ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן-על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

1 – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל

ליהודי המגרב ובכללם לאלה שחיו בארץ מבוא השמש, קשרים עם ארץ ישראל מתקופות קדומות, שנמשכו בכל הדורות, והיו גם יהודים שלו למרות המרחק, הקשיים והסכנות בדרך. עדויות על כך מתקופת הגאונים, וכן מהדורות הבאים בתקופה הממלוכית והעות'מאנית בארץ ישראל.

מהמאות הי"ח והי"ט מצויים יותר מקורות על הקשרים ברוח ובחומר, שביטוייהם היו דתיים ועממיים, כמו פיוטים שהביעו ערגה לארץ, הקדשות, חילופי אגרות, , והחל מתחילת המאה הי"ז ואילך פקדו שלוחי ירושלים, חברון, צפת וטבריה את הקהילות במרוקו.

נוסף לכסף שאספו, מילאו השלוחים גם תפקיד הטיפוח היחס הנפשי לארץ הקדושה, שעשויים היו לעודד עליות לארץ. עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל בשנת תק"א – 1741, עשתה רושם על הקהילות במרוקו כמו במקומות אחרים.

והשפיעו כנראה על אחרים בדורות הבאים לנסות וללכת בעקבותיו למרות הסכנות בדרכי היבשה והים. הסכנות מחמת מלחמות ושבייה בים היו תדירות במאה הי"ח ובשליש הראשון של הי"ט, ופתחו לאחר כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830.

ואמנם בספרות השאלות ותשובות של המאה הי"ח וראשית הי"ט מופיעים לעתים הביטויים " נמנע מהם הדרך "כשנאלצו לחזור מרצונם לעלות, בגלל שיבושים, גיסות ומלחמות.

פרטים על מצוקותיהם של העולים לארץ ישראל ממרוקו באמצע המאה הי"ח, והתנאים ששררו במרוקו ניתן ללמוד מאגרת המלצה שניתנה על ידי קהל ליוורנו ליהודי מתיטואן בשם יוסף בן סאמון ש " מגמת פניו לקבוע דירתו בירושלים, ובא למעוננו להכין טרף ההוצאה "

ליוורנו הייתה כידוע, בתקופה ההיא, תחנה חשובה לעולים לארץ. באגרת נמצאת בקובץ אגרות המלצה בכתב יד מונטיפיורי, במכון לתצלומי כתבי ידי בירושלים.

בין השאר מנויות המטרות למען הוא זקוק לכסף " מזונות ופרנסה בירושלים בשבילו, לאשתו ולבניו. ומוזכר גם פרט מאלף, נדרש כופר ליוצאים ממרוקו. ובפרט שהוא צריך ליתן למלך המערב צרור הכסף בעד כל נפש אדם לתת לו רשות לעקור דירתו ולצאת מתחום המערב.

בהמשך מופיע תיאור הזעזועים הפוליטיים והכלכליים במרוקו באמצע המאה הי"ח " שמועות יבהלוהו מן המערב תרות רבות ורעות אשר תכפום ממשא מלך ושרים ועבודת פרך ומלחמות גדולות והעדר משא ומתן והאחרון  הכביד כי חדל המטר כל השנה הזאת "

הוא מתכוון כנראה למהומות שהיו בין השנים 1728 ל- 1757, בתקופת הריב בין יורשי איסמאעיל, עד עלייתו של מוחמד אבן עבד אללאה, כששקטה הארץ. אשר לבצורת ובעקבותיה הרעב, הראשונה של המאה הי"ח היו שנות רעב לעתים קרובות, ב-1713, 1721- 1724, 1729, 1730, 1738, 1741, 1742, 1744.

רעב וזעזועים פנימיים במשטר שגרמו לנדידה, עשויים היו להיות גורמים לעלייה לארץ הקודש.

יש לשער, כי במלים " מלחמות גדולות " המוזכר בכתב יד, הכוונה לא רק נגד בסיסי הקורס ארים סחוף המגרב, בייחוד אלג'יר וסלא, במטרה לחסל את פעילותם. ראייה להנחתי מאגרת אחרת באותו קובץ, המלצה שניתנה לשליח ירושלים רבי נסים הכהן שמגמת פניו הייתה להגיע למערב הפנימי ולערי הסוס ואגדיר.

בניסיון לשדלו לבל יסע לשם נאמר בין השאר " כי קול נשמע שיש מלחמות בין המלכים בים וביבשה. במקורות הדנים על עלייה לארץ ישראל מארצות המגרב לאחר שנת 1830 אין ידיעות על מלחמות וסכנות בדרך לארץ.

לאור תמורות אלה במצב הפוליטי ובמצב הביטחון, נבדוק מה היה יחסם של חכמי מרוקו בתקופה זו לחובת העלייה לארץ ישראל. עלינו להקדים כמה הנחות. נקודת המוצא לפוסקים בדיוניהם בנושא זה היא המשנה בכתובות קי ע"ב " הכל מעלין לארץ ישראל " והברייתא שם " הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו – תצא בלא כתובה " וכן להיפך.

גם האישה, כופה בעלה ( פי הירושלמי, רק הבעל כופה אשתו ) אולם התוספות שם, לפי דברי רבי חיים הכהן, קובעים שההלכה במשנה ובברייתא אינה נוהגת בזמן הזה, כי ישי סכנת דרכים. וסיבה שנייה שיש כמה מצוות בארץ ישראל שאין אנו יכולים ליזהר בהם.

דברי התוספות נתפרשו בדורות הבאים בצורות שונות. היו פוסקים שקיבלו דבריהם והיו שהתנגדו להם. אולם ההנחה כי סכנת דרכים אמנם מבטלת את חובת העלייה לארץ ישראל – מקובלת על רוב הפוסקים.

הרשב"ש בן התשב"ץ, שפעל באלג'יר, נפטר בשנת רכ"ז – 1467, קבע קריטריון גיאוגרפי, לפיו המרחק מארץ ישראל קובע. לדבריו " בזמן ההוא בארצות הללו, רצוני לומר, כל שהוא מסוף המערב עד נא אמון איטן כופין לעלות, ונא אמון ולמעלה, מזרחה, כופין ביבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין לסטים בים "

הוא קבע כללית, כי ככל שיש בדבר סכנה, נסתלק דין הכפיה. עמדה זו של הרשב"ש אומצה גם על ידי רבי יוסף קארו בשלחן ערוך סימן עה. כיצד מתבטא נושא זה בספרות התשובות של חכמי מרוקו במאות הי"ח – הי"ט ? נביא דבריהם לפי סדר כרונולוגי.

מצוות העלייה קיימת – אך ישלם לה כתובה.

בתשובת רבי יעקב אבן צור תל"ג – תקי"ג – 01673 -1753, שפעל במכנאס ובפאס, נידונה שאלה זו בשני מקומות. בשני המקרים הרקע הוא שהאיש רוצה לעלות והאישה מסרבת. בסימן קנט תשובה שניתנה בפאס בשנת 1732, משיבים רבי יהודה בן עטר ורבי שלום דרעי, הוא מסתמך על התוספות אבל אינו מצטטם, שבזמן הזה יש סכנה בדרכים, לכן קיימת מצוות העלייה לארץ ישראל.

אך מסקנתו כי ישי להשפיע על האישה שתתרצה לעלות עמו, והיה אם לא יצליח – ישלם לה כתובתה. וגם אם אין לו עתה כל הסכום במזומן, יטול הנחוץ לו להוצאות הדרך והשאר יתן לה, ויתחייב על הסכום החסר.

הוא כותב, כי אמנם לפי דין התלמוד תצא בלא כתובה, אבל הוא בעד תשלום כתובתה, למרות שאין כל סכנת דרכים, וסירובה אינו מוצדק. אין הוא מזכיר כלל את גורם הסכנה בדרך או מחסור במזונות וקשיים כלכליים בארץ, כפי שהדבר מופיע אצל חכמים אחרים בתקופה זו.

חשש לסכנת דרכים ולמגבלות כלכליות.

בן הדור שאחריו רבי משה טולידאנו ממכנאס, בעל שאלות ותשובות " השמים החדשים " קובע החלטית כי מצווה לעלות ולדור בזמן הזה בארץ ישראל, אך אם הדרכים בחזקת כסנה, או שאין לו כדי הוצאות הדרך, כי איש עני הוא, אז ניתן להתיר נדרו שנדר לעלות.

הוא כותב זאת בהתייחסו לעמדתם של חכמים אחריו כי התרת נדר למי שנדר לעלות, מתבססת על ההנחה כי עתה אין מצווה לעלות ולדור בארץ. רבי משה דוחה הנחה זו, וקובע כי החובה קיימת, אלא שסכנת דרכים ומחסור כלכלי דיים כדי להתיר הנדר.