מורשת יהדות מרוקו

הספר הזה הגיע אלי עמנואל שבבו ז"ל- היה זה במסגרת טיול שערכנו, חברי אתר "קוסקוס" הרבה לפני מבול האתרים האחרים. בסקרנותי נכנסתי לביתו של עמנואל ז"ל יחד עם בצלאל שהכירו מלפנים, והנ"ל כיבד אותי בספר הזה. הבטחתי לו שאפרסם את כל הספר במלואו, הוא הסכים, וכך אני עושה.

החכמים

הלמדנים שנקראו ״חכמים״ התבלטו בלבוש אחיד מסורתי שכלל ״אומבאז״. הוא החלוק הארוך ומעליו ״ג׳ובה״, מעין מעיל דק וגדל מידות בעל שרוולים רחבים. על ראשם חבשו תרבוש אדום קצר מלופף היטב בבד שחור.

היתה זאת עדה ששמרה על ייחודה בזכות התורה שלמדו אנשיה בצעירותם וכן בזכות ההלכה שידעו לפסוק. לעומתם נקראו שאר התושבים בלשון נקיה: "בעלי בתים״… וכי כיצד אפשר היה לכנותם לעומת ״החכמים״? ׳ בעלי הבתים" התקיימו ממלאכה ומסחר. אך ״החכמים״ התבססו על ״השליחות״, דהיינו: מסע בארצות הגולה, בעיקר בארצות המגרב ואסוף תרומות למען חכמי צפת עיר הקודש וענייה. היציאה לשליחות נעשתה על פי תור וזאת כדי שלא יפריעו איש לרעהו באסוף התרומות. בהגיע תורו של החכם לשליחות, נפרד מבני ביתו ומשפחתו ופתח במסע שהתמשך על פני מספר ארצות וחודשים ארוכים. היה זה מסע מפרך והרה סכנות בתנאי התעבורה של אותם הימים.

שליח שחזר נתקבל בשמחה רבה ע״י מקורביו ועורר את סקרנותם של כל בני העיר. האם שליחותו עלתה יפה וכמה כסף עובר לסוחר הביא עמו… הוא היה חייב למסור דין וחשבון כספי לרבה של העיר. חזקה עליו שמסר דו״ח של אמת ללא דופי. הכסף שהצליח לצבור נתחלק במידה שווה בין כל ״חכמי העיר. אך השליח עצמו נהנה מסכום מוגדל בכמה עשרות אחוזים. חייבים לומר שסכום כלשהו הופרש גם לעניי העיר הנצרכים.

היו גם ״חכמים״ שבהגיע תורם לצאת לשליחות הקשה העדיפו מסיבות שונות לוותר על המשימה המפרכת שחייבה נדודים הרחק מבני המשפחה. בזכות ויתור זה קיבל בעל התור מהבא אחריו כמה עשרות לירות כדמי פיצויים על ההכנסה שנשללה ממנו. מספרים על ״חכם״ ידוע בלמדנותו המופלגת הן בתורה והן בספרים חילוניים, שהתוודה בפני שכניו כטוב עליו לבו, הוא ספר:

סיימתי את שליחותי והייתי בדרכי לארץ. בלילה בעלותי על משכבי במלון, מששתי את צרורי התפוח ואל לבי התגנב הרהור של חטא. בורא שמים שעמלתי קשות ונתייסרתי בכל תלאות הדרך. האומנם לא מן הדין שאהנה מפרי עמלי בהרחבת הדעת מבלי להסתפק בסכום המיועד לי במשורה… התרתי את השרוך שקשר את הצרורות ושלחתי את ידי אל השטרות המרשרשים. שלפתי מהם חמישים לירות והעברתים אל הכיס הפנימי שבחלוקי.

