מורשת יהדות מרוקו

ב. דרושי השלוחים

אחד המעשים הראשונים שעושה השליח לאחר שבא לקהילה ומצא בה אכסניא ראויה, ולאחר שביקר בבית הרב מרא דאתרא וראשי הקהילה, הוא דורש ברבים דרוש בשבח ארץ ישראל ובהכרח שליחותו. על פי רוב הוא דורש את הדרוש בשבת הראשונה לבואו, בבית הכנסת הגדול שבקהילה, והדרוש משמש מעין פתיחה למגבית הכספים. הדרוש נקרא דרוש ״למעלת ארץ ישראל״ (או ״למעלת ירושלים״, ״למעלת חברון " וכו', ובו דברים בשבח ארץ הקודש או עיר הקודש השולחת והחובה לסייע לתושביה, או דרוש ״למעלת הצדקה״ ובו מדובר בשבח הצדקה וגמילת־חסדים. עתים ממוזגות שתי המגמות בדרוש אחד. בתקנות העיר פאס במרוקו בענין שלוחי א״י משנת תפ״ח (1728), נאמר שפעולת־הגביה מתחילה ״תיכף ומיד בבואו בשבוע שאחר הדרשה״. ר׳ יוסף ממאן, שליח צפת שהגיע לבוכארה בשנת תקנ״ג (1793) דרש שם בשבת הראשונה לבואו ״בקדושת א״י ובמצות צדקה״.  הרב חיד״א בשליחותו הראשונה בשם חברון באירופה בשנות תקי״ג— תקי״ח (1753—1758) דרש בכל קהילה מהקהילות החשובות שעבר בהן. בדרד־כלל היה הדרוש בעברית, אולם יש אשר שליח ספרדי דרש בקהילה ספרדית בלשון הספרדית. שני דרושים כאלה בספרדית שעשו רושם על בני הקהילה נדפסו על־ידם עוד בימי שהותו של השליח בקהילה, והם דרוש ר׳ חזקיה די סילוא, שליח ירושלים, על יסודי תורתנו, שנדפס באמשטרדם בשנת תנ״א (1691) ודרוש ר׳ חיים יצחק קאריגאל, שליח חברון, שדרש בחג השבועות בעיר ניופורט בארצות־הברית בשנת תקל״ב (1772).

המנהג ששליח א״י דורש בשבת לפני בני־הקהילה קדום הוא, והידיעה הראשונה שהגיעה אלינו על דרוש כזה היא מהמאה העשירית, והיא על שליח ירושלים שדרש בוינוסה בדרום־ איטליה.

רבים מהדרושים שדרשו שלוחי א״י בקהילות הגולה נקבעו ע״י מחבריהם בספרי־הדרוש שלהם ועל־ידי כך נשתמרו והגיעו אלינו בשלמותן. ר׳ יהודה ב״ר עמרם דיואן, מחכמי ירושלים במאה השמונה־עשרה, שיצא שלש פעמים לארצות שונות בשליחות ירושלים, צפת וחברון בשנות תס״ח—ת״ץ (1708—1730) קיבץ בספרו את כל הדרושים שדרש בדרך שליחויותיו, וציין ברובם את המקום והזמן שבו נדרשו. ר׳ יוסף ב״ר מרדכי הכהן, שליח לעצמו מירושלים באירופה בשנות תס״ז—תעי׳ה (1707—1715), הכליל בספר־דרושיו את הדרושים שדרש בדרכו. בספר־דרושיו של ר׳ יום טוב אלגאזי, נכלל דרוש ״על גודל מעלת א״י ובפרט מעלת ירושלם״, שהוא בודאי הדרוש העיקרי שדרש בלכתו בשליחות ירושלים באירופה (יחד עם ר׳ יעקב חזן) בשנות תק״ל—תקלי׳ה (1770—1775). ר׳ שאלתיאל ב״ר אברהם, שליח צפת בתורכיה בשנות תקפ״ב—תקפ״ד (1822—1824) אסף בספר מיוחד את כל הדרושים שדרש בדרך שליחותו וציין בשער־הספר שהדרושים הם ״נחלת עבדי ה׳ משוט בארץ ומתהלך בשליחותייהו דרבנן קדישי מצפת״.  ר׳ יצחק פרחי הדפיס בשני ספרים קטנים את הדרושים שדרש בפירינצי בהיותו שם בשליחות חברון בשנת תר״ט (1849). וכן שלוחים רבים אחרים.

