקופות אלו בעין יפה בכל עת מצוא, אלא גם נדרו בשעת צרה נדרים מיוחדים לשם ר׳ מאיר בעל הנס. והסוחרים ״ביטחו״ את סחורותיהם בסכום מסוים לטובת קופת ר׳ מאיר בעל הנס כמו שמבטחים בחברת־אחריות. ר׳ חיים פאלאג׳י אב״ד אזמיר כותב בשנת תר״ב (1842) ; ״וכזאת וכזאת יש בעירנו אזמיר יע״א שנודרים נדרים ונדבות למקום הקדוש הלזה בעד ובשם רמב״ה ז״ל, וכולם מקיימים מצות שילוח לעיה״ק טבריא… ובודאי שהוא דבר גדול נורא ונשגב, א' מצד קדושת שמו של התנא ר״מ בעל הנם… שהוא בדוק ומנוסה בכל העולם, ובפרט אצל הסוחרים שעושים סיגוריטה, וכן בהולכים בדרכים בימים ובמדברות המה ראו מעשה ה׳ כשנודרים לר״מ בעל הנס הם נענים… ״ וכן בצפון אפריקה. אברהם אלמליח שביקר בטריפולי בשנות העשרים למאה הזאת בשליחות הקרן הקימת לישראל, מספר על יחסם של יהודי לוב לקופת ר׳ מאיר בעל הנס; ״רבי מאיר בעל הנס הוא עממי מאד בין יהודי טריפוליטניה ושמו מפורסם בכל רחבי המדינה ההיא כאדם בעל־פלאות, ואין כמעט אף יהודי אחד שלא ינדב לקופתו דבר־מה בכל שנה ושנה. קופותיו המרובות — שכל יהודי ויהודי מטריפולי רואה חובה לעצמו לתלות אחת או שתים בביתו — מלאות תמיד כסף, וצריך להריקן פעמים או שלוש בכל חדש. שליח כולל של טבריה לוקח אתו בצאתו מטריפוליטניה סכומים הגונים שנצטברו בקופות ר׳ מאיר בעל הנם, חוץ, כמובן, מכל התרומות והנדבות שהוא מאסף בשם התנא הזה. והגיע הדבר לידי כך, שכל יהודי טריפוליטני הרוצה להבטיח את סחורתו מנזקים, מגנבה, מאש, מטביעה בים, אינו מוצא חברה יותר בטוחה מאשר קופת ר׳ מאיר בעל הנם, שבא־כוחה הוא הפקיד הממונה על הרקת הקופות של התנא הזה, או שליח טבריה הבא לעתים תכופות לטריפולי״. והוא מוסיף לספר שם, שסוחרי טריפולי התפארו לפניו, שבכל פעם שהבטיחו את סחורתם בדרך זו, לא פגעו הצוללות הגרמניות באניותיהם בימי מלחמת־העולם הראשונה.

וכאן המקום להעיר, שרק בארצות המזרח היו קופות ר׳ מאיר בעל הנס מיוחדות לטבריה, ואילו בארצות אשכנז החל מראשית המאה התשע־עשרה נקראו בשם קופות ר׳ מאיר בעל הנם קופות כספי א״י סתם המיועדים לכל האשכנזים היושבים בכל ארבע ערי הקודש.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

  • קופות צפת.
  • צפת נתקנאה בטבריה ובהצלחת קופתה המיוחדת וקבעה בראשית המאה התשע־עשרה, בעיקר בארצות המזרח, קופות מיוחדות לטובתה הנקראות על שם התנא ר׳ שמעון בן יוחאי הקבור במירון הסמוכה לצפת. קופות אלה נתחבבו ביחוד בארצות צפון־אפריקה שבהן נערץ ביותר שמו של תנא זה.