איש לא ידע אם היו בצרורי שלוש מאות לירות או מאתיים וחמישים בלבד. מצפוני היה נקי. ובכל זאת סירבה השינה לעצום את עיני והתהפכתי מצד אל צד. השטן, ימח שמו, הצליח להדיחני ואני ברוב חולשתי התפתיתי לו. קמתי והחזרתי את החמישים הלירות למקומם, אבל גם אז לא באה לי השלווה. האם זוהי גניבה. הרי כספי הוא ופרי עמלי המפרך״. שוב שלחתי ידי אל הצרור ונטלתי ממנו את חלקי. כך נמשכו נפתולי במשך שעות ארוכות כאשר אני נוטל מידי פעם את הכסף מן הצרור אל כיס החלוק וחוזר חלילה. נדידת הכסף נמשכה זמן רב אך לבסוף, בעזרת השם, הצלחתי להכריע את השטן והבאתי ארצה את הצרור בשלמותו״…

אגב, אותו ״חכם" היה ידוע בלהיטותו לעיין בדברי הגות חילוניים. לא שהדבר הסיט אותו מתלמודו ומדבקותו באמונתו. אולם לא פעם קרה שהוא ישב עם ידיד נעורים חילוניי ושניהם עיינו בדברי שפינוזה. הם אפילו נתפסו פעם מתדיינים בתורת היחסיות של איינשטיין. אם הבינו מה הם קוראים – לאלוהים פתרונים.

הלבוש

הגברים הספרדים לבשו, לא יאומן כי יסופר, בגדים זהים ללבוש הערבי. בימות החול לבשו ״שרוואל״ שחור, מין מכסניים רחבי מידות אשר כללו מעין אליית כבשים שנתלתה מאחורי הגבר, קשה להבין מה היה תפקידה בלבוש, האם לצרכים פרקטיים או שמא לשם נוי גרידא. מכל מקום תוך כדי הליכתו של לובש ״השורוואל״ התנועעה מאחוריו אליה גדולת מידות. כמו כן הוא לבש מעיל קצר, ז׳קט, ומתחתיו ״וסטה״ ללא שרוולים ובה כיסים קטנים רבים שבהם פשפשו הילדים דרך התרפקות על האבא, שמא יגלו מציאה כלשהי. על ראשו חבש תרבוש אדום. כל זה בימות החול. אך בשבת שאני. לשבת בצפת היתה משמעות שאינה ניתנת לויכוח. היתה זו מלאה לפי כל הכללים והדקדוקים. הרבוע היהודי פשט צורה ולבש צורה לבלי הכר. ביום שישי אחר הצהריים כאשר נסתיימה מלאכת החול, התרחץ ״בעל הבית" ולבש על בגדיו התחתונים ״אומבאז״, הוא החלוק הארוך, אף החליף את תרבוש החול המאובק בתרבוש של שבת מבהיק. קשה היה לאדם זר שנקרה לעיר להבדיל בין הערבי ליהודי הספרדי בכל הנוגע ללבוש.

אולי מטעם זה, כשאך שככו מאורעות תרפ״ט, החליפו כל הגברים הספרדים – את מלבושם הערבי בלבוש אירופאי שנשלח אליהם ע״י ארגוני הסעד היהודיים. הלבוש היה חנם והיתה זו הזדמנות להיבדל מהערבים שהוכיחו כי אין הבדל בעיניהם בין יהודי ספרדי לאשכנזי.

המרת הלבוש סמלה מפנה בהשקפת עולמם של רבים שנדחפו בתוקף האירועים להכרה לאומית יהודית. אם כי לא ציונית במפורש.

בר מצווה

איטה-מניה גרה בבית שמעל לבית המשפחה. בבוקר בבוקר פתחה את חלון ביתה וצפתה בבית שמתחתה. לא עבר זמן רב והאם יצאה מפתח הבית והשיחה קלחה בין השתים באידיש עסיסית. שפה שהיתה לגביו זרה לחלוטין. אך מפי אמו יצאה כל כך יפה ועל כך הוא אהב אותה שבעתים והתגאה בה. ידידות אמת שררה בין השתים. הוא לא ידע מי היה בעלה של השכנה. אבל תמיד שמע שהיא קראה לבנה שמיליריה. שם מוזר שלא הבין את פרושו. הבן עבד בחנות של שען.

לימים משפחת הנער עברה לגור בדירה אחרת והפגישות בין השכנות נפסקו. הוא הגיע למצוות ובבית הוחלט שיש לחגוג את הנחת התפילין של בן הזקונים כהלכה. שכרו את להקת המנגנים של העיר. שלמה אבו חנה נגן על עוד, מאיר חללה נגן על כנור ואליהם צורף מידי פעם מתופף לעת מצוא. הוא הכה בדורבקה. הלהקה הוזמנה לחתונות ולכל שמחה הראויה לשמה.

להקת המנגנים לוותה את ״הבר מצווה״ מבית כנסת הביתה במנגינת לכת יפה: ״כל עוד בלבב פנימה״. הם לא יכלו לדעת שהשיר הזה יהיה להמנון המדינה שתקום. הם נגנו אותו בקצב של מרש.

עברו שנים רבות. הנער שגדל והיה לבעל בעמיו שהה בביקור שגרתי בעיר. הוא ישב על מדרכה של בית קפה מול חנותו של שען. שמיליריה יצא מחנותו והתהלך לידה באפס מעשה. ״אתה זוכר אותי״ שאל את השען. הוא הזכיר לו את הידידות ששררה בין שתי האימהות בשכבר הימים. ״וכי איך אוכל לשכוח אותך. אני זוכר את הבר מצווה שלך ממש כאלו היה זה היום. אמך שלחה לקרוא לי והתחננה לפני: ״אני משביעה אותך בזכר אמך הצדקת שתתלווה אל בני לבית הכנסת ותדאג שהנחת התפילין תתבצע כהלכה. אינני יודעת אם אפשר היום לסמוך.״״ הבטחתי לה שאקיים את בקשתה ואכן הייתי נוכח בבית הכנסת כשהנחת את התפילין על זרועך״. ״אני מודה ומתודה שאינני זוכר את הפרט הזה, אולי מחמת ההתרגשות שבמעמד. אבל אולי תאמר לי מה פרוש השם שמיליריה״ל

״פשוט מאוד שמואל אורי״ היתה התשובה. סוף סוף נגלה הסוד.

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל 22-19

יעאובה (יעקב במקורו)

יעאובה היה גבר תמיר, דק גזרה, הילוכו קליל, פניו נעימים. שפם לתפארת התנוסס משני עברי אפו. הוא היה יהודי פקח, בעל חוש הומור אבל היה ידוע גם באלימותו. אוי למי שהעז להרגיזו. כולם יראו מנחת זרועו אם כי לא הרבה להשתמש בה. הוא היה ידוע בתעלוליו אשר אלו אחר היה מעוללם היה לבטח מעורר עליו רוגזם של הבריות. אולם לגבי יעאובה הכל נסלח. מעולם לא למד קרוא וכתוב. רכוש לא היה לו, אם לא להחשיב את האינונטר שהיה בביתו בדמות תריסר צאצאים. תריסר פיות המיחלים למזון שלא תמיד היה בהישג יד. מקצוע לא היה לו ומעבודות שחורות הוא משך ידו. אנין טעם היה. קשה לדעת מאין השיג האיש כסף לקנית עדשים ולחם להאכלת הילדים כדי שבעה.

בערבי חגים נהגו החכמים״ לחלק לעניי העיר דמי חג מכספי ה״כולל״ שהובאו על ידי השליחים מחוץ לארץ. אך ״החכמים״ עם כל חוכמתם לא היה בכוחם לעמוד בפני לחץ המון נזקקים שצבאו על דלת בית המדרש בדרישה לדמי חג מוגדלים. היה דרוש זקיף שישליט סדר בין ההמון המשולהב בשעת החלוקה. ומי אם לא יעאובה היה האיש המתאים. מידי הופיעו בצעדים מאוששים, הסרבל השחור מתנופף בין רגליו הארוכים ונבוט מאיים בידו, הושלך הס בקרב הצובאים על הפתח והחלוקה התנהלה בסדר מופתי. מובן שחלקו של ״מושיע החכמים״ היה מנה אחת אפיים וכל הצדדים יצאו מרוצים מההסדר.