המגמה בדרושי השלוחים היתה לעורר את לב בני הקהילות בגולה לבוא לעזרת אחיהם שבארץ. אולם יש אשר לא יכול היה השליח להסתפק בהתעוררות־הלבבות אלא היה צריך לנמק ולהסביר את עיקר זכותה של א״י לבקש — או גם לתבוע — את עזרת בני הגולה, כי יש אשר קמו בקהילות מתנגדים, מקטרגים ומשטינים שהטילו ספק בזכות זו או גם כפרו בה במפורש. ר׳ משה חאגיז, שליח לעצמו מירושלים שסיבב באירופה כארבעים וחמש שנה במחצית הראשונה של המאה השמונה־עשרה, חיבר ספר שלם — ספר ״שפת אמת״ שנדפס באמשטרדם תס״ז(1707) — נגד מקטרגים אלה, לא בצורת דרוש אלא בצורת ויכוח, ועליו ידובר להלן בפרק אחר.

אחת הטענות השגורות ביותר בפיהם של המקטרגים היתה איזו זכות יש לשלוחי א״י ארץ־ישראל לבוא ולתבוע מקהילות הגולה עזרה לבני א״י ולהזיק בזה לעניי הגולה, הלא הלכה מפורשת היא! עניי עירך קודמין? על שאלה זו היו שלוחי א״י חייבים להשיב, והם עשו זאת בתשובות־של־הלכה ובדרושים של אגדה. ואלה הנימוקים העיקריים שבפיהם!

 א) מצות ישוב א״י מוטלת על כל אדם מישראל, ומי שאינו יכול לקיים את המצוה בגופו ולעלות לא״י, חייב לקיים את המצוה בממונו ע״י עזרה ליושבי א״י וייחשב לו כאלו ישב בה.

ב) אף על פי שאנו קובעים עתה את החדשים ואת המועדים לפי חשבון ולא לפי הראיה, כבימי הבית׳ הרי יש לחשבון של בני הגולה תוקף רק משום שהוא נסמך על בני א״י שקובעים את המועדים לפי אותו חשבון, ואם לא יהא ישוב בא״י לא יהא שום תוקף לחשבונם של בני הגולה ולא יוכלו כלל לקבוע את המועדים.

ג) תפלות ישראל בגולה אינן יכולות לעלות לשמים דרך אויר ארצות־העמים הטמאות אלא הן מצטרפות לתפלות בני א״י ועולות דרך ירושלים, ואם לא יהא ישוב בא״י לא תוכלנה תפלות ישראל בגולה להגיע לפני שוכן מרומים.

ד) היסורים שמתיסרים בהם בני א״י מכפרים על עוונות בני הגולה.

 ה) בני א״י נתונים בידי מושלים קשים שיש בידם לעשות בהם כחפצם, והעזרה הניתנת להם נחשבת לא כצדקה סתם אלא כפדיון שבויים.

 ו) כשאמרו ״עניי עירך קודמין׳ התכוונו רק לשתי ערים שבא״י או לשתי ערים שבגולה, אבל לגבי כל עיר מערי הגולה, נקראים עניי א״י תמיד ״עניי עירך״, כי ירושלים היא עירנו וא״י היא נחלתנו.

 הרב חיד״א משיב על שאלה זו בכמה מחיבוריו. במקום אחד הוא כותב:

 ״זאת הארץ חלק אלוה ממעל מעונה אלהי קדם מכון שבתו…וסדר ברכות ותפלות הנאמרים באמת בארץ ישראל החלו עולין דרך ישר זה שער השמים בלי שום מסך או עם שרים, והיא עבודת ה׳ באמת. אכן יושבי חוצה לארץ, ארץ לא מטוהרה, ממשלת שרי עם ועם, כל תפלות וברכות ולימוד ומצוות עלו זה בנג׳ב אויר ארץ העמים בלתי טהור, והדברים עתיקים וגובה להם… כשם שרצה הקב״ה לזכות ישראל כי לא יחדל אביון לזכות לעשירי עם יקנו עולמם בצדקת פזרונם, כן הדבר הזה, כי הן בעון, יושבי הארץ קצרי יד עניים ואביונים וגזרות קשות ורעות… ואין להם תקומה כי אם בצדקת בני הגולה… מחזיקים ביד שארית ישראל יושבי ארץ הקדש, ומסרת בידינו! גדול המעשה יותר מן העושה, הנה כי כן יושבי ארץ ישראל שלוחי כל הגולה לעבוד ה׳ עבודה שלימה עבודה תמה, וכל ישראל המחזיקים בידם יש להם חלק בתורתם ותפלתם… וכזאת וכזאת קיום מצות ישיבת ארץ הקדושה…״

 ובמקום אחר כותב הרב חיד״א!

