מורשת יהדות מרוקו

עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

כתבים מוהדרים ומוערים

עורכים משה בר-אשר וסטיבאן פראד

המרכז ללשונות היהודיים וספרותיים

האוניברסיטה העברית בירושלים

הוצאת מאגנס

תוכן העניינים

הקדמה

נחם אילן – על האבנים: מדרשה שבעל פה לדרוש בכתב – עיון 1 בטיוטת דרשה פופולרית לשבת כלה

נטלי אקון – הערבית המשתקפת בעברית של מרוקו                              

יעקב בן־טולילה – המכתבים העבריים של רבי יהודה ליאון כלפון           

אבישי בר־אשר – ״שימושי קראן״: נוסחאות מוסלמיות בקונטרס השבעות  יהודי ממרוקו

משה בר־אשר – שרח מגרבי לספר יונה – עיון לשוני ופרשני ומהדורה של הטקסט

יהודית הנשקה – מבט אל קהילת טריפולי שבין שתי מלחמות העולם סקירה וניתוח של ארכיון הרב יששכר חכמון

אהרן ממן – איגרת מרבי מכלוף אלעסרי ז״ל רב העיר ריש

אריאל שוה – בעקבי מתקני התפילות

יוסף תדגי – פיוט ״מי כמוך״ לחנוכה לר׳ ידידיה מונסונייגו

הקדמה

שני הכרכים האלה – הכרך באנגלית והכרך בעברית – הם המשך לשני הכרכים שיצאו בשנת 2011. בימים כ״ט בתשרי – ח׳ במרחשוון תשע״ג(24-15 באוקטובר 2012) נתקיימה סדנת חוקרים על יהדות צפון אפריקה במסגרת התכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת ייל בניו הייבן שבמדינת קונטיקט בארצות הברית. הסדנה היא פרי שיתוף פעולה של התכנית ללימודי היהדות והיחידה למדעי היהדות בספרייה של אוניברסיטת ייל ושל המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים. נטלו בה חלק 13 מלומדים מארצות הברית, מצרפת ומישראל.

החוקרים עבדו על תעודות וכתבי יד מארבע ארצות צפון אפריקה – מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב – המצויים באוסף מצפון־אפריקה ביחידה למדעי היהדות בספריית ייל. במשך ימי הסדנה נתן כל אחד מהמשתתפים הרצאה קצרה על נושא מתחומי המחקר שלו.

פניתי לפרופסור סטיבן פראד, ראש התכנית ללימודי היהדות, והצעתי שגם הפעם נפרסם שני כרכים בעקבות הסדנה. אני מודה לו ולעמיתיו שנענו בחיוב לפנייתי והעמידו את התקציב הדרוש להוצאת שני הכרכים האלה.

הכרך האנגלי כולל 12 מאמרים המבוססים על ההרצאות שנשאו המשתתפים. למרבה הצער, בשל סיבות אישיות המרצה השלושה־עשר לא יכול היה לעמוד בלוח הזמנים שנקבע חרף דחיות בתאריך היעד להגשת המאמרים. בראש המאמרים בא המאמר שהוגש בחלקו בהרצאת הפתיחה, ולאחריו באים היתר בסדר האלף־בית.

הכרך העברי מבוסם כמעט כולו על התעודות שהחוקרים עסקו בהם בסדנה והמשיכו בעיבורם לאחר שובם לבתיהם. כאן כלולים רק 9 מאמרים. המשתתפים האחרים טרם השלימו את מחקריהם על התעודות שהם חקרו. יש להניח שכמה מהם יפרסמו אותם במועד אחר בבמות אחרות. יצוין כי אריאל שוה עבד על כתב יד של פירוש רש״י לתורה הנמצא באוסף והגיע מצפון־אפריקה, אך מוצאו בתימן(אפשר שהגיע לשם על ידי שד״ר מארץ ישראל שמכרו לחכם בטריפולי שבלוב). כדי לא לפגום באופיו של הכרך הוא שלח מאמר המבוסם על מחקר אחר שלו התואם את נושא הספר.

* * *

אני מבקש מאוד להודות לאנשי התכנית ללימודי היהדות באוניברסיטת ייל ולעומד בראשה, פרופסור פו־אד, על ההחלטה לתת מקום בתכנית שלהם גם למחקר יהדות צפון אפריקה, על ההחלטה לפרסם את שני הכרכים האלה ועל נכונותו להיות שותף שלי בעריכתם. תודה מיוחדת נתונה לד״ר נאנט שטהל, אוצרת האוסף במדעי היהדות, שדאגה לרכישה של תעודות וכתבי יד מצפון־אפריקה ליחידה שלה ועל סיועה בארגון הסדנה. תודתי נתונה גם לגב׳ ג׳ולי כהן, הספרנית הנאמנה, שסייעה רבות למשתתפי הסדנה והושיטה להם עזרה מרובה בהנגשת כתבי היד לשם הכנת המאמרים.