בשלהי הקיץ, כאשר רכסי ההרים העוטרים את צפת החלו מתכסים בעננני סתיו, לא היה מנוס ממחשבות על גשמי הזעף והקור הצורב המשמשים ובאים על העיר לטובה. היה צורך לחשוב על הצטידות באמצעי חמום. על כך חשבו הדרזוים של בית-ג׳ן אשר הכינו מבעוד מועד פחמי עץ, העמיסום על פרדות חזקות בשקים מאורכים והביאום למרכז הרובע היהודי שנקרא משום כך בפי האשכנזים ״קוילן פלאץ", כלומר רחבת הפחמים. הדרוזים היו מעונינים להפטר מפחמיהם בהקדם ולצאת לדרכם הארוכה. את זאת ידעו סוחרי הפחם היהודים אשר קנו את הפחם ב״סיטונאות״ ומכרו אותו לצרכנים ברווח נכר. ביניהם היה גם מיודענו יעאובה. היתה זו עונה היחידה שבה עסק במסחר. אולי משום כך היה נצרך לרווחים מופקעים שיספיקו גם לעונת היובש שתבוא לאחר הסחר בפחם… לסלים היתה חנות אשר במושגים של הימים ההם ובטרמינולוגיה של ימינו ניתן לכנותה בשם מינימרקט. היתה בה מכולת, לעיתים גם ירקות, אבטיחים בעונתם וכל מה שהצרכן הצפתי היה נזקק לו מגפרורים ועד לפחם.

מספר החנווני: ״יעאובה הגיע לפתח חנותי עם שק גדול של פחם והציע לי לקנותו. לא היה לי צורך בפחם מאחר שכבר קניתי לפני כן מלאי גדול לחנות. אולם יעאובה היה זקוק לכסף. הוא הציע לי את השק בעשרים גרוש. הצעתי לו חמישה עשר. הוא לא הסכים לכך והסתלק עם הפחם. כעבור זמן מה חזר ואמר: ״ניחא, גזלן, השק מכיל קנטר שלם. שקלנו את השק ונוכחתי שהוא דובר אמת. בשק היה קנטר של פחם. שלמתי לו את כספו, פתחתי את השק והתחלתי להעביר את הפחם למרתף של החנות. בהגיעי לאמצעו של השק מצאתי אבן גדולה כגודל הסלע. זה היה סוד משקלו הרב של השק.

היה זה לקח שלמד אותי לא להתעקש במשא ומתן עם יעאובה. ספרתי על התעלול לאנשי הרחוב וכלנו צחקנו על שובבותו של יעאובה״, צחקו וסלחו. ומספרים על עוד תעלול מני רבים. יהודיה כשרה קנתה ממנו שק פחם גדול מלא וגדוש חתיכות פחם דקות ומאורכות, הפחם המשופר. הוא גם התנדב ברוב אבירותו להכניס את הפחם למרתף ביתה. היא שלמה לו עבור השק המלא והוא נפרד ממנה תוך אחולים לבביים שתהנה מהפחמים המעולים. כעבור מספר ימים אמרה היהודיה לילדיה: "רדו למרתף והעלו פחמים הביתה״. הילדים ירדו למרתף כמצוות אמם. אך משבוששו לעלות עם הפחם, ירדה האם למרתף ומה רואות עיניה? הילדים יושבים על הקרקע מוציאים משק הפחם פקוסים (מין מלפפונים) ואוכלים להנאתם. מחצית השק היתה ממולאת בפקוסים.

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל– יעאובה (יעקב במקורו)