מקובלי דרעה-רחל אליאור
מקובלי דרעה. – רחל אליאור
מבוא. ממחצית השנייה של המאה ה-16 ואילך נמצא במקורות שונים בארץ ישראל ובצפון אפריקה עדויות על מקובלי דרעה. חכמי דרעה, מקובלי דרעה הקדמונים, מנהג מקובלי דרעה, וכיוצא באלה צירופים המצביעים על קיומו של חוג מקובלים בעל מסורת ייחודית בדרעה אשר במרוקו.
בחינה מפורטת של מסורות אלה מעלה, שמדובר ככל הנראה בשתי קבוצות : האחת – מזוהה מבחינה היסטורית, בת המאה ה-16, והשנייה – אנונימי., הקדומה לה בזמן.
שלושה מאפיינים בולטים מצויים במסורות אלה :
א – זיקה בין דרעה וחכמיה להתגלות הזוהר.
ב – הדגשת העתיקוּת והקדמוּת של המסורות המובאות משם מקובלי דרעה.
ג – צביון ייחודי למסורות המובאות משם מקובלי דרה בני המאה ה-16 : המסורות הקשורות בשמם מתאפיינות בזיקה לכוחות אוקולטיים ( תורת הנסתר, אמונה בתופעות מסתוריות שהן, כביכול, מעבר לתפישת החושים ), בידיעות על חושית, בראיית עתידות, בגילוי אליהו, בהשגת רוח הקודש וחישובי קץ. 
בטרם אדון באישוש ההיסטורי של מסורות אלה בבירורים נכרוכים במקום וביושביו, אעיר כי ביטויים הכורכים חוגים קבליים עם איזור גיאוגראפי מסוים אינם נפוצים בתקופה זו. אף במקומות שהם מרכזים ללימודי קבלה במאה ה-16.
איננו מוצאים בדרך כלל מסורות משם חכמיהם, נוסח מקובלי אדריאנופול, או מקובלי מאנטובה, שכן אקסלוסיביות גיאוגראפית לא היה בה טעם בעולם שאחרי גירוש ספרד, אשר סימן ההיכר המובהק בו היה אי היציבות והעדר הרציפות.
לפיכך, יש אפשרות להסיק מהצירוף " מקובלי דרעה , כי נמצאו חוגי מקובלים במגרב בשלהי המאה ה-15 ואורך המאה ה-16 שלא היו שרוים בטווח השפעתם המיידית של גולי ספרד. אלא גיבשו ושמרו מסורת קבלית שקדמה להשפעה הדומינאנטית של מקובלי דור הגירוש שהגיעו למרוקו.
גילוי הזוהר בדרעה.
בשנות הארבעים של המאה ה-16 מביא רבי משה קורדובירו ב "אור יקר", פירושו המקיף על הזוהר והתיקונים. סקירה רבת עניין על משמעות התגלות הזוהר בהקשר המשיחי. הוא מביא בסוף דבריו מסורות שונות הדבר גילוי הזוהר, שחלקן נתפרסמו באורח מקוטע ומשובש ב "אור החמה" לרבי אברהם אזולאי, כותב הרב משה קורדובירו
וכן היה במציאות גילוייו נס ופלא שאין מי שיודע אודות גילוייו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ומכרו לבשמים ורוכלים וכרוך התבלים. ומצאו חכם אחת מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב"ב מפוזר ומפורד וקרוע וקבצו וטרח כמה טרחות…..
והלך על כל חנויות הרוכלים מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי במצאו במערה, והעתיקו ונמצא בו חסרונות הרבה מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה.
רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו וכבר חקרו על העניין בימים קדמונים בידי הרב משה די ליאון ובימי שמואל דמן עכו ( צ"ל רבי יצחק בן שמואל מעכו ) בעל ספר מאירת עינים ככתוב בספר מעשה החסידים אשר לו.
דבריו המאלפים של קורדובירו, המעידים על ההתלבטויות בשאלת מוצא ספר הזוהר ומקורו, מלמדים על הקשר הכפול שהיה רווח במסורות צפת בין דרעא ובין הזוהר.
הם כוללים מצד אחד סיפור אגדי על מציאתו ביד " חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת ", ומצד אחר השקפה מקובלת שלפיה " מצינו שבארץ דרעא…היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו "
הדברים מתייחסים למקום הימצאו וגילויו של הספר בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14. ולא מקום חיבורו. שכן, המסורת הקבלית מייחסת כידוע את חיבור הזוהר לרשב"י וקובעת את גניזתו לפרק זמן ארוך ואת גילויו בדור אחרון.מבלי לציין את מקום הגילוי.
יתכן שלפני קורדובירו עמד ספר דברי הימים של רבי יצחק דמן עכו בנוסחו השלם, שלא הגיע לידינו, ושמא משם נטל את מסורת השיוך לדרעה.
שכן הוא מציין בסוף דבריו ב " אור יקר ", אחר אזכורה של דרעה, שרבי יצחק מעכו כבר חקר על אודות מציאות הזוהר וסיומם של דבריו, שאינו מצוי בידינו כיום אך היחה לנגד עיני רבי משה קורדובירו בספר מעשה החסידים אשר לי.
דבריו המאלפים של קורדובירו, המעידים על ההתלבטויות בשאלת מוצא ספר הזוהר ומקורו, מלמדים על הקשר הכפול שהיה רווח במסורת צפת בין דרעה ובין הזוהר.
הם כוללים מצד אחד סיפור אגדי על מציאותו בידי " חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת, ומצד אחר השקפה מקובלת, שלפיה מצינו שבארץ דרעא…..היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו ".
אנציקלופדיה " ארזי הלבנון "
רבי יצחק דמן עכו
מחכמי ספרד בדור העשירי. מקובל. לחם בעוז בלומדי הפילוסופיה. נפטר בשנת ה "ק" – 1340, נולד בעכו, שם למד אצל המקובל רבי שלמה פטיש. כן למד אצל הרשב"א, נדד לאיטליה ולספרד, שם השתקע בשנת ה " ס"ה " 1305. עסק רבות בחקר מחברו ומקורו של ספר ה " זוהר " ולשם כך נפגש עם רבי מה די ליאון. את תוצאות מחקרו בספר " דברי הימים ", שאבד. ספריו האחרים :
" מאירות עיניים " פירוש לפירוש המב"ן לתורה
פירוש לספר היצירה
מתוך תור הזהב והשמד, עמוד 276
מקובלי דרעה. – רחל אליאור
מקובלי דרעה. – רחל אליאור
הדברים מתייחסים למקום הימצאו וגילויו של הספר בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14, ולא למקום חיבורו. שכן, המסורת הקבילה מייחסת כידוע את חיבור הזוהר לרשב"י וקובעת את גניזתו לפרק זמן ארוך ואת הגילוי " בדור האחרון ". מבלי לציין את מקום הגילוי.
יתכן שלפני קורדובירו עמד ספר דברי הימים של רבי יצחק דמן עכו בנוסח השלם, שלא הגיע לידינו, ושמא משם נטל את המסורת השיוך לדרעה. שכן הוא מציין בסוף דבריו ב " אור יקר ", אחר איזכרוה של דרעה, שרבי יצחק ( שמואל ) מעכו כבר חקר על אודות מציאות הזוהר וסיומם של דבריו, שאינו מצוי בידינו כיום אך היה לנגד עיני רמ"ק בספר מעשה החסידים, מלמד שהתחקותו של רבי יצחק על מוצא הזוהר מקום התפשטותו לא נסיימה בספרד.
רבי יצחק הגיע בנדודיו לצפון אפריקה ולסביבות דרעה, ואולי יש מקום להניח שאכן ראה שם כתבי יד של הזוהר. וציין זאת בספר דברי הימים שעמד לפני קורדובירו.
ד"ר עמוס גולדרייך מצא במחקריו על אודות רבי יצחק מעכו, שאכן היה בצפון אפריקה והגיע עד איפראן. ספרו של רבי יצחק " אוצר החיים " נתחבר כנראה בצפון אפריקה. וראה תלונתו שם על הגייתם המשובחת של הברברים העלגים ( שבע בני איליג' ? מקום בשם איליג הוא סמוך לאיפראן. כמעט כל כתבי היד של כתביו המאוחרים של רבי יצחק מקורם בצפון אפריקה.
משתי המסורות המובאות אצל קורדובירו עולה, שרווחו ידיעות על קשר רצוף בין דרעה לארץ ישראל מתקופת גילוי הזוהר ואילך, ושהגירסה בדבר " עיקר " מציאות ספר הזוהר בדרעה הייתה מקובלת בצפת.
מסורות נוספות על מקובלים קדמונים ועל ספרי קבלה קדומים ידועות לנו מכתבי יד מגרביים מן המאה ה-16 ומהעתקיהם המאוחרים. בכתב יד אנונימי מן המאה ה-16, שחובר בצפון אפריקה נאמר בראשיתו : " מודעת זאת בכל הארץ מודעה רבה להודיע ולהודע איך ספר זה הוא לאחד קדוש מדבר ממקובלי דרעא הקדמונים זצ"ל.