״ואשריהם ישראל אשר בבוא אליהם שליח א״י מכבדין אותו ומחבבין אותו כגלגל עיניהם… ובזה שבני גולה הם סיבה שיהיה ישוב בא״י ובלעדם לא מצו למיקם, הם זוכים במצות ישיבת א״י, דאמרינן: גדול המעשה. וכל אלה הם דברים אמתיים למי שאין .עיניו טרוטות, לאפוקי איזה מההמון אשד ייבואו בטענות נגד השליח והם סיבה למעט בכבודם והנאתם וכיוצא… אשר מבקשים טענות ותואנות ודברי נרגן להפיל שליח א״י ובזה לטבוח ישרי דרך, הם יושבי א״י.,.׳״

לטענות אלה נזקק הרב חיד״א גם בתשובה של הלכה על שאלה שנשאל ״מה כח בני א״י לשלוח שלוחים לכל בני הגולה ולאפקועי מעניי עירם״. הוא משיב!

׳דע לך דאמרו בספרי שקולה ישיבת א״י ככל המצות שבתורה אף בחרבנה… ולדעת הרמב״ן היא מכלל רמ״ח מצוות עשה דאורייתא… כי בא״י כל תפילה כל תחינה החלו עולין אל השמים… לא כן בארץ העמים מסך מבדיל… ובמה יתרצה עבד ה׳ להיות לו חלק בישיבת א״י ותורת א״י אם לא בהחזיק ביד יושביה… ועוד אמרתי אגלה, דכתב הרמב״ם סוף פרק ה׳ מקדוש החדש, דמה שאנו חושבין ר״ח והמועדות בח״ל אנו סומכין על בני א״י… והוסיף בס׳ המצות עשין קנ״ג, שאם יעדרו ח״ו בני ישראל מארץ ישראל, חשבונינו לא יועיל כלום… ואם כן חיובא רמיא על כל בני ח״ל להשתדל שיהיו ישראל בא״י, דאם לא ח״ו יהיו בני גולה בלי ר״ח ומועדים… ובר מן דין, כמה החמירו רז״ל משום ישוב א״י עד שהתירו לכתוב בשבת… ועוד, דאיכא פדיון שבויים דיושבי הארץ נתונים נתונים בידי אדונים קשים גוי עז פנים בשבט עברתו… והנני יוסיף לדבר… דע שכתבו המקובלים דיושבי א״י נאנחים ונאנקים ביסורין ורעב ורשעת הגוים… לכפר על כל ישראל על כל חטאות הצבור והיחיד״.

תרומות מנוצרים

במקרים מעטים נטלו שלוחי א״י רשות לעצמם לקבל תרומות גם מידי נוצרים. כך עשה המקובל ר׳ נתן שפירא, שליח האשכנזים בירושלים בשנות תט״ז—ת״כ (1656—1660), שקיבל באמשטרדם מידי נוצרים ידידי היהודים סך 390 דוקטים, והנוצרים בהולנד פנו מצדם לנוצרים שבאנגליה, ואף הם שלחו לירושלים 300 לירות־שטרלינג, תרומה הגונה בימים ההם. אמנם הדבר לא עבר בלי התנגדות. הכומר ידיד־היהודים שעסק באוסף הכספים באנגליה. מספר, שבשעה ששמעו היהודים הספרדים באמשטרדם שר׳ נתן שפירא קיבל תרומות מידי נוצרים, חשדו בו שהוא ביקש את התמיכה והיה בדעתם לנזוף בו בבית־הכנסת, אבל נרגעו בהודע להם שהשליח לא פנה בבקשה לנוצרים אלא הם תרמו מאליהם בשמעם על צרות יהודי ירושלים. ואף על פי כן נתעוררה שאלה בא״י אם מותר להשתמש בכספים אלה, ור׳ יעקב חאגיז, מרבני ירושלים בימים ההם נשאל: ״בהיות שיש באינגילטירא גויים שאינן עובדין את הצלמים אבל משתפין שם שמים עם דבר אחר, ויש שמתנדב לבו לשלוח צדקה לעניי א״י מספקא לן אם מותר לקבל מהן לפרוע חובות הגוים שמצרים לישראל ויש סכנה בדבר״, והוא פסק להתיר בדיעבד. במאה התשע־עשרח התירו לעצמם שלוחי א״י שונים באמריקה ובאוסטרליה לעשות תעמולה גם בין הנוצרים ולקבל תרומות מידם. כך נהג ר׳ חנוך זונדל שליח ירושלים בניו־יורק בשנת תקצ״ב (1832) ודבר זה עורר עליו תרעומת מנהיגי היהודים שם״. הוא גם בא בדברים עם חכמים נוצרים ונתן הסכמה על מלון עברי שנתחבר עי׳י אחד מהם. ר׳ משה סוזי שליח טבריה בניו־יורק בשנת תר״ח (1848) לא נמנע אפילו מלהשתתף גם באספה בכנסיה מתודיסטית. ר' חיים צבי שניאורסון, שליח כולל חב״ד באוסטרליה באמצע המאה התשע־עשרה, הרבה לגבות תרומות מידי נוצרים, ובשל כך רננו אחריו בירושלים.