מובן, שקביעת הקופות המיוחדות הללו לשם טבריה וצפת לא עברה בלי התנגדותה של ירושלים, שחששה להפסד שיבוא על ידן לקופת ארץ ישראל הכללית שבה נוטלת ירושלים חלק בראש. בשנת תקצי׳ג (1833) נקבעו במכנאסא אשר במרוקו קופות מיוחדות לטובת טבריה וצפת על שם ר׳ מאיר בעל הנם ור׳ שמעון בן יוחאי והוחלט לגבות לקופות אלה בשמחות ברית מילה, בר מצוה ונשואין וגם בימי חנוכה, פורים, חול־המועד פסח, ל״ג בעומר, ראש־חודש אלול והושענא־רבה. שלש שנים לאחר־כך הגיע לשם שליח־ירושלים ר׳ אליהו ישראל שיריזלי והתנגד לכך בתוקף, ומנהיגי קהילת מכנאסא נענו לו והחליטו לחלק גם את כספי הקופות המיוחדות הללו בין ארבע ערי הקודש, לפי המפתח המקובל ; הכל יתחלק ל־28 חלקים, שמהם תקבל ירושלים 11, חברון 6, צפת 7, וטבריה 4.״ נסיון דומה לזה נעשה בשנת תר״ם (1900) בכספי קופות ר׳ מאיר בעל הנם בבוכארה, אבל חכמי טבריה התנגדו לכך בכל תוקף, והכספים נשארו מיוחדים לטבריה.

 קופות ירושלים

לבסוף נאלצה ירושלים לילך בעקבות שאר ערי הקודש וקבעה אף היא בארצות המזרח קופות מיוחדות משלה שנקראו על שם שמעון הצדיק הקבור בנחל קדרון בירושלים, וקופה מיוחדת לנדבות נשים על שם רחל אמנו שקברה נמצא סמוך לירושלים. קופות אלו נזכרות באגרת־שליחותו של ר׳ משה ב״ר גבריאל שליח ירושלים לתורכיה בשנת תק״ץ (1830)״ ובאגרת־שליחותו של ר׳ חיים משה פיזאנטי שליח ירושלים למרוקו בשנת תקצ״ח (1838). ר׳ יוסף זמירו שליח ירושלים קבע קופות כאלו באיטליה ובצרפת בשנת תקצ״ה (1835), כמבואר בשטר כוח־הרשאה שניתן לו. ר׳ יונה משה טאג׳יר שליח ירו­שלים בצפון אפריקה בשנת תרל״ג(1873) רשם בפנקס טריפולי,  ״גם ידוע ליהוי שתקנתי פה העירה קופות ביד המיילדות לשם קופת רחל אמנו״.  לימים נוספה עוד קופה מיוחדת לטובת ירושלים, בשם ״קופת ויברך דוד״ על שם דוד המלך, ולקופה זו תרמו המתפללים בשעת אמירת ויברך דוד בפסוקי־דזמרה, כנהוג במזרח ליתן צדקה בשעה זו. בשנת תר״א (1841) יסדה ירושלים קופה מיוחדת לנשים בשם ״קופת קרית חנה״, ובכרוז מיוחד שנת­פרסם על כך הוטל על הנשים לנדב לקופה זו סכום מסוים בשעת קיום שלש המצוות המיוחדות לנשים.» אולם נראה שקופה זו לא נתפשטה ביותר.

  • ר׳ חיים סתהון, מרבני טבריה, כותב בראשית המאה העשרים : ״וכל המתקבץ מקופות ר׳ מאיר בעל הנס שבמדינות אשכנז מתחלק לכל האשכנזים תושבי כל ערי הקודש ת״י ומחלקים ביניהם כללות המעות חלק לכל עיר לפי אנשיה. אבל במדינות הספרדים אין כן המנהג, אלא דקופת ר׳ מאיר בעל הנם היא מיוחדת דוקא לעירה״ק טבריא תוב״ב…. והספרדים בני מבריא לבדם הם זוכים בהמעות של קופות ר״מ״ (ארץ חיים, ירושלם תרס״ח, דף צ״ג ע״ב).
  • אמנם עוד בשנת שס״ג (1603) הותקן בפאס שבמרוקו, עפ״י הצעת שלוחי ירושלים ר׳ שלמה ן׳ חגי ור׳ מאיר מאימראן, לגבות מגביות מיוחדות לטובת ירושלים בשמחת נשואין וברית מילה ובר״ח אדר ובפורים (כרם חמר לר׳ אברהם אנקאווא, ח״ב, ליוורנו תרל״א, סימן מ״ח) אולם זו היתה הוראת שעה ולא נקבעה קופה לדורות.