כתב היד הוא פירוש על התפילות, הכולל מובאות רבות מן ספר הזוהר ומסורות רבות מן הקבלה במאות ה-13 וה-14, ולהלן נדון בפירוט בתוכנו ואיפיוניו.
ייחודו של המרכז הקבלי בדרעה במאה הט"ז.
במחקר הקבלה צוינה בקצרה העובדה, שדרעה אשר במערב הפנימי הייתה מרכז קבלי חשוב באמצע המאה ה-16. ואכן עדויות בדפוס ובכתבי יד מעלות, שבתקופה זו התנהלה פעילות קבלית אינטסיבית באזור הזה.
בדרעה הועתקו כתבי יד קבליים. נתחברו ספרים בתורת הצירוף ובקהלת הצירופים, נערכו אנתולוגיות קבליות ופירושים על התפילות, ונתגבשו חוגי מקובלים בעלי ייחוד. כתבי היד שהגיעו לידינו מתקופה זו מלמדים על היווצרותה של ספרות המשמרת מסורות קבליות חשובות מן המאה ה-13 וה-14 מחד גיסא ומגבשת דפוסים קבליים שאינם ידועים לנו ממקורות מקבילים מאידך גיסא.
בשנת שכ"ח – 1568, הועתק בדרעה ספרו של רבי יוסף ג'יקטיליא " שערי צדק ". בקולופון של שערי צדק כותב המעתיק : ותשלם כל המלאכה פה כפר מוגיתא היושבים על נהר דרעא בששי בשבת כ"ג יום לחודש שבט שנת השכ"ח ליצירה על ידי צעיר התלמידים אשר….נקרא אברהם בר מסעוד אסקירא .
בסיום כתב היד כתב " תם ונשלם בעזר בורא עולם והסופר לא יזק לא היום ולא לעולם עש שיעלה חמור בסולם שיעקב אבינו חלם " בתקופה זו לערך הועתק בדרעה גם ספר " שערי אורה "
דומה שפירוש התפילות על פי הקבלה היה ז'אנר מקובל במאה ה-16 בדרום המגרב. ספר " היכל הקדש " באר סדר תפילות כל השנה וסודן וכוונתן ומה שתלוי בהם משאר המצוות….מי שיחפוץ היותו בן מרומים ישכון….ושקוד על דלתי חכמים….וירדוף אחר בעלי הקבלה "
הספר התחבר בשנת של"ה – 1575. בידי רבי משב בר מימון אלבאז המכונה רמב"ם אלבאז, מעיר תארודאנת בעמק הסוס. לפי הקדמתו חיבר את הספר בכפר אקא שבחבל דרעה. בעמוד ג' בהקדמתו, המחבר מלקט את כל המקומות בספר הזוהר המתייחסים לתפילה, בצד מקורות קבליים נוספים הדנים בעניין זה. הספר נדפס בידי יעקב ששפורטאש באמסטרדם.
העדויות בדפוס ובכתבי יד שהגיעו עדינו מלמדות, שלמקובלי דרעה יוחס צביון ייחודי ומעלה דתית ורוחנית יוצאת דופן. עדות מאמצע המאה ה-16, המתייחסת לחכמי דרעה בני אותו זמן, היא עדותו של רבי אברהם גלאנטי ב " ירח יקר " המובאת ב " זהרי חמה " לרבי אברהם אזולאי. עדות זו דנה במשמעות מנהגים הרווחים במגרב.
על פי פירושם של חכמי דרעה. שם נאמר " ושמעתי משם חכמי דרעא שלכך בכל ארצות המערב מנשקים האצבע יותר משאר האצבעות לפי שהוא כנגד תיבת הויה "
האנונימיות ולשון ההכללה בהתייחסות לחכמי דרעה מתחלפות בשנות השבעים בהתייחסויות ספציפיות, בדברי רבי חיים ויטאל ב { ספר החזיונות " נזכרים רבי מסעוד כהן שבא מן דרעא, ואברהם אבשלום שישב שם :
שנת של"ד 1574 בר הרב מסעוד כהן מן דרעא אל צפת וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות הרב אבשלום אברהם ואמר לו : לחיים ולשלום, ואמר לו, פירוש הדברים הם, שיבא אצלי, אני חיים, ויתן לי שלום משמו. ונתן לו כל הסימנים אשר בי, ושהייתי בחור אחד דר בצפת ואמר לו, אמור לו משמי כי הוא משיח בן יוסף וילך לירושלים וישכון בה……….
מקובלי דרעה. – רחל אליאור
מקובלי דרעה. – רחל אליאור
מבוא. ממחצית השנייה של המאה ה-16 ואילך נמצא במקורות שונים בארץ ישראל ובצפון אפריקה עדויות על מקובלי דרעה. חכמי דרעה, מקובלי דרעה הקדמונים, מנהג מקובלי דרעה, וכיוצא באלה צירופים המצביעים על קיומו של חוג מקובלים בעל מסורת ייחודית בדרעה אשר במרוקו
ואחר שנה ראשונה תחל רוח לפעמו….וימלוך עליהם וילמדם תורה. ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד והוא יהיה משיח בן יוסף משנה שלו.
חכמי דרעה הנזכרים וחכמים אחרים המצוינים במקומות נוספים ב " ספר החזיונות " קשורים כולם בחזיונותיו המשיחיים של רבי חיים ויטאל. בפראקטיות אוקולטיות שונות נוסח " שאלה שהקיץ " והגדת עתידות, ובהשגה מיסטית נוסח " גילוי אליהו " והשגת " רוח הקודש ".
חיד"א ציין, שב " ספר החזיונות " השלם שהיה לנגד עיניו נזכר, כי " חיים ממערב הפנימי מעיר דרעא כתב בספר החזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות לרבי חיים ויטאל זצ"ל ומחזק לבו.
איפיון דומה של גילוי אליהו למקובל נוסף ממקובלי דרעה מצויין אצל החיד"א בערך מעיינות החכמה " חיבר חכם חסיד מהר"ר מרדכי מעיר דרעא בקבלה והיה נגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ונגנז הספר.
לאורן של מבואות אלה, דבאי יוסף טולידאנו ב " נר המערב " על מקובלי דרעה עולים בקנה אחד עם מסורות בנות התקופה ומקבילותיהן בכתבי יד ובדפוס. אלא שיש להסתייג מקביעתו בדבר בואה של קבוצת מקובלים מדרעה לצפת. שכן חל ערבוב בדבריו בין המקובלים שנותרו בדרעה ובין אלה שהגיעו לצפת הנזכרים במקורות הצפתיים בני התקופה. ואלה דבריו.
בימים ההם נקבצו ובאו שם בצפת קבוצה של חכמים מקובלים ובעלי רזין מנגב מרוקו מחבל דרעא, שבה מצאה אז חכמת הקבלה קן לה, ורבים גם התפארו כי נגלה להם אליהו הנביא וכי ידעו לספר עתידות. מהם זכרנו כבר שם האיש מסעוד מצליח בן גואשוש חוזה עתידות, וכן חיו עוד שם החכמים האלה.
רבי מסעוד הכהן שאולי הוא בעצמו מסעוד מצליח הנזכר, ורבי מסעוד זה יחד עם תלמייד חעם אחד באו בשנת של"ז 1577 לצפת ויספרו עוד על חכם אחד גדול הדור ויודע עתידות ושמו רבי אברהם שלום ברדעא. גם רבי חיים מדרעא ורבי מרדכי מדרעא, שניהם היו עוד ידועים אז למדיי עתידות ושנגלה להם אליהו.
וכל אלה יצאו כנראה בזמן אחד ויתיישבו בצפת, והאחרון רבי מרדכי חיבר ספר מעיינו חכמה ונגנז. שם בצפת התוודעו החכמים המקובלים האלה לרבי חיים ויטאל הנודע והוא סיפר בשבחם.
כאמור דברי טולידאנו על המצאותם של מקובלים בדרעה במאה ה-16 מאוששים ממקורות שונים, אלא שדבריו בדבר בואם של חלק מהמקובלים האלה במאה ה-16 לצפת, אותם שאינם נזכרים בספר החזיונות לרבי חיים ויטאל, אינם עולים מן המקורות הידועים לנו.
שתי שאלות עולות מן העדויות המצויות בידינו : האחת היא מה היחס בין מקובלי דרעה במאה ה-16 – הן אלה שהגיעו לצפת והן אלה שנותרו במגרב – ובין אותן מסורות בדבר מציאות ספר הזוהר בדרעא הקדמונים, והשנייה היא איזו מידה של אישוש היסטורי בכתובים ניתן למצוא למסורות קבליות משמם ולפשרו של ייחודם כבעלי רוח הקודש. גילוי אליהו וכיוצא בזה.
