ד"ר דן מנור – מאמרים

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

המשך המאמר

 השכונה גבנונית בת שני חלקים שונים, העליון והתחתון. המראה בחלק העליון עורר פלצות בקרב אנשי המשלחת. הבניינים בני קומתיים ויותר נהרסו עד הייסוד, וקברו תחתם את דייריהם; פה ושם אודים עשנים-שרידי בעירה דועכת; ואוויר מעופש באבק ופיח עד כדי מחנק.

 אנשי המשלחת עמדו דומם והתבוננו ארוכות בהרס הנורא. לאט לאט החלו להסתובב בין ההריסות מי מסקרנות, ומי מתקווה לגלות נפגע כלשהו הזקוק לעזרה. 'מי יודע  כמה אנשים גוססים כאן מתחת למפולות באין סיכוי לחלצם', התאנח מישהו. 'איזו אטימות לב מצד השלטונות', הפטיר חברו בחריקת שיניים. 'שש..שש..' העירו לו השומעים, 'אוזניים לכותל'.

     שניים מאנשי חברה קדישא גהרו על  גושי בטון כשהם מביטים דרך החרכים בבקעים שנפרצו למטה, וקוראים בקול נרגש, אך תוחלתם לגלות סימני חיים נכזבה. 'אין קול ואין קשב', הליץ אחד מהם בהבעה נואשת. 'ויקטור', צעק מישהו מרחוק לארכיטקט שעמד משתאה מול בניין שלם ריק מדייריו. הלה הביט קדימה וכשראה שני בחורים מנפנפים בידיהם, צעד בריצה למקום.

 'יש מישהו למטה', הודיעו בקול נרגש. הוא גחן על גל של חומרי בניין, ודרך סדק שבין שני גושים נתגלתה לעיניו רגל שלימה מן הבוהן עד הירך. היא הייתה עטויה מכנס קרוע, ומונחת בשיפוע על אחת מדלתות הבניין בתוך מערה צרה. הוא זקף את ראשו כשעל פניו הבעת בעתה.

 עד מהרה התגודדו כולם והחלו להציץ למטה אחד אחד. ועד שהם מביעים את רגשותיהם כל אחד על פי דרכו, קרע ראש חברה קדישא את דש מעילו, 'ברוך דיין האמת', הגה בהטעמה. וכל גלויי ראש שבין חברי המשלחת הזדרזו לעטות את בלוריותיהם במטפחות

     בתוך דומייה בת רגע החליפו מבטים הרב ושמעון יפרח הפייטן. 'איכה ישבה בדד העיר רבתי', קרא הפייטן את פסוקו. 'עם', ניסה מישהו להשלים את הכתוב, אך הפייטן היסהו בתנועת יד. 'ברשותכם ידידי', פנה לכל השומעים שתלו בו מבט.

 'פסוק זה שעלה על דל שפתי, ראשי תיבותיו הם איבה"ר העולים בגימטרייה אגדיר', הסביר בקיצור, והרכין את ראשו קמעא. אחדים מן השומעים האמינו שהייתה זו הארה מלמעלה על חורבן אגדיר, ואילו אחדים ראו בכך שנינות גרידא שאין לה מקום באווירה אפופת יגון.

     לאחר 'הקדיש' החלו לנוע במורד לעבר השכונה התחתית. הם שרכו את דרכם בין מצבורי לבנים, מרצפות ושברי מתכת למיניהם. מן המורד נראית השכונה התחתית כמכתש ענק, ומשרידי ההרס הבודדים, כפי שנצפו מרחוק, עלולים להסיק שמדובר באוכלוסיה דלילה.

'כמה משפחות התגוררו שם?', שאל מקס את אנדרה שהתנדנד כשיכור בין ההריסות. 'כמאה משפחות בנות שמונה עד עשר נפשות ברובן', השיב הלה, לאחר שנשען על קיר ההרוס. 'אם כן לאן נעלמו כל הבתים' ניקרה השאלה במוחו של מקס, עד שמחוסר זהירות נתקעה רגלו בין גלילי ברזל.