תודתי נתונה לגב׳ ליזה מוהר, מרכזת היחידה להוצאה לאור של האקדמיה ללשון העברית, שהפיקה את הספרים; לגב׳ שירלי זאוור, עורכת הלשון בכרך האנגלי, ולגב׳ סמדר כהן, עורכת הלשון בכרך העברי. אני מודה לאדם פרקר שכתב את המפתחות לספר האנגלי ולד״ר אסתר הבר שכתבה את המפתחות לכרך העברי. ואחרון יבורך מר חי צבר, מנכ״ל הוצאת הספרים ע״ש מאגנס באוניברסיטה העברית, המפיצה את הספרים.

משה בר־אשר

על המחקר ועל החוקרים של יהדות צפון־אפריקה

• העיון הזה מכוון לסקור בקיצור נמרץ את מצב המחקר של יהדות צפון־אפריקה כיום. התחלות חשובות ורבות ערך בנושאים שונים קשורות בשמם של כמה מהראשונים שהחלו בפעילותם המחקרית הסדירה במחצית הראשונה של המאה העשרים, כגון מרסל כהן, הרב יעקב משה טולידאנו, הרב יוסף בן נאיים, ג׳ורג׳ ויידה, ובמיוחד חיים הירשברג. ואחריהם יוזכרו דוד כהן⁷ וחיים זעפרני. ויודגש גם פועלו הביבליוגרפי החשוב של אברהם רוברט הטל. ולא הזכרתי כאן אלא כמה מהדמויות הבולטות.

בארבעים השנים האחרונות נכנסו למעגל המחקרי של התחום למעלה משלושים חוקרים בישראל, בצרפת, בארצות הברית ובקנדה ומעט מאוד גם בארצות אחרות.

יש מהם שחקר יהדות צפון אפריקה הוא עיקר עיסוקם המדעי, ויש מהם שזה רק אחד התחומים בפעילותם המחקרית. כולם עסקו בנושאים מגוונים ורשמו הישגים חשובים. לא אוכל לפרט פירוט רב את כל ההישגים בתחומים האלה, ורק אסתפק בהזכרה מרומזת של כמה מההישגים הגדולים בראשי פרקים.

• התפרסמו חיבורים רבים של חכמים בני ארבע הארצות בצפון־אפריקה: מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב. מדובר בחיבורים בהלכה ובאגדה של חכמים שונים. היבול מגיע לעשרות רבות. כן ראו את אור הדפוס ספרים מקיפים יותר ומקיפים פחות בפרשנות המקרא הכתובה עברית" או ערבית(בלשון זו מדובר בעיקר בחיבורי שרח [=התרגום למקרא בערבית מקומית] או בגלוסרים קצרים וארוכים). ראו אור גם ספרים העוסקים בדרשות על פרשת השבוע ועל ההפטרות ודרושים ודברי הספד על נפטרים. מלומדים חשובים הוציאו מהדורות של קובצי שירה רבים של משוררים מגרבים חשובים, כגון שירתם של רבי פרג׳י שוואט, רבי משה בוזנאח, רבי דוד חסין וכותבי שירה ממשפחת מונסונייגו ואחרים. אף ראו אור תעודות היסטוריות וטקסטים שונים הכתובים בעברית ובערבית יהודית. בזכות עבודתם של כמה חוקרים ואנשי שטח יש בידינו אוספי פתגמים ואוספי סיפורים חשובים.

הוקלט תיעוד רב של קריאת העברית לתקופותיה – המקרא, המשנה וחיבורים קלטיים אחרים. כן הוקלט גם חומר רב של ספרות שרח ושל טקסטים אחרים בערבית גבוהה ובערבית מדוברת כאחת. הקלטות אלו נעשו בזמנים שונים בידי יחידים״ ובידי מוסדות. יותר מכולם עשה בתחום התיעוד וההקלטות המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל של האוניברסיטה העברית, שיסד פרוס׳ שלמה מורג המנוח ומנוהל כיום בידי פרופ׳ אהרן ממן.