לבסוף נתפצלו הקופות עוד יותר, כשהתחילו גם מוסדות מיוחדים לקבוע קופות מיוחדות לעצמם, והראשון בזה היה בית־הכנסת של המקובלים ״בית אל״ בירושלים, קופה לטובת מוסד זה נקבעה ברודוס עוד לפני שנת ת״ר (1840), ובתשובה אחת מדובר ״על הגביות שגובין יום יום [ברודוס] לישיבת בית אל שבעה״ק ירושלם ת״ו…שזה יותר מעשרים שנה שהוקבעה קופה אחת לישיבת בית אל יב״ץ, שהגבאי שנתמנה על זה הוא מסבב בכל יום בבתי הכנסת ובידו קערה אחת, וכל אחד משליך פרוטה אחת בקערה״. לאחר כמה שנים, משהורע מצבם הכלכלי של יהודי רודוס, ניסו כמה מהם להשפיע על הקהילה שתשתמש במקצת מהכספים הללו להחזקת שלוחי א״י בשעה שהם נמצאים בעיר, אבל הרב ר׳ מיכאל־יעקב ישראל פסק נגדם. בעקבות ״בית אל״ הלכו אחר־כך מוסדות אחרים כגון בתי־מדרש, ישיבות, מוסדות תלמוד־תורה, בתי־חולים ובתי מושב־זקנים, וכל מוסד הרוצה לקבוע קופה לעצמו קובע — מה שגרם, כמובן, לירידת כבוד הקופות בכלל.

מסים למען ארץ ישראל

בשעת הדחק, כשהורע מצב הישוב בא״י והיה צורך בפעולת־עזרה רבה ודחופה, ואי־אפשר היה לסמוך על נדרים ונדבות שבמקרה ואף לא על הקופות הקבועות והמגביות בימים מסוימים התלויות אף הן בחסד הנותנים, ראו הקהילות צורך להטיל להטיל מס מיוחד לשם אטרץ ישראל. כך עשו בויניציאה בשנת שס״א (1601), כשנתקבלו שם הידיעות על מצבה הקשה של צפת, והותקן ״שיחריבו כל איש אשר בשם ישראל יכנה שהוא בן עשרים שנה ומעלה ושיהיה מפורעי מס מן שלשה דוקאטי ומעלה, לפרוע מחצית השקל שהוא רביע דוקאטו לכל שנה ושנה, והפרעון יעשה בשבוע שתחול בה פרשת שקלים… ויהיה כח ורשות ביד מעלתם [של הגבאים המיוחדים לכך] לכוף ולנגוש למסרב ח״ו לפרוע זה בכל מיני כפיות…״ קהילת ויניציאה לא הסתפקה בזה, והציעה גם לשאר קהילות איטליה, אשכנז ופולין לילך בעקבותיה, ובמכתב־חוזר לקהילות כתבו; ״העמדנו עלינו לתת מחצית השקל איש כופר נפשו לה׳ לסיוע להעניים האלה… כי היה תכלית רצוני ורצון קהלנו שיתן ויתנו אחרים, ממנו יראו ויעשו כל הק״ק… ויען ראינו כי יש ויש מן הק״ק אשר לא נתעוררו עדיין לזה, באנו כמזכירים… לעשות סדר ותיקון דיניכם על נתינת מחצית השקל…כי עניי עיר הקדושה קודמים לכל, ואעפ״י שחרבה בקדושתה עומדת… ״