דרעה, דרעא או דרע, הוא שמו של עמק פורה בדרום מרוקו, אחד מנאות המדבר שבאזורים הגובלים בצחרה מעבר להרי האנטי אטלס. באזור זה חיו יהודים במשך תקופה ארוכה, שראשיתה אינה ידועה. במחק יהדות המגרב מקובלת ההנחה, שהיישוב היהודי בדרעא הוא עתיק יומין ובאזורי תאפילאלת ואשדות הדרעא נמצאו יהודים משנים קדמוניות.
יש הגורים, שתהליך היווצרותה שח הקהילה היהודית הברברית התרחשה בתקופה שבין תום השלטון הרומי ובין הכיבוש הערבי, ויש מסורות המקדימות זאת עוד יותר, מכל מקום יהודי המגרב ראו בעמק הדרעא את " ערש הממלכה היהודית " בימי הביניים המוקדמים.
ומסורת זו זכתה לבירורים נרחבים בספרות המחקר. קהילות יהודיות קדומות בדרום המגרב בכלל ט
ובדרעא בפרט היו קיימו אפוא בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של יהודי מרוקו, וקרוב לוודאי שהצירוף " מקובלי דרעא הקדמונים " הרווח בכתבי היד, כנזכר לעיל, היה אפשרי מלכתחילה בשל מסורות אלה, שידעו על יישוב יהודי קדום בעמק הדרעא ועל רציפות קיומה של קהילה יהודית באזור זה במשך מאות שנים.
בתעודות מן הגניזה שנדונו בשנים האחרונות כלולות ידיעות רבות על סחר של היהודים בדרום המגרב בין המאה ה-9 וה-11. דרעא הייתה אחד ממרכזי הסחר הטראנס צחרי והייתה בה קהילה יהודית בתקופה זו. היהודים החזיקו בחלק ניכר מהסחר שבין נאות המדבר בצפון הצחרה ( דרעא ) ובין החוף הצפון אפריקאי ומצרים.
הגיאוגראף הערבי יאקוט 1179 – 1229 ציין, כי רוב הסוחרים בעמק הדרעא בשנות 1200 – 1220 היו יהודים. ממקורות אחרים אנו יודעים על יישוב יהודי בדרעא במאה ה-11, שכן מר דונש ממדינת דרעא נזכר בשאלות ותשובות הרי"ף ובני דרעא נוספים נזכרים בתעודות מן המאה ה-11 בגניזה.
מן המאה ה-12 יש עדויות מגוונות המעידות על שגשוגו של היישוב היהודי בדרעא. המחבר האנונימי של כתאב אל איסתיחבאר כותב במאה ה-12 בשלון תלונה על מעמדם של היהודים : " אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה המחזיקים בעושר בעיקר בעיר פאס ובדרעא ואני עמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיה להם עושר רב ועמדה מכובדת ".
מקובלי דרעה-רחל אליאור
אגרת תימן של הרמב"ם, המתייחסת למאורעות שהתרחשו בשנות העשרים של המאה ה-12 מלמדת אף היא בעקיפין על יישוב יהודי בדרעא, שמנה תלמידי חכמים בתקופה זו. באגרתו כותב הרמב"ם : " כי לפני חמישים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה חכם מחכמי ישראל ושמו כמ"ר משה דרעי בא מדרעא אל ארץ אל אנדלס ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי אבן מיגאש.
אותה פריחה כלכלית ורוחנית של היישוב היהודי בדרעא הגיעה לקיצה במאבקים שבין המוראביטון והאלמווחידון במאה ה-12. בקינה הידועה של רבי אברהם אבן עזרא " אהה ירד על ספרד רע מן השמים ". בנוסחה מן הגניזה שפרסם שירמן, מוקדשות כשלושים שורות לקהילת דרעא :
איך נחרב המערב / ורפו כל ידים / ואוי ירד / על ספרד / רע מן השמים / עיני עיני יורדה מים / ימי רעה על דרעא / אשר באו בתחילה ביום בא צר / חושך צר / עליה ואבלה ולכד עיר / ויעיר / חמתו על קהילות / קהלת אל / ישראל / סגולת שוכן מעלה / קהל ישרים / וכשרים / הוד תורה וגדולה / וחיש צדם / ולכדם / ביום זעם וחלחלה.
עוד נזכרים בקינה זו ויכוחים דתיים ונסיונות השמד של המייחדים המוסלמים ונמנים נסיונות קידוש השם, רדיפה וטבח. במכתב משנת 1148, שנמצא בגניזה, כתב שלמה הכהן בפוסטאט, שרוביו מאזור סג'למאסה נמלטו לדרעא, שכן מכל ערי המורביטון שהצטרפו למרד נותרו רק דרעא ומכנאס.
במכתב נאמר " מר יעקב …אחי אבי, ומר יהודה בר מר פרחון ואחיו והם כעת בדרעא, לאחר שלקחו כלן שמה שהיה עמהם. ואין אנו יודעים לאחר מכן מה היה גורלם ולא נותרו בכל הארצות המראבטים ליתר החאראגים מלבד דרעא ומכנסה. ".
האלמוואחידון החריבו את הקהילות היהודיות בדרעא ובתאפילאלת, וגורל היהודים באזורים אלה היה לוט בערפל. יש היסטוריונים הגורסים, שכל הקהילות היהודיות באזור הוכרחו להתאסלם, ורק עם ראשית שלטון המרינים בשלהי המאה ה-13 חזרו המתאסלמים האנוסים ליהדותם, אולם טענה זו והיקף תלותה לא הוכחו די הצורך.
ויש מקום לסברה שנותר יישוב יהודי רצוף בדרום המגרב גם אחרי גזירת המייחדים. כידוע, חקר ההיסטוריה של קהילות ישראל בדרום המגרב מתאפין בחוסר איזון בולט – מחד גיסא יש עיסוק רחב בראשית הנוכחות היהודית באזור בתקופת הפריחה של היישוב היהודי עד מחצית המאה ה-12, ומאידך גיסא שוררת דממה מן המאה ה-13 ואילך.
אין בידינו מחקר היסטורי על אודות התקופה שבין חורבן הקהילות בידי האלמואחידין, ששלטו בשנות 1146 עד 1269, ובין בואם של גולי ספרד בשנת 1391 ובשנת 1492. גם עיקר המחקר על התקופה שלאחר הגירושים מתייחס לצפון המגרב ומכרזו וכמעט אינו דן בדרומו.
לפיכך, השאלה בדבר קיומו של יישוב יהודי רצוף באזור זה מן המאה ה-12 ואילך בעינה עומדת. בסג'למסה – תאפילאלת, שאינה רחוקה מדרעא, היו יהודים במאה ה-13. כפי שעולה מידיעות עקיפות ממקורות מוסלמיים ונוצריים. ויתכן שניתן להקריש מכך אף על יישוב יהודי שהיה בדרעא בתקופה זו.
הגיאוגראף יאקוט כתב, כאמוק, שבשנות 1200 – 1220 רוב הסוחרים שבדרעא היו יהודים. מכאן שנותרה קהילה יהודית מובחנת גם אחרי הגזירות, במאה ה-13. ידוע על רבי יצחק דרעי שבא בשנת 1285 מדרעא לברצלונה. ועובדה זו מאשרת את קיום הזיקה והקשר בין דרעא לספרד בתקופה זו, קשר שראשיתו במאה ה-11 וה-12. עוד ידוע שמו של המשורר היהודי יהודה בן שמואל בן דראע, שחי כנראה במאה ה-13 או בראשית המאה ה-14.
הירשברג ציין שבמקורות שונים שוב נזכרים יהודים בדרעא החל מן המאה ה-16. ואנו יכולים להוסיף בוודאות שגם מן המאה ה-15. אין כל סיבה להניח אלה היו מתיישבים חדשים. אלא קרובה יותר ההשערה שהיה בדרעא יישוב יהודי רצוף מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.
ידועות אף עדויות ספורות, שיחוסן הכרונולוגי אינו ברור כל צרכו, המתייחסות לישוב היהודי אחרי חרבן הקהילות בידי האלחמואחידין, אולם ניתוח התעודות מזמן בואם של מגורשי ספרד למרוקו מעלה בבירור את עובדת קיומו של ישוב יהודי ותיק בדרום המגרב שתושביו אינם נמנים עם המגורשים.
יתכן שהעדות המאוחרת ביותר על אותה תקופה, שאין עליה כמעט שום ידיעה, מצויה בקינה אנונימית ממחזור מנהג פאס שפרסם שירמן, ועיקרה מוקדש לכיבוש אוראן בידי הספרדים בשנת 1509. כדרכם של מקוננים מתחיל המשורר המקונן בתיאורן של גזירות קודמות וסוקר את רדיפות היהודים בספרד, פורטוגל ומרוקו, שקדמו לכיבוש אוראן.
מקובלי דרעה-רחל אליאור
לאחר תיאור גזירות קנ"א – 1391, בא קטע המתייחס לרדיפות בדרום המגרב :
תחילה אנשי המערב / הרגו יחד איש ואשה / וחִללו ספרי תורה / ואחריו בדרעא קם אויב / והרס כל בית תפלה / וגם שמו עליהם חוקים רעים וקשים בלי חמלה. אם אין הדברים מתייחסים לרדיפות האלמואחידין ואם אנו רשאים לייחס רציפות היסטורית לתיאור הגזירות, הרי שהרס בתי התפילה בדרעא אירע אחרי שלהי המאה ה-14. ומכאן שהיה שם ישוב יהודי בתקופה זו.
עם גירוש סביליה בשנת קנ"א ועם פתיחת החוף הצפון אפריקאי לקשר עם אירופא במאה ה-14 וביסוס שלטונם של בני השושלת המרינית, הגיעו גלי הגירה יהודית מספרד למגרב.
מגורשי גזירות קנ"א התיישבו כידוע באלג'יריה ולאורך החוף וכמעט לא הגיעו לריכוזי היהודים באטלאס העילי ובמורדותיו המשתפלים לעבר הצחרה, אזורים שהגישה אליהם, הייתה קשה ביותר.
יחד עם זה יתכן שבודדים הגיעו עם מעבר להרי האטלס לעמקי הסוס והדרעה. אף שאיננו יודעים זאת בוודאות. אולם מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15, שהגיעו בגלי הגירה גדולים ויסדו קהלות חשובות בפאס, במכנאס, בתיטואן, בסלא, בארזילא, בלאראש, ברבאט, בספי בתלמסן, ובאוראן ואף הדרימו למרכז הארץ.
בין מגורשי קנ"א – 1391, הגיעו קבוצות גולים לדרום המגרב ולפינותיו המבודדות, כגון הכהנים מדבדו שנזכרו בקהל יוצאי סביליה, ויתכן כי גם משפחת פרץ שהגיעה עד לואדי דאדס, הסמוך לדרעה, היא ממגורשי קנ"א ולא ממגורשי רנ"ב.
לא הגיעו ככלל לדרומה הרחוק של המדינה אל מעבר להרי האטלס ולמורדותיו. תחום השפעתם הוגבל בבירור עד מראכש, כפי שעולה מדבריו המפורשים של רבי יהודה אבן עטר, המובאים בכרם חמד.
: ותקנה שתקנו קהלת קודש פאס המגורשים מקסטיליה, גרירי אבתריה כל ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה. ומראכש יש ויש כל משפחה לפי מנהגיה. דהיינו אותם שהיו מזרע המגורשים עושים כמנהג ההוא, ושאר המשפחות יש שעושין מנהג המגורשים ויש כדת.
דברי הרב בן עטר המתייחסים להבדלים שבין מנהג תושבי הארץ הותיקים ומנהג קהילות המגורשים בדיני כתובה. מוציאים במפורש את תאפילאלת ואגפיה, לאמור, את העמקים של הרי האנטי אטלס ואזור הצחרה, אשדות הדרעה והזיז, מתחום השפעתם של המגורשים.
שכן יוצאי ספרד, שהעדיפו להתרכז בערים לאורך החוף ובמרכזים העירוניים הגדולים בפנים הארץ. לשם שמירת ייחודם ובדילותם, לא הדרימו לשם וחותמם הרוחני לא הוטבע באזורים אלה. לקיומו של יישוב יהודי ותיק בדרעה ובאגפיה של תאפילאלת מתייחסים גם דברי רבי חיים גאגין.
בראשית המאה ה-16, בעקבות הויכוח הידוע על בדיקת הטריפות בין המגורשים לתושבים, מזכיר הרב גאגין בקונטרס " עץ החיים " את המנהג הנוהג בקהילות הותיקות בדרעא וכן במחוז תודג'א ומחוז סוס. היינו קיומו של יישוב יהודי בדרעה ובדרום המגרב – יישוב ותיק השומר על מנהג יושבי הארץ מימים ימימה, שהיה מצוי מעבר לחוג השפעתם של קהלות המגורשים, היה בבחינת עובדה ידועה למגורשים ובני דורם במגרב.
יש בידנו עדויות רבות לבדילותן של קהילות דרום המגרב ולייחודן, לכך שבאזור זה, שלא פקדו אותו גלי הגירה ולא הוטבע עליו חותם המגורשים. נשתמרו מנהגים, דפוסי תרבות ומסורות עתיקות יומין. בין המנהגים הללו נציין את נוסח ההגדה של פסח הנאמר בדרום ובו תוספות שונות על הנוסח המקובל, וכן מנהגים שונים הקשורים בשבתות, בחגים ובמועדים. כגון בראש השנה, בערב יום הכפורים, בפורים בשבת הגדול, בערב פסח ובפסח, בשבועות ובערב תשעה באב. השאלה הנשאלת היא, ייחודיות זו ומסורות עתיקות אלה, הקודמות בעליל להשפעת מגורשי ספרד, לאיזו תקופה הן מתייחסות ?
דומה שהעדויות ורמזי הדברים שנותרו בידינו מצביעים ככל סבירות מוסיימת ולהנחה שהיה קיום רצוף של יישוב היהודי בדרעא במשך מאות בשנים. לאור הנחה זו אפשר לשער, שמסורות קבליות והלכתיות שמקורן בפסרד ובפרובאנס מן המאה ה-13 מצאו את דרכן אל מעבר להרי האטלס, אם בידי שליחים, כגון רבי יוסף בן אברהם שליח עדת בורגוש או רבי יצחק מעכו.
אם בידי תלמידים שהלכו מדרעה ללמוד בספרד ושבו אליה, כגון בני חוגו של אבן מיגאש, ואם באמצעות קשרי מסחר בין דרום המגרב לספרד. לפיכך יש מקום לבדוק את המסורות על אודות מקובלי דרעא הקדמונים ומציאותו של הזוהר באזור זה בראשית המאה ה-14.
עדויות מן המאה הט"ו והמאה הט"ז.
משלהי המאה ה-15 ומן המאה ה-16 מצויות עדויות מגוונות, שחלקן נדון לעיל וחלקן ידון להלן, בדבר קיומה של קהילה יהודית בעלת ייחוד בדרעה.
בקובץ הקבלי " מאור ושמש ", אשר ערך יהודה קורייאט, ובו חיבורים קבליים חשובים שנשתמרו בצפון אפריקה, ובתוכם הספר " מעין חכמה " ו " ספר המלכות ", מצויים כמה רמזים המאפשרים להניח כי דרעה הייתה מקום חיבורים.
ב " מעין חכמה " שבפתיחת הקובץ בא משפט מליצי, הכולל את אזכור שמה של דרעה בנוסח המקובל אצל יושביה ובציוּן מרכאות באותיות : " ספר מאור ושמש יאיר הדרו ואורו הזך צח ומצוחצח במרומו…והא לכם זרע הפרד"ס ליהנות מטובו ריחו וטעמו דע"ה נה"ר חמה וסהר ליראי ה' וחושבי שמו, המה הגיבורים המייחדים שם כבוד מלכותו ממקומו "
נוסח דומה חוזר אף בדף יד ע"ב של מאור ושמש בפתיחת ספר המלכות הכלולת בקובץ זה, ונאמר בו " אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה"ר דע"ה.
דומה שאין זה רק השימוש הרוח במליצה התלמודית ( בבלי, ברכות נח ע"ב ), שכן הגרשיים המצויינים בנה"ר דע"ה הם אלה המצויים אף באזכורים של מקום זה בחיבורי תושבי דרעה, כגון בהקדמות לכפריהם של אברהם עלון ושל אברהם אלוף מסראן, המכנים עצמם " זעירי מנה"ר דע"ה ", או מציינים את מקום הולדתם במליצה " עיר גדולה של חכמים ושל סופרים נה"ר דע"ה, או נהר דעה.
רבי אברהם עלון.
היה ממקובלי דרעא אשר במרוקו במאה ה-16, עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, הוציא לאור את ספר " דרכי הגמרא " לגאון רבי יצחק קנפנטון בשנת שס"ג – 1603 . ואף זו יסוד להניח כי ספר המלכות נתחבר בדרעא, בידי רבי דוד הלוי, במאה ה-.16 .
שכן, כפי שהודיעני בטובו הרב שלמה עמר, מצוי בידיו כתב יד שלם של ספר זה, הכולל הקדמה ובה מצוין בבירור, שהמחבר הוא רבי דוד הלוי. בהקדמה לכתב היד, שהייתה לנגד עיני בנוסח מודפס לעיון חטוף, מציין רבי דודו, כי הוא בא מפאס, שם למד לפני הרב יהודה עוזיאל.
רבי דוד הלוי דראע-מקובלי דרעה-רחל אליאור
לדרעה בה היו חכמי הלכה וקבלה, ושם למד עם רבי מוסא בן מחפוצה. הזיקה לרבי עוזיאל מתַארֶכת בבירור את רבי דוד הלוי לשלהי המאה ה-15 וראשית המאה ה-16. ויש לקוות שכתב היד יפורסם ויעמוד במלואו לרשות החוקרים.
שתי עובדות נוספות, שלא הושם אליהן לב, מטות את הכף להנחה כי " ספר המלכות " התחבר בדרעה בידי רבי דוד הלוי במאה ה-16.
רבי דוד הלוי דראע.
היה אחד מהמקובלים המפורסמים במרוקו. יצא מסביליה שבספרד בשנת רנ"ב והתיישב במרוקו. למד בפאס תורה מפי הגאון המפורסם רבי יהודה עוזיאל הראשון שהיה פוסק מוסמך. ומפאס הלך לתאמגרות באזור דרעא ושימש שם כדיין בקהילה.
הוא היה אחד הקדושים המקובלים ביותר בקרב יהודי מרוקו. קברו מושך מידי שנה אלפים רבים של מעריצים. נקרא לרוב דאוויד דראע וכן מול אנכלא – בעל הדקל – או מול אנכלא אלכדאר – בעל הדקל הירוק.
לפי מסורות רבות, מוצאו מארץ ישראל. נערץ גם על ידי המוסלמים שכינוהו מול דראע. העמיד תלמידים רבים שיצקו ממנו את תורת הקבלה, וביניהם רבי מרדכי בוזאגלו ורבי אברהם אסקירא.
סביב אישיותו של רבי דוד נרקמו סיפורים נסים ונפלאות בזכות הצדיק.
אלו הם חיבוריו :
" ספר המלכות ", נדפס בשלמות בירושלים, " כסף צרוף " נחלק לכ"ד חלקים. נמצא בכתב יד בידי רבי משה עמאר, " סגולת מלכים ", בו יבואר מיני האבנים מחולפי המזג. ספר " חיה ", " מאור אור ", בירור שמות מלאכים וכוחותיהם, ספר " השמים והבקעה " תכונות האותיות.
האחת – קרוב לוודאי, שהחיבור " כסף צרוף, שאבד, אך היה בכרך כתב יד שהיה לנגד עיני רבי יעקב משה טולידאנו, הוא תיאר אותו כחיבור " על חכמת הצירוף ובו כ"ד חלקים אך בכתב היד לא נשלם הספר ונמצא רק איזה פרקים הראשונים.
הוא מקביל ל " ספר המלכות " או עומד בזיקה קרובה אליו. שכן, לדברי טולידאנו, " בהקדמתו כותב המחבר כי עבר לפאס וקיבל מכתב מהרב הגדול רבי יהודה עוזיאל ומשם הלך לעיר דרעא וימצא חן בקהל עם עיר דרעא ובעיני השר של העיר. דברים אלה מקבילים במידה רבה לנאמר בהקדמתו ל " ספר המלכות " שבכתב יד עמר.
השנייה – בדף יד ע"ב של " מאור השמש ", שמצויה בו הפתיחה ל " ספר מלכות " הנדפס מצוין :
אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה"ר דע"ה והיא רחוקה כשמי מרומא. מי יתן ויהיו עיני ולבי שם כל הימים רבים וכן שלמים ברוב אמים. לתור בחוכמה תורה סתומה. אשר גבלו ראשונים….חקר אלוה ימצא בראשית כל פרי האדמה מאר"ש תצמח ישועה בכס"ף צרוף שמות ורזין וצפונות. מלאכת צור"ף שופרא דצירופי דנא דספרא רבא ויקירא ספר המלכות…."
הזיקה בין " כסף צרוף " ל " שבילי גנה"ר דע"ה כמילים מודגשות בגרשיים ובין " ספר המלכות " וקבלת הצירופים – מניחה מקום להשערה ש " ספר המלכות " הנדפס ב " מאור ושמש " הוא ספר " כסף צרוף "
אחזור עתה לקובץ " מאור ושמש ", שכלול בו שיר של ישר ספירות עם פירוש ארוך, הקרוי " מעין חכמה ", ונזכרים בו ארבעה מקובלים, שאינם ידועים לנו. ולהם שמות מגרביים אופייניים, שונים משמות המגורשים. ויתכן שישי מקום לקשרם עם מקובלי דרעה.
ואלה שמותיהם :הרב אהרן בן יוסף בן יבגי ז"ל שקיבל מרבותיו ומסר לחבריו הרב מסעוד בן טביב והרב סעיד בן ברוך ביטון והרב מסעוד בן מרדכי ביטון זכר כולם לחיי עד.
עדות חשובה של קיום ישוב יהודי בדרעה בתקופה זו, שמנה תלמידי חכמים וסופרים, מצויה בדברי רבי אברהם עלון. בראשית שנות הששים של המאה ה-16 עלה אברהם בן שלמה עלון מדרעה דרך מצרים לצפת ואוצר כתבי יד ברשותו.
בשלהי שנות הששים נסע לונציה והוציא לאור כמה ספרים מכתבי יד שהיו תחת ידיו כגון : " אזהרות " אבן גבירול, " דרכי התלמוד " לרבי יצחק קנפנטון, " מדרש הנעלם " על מגילת רות ואחרים. בשעריהם של כל הספרים שהוציא לאור נאמר, בשינויים קלים :
אני הצעיר שבחבורה הדל באלפי שבטי ישראל אברהם בן לאדוני איש חיל רב פעלים אבי כבוד הרב שלמה יצ"ו דידיע עלון, אשר ארץ מולדתו במערב עיר גדולה של סופרים ושל חכמים נהר דרעה והיום הזה נתיישבתי בעיר הקדש צפת.
בין רבנן בין מלכי קדם גאוני עולם לחגור איזור הזריזות והחריצות והמריצות להקריב אל הדפוס הספר הזה עם ספרים אחרים ספיר גזרתם לקרבן אשה לשולחן של מלכים אשר נשארו לי מפליטת יתר ספרי ונכסי אשר אכלו הישמעאלים במצרים בתעלוליהם ונכליהם וערמומיותיהם…
אברהם עלון הרבה לנדוד בין שנות הששים לשנות השמונים של המאה ה-16, כפי שעולה מההקדמות לספריו ומרשימות משפחתיות של משפחת עלון שנותרו בכתב יד פארמה. בראש כתב היד פארמה משנת 1375, מובאת רשימת חידות ופטירות שני אברהם בכבוד הרב שלמה עלון, שנכתבה באדריאנופול ובקושטונטינא בין השנים של"ג – שמ"ב .
המקביל בחלקו לרשימה הקודמת, מציין רבי אברהם עלון את הולדת בנו בכורו יצחק " ואלה תולדות יצחק בן אברהם בן כבוד הרב שלמה עלון יצ"ו מנהר דרעא שבמלכות השריף העומד פה קוצטאנטה עיר רבתי. דרעה הייתה ערסה של שושלת השריפים הסעדים. ולכם מרמזים דברי אברהם עלון על מלכות השריף.
מקובלי דרעה-רחל אליאור
בנדודין הגיע מדרעה למצרים, לצפת, ונציה, לקושטא ולדריאנופול. לפיכך דבריו על אודות דרעה כעיר גדולה של סופרים וחכמים ראויים לתשומת מעבר לשגרת המליצה. שכן סביר להניח שבתוקף נדודיו היה לו קנה מידה להעריך מרכזי חוכמה ותורה. גם אוצר כתבי היד ברשותו שהביא מדרעה, מאשש את דבריו על מציאות סופרים וחכמים בעיר זו. עדותו הולמת אפוא עדויות אחרות בדבר קיום מרכז קבלי באזור זה.
בין המקובלים תושבי דרום המגרב, שבעמקי הרי האטלס, בתקופה זו יש למנות את : רבי משה בן מימון אלבאז מתארודאנת בעל " היכל הקודש " ו " פרח שושן ", רבי מרדכי בן דו הסבעוני, רבי יצחק הכהן בעל " גינת ביתן ", ורבי יעקב איפרגאן בעל " מנחה חדשה ".
לבד מהמקובלים המוגדרים במפורש כאנשי דרעה, יש מקובלים שמוצאם משם הוא על דרך ההשערה, והם : רבי אברהם הלוי ברוכים, היודע כאברהם הלוי מגרבי ורבי יוסף בן טבול, אשר לדברי גרשום שלום יתכן שמוצאו מדרעה.
לשני אלה אולי אפשר עוד להוסיף את רבי עלאל בן אלחאק מתלמסאן, שאליו שלח רבי אברהם סבע את פירושו על עשר הספירות.
ראו לשוב ולהדגיש, כי המקובלים בדרעה ובדרום המגרב פעלו במנותק מחוגי המקובלים בצפון המגרב, שנמנו עם קהל גולי ספרד והתושבים הותיקים.
בין המקובלים שהגיעו למרוקו לאחר גירוש ספרד ופורטוגל ונותרו בה פרקי זמן שונים היו : אברהם אדרוטיאל בעל, אבני זכרון ", שמעון בן לביא בעל " כתם פז ", יוסף בן משה אלשאקר בעל " צפנת פענח " ו, רפואת הנפש ", אברהם סבע בעל " צרור המור " ו " צרור הכסף ", אפרים אלנקאוה מתלתסאן בעל " שער כבוד ה' ", יהודה חייט בעל " מנחת יהודה ואחרים.
קרוב לודאי שפעולת המקובלים בדרום אף קדמה לבוא המגורשים מספרד לצפון אפריקה. במאה ה-16נתקיימו מסורות קבליות מקבילות בצפון המגרב ובדרומו, שהיו בלתי תלויות זו בזו ועיצבו דמות רוחנית וצביון מיסטי ייחודי בכל מרכז ומרכז. עם זאת לא מן הנמנע שהיו קשרים בין מקובלים בודדים מקהל המגורשים למקובלי דרעה.
דומה שאחד המאפיינים העיקריים של הקבלה בדרום המגרב הוא אי היחשפותה למפגש שבין הקבלה לפילוסופיה ולתרבות הרנסאנס. מפגש זה אשר התפתחות הקבלה במאות ה-14 וה-15 עמדה בסימנו בכל אירופה מספרד עד תורכיה, פירותיו הובאו למגרב בידי מגורשי ספרד.
הוא השפיע לאיטו על הקבלה בצפון המגרב אולם כמעט שלא הגיע עד דרעה, ששימרה את נוסח הקבלה מם המאות ה-13 וה-14, בצביונה הקדום מחד גיסא, ופתחה עניין מיוחד בקבלת הצירופים ובקבלה חזיונית מאידך גיסא.
הראשון רב משקלו של היסוד המיסטי חזיוני והממד האוקולטי, בעוד שהמכלול השני מצטיין בדפוסיו השמרניים והמסורתיים ובעירוב של עובדות היסטוריות עם מסורות אנונימיים פסיאודואפיגראפיות.
כתבי היד המיוחסים למקובלי דרעה מתחלקים לשתי קבוצות :
בקבוצה אחת – כתבי היד שנכתבו בדרעה, או שמצויים בזיקה אליה, המלמדים על מציאותן של מסורות קבליות קדומות מן המאה ה-13 והמאה ה-14, שהיו בידי מקובליה. אין זה מן הנמנע שיושבי דרעא, שעמדו בקשר עם ספרד במאה ה-11 וה-12, כפי שצויין לעיל, שמרו על רציפות הקשר אף בתקופת התפשטות הקבלה, והביאו עימם בשובם לדרעה את מסורת הקבלה בספרד.
בואו של יצחק דמן עכו בראשית המאה ה-14 מספרד לדרום המגרב מאשר את סבירותה של הנחה זו בדבר אפשרות הקשר בין המרכזים של יצירת הקבלה בספרד לחוגי המקובלים בצפון אפריקה. שמות נוספים בעלי אופי ספרדי מובהק, כגון רבי יום טוב אשבילי ( מסביליה ) ורבי אברהם שליח עדת בורגוש הנזכרים כבעלי מסורות קבליות שהובאו לדרעה, מניחים מקום לחיזוק ההנחה בדברי קיום קשר בין שני מקומות אלה בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14.
מקובלי דרעה-רחל אליאור
מסורות אלה, שזהות מחבריהן ומקורם נתעלמו ברובם עם השנים, נתקדשו בידי יושבי המקום, נשמרו ונעתקו על ידיהם, יוחסו לעיתים למקובלי דרעה באופן כללי או למקובלים מסוימים בה באופן פרטי. ייחוס מסורות אלה למקובלי דרעה אינו בא ללמד על חיבורן שם, אלא על השתמרותן ומציאותן שם, בדומה לדברי רבי משה קורדובירו על הזוהר : עיקר מציאותו שם ומשם נתפשט אלינו.
בקבוצה השניה – כתבי יד קבליים שנתחברו בידי מקובלי דרעה מראשית המאה ה-16, העומדים בסימן קבלת הצירופים. עם קבוצה זו נמנים החיבורים שבחלקו הראשון של " מאור ושמש ", " ספר המלכות " לרבי דוד הלוי " מעינות החכמה " לרבי מרדכי בוזאגלו, וכן חיבוריהם של רבי מוסא בן מחפוטא ואברהם בן מסעוד אסקירה בעל " גנזי מלך ".
בבירור הזיקה שבין מחברים אלה, דומה כי רבי דוד הלוי למד בדרעה עם רבי מוסא בן מחפוטא, שנותרו ממנו בידינו ראשית של שיר קבלי, המצוי בקובץ של, חידושים וליקוטי דינים, רשימות היסטוריות, פיוטים, סגולות ורשימות משפחתיות – שערך רבי רפאל בן שלמה אבן צור, אב דבית דין בפאס.בדף 272 של הקובץ מצוי שיר, שבכותרתו מצוין " שלש עשרה עיקרי יסוד תורתנו בדרך משל ומליצה להחכם החסיד ועניו המקובל רבי מוסא אבן מחפוטא זצ"ל.
בן נאיים וטולידאנו ציינו, שבן מחפוטא היה מחכמי פאס, חי סביב שנת ש"ל – 1570, ונזכר בדברי רבי משה אסולין מפאס. יעקב משה טולידאנו מציין כי תלמידו של רבי דוד אולי אף של בן מחפוטא היה רבי מרדכי בוזאגלו בעל " מעינות חכמה ", וקרוב לודאי שרבי אברהם בן רבי מסעוד אסקירא בעל פירוש " גנזי המלך " על " ספר המלכות " נמנה אף הוא עם חוג זה.
כתבי היד.
כתב יד ששון – כתב יד זה שנתחבר בדרעה במאה ה-16, הוא פירוש על התפילות ועל פי תוכנו הוא אנתולוגיה של מקורות הלכתיים וקבליים מתקופות שונות, המתייחסים לתפילה. זה חיבור אנונימי, שמו ושם מחברו אינם ידועים, שנערך ונכתב בידי אחד ממקובלי דרה, ונעתק בידי שמואל הלוי אבן יולי. על ייחוסו של הכותב העורך אומר המעתיק בראש הספר :
מודעת זאת בכל הארץ מודעה רבה להודיע ולהודע איך ספר זה הוא לאחד קדוש מדבר ממקובלי דרעא הקדמונים זצ"ל. ולפי רוב הענוה את שמו לא הגיד והיה העלמה. והוא פירוש התפילות לשבתות וראש חודש מידי חודש בחודשו ומידי שבת בשבת ונהרא, נהרא ופשטיה פושט והולך גם לרבות על דרך אמת וצדק.
אף הוא היה מתכוון להורות את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ואתיה תוך תוך לקט ציבחר מיכא ציבר מיכא מספר ארחות חיים לרבנו אהרן הכהן אשתרוק ומספר התמיד לרבנו ראובן בר חיים צבי זלה"ה הכ"ד איש צעיר עני ונכה רוח מדבר משחיו. אדם להבל דמה עפר מן האדמה, עבד לצורי וגואלי שמואל הלוי אבן יולי ס"ט.
זה הספר לשמו לא ידעתי כי אכנה והוא כלול מכל וכל על ענייני תפילות השנה ומנהגה כולו ורובו, מספר ארחות חיים והוא כלול מפרדס ה"כ דברי המתאבק תחות עפרא דתחות סנדליא נע"ם ס"ט.
ספר התמיד לרבנו ראובן בן חיים, רבו של הרב המאירי, יוצא לאור בעיר פאס בפעם הראשונה על פי כתב יד יחיד בעולם שמצאתי במרוקו בעיר מכנאס עם מבוא והערות מאת יעקב משה טולידאנו.
שני הספרים שציין המעתיק בהקדמתו : " ספר ארחות חיים " לרבי אהרן הכהן אשתרוק ו " ספר התמיד " לרבי ראובן בר חיים צבי – ספרי מנהגים מן המאה ה-13 שעמדו לפני המחבר בנוסחם המלא – משקפים את הספרייה ההלכתית העשירה שעמדה לפני הכותב.
מקורות הלכתיים אחרים וספרי מנהגים הנזכרים בפירוש התפילות כוללים הר"מ מקוצי, הרב שמחה מאשפירא, בעל האשכול, ספר " המנהיג " ו " שבולי הלקט " בצד הספרייה ההלכתית הרחבה מן המאה ה-13 נזכרים בכתב היד מקורות קבליים רבים מן המאות ה-13 וה-14, לבד מספר הזוהר המצוטט ונזכר בתדירות.
נזכרים חיבורים רבים של משה די ליאון כגון " משכן העדות ", " סוד ההבדלה ", ו " סוד המלבוש ". " ספר הבהיר "," מראות הצובאות ", " תיקוני זוהר " , הנקראים בפי המחבר " זוהר הרקיע ". " קבלת האחים הכהנים ", " ספר מסורת הברית " ו " אגרת היחוד ", ," ספר הקנה " ועוד….
מקובלי דרעה-רחל אליאור
דרכו של עורך פירוש התפילות היא לציין את מקורותיו, ככל שידיעותיו מגיעות, הואיל והוא נזקק לאסמכתאות במסורות השונות בקביעת השתלשלות המנהגים ובפירוש דיני התפילה וזיקתם למסורת הקבלית.
לבד ממקורות קדומים ומסורות הלכתיות וקבליות מספרד ומפרובנס, מביא המחבר פעמים מספר מחברים בני תקופתו : " ספר המוסר " ליהודה כלץ ו " שולחן ערוך " לרבי יוסף קארו, אם כי אין זה מן הנמנע שאלה הן אינטרפולאציות מאורחות או תוספות מעתיקים.
כתב היד הוא למעשה אנתולוגיה של מקורות קבליים והלכיים מן המאה ה-13 ואילך, שמשובצים בו המנהגים הרוחניים בדרעה ובארצות המערב, תוך ציון התאמתם למנהגים המצויים בספרי קבלה שונים . מסורות משם מקובלי המאות ה-13 וה-14, חלקן אנונימיות, מעורבות עם מסורות מבני תקופתו של המחבר.
חשיבותו של כתב יד ששון 921 היא בכך, שלצדן של מסורות ההלכה והקבלה הספרדיות והפרובנסליות בנות המאה ה-13 וה-14, הוסיף המחבר מסורות ושמועות מפי מקובלי דרעה בני המאות ה-15 וה-16, הוא מונה בדבריו בהקשר עם מסורות דרעא את, אברהם בן מוחא, יוסף בן שלמה הגלילי, לוי בן משה אבן ואליד, יוסף בן חניה, ויוסף בן יום טוב מסביליה, שדר בפאס.
נוסח הבאת דבריהם ועדויות חופפות ומקבילות מניח מקום לקבוע את קשריהם עם דרעה במאה ה-15 וה-16, בבירור זהותם וזיקתם לדרעא אעסוק להלן :
בפירוש התפילות מובאות כמה עדויות שמיעה מפי אומריהם, ונוסח עריכת הדברים מניח מקום לסברה שהשומע והרושם הוא המחבר העורך, ולא המעתיק. בדף רלט נאמר " עד כאן פירוש קצר קצרתיו מפירוש ארוך שמעתיו מפי רב יוסף ברבי יום טוב ז"ל אשבילי דר בפאס כשבא אצלנו לדרעה בכפר תינזולין ( כפר בעמק הדרעא ) בעניין קטרוג הלבנה.– רבי יוסף ברבי יום טוב אשבילי – אפשר ששמו מעיד על היותו צאצא למשפחת הריטב"א שחי בספרד עד ראשית המאה ה-14, אם כי לא ידוע לנו על ענף ממשפחתו במגרב.
במקום אחר בכתב היד, בתיאור מנהגי קבלת שבת ומשמועתם הקבלית ובסיכום המסורות השונות בדבר חיוב ושלילת התחלת " תפילת ליל שבת בקדיש כמו שעושין בלילי ימות החול " כתב המחבר :
וכן ראיתי כמה חכמים גדולים בחכמה ובשנים אין מתחילין כי אם בכרו וכן בעניין הקדיש היינו אומרין שבת נקדש קודם ויכלו וכן אומרין קצת בני אדם שבת נקדש יום הששי ויכלו השמים וכו…וכן שמעתי מהרב אברהם אבן מוחא שכך קיבל מהרב יוסף בן שלמה הגלילי וגם כן כתוב כך בזוהר ובספרי המקובלים ושמעתי ממנו כי כך קיבל מהחכם הזה הנכר שקיבל מרבו שאין מתחילין בתפילת ליל השבת בקדיש.
נראה כי רבי יוסף בן יום טוב אשבילי ורבי אברהם בן מוחא היו בני תקופתו של מחבר כתב היד ששון 921, שכן מנוסח הדברים עולה, כי מחבר פירוש התפילות שמע בעצמו דברים מפי רבי יוסף בן יום טוב אשבילי בדרעא ומפי רבי אברהם בן מוחא וכי יוסף בן שלמה הגלילי היה אף הוא בן זמנם.
היות יוסף בן שלמה הגלילי ואברהם בן מוחא בני תקופה אחת והשתייכותם לחוג שעסק בנוסחם הקבלי של המנהגים עולה גם ממסורת המובאת משמם בכתב יד ניו יורק 1805 " כתב בספר קדמון כתב יד משם מקובלי דרעא ז"ל ורז"ל, שאל רבי יוסי הגלילי את רבי אברהם בן מוחא, מדוע אין אנו מניחין תפילין בט"ב כי אם התפלה של יד ואין מניחין תפלה של ראש והשיב לו.
כתב היד ששון 919 הוא אנתולוגיה מקיפה של ספרות קבלית, הדומה באופיה לקבצים הקבליים שנכתבו בצפון המגרב במאה ה-16. כגון " " ספר אבני זכרון " לרבי אברהם אדרוטיאל. " צפנת פענח לרבי יוסף אלאלשקר ו " מנחה חדשה " לרבי יעקב איפרגאן.
אנתולוגיה זו כוללת חומר קבלי, שמוצאו מספרד מן המאות ה- 13 וה-14, בצד חומר צפון אפריקאי מן המאות ה-15 וה-16 בחיבור זה נזכר רבי יוסף בן רבי שלמה הגלילי ובכמה מקומות מובאות מסורות משמו.
בכתב יד כלולות מובאות, מ" גינות ביתן ", מקבלת יוסף בן שלמה מדרעא, מדברי רב י סבע, מקבלת מרדכי בן דוד הסבעוני .
מקובלי דרעה-רחל אליאור
רבי יוסף בן רבי שלמה הגלילי נזכר בכתב היד הנדון בשני מקומות בלשון המניחה מקום לסברה, שחי בתקופתו של המחבר והעורך או בסמיכות רבה אליה. שכן דומה שאפשר להסיק עדות שמיעה וראייה מן הדברים " להרב יוסף בר שלמה גלילי שהיה בארץ דרעא ואמנם נקבר בתאדלא היא פשתאלה וזה לשונו מכתיבת ידו בעמוד אחר משלושת העמודים שהיה כותב בדף אחר.
במקום אחר בכתב היד מציין עורך האנתלוגיה " אמר החכם המקובל רבי יוסף בן רבי שלמה ז"ל הגלילי ממדינת צפת. אך שהעדויות על אודותיו עשויות להיות מאוחרות, ראוי לציין שהחומר המיוחס לו אינו שייך לקבלת המאות ה-15 וה- 16 אלא משקף קבלה קדומה מזה וחיבורים פילוסופיים מזה.
דומה שיש להבחין בין העדויות על המקובל רבי יוסף בן שלמה הגלילי מדרעא ובין החיבורים המיוחסים לו. שכן חיבורים אלה אינם אנונימיים, קדומים ואינם מפרי עטו. שעוד שהוא תואר כאישיות היסטורית בממוקמת בחוג חברתי מסוים, שמקום קבורתה ידוע ושבכתבי יד שלה נפוצים. ייחוס חיבורים קבליים אנוניממים למקובלי דרעא בכלל ולרבי יוסף בן שלמה הגלילי בפרט מצוי בכתבי יד מגרביים נוספים, כפי שנראה להלן.
כתב יד ניו יורק 1869 הוא קובץ קבלי מצפון אפריקה מן המאה ה-18. ומובא בו חיבו שבכתורתו מצויין " מספר כתב יד קדמון ממקובלי דרעה הקדמוניים ואת שמו לא הגיד – פירוש שיעור קומה. כתב יד ניו יורק 1805 הוא קובץ ליקוטים קבליים מן המאה ה-18, ובכותרת כתב היד נאמר " כתס בסימן קדמון כתב יד מקובלי דרעא "
החיבור שפרסם גרשום שלום בשנת תרפ"ז כסודותיו משל יעקב בן יעקב הכהן, או כפירוש שיעור קומה לרבי יעקב בן יעקב הכהן, הוא החיבור המצוי בכתב יד ניו יורק 1869, בשם " פירוש שיעור קומה לאחד ממקובלי דרעה הקדמוניים " והוא זהה לטקסט המצוי בכתב יד ששון 921.
נקודת אחיזה היסטורית וודאית יותר מצויה בידינו בדבר לוי בן משה בן ואליד, שנזכר בכתב יד ששון 921, בסמיכות לאברהם בן מוחא ויוסף בן שלמה הגלילי. רבי לוי ואליד חי בחלק הראשון של המאה ה-15 בדרעה.