בכלל לא נמנעו שלוחי א״י מלבוא בדברים עם חכמי הנוצרים. אפילו קנאי גדול כר׳ משה חאגיז, הלך לבקר בהמבורג את הביבליוגרף הנוצרי הנודע י. ר. וולף וראה את אוסף הספרים וכתבי־היד העבריים שבאוצרו. הרב חיד״א הלך בפאריז לראות את אוצרות האקאדמיא שם בלוית מנהל המוסד ההוא. שלוחי חברון באמריקה ר׳ שמואל הכהן ור׳ חיים יצחק קאריגאל נפגשו בניו־פורט עם התיאולוג הנוצרי עזרא סטילס ושוחחו אתו ארוכות. ביקו­ריהם של שלוחים אלה בעיר העלו את כבוד היהודים בעיני שכניהם.

בקהילה חשובה שוהה השליח כמה שבועות ולפעמים גם כמה .חדשים, והוא משתמש בזמן שהותו בה לא רק לשם גביית הכספים וסידור הענינים הנדרשים ממנו ע״י הקהילה, אלא גם ממשיך את פעולתו בקהילות שכבר עבר בהן ומכשיר את הקרקע לפעולות בקהילות שהוא עתיד לילך אליהן. הוא משתדל לשמור על הקשרים האישיים עם מארחיו ותומכיו בקהילות שכבר ביקר בהן, מודה להם על מעשיהם, מעוררם למלא את הבטחותיהם ולעורר אחרים לעשות כמוהם, שולח להם ידיעות על פעולותיו ועל המתרחש בקהילות וכו'.

הרב חיד״א, שליח חברון, שהה בשליחותו הראשונה, בשנות תקי״ג—תקי״ח (1753—1758), בליוורנו קרוב לשני חדשים, באנקונה שלשה שבועות, בויניציאה שלשה חדשים, בפראנקפורט־דמיין שלשה חדשים, באמשטרדם שלשה חדשים, בלונדון שני חדשים, בבורדו חמשה שבועות, בבאיונה שלשה שבועות, בטורינו חודש, וכוי.

וכן כותב השליח לקהילות שהוא עתיד לבקר בהן ומבקש להכין בהן את כל הדרוש להצלחת שליחותו. מהקהילות הקטנות שאין הוא יכול ללכת אליהן הוא דורש לשלוח לו את התרומות לקהילה הגדולה. הוא שולח להן העתק אגרת־השליחות או האגרת־לנדיבים, או מתאר באגרתו את המצב בא׳׳י, מצטדק על שלא יכול היה לבוא בעצמו בנימוקים של חסכון־בהוצאות, חוסר זמן, פחד שודדים, חולשה, מחלה, זקנה, מזג־אויר קשה וכר, ודורש מהן למלא את חובתן אף על פי שלא זכו לראות את השליח.

שליח  עושה שליח

 במקרים רבים ממנה שליח א״י שליח מבני המקום לקהילות הקטנות שהוא אינו יכול לילך אליהן, ומוסר בידו שטר כוח־הרשאה וגם אגרות לקהילות הקטנות. ר׳יום־טוב קריספו, שליח ירושלים במרוקו בשנת תע״ח (1718) שולח מפאס את ר׳ יוסף בן סעיד אבוזאגלי אל הקהילות הנדחות בנאות מדבר סהרא.». ר׳ אהרן אשכנזי, שליח טבריה בארצות ערב בשנת תקמ״ח (1788) לערך, ממנה בעמדיה את ר׳ ששון בן שמואל לשלוחו אל הקהילות הנדחות אשר בהררי כורדסתאן. וכך עושים שם כמה שלוחי א״י אחרים סמוך לאותו זמן. ר׳ שמואל בנימין, שליח ירושלים לאותן הארצות לפני שנת תקל״ב (1772), שולח מעיר עמדיה את משרתו סעדיה כהן לקהילות הקטנות שבהרי כורדסתאן. שליח א״י בבגדאד סמוך לאותו זמן ממנה בבגדאד שליח במקומו אל ״כל העירות והכפרים שהם קרובים לבבל דרך ה׳ ימים, ז׳ ימים, עשרה ימים״.  ר׳ יוסף ישראל הלוי, שליח ירושלים באיטליה ובצרפת בשנת תקפ״ח (1828), ממנה את ר׳ מיכאל עלון ממרוקו לשלוחו אל הקהילות הקטנות. וכן רבים. לא תמיד מקבלים על עצמם בני הקהילות הקטנות סידור זה. בני הקהילה הכורדית כויסנג׳אק כותבים בשנת תקכ״ג (1763) אל ר׳ שלמה אזנאתי שליח צפת, ששלח אליהם את משרתו לגבות תרומה! ״אם ירצה האדון יבוא ונראה פניו כהקבלת פני השכינה ונתן לו נדבה״, אבל הם מסרבים ליתן לבא־כוחו.

השליח עומד בקשר־מכתבים גם עם שלוחי־א״י אחרים הפועלים באותו אזור־השליחות והם מחליפים רשמים וידיעות, מסייעים זה לזה ע״י המלצות, או מגינים על עצמם זה מפני הסגת־גבולו של זה.

וכן נמצא השליח בקשר עם העיר השולחת לא רק בענין משלוח־כספים, אלא גם בשעה שהוא צריך לעזרתה של א״י, כגון אם יצא קול לעז של זיוף על אגרות שליחותו או  השליח שמעל בכספי שליחותו. במקרים כאלה מבקש השליח את שולחיו בארץ להעיד על כשרותו וכשרות אגרת־שליחותו. וכן מבקש השליח את שולחיו להכחיש שמועות העשויות להזיק לשליחותו. כך מבקש, למשל, שליח טבריה בצפון אפריקה בשנת תק״ט (1749) להכחיש את השמועה שטבריה נחרבה, שמועה שנתפשטה במחוז שליחותו והזיקה לפעולתו. השליח הוא איפוא איש טרוד מאד, אפילו בשעה שאינו מטלטל בדרכים, ונאמנים עלינו דברי הרב חיד״א שליח חברון שכתב בשנת תקט״ו(1755) לאחד ממארחיו באיטליה  ״ומיום בואי אל הארץ הזאת רבו טרדות דמצוה ורשות, ולא אני בן חורין לכתוב אפילו אגרת שלומים״.

לפני פרידתו מהקהילה משתדל השליח לקבל ממנהיגי הקהילה, נדיביה ורבניה, אגדות־המלצה לקהילות אחרות. קהל קנדיא ממליץ בשנות רל״ג—רל״ד (1473—1474) על שלוחי ירושלים ר׳ יוסף הדיין ור׳ משה עשרים וארבע. קהל דמשק ממליץ, בשנת ש״ן (1590) לערך, על שליחותו של ר׳ בצלאל אשכנזי מירושלים. קהל ויניציאה ממליץ בפני קהילות איטליה על שליח ירושלים ר׳ דוד אמרו נזיר בראשית המאה השבע־עשרה. קהל בצרה בארם־נהרים ממליץ בפני קהל קוג׳ין בהודו, בסוף המאה השמונה־עשרה על שליחותם של ר׳ דוד מאימראן שליח טבריה ועל ר׳ חיים אברהם ישראל זאבי שליח חברון. ר׳ משה זכות ממליץ בפני תלמידיו וידידיו על שלוחי א״י ר׳ חייא דיין, ר׳ חייא גבריאל ור׳ יוסף שליט ריקיטי, ר׳ יחודה אריה די מודינא מויניציאה ממליץ בשנת שנ״ח (1598) בפני ר׳ מנחם עזריה מפאנו על שליח א״י ר׳ רחמים איש רומא. ר׳ דוד לחנו רב בקרסובזר בקרים ממליץ בשנת תפ״ח (1728) בפני קהל הקראים בכפא על שליח חברון ר׳ אליהו ן׳ ארחא וכאלה רבות.