שלוחי ארץ ישראל – אברהם יערי-גבאי ארץ ישראל

שלוחי ארץ ישראל - כרך 1

מס אתר לא״י הוטל בשנת תפ״ז (1727) ע״י ״פקידי א״י״ (מנהיגי מרכז כספי א״י) בקושטא. הדבר בא לאחר שהישוב בירושלים נסתבך מאד בחובות, והיתה סכנת כליון צפויה לישוב מלחץ בעלי החובות. אז הצליחו מנהיגי קושטא להשיג, בעזרת הממשלה המרכזית בתורכיה, פשרה עם בעלי החובות שויתרו על הרבית מכאן ולהבא והסכימו לקבל את החובות לשעורים במשך עשר שנים. את השעורים הללו היה הכרח לשלם במועדם כדי שלא לסכן את כל הפשרה שהושגה, ואז הטיל המרכז בקושטא על כל קהילות תורכיה, ואחר־כך על ארצות־המזרח בכלל, ובמקצת גם על קהילות איטליה, תשלום של פארה (אחד מארבעים בגרוש) אחת לשבוע לנפש לטובת ירושלים. מם זה נקרא בשם ״נדבת הפארה״ או ״חובת הפארה״. וכדי לזרז את הגבייה, הוטל על הקהילה תשלום סכום קצוב לשנה, והקהילה תגבה את הסכום מתשלומי הפארה. ושלוחים מיוחדים, מחכמי ירושלים, נשלחו מקושטא לקהילות תורכיה, מצרים, ערבסתאן, תימן, ואיטליה, להנהיג בהן את ״חובת הפארה״, וגבאים מיוחדים נתמנו בקהילות לשם כך. באלכסנדריה של מצרים קיבלו על עצמם שני גבירים לשלם לירושלים סך קצוב לשנה במשך עשר שנים, והם יגבו את גביות הפארה מאנשי העיר. ולכבוד נחשב לגבירים לקבל מינוי זה, כי ״כמה אנשים מחזרים אחרי מעלה זאת״.

היו גם מקרים של הטלת מסי־עקיפין בקהילות לטובת א״י. כך, למשל, הוטל בקושטא בשנת תקכ״ג(1763) מס של ״חצי לבן על כל מיטרו מיין ושכר" לטובת חברון כדי להציל אותם מחובותיהם. קהילת הספרדים בויניציאה הטילה בשנת תקכ״א (1761) מס של 1/20 אחוז לטובת א״י מכל עסק של בני הקהילה.

בקצת קהילות היו מקדישים גם את כספי מחצית־השקל הנגבים בפורים לשם א״י. בהמבורג נחלקו כספי מחצית־השקל בפורים לשלשה חלקים! שליש לא״י, שליש לפדיון שבויים, ושליש לעניים.

הערת המחבר : ״בעניו מחצית השקל, פה אין מנהג קבוע, יש רבים הנותנים אותו לעניי עיה״ק ירושלם ת׳׳ו, ונותנים אותו ביד הגבאי שלהם הממונה על ככה, ואין לשום עיר מאה״ק שום זכות בקופת השקלים, זולת עיקו״ת ירושלם ת״ו, כי הוא זכרון למחצית השקל הניתן בזמן בהמ״ק לקנות בו תמידי צבור, ויש נוהגים לחלקו הם עצמם לעניים צנועים״. (נחר מצרים, מנהגי מצרים לר׳ רפאל אהרן ן׳ שמעון, כרך אי, נא אמון תרס״ח, דף נ״ג ע״ב).

בקאהיר היתה הרשות בידי יחידים להקדיש את כספי מחצית־השקל לירושלים או לעניי העיר. בווירמיישא נמסרו כספי מחצית־השקל לידי גבאי א״י.» בכל קהילה היה גבאי מיוחד לכספי א״י, שהיה מטפל בגביית הנדרים והנדבות, בגביית המסים, בסידור המגביות בימים מסוימים בשנה או בהזדמנויות חגיגיות, ובהעברת הכספים לידי שליח א״י, למרכז הארצי או ישר לאו־ץ־ישראל. ברוב ארצות אירופה נבחרו גבאי א״י ע״י בני הקהילה בשעת הבחירות הקבועות של ראשי הקהילה, ואילו בארצות המזרח נתמנו בדרך־כלל ע״י שלוחי א״י או ע״י כתב־התמנות שנשלח מא״י, בודאי לפי הצעת השלוחים. בקהילות שלא נתעוררו מאליהן לכך, נתבעו לכך ע״י איגוד־הקהילות הארצי. ועד מדינת ליטא התקין בשנת תט״ו(1655) ״שבכל קהלה וישובים ימנו ממונים מיוחדים הגונים לזה שיהיה בידם כל ממון עניי א״י״, וחזר והתקין בשנת תמ״ז(1687) כי ״בכל קהלות וגלילות יבחרו המנהיגים שני גבאים [לצדקה] לעניי א״י״.  בשנת תצ״ט (1739) מינה ועד ארבע ארצות עצמו באספתו בירוסלב, גבאי א״י ״בכל קהלות וגלילות איש על דגלו״.