• כמו כן התפרסמו מחקרים היסטוריים חשובים על קהילות יחידות או על שורה של קהילות בידי היסטוריונים מהשורה הראשונה. גם סוגיות היסטוריות בעלות עניין מיוחד נחקרו היטב. כמו כן התברר פועלם הרוחני של כמה דמויות חשובות במגרב, כגון רבי שלמה חלאווה, רבי רפאל בירדוגו, רבי יוסף משאש, ונבחנו גם יחסי יהודים ומוסלמים במגרב בארצות שונות ובתקופות שונות.
• גם בתחום המחקר של הספרות העממית ושל הפולקלור נעשו עבודות מקיפות. נחקרה ספרות הפתגמים, ונחקר הנושא של הערצת הקדושים ועלייה לרגל לבתי קברות. נחקרו מחזור החיים ומחזור השנה בקהילות רבות, ונתפרסמו מחקרים ואוספים חשובים של מנהגים, ובכללם הספר המקיף והחשוב על מנהגי החתונה במרוקו.
• במרכז לחקר קהילות ישראל במזרח שבאוניברסיטה העברית התקדם המפעל הגדול של הכנת המילון הסינופטי של המרכיב העברי והארמי בכלל לשונות היהודים הספרדיות והמזרחיות. חומר רב מצפון־אפריקה משוקע במילון הזה, וכבר הופיע כרך רב־חשיבות בידי חוקר חשוב ורב־הישגים.
• גם בתחום החינוך המדעי הייתה ויש פעילות מבורכת. נכתבו הרבה עבודות מוסמך ולא מעט עבודות דוקטור בנושאים מגוונים: שירה, פרשנות, הלכה, היסטוריה, מסורות הלשון והדיאלקטים המדוברים, חקר המרכיב העברי בדיבורם הערבי או הספרדי והברברי של קהילות שונות ועוד נושאים חשובים הנוגעים ליהדות בכל ארבע ארצות צפוךאפריקה בכל האוניברסיטאות בישראל ובארצות אחרות.
• רוב מכריע של המחקרים המוזכרים לעיל נעשה בשתי ארצות ובלשונותיהן: בישראל – רוב המחקר מתפרסם בעברית ומעט גם באנגלית ובצרפתית, ובצרפת – הוא מתפרסם מעט בעברית ובעיקר בצרפתית, אך גם בארצות הברית ובקנדה התפרסמו ומתפרסמים כמה מחקרים חשובים באנגלית ובצרפתית.
• יצוין מסלול נוסף בהכרת יהדות צפון אפריקה. ליד מפעליהם החשובים של החוקרים באוניברסיטאות שעסקו בתחומים הללו, ומקצתם השתתפו בסדנאות שהתקיימו באוניברסיטת ייל בשנים תש״ע(2010) ותשע״ג(סתיו 2012), עשו שירות חשוב לתחום גם שתי קבוצות של אנשי ספר. הכוונה לרבנים – חשובים יותר וחשובים פחות – ולחוקרים חובבים. רבנים רבים פרסמו ומפרסמים ספרים רבים של חכמי המגרב. אף נתפרסמו שני קבצים המפרטים את שמותיהם ופועלם של חכמי אלג׳יריה ושל חכמי תוניסיה, המצטרפים לספר המפורסם ״מלכי רבנן״ על חכמי מרוקו.

דרך אגב, לאחרונה התפרסמה רשימת מילואים לספר הזה. מדובר ברשימה שהרב יוסף בן־נאיים השאיר בכתובים, ומורי מ׳ עמאר בא, מילא אחריו ופרסמה.

• גם אנשים אחרים שלא קיבלו חינוך מדעי כתבו תיעוד חשוב על כמה קהילות, כגון ספריו הטובים של רפאל בן־שמחון על מנהגים במרוקו ואוספי הפתגמים שפרסם חנניה דהאן. וכאלה הן עבודותיו של יעקב לסרי, יוצא קצר אסוק. וכמובן, יוזכרו כאן ספריו של רבי דוד עובדיה על קהילות פאס וצפרו במרוקו. כידוע, בפרסומם הטוב של הספרים האלה נעזר עובדיה בחוקרים אחדים.
• אמנם חלק מהעבודות הללו נכתבו בידי רבנים חובבים ובידי אנשים שלא הוכשרו למחקר מדעי, ומי שירצה יוכל לבקר במעט או בהרבה בקולא או בחומרא את העבודות הללו, אבל את האמת לא יוכל להכחיש: יש בחיבורים הרבניים שהוהדרו ובספרי המנהגים שכונסו בידי מי שלא הוכשרו למחקר גם ממצאים חשובים על תולדות היצירה הרוחנית ועל עולמה התרבותי וחיי היום־יום של יהדות צפוךאפריקה. לא מעטים מהם ידענים ודייקנים. תפקידו של החוקר הוא לרעת מה לברור מתוך הפרסומים הללו לצורך מחקריו ולעשות בו שימוש מושכל ונכון.
• לא פחות חשוב ממה שנעשה הוא מה שמצפה לחוקרים בדור הבא או בדורות הבאים. לפי מה שנראה כיום, מספרם של החוקרים לא יהיה רב בעתיד, כי כיום יש בין החוקרים לא מעט מלומדים יוצאי הארצות הללו שזיקתם לארצות מוצאם מושכת אותם למחקר מורשת אבותיהם, ויש להם כלים לשוניים חשובים. עם זאת, בקרב הדור הצעיר, בניהם ובנותיהם של יוצאי המגרב, פחת מאוד העניין במורשה הזאת.

כמעט בכל התחומים שציינתי לעיל נשארו חטיבות רבות המצפות למחקרן. ספרים רבים עדיין מצויים בכתבי יד וטרם הוהדרו ונחקרו. הקלטות רבות של חומרים שונים לא עובדו. עוד יותר חשוב לקבוע כי חומר חשוב רב בכלל לא הוקלט עדיין, וספק אם נותר מפי מי להקליט אותו. הדברים אמורים במיוחד בכל מה שהילך בעל פה בערבית־יהודית, כגון פתגמים, תרגומי מקרא ומנהגי קהילות ושיח של יום־יום שטרם נחקרו.

אין צורך לחזור אחורנית חזרה מופלגת בזמן כדי לראות שמסורות עוברות שינויים. למשל במאה העשרים התחוללו שינויים משינויים שונים במסורתם של יהודי מרוקו. הנה לדוגמה, אנו יודעים היטב כי בכל הקהילות במרוקו השווא אחרי מה שאנו מכנים ״תנועה גדולה״ נהגה כשווא נח עד ראשית המאה העשרים, ובהרבה קהילות – עד הדור האחרון לישיבתם של רוב היהודים שם; למשל המילים תולדות, ושמרו נהגו,visamru/wisamru ,toldot אבל במקומות רבים בראשית המחצית השנייה של המאה העשרים כבר נהגו tolidot  או  toledot  וכן wisamiru או visameru/visamiru. המסקנה הזאת התבססה היטב בעבודת הדוקטור של נטלי אקון. חדירתם של ספרי דקדוק, שבהם הוגדר השווא הזה כשווא נע, ובואם למרוקו של מורים לעברית שלימדו להגות כך את השווא הזה הם שחוללו את השינוי המתואר. רק בפיהם של חכמים מאזורי הפריפריה שלא נחשפו לספרי הדקדוק האלה ולהוראת העברית על פי הספרים האלה נשמרה ההגייה המקורית עד הדור האחרון.

ברור, כי בתיאור כל מסורת שתועדה במאה העשרים מן הדין לראות מה מקוריה משקף מציאות קדמונית, ומה מקוויה משקף צורות מאוחרות יותר. בהיעדר עדויות קדומות נותרות בידינו שתי דרכים לחשיפת תופעות קדומות:

(א) הדרך האחת היא השוואת הממצאים במסורת הנחקרת לממצאים בכתב ובעל פה במסורות אחרות בעלות רקע היסטורי דומה. תופעה המתגלה במסורות של קהילות בעלות רקע היסטורי דומה, שישבו במרחקים גדולים זו מזו היא בדרך כלל תופעה קדומה ביותר החוזרת אחורנית מאות בשנים עד לראשית האלף השני ולפניו. למשל, אנו יודעים על קיומה של ההכפלה בעיצור ש במידה לא מבוטלת בקריאת המשנה ובמילים שנכנסו ממנה לערבית היהודית שהייתה מדוברת בפי בני הקהילות בצפוךאפריקה, כגון הקריאה ערוב, ערובין. וכך נהגתה הצורה הזאת כמילה שאולה בערבית המדוברת בכל הלהגים – לערוב. ממצא זה עולה בקנה אחד עם הממצאים שתועדו במסורות של הקהילות במזרח – בסוריה, בעיראק ובארצות אחרות – ועם הממצאים במסורת תימן. הנתונים האלה, שתועדו בהרבה ארצות רחוקות זו מזו, דיים כדי לקבוע שזה קו לשוני קדום בכל המסורות. מסקנה זו מתחזקת שבעתיים הודות לממצאים בכתבי יד קדומים של המשנה שנכתבו בראשית האלף השני למניין הרגיל. הכוונה היא לכ״י פרמה ב (פר) של המשנה, שהתופעה הזאת מתועדת בו, כגון גרע(כלים יב, ד), מסורס (נידה ג, ה).²⁷

(ב) הדרך השנייה היא חשיפת קווים קדומים במסורות הלשון באמצעות יסודות עבריים, שהם חלק מהמרכיב העברי שבלשונות הדיבור של בני הקהילות, כגון ההגייה שתיעדתי במרוקו, בתוניסיה ובתימן – סרוחה במקום אסרו חג. לפי דעתי, הצורה סרוחה משתלשלת בקהילות האלה מתקופת הגאונים. מכאן ואילך ארחיב את הדיבור על הדרך השנייה.

החיבור בין מסורת הלשון והלשון היהודית

ברור, כי היקף קווי הלשון שנוכל להעלות מהמרכיב העברי שונה מקהילה לקהילה. בקהילות שהיקף המרכיב הזה מצומצם בלשון הדיבור שלהן התוצאות המובטחות מוגבלות. אפשר להיעזר אך במילים מעטות, ואפשר ללמוד רק מעט על תופעות כוללות בלשון. עם זאת, אין לוותר על בחינה של פרטים כאלה. חקירתם עשויה לחשוף יסודות קדומים בלשון, ויש שהמילים הנחקרות אינן מלמדות רק על עצמן אלא על תופעה כוללת. וכאשר המרכיב העברי נרחב, התוצאות בבירור קווי לשון קדומים הן מקיפות יותר. וגם זאת, ראוי מאוד לצרף קהילות קרובות בעיון אחד, למשל אין מניעה לצרף נתונים מקהילה במרוקו לקהילה באלג׳יריה או בתוניסיה. כמובן, הדברים צריכים להיעשות בזהירות מרובה. הדגמתי את הדבר בעיון בעניינן של המילים ערובה, ומעל ששימשו במזרח צפון־אפריקה, היינו בלוב, בתוניסיה ובמזרח־אלג׳יריה.