אנדרה מיהר לחוש לעזרתו, ולאחר שהצליחו לחלץ את הרגל הלכודה הם נחו כדי התנשפות. 'הדירות בשכונה התחתית', הסביר הצעיר, הן חד קומתיות בנויות מאבן וטיט בסגנון כפרי, ודייריהם ברובם קשיי יום. ביניהם גם כאלה המתפרנסים מתרומות הקהילה'. מקס הנהן תוך נענוע ראש, ודחק בבן שיחו להמשיך לצעוד.

     עוד בטרם הגיעו לרגלי המורד הבחינו בשתי דמויות שהגיחו מאחרי תל עפר גבוה. אנדרה עמד לומר משהו על בוזזים, אך מקס הפנה לו את גבו והסתובב אחורה, 'הרימו קצת את הרגלים', צעק לעבר אנשיו שפיגרו אחריו. 'מטיילים כמו תיירים', הפטיר בלעג. בינתיים התקרבו שתי הדמויות כדי מרחק קצר ועמדו ליד קיר הרוס כשחזותם גלויה.

 זה היה קשיש בלבוש יהודי כפרי ונער בלבוש תלמיד בית ספר. לא עבר אלא רגע, כשהדמויות החלו לנוע אנה ואנה, משתוחחות ומזדקפות. מקס הציץ בשעונו וחייך, 'הם מתפללים מנחה נערי, הסביר לנוכח מבטו התוהה של אנדרה. הלה טפח על מצחו כמודה בבערותו, והוסיף, ששתי הדמויות נראות לו כתושבי השכונה.

     עודם מדשדשים במישור שלרגלי המורד, והנער שאך עתה סיים את תפילתו בצעדים אחורה קלט אותם במבטו. 'הנה הצרפתים חזרו', בישר הנער בנעימה מנוגנת כביטוי לרגש של הקלה. 'המ המ..', היסה הקשיש את נכדו לבל יפריע לו בתפילת עמידה.

 נעלב מגערת סבו הוסיף הנער להסתכל באנשי המשלחת ההולכים וקרבים עד שהבחין בחזותו של הרב. 'אלה יהודים', קרא בהתרגשות בשעה שהקשיש מלמל בלחש, 'עושה שלום במרומיו'. 'היכן, היכן?', שאל הקשיש כשהוא מאהיל בכף ידו על עיניו. 'שלום עליכם', הגיעה לאוזניו קריאה שסימרה את נימי גופו. 'אייווה עליכם שלום', השיב בשיויון נפש, והתבונן ארוכות באלה העומדים לפניו כשהתבלול שבעינו השמאלית נוצצת כגולת שלג.

     'אנחנו יהודים מקזבלנקה', הכריז מקס בערבית יהודית כמחווה של חסד למען הקשיש. 'אייווה, ברוכים הבאים אחיי', הפטיר הקשיש בקול עמום כשהוא סוקר במבט פוזל את העומדים אחד אחד. ובעוד מקס חוכך בדעתו איך לדובב את הקשיש שיפתח את סגור לבו, רכן אנדרה על הנער ושאל, 'האם סבך הוא רבי יסו (יוסף) בעל הקמיעות?', 'כן', לאט הנער במבוכה. הקשיש שמע את לחישתם והפנה את מבטו לנכדו, 'מה הוא רוצה?' שאל, 'וואלו (כלום)', ניער הנער את כתפיו.

     'מה שלום המשפחה, רבי יסו?', פנה אנדרה אל הקשיש בנימה משפחתית. 'שבח לאל בורא עולם', קילס הקשיש את בוראו כשהוא נושא עיניו ומורה באצבעו למעלה. 'עמדה לנו, א-בני זכות מצוות פדיון הבן שקיימנו אמש בעיר החדשה בקריאת תורה, פרקי זוהר ופיוט…', 'מי היה בעל החגיגה?', התפרץ אנדרה כבן העיר החדשה, לתוך דבריו של הקשיש. 'א… א… המשפחה… מאיר… נכדתי שרה מב"ת (מנשים  באוהל תבורך), אשתו של מאיר אביצרור', התפאר הקשיש.

 'נס גדול עשה הקב"ה לתמימים כמונו, הצטנע, והוסיף, 'כמו שכתוב, שומר פתאים השם'. הוא שהה עד כדי העלאת אנחה עמוקה, והחל להתרעם על ביתו שנחרב יחד עם כל בתי השכונה. 'דירתנו הלכה מה תראוובאס (לא אליכם), הלכה כפרה… הלך הכל, השם נתן והשם לקח'.