משפחתו הייתה מיוחסת ובעלת מעמד נכבד בדרעה באותה מאה. הוא ידוע כמחברם של שאלות ותשובות. קונטרס בדיני טרפות וספר עיבור. בניו רבי יוסף ורבי חלפתא, יסדו חבורה לשם עלייה לארץ ישראל, שכללה צלבדם את חותנו של רבי לוי בו ואליד הוא רבי אהרן בן סלימאן בן סמחון, את רבי שמואל בן מרדכי בן אבו אל טובול ואת רבי אהרן בן שלמה בן מלכה.
משאלות ותשובות הרשב"ץ ומן המחקרים בתולדות העליות לארץ ישראל שדנו בפרשה הנזכרת לא נודע סופה של תכנית העלייה של חבורה זו.
אולם בשנים האחרונות פירסם מ' בית אריהקולפונים של כתבי יד עבריים שהעתקו בירושלים, ומהם עולה שרבי יוסף בנו של רבי לוי בן ואליד מדרעה אכן הגשים את תכנית העלייה והגיע לירושלים בסוף המאה ה-15. משפחתו אינה ידועה כמשפחת מקובלים דווקא, אולם קורותיה מאשרות את עובדת קיומו של יישוב יהודי בדרעה באותו זמן. ויתכן שהשמות שנזכרו קודם לכן בסמיכות לשמו. יוסף בן שלמה הגלילי ואברהם בן מוחא, אף הם מתקופה זו.
מן האמור עד כאן נמצאנו למדים, כי למסורת הקבלה בדרעה מן הקבוצה הראשונה, יש שני מאפיינים : האחד – כתבי היד המזכירים את מקובלי דרעה באופן אנונימי כחוד ייחודי ובאופן מפורט כבעלי זיהוי שמי וכבעלי מסורות ותורות. ונוקבים בשמות של דמויות שיש מידה סבירה של אישוש היסטורי לקיומו בשלהי מהמאה ה-15 ובראשית המאה ה-16 : השני : הבאת מסורות קבליות קדומות מקבלת ספרד ופרובאנס מן המאות ה-13 וה-14, בשם מקובלי דרעה הקדמונים.
כתבים על קבלת הצירופים. מקובלי דרעה-רחל אליאור
כתבים על קבלת הצירופים.
המכנה המשותף לקבוצה השנייה של כתבי יד שנתחברו בדרעה הוא עניינם בקבלת הצירופים. לקבוצה זו שייכים ספרו של רבי מרדכי בוזאגלו " מעינות החכמה ", ספריו של רבי דוד הלוי " ספר המלכות " ו " כסף צרוף ". ואלי אף חיבוריהם של רבי מוסא אבן מחפוטא ושל רבי אברהם בן רבי מסעוד אסקירא מדרעה.
נדון לפי שעה בחיבורו של רבי מרדכי בוזאגלו, " מעינות החכמה ", הנמנה עם קבוצה זו שכן, כתב היד השלם של " ספר מלכות ", המיוחס לרבי דוד הלוי, אינו מצוי לפנינו, ואילו מחיבוריו של רבי מוסא אבן מחפוטא מצוי בידינו ראשיתו של פיוט בלבד בשם " שלש עשרה עיקרי יסוד תורתנו בדרך משל ומליצה
פיוט בשם זהה מיוחס לרבי יוסף בן אברהם שליח בורגוס, בכתב יד ששון 921, וחיבורו של רבי אברהם בן רבי מסעוד אסקירא " גנזי המלך ", לא הגיע לידינו. אם כי יתכן שהחיבור הקרוי " גנזי המלך " המצוי באוסף ניו יורק להמן, העוסק ברמזים ובגימטריות על המלה בראשית ובפירושים קבליים – הוא חיבורו של רבי אברהם בן רבי מסעוד.
רבי מרדכי בוזאגלו נמנה עם תלמידי רבי דוד הלוי, שהיה ממגורשי ספרד, בא לדבדו ולדרעה ונקבר בתאמגורות בירת עמק הדרעה. חיבורו של רבי מרדכי בוזאגלו : מעינות החכמה העוסק בקבלת הצירופים, מצוי בכתב יד אחרים. הקדמתו המאלפת מלמדת, על מרכזיות חוכמת הצירוף בקבלת דרעה.
על דפוסי עיסוק בקבלה במקום מושבו ועל מציאותם של מושגים קבליים בחוג זה, שאינם ידועים לנו ממקום אחר. וזו הקדמת המחבר זלה"ה לספר " מעינות החכמה "
אלה מעינות החכמה המרחפת על מי מנוחות ונחלי עדן ירוצון בשכל משכיל ונבון אשר עזרו השם יתברך להכנס בחדרי שכיות הקבלה הפנימית המתפשטת– הקבלה הפנימית היא מונח המתייחס לדרגה אזוטרית של פירוש קבלי הקשור בידיעת שמות וברוח הקודש, מונח מוכל לנו מכתבי רבי יוסף הבא משושן הבירה וידוע אף ממקובלים נוספים, כמו רבי משה די ליאון ורבי יוסף ג'יקטיליה, כאחות מארבע שיטות הפרשנות בטעמי המצוות.
אלה מעינות החכמה המרחפת על מי מנוחות ונחלי עדן ירוצון בשכל משכיל ונבון אשר עזרו השם יתברך להכנס בחדרי שכיות הקבלה הפנימית המתפשטת ומתגלה על ידי חכמת הצירופים אשר סודם אמ"ש חכמ"ה צמרכ"ד למספר בני ישראל י"ב אשר כל מי שנגלו אליו שערי הגוונים הנוראים האלה.
אמש, חכמה צמרכ"ד : אמ"ש – שלוש אמות, שלוש אותיות היסוד, המסמלות את שלושת היסודות, אוויר מים ואש. צמרכ"ד הוא צירוף הרווח בקמיעות ומשמש כסגולה היוצא מצירוף ספי חמשת הפסוקים הראשונים בפרשה הראשונה של בראשי.
הוא אמר זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו אשר עין בעין נראה אתה ה', לכל משכיל ומבין בחכמה הזאת המאירת עינים מאור הבהיר בשחקים ואין כל אדם יכול להשיגה כי אם לאחר שממית עצמו עליה ולזאת החכמה כיוונו רז"ל יגעת ומצאת תאמין ומיץ חלב יוציא חמאה בח"ך מ"ה חכמ"ה ועל החכמה הזאת נאמר כי רבים חללים הפילה זה שאינו מגיע להוראה ומורה.
ועצומים כל הרוגיה זה שמגיע להוראה ואינו מורה והגבול אשר גבלו הראשונים הוא עד ארבעים שנה ושלא כדעת הרב החייט ז"ל ( רבי יהודה חייט הוא מחבר " מנחת יהודה ) עד דאמרו כבשים ללבושך דברים שהם כבשונן של עולם דבש וחלב תחת לשונך וכ"ש החכמה הנפלאה הזאת המתגברת ומתרחבת לאין תכלית.
וממנה יכול האדם לדבר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא על דרך ענג נג"ע וגם יכול להוציא על כל אות ואות מן התורה אלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פנים ופנים לפנים אין קץ ותכלית הן בשפטים הן בדרשות וגימטריאות ורמזים וסודות ושמות הקדש וקבלה פשטית וקבלה פנימית ובבואה דבבואה וקבלה מעשית.
אמנם אין כל אדם רשאי להיכנס למעיינות החכמה הזאת כי אם אשר מלאו כרסו מן המקרא והמשנה והגמרא והדינין איסור והתר שמא ואסור דרשות דברי אגדה דברי משל ומליצה ויודע בטיב דרך ארץ ויהיה עניו וסבלן שומע חרפתו ואינו משיב ואחר כך צריך לידע מפתחות הצירוף של כ"ד פנים הנודעים בזאת החכמה.
הערת המחבר – והנה אעיד פה כי מזה כמה שנים בא לידי כתב יד ישן שנאבד אחר כך מאתי והוא כרך עב שהכיל עניינים שונים. וביניהם ספר " כסף צרוף " על חכמת הצירוף ובו כ"ד חלקים. אך בהכתב יד לא נשלם הספר ונמצא רק איזה פרקים הראשונים.
ובהקדמתו כותב המחבר כי עבר לפאס וקיבל מכתב מהרבה הגדול רבי יהודה עוזיאל ומשם הלך לעיר דרעא וימצא חן בעיני הקהל עם עיר דרעא ובעיני השר של העיר. הספר נכתב בלשון צח ובסגנון יפה מאוד ובתוכו כותב שחיבר עוד ספרים ומזכיר שם לרוב מספרו " סגלת המלכים " שבו יבאר מיני האבנים מחולפי מזג…ואשער כי הספר " כסף צרוף " הנזכר הוא לאחד מחכמי דרעא שזכרתי פה. סוף ההערה.