• בחקירת היסודות העבריים בלשון היהודית רצוי לבדוק כל קורפוס העומד לרשותנו. תוך כדי העיון במילים משוקעות או משובצות בלשון המדוברת יש לתור גם אחרי טקסטים כתובים ואחרי תרגומי מקרא ותרגומים של חיבורים אחרים, כגון השרח למקרא שהילך בקהילות רבות. כמובן, נתון כזה יהיה בידינו רק אם זכינו שיתועד שרח בכתב או בהקלטה בעל פה בקהילה הנחקרת או בקהילה הדומה לה. ואף זאת, רצוי מאוד לבחון גם מילים וצורות עבריות שנוצרו בלשונות היהודים או מילים וצורות שתועדו רק בהן, ואינן מצויות בטקסטים הכתובים עברית. גם הן עשויות ללמדנו פרק בתולדות הלשון העברית.

הערת המחבר: אפרש את דבריי: יש מילים עבריות המוכרות רק מלשונות היהודים ואכן נוצרו בתוך הלשונות האלה, אבל אין מניעה להניח כי מקצתן נוצרו בכתיבה עברית ומשם חדרו ללשון היהודית, עם זאת הן מוכרות לנו רק מלשונות הדיבור ולא מכל טקסט עברי ידוע. כאלה הן שתי המילים הנידונות להלן .

כידוע, העיסוק בקשר בין מסורות העברית ולשונות היהודים כבר נתבסס מאוד כמסלול מחקרי מוכר ואף הניב פֵּרוֹת חשובים. דוגמה ידועה הן עבודותיו של החוקר הדגול רבי ניסן ברגגרין, שהראה בצורה יפה ביותר מה ניתן ללמוד מהמרכיב העברי שביידיש על מסורת העברית באשכנז בדורות קדומים. בירורו הידוע ״לשונות הדיבור היהודיות בגולה כמקור לחקר העברית״ מספק דוגמות מצוינות לתרומת היידיש לחקר העברית באירופה. למשל, מצורת הרבים טַלֵּיתים, הנהגית taleysam ביידיש, הוא העלה שצורת היחיד בעברית באשכנז הייתה טלית, והשם נשאל מהעברית בימי הביניים. כידוע, זו הצורה שנמצאה בכתבי יד קדומים של המשנה. כך הוא למשל בכתבי היד קופר: טלית(כגון כלים כט, ב). ועוד דוגמה: הביטוי שהיה נֶהגֶה sesy vayerev (שתי וערב) ביידיש, והוראתו בה היא ׳צלב' מלמד שהשם הראשון נהגה בסגול בשי״ן – שתי(ולא בשווא שתי) – כאשר הוא חדר אל היידיש בימי הביניים."

מסורות הלשון של יהודי המזרח והמגרב ולשונות הדיבור שלהם

• אתמקד עכשיו במסורות הלשון של יהודים במגרב ובמזרח, ואנסה להראות במעט מה תרומה מרים ועשוי להרים מחקר המילים העבריות שהשתקעו בלשונות הדיבור שלהם למחקר מסורות הלשון שהילכו בהן. אביא כאן דוגמות מעטות שעסקתי בהן בעבר, וארחיב בהן את היריעה מזוויות שונות, ואף אוסיף עליהן דיונים חדשים במילים אחרות וכתופעה הכוללת.

השם דָּרוּשׁ

מאז ימי הביניים ידוע השם הנהגֶה בפינו כיום דרוש; זה הניקוד במילונים, למשל כך הוא במילון בן־יהודה ובמילון אבן־שושן. בן־יהודה מביא דוגמות מההקדמה לספר ״מלחמות ה׳״ לרלב״ג ומהספר ״מפעלות אלהים״ לר״י אברבנאל. ואף העיר הערה מעניינת: ״והנה לא נמצא בפתקאותי מקור יותר קדום להשם הזה, ואיני יודע מי חידשו, אעפ״י שבודאי הוא יותר קדום מהמקורות הנזכרים כאן. בתלמוד עוד לא בא שם זה״. הראשונה בדוגמות אצל אבן־שושן היא מהספר ״אור ה׳״(א, א) לרבי חסדאי קרשקש: ״אלו הם המופתים בדרוש הזה״. הניקוד דְּרוּשׁ מצוי גם במילוניהם של יהודה גרזובסקי ויעקב כנעני. מסתבר שהניקוד דְּרוּשׁ של בעלי המילונים האלה ושל אחרים הוא לפי המסורת המוכרת בפי אשכנזים כמילה עברית משוקעת ביידיש. וככל הנראה, משם הגיעה ההגייה הזאת לעברית שלנו היום.

המילה הזאת שימשה ומשמשת גם בפיהם של בני עדות אחרות במזרח ובמגרב ושימשה בפי יוצאי ספרד ואיטלקים, והגייתה הייתה שונה מהגייתה בפי אשכנזים.

בצפון־אפריקה היא מוכרת היטב, ושמעתיה לא רק מפי גברים אלא גם מפי נשים בדיבורן בערבית. בפי הכול היא שקולה במשקל פָּעוּל – דָּרוּשׁ. במרוקו היא נהגתה על פי רוב darus במימוש של השי״ן כ־[s'] ברוב הקהילות. הנה שני משפטים ששמעתי מפי אישה ממראכש ומפי איש ממכנאס שבמרוקו. האישה אמרה לי: סמעת ואחד דרוש דדי רבי יעקב חזוט פנהאר שבת, ועזבני בזאף sm3t wahed d-darus ddi rabbi Ya^?aqub Hazzut f-nhar sabbat, u-^?z9b-ni bazzaf (=שמעתי דרוש אחד של רבי יעקב חזוט ביום שבת, ומצא חן בעיניי מאוד). האיש ממכנאם אמר לי: תערף בללי לעזארא ודרארי צגאר פלמלאח כאנו ימסיו כל שבת יסמעו דָרוּש דדי רבי יוסף משאש / te3rf balli 3zara u-d-drari s-sgar f-l-mallah kanu imsiw koll sabt ism^çu d-darus ddi rabbi Yusif Massas (=אתה יודע כי הבחורים והילדים הקטנים במלאח היו הולכים כל שבת לשמוע את הדרוש של רבי יוסף משאש).

• רבי משה מלכא המנוח, שהיה דיין במרוקו ואחרי עלותו ארצה היה רבה של פתח תקווה עד שנפטר בשנת תשס״ג, אמר לי: ״שמתי לב שרבנים אשכנזים אומרים דְּרוּש, אבל אצלנו כל בר בי רב ידע שאומרים דָּרוּש. כמו שמן הפועל כָּתַב אומרים כָּתוּב על מה שנכתב בתורה, וכמו שאומרים פָּסוּק מן פָסַק, כי אנחנו פוסקים כל פרשה בתורה פםוקים־פםוקים, כך אנחנו אומרים דָּרוּש מהפועל דָּרֵש, כשאנחנו דורשים לפני הציבור. וחלשה דעתי כששמעתי שאחינו האשכנזים אומרים דְּרוּש כמו זְבוּב״.
• חבל שחלשה דעתו של הרב מלכא כששמע חכמים אשכנזים אומרים דְּרוּש. מה בכך? אלה בְּכֹה ואלה בְּכֹה. הלוא אין זו המילה היחידה שבה נבדלה הגיית האשכנזים מהגייתם של בני עדות המזרח והמגרב. עם זאת, מה שאמר על דמיון דָּרוּשׁ לצורות כָּתוּב ופָסוּק איננו חסר טעם. דבריו אלה נאמרו בלי שראה את הדברים היפים שכתבה בעניין זה יהודית הנשקה במילונה המצוין.

הנהגה וחברה

שלום בר-אשר

סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית

במרוקו בזמן החדש

הוצאת אורות יהדות המגרב

הקדמה

בספר שלפניכם יידונו סוגיות המתארות את חיי היהודים במרוקו משלהי המאה החמש־עשרה ועד הדורות האחרונים, תוך התמקדות בענייני ההנהגה.

עניין ההנהגה היהודית במרוקו זכה למחקר בשנים האחרונות, ורובו התמקד בהנהגת סוחרי המלך בקהילות צפון־מערב מרוקו. במחקרים נוספים נידונו גם הארגון הקהילתי ודמותם ותורתם של חכמים אחדים, ונפתח צוהר לתחומים אחרים, בעיקר בתולדות החינוך היהודי, הציונות והקהילה במלחמת העולם השנייה.

בספר זה הושם דגש מיוחד על תולדות מוסדות הקהילה ועל הנהגתה בתחומי הכלכלה והחברה, המיסוי, המשפט וחיי הרוח, אורח החיים והזיקה לארץ ישראל – כמעט הכול בזיקה לארגון הציבור וסדריו; וכן על הקהילה היהודית ויחסיה עם סביבתה הנכרית.

לכתיבת ספר זה השתמשתי במקורות שמחוץ לקהילות ובמקורות פנים כאחד. כמעט בכל פרק העמדתי סוגיה מרכזית, והיא נידונה ולובנה מזוויות ראייה מגוונות.

היקף המקורות ונושא הספר הכתיבו את החלוקה לתקופות. מראשית התקופה הנידונה, המאות השש־עשרה והשבע־עשרה, נותרו בעיקר ״ספר התקנות״ של חכמי המגורשים כמקור עיקרי לתולדות ארגונן של הקהילות במרוקו וכן כמה ספרי דרוש הנוגעים בדמותה של החברה בעיני החכמים. התפתחותן החברתית של הקהילות במאה השמונה־עשרה הניבה יבול גדול של ספרי שאלות ותשובות במידה שלא נודעה עד תקופה זו. במאה התשע־עשרה מוצאים חומרים חשובים מספרות זו, אך התעוררו בעיות חדשות בקהילות. הפרק שיוחד לתקופה הזאת בספר הוא מעין אפילוג לחברה המסורתית שהתקיימה לפנים במרוקו. תיאור התקופה הזאת נעשה גם באמצעות שימוש במקורות נוספים בתולדותיה: ספרי מסעות, דוחות קונסולאריים וספרות עממית של רבנים משכילים מהסוג החדש שצמח בזמן זה. במבוא לספר מובא תיאור מפורט של המקורות, אופיים וטיבם.

הבסיס לעיון המוצע כאן אינו רק ספרות המקורות אלא גם מחקרים של חוקרים שונים. אלה כאלה מהווים תשתית, המאפשרת לשרטט את המסגרת המדינית והחברתית שבה נולדו ופעלו ההנהגה היהודית וארגון הציבור היהודי בתקופות המתוארות.

ספר זה הוא פרי מחקר שנעשה במשך שנים הרבה. תודתי נתונה לכל מי שסייע בידי בשלבים השונים של כתיבתו, לרבות הפניה למקורות השונים מראשית העבודה עליו ועד לגמר עריכתו.

אזכיר לטובה את מורי הפרופסור שמואל אטינגר ז״ל שעודדני לחקור את הנושא, שלא היה ידוע לקהל הרחב. גם מורי הפרופסור מנחם שטרן הי״ד עודד אותי במחקרי. אני מציין בצער שפטירת שניהם לפני עשרות בשנים לא הקלה את דרכי בחיים ובמחקר.

תודה מיוחדת לעורכת הנפלאה ואשת המעלה ד״ר סמדר כהן, שמלאכתה הייתה הרבה מעבר לעריכה. היא ניהלה משא ומתן אתי בכל סוגיה שנידונה ולא הסתפקה בצדדים הפורמליים של ענייני הלשון; אישיותה המשובחת ולמדנותה, סבלנותה ומסירותה היו לי לעזר רב. היא לא הניחה מידה דבר קטן או גדול עד שיצא דבר מתוקן. תודה לאחי משה, שעודדני ועזר רבות בהבאתו של ספר זה לגמר. ותודה גם לאחייני, ד״ר אבישי בר־אשר, שעזר בשלבים המוקדמים של עריכת הספר. ואחרון חביב, בני היקר, איל שהיה לאחיעזר ואחיסמך בהשלמה של פרטים רבים ובעריכה הסופית. ועל כך אני שולח לו את ברכתי.

ברכת תודה לגב׳ יהודית שטרנברג שהעמידה את הסדר. תודות מרובות ומאליפות לד״ר שמעון אוחיון, יו״ר ״ברית יוצאי מרוקו״, שסייע במימון הדפסת הספר, ולחכם הגדול פרופ׳ הרב משה עמאר היקר, שניאות לפרסם את הספר בהוצאת הספרים ״אורות יהדות המגרב״ שהוא מופקד עליה. ישלם ה׳ פועל שניהם.

בירושלים ערב ראש השנה תשע״ח שב״א

מבוא

בואם של מגורשי קסטיליה בשנת רנ״ב(1492) חולל מפנה עצום בדמותה ובאופייה של החברה היהודית במרוקו, ובכלל זה באופן ארגונה הקהילתי. בגלל קרבתה הפיזית של ארץ זו לנמלי המוצא בדרום־ספרד הגיעו רבים מהמגורשים, שמספרם היה קרוב למאתיים אלף, תחילה לארזילה – שם שכן הנמל הצפון־אטלנטי של הממלכה המוסלמית. מרוקו פתחה את שעריה לפניהם, וכשתיים עד שלוש רבבות מהם התיישבו בעריה. רובם הגדול הגיע לפאס, בירתה של השושלת המוסלמית בעת שלטון הענף המדיני של בני וטס. אחרי חבלי קליטה ראשונים השתלבו המוכשרים שבהם בפעילות המדינית והכלכלית של מלכי מרוקו: הם הפכו לסוחרים גדולים שריכזו בידיהם חלק נכבד מהיבוא ומהיצוא של הממלכה וניהלו את עיקר המגעים בין הממלכה המוסלמית ובין ספרד ופורטוגל בראשית המאה השש־עשרה. הם השתלבו בתיווך בין מרוקו ושתי המדינות הללו שהיו שרויות במצב מלחמה עוד מראשית המאה החמש־עשרה. זרם מתיישבים נוסף בא עם ההמרה לנצרות שכפתה פורטוגל על יהודיה בשנת 1497. ביובל השנים שאחרי שנה זו נפתח זרם מתמיד של פליטים ואנוסים ששאפו לשוב ליהדותם.

בני וטס: השושלת המרינית והשושלת הווטסית שבאה אחריה הן שתי השושלות הבֶרְבֶריות האחרונות ששלטו במרוקו. לאחר מכן, באמצע המאה השש־עשרה, עלתה לשלטון השושלת הסעדית, שהייתה שושלת שריפית (המיוחסת למוחמד).

לשוב ליהדותם: בואם של יהודים מספרד למרוקו לא היה חדש. כבר עם זרם הפליטים הראשון, בעקבות הפרעות ביהודים בשנת 1391, הגיעו אלפי יהודים, בעיקר לאלג׳יריה. אולם לפי מקורות מסוימים שטרם נחקרו, היו גם מעטים מהם שהגיעו למראכּש, העיר הגדולה בדרום־מערב מרוקו. לפי אחת הגרסאות, אותם פליטים הגיעו לכפר דִבְּדוּ, קרוב לצפון חוף הים התיכון במזרח־מרוקו. ראה להלן הדברים על כפר זה.

יוצאי ספרד ופורטוגל היו הראשונים להשתלב בחברה היהודית החדשה שנוצרה בקהילת פאס, אך כאן התפצלה התפתחותם. השאפתנים שבהם ומי שלא חששו מיזמות כלכליות חדשות, רובם ממוצא פורטוגלי, יצאו לתור אחרי אפשרויות נרחבות לפעילותם המסחרית. הם הביאו עמם רכוש רב והיו בעלי כישרונות לעסוק במסחר בין־לאומי. כבר בראשית המאה השש־עשרה הם יצאו לפעילות כלכלית במצודות חצי־צבאיות שבנתה הממלכה הלוזיטאנית בחוף האטלנטי, וצעד אחר צעד הם חיפשו מרחב מחיה כלכלי חדש בערי מישור החוף האטלנטי – מהעיר סאלי ועד אגדיר, ושם הזרימו דם חדש ורוח רעננה וצעירה בקהילות הוותיקות.

אך דרכם לא הייתה קלה. הסוחרים היהודים נקלעו למציאות קשה בין שני כוחות שאיימו על קליטתם והישרדותם: מצד אחד, היה עליהם להתגונן מפני איבת המוסלמים כלפיהם ששררה במרוקו מאז ומעולם, ומצד אחר הם חששו גם מפני רדיפות מוסד האינקוויזיציה, ששליחיו הגיעו עד ארצות המגרב בחיפושיהם אחר אנוסים שנמלטו מפורטוגל בניסיון להשיבם בכל מחיר אל הדת שממנה נמלטו. ככל שחדירת הסוחרים היהודים לאזורים שהיו בשליטת פורטוגל הצליחה, כך גברה גם עוינות האינקוויזיציה כלפי יהודים־סוחרים וגם כלפי סתם הדיוטות שברחו מגזר דינה, והיא התאמצה ללכוד אותם ולשוב לנצר אותם בעל כורחם.

האינקוויזיציה לא הייתה לבדה במאבקה זה: שתי ערי מרוקו הגדולות – פאס ומראכש, ששימשו ערי בירה בראשית המאה השש־עשרה – וערי החוף המרוקני היו בזמן זה מלאות סוחרים נוצרים מאירופה, ובפרט מספרד ומפורטוגל הקרובות. עקב התחרות הכלכלית עם הסוחרים היהודים ניסו הסוחרים הנוצרים לא רק להצר את צעדיהם של הסוחרים היהודים, אלא היו מהם שאף הלשינו על היהודים.

אולם על אף הכוחות המגבילים הללו השכילה ההנהגה של הפזורה היהודית החדשה לחיות בשלום עם השליטים הווטסים שבפאס ועם מלכי הסעדים שבמראכש. הם תפסו עמדות כלכליות שהעניקו להם עמדות מפתח בממלכה והשתמשו בהן כדי להגן על קהילותיהם ולהשיג באמצעותן אוטונומיה חברתית נרחבת. הם נהגו בכובד ראש בניהול מוסדותיהם ויצרו חברת מופת המנוהלת בידי נגידים, פרנסים וחכמים. הם הפכו את הרבעים היהודיים שבפאס ובמראכש לערים יהודיות קטנות ולאבן שואבת ליהודים מאזורי הפריפריה, קהילות רחוקות בקרובות. עוד הם דאגו לחייהם הפנימיים, שבמרכזם המשפחה היהודית, וגרמו לתסיסה חברתית, כלכלית ורוחנית בקרב הקהילות שאליהן הגיעו.

האם המפגש החברתי ההרמוני שהיה בין המגורשים למקומיים בקהילותיהם במרוקו מעיד על ייחודם של יהודי מרוקו לעומת קיבוצי יהודים אחרים? האם נמנעו זעזועים שיכלו להעיב על אחדותה של הקהילה? האם סייע לכך מספרם הגדול של המהגרים לקהילות במלכות פאס לעומת מספרם הקטן של היהודים הוותיקים שנותרו בערי מרוקו בכללה אחרי הגזרות שהיו נחלתם בתקופות קודמות? או אולי תרמה לכך הנטייה החברתית־רוחנית של יהודיה של ארץ זו לקיים קשרים עם ספרד עוד בדורות קודמים לאלה?