בפנקסי קהילות שונות אנו מוצאים ידיעות שונות על בחירת גבאי א״י. בפנקס קהילת זאבלודאווי בליטא משנת תט״ו (1655) ואילך אנו קוראים שנבחרו בה ממוני הקהילה אחת לשנה בחול־המועד פסח, ובין שאר הממונים — כגון דיינים, פרנסים, גבאי ת״ת, גבאי צדקה, מעריכי מסים וכו'— נבחרו גם גבאי א״י. בפנקס קהל־הספרדים בהמבורג כלולות ידיעות רבות על בחירת ״גבאי הארץ הקדושה״ אחת לשנה או אחת לשנתיים, החל מהבחירות הראשונות לקהילה בשנת תי״ג (1653). שם היה על פי רוב גבאי א״י גם גבאי פדיון שבויים. מקורות הכספים היו; קופה בבית־הכנסת, תרומות בשעת עליה לתורה, גבייה בברית־מילה, כספי מחצית־השקל בפורים, הקצבות הקהילה, צוואות ומגביות מיוחדות.

גם בקהל־הספרדים ״שער השמים״ בלונדון נבחר משנת תכ״ג (1663) ואילך בכל שנה גבאי א״י ופדיון שבויים. ומקורות הכספים היו; קופה בבית־הכנסת, תרומות בשעת עליה־לתורה ומגביות מיוחדות. בתקנות ייסוד הקהילה נאמר: ״יש לקבוע שתי קופסאות מיוחדות, להארץ הקדושה ולפדיון שבויים, עם שלט מיוחד על כל אחת מהן, כדי שכל איש יוכל לשים בהם כנדבת לבו; הסכום הנקבץ בקופסאות, יחד עם הנדרים במשך השנה, יעברו לידי הגבאי, שיערוך חשבון מיוחד לכל אחת מהן״.  בוירונה היו בוחרים אחת לשנה לפני ראש השנה שני גבאי ארץ ישראל. בתקנות ייסוד קהל יהודי פולין באמשטרדם משנת תל״ב (1672) הותקן (סעיף ד׳) ״שיהיו חמשה עשר כמנויים בראש; ה׳ פרנסים, ב׳ טובי העיר, ב׳ שומרי תקנות ורואי חשבונות, ב׳ גבאי צדקה, ב׳ גבאי בקור חולים ותלמוד תורה, ב׳ גבאי עניי א״י ובנין ב״ה״. ובאותן התקנות (סעיף ס״ג) מפורטים תפקידיהם של גבאי אי׳י ו ״גבאי ת״ת וכן גבאי עניי א״י מחוייבים לילך בקופה בבית־הכנסת בכל ר״ח, ואם חל ר״ח בשבת יסבבו גבאי הנ״ל ביום ב׳ שהוא יום הכניסה שלאחר זהי׳.״ בחירת גבאי א״י בדובנא נזכרת בפנקס קהילת דובנא. בוורמיישא אנו מוצאים גבאי א״י עוד בסוף המאה השש־עשרה. בקצת קהילות שימשו רבני הקהילות גזברים של כספי א״י, מתוך רצון לשמור על מעות א״י. כך היה ר׳ צבי אשכנזי, ״חכם צבי״, גבאי א״י בשלש הקהילות אלטונא־המבורג־וואנדסבק.

בארצות המזרח היו שלוחי א״י ממנים את הגבאים בקהילות ונותנים להם על כך תעודה מיוחדת הנקראת בשם ״נזר הגבאות״. מהם ראו ועשו גם הכוללים האשכנזים ששלחו לגבאים החשובים ביותר תעודות כאלה, אף שהגבאים הללו לא נבחרו ע״י אנשי א״י אלא ע״י הקהילות או המרכזים הארציים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר