יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-תקנון היהודים

פרק שלישי

תקנון היהודים

ביוני 1940 היו כפי שראינו המתיישבים הצרפתיים בצפון אפריקה עדיין מלאי התלהבות להמשיך במלחמה למען כבודה של צרפת, ונחושים להוות דוגמה ומופת לאחיהם ״המתנוונים״ במטרופולין. אולם תוך מספר שבועות הפכו לחסידים המושבעים ביותר של ״המהפכה הלאומית״ שהנהיג המשטר החדש, שעלה לשלטון בזכות שביתת הנשק, ולאדוקים ביותר בפולחן המושיע הקשיש – ראש המדינה המרשל פטן. תרומתו של פטן לניצחון במלחמת העולם הראשונה גרפה הערצה הכללית. אולם במושבה הצרפתית במרוקו נוסף לה ממד מיוחד – הכרת תודה על תפקידו המכריע בדיכוי מרד הריף בהנהגת עבדל קרים, אשר במחצית השנייה של שנות העשרים העמיד בסכנה את המשך קיומו של הפרוטקטורט.

למרות שהמרשל פטן קידש את התבוסה, התחזק תהליך ההזדהות עם המשטר החדש בקרב המתיישבים הצרפתים בצפון אפריקה. הגורם העיקרי לכך היה אירוע טראומטי – השמדת צי המלחמה הצרפתי שעגן בנמל מרס אל-קביר שבמערב אלג׳יריה, ב-3 ביולי 1940 על ידי האנגלים, כדי למנוע את נפילתו האפשרית בידי הגרמנים. זאת למרות ההתחייבות החגיגית של צרפת לא לתת מקום לאפשרות כזו. בדיעבד, הצדיקה בעיניהם ״הבגידה״ של אנגליה את הסירוב של ממשלת צרפת להמשיך להילחם לצדה ואת חתימת שביתת הנשק. ברם, להזדהות הזו היו גם סיבות עמוקות יותר, הקשורות למהות המשטר הקולוניאלי שערכיו חפפו במידה רבה את אלה של ״המהפכה הלאומית״. וכך כותב האנתרופולוג והמדינאי הצרפתי הימני המפורסם ז'אק סוסטיל (:(Jacques Soustei/e

״אלמלא הייתה קיימת המהפכה הלאומית, ראוי היה להמציאה לצרפתים רבים בצפון אפריקה. צפון אפריקה הצרפתית הייתה קרקע פורייה לתעמולת המרשל, בשל היותה שרויה בשנאת חמולות ושופעת ראשי שבטים ורחוקה מתלאות המטרופולין וממגע ישיר עם האויב. לא היה עוד מקום בצרפת או באימפריה, שבו התנוססו באותה ראוותנות וגסות סיסמאות ענק, דיוקנים עצומים של הדיקטטור הטוב, ולא היה עוד מקום שבו התגייסו כה רבים ללגיון הפטניסטי, ואחר כך למיליציות (SOL. Service d'Ordre Legionnaire),וצעדו לצליל שירי הלכת המקובלים״.

מתבוסה לשיתוף פעולה

פטן עלה לשלטון במסגרת התהליך הפרלמנטרי הסדיר של חוקת הרפובליקה השלישית, אולם אישור בקשתו באסיפה הלאומית, ב-10 ביולי 1940, לקבל את מלוא הסמכויות חתם את התאבדותה של הרפובליקה ואת לידתה של ״המהפכה הלאומית״. בהכרזתו על שביתת הנשק טען המרשל פטן שהוא נטול כל אמביציה אישית או פוליטית, וכי הוא רק מקריב את עצמו כדי להקל על סבל העם הצרפתי. אולם למעשה הוא היה נחוש לנצל את התבוסה כדי להגשים חלום ישן של סילוק הדמוקרטיה וייסוד משטר חדש – המהפכה הלאומית. במקום להסתפק במנדט שקיבל לניהול השוטף של המדינה עד לסיום המלחמה, הוא חתר לשנות מן היסוד את החברה הצרפתית, ולכוון את ההיסטוריה של צרפת לאפיק אחר. חוגי הימין הקיצוניים יותר תפסו פיקוד בממשלה החדשה תחת חסותו. בעיניהם נתפסה התבוסה כהזדמנות היסטורית בלתי חוזרת, ברוכה כמעט, לנקום בדמוקרטיה השנואה, האחראית להתנוונות החברה הצרפתית ולשפל שאליו הגיעה. את הסכנה הגדולה ביותר הם ראו לא בנאציזם ובפשיז אלא בקומוניזם הבינלאומי, ועל כן היו מוכנים לשתף פעולה עם גרמניה, שהיו משוכנעים בניצחונה המלא והקרוב. כך, הם סברו, יבטיחו לצרפת מקום נכבד באירופה העתידית שלאחר המלחמה בהנהגתה של גרמניה. על פי ראייה זו, אימוץ של משטר אוטוריטארי ברוח הנאציזם והפשיזם על ידי צרפת – מבלי חלילה להעתיקו לכל תחום – נתפס ככלי נוסף לזכות באהדה יתרה של ברלין, בהקלות בתנאי הכיבוש בהווה, ובמעמד משופר עם חתימת הסכם השלום. פטן עתיד היה לומר זאת במפורש להיטלר בפגישתם הראשונה ״הוא קיווה שהשליט יהיה יותר רחמן לאלה שהואילו לשנות כיוון״.

המפנה הברור והפומבי הראשון בכיוון זה, שאי אפשר היה לדמיין אותו מספר חודשים קודם, הייתה לחיצת היד של פטן והיטלר, בפגישתם ההיסטורית בתחנת הרכבת של העיר מונטויר –Montoire בצרפת ב־24 באוקטובר 1940. בצאתו מהפגישה הכריז המרשל לתדהמת רוב העם הצרפתי: ״אני נכנס היום בכבוד לעידן שיתוף הפעולה עם גרמניה. מרצון חופשי, ללא כל שמץ של כפייה, נעניתי להזמנת הפיהרר. דובר על שיתוף הפעולה. הסכמתי לעיקרון. הנהלים יידונו בהמשך״. פטן לא התחייב במקום על ממדיו של שיתוף הפעולה ותנאיו, אבל התחמק מהדרישה הגרמנית לקבל מספר שדות תעופה צבאיים במרוקו הצרפתית. היטלר לא התעקש, הוא הגיע למסקנה שאכן הפתרון הטוב ביותר הוא להשאיר לצרפתים להגן על מושבותיה באפריקה נגד כל ניסיון פלישה זר, קרי של אנגליה, ולא להסתבך בים התיכון.

השינוי באווירה

המרשל פטן לא היה חשוד במיוחד באנטישמיות חריפה, ומינויו לראש הממשלה בהליך דמוקרטי לא עורר תחילה חשש בקרב יהודי צרפת. יהודי מרוקו הוזמנו יחד עם כל האוכלוסייה להריע למושיע הקשיש שתמונתו הצבעונית התנוססה בכל מקום. פרופסור אנדרה אלבז נזכר: ״בגיל שלוש הייתי לכמה שבועות תלמיד בגן הילדים הצרפתי, בעיר החדשה בפאס. כל בוקר לפני הכניסה לכיתה היינו מסתדרים בשורות בחצר, מניפים את הדגל ושרים ״מרשל הננו!״ לכבוד פיליפ פטן. אולם זה לא נמשך זמן רב״.

מיד עם הרכבת ממשלת פטן, חשו האנטישמים בהזדמנות והסתערו מבלי לחכות שהממשלה תיתן את האות. הסימן הראשון היה ביטול חוק ״מרצ׳נדאו״ מ-26 באוגוסט 1939, הנקרא על שם יוזמו, ציר האספה הלאומית מרצ׳נדאו (Marchandeau). חוק זה האוסר על הסתה לשנאה דתית וגזעית והמעניש בחומרה את העבריינים, הצליח בזמנו לרסן את המסע האנטישמי הרחב בעיתונות, שהיה ארסי במיוחד באלג׳יריה. הסימנים הראשונים לשינוי האווירה הורגשו גם במרוקו. החלוץ המפוקפק הייתה גם הפעם עיר הגבול אוז׳דה, שבה התיישבו צרפתים רבים ילידי אלג׳יריה, שהביאו עמם את מסורת השנאה היוקדת ליהודים:

״אם הכרוזים האנטישמים נשלחו בשנת 1936 בתוך מעטפות סגורות, ביולי 1940 הם הופצו בגלוי. כרזות הודבקו על קירות העיר ועל חנויות היהודים והכריזו ״עסק של יהודים – עסק של נצלנים״, ״לקנות אצל יהודים זה לרושש את המסחר הצרפתי״, ״לתלות יהודי על כל שן זאת סיסמתי, יהודי ואחר כך בונה חופשי״.

גם הפעם, וביתר שאת, הוטל מחיר השמירה על הסדר הציבור על היהודים, כפי שדיווח ראש העיר לנציבות:

״עלי לציין שהרחוב הראשי של העיר מתמלא בנוער יהודי. בשחצנותו, בלבושו הפרוע ובשמחתו הרועשת, הוא המקור לקטטות, הן עם חיילים מרוקאים והן עם חיילים צרפתים שחזרו מהחזית, או עם אזרחים צרפתים שאבדו קרובים במלחמה. על כן נתתי הוראה לאסור על היהודים, ועל בני הנוער בפרט, להתאסף, במיוחד במוצאי שבת, בשדרות מרשל Bugeaud. הטלתי איסור מוחלט על הקבצנים היהודים לקבץ נדבות ברחובות, וכאשר הדבר התחייב, הוריתי על גירוש הצעירים היהודים מהאזור הספרדי שהתנהגותם אינה נאותה״.

ב-18 באוגוסט דיווחה המשטרה במכנאם: ״בדיקות המלאי שנערכו אתמול על ידי השלטונות האזוריים במללאח התקבלו בסיפוק על ידי הילידים המוסלמים, למרות שבדרך כלל לא העלו דבר. במספר חוגים שבהם רווחים רגשות אנטישמיים אומרים שהיעדר התפיסות אינו אומר דבר, משום שליהודים מקומות מחבוא סודיים בעיר ומחוצה לה החסינים מכל ניסיון חיפוש״.

בליל ה-12 בספטמבר 1940, ניפצו פעילי מפלגת הימין הקיצוני (Parti Populaire Francais – ppf} חלונות ראווה של חמש חנויות יהודיות בקזבלנקה. אולם התפרעויות כאלה, בתקופת מעבר כה עדינה, לא עלו בקנה אחד עם מדיניות השלטונות שחששו לסדר הציבורי, כפי שהתריע הגנרל נוגס בעצמו בדיווח:

״בלילה שעבר שברו בני נוער את חלונות הראווה של חמש חנויות יהודיות באבנים הנושאות את הכתובת ppf, שהיו ממילא סגורות בצו מנהלי בעוון העלאת מחירים בלתי חוקית של חלק ממוצריהם. נוסף לכך הם הדביקו כרזות עם המילים ׳יחי פטן! יחי דוריו!׳. אני פטור מלהדגיש את חומרת הסכנה של מעשים כאלה הנראים כהתגרות של ממש, ואשר הישנותם יכולה להתדרדר לאי סדרים חמורים. בכל מקרה הוריתי כבר הבוקר למפקד האזור לקרוא לראש מפלגת ppf במרוקו. הזהרתי אותו כי במקרה של הפגנות ומהומות בעתיד, נראה בו אחראי אישי לפגיעה באינטרסים הבסיסיים של הפרוטקטורט״.

ב-20 בספטמבר 1940, נידון צעיר יהודי במרקש למאסר של 15 יום על שקילל בפומבי חייל מוסלמי של הצבא הצרפתי. במקביל נמסר שהאוכלוסייה האירופית ״קיבלה בשביעות רצון מופגנת את הרשעתם של 13 סוחרים יהודים בגין העלאת מחירים אסורה״.

באותו יום, התנפלה קבוצת חיילים צרפתים בפאס על תושבי המללאח. בקרב האוכלוסייה היהודית למודת הניסיון התעורר חשש גדול שהאווירה הכללית נגדה תידרדר למהומות דמים. בדיווחו ניסה לשווא המפקח האזרחי להפחית בחומרת התקרית:

״קצין זוטר בלגיון הזרים המשרת במרפאת חיל-המצב, מלווה במספר חיילים מוסלמים ולגיונרים חמושים ברובים, סכינים ומקלות, פלשו לרחובות המללאח והתנפלו על התושבים. הם פתחו ביריות לכל עבר והכו במקלות ובסכינים את העוברים ושבים. יהודי אחד נהרג ושישה נפצעו, אחד מהם באורח קשה. התקרית הסתיימה תוך זמן קצר, הודות לפעולה המהירה של המשטרה וסיורי הצבא הסדירים. במשך כל המהומה לא הייתה למרבה המזל כל התערבות של האוכלוסייה המוסלמית. הפורעים נעצרו במקום. לסיכום, התקרית לא הייתה יותר מאשר הפרת משמעת מצד מספר מצומצם של חיילים מיחידות שונות. עם זאת אני ממשיך בחקירה כדי לבדוק אם היה תכנון מראש, ואם לקצין הזוטר האחראי היו קשרים עם הגורמים הצרפתים הקיצוניים אשר ערכו לאחרונה הפגנות אנטישמיות״.

למרות ניסיון ההרגעה, נמשך המתח בבירה האינטלקטואלית של המדינה במשך מספר שבועות, בעוד שברקע מהלכות שמועות עקשניות על התפרצות אנטי יהודית קרובה, העלולה לשמש תירוץ לפלישת כוחות ספרדיים לגבול הצפוני של אזור החסות הצרפתי.

ריבוי התקריות עם חיילים החוזרים מהחזית, באווירה של מתח נפיץ ומסוכן, הניעו את השלטונות לשקול הרחקה של ריכוזי חיילים מוסלמים המשרתים בצבא הצרפתי ממרכזי הערים, כדי למנוע התנגשויות עם האוכלוסייה היהודית. במקביל, הבהירו השלטונות למובילי התסיסה והפעולות נגד היהודים, שהם לא ישלימו עם המצב, ושהם נחושים לשמור בכל מחיר על הסדר הציבורי. עברה שעתן של היוזמות הפרטיות וההתפרעויות הספונטניות: עכשיו האנטישמיות היא משימה לאומית ב־דיהן הבלעדיות של השלטונות הרשמיים.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-תקנון היהודים

עמוד 79