     אנשי המשלחת הקשיבו ללהגו בחיוך כבוש למראה זקנו המתנפנף תוך כדי דיבור, ואילו אנדרה שתמונת שרה אביצרור לא משה מנגד עיניו, לא פילל שריבה מגונדרת כזו יצאה ממשפחה שלוחית של הקשיש. 'אח אחיי', המשיך הקשיש להתאונן, 'לא רק דירתנו נחרבה אלא כל בתי השכונה שקעו כאילו האדמה פתחה את פיה ובלעה אותם, כמו שקרה לעדת קורח, בעוונותינו הרבים'.

 

(אחדים מאנשי המשלחת החלו לגלות סימני עצבנות,אך מקס אותת להם בקריצת עין להירגע ). 'וילי וילי על תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא ונמחצו תחת עיי המפולת', קונן הקשיש, ואחז את ראשו בכפות ידיו. 'לבי לבי לשכנינו היקרים', נהה בקול רוטט, 'שלא נותר מהם אלא ילדה יתומה'. בכי כבוש חנק את גרונו, כשהוא כורע מעייפות על ערימת עפר.

     מקס ניצל את היאלמותו הרגעית של הקשיש וביקש מהנער להבהיר את התלאה. 'הגענו לכאן בבוקר', פתח הנער את סיפורו בצרפתית, 'ומצאנו צוות הצלה. הלכודים שקולותיהם בקעו ממעבי האדמה, חולצו ללא קושי. מהם כאלה שנפצעו קלות ומהם פצועים קשה, והיו גם כאלה שיצאו ללא פגע. לפני כשעה לקחו את כולם לבית חולים, והורו לנו לשמור על הציוד עד שישובו. הציוד נמצא שם', הוא הצביע על התל הגדול. אנדרה חייך, וצבט קלות את לחיו של הנער, שהשפיל את מבטו

מתוך מבוכה.

    דבריו של הנער התמזגו בנוף השמם והאדמומי ללא זכר של צמחיה, אף לא עלה נידף, 'איך הייתה לשמה כרגע', מלמל הרב את פסוקו. באופק, מאחרי ענן דמוי תנין, הגיח כדור האש שהכהה את הראות בזוהרו. ובעוד אנשי המשלחת מפלבלים בעיניים ומשתאים לנוכח החורבן והשאייה קדחה במוחו של מקס השאלה, כיצד לשכנע אנשים השרויים עדיין בהלם על אסונם, שהעלייה לארץ היא הדרך היחידה לשיקומם. וללא היסוס החל לרשום בפנקסו את שמות הניצולים כפי שניקבו מפי הקשיש, כשאנדרה מצליף בו כל העת במבט משתומם.

     'אינני כה אטום רגש כפי שנדמה לך', ניסה להצטדק בפני אנדרה לאחר שסיים את רשימותיו. 'מן הסתם מטרידה אותי הדאגה לגורלם של מוכי גורל אלה', הוסיף כשהוא מצביע על פנקסו. אנדרה חש נזיפה בנימת הדברים, אך השכיל להצניע את עלבונו.

 'לא התכוונתי לנזוף בך ידידי הצעיר', פייס אותו מקס. 'ברם הרשה לי לומר שצעיר משכיל כמוך מקומו במדינה מודרנית כמדינת ישראל'. אנדרה הביט בו אלכסונית כמתכוון לשאול, 'ומדוע משכיל כמוך אינו עולה?', אך תחת זאת הפטיר, 'ייתכן שאגיע לשם לפניך'. מקס חייך וליטף את בלוריתו של הצעיר.

'המתן רגע', ביקש וכרע שוב על ברכיו מול הקשיש שרטן בלי הרף על מיחושים. 'רבי', פנה אליו, 'ברצוני להודות לך על עזרתך', והושיט לו שטר בן אלפיים דראהם. הלה התבונן ארוכות בשטר וכשזיהה את ערכו, החל למלמל, 'מי שבירך…', 'רבותי', פנה מקס לאנשיו בלי להמתין לברכת הקשיש. 'אנו שבים לעיר החדשה, עבודה רבה לפנינו…'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר