ד"ר דן מנור – מאמרים

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

המשך המאמר

     למחרת אותו יום הגיעה חבורת יהודים מישובים סמוכים, שלכמה מהם קרובים, או מכרים בקהילת אגדיר. הם חברו יחד עם אחיהם מהעיר החדשה, וצעדו ישר לאזור המגורים הישן. גם באזור זה, כבשכונת הכפריים, שקעו הבתים ברובם לתהום. יהודה בן גיגי המכיר היטב את האזור על בתיו ודייריו הנחה את האנשים שהיו חסרי ציוד וניסיון, וסמכו, כנראה, על 'סייעתא דשמייא'.

אחדים מלמלו פסוקי תהילים בלחש כל אימת שעלה הד של גניחות מבטן האדמה, ובעלי התושייה שביניהם הפעילו את כוחם הפיזי ואת דמיונם כדי לפלס דרך ולהגיע למי שעדיין נותר בחיים, לרוב ללא הצלחה.

     בין ההריסות הבודדות שעל  פני השטח משך את תשומת לבם מבנה קטן שנראה להם מרחוק כבקתה העומדת על תלה, וכשהתקרבו אליו התפלאו לראות חדר ששרד מבית שלם, כאילו יד נעלמה אחזה בו לבל ישקע לתהום יחד עם הבית. אחוזי סקרנות הזדרזו לפנות את שברי המתכת והאבנים שהקשו את הגישה לחדר, ותוך כך הגיעו לאוזנם גניחות והגאים חסרי מובן.

 הם עמלו קשות עד ששברו את הדלת שהייתה תקועה בין הקירות, וכשחדרו פנימה הופתעו לראות ישישה שרועה על מיטתה בריאה ושלימה.

     'אימא רחמה…אשרך נס מן השמים…זכות אבות…' נפלטו קריאות מקוטעות מפי בן גיגי שעמד בפנים מאירות כשידיו פשוטות למעלה. קולו הצרחני של האיש ניער את הישישה מעולם ההזיות שבו הייתה שרוייה, והסבה את מבטה, הנעוץ בקיר, אל האיש שהתקרב עד שעמד לצידה.

 'אייווה (ובכן) בני, בשלאמתכ (שתהיה בריא), ככה?' נזפה בו בנימה אימהית , 'רק שמע אותכם והסתלק לו'. 'מי היה כאן אימא?' תמה בן גיגי. 'הו הו, לו ראיתם אותו', זימרה בניגון דרמטי. ולאחר שהייה בת רגע פרשה את ידה הגרומה. 'האוואכ (הנהו)' הצביעה על הגומחה שבקיר. 'שם עמד הצדיק זכותו תגן עליכם ועל כל  ישראל'. 'רבי כליפא מלכא עליו השלום בכבודו ובעצמו', הטעימה תוך רשרוש לשונה בין החניכיים הריקות כשחשה במבטם התוהה. 'סיוטים'  עבר לחש ביניהם בצרפתית.

     עיניה נעצמו לרגע, אך לקול תקיעת שברים שנפלטה מגרונה נפקחו שוב. היא סקרה במבט מבויש את העומדים סביב מיטתה כמתנצלת על הרעש. 'הוא אמר לי', מלמלה בכבדות כשעיניה נעצמות ונפקחות חליפות, 'רחמה…א…רחמה…א בתי, המשיח עומד להגיע, כן… כן משיח, תגידי להם… ירושלים… ירוש…' היא שקעה בתרדמה.

 לאחר דומייה בת רגע אותת מוריס כהן, הפעיל שבחבורה, לשני בחורים, והללו אחזו בשני קצות המזרן והובילו את הזקנה לרחבת כלי הרכב כדי להסיע אותה למשכן המשלחת.

     הם עקרו את המזוזה מן המשקוף,ועזבו את המקום בדומייה. בדרכם סיפר בן גיגי על אורח חייה הדתי של הישישה שהיה מלווה בפרישות וסיגופים, על פעילותה החברתית בקרב נשות הקהילה במאורעות של שמחה ושל יגון.

 'היא צמה שלישייה אחת לששה חודשים מאז שנתאלמנה לפני שתים עשרה שנה', הדהים אותם. 'שני בניה', הוסיף, 'עלו לירושלים, והותירו אותה עם בתה הנשואה לבעל לא יוצלח, לא אליכם'. ובעודו מספר מצאו את עצמם עומדים על גדתו של מכתש מלא גושי בניין, שברי עץ ומתכת, גלגלי אופניים ומכוניות, וכל מה שנשתייר מבתים ששקעו ונהרסו עד לבלי הכר

     על הגדה הצפונית שממול, בטווח שלוש מאות מטר בערך, צצו מבנים בודדים שמרחוק נראים כבתים עומדים על תלם. הדבר משך את תשומת לבם של בני החבורה, וללא היסוס שירכו את דרכם על שפת המכתש בדרך עקלקלה עד שהגיעו למקום.

'כאן גרה משפחת אשרף', הצביע בן גיגי על בית שתקרתו התמוטטה ברובה וקירותיו מטים ליפול. בפנים לא היה איש מבני המשפחה. 'אולי היו ערים בשעת הזעזוע והצליחו להימלט' שיער אחד הבחורים. 'אמן כן יהי רצון', התפללו אחדים, ויצאו משם בדרכם למבנה הסמוך, שכל מה שנותר ממנו היו שני קירות מבוקעים וחזית שלימה של הבית. 'אין שם דיירים', הודיע בן גיגי, 'הם עקרו לקזבלנקה לפני חצי שנה'.

שניים מבני החבורה שהכירו את דוד מנטרו אב המשפחה אישרו את דבריו של בן גיגי, והוסיפו שהאיש הגיע מפורטוגל לאגדיר בשנות הארבעים, התפרנס ממספרה, וגר בשכירות כמו רבים, ולפי השמועה הוא עלה עם משפחתו לארץ.

     הם פנו עורף מבלי להיכנס לדירה וחצו את הרחוב אל המבנה שממול. זה היה בניין בן קומתיים, שבו גרו שלוש משפחות  ספרדיות ומשפחה צרפתית. אף בניין זה נהרס ברובו, וגושים גדולים של אבני בניין, וגזעי אלונים שנעקרו, חסמו את הכניסה לתוכו. כמה צעירים מבני החבורה הצליחו לטפס על המחסומים, והציצו במהמורה העמוקה שנפערה בחצר הבניין.

'גויו לכודות תחת מפולות', צעקו. 'מסכנים' קרא בן גיגי בהבעת צער. 'יש  פצועים?' צעק לעברם מוריס ראש החבורה. 'ואם יש, איך תוכל לחלץ אותם ללא ציוד מכני?' הקשה בן גיגי, 'אינך רואה אילו גושים ענקים רובצים עליהם?'. מוריס נענע בראשו לאות הסכמה, ושניהם החליטו לשלוח אחד הבחורים להזעיק צוות הצלה.

     כעת עשו את דרכם למבנה האחרון שבקצה הרחוב. הדבר  הראשון שבו נתקל מבטם בהתקרבם למבנה היה שלד של מכונית מעוכה תחת מפולת של אחד הקירות. 'זו מכוניתו של הנרי שריקי', נפלטה קריאה היסטרית מפי בן גיגי. אחדים קרבו מייד למכונית לבדוק אם מישהו לכוד בתוכה, והיתר החלו להידחס לתוך הבית דרך סדק שנפער בין שני הקירות. המחזה שנתגלה לעיניהם היה מעורר חלחלה.

 חמש גויות-זוג צעיר ושלושה ילדים- שרועות ללא רוח חיים תחת גושי התקרה. ראש אחד היה מונח על כרית תחת גבשושית של עפר כשהגוף לכוד תחת צלע של בטון. בן גיגי גחן על הראש וניקה את הפנים.

     'אוי', צעק מרה, 'זה הנרי', נהם בקול חנוק, ופרץ בבכי שהרטיט את האחרים עד כדי דמעות.

 'אם יש אנשי חסד בעיר, הרי הוא אחד מהם', התייפח בן גיגי ותוך כך הוא סיפר על פעילותו הסוציאלית לשיפור תנאי חייהם של בני העדה הכפרית. 'כל איש מצוק זכה אצלו לאוזן קשבת', סיים את דבריו כשהוא מוחה את דמעותיו. האנשים הקשיבו דומם כשעל פניהם נסוכה הבעה קודרת, ואנחות בוקעות מלבם. 'פורענות איומה', הפטיר מישהו, וכולם נדו בראשם. בפוג תחושת היגון משו את הגוויות החוצה, ושניים מן החבורה הופקדו לשמור עליהם עד בוא חברה קדישא. 'חסר ילד', קרא לפתע בן גיגי בגרון ניחר, לאחר שמנה את הגוויות…

     חריג  מכל צוותי ההצלה פעל צוות קטן בן שלושה אנשים-האב פידרו ושני חניכיו-שהשתדלו להצניע את עצמם ככל האפשר. משימתם הסודית הייתה להציל נשמות טהורות של ילדים יהודים. האב פידרו ראה בכך שליחות דתית-מורשה  מאבות אבותיו, וקרבנותיו הראשונים היו שני ילדים בני שש ושמונה שחולצו על ידי חיל ההנדסה הצרפתי. הצוות 'המושיע' נקלע באקראי לדרכו של החייל שהוביל אותם לבית חולים, ובחלקת לשונו הצליח האב להערים על החייל שיפקיד בידו את הילדים על מנת שיזכו לטיפול נאות. הלה שוכנע, והילדים הובלו אחר כך למקום שבו עתידים לשכוח את 'שמע ישראל'.

     מעודדים מן ההצלחה המשיכו 'המושיעים' לתור בין ההריסות, כשיללת ילד הגיעה לאוזנם והקפיאה את דמם. ובעוד הם מביטים אנה ואנה בדריכות רבה, הגיח ילד כבן עשר מאחת  החורבות כולו

 זב דם ומדדה על שתי רגליו. הם רצו לעברו, אך הוא התמוטט לפני שהגיעו אליו. קרלוס נשלח להזעיק את הרופא הספרדי על פי הוראת האב שנטל את הילד בזרועותיו לפינה תחת צלו של קיר, ויחד עם עוזרו טיפלו בו עד שהתאושש. האב שסעד אותו בישיבה, שלח מבט חטוף במבושיו שנחשפו מתחת למכנסיו הקרועים, ותפס מייד שלפניו ילד יהודי.

     הוא ליטף את שערו המעופר והפרוע של הילד, ושאל, 'מה שמך ילדי הקטן?', 'שריקי אלברט' השיב הילד כשעווית של כאב נסוכה על פניו. 'ואייה ביתך ובני משפחתך?', הוסיף האב לחקור כשהוא מוחה בעדינות את זרזיפי הדם שנקרשו על פני הילד. אלברט סובב את ראשו אחורה ותר את הנוף במבט ממושך אך,  התקשה לזהות את מקום מגוריו בין החורבות. 'יש לך אחים, אחיות?', ניסה אנטואן יד-ימינו של האב-לדובב את אלברט, שעיניו שוטטו עדיין בין החורבות.

 'ג'ולייט', נפלטה צרחה מלווה יללה מפי אלברט, כאילו הוא קורא למישהי מרחוק. השניים לטשו בו מבט בוהה. 'ג'ולייט', לאט הפעם בקול חנוק, ופרץ בבכי. 'ג'ולייט היא אחותך', פנה אליו האב כשהוא מלטף בחיבה את עורפו. הוא השיב בתנועת שלילה תוך התייפחות. אנטואן שלף חפיסת שוקולד מילקוטו והושיט אותה לאלברט 'זה ירגיע אותך', ניסה לשכנעו. הוא נגס ברעבתנות את השוקולד הרך, ורווה את צימאונו מן המימייה שהניחו לפניו. ולאחר שטיהרו את כל פצעיו בתרופות שהיו ברשותם, שאלו שוב על ג'ולייט.

     הוא בהה לרגע והחל את סיפורו כשדמעות נקוו שוב בעיניו;

אמש שהה בביתו של חברו לכיתה, ושניהם התכוננו לבחינה בחשבון. סמוך לחצות ביקשה גברת דוראן מביתה ג'ולייט, נערה בת חמש עשרה, ללותו לביתו. הם עברו ברחובות אפלים כדי לקצר את הדרך וכשהגיעו לרחוב האריה נשמע רעם אדיר…

 מכאן ואילך אינו זוכר מאומה, עד שפקח את עיניו בתוך שוחה חשוכה ואטומה. הוא חש מחנק  מחמת האבק שחדר לגרונו, גופו רטט כולו מאימה. והוא החל לצעוק עד שהשתנק. עיניו נעצמו ונפקחו חליפות כשהוא שרוי ללא הכרה עד שקרן אור הסתננה מבעד לסדק צר בפינה, הוא רץ לכיוון האור כמו עכבר במבוך עד שהגיע לפינה, התבונן בסדק והבין מייד שקרש נחת על השוחה ואטם אותה. הוא השחיל את אצבעותיו בסדק, וכשכפות ידיו נגעו בקצהו של הקרש, הוא החל לדחוף אותו בכל כוחו עד שהתרחב הסדק כדי מעבר גופו הצנום, ובשארית כוחותיו הצליח לחלץ את עצמו מן המייצר.

     האב הציץ בשעונו, ועל פניו הסתמנה הבעת הערצה לאלברט הקטן והכחוש שנאבק על חייו במשך שלוש עשרה שעות. 'האל בחסדו הטיב עמך, ילדי', סח האב וליטף בחיבה את סנטרו של

אלברט.

 'אתה דתי?' ניסה האב לדובב אותו. אלברט השפיל את מבטו, ונענע ראשו בחיוב. האב עמד לחקור אותו על אורח חייה של המשפחה, אך חזר בו לבל יצער את הילד. 'אתה יכול להראות לנו את הבית של  ג'ולייט?', שאל אותו. וכשראה שהילד לא הגיב  הוא הרפה ממנו.

     מבטו נח על אנטואן שפיהק כל העת. 'אתה עייף?' שאל אותו בנימה עוקצנית במקצת, 'מעט', השיב הלה במבוכה. 'איני מבין מדוע הרופא מבושש', רטן האב. 'הטרקטור מתקשה כנראה לפלס לו דרך', מלמל אנטואן כמעט מנומנם. האב הגיב בהמהום כמאשר את הנחתו של אנטואן, ואחר התבונן ארוכות באלברט שישב מהורהר בראש רכון. 'יהודי לכל דבר', הודה בפני עצמו.

     הוא הצטלב, והמשיך להחליק באצבעותיו על הצלב שהשתלשל על חזהו, כמצפה להשראה אלוהית, עד שנזכר שוב בג'ולייט. 'ילדה יהודייה', הרהר, 'נוחה יותר להינתק משורשיה, משום שאינה נוטלת חלק בפולחן. היא בודאי לא תדקדק בהבדל שבין מרים הנביאה למרים הקדושה', חייך בקורת רוח.

 הוא עמד לפשוט את גלימתו כדי לכסות את הילד שנמנם, אך הרעש של טרטור המנוע, שהגיע לאוזניו הסיח את דעתו. הרכב הכבד חנה בקרבת מקום, ושני גברים עמוסי ילקוטים ירדו ממנו. הרופא גחן מייד על הילד, חיטה את הפצעים והחברבורות שעל גופו, ולאחר שבדק אותו, קבע שהוא בריא לחלוטין, למעט הנקע בקרסולו.

     לאחר שהרופא סיים את מלאכתו פרשו כל אחד לפינתו לעשות את צרכיהם, ושבו מייד לפוש תחת צלו של קיר שסוכך עליהם מחום השמש. רוח אביבית קרירה שנשבה מן הים רעננה אותם. זה היה הרגע היחיד שבו נתן האב את דעתו על האסון כשהוא מתבונן ארוכות בהרס הנורא. 'עונש מן השמים', הפטיר ושאף אוויר כדי מלוא ריאותיו. הרופא גיחך בחשאי כדי לא לפגוע בשליח הכס הקדוש.

קרלוס הניח לפניהם סל מלא כריכים ועוגות, וכל אחד חטף מכל הבא ליד, למעט אלברט, שאף כי היה רעב הוא היסס לשלוח יד אל הסל, עד שהרופא הושיט לו כריך מגבינה צהובה. 'זה כשר', אמר לו, ספק ברצינות ספק בהלצה. אלברט ניאות להיענות להצעת הרופא, וכשנגס בכריך מחאו כולם כפיים. 'אתה גיבור אלברט', החמיאו לו מכל עבר. הרופא שזמנו דוחק הסתכל בפיו של קרלוס שלעס בלי הרף.

'הזדרז', האיץ בו. הלה התרומם כשהוא בולע במהירות את העיסה שבפיו, פרש את האלונקה, והשכיב בה את הילד. 'תדאג שהילד יגיע לביתן של  אורסולה', לחש האב באוזנו של קרלוס, וביקש מהרופא שעמד ללכת שיותיר להם אלונקה וילקוט עזרה ראשונה, שהכין גם זריקות הרדמה למקרה הצורך.

     'הבה  נחפש את ג'ולייט', סח האב לאנטואן לאחר שהרכב נסע. הם נטלו את האלונקה והילקוט ופנו ללכת. בדרכם צפו מרחוק בנער שהיה מפשפש בין ההריסות. 'קדימה', זרז האב את אנטואן, והחיש את צעדיו כטורף שאץ אל טרפו.

'היי' צעק אנטואן כשהתקרב כדי מרחק קצר. הנער הזדקף בבהלה, השליך את החבילה שאחז בבית שחיו וניסה לברוח. אך אנטואן הקדים להגיע לפתח הבניין וחסם את דרך המילוט. 'מה אתה עושה כאן?', רעם קולו של אנטואן. הנער קפא במקומו ועמד ללא זיע. האב שהגיע בינתיים כשהוא נושם בכבדות אותת לאנטואן לסור הצידה, והחליק על שערו המקורזל של הנער כדי להרגיעו.

     'מה שמך נערי', שאל האב כשידו מונחת על עורפו של הנער. 'חג'וב', השיב בקול חלוש. 'חג'וב', חזר האב על השם, והרפה מעורפו של הנער. 'ובכן נערי', פנה אליו בארשת פנים של אכזבה. 'אל תפחד, באנו רק לעזור לפצועים'. 'אבל אני לא פצוע', התריס חג'וב כשהוא שולח מבטים גנובים אל החבילה שהשליך, 'אני לא לגור פה, אני לגור בפונטי', הוסיף כדי שיעזבוהו לנפשו.

 'ראית, בודאי, פצועים באיזה מקום', חקר האב והניח שוב את כף ידו על זיפי שערו הדוקרניים של חג'וב. יחסו האבהי של האב הפיג את פחדו של חג'וב , שהחל לספר בחירות גמורה על גוויות מרוסקות, שראה במקומות שונים, על פצועים 'ששוכבים וצועקים והרבה דם זורם מהם', ועוד כהנה וכהנה. והכל כנראה, פרי דמיונו.

     הוא הפסיק לרגע את שטף דיבורו העילג כדי בליעת רוק. וכשחש שהאב טרם בא על סיפוקו ועדיין לוטש בו את עיניו, נזכר פתאום שראה 'מדמואזל  קטנה יושבת על אבנים, לא זזה ולא מדברת, רק מסתכלת'. 'ג'ולייט', הבזיק ניחוש במוחו של האב.

'איפה היא יושבת?', דחק בו האב בהתרגשות. חג'וב הפנה את ראשו ימינה, וביד מהססת כמפקפק בזיהוי המקום, הצביע  לבסוף על חזיתו המפויחת של בניין במרחק של כמאה מטר. אנטואן שעקב כל העת אחר הדו-שיח בין השניים, שלף מארנקו שטר בן מאה דראהם והושיט אותו לחג'וב, 'בוא תראה לנו את הנערה', דחק בחג'וב כשהוא לופת את זרועו.

     נסים כהן בן העשרים ומסעוד איפרגאן בן השלושים, הראשון נהג והשני סבל, שירכו את דרכם בעיר החרבה. הם נשלחו לפי הוראת מעבידם-מר קוריאט לברר מה עלה בגורלה של ג'אנט

ובגורל משפחתה. ג'אנט-מזכירתו האישית של  מר קוריאט-בחורה בשנות העשרים, בהירת עור ושחורת שער, מציתה את דמיונם של צעירים רבים בפניה היפות בגופה הסגלגל וברגליה החטובות להפליא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר